חיים חדשים - תוכנית 185 - סדום ועמורה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו שמחים ללמוד איתכם ביחד מהרב לייטמן, איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל, כמו משפחה אחת, שכל אחד יקום בבוקר, וירגיש שכל מי שנמצא סביבו הוא בעדו, לטובתו, אוהב אותו, וכך נרגיש כולנו. לבנות את החברה הזאת כאן, כחברה שבה כולנו משפחה אחת, זה החזון שמציג הרב לייטמן לחברה הישראלית, ואנחנו מאוד מאוד רוצים לאמץ את החזון הזה בחום, ולהפוך אותו למציאות חיינו. איך עושים את זה? בכל פעם אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן, מה זה אומר לחיות כמו משפחה אחת מזווית כזו, ומזווית אחרת,. והיום אנחנו רוצים ללמוד מה זה לחיות כמו משפחה אחת, דווקא על דרך השלילה.

הנושא שלנו להיום הוא "סדום ועמורה". סדום ועמורה מסמלת עבורנו, חברה שחיה בדיוק ההיפך ממשפחה אחת. נרצה לברר מה היה שם בדיוק, מה הם היחסים החברתיים, שהגיעו בשליליות שבהם, לפסגה של הרוע האנושי. סדום ועמורה מסמלת לנו את שיא הניכור, חוסר האכפתיות, חוסר ההתחשבות, חוסר התמיכה ההדדית בין אנשים, ונרצה להבין מה זה, כדי לראות מתוך החיים שלנו היום, מה כדאי לנו להוציא החוצה, כדי שיקח אותנו אל חיים חדשים.

כרקע, כמצע לדיון שלנו, אני רוצה לספר לכם כמה דברים שהיו בסדום ועמורה, מתוך החומרים שמצאנו כהכנה לתוכנית. אומרים שהדבר המאפיין, הבולט ביותר בסדום הוא יחס של "שלי שלי, ושלך שלך", זאת אומרת, אתה פה ואני שם ואל תתקרב אלי. אם זה היה נשאר כך מילא, אלא שזה בא לידי ביטוי בכך שבסדום היה אסור לעזור, היה אסור לגרום טוב למישהו אחר בשום מצב. כאחד נהנה והשני לא חסר, לא מפסיד מזה שום דבר, זו פעולה הגיונית, אבל בסדום היא הייתה אסורה. אם גילו שמישהו עזר לאחר, גרם לו טוב, תמך בו, ואִפשר לו ליהנות מהחיים בדרך כלשהי, היו מתייחסים אל זה בצורה השלילית ביותר.

יש סיפור אחד מדהים, על שתי נערות שבאות למלא מים בכד, ונפגשות ליד המעיין, והאחת רואה שהפנים של חברתה נפולות, והיא שואלת "מה קורה?", וחברתה עונה "אין לנו מה לאכול בבית". ובגלל שבסדום אסור לעזור אחד לשני, הן החליפו את הכדים בסתר, היא נתנה לה בכד שלה קמח, וחברתה נתנה לה את הכד עם המים. הדבר התגלה, ומה עשו בסדום? בסדום כמו בסדום הוציאו את הנערה להורג, מכיוון שהיא סייעה למישהי אחרת.

יש עוד הרבה סיפורים שאולי אביא בהמשך התוכנית, והשאלה המתבקשת היא, מה אתה יכול ללמד אותנו, לספר לנו, על האווירה החברתית שמאפיינת את סדום ועמורה, כסמל ליחסים המנוכרים ביותר שיכולים להיות בין בני אדם?

אין דבר יותר גרוע מכך שאנחנו מנתקים את הקשר בין בני אדם, גם קשר רע היה אסור בסדום. אסור היה לך לעשות לשני גם טוב, וגם רע, אלא שיהיה נתק. ואין יותר גרוע מזה, כי הרע יתגלה בסופו של דבר, כבלתי נסבל, ומי שניזוק הוא מי שעושה, מי שמקבל, וכלפי מי שנעשה לו הרע, ובסופו של דבר זה מביא את האנשים להתקשרות. כמו שקורה אחרי מלחמה, יש פיוס, יש שלום, יש השלמה וכן הלאה, וכמו תמיד בין בני אדם, אנחנו רואים שהדרך לתיקון, תמיד מלווה בכל מיני פעולות כאלו או אחרות, אבל יש קשר. אומרים שככל שאנשים מתנגשים זה בזה, כמו במשפחה, וכך הקשר דווקא מתחדש, מתעמק, הם מבינים זה את זה, נכנסים זה לתוך זה. זה מביא לשיפור המערכת, בדרך טובה או לא כל כך טובה, אבל לשיפור המערכת בסופו של דבר.

מה שאין כן סדום, זהו מצב מת, "נציב מלח", כפי שאשת לוט הפכה להיות לנציב מלח. לכן זה מצב שאי אפשר לעשות עימו כלום, רק להפוך אותו, וזה מה שנקרא "הפיכת סדום". אי אפשר לעשות עם המצב הזה שום דבר, אם אין קשר בין בני אדם, זה המצב הכי גרוע. לכן אנחנו רואים שמאז והלאה, העולם מתחיל להתקדם בקשר, ולמרות שהקשר הוא רע בין בני אדם בדרך כלל, אבל בכל זאת, זאת ההתפתחות שלו. המצב של סדום הוא ללא התפתחות, הוא נמצא בניגוד למערכת הכללית, שהיא אינטגרלית, גלובלית ,ששם הכל קשור זה לזה בצורה טוטאלית. ובסופו של דבר האנושות חייבת להגיע לאותו המצב בהתפתחותה, לאותה הצורה, שכולם קשורים זה לזה בצורה  כזו, שאין דבר כזה, חוסר קשר. אנחנו מגלים, שאם אני עושה משהו, זה בטוח משפיע על כולם, וכך כל אחד על כולם. לפי ההתפתחות שלנו כלפי הטבע, אנחנו כל פעם מתפתחים לצורה, שבה אנחנו מגלים את עצמנו יותר ויותר מקושרים.

לכן סדום היא דוגמה, שעוצרת את ההתפתחות האנושית, ולכן אי אפשר להסכים עם זה. הצורה הזאת היא הכי גרועה, כי אפילו בדרך רעה לא נתקדם לקשר, לא נתקדם לאיזון עם הטבע, וזה מה שמהווה סדום. ולכן המצב הזה לא קיים, זו פילוסופיה שלמה, שאם אני רואה שהטבע שלי הוא רע, ושבסופו של דבר אני גורם רע לכולם, אז בואו נעשה כך שלא נגרום שום דבר האחד לשני, לא טוב ולא רע, אלא אני בשלי, אתה בשלך, ויש נתק בינינו. זה כנראה הכי טוב, אם אנחנו לא יכולים להשתמש בטבע שלנו כטוב, בואו לא נשתמש בו בכלל, כי למה לנו ללכת על הרע. זאת אומרת, יש כאן טענה מאוד הגיונית, בואו נפריד בין בני אדם. אבל זו טענה שהיא נגד התוכנית הכללית ומטרת הבריאה, שהיא להביא את המין האנושי לאיזון. כל הטבע נמשך לאיזון, ורק האדם צריך להגיע לאיזון הזה בהכרה עצמית, בהבנה וברצון, אז וודאי שסדום נותנת לנו דוגמה הפוכה מהתהליך, אפילו גישה רעה לתהליך, בכל זאת מביאה אותנו בסופו של דבר לטוב. כל מצב שמקדם קשר בין בני אדם, אפילו קשר רע, בסופו של דבר מוליד משהו טוב.

ניצה: זאת אומרת, שבתוך מערכות יחסים, סדום היא בעצם מצב שאין אינטראקציה בכלל, יש ניתוק, ניכור, ולמעשה הקשר הוא סוג של קשר מת, ושום דבר לא יכול להתפתח ממנו. הרבה פעמים אנחנו יודעים שגם בין אנשים אנחנו אומרים, אינטראקציה שלילית עדיפה על חוסר אינטראקציה בכלל, וחוסר אינטראקציה זה בעצם מוות של הקשר.

נכון, אנחנו רואים את זה בבית, שאפילו כשבני משפחה רבים ביניהם, זה יותר טוב מאשר כשאחד לא מדבר עם השני.

ניצה: זו שתיקה רועמת שאין בה שום קשר בכלל.

כן, אנחנו לא יכולים לסבול את זה, ומרגישים שיותר טוב אם נתקדם בוויכוחים, במריבות, כך אנחנו מרגישים זה את זה. אנחנו רואים עד כמה שיותר קל להפוך את זה לדברים טובים, מה שאין כן ניתוק, כי אין ממנו שום תוצאה.

ניצה: סדום כונתה כ"עיר החטאים", שאנשים עשו בה מעשים רעים, מה המשמעות של זה?

הם רק לא התייחסו אחד לשני. חוסר התייחסות זה הרע הגדול ביותר, כי הוא רע בתכליתו. והאמת שהם חיו טוב, חיו יפה, אז למה מגיע להם להפוך את הכל, למה הצורה הזאת הייתה צריכה להיעלם? כי בצורה כזאת, אדם יכול לחיות, ולחיות טוב, אבל לא להגיע למטרה על פי תוכנית הטבע.

אורן: אתה מדבר על כך שחיו בסדום טוב, יש תיאורים מדהימים על השפע שהיה שם. מסופר שלא היה שביל בסדום, שלא היו בו שבעה אילנות שכל אחד גדול מהשני. וכשמישהו היה מוציא משהו מהאדמה, הכל היה בשפע, המזון היה בשפע, היית מוציא  ירק מהאדמה, ועם העפר שהיה יוצא איתו, יצא זהב, האדמה הייתה מפיקה הכל, אבנים טובות ומרגליות. וכנראה שזה היה המקום העשיר ביותר בעולם, ואנשי סדום אמרו "אם כך, אם יש פה הכל, והכל בשפע, והאדמה נותנת לנו כל טוב, למה לנו לקבל אורחים? למה שיבוא מישהו וייהנה מהמסיבה, יש לנו פה כל טוב ואנחנו יושבים על "השיבר", אוצרות הטבע נמצאים בשפע, מה שלא תרצה יש, לכן לא טוב שיבואו לפה אנשים וייקחו משלנו".

זה לא בגלל שלא טוב שיבואו, אלא כי אם הם יבואו, אנחנו נתחיל להתייחס לאחרים, לזולת, הם יכנסו לקשר איתנו, ואנחנו בעצם צריכים להישאר במצב שהוא מלח, כמו נציב מלח. אנחנו לא מתייחסים לזולת במאומה, בכלום, ואת מי שמפר בצורה כלשהי את החוק הזה, אנחנו חייבים להשמיד. זו פילוסופיית חיים, היא עמוקה מאוד, ומתבססת על ידיעת היצר הרע. אנחנו לא משתמשים ביצר הרע שלנו, ולכן עוצרים את עצמנו מלהיכנס לקשר כלשהו בינינו.

אורן: איך הרגישו האנשים שחיו בסדום?

היום החיים שלנו דומים לזה במשהו, ולמרות שאנחנו נמצאים בקשר זה עם זה, כל אחד חי בדירה משלו, ומרגיש את עצמו במצב של "אל תיגע בי". אני לא מכיר את השכנים שלי, הם לא מכירים אותי, כל אחד חי בתוך המקום שלו, וכך רוצה לחיות. רק שאין ברירה, הטבע הוא נגד זה, ולכן יורדת אלינו יותר ויותר, המערכת האינטגרלית, ומראה לנו עד כמה אנחנו בכל זאת קשורים זה לזה. וככול שאנחנו בונים מערכות לבידוד, להיבדלות, כדי לבודד כל אחד מהשני, אנחנו לא מצליחים, כי המערכת הכללית בה כולנו קשורים זה לזה, מתגלה יותר ויותר.

תראה מה קורה היום בעולם, עם כל המשבר הפיננסי, ועד כמה שכולם היו רוצים להתנתק, ולחיות כל אחד בתוך המדינה שלו, והעיקר שלא תיגע בי, ואני לא אגע בך, נחיה בקשר שקט, כולם היו מסכימים לאותה סדום, אבל אי אפשר.

ניצה: המוטו האנושי הוא "חיה ותן לחיות", עזוב אותי, תחיה אצלך ואני אחיה אצלי.

כן, זו סכמה כללית מאוד יפה.

אורן: אז מה רע בזה? למה זה נקרא שיא הרוע האנושי? לי זה נראה שיא השלווה האנושית, אתה בפינה שלך, אני בפינה שלי, ואל תבוא לבקר, מה רע, חלום?

מלבד דבר אחד, שלטבע יש מגמה להביא אותנו לקשר ההדדי, שלם, "כאיש אחד בלב אחד", מה יכול להיות יותר גרוע מסדום, כלפי המטרה הזאת?

אורן: סדום לא נשמע לי בכלל גרוע, נשמע גן עדן אפילו.

זה רע כלפי המטרה שצריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", חברים, באהבת הזולת, והטבע מקדם אותנו לזה.

אורן: אבל אנחנו לא רוצים כל כך להיות חברים.

אני מבין אותך שאתה לא רוצה, אבל אין לנו ברירה. ומפני שזה מנוגד לטבע, זה נעלם, ולכן הפילוסופיה הזאת לא קיימת, למרות שהיום אנחנו משתדלים לאמץ אותה ככול האפשר. היום, אם אתה מגיע לבית משפט כלשהו, ואומר אני לא נוגע באף אחד, אני עושה רע למישהו? לאף אחד. אני חי את החיים שלי, מישהו מכיר אותי? לא, אני מכיר מישהו? לא, אז אומרים לך "איזה אדם, כל הכבוד, לך הביתה".

זאת אומרת, אנחנו חיים בצורת סדום, ורוצים לחיות כך, אבל לא כל כך מסוגלים, כי בנינו את החיים שלנו כך, שכולנו קשורים זה לזה, אבל בעצם זה הרצון שלנו. לכן בימינו סדום קיימת, ועוד יותר גרוע מסדום, כי אנחנו בונים את האושר שלנו על הסבל של הזולת. ועל זה אפשר להתווכח, עד כמה שאפשר ועד כמה שלא. האם מענישים אותנו על זה? לא, תלוי עד איזה גבול אנחנו אומרים שאפשר לנצל את הזולת.

אורן: כשהנביא יחזקאל מדבר על סדום, הוא מסכם את הבעיה שהייתה שם, שהזניחו את החלשים, ולא נתנו צדקה לעניים, על מה זה בא להצביע?

הם לא רצו להכיר בשום דבר, לא ברע, ולא בטוב שיש לזולת, אני מתנתק מהזולת, הוא גווע ברעב, ואסור לי לעזור לו.

אורן: איך אפשר?

הגישה לחיים היא, שאף אחד לא שייך לשני, כמו היום. אתה רוצה להיסגר בתוך הבית שלך, ולסגור את הדלת על הבריח, לשים סורגים על החלונות.

 יש לך בבית?

אורן: בוודאי.

ודלת פלדה?

אורן: כפול.

אז אתה נמצא בסדום, והכנסת את עצמך לבית סוהר. בית סוהר הוא כך, אחרי סורג ובריח, לא? אתה הכנסת את עצמך לכזה מצב, ואתה לא רוצה להיות קשור לאף אחד, ופתאום באו אליך אורחים, מה תעשה איתם?

אורן: לא פותח, ברור.

זאת אומרת, אתה רוצה שהם ייעלמו.

אורן: שלעולם לא ידפוק בדלת אף אחד. לכל אחד מהילדים שלי יש מפתח, ואם אין לו מפתח, אני אפתח לו. ואני מקווה שלעולם לא ידפוק בדלת אדם אחר, מעכשיו עד סוף חיי בבנין, זו תקוותינו.

אתה רואה.

אורן: אני בטראומה כי אני בא ממושב, אבל ב- 15-20 שנה האחרונות שאני גר בעיר, זו תקוותי.

ניצה: אלו לא סתם אורחים, זה מישהו שהוא חלש בהגדרה, הוא צריך ממך משהו, חסר לו משהו.

"עוד חסר לי שמישהו שידפוק בדלת וחסר לו משהו", ודאי שלא, כי זה בדרך התיקון. בסדום אומרים רק דבר אחד, "אני לא מתייחס לזולת, לא רע ולא טוב, מה שמגיע לכל אחד מגיע. יש כוח עליון, רע לו זה בסדר, יש מישהו שמנהל את המציאות, ואני לא שייך לזה, מה אתם רוצים ממני, מי אני? מה פתאום שאני אתחיל לעשות משהו. הבורא מקלקל, או עושה טוב, או עושה רע, אין לי רשות להיכנס לזה. מה פתאום אני חייב, איפה זה כתוב? זאת התורה שלי, אני מקבל את הכוח העליון הזה, כקובע את הכל, ואסור לי להשלים אותו לפי השכל שלי, אם הוא עשה אותו עני, שיהיה עני".

אורן: אני לא מבין מה הייתה הבעיה שלהם. שיקימו משרד רווחה, ביטוח לאומי, משהו.

למה?

אורן: מי שאין לו שילך לשם.

למה לטפל במישהו בכלל. היו חברות יותר גרועות בהיסטוריה האנושית. היו הורגים את הזקנים. היו ממיתים את הילדים שנולדו לא כל כך בריאים. היו תרבויות הרבה יותר גרועות מזה.

אורן: אז היום מצבנו לא כל כך גרוע, קודם כבר הלחצת אותי. אמרת שאני כמו בסדום, אני לא בסדום. רק שאף אחד לא ידפוק בדלת כי אני לא רוצה לפתוח. אבל אני כן בעד שיהיה ביטוח לאומי, שיהיה משרד הסעד שמישהו יטפל.

ודאי, כי אתה מרוויח מזה לא בגלל שעל ידי זה אתה עוזר למישהו.

ניצה: כי החלשים לא הופכים להיות עליך לנטל.

לא אכפת לי מהנטל, אם אני איש סדום, שימותו. אבל אני מעוניין בחברה שתדאג לי כאשר אני לא יכול, ולכן אני משלם משהו.

אורן:, אתה אומר שאיש סדום באמת אומר לעצמו שימותו, בלב שלם?

כן.

אורן: איך הוא יכול להגיד כך?

למה לא, למה אני חייב לדאוג למישהו?

אורן: אין לו טיפה רגש, טיפה מצפון?

אסור לו.

אורן: מה זה אסור לו?

אסור לדאוג למישהו.

אורן: למה?

אפילו אם אתה מצטער, זו הבעיה שלך, אתה צריך לתקן את עצמך.

אורן: זה היה הסיפור עם לוט, שבאו אליו אורחים ואז כל השכנים באו ואמרו "מה קורה איתך, למה אתה מכניס אורחים".

כן.

אורן: נשמע שאלה חיים איומים ונוראים, שם בסדום.

לא, למה?

אורן: בוא ניכנס רגע ללב של מישהו בסדום. מה הוא מרגיש, הוא רואה מישהו רעב, מה הוא מרגיש?

אני בטוח שאתה תמצא היום הרבה מושבים כאלה, או אנשים שאתה רגיל לחיים שלהם, שכך הם רוצים להתקיים בחיים.

אורן: איך?

אנחנו גמרנו, לא אכפת לנו מה שקורה. מחוץ לבית שלי, מחוץ למושב שלי, מחוץ לעיר, למדינה, לא אכפת לי כלום. לא רוצה להיות קשור לזה, וזה לא נקרא אצלנו רע.

ניצה: זה נקרא נניח "אטימות חברתית", או חוסר רגישות חברתית.

על זה לא יביאו אותי למשפט.

ניצה: נכון.

אורן: זה בטוח. וזאת הבעיה, שאנחנו לא מבינים שזה מה שהורס לנו את החיים, האטימות הזו?

הבעיה היא שאנחנו לא מבינים שהטבע דורש מאיתנו התנהגות אחרת. שכולנו נהיה מקושרים.

אורן: אז כנראה היה מישהו שכן הבין בסיפור, הזכרת אותו קודם, ואז מגיע אברהם. אז יש לנו את סדום שתיארנו אותה עד עכשיו, השיא של מה, היא סדום?

השיא של הנתק.

אורן: ואז מגיע אברהם. אברהם יש לו אג'נדה אחרת, יש לו תפיסת חיים אחרת, אנטי תזה.

זה משהו שהוא שנוא על סדום, ובכלל מה פתאום הוא מביא את התורה שלו.

אורן: מה אברהם מייצג באמת מבחינת תפיסת חיים?

מתעורר באיש סדום איזה רגש לזולת. רחמנות, התחשבות. איך זה?

אורן: זאת אומרת, אברהם, שמסמל את ההתחשבות, את הרחמים, את החסד, מגיע. ולהפתעתנו הרבה, מה הוא עושה, הוא בא ואומר לא-לוהים "חכה, אל תשמיד את סדום". יכול להיות שיש שם חמישים צדיקים, וא-לוהים אומר לו "לא, מה לעשות צר לי".

עשרים, עשרה, אפילו עשרה.

אורן: הגיעו איתו לעשרה, עשה משא ומתן.

לא קיים פחות מעשרה. מה זאת אומרת? כי יש קבוצה הקטנה ביותר, מניין הקטן ביותר, מניין שהם יכולים לקיים ביניהם השתתפות הזולת, התחברות, ערבות, משהו בקנה מידה הכי קטן, ביכולת, אפילו בנכונות, אולי בכוח ולא בפועל. האם אפשר לעשות את זה, האם יכולים לצאת מהנתק הזה, שהם בנו ביניהם, האם מהנתק הזה יכולה לצאת אי פעם איזו התאמה, איזון לכוח הכללי של הטבע, למערכת הכללית. ואם לא, אז צורה כזאת לא יכולה להתקיים בטבע. למרות שלפי האגו שלנו אנחנו נמשכים לזה מאוד.

אורן: יש לי תמיד שאלה, אולי בגלל שאבא שלי רואה חשבון, וגם אני למדתי כל מיני דברים כלכליים באוניברסיטה. כשהוא עשה שם את הביזנס של 50, 45, 40, 30, 20 10. למה הוא עצר בעשר, היה יכול להתמקח עוד עשר פעמים. יגיע עד אחד, ו"שלום על ישראל". כל פעם שאני קורא את הסיפור הזה אני לא מבין למה הוא נעצר שם?

כי עשר זו המידה המינימאלית שיכולה להיות מותאמת להטבע.

אורן: מה פירוש. מה זה מותאמת להטבע.

אם יש עשרה אנשים, אז ביחס ביניהם הם יכולים לבנות מערכת יחסים כזאת, שזה יהיה כמו התוכנה הכללית, התנהגות הכללית של הטבע.

אורן: כלומר?

השפעה הדדית, תמיכה הדדית, עזרה הדדית. להגיע למצב שהם ממש יהיו כאחד, כמנגנון אחד, מחוברים כך כאילו שהם אחד. מה שקורה באחד, מיד יש תגובה בכולם, והם עושים את ההשלמה כלפי האחד ההוא, וככה כולם כלפי כולם.

אורן: אבל אומרים שמיעוט רבים זה שניים. הדדיות זה משהו שדורש שני גורמים?

מיעוט הרבים זה שניים.

אורן: אז למה אברהם עצר בעשר. למה אתה אומר שעשר זה המינימום שיכול להתאים למערכת הזאת?

השאלה שלך היא יפה מאוד. היא אומרת כך, אם אדם יכול להביע את מידת ההשפעה, אז מספיק לו מישהו אחד כדי שהוא יביע את ההשפעה שלו כלפי אחד. אבל כדי ללמוד את תכונת ההשפעה בצורה המושלמת, אני צריך מניין.

אורן: מה זה תכונת השפעה?

תכונת ההשפעה שאני מרגיש את החיסרון בזולת ועומד למלא אותו.

אורן: אז כדי להרגיש מה חסר לזולת אנחנו חייבים להיות מינימום עשרה?

כן.

אורן: למה?

כי בזה אני משיג כוח השפעה. אם יש לי כוח השפעה, אז אני יכול לבטא אותו כלפי הזולת. וכדי לבטא אותו כלפי הזולת מספיק לי אחד. אבל אם אין לי כוח השפעה, אז אני יכול לרכוש אותו, רק במניין.

אורן: זאת אומרת שזה לא מקרי שהוא עצר בעשר, גם המושג "מניין" מצביע על מינימום של עשר.

העניין הוא, האם הם יכולים לרכוש כוח השפעה. האם יש בהם תקווה, סיכוי להגיע לכוח השפעה. אני אומר סיכון, כי אולי זה יוצא אפילו בלי שרוצים, לכן אני אומר סיכון. האם יש להם סיכוי להגיע להשפעה. כי כל הטבע משפיע וצריכים להגיע לאיזון. האם הם יכולים או לא? להגיע למידת ההשפעה אפשר רק אם אתה נמצא במניין. ואז אם יש לך מידת ההשפעה, אתה כבר יכול כלפי כל אחד, כלפי כל שכן, להיות במיעוט הרבים שניים, כבר להיות משפיע.

אורן: מה זה הסיפור שאברהם התעקש עם א-לוהים, כאילו עושה איתו ביזנס. זה גם קצת משפיל להתייחס כך לא-לוהים. איך הוא מרשה לעצמו? קצת חוצפה, לא?

זו לא חוצפה. יש על זה פירושים, שהאנושות לא צריכה לחשוב על התיקון הכללי אלא מספיק לה להגיע במניין קטן של עשרה, ולפתח כוח השפעה וזה מספיק כדי להציל את כל האנושות, כמו את כל סדום.

אורן: איך אברהם הרגיש בביטחון, שאם עשרה שהולכים לכיוון טוב, למרות שאין להם כוח להיות טובים, אבל יש להם נטייה לטוב, יש תקווה, אז ייצא פה משהו טוב? למה הוא חשב לשים עשרה ששואפים לטוב מול כל העיר, שהיא שיא הרשע והפשע, והעשרה שוקלים יותר. מה הוא ראה שאנחנו לא רואים, שהוא הבין שהעשרה הם יותר מכל העיר?

כי ההם לא מתקדמים. כל העיר, כל העולם, לא מתקדמים. ואלה רוכשים כוח השפעה, שתואמת למערכת הכללית. ואז בהתאמה בין המערכת הכללית, לבין כוח ההשפעה הקטן שיש במין האנושי, כבר החלק של המין האנושי יכול להשפיע על כולם, כי יש בו כוח של כל הטבע. לא כוח היצר הרע שיש בכולם, בכל האנושות, אלא יש בו את הכוח העליון.

אורן: בוא נעשה תסריט של כאילו. בסיפור של סדום לא היו עשרה ואז הבורא מחריב את המקום, הופך את המקום. נניח שהיו עשרה, מה היה קורה? האם אברהם היה נשאר לגור שם או חוזר למקום שלו? אברהם היה מצטרף אליהם?

ללא ספק.

אורן: ומה היה עושה איתם?

למה הוא הולך להציל את לוט. הוא היה נשאר.

אורן: העשרה הטובים, עשרת הצדיקים שלא נמצאו, אם הם היו נמצאים, מה הם היו עושים?

כמו עשרה יהודים, מניין.

ניצה: הם היו מתפללים?

מתפללים, זאת אומרת, רוצים להתקשר לכוח הטבע, כדי לקבל משם עזרה, כדי להרגיש מה זה נקרא להיות בערבות, בהדדיות, בחיבור. ובמידה שהיו רוכשים את הכוחות האלה, היו רואים איך להיטיב לכל העיר.

אורן: מה זה כוח ההשפעה שאתה מדבר עליו?

כוח ההשפעה זה כשאני מתחיל לראות את החסרונות שלך, ואתה לא תוכל למלא אותם אף פעם, ואתה מיום ליום חסר יותר ויותר. למרות שאתה כאילו מתקדם, אבל אתה לא מודע לזה, כמו שכתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

אורן: אבל הם מעטים מול רבים. הם בסך הכול עשרה.

זה לא חשוב בכלל.

אורן: למה?

יש לך בעולם שבעה מיליארד, איזה כוח יש להם, במה הם מתעסקים? שום דבר הם לא עושים, זה כמו ג'וקים בפח הזבל.

אורן: לא הבנתי את הדימוי.

סליחה שאני אומר כך, אבל זו ההתעסקות שלהם. לעומת זה, אתה בא בכוח האדם הדומה לטבע. אתה בא מצויד. המניין הזה מצטייד בכוח שהוא נמצא בדרגה יותר עליונה.

אורן: איזה כוח?

השפעה.

אורן: מה זה בדיוק כוח השפעה, שאתה כל הזמן חוזר על זה, "כוח השפעה"?

כוח השפעה, זה נקרא שאני מתחיל לראות את החסרונות שלך, שאתה לא תוכל למלא אותם אף פעם.

אורן: החסרונות הכוונה מה שחסר לי, הצרכים שלי.

כן. ומיום ליום אתה חסר יותר ויותר, למרות שאתה כאילו מתקדם, אבל ההתקדמות שלך, אתה לא מודע לזה, שאתה בעצם כמו שכתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

אורן: תמיד רוצים יותר.

תמיד רוצים יותר ואז אתה תמיד חסר. ואני בא ובכוח ההשפעה שלי, יכול למלא את החסרונות שלך.

אורן: מאיפה יש לך קסם כזה שאתה יכול?

אני יכול ללמד אותך איך להיות שמח, שבע, מרוצה, מלא, שלם, להרגיש את עצמו בכלל למעלה מהמציאות, שאתה רואה ומרגיש בכוח האגו שלך.

אורן: האינטראקציה בין העשירייה, זו האינטראקציה שקורית בין צדיקים? זה נקרא עשרה צדיקים?

כן.

אורן: איזה חברה יש להם? אם נעשה זום-אין לתוכם.

השפעה הדדית, כדי להיות באיזון עם הטבע. הם יודעים בשביל מה ולמה.

אורן: את האיזון ביניהם, הבנתי, מי זה הטבע?

הטבע, שעכשיו אנחנו מגלים, מתוך המחקר הגדול שלנו, זו המערכת הכללית דומם, צומח חי ואדם, ועוד כוחות, שבסך הכול זה כוח אחד, מערכת אחת, מנגנון אחד, שמנהל את כולנו. אנחנו מגלים כל מיני חוקים. מה הם חוקי הטבע שאנחנו מגלים, מאיפה הם?

אורן: קיימים בטבע.

מה זאת אומרת חוקים קיימים? שיש התקשרות מיוחדת בין זה לזה, וזה לזה, לפי התנהגות מסוימת. בין הדוממים לביניהם, בין הדוממים לצמחים, בין הצמחים לחי. יש כל מיני צורות התנהגות. והצורות האלה, של ההתנהגות, של ההתקשרות, הן צורות הקשר, במערכת הדדית. המערכת הזאת כל הזמן מחזיקה את עצמה באיזון, משלימה את עצמה כל הזמן. אנחנו נמצאים בתוך המערכת הזאת, וכאילו לא מבינים איפה אנחנו. אנחנו מגלים בטבע כל פעם חוקיות יותר ויותר מורכבת, כל מיני התקשרויות, ועכשיו גם במין האנושי. בזמן האחרון אנחנו מגלים גם התקשרויות שונות, קשר שונה בין כל חלק וחלק, ובסך הכול זו מערכת. נניח, אנחנו בנינו מערכת כלכלית, אספקה של מערכת מסחר בינלאומי, כל מיני מערכות כאלה. מה אנחנו רואים מזה? שהמערכת שבנינו לא מתקיימת.

אורן: אבל יש בה התקשרות, אין בה נתק, למה זה לא מתקיים? אמרת שסדום זה נתק, זה לא עובד. בטבע הכול זה התקשרויות, אז למה המערכות שלנו, שהן כן מקושרות, לא עובדות?

כי אנחנו לא יודעים איך להתקשר נכון.

אורן: זאת אומרת, יש מצב של ניתוק, יש מצב של קשר, ויש מצב באמצע של ללמוד להתקשר נכון. איך מתקשרים נכון?

צריכים ללמוד מהטבע.

אורן: איך? מה אפשר ללמוד ממנו. מה נוסחת ההתקשרות הנכונה?

אנחנו צריכים לבנות מניין, כמו שאברהם אמר. אנחנו צריכים להתחיל להתקשר בינינו במניין, בהשפעה הדדית, "איש את רעהו יעזורו", בערבות הדדית, בתמיכה הדדית, בהשתתפות הדדית, באהבה. זאת אומרת, שכל אחד מרגיש את החיסרון של כולם ומוכן לעבוד על החיסרון הזה. כך לומדים את החוקים. אנחנו לא יכולים ללמוד את החוקים האלה בדרגות דומם, צומח וחי, זה מאוד פשוט. אנחנו לומדים שהכול מקושר, בסדר, אז מה? איך נלמד, איך אנחנו צריכים להיות מקושרים? רק לפי המעבדה שאנחנו עושים בעצמנו. לכן אברהם שאל, לפחות מניין.

אורן: שיהיה עם מה לעבוד.

כי אם יש מניין, כבר יש סיכוי להציל. סדום הוא דוגמת כל האנושות. זה לא כמו נינווה. אז אם אין מניין, אין מה לעשות, רק להפוך. 

ניצה: יש עוד עיקרון אחד מאוד חשוב שקוראים לו "מיטת סדום". במדרש החכמים היה כתוב שהמשמעות של מיטת סדום היא, שזה מקום מאוד קבוע, יש לו אורך מסוים, שהיו משכיבים שם את האורחים, והם היו צריכים ליישר קו. אם הוא היה קצר, אז היו מאריכים אותו, מותחים אותו, ואם הוא היה ארוך, אז היו מקצרים אותו. מה הוא העניין הזה של יישור קו?

כולם חייבים להיות באותם הכלים, באותן המחשבות, באותם הרצונות ובאותן הנטיות. לא יותר ולא פחות. אם פחות, אז אתה חסר, יש לך אולי תביעה כלפי מישהו. ואם יותר, אז ההיפך. לכן כולם צריכים להיות אותו הדבר.

ניצה: כאילו יוצרים איזה סוג של אחידות?

אחידות בזה שאנחנו לא רוצים שלאדם אחד, יהיו נטיות שונות מהשני.

ניצה: מה זה אומר אם יש אחד שהוא שונה מהשני?

כולנו נולדים בטבע שונה. "סדום" אומר, שאנחנו חייבים לעשות כך, שלא נהיה בטבע שונה. אלא כולנו אחד. כמו אחד. כמו "זומבים".

ניצה: אז בעצם אין מקום להשלמה בכלל.

אין מקום להשלמה. גם זה אחד מהתנאים, שאז כל אחד הורס את הנטיות הטבעיות שלו, ואין אחד שהוא לא דומה לשני. כולנו עם פרצוף אחד. למה? כי אז אין לך למי להשלים, ואין לך ממי לקחת. כולם אותו הדבר.

ניצה: זה עיקרון שהוא מאוד משמעותי, כי אני חושבת שעד היום גם אנחנו כחברה יש לנו איזו נטייה, ואולי אפילו פחד בחיבור.

אפשר לראות זאת בצפון קוריאה, איך כל האנשים שם כאלה מרובעים. גם ברוסיה רצו לעשות כך פעם מבני האדם, כי זו הצורה הטובה ביותר לחברה כזאת. אף אחד לא יותר ואף אחד לא פחות, אלא כולם שווים. הם רוצים שיהיו שווים, אפילו לפי הנטיות של הטבע. לא שיהיו שווים בזה שכל אחד ייתן כמה שהוא מסוגל לשני, המקסימום שכל אחד נותן לשני, לכל אחד המקסימום הוא אחר ובאופי אחר, אז זה נקרא שכולם שווים. לא. אלא הם רוצים להיות שווים ביסודות שלהם. כי זה שאנחנו לא שווים מצד הטבע, זה נותן לנו הזדמנות להשלים זה את זה, להיות בקשר זה עם זה,  והם לא רוצים את הקשר. נניח שאת יודעת לצייר ואני יודע מוסיקה, אז אני בא אלייך עם מוסיקה ואת באה אליי עם ציור. לא. הם לא רוצים את הקשר, לא במוסיקה ולא בציור, אלא שכולם יהיו אותו הדבר. זאת אומרת, שהם חייבים לחתוך אפילו את אותן הנטיות הטבעיות, שנבנו בנו כדי לגרום לקשר.

ניצה: גם במציאות שלנו, במערכות היחסים שלנו, זה נראה כאילו שאנחנו מייצרים איזו קובייה מסויימת, ובתוכה אנחנו כאילו מקצצים כנפיים לאנשים. זאת אומרת, אל תחשוב יותר מדי, אל תהיה יותר מדי, תחשוב בצורה סגורה.

האם בחברה ה"נורמאלית" כביכול, המודרנית, אנחנו לא נוטים בזה? לכולנו זה כך, הכל במשבצות.

ניצה: נכון, יש לנו גם קושי לפעמים לקבל את האחר. אם הוא שונה או הוא אחר, אז יש קושי בעניין הזה.

זה רק בתנאי שלא משתוקקים לחיבור. כי אם משתוקקים לחיבור, אז יש לנו כבר רווח כל אחד מהשני. במה שכל אחד מצטיין. 

ניצה: בחברה שרוצה באמת להתחבר דווקא מעודדים את המגוון הרחב הזה?

ודאי. אז כולם מרוויחים.

ניצה: איך זה בא לידי ביטוי?

אם כולנו מחוברים, אז יש לי את התכונות והיכולות של כולם. הם יודעים יותר ממני מה שחסר לי, וכל אחד בתכונה שלו, בא ומשלים לי.

ניצה: אז בחברה זה בא לידי ביטוי בכך, שכל אחד שיש לו פוטנציאל מסוג אחר, במקום להגביל אותו ולתת לו אילו מגבלות, להיפך, כחברה אנחנו כאילו נותנים לכל הפוטנציאלים האלה להתפתח בצורה חופשית?

ודאי. וזה מה שהיה אסור בסדום.

אורן: יש עוד מוטיב מרכזי שמאפיין את סדום, שהזכרנו בתחילת התכנית, שבו האנשים לא יכלו להרגיש שמישהו אחר, שהזולת, נהנה ממשהו על ידם. גם אם לא יחסר לי מזה דבר, וזה לא פוגע בי ולא עולה לי שום דבר, אסור שתהיה אפשרות למישהו להנות על ידי.

אסור. גם אם נניח, אנחנו שכנים שחיים קרוב אחד לשני, וגדל אצלי עץ שנותן לך איזה צל, ואתה מתחיל ליהנות מהצל אתה מביא איזו כורסה, ואתה יושב על הדשא שלך, בצל שלי. אסור לי לתת לך את זה. מה פתאום? אתה משתמש בצל שלי.

אורן: אז המידה הזאת נקראת "מידת סדום", שאני פשוט לא מסכים בשום אופן, שמשהו טוב יהיה לך ממני, גם אם זה לא מזיק לי במאומה.

איך יתכן שאני אתן לך משהו? אסור לתת.

אורן: אבל זה כבר ממש לא אנושי.

זה דווקא אנושי. בזה אנחנו שומרים על המשך החיים שלנו, שאף אחד לא יוכל לבוא בטענה לאף אחד אחר.

אורן: זה מה שחשבו בסדום. זו הייתה תפיסת העולם שלהם? 

כן. כי אם אנחנו אגואיסטים, אז יותר טוב שאנחנו לא ניגע במאומה, האחד בשני.

אורן: דווקא על הרקע הזה, שזה באמת שיא הטירוף.

זה לא טירוף. אני חושב שזה העולם הכי טוב שיכול להיות, לעומת מה שיש לנו היום.

אורן: כך הרגישו האנשים בסדום, לכן הם שמרו על זה בכזאת אדיקות?

ודאי, הם היו חכמים מאוד. הם הבינו שאחרת הם הולכים להשתמש באגו שלהם, ביצרים שלהם, ברע שלהם, כלפי הזולת.

אורן: אם הם היו כאלה חכמים, למה בא א-להים והשמיד אותם?

כי זה לא היה מטרתי.

אורן: מה הפירוש?

 כי על ידי הקיום שלהם, לא מגיעים למטרת הבריאה.

אורן: שהיא קשר?

כן.

אורן: עד כה דיברנו רק רע על סדום.

לא, אני דיברתי על טוב

אורן: כי אתה רואה אולי יותר רחוק, אז אתה אוהב אותם.

כן.

אורן: מסתבר שאתה לא לבד שאוהב אותם. היום לצורך העניין, אם היינו פותחים מועדון טוב, והיינו קוראים לו "סדום ועמורה", אני בטוח שהוא היה מפוצץ אנשים. זאת אומרת, כל דבר שמשויך היום לסדום, לעיר החטאים, זה נשמע מאד מושך, מאד חזק.

במה חטאים? האם אתה יודע עד כמה קשה לשמור על זה, שאני לא אגע בך, ואתה לא תיגע בי בשום דבר, ממש בכלום. אני נתתי לך דוגמה עם הצל של העץ, אז אתה נדהם. אבל כך זה היה בכל דבר. גם אם על אותו העץ היו ציפורים שמצייצות ועושות לך מצב רוח טוב.

אורן: איך יצא בהתפתחות האנושית, שסמל הניתוק והרוע כמו סדום ועמורה, נתפס היום על ידינו כמשהו מאוד מאוד מושך? "סדום ועמורה", "עיר החטאים",  נשמע לי מאוד אטרקטיבי. אם היינו פותחים כזה מקום, הוא היה מפוצץ באנשים. מה מושך אותנו בכל העניין הזה של סדום ועמורה, מה יש בזה?

נתנו לזה פירוש לא נכון.

אורן: מה הפירוש שאנחנו נותנים לזה היום? אם היינו פותחים היום "עיר החטאים", היא היתה מקום ראשון בתיירות בעולם.

אני לא יודע. הייתי בהרבה מקומות בעולם, הרגשתי הרבה יותר גרוע ממה שהייתי מרגיש בסדום. אם היה קורה לי משהו בסדום, הייתי גוסס ברחוב. אבל אם היה לי טוב, בבריאות, בכסף, בכל מיני דברים, לא הייתי מרגיש אף פעם פחד, או חוסר ביטחון. אף אחד לא היה מזיק לי, לא היה נוגע בי, אף אחד לא היה עושה לי שום דבר.

אורן: אז אתה אומר שזה בעצם פירוש לא נכון שאנחנו נותנים לביטוי הזה של "סדום ועמורה"?

כן. הם לא רוצים שום אורחים. אל תיגע בי, אני לא נוגע בך. זה דבר מאוד לא פשוט, זו פילוסופיה שלמה של תפיסת העולם, תפיסת החיים, בהבנה של טבע האדם, שלא כדאי לנו להשתמש בטבע שלנו. הם היו עובדים על עצמם איך לעצור מלגרום רע לשני, זה היה אסור. היה אסור לגרום טוב, אבל גם רע היה אסור לגרום. כי לא יכול להיות האחד ללא השני.

ניצה: יש פה הבחנה מאוד מעניינת, אני באמת רואה עד כמה הנטייה שלנו לפרש את המונח הזה, היא בצורה אחרת.

על מה בעצם אברהם נלחם איתם? אברהם נלחם איתם כי הוא טען שאין רע.

אורן: מה הפירוש?

שכל הרע שמתגלה, זה כדי שאנחנו נתעלה מעליו, ונתחיל להתייחס טוב זה לזה. והרע הוא רק הגילוי של חוסר הטוב.

אורן: בסדום אמרו שניתוק מוחלט, זה הכי טוב והכי בריא. ושלום על ישראל.

כן. ואז בא אברהם ואמר, שצריכים לעשות טוב לכולם, להתקשר בטוב. ובסדום אומרים, "אנחנו לא מתקשרים האחד עם השני. כי אנחנו רעים, אנחנו לא רוצים לגרום רע זה לזה, ולכן אנחנו לקחנו על עצמנו קו התנהגות כזה, לא להיות בקשר זה עם זה. אם נתחיל בקשר, אז הקשר יהיה רע. האם אתה מסכים איתנו אברהם?" "מסכים, זה הטבע". "אז למה אתה הולך עם התיאוריה שלך?" מה אומר להם אברהם? "אין רע בעולם, אלא כל הרע הוא כדי להראות לנו איפה צריכים לעשות טוב". כי הגישה שלו היא לתיקון.

והם לא ידעו, כי לא הייתה להם את התורה הזאת, של התיקון והחינוך האינטגרלי שהיה  לאברהם. ולכן מצידם את כל הגישה הזאת של, "בוא נתחיל להתייחס טוב", צריך להרוס. כי מזה יהיה לך רק רע. אתה יכול לדבר היום עם הרבה אנשים בעולם, דתיים וחילונים, ואם יצא לך לשאול דווקא את הדתיים, הם יאמרו לך שהכי טוב, זה כשכל אחד לחוד. הרבה מחלקות, הרבה פלגים. למה? כשכל אחד לחוד זה יותר טוב.

ניצה: נניח והייתי צריכה להיכנס לכיתה של ילדים, ללמד אותם שיעור על סדום ועמורה. מה אני מלמדת אותם? איך אני מלמדת אותם? מה זה סדום ועמורה עבור ילדים?

עבורם, זה משהו אחר. את מלמדת אותם רק על חיבור. במידה שהם לומדים על החיבור ביניהם, הם מתחילים לראות טוב ורע, ואיך הם יכולים להתגבר עליהם. זה בתנאי שיש לך את שיטת החיבור, מה שלא היה בסדום. את באה עם הכוח הזה של הטבע, ההתקשרות עם הטבע הכללי, ואת יודעת שבמניין אנשים, את יכולה לגרום להיווצרות כוח ההשפעה ההדדית. לכן אברהם נתקע בעשירייה והרים ידיים.

אבל אם אין לך את העשירייה הזאת שמוכנים, אם אין לך "אברהם" שיכול ללמד את שיטת החיבור, אז "סדום" זה דבר יותר טוב.

אורן: אם הייתי מביא אותך היום לכיתה של ילדים בבית ספר, נניח בחטיבת ביניים, או בתיכון. ואתה היית צריך ללמד אותם את הסיפור של סדום ועמורה, איך היית מלמד אותם את הסיפור הזה? מה היית מדגיש, מה התובנות שהיית רוצה שהם ירכשו ממנו? איך היית מלמד אותם את סיפור סדום ועמורה, לא רק מבחינה היסטורית, אלא כדי להפיק מזה לקחים, לבניית חברה כמו במשפחה אחת?

קודם כל, כדאי להיות ממש בניתוק זה מזה, ובשלב השני, לבדוק מעל הניתוק, איך אתה מתקשר לזולת. האם אתה יכול להתקשר לפי היסודות של החינוך האינטגרלי? ואז להפעיל את הקשר. ואם לא, אז תחזור לסדום ועמורה.

ניצה: זאת אומרת, עדיף להישאר בניתוק, אם אין לך איזו גישה נכונה, איך להתחבר נכון?

כן.

ניצה: כי אז זה יכול להיות הרסני יותר אם אין לי את הגישה? זו יכולה להיות ממש גישה קטלנית והרסנית?

כן ולא, כי אין רע בלי טוב. אחרת אני לא יכול, אבל רק אם הוא נותן לי דוגמה ספציפית מה לעשות, אז כך אנחנו פועלים, אנחנו רוצים לבודד בין המתקוטטים. אבל אנחנו בעצם כבר נמצאים במצב, שאנחנו יכולים לגשת עם הגישה של התיקון לכל מקום.

העולם שהתקדם מסדום ועמורה, התקדם לרע יותר ויותר, עד שעל ידי גילוי הרע, אנחנו נהיה מחויבים לעשות תיקונים ולהגיע לטוב. אבל כל ההתדרדרות מסדום ועמורה, היא יותר גרועה מסדום ועמורה עצמה. מה אברהם אמר? אולי אפשר לתקן מהם משהו, אם לא, אז שיתדרדרו. לכן אנחנו נמצאים בהתפתחות שלנו, בחיים שהם יותר גרועים מסדום ועמורה, אבל למרות שההתפתחות הזאת היא גרועה, היא מביאה אותנו דרך הכרת הרע, ל"ויעשה טוב".

אורן: סופה של סדום עיר החטאים, בזה שמומטרים עליה גופרית ואש מן השמיים, וסדום נהפכת. מה זה אומר שסדום מתהפכת?

על ידי תיקון כזה שנקרא נניח, "אש וגופרית מן השמיים", היא מתהפכת לטוב, ואפשר שייצא ממנה טוב. אבל רק על ידי השפעה גדולה של הדינים, עליהם.

אורן: אם אני בודק את התוצאה ולא את התהליך, מה התהפך בתפיסה?

שכן אפשר להגיע לקשר עם הזולת, שהקשר עם הזולת הזה יגרום טוב לכולם, לא בזה על חשבון זה. אנשי סדום היו חכמים. הם היו אומרים, אני לא רוצה ממך שום דבר, גם אתה אל תרצה ממני שום דבר, כי בזה בטוח אנחנו מנצלים זה את זה. עכשיו, יש לנו אפשרות בהתהפכות הטבע שלנו להשתמש נכון זה כלפי זה, כך שכולם נהנים, כי כולנו מקושרים במערכת אחת, ובמערכת אחת זה לא נקרא, שאני לוקח ממך, או נותן לך. במערכת אחת נקרא, שכולנו משמשים לכולם. במידה שאני לוקח ממך, אני לא לוקח ממך, אני גם נותן לך. אני נותן לך הזדמנות לתת.

זה כמו בגוף אחד, שכל הזמן נמצאים במטבוליזם הפנימי הזה, בחילוף החומרים.  ולכן רק בתנאי שאנחנו נמצאים בכאלה קשרים בינינו, אז אנחנו הופכים את סדום ועמורה לחיים החדשים.

אורן: אמן ואמן. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. נתהפך, מחכים לנו חיים חדשים. כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה