חיים חדשים - תוכנית 212 - התרחבות התא המשפחתי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם אתנו, אנחנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים שתהיו אתנו, וביחד נלמד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו בצורה חדשה. חיים חדשים, חיים שבהם נדע איך להתייחס לכל הסובבים אותנו בצורה אחרת, וגם הם יתייחסו אלינו בטוב, וכך נוכל להתחיל להרגיש שבינינו מתחיל להירקם עולם חדש, עולם טוב יותר, עולם מחובר, עולם מקושר, עולם שאנחנו שמחים לקום אליו בבוקר.

 וכדי לדעת איך לעשות את זה בצורה הפרקטית ביותר, אנחנו בכל פעם מתבוננים על מערכת קשרים אחרת שיש לנו בתוך החיים הגדולים שלנו, ועושים "זום-אין" לתוכה. אנחנו מתמקדים בה, מנסים להבין איך להתנהג בצורה חדשה בתוכה, ואחר כך מזה יכולים לקחת לעצמנו מסקנות, תובנות ולקחים, וליישום אותם בכל שטחי החיים, בכל המערכות שיש לנו בכלל.

המיקוד שלנו בסדרה הנוכחית הוא התא המשפחתי. אנחנו מנסים להבין איך לעשות טוב יותר את התהליכים הטבעיים שמתרחשים בתוכו, ואנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו, יהיה הרבה מה ללמוד.

ניצה: אנחנו נמצאים עכשיו בנושא השינויים, ולפעמים אפילו משברים. הנושא שנרצה לפתוח איתו את התכנית, זה התרחבות התא המשפחתי. עד עכשיו היה מצב של הורים וילד אחד, ועכשיו ההורים מתכננים להרחיב את המשפחה, מתכננים להביא ילד נוסף לעולם, ואנחנו רוצים כבר עכשיו, להתחיל להכין את הילד לעובדה שתשומת הלב שהיתה ממוקדת רק בו והוא היה המרכז, משתנה, והוא הולך לקבל בקרוב עוד תינוק חדש במשפחה.

השאלה היא, איך להכין אותו נכון, מאיזה שלב להתחיל להכין אותו, איך לעשות כך שכל המהלך הזה וכל התהליך הזה ייקח את המשפחה לבניית קשרים טובים יותר, להתקשרות טובה יותר?

זה מאוד תלוי באיזה גיל נמצא הילד הראשון. אם הוא בגילאים עד 4, 5, ואפילו קצת יותר, אז אנחנו לא צריכים להסביר לו מאיפה התינוק בא. אלא כמו החתול, כמו הכלב, כמו אצל כל חיה וחיה, גם לנו יש תוספת במשפחה. קודם כל התינוק גדל אצל אמא בבטן, כמו שאצל החתולה הגור גדל בבטן, ואחר כך הוא יוצא, ואז באה תוספת, כך גם אצלנו.

אז אנחנו צריכים לדבר איתו על זה. הוא צריך לדעת על זה, הוא צריך להרגיש שזה יהיה עוד מעט. שאנחנו כולנו עוסקים בזה, וגם הוא עוסק בזה, וגם הוא מכין את עצמו. הוא צריך להרגיש את עצמו דואג כחלק מהמשפחה, וזה לא שבא מישהו שנמצא אתו בתחרות, אלא זו עוד תוספת למשפחה וזה מוסיף גם לילד בתוך המשפחה. בזה המשפחה מקבלת עוד העלאה בדרגה, תוספת יפה לכל המשפחה. על זה צריכים לדבר אתו ולהסביר לו עד כמה שזה יפה וטוב, ועד כמה שזה טוב לכולם.

הוא לא מבין את הרגשות שיש לאבא ולאמא כלפי התינוק שיבוא עוד מעט, אבל הוא צריך לקבל את זה בצורה כזו שכולם שמחים. וכאשר כולם שמחים, גם הוא צריך להיות שמח, וכשכולם דואגים לזה, גם הוא ידאג. זאת אומרת, צריכים להראות לו את הדברים האלה, ולהסביר לו שהם לא באים על חשבונו, אלא גם הוא מתעשר מזה, וכך זה צריך להיות כש התינוק יבוא.

וחוץ מזה אנחנו גם צריכים לדאוג שתהיה לו השלמה. שאם עכשיו אמא לא תהיה לידו כל הזמן, גם בבית חולים וגם אחרי זה, ותהיה יום ולילה ליד התינוק החדש, הילד צריך לדעת שבזה הוא לא מקבל פחות תשומת לב, אלא משתפים אותו בכל הדברים האלה, וכמה שכל אחד יכול להוסיף, כך הוא מוסיף.

היחסים של כולם תלויים מאוד בבניית המערכת הזאת, ומושג המשפחה עוד יותר מתחזק, ולא שהוא מסתובב סביב הקטן שנולד, אלא בזה הוא לא נפגע. זה מאוד חשוב. להראות לו את החשיבות שלו, להראות לו את הגדלות האחריות שלו. עד כמה שאנחנו מעודדים אותו, עד כמה אנחנו מעריכים אותו בזה שהוא גם משתתף בכל. עד כדי כך, שאחר כך הוא בעצמו ירצה לשחק עמו וירגיש את עצמו כחלק מאלה שמטפלים בתינוק.

ניצה: מאיזה גיל זה אפשרי?

אני חושב שכמעט בכל גיל זה אפשרי.

ניצה: נניח שלוש?

כן, זה בטוח, אפילו פחות מזה. בגיל שנתיים הוא כבר מבין גם מה להגיש ומה לעשות ואיך להסביר לאמא, איך להיות המתווך בין אמא לתינוק. זו כבר לא בעיה. אבל זה תלוי מאוד בהורים, עד כמה הם שומרים על המבנה של המשפחה, כי כולנו משפחה, כולנו יחד, ושההרגשה הזו של היחד תישאר בילד, בן 3, 4, או אפילו יותר גדול, והוא יראה בזה תוספת משפחתית, כללית.

ניצה: איך אני כאמא מעבירה את ההרגשה הזאת של ה"ביחד" לילד בן שלוש?

לא בלחצים, אלא מאוד מאוד בעדינות.

אורן: מה זה אומר?

אנחנו צריכים להראות לו את זה. פעם כשהאדם חי בכפר, עולם החי, כלבים, חתולים, עופות, היה מאוד קרוב לו.

אורן: לסבא שלי היתה רפת בחצר, לול תרנגולות, ועדר חתולים שהיו נהנים מהשיריים של ארוחות הצהריים התימניות. אבל מה אני עושה עם זה היום, כשאני גר בבית דירות? רוב האוכלוסייה לא גרה היום בכפרים, אבל אולי אפשר להיעזר בסרטונים?

ניצה: אני יכולה לתת דוגמה מעצמי. כשהייתי ילדה גרתי בעיר, אבל סבא שלי עבד בגן חיות, ומאוד אהבתי ללכת לשם. אני חושבת שילדים מאוד אוהבים ללכת לגן חיות, הם לומדים הרבה מזה.

בטוח.

ניצה: אז אולי אפילו דרך זה.

אורן :נחזור לפרקטיות של הדבר. האם המטרה בזה, להראות שבטבע יש תהליכי לידה?

גדילה ותוספת, כדי שהילד ילמד שהתרחבות המשפחה זה דבר טבעי. אצל הילד אין הבדל גדול בין האנשים ובין החתולים, אצלו זה עולם החי. הוא לא כל כך מבדיל בצורה הסוציולוגית והחברתית בין אלה לאלה, בשבילו הכל חיות.

אורן: מתי מתחילים להראות לילד שזה דבר טבעי, ובטבע באים עוד צאצאים וחוג המשפחתי מתרחב, כאשר האמא נכנסה להריון, בחודש הראשון, השני, יותר מאוחר?

מה הבעיה, תתחיל.

אורן: זאת אומרת ישר.

כן, אתה לא צריך להראות לו שאמא כבר מתכוננת לזה, הוא לא יודע שזה תשעה ירחי לידה.

אורן: איך נלווה את התהליך הזה ומה המטרות שאני צריך להשיג?

אתה מסביר לו איך זה קורה בטבע. "הנה, תראה החתולה בהריון, ועוד מעט ייצאו מהבטן שלה חתולים קטנים". אפשר לראות את זה ברחוב בכל מקום בעונת ההמלטה שלהם, בכלבים פחות רואים. אבל תיקח אותו לגן החיות, שם יש גדולים וקטנים, ותסביר לו את כל התהליך, שהדבר הזה הוא טבעי, וקורה בכל משפחה ומשפחה.

אורן: ואז להעביר לבני אדם?

בוודאי, אתה מלמד אותו דבר מתוך דבר, "גם אנחנו כך, וגם אצלנו עוד מעט יהיה תינוק". מאיפה זה בא, ולמה זה בא, ולמה זה דווקא קורה בתקופות האלה, לא צריך להסביר. הוא צריך לדעת שזה מתגלגל, וכך זה קורה, וגם אצלנו זה קורה. זאת אומרת, אלה החיים. כמו שאנחנו מדברים, שזה בא לנו מהשמיים, ולכן אנחנו צריכים לקבל את זה ולטפל בתינוק שיבוא.

הוא צריך לראות בזה תהליך טבעי, שאין כאן סיבה להתנגד ואין כאן בחירה וברירה, אלא אלה החיים, וכך אנחנו מקבלים זאת, ועם התופעה הזו אנחנו מתגלגלים הלאה.

ניצה: אמרת קודם שהתרחבות המשפחה זה דבר טבעי, ואני רוצה להעביר לו מסר שההתרחבות, זה דווקא מעשיר וטוב. אז איך אני מעבירה לילד את המסר הזה?

אם את נותנת לו דוגמה מעולם החי, זה מספיק לו. הוא רואה שכך זה. ילדים לומדים חוקים. הם רואים שבעולם כך זה קורה, ואז אין לו שום בעיה. הוא קולט את זה, מקבל את זה, וזו הופכת להיות התפיסה שלו. זה הכל.

אורן: הדגשת שהמטרה שלנו כהורים, היא להביא אותו למצב שהוא לא יפחד שלא תהיה לו תשומת לב, או שמעמדו פוחת בעינינו, או שאהבה אליו תפחת.

לכולנו מגיע תוספת, וגם בשבילו. זו תוספת שבאה לנו מהטבע. אחרי כמה זמן בא לנו עוד תינוק למשפחה ואנחנו צריכים לטפל בו. כאילו שזה נפל לנו מלמעלה בצורה טבעית, כמו שזה אצל החיות, כך גם אצלנו וגם אצל השכנים שלנו זה קורה פה ושם, ולכן אנחנו צריכים לטפל בו, ובצורה כזו להקדיש לו תשומת לב. זה לא בא כמשהו נגדו, אלא הטבע מחייב אותנו כך לעשות ואלה החיים. כמה שתביא זאת בצורה טבעית, הוא גם יקבל את זה בצורה טבעית, שחייבים את זה, מחויבים. זה חוק.

ניצה: אמרת את זה מאוד יפה, זה לא שלאבא ולאמא יש עוד תינוק.

לא ולא, הוא חבר במשפחה, גם לפני זה הוא צריך להרגיש שכל החינוך במשפחה הוא שהוא חבר. שלכולנו יש אחריות הדדית, לעזרה הדדית, תמיכה וכן הלאה, הוא היה כמשולש ועכשיו זה יהיה לא משולש, אלא מרובע.

אורן: אנחנו ההורים חכמים, יודעים, מבינים. והוא ילד.

אנחנו לא עושים את זה כך, שאנחנו ההורים והוא הילד, אנחנו מתייחסים אליו כמו לאח הקטן.

שהילד שלנו הוא כמו האח הקטן שלנו. אם אתה רוצה שהוא ילמד, אתה לא צריך להיות כהורה כלפי הקטן, אלא במקצת יותר גדול ממנו, טיפה. אתה הרי כמו אחיו הגדול, זאת אומרת, שאתה במקצת יותר גדול ממנו. ואז בצורה כזו, בהדרגה הוא תופס ממך. הוא לא מבין שאתה בגיל שלושים והוא בגיל שנתיים שלוש, אלא הוא יבין אותך, אם תהיה נניח בשנה אחת יותר ממנו.

ניצה: מה המשמעות של זה בפועל?

בפועל צריכים לדבר אתו על פי דרכו, ודרכו זה לפי הגובה שלו. ואז כולנו נמצאים כאחד, כמעט כאחד. אנחנו והוא ממש קרובים מאוד, לפי הדעות, לפי ההתנהגות, לפי כל הדברים האלה, וכך אנחנו נוהגים במשפחה. ודאי שאנחנו יותר ממנו, אבל בקצת, וכך הוא מבין אותנו יותר, מרגיש אותנו יותר, מתייעץ אתנו, ואנחנו מדברים אתו בצורה כמעט כמו עם שווה לנו.

זה נותן לו יכולת להחליט על דברים ולקחת על עצמו אחריות, ואנחנו מעבירים אליו ממש תפקיד של חבר במשפחה.

אורן: ואת זה ניסינו לעשות מיום היוולדו, זו האטמוספירה שאנחנו מנסים ליצור בבית עד כמה שאפשר, כמובן בהתאם לגיל.

כן, נכון.

אורן: אני רוצה להפריד לשלבים את כל מה שתיארת, את האטמוספרה ואת היחס אליו. ניסינו כמיטב יכולתנו ליצור את זה, ונניח שהצלחנו ברמה מסוימת. ועכשיו אנחנו יודעים שבשעה טובה אשתי נכנסה להריון, והוא עוד לא יודע שעוד מעט המשפחה עומדת להתרחב. אז איך עכשיו, אנחנו כולנו מתכוננים מתוך האטמוספרה הזו?

אנחנו מדברים על זה, אנחנו הולכים יחד כולנו לקנות משהו. אבל כשקונים, קונים גם בשבילו משהו וגם בשביל זה שעומד להיוולד. אנחנו מדברים על התינוק, וגם עליו, וגם על כולם. זאת אומרת, כמו שנניח, שצריך להגיע אלינו אורח, ואנחנו מתכוננים אליו, איפה הוא יישן, איפה הוא יאכל, מה נכין בשבילו. ואת כל זה נעשה בצורה פשוטה.

אורן: כן, אבל לאורח יש תאריך הגעה ותאריך עזיבה.

לאו דווקא, זה לא חשוב כל כך.

אורן: את זה נשאיר לאחר כך, לשלב שאחרי הלידה.

אתה מדבר מצד האגו.

אורן: נמתין איתה לשלב של אחרי הלידה, לעכל את המציאות. אבל אנחנו עדיין טרום לידה, אמרנו שאנחנו רק מתחילים, אז כמה ובאיזה מינון לדבר על זה? שזה לא יהפוך למשהו שיושב על הצוואר שלו ומעיק עליו?

זה צריך ללוות אותנו במשהו, אבל לא שילחץ. זה כמו הכנות למשהו שאנחנו מכינים את עצמנו. גם להסביר לו איך שזה קורה אצל אחרים, וגם לקחת אותו לחנות לדברי תינוקות. הוא בעצמו יודע ורואה את זה, בחצר ובגן. כשהולכים לטייל הוא רואה תינוקות בכל מקום, אז אין שום בעיה, זה העולם שלו. הילד הקטן יותר קרוב לעולם של תינוקות מאשר אנחנו.

אורן: בגילו.

כן. ולכן זה דבר טבעי. קח אותו למקום שבו יושבות אימהות עם הילדים בגן העירוני ולעוד מקומות.

אורן: מה עם הבטן של אמא?

הבטן של אמא זה כמו אצל החתולה.

אורן:  מהן האינטראקציות?

שם גדל התינוק ואחר כך מוציאים אותו משם.

אורן: מה היחס של התינוק הזה אליו, ומה זה אומר עבורו?

גם הוא יצא כך מהבטן של אמא.

אורן: הכוונה, איזו מערכת יחסים הוא צריך לפתח לתינוק הזה?

שזה האח שלו, בגלל שהוא יצא מאותה הבטן.

אורן: כאן גדל עכשיו אחיך.

כן.

אורן: מערכת כזו?

כן, צריכים להסביר, בוודאי.

אורן: מה זה אומר אחיך, אף פעם לא היה לי אח, אני עדיין לבד.

ועכשיו כן יהיה. אמא אומרת לו, "גם אתה היית כך אצלי בבטן. גם אתה היית כזה בפנים ואחר כך הוציאו אותך".

אורן: ואם אני לא רוצה אותו?

אז צריכים להסביר את זה בצורה כזו שהוא יבין. כמו שדברנו קודם, שזה החיים, שכולם מגיעים לזה, כמו החתולה שפתאום היא בהריון ויש חתולים קטנים.

אורן: זאת אומרת אתה מדלג על השלב, על האפשרות שהוא לא רוצה, אתה אומר, אלה החיים, זו לא שאלה של רצון, זאת הדרך של הטבע.

כן, וודאי. וכך בכל דבר שאנחנו רוצים שהוא יתפתח בו. זה לא אנחנו עושים, אלא זו מתנה משמיים. זה הטבע עושה ואנחנו בתוך הטבע. וכך אנחנו צריכים לחנך אותו לכל דבר.

כשאני מחנך אותו מה אני אומר לו? שלא כך צריכים לנהוג, אלא כך וכך. זה דומה במשהו לחינוך הדתי, ששם אומרים "הבורא ציווה לנו כך וכך לעשות", ואז אין בעיה, לכן החינוך שלהם הוא די יציב.

אורן: ופה, בחינוך הכללי?

כאן אנחנו גם צריכים להגיד אותו הדבר, רק במקום א-לוהים להגיד טבע, שזה אותו הדבר.

אורן: זאת אומרת "זוהי דרך הטבע, עוד מעט יהיה לך אח". ושלא תיווצר לו בכלל מציאות בראש שיש לו אפשרות לשלוט בתהליך.

אין לו, וגם להורים אין שום אפשרות.

אורן: צריכים לדבר על זה?

לא, כך זה טבעי. זה מגיע לנו וזהו.

אורן: עכשיו אנחנו יוצאים לדרך, בתחילת ההכנה.

כן, בצורה פשוטה. כך מדברים על החתולה ועל הנשים בהריון וכך גם אתה הגעת לכאן לעולם, כך היית גם אתה אצל אמא. אתה רואה את הבטן שלה שיש שם משהו, תקשיב. ואז הוא שומע. ופתאום מגיעה ההתפתחות של התינוק אצל אמא עד שהוא יוצא, וגם אתה יצאת כך. זה פשוט.

אורן: אוקיי. עושים את זה בתהליך של חודשים, אמרת לאט לאט, בעדינות, לא בסטרס.

כן. וודאי.

אורן: החודשים מתקדמים, הבטן גדלה ואנחנו נקפוץ כבר לתשיעי.

הוא אפילו יודע את התאריך והכל. הוא הולך עם אבא ואמא לרופא, וכשהרופא בודק את אמא, הוא יושב עם אבא וממתין כגבר, כילד. והוא רואה שם עוד גברים שיושבים והנשים נכנסות לבדוק מתי להוציא את הילד מהבטן. ממש כך. אמא שלי הייתה רופאת נשים ואני הייתי מגיע אליה לעבודה עוד לפני שהלכתי לבית ספר, וזה היה בשבילי מאוד טבעי. ההורים היו מדברים במשפחה על הרבה מקרים מהעבודה, ואני הייתי שומע וזה היה לי מאוד טבעי. נדהמתי אחר כך לשמוע בבית ספר, שילדים אחרים לא כל כך הבינו מה התהליך.

אורן: טוב, לא לכל אחד יש אמא רופאת נשים.

היום זה כבר אחרת, אבל אז זה היה כך.

אורן: בואו נתעמק בתמונה של אמא ואבא הולכים לבדיקת הריון אצל הרופא, והם לוקחים את הילד אתם. דרך אגב אין הבדל אם זה ילד או ילדה?

אין הבדל.

אורן: אין הבדל. הילד או הילדה הבכורים מתלווים לאבא, מלווים את אמא. בוא נתעמק בתמונה הזאת.

עם הילדה יש צורך ביתר עדינות, כי היא מדמה את עצמה לאמא, שלא יהיה לה פחד, שלא יהיו לה חרדות שגם היא תצטרך להיות כך וללדת אחר כך. זאת אומרת צריך להתנהל בעדינות, לא להעביר אילו ספקות, דברים מפחידים, כאילו יש בעיות או משהו. הכול בקלות ובשמחה, כמו אצל חתולים. כך זה,טבעי. רק הרופא יודע מתי זה. גם לחתול יש רופא של חתולים. אין הבדל. ממש להראות עד כמה שזה הטבע.

אורן: אז בוא נתעמק בתמונה הזאת כי היא מאוד מיוחדת. גם נשמעת לי מאוד חזקה.

אנחנו הולכים לבדיקה, צריכים להכין את עצמנו לבדיקה? הוא ילד.

אנחנו הולכים לרופא לדעת מתי יהיה לנו תינוק חדש.

אורן: להגיד שהולכים גם לדעת שהכול בסדר או רק מתי?

לא צריך להגיד "בסדר", על תאונות לא מדברים. אנחנו רוצים לדעת מתי יהיה היום הזה.

אורן: ואיך הרופא יודע?

הרופא יודע. הרופא שומע עם פננדסקופ, אל תגיד לו פננדסקופ תגיד "הרופא שומע, הרופא בודק אותה", יש לו איזה סרגל והוא בודק והוא אומר שזה יהיה היום המיועד. אל תפחד להסביר לילד כל דבר שבא מהטבע, כי אנחנו מוכנים לתפוס את הדברים האלה ולקלוט אותם בצורה טבעית, לקבל אותם בצורה נכונה, רכה, אין שום בעיה בזה. תיזהר מהטלוויזיה, ממקינטוש ומכל הדברים כאלה. אל תפחד מדברים ששייכים לטכנולוגיה של להיוולד ולהוליד.

אורן: זו ההכנה שעשינו בבית, אנחנו מלווים את אמא, היא הולכת לרופא והוא יגיד לנו מתי יהיה היום שבו היא תביא לנו תינוק הביתה.

לא תביא. אנחנו נלך יחד איתה לבית חולים, נביא אותה לבית חולים, נבוא אחר כך אולי לבקר אותה, ואחר כך נקבל אותה יחד עם התינוק.

אורן: אני והוא ממתינים. נניח שניצה זו האמא והיא אצל הרופא בבדיקה, על מה עכשיו אני אדבר איתו? זו סיטואציה די מיוחדת. לצורך העניין נניח שזה הבן קטן שלי, הבכור, אנחנו יושבים בחוץ ואמא נכנסה לרופא.

אני מסביר לו, קודם כל איפה אנחנו נמצאים, זה לא בית חולים, זה בית יולדות, זה משהו אחר לגמרי.

אורן: זה עוד לא האשפוז ללידה, אנחנו בבדיקות לקראת הלידה.

לא חשוב, זה מקום שבו בודקים ויולדים, זה לא בית חולים.

אורן: מה הדגש פה?

כאן לא חולים. אני נוסע לבית הזה שנקרא "בית יולדות" בשמחה, לא כמו שאני הולך לבית חולים, בצרה. מביאים פרחים, מביאים כל מיני מתנות, שמחים ומתנשקים וכולי. זאת אומרת הילד רואה שזה בית של שמחה. זה מאוד חשוב.

אורן: אז גם אנחנו נביא פרחים.

כן, אתה צריך להראות לו גם את היחס, שכולם שמחים. הוא הרי לומד מדוגמאות.

אורן: מי זה כולם?

מי שנמצא שם. גם אבות וגם ילדים, כולם. כך זה צריך להיות. ואחר כך מתקרב הזמן, אמא יולדת, ואז מקבלים אותה עם התינוק, תינוקת, הביתה.

ניצה: מה קורה באמת בימים הראשונים. נגיד שהוא התלהב והתרגש.

אנחנו מדברים על מה שיהיה בימים הראשונים.

אורן: מתי מדברים על מה?

יותר קרוב, בחודש האחרון לפני הלידה. אנחנו מסבירים עד כמה אמא תהייה שקועה בטיפול בתינוק החדש, אנחנו מספרים לו איך אמא הייתה שקועה עימו. "אתה זוכר שאתה היית כך או כך", אתה לא זוכר? אז אולי מראים לו בכל מיני צורות, סרט או ספר שמסביר את עניין ההנקה, ואיך צריך לחתל אותו, ואיך שהם רוחצים את התינוקות באמבטיה קטנה, כי את זה הוא כבר לא מבין, אולי הוא לא רואה את זה על האחרים. למרות שסך הכול רואים את הדברים האלה. עד כמה אנחנו צריכים להקדיש לזה זמן וכוח ואתה צריך לעזור. וכשאמא תרחץ את התינוק, אתה תביא לה את המגבת ואת המשחה וכן הלאה. בקיצור, מסבירים לו שלפני שנתיים שלוש גם הוא היה במקום התינוק שלנולד.

אורן: אני רואה שאתה מדגיש את זה הרבה פעמים שגם אתה היית במקומו.

וודאי.

אורן: גם בך טיפלנו כך, כל הזמן אתה משליך לו.

גם אתה היית בבטן וכולי, אלה שלבים שהוא לומד מה זה חיים, הוא לומד מה זה תהליך טבעי. מה יש בטבע חוץ מהטכנולוגיה שלנו. תתאר לעצמך שאנחנו חיים כמו לפני כמה אלפי שנים, בחמולה, בדרך כלל יש שם גם בית יולדות. היו הנשים, המיילדות, והאישה הייתה הולכת לשם או שהן באות אליה, אבל בקיצור זה היה. הדבר הזה היה מסודר מאז שהאנושות מכירה את עצמה. וכולם הבינו וידעו ותמכו ועזרו וכן הלאה, אותו דבר. קח דוגמה מימי קדם. זה טבעי וילד תופס בצורה יפה ונכונה. אין שאלות על זה.

אורן: רציתי לברר, כשאתה אומר לו "גם אתה היית כך, גם בך טיפלנו כך", מה אתה רוצה להרוויח בזה?

השתתפות.

אורן: כאילו יסכים להשקעה בנולד?

לא שיסכים, אני מלמד אותו שאלה החיים. זה תהליך שנקרא "חיים". וכולנו צריכים להשתתף בו, וכך אנחנו מעבירים את החיים שלנו. לכל אחד יש תפקיד, התחלה, וגידול, ולימוד, והשתתפות, ולכולם יש תפקיד בעזרה הדדית וכולי. לכן אני משתף אותו בכל הדברים האלה.

אורן: מה זאת אומרת עזרה הדדית?

אני מסביר לו גם על עצמי. אתה מכיר את סבתא, היא אמא שלי. הסבתא שלך היא  אמא שלי. פעם גם אני גדלתי בבטן שלה, ופעם הייתי תינוק והיא טיפול בי וכן הלאה. אני מסביר לו את הזה. אתה פותח לו את ציר הזמן, את יחס בין בני אדם. הוא לא מסתכל עכשיו על סבתא שהיא סתם אוהבת אותו, סתם באה איזו אישה מבוגרת מהצד ואוהבת אותו וממש מפנקת אותו. סבתא היא בדרך כלל יותר מאמא. לא. אלא הוא לומד עכשיו את היחסים בין כולם, ואז זו התחייבות של כולם זה לזה.

אורן: איזה התחייבות?

התחייבות שכמו שסבתא טיפלה בי, אני מטפל בך. וסבתא של אמא גם טיפלה בה, ילדה אותה, ואמא גם הייתה תינוקת קטנה, תראה לפי התמונות מאז, איזה קוקו היה לה, נניח, ואבא הקטן ואמא הקטנה, ואחר כך הם גדלו. אתה מסביר, אלא מאיפה הוא ילמד את החיים?

אורן: להראות תמונה מפעם?

כן, למה לא? זה מציב אותו במצב הנכון הנוכחי.

ניצה: אבל זה מונע גם קנאה? כי אנחנו יודעים שזה אחד הקשיים.

אין קנאה, הוא משתתף בעצמו, הוא מבין שהוא חייב. יש לו חלק כמו כולם. איך יכול להיות, מאיפה הוא לומד מה זאת קנאה?

ניצה: זה רגש טבעי שקורה לילד.

לא, זה לא טבעי.

ניצה: זה לא טבעי?

זה לא טבעי, במשפחה לא יכול להיות טבעי. במשפחה, האהבה יכולה להיות טבעית, למה לא?

ניצה: זה פשוט תופעות שקיימות. 

זה נכון, אני רק רוצה להרגיש. בכל זאת, בטוח שיהיו קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, שליטה, דחייה, אבל זה צריך להיות מורגש בו כדחפים הראשוניים השלילים שבהם הוא יצטרך לטפל.

ניצה: שעליהם יצטרך להתגבר בעצם?

כן.

ניצה: אנחנו מדברים אתו על הדברים האלה שמתעוררים בו?

לא, אבל אחר כך כשאנחנו רואים שזה קורה, אז מתחילים להסביר, אז אבא אומר, אני כל כך עייף, אני כל כך רוצה לישון אבל אין לי ברירה, אני חייב לעזור. ואמא גם אומרת אותו הדבר, בכל מיני דוגמאות. ואז הוא מתחיל להבין לפי הדוגמה שלהם, שגם הוא צריך להשתתף במשהו. ואם הוא מביא את הצורה האחרת, ההפוכה, היא לא מתקבלת. לאט לאט זה חייב להיות אזהרה, דוגמה, חינוך.

ניצה: אני רואה סיטואציה מול העיניים, התינוק הגיע והוא שוכב במיטה, ונניח יש שם ילדה ואני מבחינה שהיא מתחילה קצת לקנא, בכל זאת למרות כל ההכנה.

לא, למה? לקחת אותה בשותפות, אם זו בת, אז בכלל אין שום בעיה, יש לה כבר דחף לטפל בצורה טבעית.

ניצה: ואם זה בן שנולד, עוד אח?

זה לא חשוב, הכול תלוי בהכנה.

אורן: זה בדיוק הדיון שלנו. איך להתכונן.

ניצה: אם אני רואה שמתעורר בילד משהו, איזה רגש, האם לדבר אתו על זה? איזו עבודה נכון לעשות אתו?

אני לא יכול לדבר על כל הפרטים האלה, אבל הגישה צריכה להיות מובנת. אנחנו רואים בכל אחד, חלק מהמשפחה וכל אחד לפי גילו ולפי מצבו חייב לקבל תשומת לב. ואז וודאי שאחרי שהתינוק שוכב וישן, והם ישנים בדרך כלל הרבה שעות, אז יש לנו זמן לתת תשומת לב לילד הגדול, הרבה יותר ממה שהיינו נותנים קודם.

אבא הולך אתו יחד לחנות לקנות כל מיני מצרכים וגם יושב יחד איתו, הם אוכלים גלידה, האבא עושה לילד סימנים של תשומת לב.

אורן: זאת אומרת יש לו שני נתיבים.

הם כבר נמצאים יחד. אם זה בן ואבא, אז האבא לוקח אותו כשותף כשהם הולכים ביחד, מביאים מצרכים לבית, והוא גם קונה לו גלידה, מתייחס אליו כמו לגדול, כשותף.

אורן: קונים מצרכים עבור מי?

לא חשוב שזה עבור הקטן. וודאי.

אורן: זה לא יעציב אותו?

לא, קונים גם בשבילו כל מיני דברים בדרך ואבא מתייחס לגדול כמו לשותף, הילד מתגאה בזה, הוא רואה בזה שיש לו תפקיד.

אורן: מה זה להתייחס אליו כמו לשותף? איך אני עושה את זה?

אתה הולך אתו לחנות, כמו עם החבר. מדבר אתו אחר כך, אתם קונים גלידה, משקה, אתם יושבים, עושים מה שטוב לו. אבל אני מתחיל להתייחס אליו כמו ליותר גדול, יותר עצמאי, יותר אחראי. ועל זה וודאי שהוא מקבל תשומת לב, פיצוי שהוא משקיע כך. על כל השקעה של הילד אתה מביא לו פיצוי. איזו מתנה, איזה יחס.

אורן: בוא ניכנס לתמונה הזאת. נניח שאני האבא ואני לוקח את הילד מחוץ לבית. עכשיו בוא נסובב את זווית המבט ונתחיל להסתכל קצת מצד הילד. עד כה אמרת לנו כהורים איך להתכונן אתו לתהליך ואיך אפילו להתמודד עם התהליך החדש כשאמא באה הביתה ויש תינוק חדש. בוא נשים אותנו, ההורים, בצד כדי להבין טוב יותר את הדבר וננסה עכשיו להתבונן על כל החיים דרך העיניים של הילד. נכנס לתמונה הזאת.

בבית נמצאים אמא והתינוק החדש ואבא ואני, הילד הגדול, יוצאים מחוץ לבית. נניח שאני הילד. נראה לי שיהיו מחשבות, איזה יופי, סוף סוף יש לי את אבא רק לעצמי, איזה יופי, סוף סוף אנחנו נמצאים במקום שבו הכוכב, מרכז תשומת הלב זה לא החדש הזה, סוף סוף יש לי איזה מרחב.

לא, אנחנו צריכים להרגיש תמיד שאנחנו כולנו ארבעה, תמיד. אפילו אם התינוק שוכב שם בחדר הסמוך וישן 20 שעות ביום, אנחנו כולנו יחד. אין דבר כזה שאני הולך עם אבא וזהו, ואמא והתינוק לא איתנו. כולנו יחד. אנחנו לא מנותקים, כאילו שברחנו מהבית.

אורן: איך להביא את התחושה הזאת?

לדבר, ובכלל צריכה להיות הרגשה כזאת.

אורן: נניח, אתה תהיה האבא ואני הילד הבכור. אז כשאתה לוקח אותי מהבית, כמו שנתת את הדוגמה לסיבוב בחוץ, על מה אתה מדבר איתי בדרך?

אני יכול לדבר על כל דבר, אבל ההרגשה הפנימית שלך צריכה להיות שאנחנו יצאנו עכשיו יחד. נניח שאנחנו הולכים ברגל לחנות, סתם מטיילים, הולכים דרך הפארק, אני קונה לך גלידה בדרך, יכול להיות שאתה עולה על מגלשה וכן הלאה, אבל בכל זאת אני חוזר מדי פעם על כך שיש לנו בבית עוד חצי משפחה, שאנחנו קשורים.

אורן: ואם אתה רואה שאני מגיב לזה לא כל כך טוב?

אין דבר כזה. זה לא שעכשיו אני פתאום מתחיל אתך. זה תהליך שאני ואמא מעבירים לך את ההרגשה הזאת מיום שנולדת, שאנחנו משפחה, שאנחנו משולש, עכשיו אנחנו מרובע.

אורן: אבל אין פה מצב של אפס ואחד. זה שחור ולבן, או גם מצבי ביניים? אלה תחושות.

אני חושב שהדברים האלה צריכים טיפול תמידי, אבל יחד עם זה אין לנו שום בעיה.

אורן: אתה אומר טיפול תמידי, הכוונה היא שצריך לעבוד על זה תמיד, שזה לא יבוא מאליו אם לא נשקיע בזה.

ההורים צריכים לעבור חינוך אינטגרלי, אין מה לעשות.

אורן: בוא נייצר סיטואציה, אתה האבא. השקעתם, עשיתם הכנות בכל חודשי ההיריון, הכול. אתם באמת משתדלים בלב ונפש לעשות כל מה שאנחנו לומדים. עכשיו אנחנו גוזרים תמונה מסוימת מחייכם, אתה האבא, מוציא אותי לסבוב בחוץ, לפי כל הנוהל שאמרת עכשיו. הקפדת לעשות את כל הדגשים שנתת, ואתה מרגיש שבכל זאת יש משהו, איך תתמודד עם זה?

 אתם, האבא והילד הגדול, נמצאים עכשיו בסיטואציה שרק שניכם נמצאים מחוץ לבית, ואתה באמת משתדל להקנות לו את התחושה של "אנחנו ארבעה", איך תתמודד אם פתאום ברגע מסוים, יכול להיות שתרגיש את זה לא בחוץ, אלא בסיטואציה אחרת, יעלה בילד איזה רגש שלא רצית? נניח שלא הצליח לך, אז מה תעשה?

אנחנו משקיעים בו יותר תשומת לב מקודם, הוא לא צריך להרגיש שהוא מקופח. למה? התינוק ישן 20 שעות, אנחנו יכולים לתת לו יותר זמן. אנחנו לא מעמיסים עליו עכשיו את עבודות הבית. הילד הגדול כבר היה רגיל לעזור לנו. גם קודם היינו מחויבים לסדר לו את המשחקים שלו בתוך הסל וכן הלאה.

אורן: איך אתה תתמודד בסיטואציה שאתה מרגיש שבכל זאת משהו שלילי עולה בו בתוך התהליך הזה, כחלק מהתהליך הכולל שאתה עובד עליו כל הזמן?

סימן שאני לא השקעתי מספיק כוח להביא לו אחריות כשותף שלי במשפחה. הוא לא תינוק או ילד קטן, אלא הוא שותף במשפחה שעכשיו היא בת ארבע נפשות, זה דבר אחד. והדבר השני, אני מעריך אותו מאוד, וכולנו מעריכים אותו מאוד שהוא הגדול.

 יש תינוק קטן והוא הגדול, ולגדול אנחנו מתייחסים עוד יותר בתשומת לב, ביחס, בהערכה. הוא מקבל מאתנו יותר משחקים, יותר תשומת לב. העיקר שהרוח צריכה להיות שזה בא לנו מהטבע ואנחנו חייבים להתנהג כך כולנו. אין כאן הרבה חוכמות.

אורן: מה זה, אנחנו מעריכים אותו מאוד כי הוא הגדול?

מעריכים שהוא השותף, שהוא עוזר. אדם נולד, ואחרי שנה או שנה וחצי האישה מסוגלת ללדת את התינוק הבא, אפילו שעם ההנקה, בצורה טבעית זה לא היה קורה כל כך, אבל נניח שזה כך, אתה חושב שבטבע זה לא מושרש שאנחנו יכולים לגדל נכון את הילדים?

אורן: בטוח שכן, אחרת לא היינו יושבים אתך.

יש לנו בצורה טבעית יכולת להתייחס נכון גם לילד הקטן וגם לתינוק הנולד, וגם בקטן יש יכולת להסתגל למצב החדש.

אורן: בטוח, רק עכשיו אנחנו רוצים להעמיק בהבנה איך לעשות את זה בדרך הטבע, מה זו התחושה, אנחנו מעריכים אותך מאוד כי אתה הגדול?

לתת לו מה שצריך להתפתחות שלו. כי יש בהתפתחות הטבעית שלו כבר רצונות ויכולת לתפוס את החיים שלו בצורה החדשה. זו צורה יותר מנותקת מאמא ומאבא שנתנו להם יכולת להתעסק עם התינוק, עם הנולד. והוא כבר לא צריך אותם במידה הזאת. הבכור כבר גדל, נניח עד גיל שנתיים, אז בגיל שנתיים הוא כבר מספיק עסוק בחיים שלו, במשחקים, אולי אפילו עם חברים וכל מיני דברים, יש לו מספיק תעסוקה כדי לתת לאמא יכולת להתנתק ממנו ולעבור לטפל בנולד. וגם אמא לא עושה את זה מהיום והלאה פתאום, אלא אנחנו מדברים על תהליך של החינוך.

אורן: דיברת על ההערכה שההורים צריכים להקנות לבכור, אנחנו מעריכים אותך כי אתה גדול. ואז שאלתי אותך מה זה? ענית לי על זה שאתה שותף ועוזר. איך עושים את זה בצורה הטבעית?

אתה אומר, שבזה שעכשיו נולד לאמא תינוק קטן יותר, הגדול מקבל שדרוג. הוא זוכה עכשיו להערכה, יש פה פוטנציאל חיובי. לכן חשוב לי להעמיק, להבין את זה. מה זה מהותית ואיך מעשית אני עושה את זה? כי קודם לא הייתה נקודת הייחוס הזאת, הוא היה אחד, אנחנו מעריכים אותך כי אתה הגדול.

כן, אבל זה לא קורה פתאום. שום דבר לא טוב שקורה פתאום. זה חייב להיות בהכנה מראש, ברגע שאנחנו מדברים על זה שצריך להיוולד תינוק, אנחנו כבר מתחילים להתייחס אליו בצורה יותר בוגרת. זה שיש לנו תינוק והוא עדיין נמצא בבטן של אמא, זה כמו בן משפחה. כך אנחנו מתייחסים אליו.

אורן: מה זה אומר שמתייחסים אל הבכור בצורה יותר בוגרת?

עכשיו גם הוא אחראי על שלום המשפחה, על כל מה שצריך להיות. אמרנו שאנחנו לוקחים אותו לחנות לקנות כל מיני מצרכים לרך שצריך להיוולד. אנחנו מתייעצים אתו, כאילו, איך אנחנו נבנה את החיים שלו, איפה יהיה מקום בשבילו.

אורן: כן?

בטח. אני עד כדי כך צריך לפרט?

אורן: לא הפרטנות. אני מנסה להבין את כוחות הנפש של האדם. בוא נחליף תפקידים. היה לך קל להיות הורה. עכשיו אתה תהיה ילד, יהיה לך יותר קשה. אתה הבכור אני האבא.

כן.

אורן: שלום בני היקר בוא נעשה סיור "לוקשיין" בבית ונתכנן כמו שעושים שיפוצים, איפה יהיה המקום שלך ואיפה יהיה המקום שלו. אתה רואה את הבטן של אימא, תיכף יהיה לך אח.

לא, כך.

אורן: אני מגזים כדי לחדד את המקום הרגשי של הילד.

מה הבעיה לדבר על זה במשך תשעה ירחי לידה? צריך לדבר בהדרגתיות על הדברים.

אורן: הבעיה היא שלוקחים ממני את הילד שבי, הייתי כוכב, ועכשיו אני במקום השני עם "מדליית כסף", "אתה טוב, אנחנו אוהבים אותך מאד, אבל מישהו אחר מקבל מדליית זהב" האם אין בכוחות הנפש של הילד תחושה כזאת טבעית? אין רגשות כאלה בעולם הרגשי שלך כילד?

אני הייתי הבכור, יש לי אח צעיר ממני בחמש שנים וכשהוא נולד, נסעתי יחד עם אבא לבית חולים לקחת אותו, נתנו לי בבית החולים להחזיק אותו קצת, אני זוכר את הרגעים האלה, וחזרנו הביתה יחד.

אורן: ומאז החיים שלך היו נופת צופים?

בגיל חמש כבר לא הייתי זקוק בכלל לטיפול. היה לי בבית כלב שרכבתי עליו כמו על הסוס.

אורן: קינאת באחיך הקטן? 

מה פתאום? מה יש לקנא?

אורן: רוב הילדים הגדולים מקנאים באחים הקטנים.

לא הייתי זקוק לטיפול של אימא. היו לי חיים משלי, הייתה לי חצר, היה לי גן, עצים, טיפסתי על עצים, שיחקתי בכל מיני משחקים.

אורן: יש מקום רגשי טבעי בילד הבכור שהוא היה ה"אחד", ועכשיו אנחנו שניים וצריכים להתחלק בעוגה של תשומת לב, של חיבוקים.

בזמן חודשי ההיריון, בחיי הילד זו תקופה שנמשכת כמו עשרים שנה אצל מבוגר, ובהם צריך להכין את כל הדברים האלה. אפשר ללמוד בקורס לחינוך אינטגראלי לאבות, ושם לשאול את כל השאלות, לעבור סדנאות ולהבין איך עושים את זה. גם במשפחה אנחנו כל הזמן כביכול בסדנה, כל הזמן בחליפת דברים, בהידברות וכן הלאה.

אורן: איזו סדנה ביתית אפשר לעשות עם אמא בהיריון, עם אבא ואיתי, הבן הבכור?

עובדים עם כל השאלות שאנחנו מדמים לגבי המצב הבא. איך נפנה מקום בבית לעוד בן משפחה. עכשיו יש לנו בן משפחה רביעי, איזה מקום ניתן לו, אבל בלי לפגוע באף אחד, אלא ההיפך, מתוך שמחה, מתוך אהבה, איך הייתי נותן לו מקום, מה הכי טוב? מה הכי טוב לאימא, מה הכי טוב בשבילי, מה הכי טוב למשפחה, מה הכי טוב לכולם. אתה מציב את התנאים האלה כמו בקבוצה. כשאתה מקבל מישהו לקבוצה, כולם מרגישים שזו תוספת יפה. מתוך התוספת היפה הזאת, שנקראת "הכנה לסדנה", יש לנו עכשיו מתנה משמים, תוספת יפה, בא לנו התינוק החדש. איך אנחנו בונים עכשיו את המשפחה שלנו לארבעה, לא לשלושה. משפחה זה כולנו יחד, כולנו אוהבים, כולנו קשורים, כולנו דואגים, כל אחד לפי יכולתו. התינוק שייוולד לא יכול לדאוג לנו עכשיו לפי היכולת שלו, בינתיים בכלום. תניח בובה או דובי במקום השותף הרביעי, ותתחילו לשחק בסדנה, לתאר מה אנחנו עושים בשבילו, כשהוא בינתיים כמו גולם.

אנחנו צריכים עכשיו להשלים את הדברים שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו, כמו שהילד הקטן לא מסוגל לעשות בעצמו, כמו שהאבא הגדול לא מסוגל בעצמו וכמו שהאימא הגדולה לא מסוגלת בעצמה. יש דברים שכל אחד צריך לתת למשפחה, ועל ידי כך המשפחה נמצאת כולה בשלמות. עלינו להגיע קודם כל לשוויון כביכול, כל אחד לפי יכולתו, לאהבה, לחיבור. מתוך זה בואו נחליט, מה נעשה עמו כדי שיהיה לו טוב? אנחנו דנים בזה,  ולא עושים שום דבר נגד הבן הגדול.

אורן: מה לא לעשות לפי החוק הזה?

צריך לחשוב לפני כן איפה לשים את הלול שלו, להעביר את המיטה של הבן הגדול למקום אחר.

ניצה: שלא ירגיש שלקחו לו.

כן, אנחנו מכינים את הדברים האלה מראש ללא כל קשר לזה, שלא ירגיש שלקחו לו. אם אתה מפתח את ההרגשה שנקראת משפחה, בעזרתה אתה כבר יודע מה לעשות. העיקר שזה קרוב לטבע, קרוב לקבוצה, קרוב לחיבור, ומתוך זה אתה לא תטעה.

ניצה: קיימות תופעות שילדים והורים מתמודדים איתן והן מאד משמעותיות ומטרידות. לדוגמה, כשהילד צריך ללכת לגן ואימא נשארת בבית עם התינוק, הרבה פעמים הילד לא רוצה ללכת לגן. הוא לא רוצה להתרחק, הוא רוצה להישאר קרוב. זאת למשל תופעה שמתרחשת הרבה פעמים, כי פתאום הוא מרגיש כאילו הוא משאיר לבד את אימא ואת התינוק החדש.

 הכל תלוי בהרגשת האחריות, הוא יודע שכך צריך לעשות, והוא מקבל דוגמה מאחרים. ואם הגן מתאים לו, עם ההרגלים שהוא מקבל שם, ובאמת טוב לו בו, אז אני לא מתאר לעצמי שהוא יבקש להישאר בבית.

ניצה: הוא פשוט רוצה להישאר קרוב לאימא.

שיישאר יום או יומיים בבית.

אורן: זאת ההתמודדות, שיישאר עד שישתעמם ויתגעגע לגן?

כן. ודאי.

ניצה: יש לפעמים רגרסיה שילד שכבר ניגמל, שעבר איזה תהליך גמילה, רוצה לחזור להיות תינוק.

מפני שאנחנו לא טיפלנו בו, לא הדגשנו לו את האחריות שהוא גדול ובן משפחה. להיפך, הוא לא מרגיש שהוא נעשה יותר גדול, שבזכות הקטן הפך לגדול. דווקא הקטן מוסיף לו בזה שהוא נקרא האח הגדול. שבזכות הקטן הוא דומה עכשיו לגדולים. צריכים לכבד אותו.

ניצה: צריך לחזק בו את המקום הזה שהוא עכשיו בוגר.

כן.

ניצה: לפעמים יש התפרצויות כעס של הילד, כתוצאה מכך שהוא מרגיש אולי איזו תחרות או קנאה, זה משהו שבא לביטוי הרבה פעמים אצל ילדים רבים.

מיד יושבים ועושים סדנה. מדברים על הכל. צריכים ללמוד איך להעביר סדנה עם הילד, עם האדם הזה. וודאי שמיד עם גילוי איזה ליקוי אנחנו עושים סדנה. מה זאת אומרת סדנה? שאנחנו מגיעים לביקורת על הליקוי הזה בהקדם של החיבור.

 אורן: הביקורת היא עליו, על הבכור?

לא חשוב אם זה עליו, אבל כן, אפילו עליו.

אורן: הוא לא ייסגר עוד יותר?

לא, כי עכשיו אנחנו לא מדברים על התופעה השלילית הזו שלו, קודם כל אנחנו מדברים על החיבור, על האהבה, על מה שביננו. מתוך זה מתחילים לאט לאט, לדבר האם יש מקום לדברים כאלה, כן או לא. צריך לדבר כמו סביב שולחן עגול או עשירייה או קבוצה, שבו כולם שווים. להגיע אתו קודם למקום של שוויון, לאהבה, לחיבוק, לחיבור, ואז הוא ירגיש באיזו מידה ההתנהגות הקודמת שלו, מנוגדת למצב שאתם נמצאים בו. אבל שהוא יגלה את זה. ולא להגיד לו "במשפחה שלנו זה לא נהוג לעשות כך וכך".

ניצה: כי זו בעצם ביקורת.

זו דחייה, אני הייתי שונא גישה כזאת מאמא.

אורן: מה היית רוצה לשמוע?

אהבה, יחס טוב, השתתפות, כמו שאדם בוגר רוצה.

אורן: אז איך מתמודדים עם גילוי זעם?

על ידי אהבה. "על כל הפשעים תכסה האהבה".

אורן: איך אפשר לסכם את ההכנה להתרחבות משפחה?

אנחנו מעבירים לתינוק שלנו שבקרוב יהיה הבכור, חינוך לכך שאנחנו משפחה, שאנחנו יחד, שכולנו שווים, שכל אחד שווה לאחרים במידת ההשקעה שלו, שהוא מסוגל לתת לאחרים, אבל הוא חייב לתת לאחרים תשומת לב ואהבה, ואת ההשתתפות שלו. זו חובה שהוא יגדל בצורה כזאת. אנחנו משתפים את הבכור בכל דבר ודבר, לפי שכלו, במידה שהוא מסוגל לתפוס את זה. וכשבקרוב יגיע עוד חבר משפחה חדש, איך נעשה את זה ביחד? איך נגדל, איך נתחשב זה בזה? שזה חייב להיות כך כל הזמן, בצורה טבעית שאין ברירה ולא צריכים שום ברירה אחרת, אלא כך פועלים זרמי החיים. וצריכים רק לשמור כל הזמן על חיבור, איחוד מתוך שוויון. להיות בהרגשה שאנחנו כל הזמן מעבירים לו את זה בין המילים. עליו להבין, ממש בהרגשה, איך צריכה להיות ההתנהגות מצדו. 

לחצו כאן להורדה