חיים חדשים - תוכנית 199 - אמנות האהבה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן בחיים חדשים, סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו רוצים ללמוד יחד אתכם מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כחיים חדשים, חיים שבהם הקשרים שלנו עם כל האנשים שסביבנו יהיו טובים יותר. שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים, עם שמחה בלב, נרגיש שאנשים סביבנו הם בעדנו וגם אנחנו בעדם, והחיים של כולנו עוברים לקומה חדשה. ובמקום שהכל הולך בהתנגדות, ברע ובקושי, הכל הולך פתוח, בחום, בחיבור, בקשר ובאהבה. היו אתנו, יהיה הרבה הרבה מה ללמוד, אני מבטיח. ניצה, תמקדי אותנו בבקשה אל הדיון שלנו היום.

ניצה: בשיחות האחרונות דיברנו על התאהבות ועל הכוח העצמתי שטמון בנושא ההתאהבות. כי אלה כוחות שמפעילים את כולנו, מניעים אותנו, זהו דחף פנימי, ואנחנו מזהים בהם כל מיני אלמנטים שאנחנו לא יודעים לעבוד איתם נכון. הזכרת שבהתאהבות יש כוח מושך, מצד אחד כוח המיניות של תשוקה, ומצד שני אותו כוח של אהבה פנימית יותר, רגש פנימי יותר שרוצה להתקשר, שרוצה ליצור קשר אינטימי.

היום נרצה לדבר על המרכיבים האלה של האהבה, כי אנחנו מבינים שיש פה מספר כוחות ואלמנטים שכנראה אנחנו לא יודעים לעבוד איתם נכון, וזו הסיבה שבגללה אנחנו חווים כל כך הרבה קשיים ביצירת קשר זוגי.

 בואו ונגיד שבעקבותיהם גם נכנסנו למשבר באהבה.

ניצה: נכון. האהבה שלנו במשבר ואנחנו מבינים, שכנראה שאהבה זה סוג של אומנות, ואנחנו צריכים ללמוד איך לאהוב, לדעת איך לאהוב.

קודם כל להגדיר מה זו אהבה.

ניצה: בדיוק. להגדיר קודם כל מה זאת אהבה.

כי מה שאנחנו חושבים על אהבה, זה בכלל לא אהבה. זו איזו תשוקה מינית שמתפרצת בפנים ואני צריך למלא אותה כמו כל חי.

ניצה: אז אולי השאלה הראשונה היא, מהי ההבחנה הראשונה בין התאהבות לבין אהבה, איך היית מגדיר את ההבדל?

אין שום קשר.

ניצה: אין קשר בין התאהבות לאהבה?

"אל תתורו אחרי עיניכם ולבבכם", זו לא אהבה. ולכן הגענו למשבר הגדול, כי אנחנו מתחילים לשייך למילה אהבה תשוקה מינית. וודאי שאת התשוקה הזו צריכים למלא, כמו את כל התשוקות, למזון, למשפחה, ותשוקות אחרות שהן, לכסף, לכבוד, לשליטה ומושכלות.

זאת תשוקה שקיימת במין האדם במיוחד, כי אצל החיות זה הולך לפי שעון הטבע, לפי העונות בצורה ברורה ורק כדי להפעיל אותם להמשכיות. אצלנו התשוקה הזו מתפרצת ללא זמנים, כי אנחנו בכלל מעל הזמן, ומין האדם הוא לא כל כך שייך לטבע, מנותק מהטבע.

ניצה: מעל הזמן אתה מתכוון שזה לא קשור לעונות או מחזוריות השנה.

כן. אבל לפי כל המחקרים, אנחנו רואים קודם כל, שהדבר הזה, התשוקה הזאת, מתפתחת יחד אתנו. היו תקופות שהיא קיבלה צורות שונות כמו ביוון וברומא, שההומוסקסואליות הייתה באופנה, אחר כך היו דברים אחרים באופנה, הדת הכניסה לזה חוקים משלה וכן הלאה. אבל סך הכל, אנחנו מתפתחים על ידי זה שהרצון שלנו מתפתח, האגו שלנו מתפתח מדור לדור, ועל הבסיס הזה מתפתח ובוער יותר החשק המיני. גם כלפי יתר התשוקות, למזון, למשפחה, לכל דבר, אנחנו משתנים מאוד בהתאם לשינוי הבסיסי שלנו, שהוא הרצון האגואיסטי למלא את עצמו.

אנחנו רואים, שמצד אחד אנחנו לא יכולים להחזיק זה עם זה יותר מדי זמן, ולפי המחקר היום, אנחנו לא מסוגלים להיות יחד יותר משלוש עד ארבע שנים. פתאום נולד בנו משהו ואחרי כמה שנים אנחנו חייבים לפוצץ את הקשר. ולכן אנחנו רואים שהיום ירדה הדרישה למשפחה וגם דעת הקהל נוטה לכך, שיכולים להיות בלי משפחה, או להחליף ולהתגרש כמה פעמים שוב ושוב, לחדש את עניין המשפחה. אנחנו גם חיים כפול שנים מאשר לפני מאה שנה, ובהתאם לזה יש לנו יותר בעיות.

וחוץ מזה אין קשר בין מין למשפחה ובין מין לאהבה. כי אם אני מדבר על המין, זו תשוקה גופנית בלבד. וכשאני מסתכל לפי התשוקה ההיא, גם לפי הערכים של החברה, ויותר נכון, אם אני מבין את עצמי נכון לפי התשוקה הפנימית שלי, אז אני רואה בדיוק איזה אובייקט מתאים לי כדי לפרוק את עצמי. אנחנו קוראים לזה אהבה, אבל וודאי שזו לא אהבה. אלה הורמונים שמנהלים אותנו וזו לגמרי לא אותה אהבה, שאנחנו פתאום מתבלבלים ורוצים לקשור למין. זו תשוקה בפני עצמה, שיש לה מקום ברמה הרגילה, אבל אם אנחנו רוצים לדבר על אהבה, זה משהו שלא שייך לדבר הקודם. זאת אומרת, לא למין ולא לכלום, למשפחה כן.

ניצה: הוא לא שייך בכלל, או שאפשר לומר שעל זה צריך להוסיף נדבך נוסף?

עניין המין הצטרף לאהבה, כשבונים אותה לגמרי לא בקשר עם ההורמונים, ואז אפשר לבנות משהו יפה, חזק, עמוק, נצחי.

ניצה: אם אני מבינה נכון, קשר טוב ואוהב שיכול להחזיק חזק, הוא לא בהכרח צריך להתחיל בהתאהבות.

לגמרי לא.

ניצה: בהתאהבות או באיזו תשוקה.

לא. זה נתיב אחר לגמרי של התקשרות.

ניצה: נתיב אחר של התקשרות.

כן. ואת זה צריכים ללמד, כי זה פיתוח של היחסים החדשים, שהם למעלה מהאגו שלנו, למעלה מהרצונות שלנו. זו תשוקה לקשר פנימי עם האדם שהופך להיות בשבילך חבר, נותן ביטחון, נותן כתף, משלים אותך, מבין אותך, מלווה אותך אין סוף זמן. אבל זה בתנאי שזה לא קשור למשהו שבא והולך ויכול להיות בבת אחת עם עוד כמה אנשים כמו מין, או כש"בא לי" מה שנקרא, והיום אנחנו רואים איך שזה הפך לדבר כל כך חופשי. אהבה לא יכולה לשרות על זה, ורק אם יש אהבה, קשר פנימי בין בני אדם, לזה יכול להצטרף המין.

ניצה: אמרת פה משהו מאוד מעניין.

דבר והיפוכו.

ניצה: כן, אבל אפילו אם אני מסתכלת על התשוקה באופן כללי, ואתה אומר שככל שהאדם הלך והתפתח התשוקות שלו גדלו, לא רק למין, אלא בכלל התשוקות. הוא רוצה להשיג את זה ואת זה ואת זה.

האם אנחנו אוכלים כמו לפני מאה או מאתיים שנה?

ניצה: לא.

אז היו דברים פשוטים. לפני חמש מאות שנה, אפילו המלכים, איזה אוכל היה להם? לעומת זאת, היום האוכל של כל משפחה ממוצעת הוא פי מאה יותר עשיר. יש בסופר המון מיני מיצים וקוטג'ים ושפע של סוגי בשר ודגים. אז אכלו דברים הרבה יותר פשוטים.

ניצה: אם אנחנו מדברים על תשוקה, אז אולי תרחיב קצת. כי יש תפיסה האומרת שהתשוקה היא התעוררות הורמונאלית, פיזיולוגית, וכשהיא מתעוררת בגוף אז אני מרגישה פתאום שאני נדלקת על מישהו.

יש כאן איזה סוג של הרגל, יש אנשים שרגילים ומרגילים את עצמם לקשר דווקא עם בן/בת זוג מיוחדים לזה. יש כאלה שאוהבים אותו הפרטנר לסיפוק התשוקה המינית. יש כאלה שלא מסוגלים עם אותו פרטנר, ולפי הטבע שהוא בנוי, הוא חייב שיהיה לו כל פעם משהו חדש.

אנחנו רואים את זה ואי אפשר לעקור את זה. אנחנו רואים שיש בזה כל מיני כאילו עיוותים, שינויים וסוגים לא רגילים. היום אנחנו אומרים שגם זה נורמלי, כי זה בא מהטבע, נניח התשוקה ההומוסקסואלית, או הלסבית ועוד ועוד. זאת אומרת, את הדברים האלה, את התשוקה אנחנו יכולים להגדיל על ידי זריקות הורמונאליות, והפוך, להקטין אותה. זאת פעולה גופנית שאנחנו כמו עם המזון, כמו עם הרגשת הרעב, אנחנו חייבים לספק לאדם. כלומר, החברה צריכה להיבנות בצורה כזו, שלאדם תהיה יכולת ואפשרות, להגיע גם לסיפוק צרכי הגוף במובן הזה.

ניצה: הסברת שיש לי תשוקות שכנראה נולדתי אתן, או שהן מתפתחות במשך הילדות או בתקופה הראשונה של החיים ואלה נטיות פנימיות שלי.

כן.

ניצה: ויש את ההשפעה של החברה שמשפיעה עלי.

נכון.

ניצה: מה הקשר, איך זה עובד?

החברה רק משפיעה על האופן, על הביטוי של אותן התשוקות הטבעיות.

ניצה: על הביטוי.

כן. נניח שאני אוהב לאכול ואני נמשך לאכול דברים מהטבע, אני נמשך יותר לדברי קמח ומישהו אחר לדגים ואחר לטבעונות, אפילו שלא קיבל מהסביבה כיוון והכוונה. יש ילדים שאומרים לאמא, "אני לא רוצה לאכול את זה" וזהו. רואים את זה מגיל קטן, הוא לא אוכל את זה ואחרים דווקא ההיפך. בגני ילדים רואים את זה בצורה מאוד ברורה.

וכאן אנחנו רואים שאפילו שהחברה משפיעה, היא לא יכולה להשפיע ולשנות ממש את הדברים האלה, אלא ההרגלים מתלבשים על התשוקה הטבעית שיש בתוך האדם. זה תלוי באיזון הגוף שלו, במין הגוף שלו, כמה הוא נוטה לחלבונים וכן הלאה, זה אפילו קשור לסוג הדם. יש על זה מחקרים ולא נכנס לזה.

אותו הדבר כלפי תשוקת המין. אני מהטבע כבר בנוי בצורה מסוימת ויש לזה קשר גדול לתורשה. אפשר לראות את זה לפי האבא והסבא וכן הלאה, ורואים את זה לפי הילד, לפי הנער. ולמרות שיש כל מיני השפעות סביבתיות, גם הן לא כל כך יכולות לשנות את אופן ביטוי המין, כי זה כך לפי הטבע והוא חייב להוציא את זה כמו את הרגלי האכילה. ופחות או יותר כך מסתדרים כולם, למרות שעד כמה שהתשוקה היא יותר גדולה, הרצון הוא יותר גבוה, ואז החברה גם יכולה להשפיע ולשנות אותו, וההרגל כאן נעשה טבע שני. גם באוכל, גם במין וגם במשפחה, בכל דבר.

אבל אני שם את כל הדברים האלה, אוכל, מין ומשפחה, לגמרי בצד, ומשייך את זה לצורה הגופנית של האדם, ולא משייך לה חשיבות אחרת. תמיד נתתי דוגמה מהילדות שלי. אימא שלי הייתה רופאת נשים, שעשתה מחקרים בנושא המין. ופעם אחת, כשהייתי בן תשע, עשר, היא סיפרה לאבא ואני שמעתי, שעל ידי זריקות היא הצליחה להציל חיי משפחה ולגבר עלה החשק המיני לדרגה שהצליחה לשמר את המשפחה. אבל היא דיברה על אהבה. ואז שאלתי בתמימות שאין היום לילדים בגיל תשע, איזו מין זריקה זאת, זריקת פלא, שמזריקים בטוסיק ופתאום האיש כך נפתח ואוהב את אשתו? זה כמו בסרט מצויר. איך יכול להיות דבר כזה? ואז היא הסבירה לי, והבנתי שזה עניין גופני ממש.

באותו זמן היה לי קשה לקבל את זה, כי אהבה זה יחס בין בני אדם, מלב אל לב, ופתאום כאן על ידי זריקה, על ידי חומר כימי שחסר בגוף זה משתנה. היה לי קשה לעכל את זה, אבל קיבלתי את זה כעניין גופני. ואני חושב שההשכלה הזאת מאוד חסרה לנוער.

ניצה: לא רק לנוער, גם למבוגרים.

לא רק לנוער כנראה, אבל הדברים הם מאוד ברורים. וטוב לנו אולי להתבלבל, ולכן אנחנו לא רוצים לפתוח את הדברים האלה. כי מה יהיה עם סרטים הוליוודיים, מה יהיה עם כל הדברים האלה? כי אנשים קושרים את המילה האהבה לתשוקה המינית.

אורן: דיברת קודם על כך שכשאתה מדבר על אהבה אתה מדבר על פיתוח של יחסים חדשים בכלל. אמרת שהכוונה לתשוקה, היא לקשר פנימי עם אדם, שצריך להיות בשבילי כמו חבר, נותן ביטחון, כתף, משלים אותי, מלווה אותי אין סוף זמן.

אבל זה חבר מהמין השני, שהוא גם מהמין השני, מהנשמה שלי כביכול. שאני מרגיש שאנחנו משלימים זה את זה בצורה פנימית.

ניצה: אז זו כבר לא תשוקה מינית, זו כבר תשוקה מסוג אחר.

כן, זו לא תשוקה מינית. אבל אני לא יכול להשלים אותה עם גבר. עם הגבר זה משהו אחר. עם הגבר זה חבר ממש מהמילה חיבור. וגם שם המילה "אהבה" נכנסת לעניין, אבל כאן זו אהבה שנתמכת על ידי הטבע. כי עם אותו אדם אני משלים גם אוכל, גם מין, גם משפחה. עם אותו אדם אני הולך לרכוש אם צריך, כסף, כבוד ומושכלות. כל התשוקות שלי באותו הקשר שנקרא אהבה, אהבה אמיתית, פנימית אני מממש.

ניצה: זאת אומרת אהבה אמיתית, פנימית, זה בעצם מרחב שבתוכו אני יכול לתת ביטוי לכל התשוקות שלי.

 כן. בתוך המקום הזה נמצאת האישה, לגבי הגבר, או להפך. אנחנו משתמשים במילה אהבה גם להתקשרות פנימית, קשר פנימי הדדי עם בני אדם. יכולים להיות לי הרבה חברים, שאני נמצא איתם בהתקשרות פנימית, וגם בינינו יכולה להתפתח הרגשה שנקראת אהבה. אם אני רוצה למלא את השני, את החסרונות, התשוקות שלו, ואני מסוגל לעשות את זה, זה נקרא שאני אוהב אותו וזה קורה בדרך כלל בצורה הדדית.

אורן: הייתי רוצה, שנתמקד דווקא בקשר בין בני זוג, עם פרטנר מהמין השני, מה שתיארת  עכשיו, התמונה הזאת נשמעת תמונה של קשר מאוד  אינטימי בין שני בני זוג.

זה קשר שאדם שלישי לא יכול להיכנס ביניהם, ואף אחד לא רואה את זה, לא יכול להרגיש עד כמה שהם נמצאים ממש זה בתוך זה. זו מין העתקה מהזיווג הגשמי, רק שהוא בצורה נפשית, כאילו הזיווג הגשמי מעורר בנו, צריך לעורר בנו, חיסרון לכזה משחק וחיפוש חיסרון אחד בתוך השני.

אורן: מה זאת אומרת, חיסרון?

רעב לקשר פנימי ואיך אנחנו מגלים מה השני היה רוצה לקבל ממני, איך אני יכול למלא אותו, לעזור לו, איך אנחנו מוצאים חללים פנימיים הדדיים זה בתוך זה שבלעדיהם אנחנו מרגישים ריקניים. זה לא בגוף, כמו שיש לנו התקשרות גופנית, זכר ונקבה בכל מין החי, אלא זה צריך להיות ברמת הרגשות, ברמת הנשמה.

ניצה: הפסיכולוגים מכנים קשר כזה, שתיארת, כאהבה רומנטית.

 אהבה רומנטית שהם מתכוונים אליה מתבססת על הורמונים, ואני אומר, שקודם צריכה להיות האהבה הזאת, ואחר כך ההורמונים.

ניצה:  הפוך.

כן.

ניצה: מאוד חשוב להבין את זה, כי זו למשל בדיוק אחת הפרדיגמות, התפיסות המחשבתיות שרווחות בקרב האנושות.

 אנחנו לא צריכים לדקדק בכך, אנחנו מדברים כך בינינו. אנחנו רואים, שכאשר אנחנו ניגשים לבני אדם ורוצים ליצור ביניהם קשר פנימי, אנחנו רואים, שיש ביניהם כבר קשר פיזי הורמונאלי, ואז אנחנו צריכים רק להעמיק ולהרחיב, ללכת בצורה טבעית.

ניצה: אני אמשיך עם הקו הזה, זאת אומרת, אחרי שהשלב הזה של "ההידלקות" מסתיים, מתחיל, כמו שהם מכנים את זה, הקשר הרומנטי, שהוא מכיל שני מרכיבים, אחד זו התשוקה המינית, והשני זה הרצון לפתח את אותו קשר אינטימי.

 אני חושב שהוא לא קיים.

ניצה: יש רצון כזה, לא כל כך יודעים איך לעשות אותו, זה בדיוק העניין.

כדי לפתח את הרצון הזה חייב להיות דבר נוסף מלבד רצון, שיש אולי בכל אחד. הם רואים סרטים רומנטיים, ונראה להם שזה כל כך יפה וטוב, אז גם הם רוצים. אבל הם לא מבינים שכדי לבצע זאת, כדי לממש את זה בחיים, הם צריכים להשקיע המון כוח והבנה הדדית, אני צריך להמית את האגו של עצמי, לתת לשני לפרוץ לתוכי, ואני בעדינות אוכל להיכנס גם לתוכו.

ניצה: זה בדיוק הנושא שלנו, אנחנו רוצים לבנות מין תהליך שיכול להיות אפילו מעין סדנה, ליצירת קשר אינטימי. זה הלב של העניין, איך אנחנו מתחילים ליצור קשר אינטימי בין שני אנשים, איך זה מתרחש, איך אנחנו מתחילים?

זה צריך לכלול סדנאות וגם שיחות, שיחות על טבע האדם, על הפסיכולוגיה שלו, על כל מה שדיברנו עד כה, בצורה קצת יותר נרחבת. גם על הנשמה שלנו, זאת אומרת, התשוקה הזאת, מאיפה היא באה, למה היא נמצאת? התשוקה הזאת אופיינית רק למין האדם.

אורן: איזו תשוקה?

לאהבה. לאהבה "רומנטית", עדיף לומר פנימית, כי בכל זאת יש צורך להבדיל בין מה שקיים. יחד עם ההסברים צריכים לעשות להם סדנאות, שידברו על כך, שיחפשו. התוצאה מהסדנאות, מלבד זאת שהם חוזרים על החומר שהם שמעו, היא החיפוש בתוכם, איך הם יכולים ליצור את אותו החלל, התשוקה לאהבה בכל אחד ואחד.

ניצה: כשאתה אומר, למצוא חלל, אתה מתכוון למצוא את התשוקה לאהבה בתוכי?

כן, שאני רוצה שיאהבו אותי בצורה כזאת וגם מתוך זה, איך אני רוצה שיאהבו אותי, כתוב "ואהבת לרעך כמוך" מתוך זה, שאני בודק עד כמה הייתי רוצה שהשני ימלא אותי.  איך הוא נכנס בתוכי, איך הוא לא רק ממלא אותי, אלא דואג, מחזיק, מחזק, תומך, זה כמו אימא שכל הזמן דואגת לתינוק. הוא מבין אותי ואני ממש מצפה שהוא יגלה יותר ויותר יכולות להשפיע לי, הוא גורם לי להרגשת ביטחון, חום, חיבוק, הוא גורם לי למילוי פנימי.

מתוך כך, לפי אותו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", כמוך זה, כמו שאתה רוצה שיאהבו אותך, כך תפתח את אותו היחס לשני. תבין שגם בשני נמצאת אותה התשוקה ואותו החיסרון לאותם הדברים כמו אצלך. אולי בסגנון קצת שונה, כי בכל זאת אנחנו בני אדם שונים, מכל שכן אנחנו מינים שונים, אבל היחס הוא אותו היחס, גם השני רוצה אותו הדבר, בצורה קצת אחרת.

מתוך "ואהבת לרעך כמוך", אני הולך בדיוק בצורה כזאת לבת או לבן הזוג, מתוך הסדנה אנחנו מבררים מה זה יכול להיות, איך אני מגלה בשני את התשוקה הזאת, על ידי מה אנחנו יכולים להתחיל להיכנס אחד בתוך השני, זה כמו תולעת בתוך תפוח, ממש כך. לא שאני נכנס ועושה בשני חלל, אלא אני חודר לשם כדי למלא את החלל, אפשר לומר גם עושה חלל. אנחנו צריכים לבנות את החיסרון, זה כמו שהתיאבון מגיע לפני הסעודה, כך גם אנחנו צריכים לבנות חיסרון, כי אין בנו מלכתחילה, אנחנו לא מבינים בדיוק מה זה, אז כל אחד בונה את זה, בודק את זה בעצמו, משתדל לבנות את זה בשני והפרטנר שלו בו.

ואז בצורה הדדית אנחנו יכולים פתאום לגלות שיש לנו חללים גדולים בפנים, שנקראים "נשמה", שמלבד דרגת החי שבי, שבה אני ממלא את עצמי בצורה גופנית, ארצית, עממית, אנושית, התשוקה הזאת היא התשוקה הגדולה ביותר במין האנושי, ואת זה אנחנו צריכים. אם האדם יוכל למלא את התשוקה הזאת, שימלאו אותו והוא גם יוכל למלא בזולת, לא יהיו  לו יותר חסרונות, רצונות, חללים פנימיים, בכך הוא יקבל סיפוק שלם, כך אנחנו בנויים. כל הבעיה של המין האנושי, הטרור שמתפרץ, המלחמות וכל משחקי הכוח, הגאווה והמריבות היא, שאנחנו לא מסוגלים לבנות את החללים האלה, לגלות אותם, הם קיימים אצלנו בצורה נסתרת עמוקה וריקנית, ואם נתחיל לטפל בהם, הטיפול שניתן יהיה שלם.

אני בטוח שכתוצאה מכך כל המחלות, הבעיות, המוטציות, העיוותים שבמין האנושי, כל הדברים האלה יירגעו. לא נצטרך לרוץ אחרי אלפי סוגי מאכלים וטיולים למיניהם, התפרצויות בכל מיני דברים. אנחנו נתעסק בכך, כי זו אומנות עליונה, זו התרבות העליונה, זה יהיה הכול. אנחנו נתחיל להבין זה את זה, נתחיל לראות את האנשים בצורה אחרת, כי אם אני אראה את האדם שיש לו כזאת אהבה למישהו, לחברים שלו ולבת זוגו, אז הוא ייראה בעיני אחרת לגמרי, ואז גם היחסים בינינו יהיו אחרים.

 זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", יש לנו המון חסרונות ובעיות בחברה ומה לא, ואנחנו בורחים לסמים ולהתאבדות וייאוש, ועל כל הפשעים האלה יכולה לכסות האהבה, אבל אהבה, לא מין, הוא נכנס כמין גירוי שלילי קצר שמביא איתו המון בעיות נלוות.

אורן: אתה לא נגד מין או בעד איזו גישה סגפנית?

לא, אבל בצורה שזה קיים עכשיו, זה גורם להרבה בעיות נלוות.

אורן:  אם אני מבין נכון, אתה מדבר על  אומנות האהבה, כמשהו שיכול להפוך אותנו כתרבות אנושית למצב של פריחה, לרמה חדשה של התקשרויות בין אנשים, שאני ממש  ארגיש, זה אדם שיש לו אהבה בחיים, או זה אדם שאין לו אהבה בחיים, ואז זה ישפיע גם על כל ההתקשרות שלי אליו.

 יוצא שזה דבר מאוד בסיסי וחשוב, ולכן הייתי רוצה פה להעמיק, להבין את מה שאמרת. דברת על טכנולוגיה שקראת לה בכותרת "ואהבת לרעך כמוך". ודברת על תהליך בן שני שלבים, שלב ראשון שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, שאותו הבנתי היטב, ושלב שני שאותו לא כל כך הבנתי, איך אני משליך ממה שהבנתי על עצמי ביחס לבת הזוג.

אמרת לי כך, אתה צריך בשלב הראשון, להסתכל על עצמך ולחשוב על "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו כמו, שאתה רוצה שיאהבו אותך, כמו שאימא אהבה אותך, כשכל הזמן היא דאגה לך.  אולי נשים פשוט מבינות את זה יותר, אני כגבר לא הצלחתי לתפוס.

למה אתה לא יכול לתאר? יש לך ארבעה ילדים, ראית איך התינוק נמצא על הידיים של אמא.

אורן: עם השלב הזה אין לי בעיה, אותו הצלחתי לעשות בצורה מושלמת. לתאר איך אני רוצה שיאהבו אותי זה היה קל.

  למה אנחנו גדלים? דווקא תינוקות שנמצאים במקום שלא מטפלים בהם הם לא גדלים, הם נעשים חולים.

אורן: חסר להם יחס.

היחס הוא הכל.

אורן: האהבה של אמא היא שמגדלת.

אתה גדל בתוך הרגשת האהבה.

אורן: שאוהבים אותי.

 אתה מרגיש את זה, אתה בסך הכל "חתיכת בשר", שנמצא על הידיים שלה, אתה לא יודע כלום, אבל אתה מרגיש, כמו חיה קטנה, את האהבה, תתאר לעצמך עכשיו שאתה נמצא על ידיים כאלה. נניח שאנחנו בסדנה, תתחיל להרגיש, לתאר לנו מה אתה מרגיש שכך אוהבים אותך, אילו חללים אנחנו ממלאים, תתעמק בעצמך ותתחיל לגלות לנו מה היא אהבה. אבל תשתמש בהרבה מילים, הרבה התפעלויות, התרגשויות, לא סתם כמה מילים ותיסתם, תגלה. מתוך כך שתתחיל לחקור את עצמך, תבין, שגם בשני יש את אותם החללים, אותם החסרונות ליחס. תתחיל למלא אותם כאמא כלפי תינוק.

אורן: אמרת לי בשלב ראשון, תתעמק בעצמך.

 זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

אורן:  נכון. אבל התחלת מ"כמוך".

בודאי, אחרת מהיכן תקבל דוגמה?

אורן: כאן נראה לי שאני מצליח לעקוב אחריך, מתעורר בי איזה עולם רגשי. כשתיארת לי את המצב הזה הרגשתי, קודם כל כמו גלים מאוד גדולים של חום,  שמגיעים אלי, מרגיעים אותי, ופתאום התחלתי להרגיש שאני מתמלא בכוח, כאילו שיש לי כוח לעשות כל דבר. כאילו שזה נותן לי איזה ביטחון, שמירה, הגנה, שמאפשרת לי כמו פרח לצאת מהאדמה ולפרוח ולממש את כל מה שיש בי, בלי גבולות, בלי מעצורים, אני גדל וזה ממשיך להזין אותי. את כל הדברים האלה שאני מרגיש, אני מרגיש אותם כלפי עצמי, זה ה"כמוך", זה האפקט של אהבת האימא כלפי?

כן.

אורן: זאת אומרת, כך בדיוק היא מגדלת אותי, דרך התהליך הזה שעכשיו תיארתי כך  כנראה האדם גדל? עכשיו עשית "קפיצה" שאותה כבר לא הבנתי.

 יש  סדרת סדנאות שאנחנו מגלים  מה זה נקרא הרגשת האהבה שאני מרגיש, במה היא מתבטאת ההרגשה הזו? בכך שאני מרגיש מילוי מהשני בכל התשוקות, החסרונות, החללים, הרצונות, שהורגשו אצלי קודם ריקניים. כאשר התינוק נולד, כבר יש לו רצון שיטפלו בו, לכן הוא מרגיש את האהבה של אימא. הוא בוכה, וכשהיא לוקחת אותו על הידיים שום דבר למעשה לא קורה, אבל הוא נרגע. למה, מה יש לו, הוא מבין? הוא לא רואה, הוא לא שומע ולא שום דבר, אבל הוא נרגע מיד, הוא נושם כמו חיה, הוא מרגיש את הריח שלה,  החסרונות לאהבה נולדים יחד אתנו, עוד ברחם יש לנו את התשוקה הזאת.

אורן: לאהבה?

לאהבה זה ליחס. בסדנאות הראשונות אני צריך להבין אילו סוגי חסרונות יש בי שאני צריך למלא רק על ידי היחס של הזולת אלי שנקרא  "אהבה".

אורן: מה זאת אומרת חסרונות?

רצונות, הרגשות שליליות שצריכות להגיע למילוי, מה חסר לי שרק הזולת יכול למלא, כמו שרק אימא יכולה למלא. מה חסר לילד קטן? תן לו הכל חוץ מאימא, "לא, אימא חסרה".

 אם תביא לאדם הכל, את כל המלכות, את כל העולם, אם אין לו אמא, זה מורגש בו. זה סימן שהאהבה חסרה לנו כדבר העיקרי, הבסיסי, גם לגדולים. אנחנו צריכים מתחילת החיים עד סוף החיים, כל הזמן להתלוות בהרגשת האהבה. 

ניצה: זאת אומרת, מראש אנחנו נולדים עם חיסרון מוגדר.

כן, אבל אנחנו סותמים את זה, כי אנחנו לא מטפלים בכך, ככל שאנחנו מתנתקים מהאימא, ככל שאני גדל, אני כבר לא זקוק לטיפול שלה וכך אנחנו מתרחקים. זה כמו אצל החיות, הגורים נמצאים כחצי שנה עד שנה ליד האימא, האבא כמעט מיד עוזב והאימא אחרי כשנה, אחר כך הם לא מכירים זה את זה. הם אפילו יכולים שוב להיפגש ולהביא עוד צאצאים, בן עם האימא, כי הם עד כדי כך מנותקים.

זו דוגמה לכך, שאנחנו מתנתקים בצורה טבעית מההורים. מה אנחנו צריכים לעשות? לגבי ההורים אנחנו צריכים לפתח את זה בחינוך האינטגרלי, אבל כרגע אנחנו מדברים על זוגות. אנחנו צריכים להבין שבמידה ואנחנו מתנתקים מההורים, אנחנו צריכים לגדל בילדים ובנוער את היכולת להיות אנשים יותר בוגרים, מבוגרים, לברר בהם את הרצון, את החיסרון, לקשר שנקרא "אהבה". והחֵבְרָה ובת הזוג, הם היחס לכל היקום לכל הדומם, הצומח, החי וכל האנושות, הם חייבים למלא לי את ההרגשה הזאת של אמא.

קוראים לטבע "אמא", מדוע? כי היחס אלי מהסך הכל שהוא הטבע, חייב להיות גם בצורה כזאת.

בסדנה אנחנו קודם כל מגרים את האדם, מלמדים אותו, כאילו מעוררים אותו לבדוק מה זה נקרא שאתה קטן על יד האימא, מה אתה מרגיש, כאשר אתה גדל ואמא משחקת איתך, מה היא נותנת לך, איזה חום, ביטחון, טיפול, שבכל דבר שאתה לא יודע ולא יכול לעשות, היא עושה לך. אתה לא יכול לאכול אוכל מוצק, היא מאכילה אותך, אתה לא יכול לרחוץ את עצמך, היא רוחצת, וכן הלאה. כלומר, הטיפול הוא במה שאני לא מסוגל לעשות והשני ממלא לי את זה, החיסרון, החוסר שאני מגלה ליחס מהזולת, מורגש בו אי היכולת למלא אותו בעצמי.

כמו תינוק או ילד קטן שלא יכול לעשות לעצמו מה שאימא עושה לו, אותו חיסרון שאנחנו מגלים לאהבה ליחס לזולת, אני לא יכול לאהוב את עצמי, אני לא יכול למלא את עצמי, רק השני יכול למלא, רק החבר, או בן הזוג שהוא גם נקרא חבר בעצם, רק הוא יכול למלא.

אורן: לא הבנתי, אתה אומר, כמו שהאמא משלימה לתינוק את מה שהוא לא יכול לעשות.

נניח אני קטן, אני יודע לאכול, היא נותנת לי וופלה, אני אוכל, לשתות אני גם שותה מהבקבוק או מהכוס, אבל לרחוץ את עצמי אני לא יודע, ואת זה היא עושה.

אורן: אז היא משלימה את מה שאתה לא יכול לבד.

כן.

אורן: איך זה קשור לבת זוג?

 החללים שאנחנו פותחים בתוכנו שנקראים חיסרון לאהבה, אותם אני לא יכול למלא לבד, אני צריך מישהו שייתן לי את היחס הזה של אמא, כאילו של אמא.

ניצה: מה לדוגמה, הערכה?

 כל דבר. הערכה, ביטחון, הרגשה שאני מיוחד, שאני יפה. אמא אמרה לי תמיד, "איזה יפה אתה", לאמא זה תמיד כך, זה ברור. זאת אומרת, להשלים לשני את מה שחסר לו.       

אנחנו לא מקבלים עידוד, ואנחנו סובלים מזה כל החיים. אנחנו לא מקבלים את זה, מפני שכשגדלים ומתרחקים מאמא במידה הגשמית, כשלא צריכים אותה לטיפול הגשמי, אנחנו לא משלימים את הדברים האלה על ידי הסביבה, על ידי הזוגיות, על ידי החברים. זה מה שהיה בשבטים, בחברות מימי קדם. שם היו משלימים, כי הילד גדל במשפחה גדולה שהיתה מטפלת בו. הוא היה עם כולם יחד, עם כל החברים שלו, עם כל הגדולים, אז הוא היה מקבל את ההרגשה הזאת של החברה, של אהבה, של יחס, הכל היה מעורב.

ניצה: לא היה שם את השלב של הניתוק הזה.

כן. לכן האנשים היו יותר שלמים. אמנם גם הרצון לא היה מפותח כמו עכשיו, אז היו יותר טבעיים, יותר שלמים, גם יותר שלווים. אצלנו לא, ממש מילדות אנחנו יוצאים בצורה שמרגישים יותר ויותר נכים, חסרים. חסרים מהמילוי העיקרי שהחברה לא מספקת, כי החברה התפתחה בצורה אגואיסטית.   

שם לא היתה חברה אגואיסטית, כי בשבטים היה הכל לכולם, כל אחד שווה לאחרים וכן הלאה. ברגע שהאגו התחיל לחלק בין בני האדם מבבל והלאה, אז אנחנו נמצאים בחוסר אהבה גדול. שם זה היה בצורה טבעית, כי גדלנו בצורה כזאת וגם בני משפחה היו כך, וכך ההשלמה בין הזוגות, הכל היה בצורה טבעית. ברגע שהאגו גדל הוא התחיל להביא לנו את הריקנות הזאת וחוסר לאהבה.

מאברהם והלאה, היתה חלוקה. לפני כן היתה שפה אחת ועם אחד, אחר כך כשהאגו התחיל כבר לחלק בין בני אדם, לסדר, לעשות הפרדה, פירוד ביניהם, במידה הזאת התחילו חללים בכל אחד ואחד, גם באהבה. לכן כנגד זה בא אברהם ואומר "ואהבת לרעך כמוך", בזה אתם משלימים את הכל.

ניצה: אתה מתאר פה מצב של צמיחה של אגו, אני קוראת לזה תהליך של אינדבידואליזציה. זאת אומרת, בהשוואה למה שתיארת קודם שהיה בכפר.

אנחנו לא הולכים נגד אינדבידואליזציה, ההפך, כל אחד פותח חלל.

ניצה: עוד יותר?

עוד יותר ממה שיש, הוא נעשה עוד יותר מיוחד. לכן כשאנחנו אומרים שצריכים לחזור כאילו להיות כאיש אחד בלב אחד בחיבור בינינו, האינדבידואליזציה הזאת דווקא נשארת, הפרט נשאר ממש כמו שהוא, אנחנו שומרים על זה. אנחנו שומרים שיגלה עוד יותר את החללים שבו, את התשוקה למילוי מהזולת, והזולת, שידע למלא אותו. ובאמת כשאנחנו מגלים את החללים הפנימיים האלה, אנחנו מגלים שרק כל האנושות יכולה למלא לי אותם.  לא בת הזוג בלבד, אלא כל האנושות. זה דרך בת הזוג, לכן אנחנו מסודרים כך שזה הקשר הראשון, אבל דרכו אני מתחיל לגלות שיש לי עוד דברים, שאני לא יכול למלא רק על ידה. אני צריך חברים, אני צריך חברה, אני צריך את כל האנושות, ואז האהבה שלי מתרחבת. היא נתמכת וודאי על המשפחה כתא המקורי, אבל מגיעה למימדים, שאני באמת מתחיל להרגיש שבאותו החלל שנפתח לי עכשיו, שם אני חי, בהרגשה החדשה הזאת. וזה נקרא בעצם החיים של בני האדם, באהבה הדדית, בהתקשרויות הדדיות, כי אז החלל שלי הוא נרחב. הוא לא נעשה אינדיווידואלי רק שלי אישי, כי בו אני מרגיש השפעה, מה שמשפיעים עלי, וממנו אני משפיע בחזרה לכולם. כי "כמוך", זה נשאר כל הזמן בצורה הדדית, אחרת אני לא מרגיש אותם והם לא מרגישים אותי. האהבה שלי לאחרים הופכת להיות המילוי שלי, עד כמה שאני אוהב את הזולת ומשפיע לו זה ממלא אותי, זה הופך להיות ממש אותו דבר. אין הבדל בין שאני אוהב את האחרים או שהם אוהבים אותי, זה הופך להיות משהו משותף. ואז כל החללים שלנו מתחילים להתחבר בינינו גם ברצונות כחלל וגם במילוי. ואיפה החלק הגשמי שלנו בדרגת החי מסיפוק המין ואוכל ומשפחה והכל? זה נלווה בלבד.

אורן: בחזרה לסדנה, הבירור הראשון שהולכת אותי בתוכו היה, איזה חלל יש בי, קראת לו חלל לאהבה, חוסר באהבה, שאני לא יכול למלא בעצמי ואני צריך מישהי שתמלא לי אותו. רצית שאני ארגיש את המקום הזה בתוכי.

כן. אתה סוחב אותו מרגע שטיפת הזרע התחילה להתפתח בתוך הרחם. בוא נגיד, מרגע שנולדת.

אורן: אז מרגע שנולדתי יש בי את המקום הריק הזה, שבהתחלה אמא מילאה לי אותו ואחר כך, ככל שהתנתקתי מאמא?

החברה היתה צריכה למלא.

אורן: אבל כנראה שלא.

תאר לעצמך, בוא נעשה סדנה שאנחנו כאילו חיים בשבט, כל הילדים מסתובבים בין כל הגברים, בין כל הנשים, והכל זה אחד, היחס בין כולם שווה, וכולם כמשפחה אחת גדולה, חמולה כזאת. אז וודאי שמה שאני לא מקבל מאמא בצורה טבעית, הם ממלאים לי. זה כל העולם, וכל העולם הוא ידידותי אלי.

אורן: במושב בו גדלתי זה היה קצת דומה לזה. אם ההורים שלי לא היו בבית, אז הייתי הולך לשכנה לאכול, כאילו זה הבית שלי, אותו דבר. אני יודע איזו פטרוזיליה היא שמה בסלט שאמא שלי זיכרונה לברכה לא היתה שמה, אז יש לי את הטעם גם של השכנה וגם של אמא, והוא די קרוב לי. אז עושים סדנה כזאת של חיים בחמולה?

זאת אומרת, האדם לא מרגיש שהוא מתנתק ממשהו, כי הוא גדל, הרצונות שלו גדלים בכמות ובאיכות והחברה ממלא אותם. לכן הוא מסור לחברה שלו ואוהב את כולם, ומתוך זה שהוא מקבל מכולם, הוא גם חייב לתת לכולם, אין שם דברים כמו בגידה או איזה ריחוק או מישהו שונא מישהו. הכל זה בצורה טבעית, כי האהבה הזאת שאתה מקבל לא נותנת לך אפשרות לעשות דברים כאלה שהם נגד הסביבה, נגד החברה. היא כובשת אותך וזהו. בצורה טבעית אתה נמצא איתם בהתקשרות כזאת.

אורן: אז כזאת תמונה אנחנו מעוררים בסדנה שלנו?

כן, זה בתור משחק.

אורן: בתור משחק נכנסים לתמונה כזאת, מדמים מצב שבו אני מוזן כל הזמן, גם מאמא וגם ממעגלים יותר ויותר רחבים?

 כן. תאר שבט אינדיאני, או שבט כמו שהיו לנו לפני אלפי שנים, לא חשוב.

 אורן: אז אני מבין שהתמונה הזאת וגם תמונות דומות שעוררת בי, מטרתם היתה שאני ארגיש שיש בתוכי מקום ריק שהוא צמא לאהבה, נכון?

כן.

 אורן: שזה משהו שיוכל להתמלא רק על ידי מישהי אחרת?

כן.

 אורן: מה אני עושה הלאה?

זה הפרטנר הכי טבעי והכי קרוב אליך, וכאן תלוי רק בך ובה, איך אתם מפתחים את הקשר הזה של אהבה.

 אורן: נניח שגם ניצה מצאה את המקום הזה בתוכה שצמא לאהבה, וגם אני מצאתי. אז השגנו את שלב א' בתהליך. מצאתי את המקום הריק והגעתי למסקנה שאני בעצמי לא אוכל למלא אותו לעולם ותמיד הוא ישאר ריק.

לא, אתה לא יכול לגלות חלל. אתה מתקדם במילוי וריקנות, במילוי וריקנות.

 אורן: אני חש אותו במשהו.

בכל פעם שאתה מגלה חלל, אתה מגלה אותו קודם בצורה אגואיסטית, "אני רוצה שימלאו לי אותו" ואז מתוך זה אתה מתחיל להבין, איך אני יכול למלא אותו, רק בצורה הדדית עם השני, שאני צריך להביא כזאת הרגשה גם לשני. ופתאום אתה מגלה אבל אני מתייחס כך לשני, אני אפילו מקבל מילוי מזה שאני מתייחס כך ושהוא מתייחס אלי. זאת אומרת, יש כאן לימוד הדדי, התפתחות הדדית.

 אורן: אני רוצה ללכת צעד צעד בלימוד כי הוא נראה לי מתקדם. קודם כל הגענו איתך בנגיעה לזה שיש בי מקום ריק שרק אחר יכול למלא, זה ה"כמוך". ואז אמרת לי תעשה השלכה. מה זה כמוך? כמו שאתה מרגיש את המקום הזה בתוכך שצמא לאהבה, עכשיו תיקח בחשבון שאותו דבר מרגישה גם היא. שגם בה יש כזה מקום שיוכל להתמלא רק על ידי עם האהבה שלי. נגיד שאני יכול להבין שכמו שאני רוצה אהבה, גם היא רוצה אהבה. אבל אחר כך אמרת, ועכשיו תתחיל למלא אותה. זו קפיצה שאני רגשית לא מעכל אותה.

מה זאת אומרת "ועכשיו תתחיל למלא אותה"? להבין שגם היא רוצה אהבה עוד מילא, כמו שאני מבין שאני רוצה אהבה, אני מבין שגם היא רוצה אהבה. מה הצעד הבא לא הבנתי, איבדתי אותך במעבר הזה, שכשם שאתה רוצה, עכשיו תתחיל. מה תתחיל?

ומה שהיא תתחיל, האם אתה רוצה ממנה משהו או לא?

 אורן: אהבה. הבאת אותי למצב שאני רוצה אהבה.

מה זה אהבה? מה אתה אומר לי אהבה, אני לא מבין.

 אורן: כמו אמא, אמרת לי תינוק בידיים של אמא.

יחס?

 אורן: כן.

אז אתה יודע כבר מה זה?

 אורן: אני רוצה שיתנו לי.

אתה יכול לפרט מה זה?

 אורן: בטח.

יופי, זה נקרא "כמוך". "ואהבת לרעך כמוך". רק מתוך "כמוך" אתה יכול ללמוד איך אתה לה.

 אורן: אבל איך הגעת למצב שאתה נותן לה את זה? אתה רוצה לקבל את זה, מה פתאום זה התהפך. בא אלי כזה היפוך, טריק, איבדתי אותך שם בסיבוב. לא במה אני רוצה, הצלחת להביא אותי להרגשה מאוד ברורה מה אני רוצה. אני רוצה ואני לא יכול לתת את זה לעצמי, רק מישהי תוכל למלא את המקום הזה בעומק הלב שלי. אבל אז פתאום הכנסת אותי לאיזה ג'וב חדש, שעכשיו אני צריך לתת לה.

אני יכול להגיד שאני מבין, כי אם אתה תיתן לה היא תיתן לך. אבל מה אני עושה עם הלב שלי? עוררת בי את התינוק הקטן על הידיים של אמא, התינוק הקטן לא מוטרד מה הוא יתן לאמא, אין לו כזו טרדה. איך הדו סטירי הזה בא, איך הפכת לי צד, ואז נעלמתי  רגשית.

מה שאתה מתאר זה לא נקרא אהבה. אתה מתאר כאן מילוי תשוקות, סיפוק רצונות. האהבה באה מעל זה, כמילוי מזה שאני אוהב מישהו, אני נהנה מזה שאני נותן. איזה תענוג יש לאמא כשהיא מטפלת בתינוק? ברור שבלי תענוג היא היתה זורקת אותו מהחלון ולא חושבת עליו יותר. אנחנו מנוהלים רק על ידי תענוג וייסורים. אז יש לה תענוג בזה שהיא מטפלת.   

 אורן: מאוד גדול.

מאוד גדול.

 אורן: נראה לי הכי גדול בחיי אם.

נכון, הכי גדול. לזה אני קורא "אהבה", שאתה מטפל במישהו ומקבל מזה סיפוק, מילוי, התפעלות, התרגשות כזאת שזה לא נותן לך להתנתק מהדאגה אליו.  

אנחנו כאן צוללים, אבל זה ים של דברים.

 ניצה: ים של אהבה.

אורן: הזמן שלנו לשיחה הזאת נגמר. משפט אחד לסיכום עד למפגש הבא, על מה כדאי לחשוב כדי להתקדם לאהבה?

לגלות חללים פנימיים, מה אנחנו רוצים. ומתוך הדוגמה הזאת, "ואהבת לרעך כמוך". להבין שרק מ"כמוך", שאני מרגיש בפנים כתשוקה ליחס של הזולת אלי, אני צריך לפתח את יחס הדדי אליו. וכשאנחנו מתחילים לעבוד על זה בצורה נכונה, אני מתחיל להרגיש שבאמת אני ממלא את עצמי. לא כתינוק שמחכה שיתייחסו כך אלי, למרות שיש בזה גם כן עניין, אמא רוצה לקבל משהו מהתינוק, מחכה שאולי יחייך לה, אולי יתן לה משהו. היא מצפה לזה, נגיד שאתה אבא עם תינוק, אז היא לא מסתכלת עליך, היא מסתכלת עליו לקבל ממנו איזו תגובה. מתוך הדדיות הזאת, נבין שאהבה זה נקרא שאני ממלא את עצמי על ידי זה שממלא את הזולת.  

 אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם. עד הפעם הבאה רק אהבה. חיים חדשים.

לחצו כאן להורדה