חיים חדשים - תוכנית 177 - "שמע ישראל"

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם. תודה שאתם אתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום לרב לייטמן ולניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מנסים ללמוד אתכם איך לבנות את החיים שלנו בישראל, כמו משפחה אחת גדולה. משפחה היא משהו חם, מחבק, אוהב, דואג. איך להרגיש שכל האנשים סביבנו מתייחסים אלינו כך, וגם כיצד להתייחס בעצמנו כך לאחרים. זה יגרום לכל אחד מאתנו לקום עם אור גדול בעיניים ולכולנו ביחד להרגיש שהחיים שלנו בארץ הם חיים טובים, חיים חדשים. ואת החזון הגדול הזה, להיות כמו משפחה אחת, אנחנו מנסים לפרק בכל אחד מהדיונים שלנו ולתת לו נפח, רגש, לתת לו משהו שנוכל לאחוז בו, כדי לממש אותו, כדי להפוך אותו מחזון ומחלום למציאות חיינו ביום יום. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו.

והיום אנחנו הולכים לגעת באחד מסמלי התרבות היהודיים המרכזיים ביותר, אם לא המרכזי שבהם, "שמע ישראל".

ניצה: "שמע ישראל" הוא צירוף של מילים שכולנו מכירים. ואנחנו משתמשים בו הרבה פעמים בצורה ספונטנית ולפעמים בצורה יותר מכוּונת. אנחנו משתמשים בו בכל מיני אירועים, במצבים, שאנחנו עוברים בחיים שלנו. ואין ספק שהביטוי הזה נתפס ביהדות כהצהרת אמונה מאוד בסיסית. שאולי בראש ובראשונה מעידה על כך שיש כוח אחד שהוא הבסיס של האמונה היהודית המונותיאיסטית, שיש אל אחד, שמנהל את המציאות הזו ואנחנו בעצם פונים אליו.

אנחנו יודעים שהמשמעות של הקריאה הזו, "קריאת שמע", זכתה למעמד מאוד חשוב במסורת הישראלית ונהוג לומר אותה מספר פעמים ביום. מה כל כך משמעותי   ב"שמע ישראל", ומדוע היא זכתה למקום כל כך מכובד?

אנשים משתמשים בה כקרש הצלה. אני לא מדבר על אדם שקורא את "קריאת שמע" לפי הזמנים, לפי החינוך שלו, גרסא דינקותא, אלא שאני מדבר על האדם שנמצא במצב לחוץ ומרגיש שהוא חייב עזרה למעלה, מכל הכוח האנושי, ואז הוא קורא "שמע ישראל". זו בעצם התפילה לאיחוד, איחוד עם הכוח העליון. שבאמת יש כוח עליון, הטבע, א-להים בגימטריה הוא הטבע, שהוא אחד, חוק אחד, שמגיע מתוך הכוח הזה שסובב את כל העולם, את כל המציאות, למטרה אחת.

וכל אחד ואחד מאתנו, ובכלל מכל באי העולם, נמצא תחת החוק הזה ומקיים אותו בכורח או מתוך רצון. כי אם זה כוח אחד, רצון אחד עליון, אז ברור שאני נמצא תחתיו. ואם אני נמצא תחתיו, אז מה אני יכול לבקש בעצם? אם אני כבר נמצא בתוך הטבע ואני מתקיים על ידו, על ידי הטבע, על ידי הכוח האחד הזה בהכרח, אני יכול רק לבקש "ואהבת", שאני אוהב את הכוח הזה. וכתוב "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך"^[1] וכולי. זאת אומרת, לאהוב אותו. ו"בכל לבבך", זאת אומרת, בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. זאת אומרת, בכל מה שיש, "בכל מאודך", בכל מה שיש בתוך האדם. שאני גם אהיה בגובה כמו של הכוח הזה, שאני אוהב אותו כמו שהוא בעצמו השפעה ואהבה, כי בכך הוא מקיים את כל המציאות, כשאני  אוהב אותו, זה נקרא שאני גם כמוהו, כי גם אני נמצא באותם החוקים הפנימיים שלי, כמו החוק הזה של אהבה והשפעה.

זאת אומרת, "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" היא באמת ההצהרה שאני רוצה להיות האוהב, המשפיע, "ואהבת", כמוהו, כמו הכוח הזה. ואם אנחנו כבר מדברים על איך אנחנו מגיעים לאהבה כזו לכוח העליון, אז כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", שזו בעצם הדרך. זאת אומרת, אני צריך להגיע למצב של אהבת הבריות. "בריות" הכוונה לכל מה שנברא, הדומם, הצומח, החי ובני האדם, אני חייב לאהוב את כולם בכללות. ולאהוב זה נקרא להרגיש אותם קרובים אלי, כמו שאני מרגיש את עצמי קרוב לעצמי, ולכך אני צריך להגיע. אם אני מגיע לכך עם כל הבריאה, אז זה נקרא שמאהבת הבריות אני יכול להגיע לאהבת ה'. וזה מה ש"שמע ישראל" מחייב אותי, "ואהבת את ה' א-לוהיך". זאת אומרת, אני צריך לאהוב את הבריות, ומאהבת הבריות להגיע לאהבת ה'.

זאת אומרת, יש לנו ב"שמע ישראל" דרך מאוד מדויקת כיצד אנחנו צריכים לפעול בעולם, לפעול בחוק האהבה. וזה שייך דווקא ליהודים, מפני שאנחנו נמשכים לכך לפי הטבע שלנו, לפי היסוד שלנו, ונעשינו לעם מפני שהתחייבנו להגיע לאיחוד, לערבות, להיות "כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך" וכן הלאה. אז מפני שאנחנו במעמד המיוחד הזה שנקרא "מעמד הר סיני" התחייבנו שאנחנו רוצים ומוכנים להיות כך, לכן גם ניתנה לנו הדרך הזאת להגיע לאהבת הכוח העליון.

ניצה: אמרת, שיש כוח אחד שהוא רצון אחד ויש לו מטרה אחת, שמנהל אותי ואני מתחתיו.

כן.

ניצה: אני יכולה להבין שיש כוח אחד, אבל אני לא מצליחה להבין מה הרצון שלו. איך אני יודעת מה המטרה שלו, מה הרצון שלו, לאן הוא מכוון אותי?

הוא רוצה להביא אותנו להזדהות עמו. כך שכל הבריאה צריכה להגיע לאיחוד, ולכן הוא בעצם מחייב אותנו להגיע לאהבה. כי הכוח האחד הזה אומר לנו "ואהבת את ה' א-לוהיך", שאתה חייב לאהוב, להגיע לאהבה אליו כמו שהוא אוהב אותך. זאת אומרת, שהכוח העליון מתייחס באהבה לכל הבריות, האמת שאנחנו לא כל כך מרגישים את זה, וכל הבריות חייבות להתחייב להגיע לאהבה אליו בחזרה. ואז מגיעים לחיבוק או מה שנקרא ל"דבקות" עמו. והדרך לדבקות אליו היא דרך אהבת הזולת, "מאהבת הזולת לאהבת ה'".

ניצה: דבקות זה שהרצון שלו בעצם הופך להיות הרצון שלי?

 כן.

ניצה: זאת אומרת, מה שהוא רוצה גם אני רוצה, זה אותו דבר?

נכון. "תעשה רצונך כרצונו"^[2]. כך בדיוק זה כתוב.

ניצה: גם נהוג לומר שהתפילה הזו מאחדת את כל חלקי העם.

נכון.

ניצה: כשאנחנו אומרים "שמע ישראל", אנחנו צריכים לדמיין מול העיניים שאנחנו עומדים מול קהל של ישראל ואומרים את זה בקול רם, ולכן זו גם "קריאה". מה המשמעות של זה?

כי זה שייך לכולם. למרות שזו תפילת התחייבות של היחיד, אבל ההתחייבות של היחיד לא יכולה להתקיים אם היא לא מגיעה דרך העם. להגיע מ"אהבת הבריות", כמו שאמרתי, ל"אהבת ה'". לכן נהוג לדבר על כך בקהל, לפחות במניין, שזה נקרא "מידה שלמה מינימלית" של הכלל, ואז אם יש לך בטוח את אהבת הזולת, דרכה אתה מגלה את אהבתך לכוח עליון.

ניצה: זאת אומרת, שברגע שאני אומרת את זה בקול רם ומדמיינת אנשים, אז אני כאילו מתחייבת?

אפשר לא לומר זאת בקול רם, אלא בִפנים, העיקר שהלב יצעק.

ניצה: אבל ממה שהבנתי ממך יש פה התחייבות.

וודאי שיש התחייבות להגיע ל"ואהבת".

ניצה: זו התחייבות של היחיד כלפי כולם. כאשר אני אומרת את זה בקול רם.

זה שאנחנו מתחייבים בכל החיים שלנו לנהוג כך שכל פעולה ופעולה שלי, חוץ מהפעולה ההכרחית לקיומי, תביא אותי לאהבת הבריות ודרכה לאהבת ה'.

ניצה: למה הקריאה הזאת דווקא מאפיינת משהו מאוד בסיסי באמת בעם היהודי?

כי העם היהודי הוא הקבוצה שהתנתקה מבבל ועל ידי המנהיגים שלה, אברהם, יצחק, יעקב, משה וכן הלאה, היא הגיעה למצב שהיא התחברה לעם, "היום נעשיתם לעם"^[3],  זאת אומרת, כשהתחייבתם להיות "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור ביניכם, בהתחייבות ביניכם שנקראת "ערבות הדדית", להגיע לאהבת הזולת ביניכם, לאהבת אחים, ודרך זה להגיע לאהבת ה'. זאת אומרת הכול זה אהבה, אהבה. כאשר אני מחנך את הלב שלי, מחייב את הלב שלי, מלמד את הלב שלי להגיע להרגשה כזאת שנקראת "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת היא כשאני בפועל מקבל את כל הרצונות, התשוקות, את כל הדברים ההכרחיים לזולת, כמו הרצונות שלי, שאני מתחיל לדאוג לזולת כמו לעצמי. ואם אני מגיע בכאלה תרגילים ממש ליישום, שהלב שלי מתחיל להתכלל עם הזולת כאילו שהוא ממש אני, אז אני מקבל בכך יכולת דרך הזולת להגיע ולהרגיש את הכוח העליון. כי אני יוצא מעצמי באהבת הזולת ומתחיל להיות כאילו "פרוס" בזולת, אני מתחיל להרגיש את המציאות דרכם, ואז דרכם אני מגלה את הכוח העליון השורה בהם, העיקר שזה מחוץ לי. הכוח העליון שנמצא מחוץ לי והזולת שנמצא מחוץ לי, מחוץ ל"אני" שלי, מהאגו שלי, אם אני מסוגל להתעלות מעל לאגו שלי ובמידה שאני יכול להתכלל בזולת כך אני מרגיש גם את הכוח העליון.

לכן אי אפשר להבדיל את זה מזה. אי אפשר להגיע לאהבת הכוח העליון לממש "שמע ישראל" אם אני לא מממש את זה תחילה באהבת הזולת, באהבת אחים.

אורן: כשאנחנו מדברים על "שמע ישראל", אני נזכר בסבתא שלי זיכרונה לברכה, שעלתה לארץ מתימן. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, גידלה שלושה עשר ילדים. וכילד הביטוי הזה נחרת בזיכרוני.

ואני זוכר שכל פעם שהיה קורה משהו מבהיל, אז אוטומטית, אפילו בהגייה, היא הייתה אומרת "שמע ישראל", זה היה משהו שאני בטוח שלא עבר במחשבה, זה כאילו פרץ מתוכה. זה היה מאוד דומיננטי אצלה, אחר כך, פגשתי עוד אנשים שהקריאה הזו של "שמע ישראל" מתפרצת מתוכם. שמעתי סיפורים של אנשים בתאונת דרכים, שהאדם כבר רואה את המוות בעיניים, והוא צועק "שמע ישראל". מה יש במילים האלה שמתפרצות כך מליבו של האדם במצבים של בין חיים למוות?

יש בהן סוג של "גלגל הצלה". כי במילים האלה באמת טמון כל הכוח העליון, שהוא טוב ומיטיב לכולם. ואם אדם מזדהה עמו בחיים שלו, ככל שהוא מסוגל, בעצם נראה לו שהוא מציל את עצמו. כי אין יותר גבוה מ"שמע ישראל".

אחר כך בכל המילים האלה, "ה' א-לוהינו, ה' אחד", "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך" וכולי, בכל המילים האלה יש כל המצבים שאנחנו צריכים לעבור מהיצר הרע ועד ליצר הטוב, בכל השלבים. "וקשרתם לאות על ידך" זה אור החסדים, "והיו לטוטפות בין עיניך" זה אור החכמה. כל המצבים שאנחנו מקבלים בתוך הנשמה שלנו טמונים ב"שמע ישראל".

אורן: אז למה הקריאה הזאת מתפרצת כך במצבים שבין חיים ומוות, בסכנה הגדולה ביותר הקריאה הזאת מתפרצת בלבם של אנשים?

זה תלוי בחינוך.

אורן: כן, זה ברור, אבל למה דווקא הקריאה הזאת?

מפני שבקטע הזה בעצם האדם קובע את המסר שלו בחיים, את המהות שלו, את הסיסמה שלו, שזה בעצם הדבר העליון שבחיים שלי.

ניצה: בזמן שחבר יקר שלי ישן הוא שמע רעשים בקומה העליונה, הוא גר בבית פרטי, ופתאום גילה שפרצה שריפה מאוד גדולה באמצע הלילה, ושרפה לו את כל הבית. השאלה ראשונה ששאלתי אותו, מה עשית? הוא אמר לי, אמרתי "שמע ישראל". דיברת על כך שיש כוח אחד שיש לו רצון, ואני בשליטתו, אז הבחור הזה במילים שלו אמר, "אני מנסה להבין מה הוא רוצה ממני, אין לי מושג מה הוא רוצה ממני".

איך במצבים שאנשים נקלעים לסיטואציות כאלה שמשאירות אותם לפעמים עם פה פעור, אפשר לעשות עבודה נכונה עם "שמע ישראל", או איך לעבוד עם זה נכון כדי שגם נבין מה הוא רוצה מאתנו באמת?

לא, "שמע ישראל" היא לא עבודה שאפשר לבצע מיד, צריכים לממש אותה לאט לאט. להגיע למימוש של "שמע ישראל" זה סיכום של חיים מוצלחים מאוד, שהאדם באמת עובד עליהם. כי הוא צריך לעבוד תחילה על אהבת הזולת. הוא צריך להתחיל ללמוד איך הוא קשור לכולם, למה זה מחייב אותו? למה זה מגיע מהכוח העליון, שמנהל את כל הטבע ולמה  דווקא אליו מתחברים, והאמרה הזו מתחילה להיות שוב ושוב חשובה לנו כשאנחנו נמצאים בחוסר אונים.

שעם כל מה שהצלחנו, אנחנו רואים שההצלחה הזאת לא מביאה לנו כלום ושוב אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד מסוכן וריק, בשאלה "מה הטעם בחיים שלנו". וכך נמצא כל העולם. זאת אומרת, "שמע ישראל" הוא יישום של כל הלבבות, בכל ההיסטוריה, כל הכלי האחד האנושי, כשכל השבר האנושי מגיע להכרת הרע, ומתוך הרע מתקן את הרע לטוב ומגיע כבר ללב הטוב מהיצר הרע, מלב האבן ללב בשר, ואז מגיע לאהבת הזולת ולאהבת הבורא.

אי אפשר לבצע את זה ברגע אחד בזמן הסכנה, אלא רק מתוך הכרת הכוח העליון, יש משהו מיוחד באמרה הזאת, כמה שהאדם צריך לעלות בדרגות האדם שבו. ולאו דווקא מתוך הלחץ והסכנה, אלא מתוך זה שהוא רוצה לקיים את חוק הבריאה העליון בכך.

ניצה: עבר שבוע מאז המקרה של החבר, הבהלה הראשונה עברה, איך אדם כזה מנצל דווקא אירוע כזה לתהליך של עבודה פנימית ולהבנה?

צריך לתת לו ספר שלנו על החינוך.

אורן: יכול להיות שנמליץ לו על התכנית הזאת, על "שמע ישראל". לאיזו תובנה או הרגשה, אתה רוצה שהוא יתחבר בסיטואציה המסוימת הזו? נשרף לו הבית, אחרי שהוא השקיע בו מיליונים. הוא צועק "שמע ישראל" באופן אינטואיטיבי, ואז הוא פותח את הערוץ וצופה בתכנית.

תחילה הוא רואה שהבית שלו נשרף.

אורן: זה בער כבר בלעדיך.

כשהוא רואה את זה, הוא צריך גם לחשוב, אם הוא אמר "שמע ישראל" למי אמר את זה. זאת אומרת, האם יש כוח עליון? האם הכוח העליון עשה לו משהו?

ניצה: הוא מבין שהכוח העליון עשה לו את זה.

זאת אומרת, הוא לקח אותו למעלה ונענע אותו, בשביל מה הוא עשה זאת? כדי שהוא יעשה חשבון, חשבון כלפי אותו "שמע ישראל". זאת אומרת, מה אדם צריך לעשות בחיים חוץ מלבנות את הבית הזה ששווה מיליונים, מה הוא צריך להשיג עוד בחיים. ויכול להיות שאז הוא יאמר "שמע ישראל" שלא מתוך צער, אלא מתוך הכרה יפה וטובה כמו הלל.

כתוב, "צריך אדם להודות על הרע כמו על הטוב". אז איך זה יכול להיות? כשהוא רואה את כל המציאות ואת כל הקשרים ואת כל הבריאה ואת כל מה שקורה, יכול להיות שהוא יראה כמה שהוא באמת מרוויח בסופו של דבר בחשבון הנצחי שלו. למרות שעכשיו הוא נכנס לקושי והבית נשרף והכל הרוס, ויש טרחה וריצות, הכול נכון, אבל אם היה רואה את כל מה שנמצא לפניו, יכול להיות שהיה רואה שדווקא הדברים הרעים האלה הם כהזמנה להתקדמות בדרך נכונה יותר.

וזה באמת כך. כי מהמקור הטוב לא יכולות לצאת פעולות רעות, אלא שאנחנו לא מבינים אותן. ולכן "שמע ישראל" במקרה הרע ו"שמע ישראל" במקרה הטוב הוא אותו "שמע ישראל", זה רק תלוי איך שהאדם מגלה אותו.

ולכן אני לא הייתי מעביר לו רק את התכנית הזאת, אלא גם כמה שיחות על החינוך. זאת אומרת, לפתוח לו את העולם. מהי המציאות הכללית, כמה שאנחנו קשורים זה לזה, כמה שאנחנו מחויבים זה לזה מתוך הקשר ההכרחי שלנו, שהיום אנחנו מגלים שנמצאים בעולם הגלובלי, שכולנו נמצאים בתלות הדדית.

ובתלות ההדדית אנחנו חייבים להגיע לאהבה, אחרת איך אנחנו יכולים להתקיים בעולם. שיחשוב שלא רק הבית שלו נשרף, מה יהיה אם כל העולם היה נשרף? זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מרגישים שכולנו משפחה אחת. ומה אומרת אימא שהילדים שלה מתקוטטים? "אתם אחים, אתם צריכים לאהוב זה את זה, תוותרו, אתם צריכים לשחק יחד".

אז זו בעצם הפנייה מלמעלה אלינו. שמגלים לנו את הריב, כדי שאנחנו נגלה את היחסים האמיתיים שלנו, שאנחנו לא טובים זה לזה, ושאנחנו נתקן אותם ונגיע לאהבה. ודרך אהבת הבריות נגיע לאהבת הבורא.

אורן: זו מנטרה שהאדם צריך להגיד לעצמו כלפי כל מצב שבא?

זה מאוד פשוט, כי אין כאן הרבה דברים. כשאתה נכנס לקיום, אז יש לך הרבה שאלות אבל בעצם זה כך: "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין".

אורן: עוד לפני שברא יצר רע, שרף לי את הבית. אתה אומר שהתגובה הנכונה כשאני אומר, זה לא מקרה, זה בא ממקור אחד, שמע ישראל, הכל אחד.

כן.

אורן: ומה יוצא מזה? בינתיים כלום.

לא, מה שיוצא זה, למה הוא עשה לי את זה?

אורן: למה?

כדי לנענע אותי.

אורן: לנענע אותי בטוח, אבל מה ספציפית?

לנענע אותי לדברים הטובים כנראה, החשובים.

אורן: בטוח שלטובים, אבל מה הם הדברים הטובים?

האם אמר תודה רבה או לא? זה שנשרף הבית, כנראה שאני עוד לא יכול להצדיק אותו על זה, אבל זה שעל ידי זה אני התעוררתי, זה כן.

אורן: נענוע בטוח קיבלתי.

השאלה, מה אני צריך לעשות? איך אני מתחיל להבין, להרגיש מה הוא רוצה ממני, כמו שאמרה ניצה.

אורן: זאת השאלה שכל באי העולם שואלים את עצמם מידי יום וכמה פעמים ביום.

מה ה' א-להיך שואל ממך.

אורן: בדיוק. מה התשובה? מה הוא רוצה? למה שרף לי את הבית?

כי אין לו ברירה. זאת אומרת, אלא לפחד ממנו. מה זה לפחד ממנו? לרצות לדעת מה הוא רוצה ממני, לפי השאלה, אז מה הוא רוצה ממך? והתשובה, "ואהבת את ה' א-להיך".

אורן: שאני אוהב אותו.

כן.

אורן: על כך שהוא שרף לי את הבית.

לא על זה.

אורן: אז על מה כן?

הוא עשה לך את זה כדי לעורר אותך על ידי כך. כנראה שעל ידי אמצעים אחרים לא היה מעורר אותך לחשוב עליו.

אורן: עכשיו אני חושב עליו.

עכשיו בטוח אתה חושב עליו.

אורן: רק דברים רעים.

רק דברים רעים.

אורן: בינינו, אף אחד לא מקשיב.

זה לגמרי ברור.

אורן: זו דוגמה חומרית, אבל יש מצבים ששורף לנו דברים אחרים, לא את הבית. כסף הולך, כסף בא, כמו שאומרים, אבל יש מצבים שהוא לוקח חיים.

נכון.

אורן: אז מה עושים? קודם כל "שמע ישראל".

כן.

אורן: והלאה, שלב ב', מה הוא רוצה ממני?

שתתקרב אליו.

אורן: כלומר?

תשומת לב. נניח אני רוצה שאתה תהיה תלוי בי,  אז אני עושה לך כל מיני דברים, שאתה תרגיש שאתה תלוי בי, שאתה לא יכול בלעדיי. אתה רוצה להצליח בחיים ואני דרך מישהו עושה לך כך שאתה לא מצליח. ועוד ועוד רמזים כאלה קטנים.

אתה לא מגיב לרמזים קטנים, אז אני שם לפניך איזה מקרה, שתופסים אותך בכביש, אתה מגיע למשטרה ואומרים לך, "את התיק הזה אי אפשר לסגור, כי כאן יש לך זה וזה וזה". ופתאום מצביעים עלי ואומרים, שאם אתה תיקח אותו בחשבון, תבקש ממנו עזרה או משהו דומה, אז התיק יכול להיסגר. ואתה נמצא איתי בריב, אתה שונא אותי.

ניצה: כן.

ואז זה תלוי. אם אין לך ברירה, אם זה תלוי במשפחה שלך, בילדים שלך, אז אתה נכנע. כך הבורא משחק אתנו, כי הרי יש לו את כל האפשרויות שבעולם.

זה לא שהוא משחק אתנו, זו רשת הקשר בינינו כך מנענעת כל אחד ואחד, כל פרט ופרט שבתוך הרשת שאנחנו קשורים בה יחד. היא צריכה להגיע לאיזון השלם, יש לה תוכנה פנימית שחייבת לקרב את כולם ליחד. ואנחנו, כל אחד ואחד, לא רוצים, אלא כל אחד עוסק בפרוטקציוניזם שלו.

אורן: מה פירוש?

פרוטקציוניזם זה מחשבה עצמית, אני חושב לעצמי בלבד. אני מוכן להשתמש בך, לנצל אותך, אבל לא להיות קרוב אליך ולחשוב עליך. ואז הרשת הזו מפעילה כל מיני לחצים כדי לקרב אותנו בכוח למרכזה, וכאן אנחנו מרגישים משבר.

אורן: זה כשנשרף לי הבית, או אסון אחר?

לאחד נשרף הבית, את השני זרקו מהעבודה, השלישי חולה, לרביעי הייתה תאונה וכן הלאה. כל אחד מרגיש צרות מצדו ברמה שלו. קטנות, גדולות, מחלות, בעיות וכולי. בו עצמו, בקרובים שלו, וכך הרשת מחייבת אותנו לזוז, לעשות פעולות מסוימות נגד הרצון שלנו. כי אם היינו פועלים לפי הרצון שלנו, היינו רק מנצלים את הזולת ולא מתחשבים בשום דבר בינינו. על ידי ייסורים מסוג כזה, אנחנו מתחילים להרגיש שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים איכשהו להסתדר יותר, להתקשר יותר, ואז אנחנו בונים כל מיני מערכות חברתיות.

אורן: עשית קפיצה ואיבדתי אותך. כשקרתה לי צרה מסוימת, אמרת שאין פה מקרה, זה בא מהרשת. הרשת שואפת לאיזון, היא באה לנענע אותך. נענעה אותי עד דק, מה שנקרא, כולי מנוענע. עכשיו השאלה, איך אני מתחיל להגיב, לעבוד עם זה נכון. קיבלתי נענוע מהרשת. יש פה איזו רשת שאני לא בדיוק רואה אותה, שהיא שואפת לאיזה איזון. הבנתי את הציור. נפלה עלי מכה.

הרשת מחייבת אותנו להתחיל להיות מקושרים יותר מקודם.

אורן: זה מה שהרשת רוצה ממני?

כן.

אורן: לכן היא מנענעת כל אחד בצורה פרטית שמתאימה לו?

כן.

אורן: אבל הדרישה היא כללית לכולם אותה דרישה.

אותה דרישה.

אורן: לא חשוב מה נפל על ניצה, מה נפל עליך, מה נפל עלי. לכולם אותה דרישה. בוא נגדיר אותה בצורה ברורה. מה הרשת רוצה ממני?

נניח שהייתי קצת חולה, עכשיו אני מבין שצריכים להיכנס לרשת הזו שנקראת קופת חולים ואני נכנס וזה כבר קשר בין בני אדם. למישהו אחר יש בעיה אחרת עם פנסיה. למישהו אחר יש בעיה עם חינוך הילדים. אנחנו בונים רשתות חברתיות כאלה, כדי להיות מקושרים זה עם זה מאין ברירה, מפני שרע לנו. בחינוך, תרבות, בריאות, פנסיה, חופש, אנחנו בונים כל מיני מערכות. זו גם התקשרות בין בני אדם. עכשיו יש לנו התקשרות כלכלית בין כולם ובהתקשרות הכלכלית אנחנו מגלים בעיות.

אורן: אבל נניח נשרף לי הבית. מה צריכה להיות התגובה שלי, אני עוד לא מבין. הבנתי שכל העולם צריך להתאזן. אני אתרום לזה אם אני אוכל, אבל מה אני ספציפית צריך לעשות שנשרף לי הבית. להגיע להתקשרות יותר? מה הרשת הזו רוצה ממני ולמה היא שרפה לי את הבית? כדי לנענע אותי, הבנתי, התנענעתי, רק לא הבנתי מה הלאה. את מה שהיה הבנתי, לנענע ו"שמע ישראל". מה הלאה?

לקיים את "שמע ישראל".

אורן: לא מובן לי מה זה לקיים את שמע ישראל. שמע ישראל כבר אמרתי כשנשרף. תגיד לי דבר אחר, אשמח ללמוד מהו.

אז כנראה צריכים לשרוף עוד משהו.

אורן: לא, אני לא רוצה שישרפו עוד משהו, לכן אני איתך פה בשיחה, אני מנסה ללמוד, אבל אני עוד לא מצליח ללמוד. מה רוצים ממני מכאן והלאה.

רוצים ממך שתרגיש שאתה קשור לכולם, תלוי בכולם וכולם תלויים בך. בכל החסרונות, בכל האסונות, בכל המצבים שהאדם עובר. מתוך הצרות הלב שלו מתרכך, מתרקם, ואז הוא מוכן יותר לחשוב על אהבה, על חיבור, על השתתפות, על ויתור, על כל הדברים. עד שהוא מגיע לזה שאין ברירה, אנחנו חייבים להיות מקושרים זה לזה. רק בתנאי הזה אנחנו נשמר מכל הצרות. למה? כי אם יש כוח אחד ששולח לי צרה, לא חשוב לי במה הוא שולח לי צרה. יכול לשלוח מכל הכיוונים, אבל העיקר שהצרות האלה מגיעות רק מתוך חוסר הקשר הנכון עם הזולת.  

המתח שנעשה ברשת הקשר בינינו שנמצאת בעיוות מביא לכל אחד ואחד סטיות לא נעימות מהחיים הרגועים. אנחנו מזמינים את המתחים האלה בתוך הרשת, מתוך זה שאף אחד לא נמשך לזולת ולקשר הדדי בין כולם, להיות כאחים השותפים יחד בעסק אחד, בחיבור אחד, באהבת אחים ובערבות הדדית. מתוך זה שאנחנו מפרים את חוק ההדדיות, חוק הייחודיות של הבריאה, מגיעות אלינו כל מיני צרות. אנחנו בעצם בעצמנו מזמינים אותן מהרשת, כי אנחנו לא מתקרבים זה לזה בהתאם לקצב שאנחנו צריכים להתקדם ולהתקרב זה לזה, ולכן אנחנו מרגישים את הפיגור שלנו באירועים כאלה, בתופעות כאלה שאנחנו קוראים להם "משבר".

ניצה: זאת אומרת, שאדם שעובר איזה אירוע, נניח מהסוג הזה של שריפה, צריך קודם כל להבין על עצמו, שכנראה שכל מערכת הקשרים שלו או חלק ממערכת הקשרים שלו לקויה. אני לא מקושרת, יכול להיות שאני אפילו מבודדת, אולי אני פועלת בצורה מאוד אינדיבידואלית ואפילו אגואיסטית וזו ההבנה הראשונה שצריכה להיות לי.

נכון.

ניצה: זה מוציא אותי למקום שעלי ללכת ולחפש איפה יש לי ליקויים במערכת הקשר שלי.

נכון.

ניצה: זה הדבר הראשון שאני צריכה להבין.

כן.

ניצה: אחד הדברים שהחבר הזה אמר לי היה, "לא יודע, אולי זה הגורל שלי". האם זה הגורל, או אפשר היה למנוע את זה?

בטח.  

ניצה: איך?

אם היה מתנהג אחרת. אם היה מתנהג כך שהיה מתקן את רשת הקשר עם האחרים, בצורה שזה לא יביא לו אסון כזה.

ניצה: זאת אומרת, שאם הוא היה מתעורר קודם.

נניח היה דופק קצת את הרכב באיזו תאונה.

ניצה: משהו יותר קטן.

כן. או בכלל לא. או אפילו מרוויח בפיס, ומי יודע אם זה מכה או שכר. אבל התשובה היא כן. זה הכל תלוי באדם.

ניצה: הרבה פעמים, כשמנהלים שיחות כאלה בסלון עם חברים, ומדברים על מערכות, על קשרים, אומרים לי, "אבל יש אנשים שהם נורא אגואיסטיים והם כל כך מצליחים, הכל הולך להם נהדר. אצלם אין אסונות, אצלם יש פריחה כלכלית נפלאה".

זאת אומרת, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. נכון.

ניצה: אז איך זה מסתדר עם התפיסה?

שום דבר לא מסתדר, "אל תראה לשוטה דבר באמצע עבודתו^[4].

ניצה: מה זה אמצע עבודה?

שכל עוד שלא הגענו לסיום של העבודה והרשת נמצאת בכל מיני תנועות היחסים בינינו, אי אפשר להבין איפה רע ואיפה טוב. בעיניים שלנו אנחנו לא יכולים לקבוע. אבל זה מתחיל יותר ויותר להתקרב לאמת. אנחנו כבר מתחילים לראות בעולם סימנים לזה, אבל עדיין לא לעין האנושית.

ניצה: אני רוצה להביא סיפורים שפגשתי בתוך רשת האינטרנט כשהתחלתי לחפש מידע על שמע ישראל. מסתבר שיש המון סיפורים מעניינים ואני אספתי שלושה מתוכם. אתחיל בסיפור שקרה לא מזמן, על רב סרן רועי קליין זכרונו לברכה, שעליו יש סיפור גבורה. במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, בזמן שהיה באיזה אירוע, נזרק לעברו ולעבר חבריו רימון. הוא קפץ על הרימון בידיעה ברורה שהוא הולך לאבד את חייו ותוך כדי הקפיצה קרא "שמע ישראל". ועל זה הוא קיבל היבט של מסירות נפש. אבל פה מסירות הנפש הייתה למען החברים, למען המולדת, למען משהו שהוא גדול ממנו. יש קשר בין "שמע ישראל" למסירות הנפש? איזה היבט אנחנו יכולים ללמוד על זה מסיפור כזה.

שמע ישראל יכול להתקיים רק במסירות נפש, לא פחות מזה. מה זו מסירות נפש? שאני צריך לעזוב את כל הטבע האגואיסטי שלי, ולמסור את עצמי לזולת ואחר כך לבורא. זו מסירות עד הסוף, בהתאם לפעולת הגבורה שלו במקרה הזה. כי לפי הטבע שלנו אנחנו צריכים להגיע לההיפך ממנו, במקום שנאה לאהבה. ולכן זה נקרא "מסירות נפש", אני מוסר את הנפש שלי מעצמי, מהאגואיסט להשפעה, לאהבה.

ניצה: אם ננסה לחבר את מסירות הנפש, למה שהסברת לנו קודם, שאדם שעובר אירוע, מבין שהוא לא מקושר. אז איך מהמקום הזה שהוא מבין שהוא לא מקושר והוא פועל כנראה בצורה לא מחוברת, או לא מקושרת עם מערכות היחסים שלו, באיזה אופן הוא מתחיל לפתח קצת את הנושא של מסירות נפש. איך זה קשור אחד לשני?

לפתח מסירות נפש אפשר רק בחברה שמתאימה לזה, שהיא הולכת כולה לאותה המטרה. נגיד שחינוך העם יהיה כזה, ואנחנו כולם נרצה להגיע לערבות, להיות עם מחובר, הדוק, יחד, "איש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", אחים אנחנו. אז עובדים על זה בצורה שכל אחד ואחד מקבל השפעה מהסביבה הזו שאנחנו בונים. הסביבה הזו משכנעת את כולם, מכוונת את כולם, מטפלת בכולם, עושה לכולם אירועים, סדנאות, חיבורים, שמתוכם אנחנו רואים, מבינים עד כמה אנחנו קשורים זה לזה, תלויים זה בזה. ואז על ידי זה האדם מתקרב להכרת רשת הקשר בינינו. זו בעצם העבודה שצריכים לבצע.

ודאי שכתוצאה מזה תהיה אהבת הזולת ומשם כבר שמע ישראל. שמע ישראל זה שכל אחד ואחד צועק בעצם לישראל, לעמו. ש"ה' א-לוהינו, ה' אחד", זאת אומרת,  שיש לנו עיקרון אחד, יש לנו מקור אחד, יש לנו מטרה אחת. שגם כמקור, גם ככוח המפעיל אותנו בכל רגע, גם כמטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע, זה הכל אחד. הדבר חייב להיות הכי הכי חשוב בשבילנו, "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך"

ניצה: באחת מהפרשנויות ראיתי שכתוב. שכאשר כותבים את המילים האלה "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" מדגישים את האות ע' של שמע ואת ד'. ויש סברה שאומרת שהאות ע' ד' זה עֵד. כאילו באיזה מקום שכולנו, העם היהודי, היינו עדים במעמד הר סיני לרגע מיוחד.

נכון.

ניצה: זה נצרב בפנימיות של כולנו, בתודעה שלנו, באיזה מקום פנימי. ובהקשר הזה קראתי סיפור יפה על ילדים בתקופת השואה. מנזר פולני אימץ את הילדים האלה וגידל אותם וחלק מהילדים שהיו קטנים, אפילו לא זכרו את המוצא שלהם, את המשפחה וכן הלאה. בתום המלחמה יצאו סיירות מישראל כדי לאתר ילדים יהודים, והם הגיעו לאותו מקום ואחת הבדיקות שהם ביצעו בילדים שלא זכרו שהם קשורים לעם היהודי, הם אמרו לילד "שמע ישראל" והוא המשיך "ה' א-לוהינו ה' אחד". זאת אומרת, שזה היה משהו מבפנים שעורר אותו, כמו תעודת זהות פנימית שיש לכל אחד ואחד מאתנו.

כי חינכו אותם ממש למשפט הזה.

ניצה: בדיוק. חינכו אותם כל כך עמוק לזה, שאפילו שהם שכחו את הכל, האמירה הזאת עוררה בהם את אותו ניצוץ יהודי שנמצא בתוכם, ובצורה כזו הם איתרו את הילדים. זו לא אגדה, זה סיפור אמתי.

אני לא מתחשב באגדות ובנפש יהודית שיודעת את זה סתם כך. אבל זו גירסא דינקותא, מפני שהם שמעו את זה ואמרו את זה כמה פעמים ביום, כי כל הילדים שם היו אז דתיים, ומתוך זה הם הזכירו את זה.

אורן: זה ברור, זה שימש כאינדיקציה לראות מי גדל בבית יהודי. זאת היתה הכוונה, לא משהו מיסטי.

כן.

אורן: אתה מדגיש "שמע ישראל" כאילו שכל אחד צועק לעם שלנו, שיש לנו עיקרון אחד, מקור אחד, מטרה אחת. והרבה פעמים בתוכנית שלנו היום, "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" חזרת על המילה הכל אחד, הכל אחד, הכל אחד. חוק אחד, מטרה אחת, זה אחד וזה אחד. וגם אמרת בתחילת דבריך, על הכוח האחד הזה, הטבע שבתוכו אנחנו חיים, ה' או איך שרוצים קוראים לו, שהוא אהבה. אז הכל אחד, זה כאילו משוואה הכל אהבה?

איך אחד קשור לאהבה?

אורן: הכל אחד שווה להכל אהבה?

האהבה מקשרת את כולם לאחד.

אורן: זה ברור שאהבה מקשרת לאחד, לא על זה אני שואל. אני שואל על הכוח האחד, הכוח העליון הכל בא ממנו.

כן.

אורן: מהו? הוא אהבה?

כן. הכוח הזה נקרא "כוח השפעה ואהבה".

אורן: מה זאת אומרת שהוא כוח אהבה?

הוא טוב. מטבע הטוב להיטיב, זה הכוח הזה. ולכן כל מה שהתפתח מהכוח הזה כיסוד הבריאה, התפתח כדי להגיע לאהבה.

אורן: פעם.

כן, נגיד שפעם

אורן: אבל "שמע ישראל" אתה אומר שזה צריך להיות קוד החיים שלנו בכל רגע ורגע.

כן.

אורן: זאת אומרת, שכל מצב שמגיע לחיים שלי, בא מכוח אחד.

כן.

אורן: אמרת לי, כוח אחד, מטרה אחת, מקור אחד, זה אחד.

כן. כי הכל פועל כך.

אורן: והוא אהבה?

כן.

אורן: אם הוא אהבה, אז כוח אחד אני מבין, אתה אומר לי אין מקרה בחיים, הכל ממקור אחד?

כן.

אורן: הגיוני אפילו. אבל אהבה פחות הגיוני. אתה אומר שהוא האהבה.

למה?

אורן: אתה שואל, למה פחות הגיוני?

לא יכול להיות כוח אחד שזה לא כוח האהבה.

אורן: כן, אבל אם אני אוהב אותך, אז מה אתה מצפה שאני אעשה, איך אתה מצפה ממני להתנהג אליך?

איך אתה מתנהג אלַיי?

אורן: אם אני אוהב אותך באמת.

במטרה טובה, לטובתי.

אורן: לטובתך?

כן. אצלנו יש בעיה, אם הכוח העליון הזה רוצה שאנחנו נתקיים, אנחנו חייבים להתקיים מחוץ לו, אם הוא כוח האהבה וההשפעה, אנחנו חייבים להיות מחוץ לו.

אורן: לא הבנתי.

כדי להתקיים אני צריך להיות ניבדל ממנו, על ידי מה אני ניבדל ממנו? על ידי הרצון הרע שיש לי.

אורן: לאט לאט. אמרת שהכל בחיים בא לי ממקור אחד, שאלתי אותך אם אני אוהב אותך, מה אתה מצפה ממני, להתייחס אליך טוב?

כן.

אורן: גם אני מצפה כך ממנו, מה כל כך חריג בזה? הילדים שלי מצפים ממני להתייחס אליהם טוב.

אז תתייחס אליהם טוב.

אורן: אני מתייחס אליהם בלב ונפש, כמה שאני יכול רק בטוב.

באמת, ואם אני אשאל אותם?

אורן: אני מקווה שגם הם יגידו את אותו דבר.

למה אתה מקווה ולא בטוח?

אורן: כי תלוי מתי תשאל אותם.

אז גם כאן תלוי.

אורן: מה תלוי?

הכל תלוי. תלוי איך אתה מתנהג. זה כמו עם הילדים שלך, במה זה שונה? וזה נובע מכך, שאם הבורא רוצה לברוא את הנברא, בריאה, בר ממנו, הוא חייב להבדיל אותה. להבדיל מאהבה, הוא יכול לתת לבריאה כוח אחר, כוח בחוסר אהבה, בשנאה.

אורן: ממנו באה השנאה?

כן.   

אורן: את זה אנחנו רואים יום יום.

לא.

אורן: לא נעים להגיד.

למה לא נעים להגיד? הוא אומר את זה.

אורן: אני יודע? שלא כוח אחד, מקור אחד, מטרה אחת. יש איזה בלבול ברשת.

כתוב "בראתי יצר הרע". בראתי רע, הוא לא ברא שום דבר טוב.

אורן: זה מה שאני שואל, חזרת על השאלה שלי. אתה אומר הכל אחד, הכל אהבה, ולא עשה שום דבר טוב.

לפני כארבעים שנה, כשהתחלתי בהיכרות שלי עם הדת, מישהו אמר לי בסוד, "אתה יודע לא רק טוב בא מהבורא, גם רע". זה היה כשרק התחלתי ללמוד את חכמת הקבלה. אז עניתי לו, "שרק רע בא מהבורא. איזה טוב בא ממנו, איפה אתה רואה שבא ממנו טוב?" וגם כתוב "בראתי יצר הרע".

הבריאה שלנו, הטבע שלנו, של כל הדומם, הצומח, החי והאדם המדבר, כל הטבע שלנו בבריאה זה יצר הרע.

אורן: אני לא מדבר על היצר הרע, אני מדבר על מקרים רעים.

בוודאי.

אורן: אני לא מייצר אותם, הם נופלים עלי, אתה אומר לי, "שמע ישראל" האחד הוא מקור אחד, הוא מפיל עלי רע.

לא יכול להיות אחרת, כי אתה נמצא מולו, מול הכוח הטוב והמיטיב ואתה רע, אז יש בינך ובינו יחסים כמו בינך לבין הבנים שלך. כשהם מתקוטטים, אתה מעניש אותם, וכשהם עושים כל מיני דברים רעים, אתה שוב מעניש אותם.

אורן: אז למי הוא מיטיב?

למי אתה מיטיב?

אורן: לילדים שלי.

איך?

אורן: מכוון אותם לטוב בחיים.

זה בדיוק מה שדיברנו, גם בקשר לשריפת הבית, וגם בקשר לכל הצרות הקטנות שבחיים. למה אתה לא רוצה להכיר בזה? אתה מדבר אלי כמו הילד שלך, עכשיו אני לא מכיר את אבא. למה? כי הוא נותן לי מכות.

אורן: זאת אומרת, שמה שאני מפרש כשנאה, זה בא אצלו מאהבה, זה סיכום הדיון?

לכן אמרתי שהמטרה היא אחת, אבל כדי להגיע למטרה, יש לך ולו מערכת יחסים. אתה רוצה שיהיה לך טוב? זה כמו שאתה מצפה מהילדים שלך, שיקיימו את רצונך ואז יהיה להם טוב.

אורן: כן.

בטוח?

אורן: בטח, כי אני אבא שלהם.

כי אתה מתייחס אליהם טוב, אבל כשאין ברירה, אתה נוהג אותו הדבר. למה זה לא ברור, זה כתוב בהרבה ספרים.

ניצה: כאילו יש קונפליקט בין הטוב שקשור לטוב, כמו שהכוח הזה רואה אותו כשהוא מכוון למטרה.

חסר לנו לראות אותו.

ניצה: ולהבין אותו.

"להבין" זה נקרא לראות. אם היינו מבינים את ההתנהגות שלו אתנו, אז הכל היה בסדר גמור. אז הייתי מקבל כל דבר בברכה. זאת אומרת, טוב מאוד שנתת לי מכה, עכשיו על ידי המכה שמתגלה אני רואה, יודע ומבין מה לעשות בחיים. אבל הבעיה, שאנחנו לא רואים את זה.

השאלה היא אחרת, למה הוא עשה כך שאנחנו לא מבינים? למה הילדים של אורן לא מבינים מה שהאבא שלהם רוצה? אבא אומר, אני עושה בשבילכם טוב, והם חושבים, יותר טוב אם לא היית עושה.

אורן: נכון.

אז למה ההשגחה היא נסתרת? גם הילדים לא מבינים את ההורים, וגם אנחנו כלפי האבא שלנו.

ניצה: בחינוך ילדים אחד העקרונות החשובים, גם כשמענישים ילד שעשה משהו לא טוב, לדבר אתו ולהיות בטוח שהילד מבין על מה נענש. לפחות כך ההורה מנסה.

ההורה משתדל וגם אנחנו משתדלים, אבל מזה שאת מביאה לילד כל מיני סיפורים עד כמה את צודקת ולא הוא, הוא לא משתכנע. כי הוא לא רואה את זה, הוא לא יכול להיות בגובה שלך, ברמה, בתפיסה. הוא בכל זאת מבין שעכשיו אימא נתנה מכות, עכשיו היא רוצה שאני לא אשנא אותה, אז היא כאילו מחליקה לי את הדבר הזה.

הוא בכל זאת לא מבין אותך, הוא נמצא בתוך הטבע שלו וזהו.

אורן: נכון.

ואז מה עושים? "צער גידול בנים".

אורן: מתפללים שיצליח?

מתפללים "שמע ישראל".

אורן: כן "שמע ישראל".

לכן בא החינוך האינטגרלי, ואומר, לבנות סביבה, ושהסביבה תהיה כלפי האדם במקום בורא. תשמע את הפטנט ותרשום אותו, אף אחד עוד לא רשם.

אורן: מה הפטנט?

ניצה: לבנות סביבה.

אורן: עכשיו אנחנו מדברים רק ברמה של כלל החברה בישראל?

כן. של האדם הפשוט כלפי זה, ואפילו לא מישראל, אפילו באומות העולם לא חשוב.

אורן: האדם והחברה?

כן. אם אני בונה סביב הילדים שלי סביבה, שהיא מסבירה להם איך להתנהג נכון, ולא לוחצת עליהם כמוני, אלא פשוט נותנת דוגמה, איך להתנהג יפה. זאת אומרת, אני בתוך הסביבה הזו כאבא ומבין, מכניס את התוכנה שלי. אני מכתיב להם כל הזמן איך להתנהג ומכניס את הילדים שלי בתוך הסביבה הזו. אז הילדים שלי מתחילים לקבל נורמות חדשות מהסביבה ולא ממני, ואצלם זה טבעי, כי כך הם גדלים ואז הם נעשים ילדים טובים.

אורן: ברור, ומה נעשה אנחנו כאנשים בוגרים?

צריכים לבנות סביבה.

אורן: זאת אומרת, אנחנו לוקחים את החברה שלנו בישראל, או בכל מדינה אחרת ומייצרים לעצמנו אטמוספירה חדשה, שמה היא תגיד לנו? מהו המסר המרכזי?

מה שהאבא רצה להגיד לנו ולא אומר, הסביבה תגיד לי, ומהסביבה אני אקבל זאת.

אורן: מה?

כלפי הסביבה אני אכנע.

אורן: נהיה מעשיים, מה המסר המרכזי שהיא צריכה לשדר לי?

השפעה הדדית, איחוד, חיבור, ערבות, אהבה.

אורן: ואז אתה אומר, שהמכות שבאות מלמעלה יירגעו?

מיד, מיד הרשת תירגע, לא יהיו מתחים, לא יהיו בעיות.

אורן: בדיון על "שמע ישראל" אי אפשר שלא לשאול, למה אומרים שצריכים להגיד "שמע ישראל" בבוקר ובערב? זאת אומרת, גם בהתחלה וגם בסוף, מה זה בא להביע? מה זה בא ללמד אותנו בחיים?

"ובשוכבך ובקומך".

אורן: אתה צריך להתחיל את היום עם "שמע ישראל" ולסיים את היום עם "שמע ישראל", מה באים להסביר לנו בזה?

אתה מתחיל את היום מזה שיש כוח אחד שמכוון אותך עכשיו לכל היום. אבל במשך היום אתה עובד בכוחות שלך, כאילו הוא לא קיים. אלא אתה במקומו מנהל את העולם בחוקים שלו, ובערב כשאתה מגיע לסיכום, אפילו שלא הצלחת באיזה מקום להיות כמוהו, כנציג שלו בעולם, אתה אומר "אין עוד מלבדו".

הוא כך עשה מלכתחילה, וכך תכנן מלכתחילה, אני במשך היום הייתי עם "אם אין אני לי, מי לי", אבל בסוף היום אני צריך להגיד, זה הכל היה מתוכנן כך, שמה שהצלחתי, הצלחתי, ומה שלא, לא. ומה שלא הצלחתי להיות כמוהו, כמו הבורא, טוב לזולת, באהבה הדדית, וכולי וכולי, זו לא אשמתי. כי אני הלכתי בכל הכוח שלי במה שאפשר ובמה שיכולתי.

אבל באמת במה שיכולתי ולא "כאילו". ואז בסוף היום אני גם יכול להגיד "שמע". זאת אומרת, שמע זה איחוד, שמתחבר עמו לפני המעשה, זה נקרא בבוקר, ואחרי המעשה, זה נקרא בערב, ובאמצע המעשה אני צריך להגיד, בי תלוי כל העולם, ואני הוא שמכריע את עצמי וכל העולם לקו זכות. "אם אין אני לי מי לי" ואין השגחה, רק אני פועל. זו העבודה שלי ביום, להיות במְקום הבורא.

ניצה: כשעושים את זה בבוקר, זה הרגיש לי, כאילו אני כלי מיתר ואני צריכה לכייל את הכלים שלי, כדי להיות מסונכרנת לאותה רשת שתיארת קודם. אז מה אני אומרת לעצמי עם ה"שמע ישראל", עם איזו כוונה אני צריכה ללכת ליום יום שלי?

שאת הולכת יחד עמו, ואת רוצה לקיים הכל באהבה בהשפעה. אין יותר מה לעשות, רק את זה. אהבה והשפעה לזולת היא שצריכה לנהל אותנו ולכוון אותנו לכל מקרה בחיים. בטוח שאם אני עושה את זה, במיוחד אם אנחנו מדברים על הקבוצה הקטנה הזו, עם ישראל בארץ ישראל, אז רק כך. ובזה אנחנו מתקנים את עצמנו, מתקנים את המציאות כולה ואז בסוף היום מה שהצלחנו, הצלחנו, ומה שלא הצלחנו, לא הצלחנו. אבל הלכנו בצורה כזו.

ויש עוד חשבון יותר עליון, שאולי בגללו לא הצלחתי במשהו שעשיתי כאן ושם, זה לא ענייני, אני ניסיתי ועשיתי את כל מה שאפשר. לכן אני יכול להגיד בערב מצדי "שמע ישראל". ו"שמע ישראל" זה נקרא שהכל מחובר ביחד, כל הבריות בעינַי, כל המציאות בעיני, והכוח העליון יחד בהשפעה הדדית זה ה"שמע ישראל".

ניצה: אני מזכירה לעצמי מידי בוקר מהי המטרה.

לא מזכירה. אני קם לפני כל מעשה ומעשה, ובשבילי זה נקרא "בוקר". ובצורה כזו אני מתחיל אותו ובצורה כזו אני מסיים אותו.

ניצה: בעצם המטרה של אותו כוח אחד, כל הזמן ניצבת לנגד עיני, בכל פעולה שאני מבצעת.

זה סלוגן שתמיד כתוב בליבי.

ניצה: זה סלוגן שצריך להיות לי כתוב, זה בעצם "שמע ישראל"?

כן, כך. אבל מהבוקר עד הערב אני נמצא בעבודה שלי לקיים את אותו הכלל בעצמי.

אורן: אני מאוד רוצה שתֵלמד אותי איך ללמד את הבן הקטן שלי להגיד "שמע ישראל ה' א-לוהנו ה' אחד" בכל העומק הזה שלימדת אותנו היום. אתה יכול לעבור איתי על המילים ולהסביר לי? אני מאוד אשמח. זה יהיה לי כלי מאוד פרקטי.

יש על זה הרבה פירושים, אני לא רוצה.

אורן: לא. אני לא צריך הרבה. אני צריך לשמוע רק ממך, מה צריך לחשוב בכל מילה, "שמע ישראל ה' א-לוהנו ה' אחד"

מי שרוצה להיות ישראל, ישר א-ל מחובר לכוח עליון, ומבצע איתו יחד בצורה הדדית את חוקי הטבע, חוקי הבריאה, הוא חייב לדעת שאין חוץ מזה שום כוח אחר שפועל בעולם. ואיפה שנראה לאדם שעדיין הוא מגלה שיש עוד מישהו שפועל בעולם, אפילו הוא בעצמו. נגיד שכל העולם, כל האנושות, כל החברים, אני רואה את כולם כבובות, את כולם הבורא מזיז כמו על שולחן השחמט.

אבל אני בעצמי כל רגע ורגע חייב גם לחבר את עצמי לאותה המערכת. ולהרגיש איך הבורא מחייב אותי ומקיים אותי ומזיז אותי. ואיך אני עושה זאת? אני כל הזמן צריך לבדוק מהי ההשפעה והאהבה המרבית, המקסימלית האפשרית בכל מצב ומצב וכך אני אגלה אותו. אני אתחיל להרגיש איך הוא נמצא בתוכי ומנהל אותי. וזה נקרא "ה' אחד".

אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז.

ניצה: תודה.

אורן: תודה גם לכם, עד הפעם הבאה כל טוב "חיים חדשים".

[1] "ואהבת, את יהוה אלוהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך, ובכל-מאודך" (דברים ו', ה')

[2] "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד')

[3] "הסכת ושמע, ישראל, היום הזה נהיית לעם, ליהוה אלהיך" (דברים, כ"ז, ט')

[4] "אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו" (הרב יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזוהר", אות ה')

לחצו כאן להורדה