חיים חדשים - תוכנית 213 - חינוך לזוגיות - משימה לאומית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ושלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום.

אורן: אנחנו נדבר הפעם על זוגיות, על אהבה. על הדברים הכי מרגישם והכי אינטימיים שנוגעים לנו בלב, בחיים. תהיו איתנו, יהיה המון מה ללמוד.

הרב לייטמן, כבר דיברנו על הקשר הקרוב ביותר לאדם, על הקשר הזוגי. כל אחד מאיתנו מאז שהיה ילד חולם למצוא אהבה. הוא רוצה להרגיש אהוב, להרגיש חיבוק, חום, להרגיש עטוף. כמו שהסברת לנו בשיחות הקודמות בנושאי זוגיות ואהבה, כל החיים אנחנו מחפשים בעצם את החיבוק, אותה אהבה של אמא,

השיחות הקודמות היו מרתקות במיוחד כי הן נגעו במקום הכי עמוק בלב האדם. לא חשוב מי אתה, מה אתה, אם יש לך בן או בת זוג, או שאין לך, אם אתה צעיר, מבוגר, או שאולי כבר החלפת כמה מערכות יחסים ויש לך ילדים, אבל כשמדברים על אהבה, כשמדברים  על הקשר לבן או לבת הזוג, זה המכנה המשותף הגדול ביותר לכל בני האדם באשר הם. זה הקשר הכי קרוב אלינו והכי משפיע עלינו. כשיש למישהו בעיות בזוגיות הן משפיעות גם על העבודה וגם על הבריאות שלנו. אין משהו יותר חזק מהכמיהה לקשר כזה. כל החיים שלנו מסתובבים סביב אהבה.

בשיחות הקודמות דיברנו הרבה, מכל מיני זוויות, מכל מיני הבחנים. לימדת אותנו המון דברים, המון תרגילים, סדנאות, קיבלנו ממך אוצר עצום של ידע ותובנות לחיים.

בשיחה שלנו הפעם אני רוצה שנתרחק טיפה ונסתכל על כל עניין הזוגיות והאהבה ממבט על. מה היית אומר לאדם, לא חשוב באיזו מדינה הוא חי ולא חשוב בן כמה הוא, מה המבוא שהייתה  נותן לכל הרעיונות הנפלאים שלימדת אותנו בעניין זוגיות ואהבה. איך היית בוחר לפתוח את נושא הזוגיות והאהבה?

הייתי אומר שהאדם נברא, נבנה, שהוא בנוי בצורה כזאת שהוא חייב להיות כל הזמן בתוך סביבה. סביבה גדולה זה הטבע, זה כדור הארץ, זה המקום שאנחנו נמצאים בו והוא מותאם לתנאים בהם אנחנו יכולים להתקיים. סביבנו קיימים התנאים הסביבתיים בהם אנחנו צריכים להתפתח ולגדול, כמו לחץ אוויר, חום, קור, ועוד.

החיים מתחילים מהכניסה של הזירעון הקטן לבטן האם, שם הוא מתחיל להתפתח. זה המקום הכי בטוח, הוא מובטח לו במאה אחוז מהטבע. הוא בעצם לא צריך לעשות שם דבר, הכל עובד עליו. אחר כך, כשהתינוק נולד הוא נופל לידיים אוהבות ודואגות, לידיים של אבא, אמא והקרובים. הוא תלוי בהם, הוא ממש נטול כוחות ויכולות, אבל האהבה ממשיכה ומפתחת אותו. כמו שהטבע שמר עליו בתוך בטן אמו, כך שומרים עליו עכשיו אותם קרובים. כל עוד שהוא גדל קיימת איזו עטיפה סביבו עד אשר הוא עומד על הרגליים. גם חוקי המדינות וחוקי החברה האנושית מתייחסים יפה לאדם שגדל.

לאחר שהוא גדל הוא צריך סביבה יותר בטוחה וחזקה מפני שכבר יש לו בעיות. אומנם הוא כאילו חופשי עכשיו, הוא כביכול עצמאי ולא זקוק לאף אחד, ונראה אפילו שהאחרים תלויים בו ולא שהוא תלוי באחרים. אבל זה לא נכון. עלינו להבין שאותה מגמה חייבת להימשך, לכן כתוב "יעזוב את אביו ואימו ודבק באשתו". זאת אומרת עליו לבנות את המשפחה שלו בקשר חזק וממושך, לפחות כדי להקים משפחה, איזו סביבה לצאצאים שלו.

אצל החיות יש צורות שונות של התנהגות מצד הטבע. הם מזדווגים בצורה מקרית ואחר כך רק הנקבה או שניהם מטפלים זמן מה בצאצאים שלהם כדי להקים את הדור החדש. בכל זאת הטבע מקיים אותם. אבל כדי שאנחנו, בני האדם, נעמיד את הצאצאים שלנו על הרגליים, אנחנו צריכים להיות בקשר שנים רבות. לפחות בעשרים השנים הראשונות, כלומר כל עוד הילדים שלנו עדיין לא הקימו משפחה משלהם. זאת אומרת אנחנו בנויים בכזאת צורה מצד הטבע שהחיבור שלנו, הזיווג שלנו חייב להיות ממושך.  אנחנו צריכים להשקיע בו הרבה עבודה. עלינו לבנות בעצמנו המשך לאותו רחם, לול, גן ילדים, בית ספר. אבל על מנת לבנות את כל המצבים האלה לצאצאים שלנו, אנחנו בעצמנו צריכים להיות בקשר מאוד אמין, בקשר מאוד חזק ורב גווני. ההתקשרות בינינו צריכה להיות שלמה, גבר אישה והקרובים  להם, גם מצד הגבר ומצד אישה. כולם מתקבצים ובונים איזו סביבה סביב המשפחה החדשה והילדים שנולדים בה.

כפי שאנחנו רואים האהבה שקימת מצד הדור השני, היינו מצד סבא וסבתא כלפי הנכדים, היא אהבה הרבה יותר גדולה מאשר כלפי הילדים. זאת אומרת הטבע מחייב אותנו לקשר ממושך, לסביבה יציבה שתהייה סביב האדם ותלווה אותו משך כל החיים, בלי קשר לתהליכים, למצבים, או למקרים שאנחנו עוברים.

לכן כשאנחנו לומדים איך בנוי הטבע, אז יחד עם זה אנחנו מבינים באיזה קלקול אנחנו נמצאים. אנחנו לא מסוגלים לענות על אותן הדרישות שהטבע מציג לנו בצורה פיזיולוגית, ושעל פיהן עלינו לבנות את עצמנו בחיים. עלינו להבין שכנראה מצד האדם נדרשת עבודה לא פשוטה, עבודה קשה. כי דווקא אותה בחירה חופשית, אותו חופש במחשבה, בדיבור, במעשה ובבניית החיים, צריכה להתבצע קודם כל בגישה לבניית המשפחה. זה דבר טבעי. אנחנו חייבים להשלים את מה שלא נמצא בנו בצורה אינסטינקטיבית מצד הטבע. זאת אומרת אני חייב להיות נאמן למשפחה, נאמן לגידול הילדים ולחינוך שלהם כל עוד שלא העמדתי אותם על הרגליים, והם עדיין לא מסוגלים לבנות בעצמם משפחה משלהם.

זה אורך כעשרים שנות התפתחות. אנחנו לומדים את זה מחוכמת הקבלה שהיא עמוקה יותר. אומנם בגיל שלוש עשרה אדם מגיע לגיל בר מצווה והוא כבר כאילו עצמאי, אבל הגידול האמיתי שלו נמשך עד גיל עשרים, רק אז הוא נקרא אדם גדול. למרות שגם אז הוא יחסית גדול ויחסית עצמאי, אבל עד אז הטבע מחייב אותנו לנהוג כך.  

כפי שנראה, לפי הקושי שלנו להקים משפחה לתקופה כה ארוכה בזמננו, זה רק אומר עד כמה אנחנו במשבר. לפני כחמישים או שישים שנה, כשהייתי צעיר, ושמעתי שאנשים מתרגשים, הרגשתי שזה נתפס כאסון בחברה. איך יכול להיות, מה קרה. זה לא היה מובן, זה נחשב למקרה מיוחד. לא הייתה לזה הסכמה בחברה, זה לא היה נהוג ולא היה כל כך קל לעשות זאת. אנשים התגרשו רק במקרים מאוד מיוחדים, אני אפילו לא יודע לתאר מה היה צריך לקרות  כדי שהאדם יהיה מוכן לגירושים.

אבל בחמישים השנים האחרונות קרה משהו אחר לגמרי. רוב הזוגות מתגרשים ומתחתנים לא פעם אחת, הם מטפלים גם בילדים מהזיווג הקודם וגם מהזיווג הנוכחי. בכלל, להתחתן עם אישה שיש לה ילדים מהזיווג הקודם, או עם גבר שיש לו משפחה מנשואים קודמים, זה לא משהו יוצא דופן היום. נשים רוצות לפעמים להביא ילדים דווקא ללא בעל. לאישה אין צורך בבעל, היא בעצמה רוצה לטפל בילד, היא רוצה אותו לעצמה. כך נשים חושבות היום, הן בכלל לא רוצות להתחתן.  

כשאני נמצא בכנסים, באסיפות גדולות של נשים וגברים, אז מתוקף תפקידי אני שואל "כמה אנשים בודדים נמצאים באולם". מתברר שכשמונים אחוז מהיושבים באולם מצביעים. אלה אנשים שלא נמצאים בקשר משפחתי, מדובר על כאלפיים או שלושת אלפים אנשים. אני מדבר על אנשים שממוצע הגיל שלהם הוא שלושים עד ארבעים. כשאני שואל אחר כך "מי מכם מוכן להתחתן", אז רוב הידיים המורמות הם דווקא של גברים ופחות נשים. הנשים לא מרגישות איזה דחף מבפנים למשפחה ולילדים. קיימת אולי איזו מועקה פנימית כי בכל זאת חסר משהו, אבל ללכת ולהתחיל לבנות קשר כזה, להיות שייך או שייכת, זה מחייב. זה עד כדי כך קשה לאגו המוגבר שלנו היום שדווקא הנשים מעדיפות להישאר לבד. הן אומרות, "אני יכולה לטפל בקלות בעצמי, אני מספקת לעצמי את הכל, גם פרנסה". הנשים עובדות היום והן יותר מוצלחות מהגברים. נשים יודעות מהר מאוד איך לטפל בעצמן, לקנות, לכבס, לסדר את הבית, ולמרות העבודה להרגיש חופשייה לכל הדברים שיש היום בעולם. אישה לא מחויבת היום לאף אחד.

כך גם הגבר, למרות שאני לא ראיתי שזה בא לו בקלות. הטיפול של האישה חסר לגבר, הוא מרגיש  קצת יותר תלוי, כאילו באוויר, הוא לא כל כך יודע לטפל בעצמו. אבל יחד עם זה הוא מבין עד כמה זה מחייב אותו ומקשה עליו. הוא רוצה טיפול, הוא רוצה אימא, אבל ממש אישה, ילדים, וכל מה שקשור ותלוי בהם, לא.

אנחנו נמצאים באמת בתקופה מאוד מיוחדת. אם פעם גם החיים וגם הטבע שלנו היה קרוב לטבע של דרגת החי, ובכלל החיים היו כאלה שחייבו את האדם להיות במשפחה, כי היה לו קשה לשרת את עצמו, אז היום יש לנו כל מיני מכשירים, כל מיני תנאים שמאפשרים לנו להיות לבד. אם לא לבד, אז לחיות עם בן או בת זוג, אבל לא לפי תנאים שמחייבים אותנו להגיע למשפחה.

יוצא שהחיים מיוחדים. התקופה מאוד מיוחדת. האמת, כשאני בכל זאת אומר לאדם שאני דווקא ממליץ להתחתן ולהקים משפחה, שעליו לסדר לעצמו חיים כפי שהם צריכים להיות מצד הטבע, אז לפעמים מסתכלים עלי אפילו בצורה לא כל כך טובה. אני כאילו מחייב את האדם והוא מרגיש לחוץ, זה לא נשמע לו כדבר רצוי. לכן נראה לי לא הוגן לדחוף היום עד כדי כך את האדם לזוגיות, כי אתה מעמיס עליו נטל כל כך גדול שהוא לא מסוגל לסבול אותו היום. העול הזה מאוד מקשה עליו. למרות שהיום החיים שלנו קלים יחסית עם כל הטכנולוגיה, עם כל המכשירים הביתיים. אם פעם אישה צריכה הייתה לעבוד כל כך קשה במטבח ובכלל במשק הבית, לכבס, ואפילו הגבר היה צריך לטרוח, לעזור ולדאוג לקניות ולכל השאר. אז היום אתה נוסע באוטו לסופרמרקט, קונה הכל חצי מוכן, וכל שנותר לך זה לחמם במיקרוגל, את הכביסה אתה מכניס למכונת הכביסה, וחלק מהבגדים אתה אפילו לא צריך לגהץ. יש המון מכשירים שעוזרים ומקלים על העבודה שלנו היום, ולמרות זאת עדיין קשה לנו. פעם היינו צריכים להשקיע רבות בטיפול בילד, לכבס את החיתולים, להכין לו אוכל, והיום הכל מוכן, יש מטרנה, החיתולים הם חד פעמיים, הכל כל כך פשוט, ובכל זאת זה קשה לנו.

יוצא שיש לנו בבעיה, כי אם אנחנו רוצים לראות את המשך ההתקדמות האנושות בצורה יפה וטובה, אז כנראה שאנחנו צריכים לטפל קודם בחינוך הכללי של בני האדם עצמם על מנת שיידעו מה נקרא להיות אדם שמחובר לאחרים.

החיבור שלנו למשפחה, להורים, לילדים, ובכלל לסביבה, למקום המגורים ולמקום העבודה, היה פעם כמו בכפר קטן, במקום קטן. ההתנהלות הייתה פחות דינאמית כי אנשים לא נסעו, לא טסו וגם לא החליפו עיסוק ומקומות עבודה. הכל היה יותר סטטי, מיושב, מיוצב. אבל בגלל הקצב והשינויים שקיימים היום אנחנו מרגישים שהמשפחה מאוד מכבידה עלינו.

לכן עלינו לדאוג קודם לחינוך נכון כדי שישנה את האדם. אם הוא יראה שבכל זאת, למרות כל השינויים שבנו, למרות שהתנתקנו מהטבע, מהצורה הטבעית שבה חיינו בחמולה ואחר כך במשפחות, בכפר, בעיירה קטנה, אז היום כשכל העולם נעשה כאילו מקום אחד לכולם, אנחנו צריכים להשלים את מה שחסר לנו. להשלים את מה שנעלם מאיתנו והיה בנו בצורה טבעית. הוא יבין שאת הקשר שחסר לנו לקרובים, למשפחה, למדינה, לעיר, לכל דבר, אנחנו צריכים להשלים לבד. כי בלי הקשר הזה אנחנו מרגישים כאילו זרוקים.

אני מרגיש כאילו שכחו אותי באיזה מקום, נשארתי רק אני. יכול להיות שאני כל כך רחוק מההורים ובקושי מתקשר אליהם. אני לבד למרות שיש לי חברים פה ושם. נראה כאילו שהסביבה שלנו, הסביבה של בני אדם הפכה להיות סביבה ווירטואלית שבה אני במקרה מוצא לעצמי איזה סוג של חברים לשעה כדי להיות שותף למשהו.

זה מעבר זמני, עד אשר נגלה שאנחנו חייבים להשלים בעצמנו את כל אותו פער שיש היום בינינו לבין הסביבה. שכל השלבים שהיו בי פעם, כשהייתי ברחם אמא, ואחר כך על הידיים של ההורים שלי, אחר כך בגן ילדים ובבית הספר, צריכים רק להוסיף לי מעטפת לסביבה שאני צריך להתפתח בה. שאני  לא ארגיש כאילו אני מתנתק מהם, אלא קשור אליהם עד כדי כך, כמו שהייתי קשור לאמא בחבל הטבור.

אני מוסיף אותם לקשר גם בזמן שאני הולך לגן ילדים, אני לא מתנתק מהם. מחנכים אותי להיות יותר קשור לסביבה שנקראת נניח גן ילדים, ושם אני מרגיש כמו בתוך הבית, ובבית אני מרגיש כמו בתוך אמא. אני מתקשר בצורה כזאת גם עם הסביבה של בית ספר. אני כלפי הסביבה והסביבה כלפי. אני נותן ומקבל בצורה כה ידידותית, ואנחנו צמודים באהבה ובהשלמה זה לזה, גם איתם אני מרגיש כאילו כמו בתוך הרחם. גם כשאני עוזב את בית ספר והולך לחברה הגדולה, לסביבה, לעם, כשאני יוצא ממש לגבולות מחוץ לגבולות המדינה, ואפילו מעבר לזה, לגבולות העולם, גם שם אני משלים עם הסביבה בצורה הדדית ומרגיש שכולנו משפחה אחת. זאת ההשלמה שחסרה לי, הצורה הדדית הזאת, גם ממני כלפי הסביבה שכל פעם מתרחבת, וגם מהסביבה כלפי. 

הניתוק שנעשה על ידי האגו שלנו מנתק אותנו מהר מאוד. אם נסתכל על הילדים של היום אז ניווכח עד כמה מהר הם נעשים עצמאים. הם דורשים, וההורים לא רק מסכימים שתהיה להם איזו פינה, אלא שלכל ילד יהיה חדר עם מחשב משלו, עם עולם פנימי שלו. הוא מהר מאוד הולך לכל מיני חוגים על מנת שיהיה כמה שיותר עצמאי. העניין שאנחנו לא דואגים שהעצמאות הזאת תביא אותו ליכולת לשמור על קשר נכון עם הסביבה, כפי שהיה לו קודם עם ההורים, ואפילו יותר מזה, כמו שהיה בתוך רחם אימו.

עלינו לתת לאדם הקטן או למבוגר את ההבנה מה חסר לו, ושזה באמת מה שחסר לו בחיים, מפני שאנחנו נמצאים במשבר כללי לא רק במשפחה, אלא שצורת המשבר הזה, זאת אומרת הריחוק של האדם מהסביבה הוא הסיבה לכל יתר צורות המשבר שאנחנו חווים היום. בעבר החברה האנושית שמרה עלינו. אם בעבר הייתי קשור לסביבה הקטנה, לעיירה הקטנה, ואפילו פחות מזה, רק לרחוב, לשכונה. אנשים הכירו זה את זה, הם הכירו את כל השכנים ברחוב, הייתה קירבה מסוימת. כל תושבי הרחוב היו הקרובים שלי. הבתים סביבי היו של סבא וסבתא, של הדודים, וכן הלאה. אז היום לא רק שאנחנו לא מכירים את השכנים, אנחנו אפילו לא מכירים מי גר מולנו באותה קומה.

צורת החים הזאת מנתקת את האדם מהסביבה ומביאה לו צרות רבות, בעיות בריאות, ביטחון, כל דבר בחיים. אנחנו לא יכולים להשלים את החברה שלנו לא כעם, לא כמדינה וגם לא את הקשר הבינלאומי בינינו.  הרי הרחוב הקטן שלי או אפילו החצר שלי התרחב לכל העולם ואני לא בקשר עמו. לא רק לי חסרה הכנה פנימית, אלא ממש לכולם. ככל שהגבולות התרחבו, אנחנו לא מילאנו אותם ביחס קרוב כמו במשפחה. זאת הסיבה למשבר הכללי.

 אומנם אנחנו קשורים היום בכל מיני קשרים, אבל אנחנו לא יכולים להביא את הקשרים האלה לשלמות. נוצרה אי הבנה בין בני האדם, נוצר ריחוק. אנחנו חושבים שעל ידי הקשר הווירטואלי נוכל להשלים משהו, אבל זה לא נכון. זה קשר שקרי לגמרי, כי אנחנו מייצרים איזה סוג של תחליף לקרבה הפנימית. אבל זה יישבר כי זה דבר זמני, זה חולף. עוד מעט אנחנו נגלה עד כמה זה לא מוסיף לנו דבר. שהקשר המלאכותי הזה נותן לנו היום איזה סוג של מילוי, אבל המילוי הזה הוא לא מילוי רגשי. זה כמו לקבל מילוי מאם חורגת, ואפילו עוד פחות מזה בהרבה. אין שם חום, אין יחס, אין אהבה, אין השתתפות, אין אחריות, תמיכה, חיבוק. לא אוהבים אותך כמו שאתה, הדבר הזה לא קיים. ההפך, הכל נעשה מתוך שנאה, דחף, מתוך התנשאות זה מעל זה.

אנחנו בזמן מעבר מפני שעדיין לא גילינו את כל הכרת הרע במצבנו, ושהסיבה למשבר הנוכחי הוא הרוע הכללי שיש באנושות. אנחנו גם מפחדים לגלות זאת, כי האנושות עדיין לא מגלה שהיא מוכנה להתמודד עם זה. איך נטפל בזה אם אנחנו כל כך רחוקים. אם זה קורה במשפחה, אם בני זוג התרחקו קצת, אז אפשר לקרב אותם על ידי סביבה גדולה יותר. זאת אומרת ההורים והקרובים לוחצים ועוזרים לזוג להתחבר שוב כדי לתקן את הפער.

לכן אם התנתקנו והתפזרנו למרחקים כל כך גדולים, ובנוסף גם לא קיימת סביבה גדולה יותר שיכולה לקרב בינינו, לטפל בנו ולעזור לנו, אז אנחנו באמת בחוסר אונים. אין שום דחף מתוכנו להתקרב זה לזה, למרות שמרגישים שבצורה כזאת יכול להיות טוב יותר. אנחנו אפילו לא מסוגלים לפנטז היום על קירוב בינינו מפני שהריחוק הוא כל כך גדול. אבל העיקר זה כתוצאה מחוסר סביבה שמחייבת אותנו, סביבה שמטפלת, מקרבת, מלמדת ומחנכת אותנו ליצירת קשר מתוך המרחקים העצומים שנוצרו בינינו. נקווה שנגלה הכרחיות בחיבור בינינו, בין כולם, עד הכלל "ואהבת לרעך כמוך".  

לגלות את הצורך לזה אנחנו יכולים על ידי הכרת המצב, כי בכל זאת יש אנשים שמבינים מה הסיבה לכל המשבר האנושי הגדול הזה. הם מבינים שהסיבה נמצאת בתוך האדם, בתוך האגו שלו, ולכן קודם כל אנחנו צריכים לטפל בו. האגו המוגבר שלנו הוא הסיבה לכל המשברים. זה קודם כל מתבטא בחוסר היכולת שלנו לבנות משפחה, את הקשר הטבעי כדי להמשיך את החיים. ודאי שמתוך זה אנחנו נוכל לתקן אחר כך גם את כל סוגי המשברים שאנחנו חווים היום ושנובעים מאותה סיבה, מהאגו המוגבר שלנו.

אם נטפל במשפחה, אז ודאי שמתוך זה, כמו מהמרכז, מתוך שורש הבעיה נטפל גם בעיגולים האחרים, במשברים האחרים, בכל. זאת אומרת, יוצא שבעיה העיקרית היא קודם כל בחינוך האדם שמכוון אותו ליצירת קשר טבעי כמו שהיה סך הכל לפני כמה עשרות שנים. זה עדיין קיים בנו. זה מעבר חד, כי אז כולנו נבין שחייבים להתחתן, להביא ילדים ולשמור על המשפחה. המצב היום הפוך, אין שום חובה, אני מתגרש בקלות, לא מביא ילדים. זאת בעצם צורת המשבר, ההפכיות מהצורה הטבעית שקימת בתוך המין האנושי.

אין ספק שתיקון העולם צריך להיות קודם כל ממוקד ומכוון ממש לתיקון הקשר המשפחתי. ודאי שיש לזה הרבה סיבות, אבל בעיקר זה מפני שהאדם זקוק לזה. אם באמת היינו יכולים לתת לאדם חינוך נכון ויכולת להחזיק את הקשר היפה ברמה האנושית, כך שהאהבה ההדדית תהיה למעלה מהמגע הגופני בלבד. אם  ההערכה ההדדית בין בני זוג הייתה כזאת שהם מרגישים עד כמה הם תומכים, עד כמה הם מהווים משענת זה לזה, עד כמה יש מסירות ביניהם. אם היינו מלמדים אותם כמה הם יכולים להרוויח בצורה כזאת, אז ודאי שהיינו רואים שיש כאן יותר רווח מהפסד.

הצורך להמשך הדור בכל זאת נשאר וקיים, לכן ודאי שזה המקום שבו אנחנו יכולים להצליח וממנו לתקן את העולם. אין ספק שיש כאן גם יצר אנושי גדול ורע שנתמך גם על ידי אידיאולוגיה של רשעות גדולה באנושות, כי לא קיימת תמיכה לחזרה לצורה הנכונה והטבעית של האנושות. לא מעוניינים בקיום משפחות, לא רוצים שייוולדו כל כך ילדים, לא רוצים שהאוכלוסייה תגדל, יש כמה מיליוני אנשים בעולם שלא מעוניינים בכלל באוכלוסייה שמונה מיליארדי אנשים. זה סוג של פוליטיקה כזאת, אם הדורות יתמעטו אז נקטין את האוכלוסייה. במאה השנים האחרונות אוכלוסיית כדור הארץ גדלה והכפילה את עצמה. אם נרד היום בחזרה לחצי מכמות האוכלוסייה, אפילו לשמונים או לתשעים אחוז, אז לא יקרה דבר, זו הפוליטיקה. עם כל הטכנולוגיה שקיימת היום אנחנו לא צריכים כל כך הרבה אנשים. מספיק שעל פני כדור הארץ יישארו אפילו עשרה אחוז מתוך האוכלוסייה שיש היום, ודרכם אנחנו יכולים לטפל ולשרת את עצמנו.

זאת אומרת, מלבד זה שהאגו שלנו קיים כמו שהוא קיים, ומוכן לפירוק משפחות, יש כאן גם איזו הכוונה מגבוה. יש איזה סוג של תמיכה דרך כלי התקשורת, דרך מערכת החינוך והתרבות הכללית בכל העולם, וכמו שאנחנו רואים זה פועל במיוחד באירופה, ברוסיה ובעוד מקומות, וזה מתפשט יותר ויותר בעולם.

לכן זה לא פלא שאם אנחנו נתחיל לדבר על תיקון האדם, ועל זה שהתיקון צריך להיות קודם כל בבניית המשפחה והתרבות הילודה, אז ודאי שאנחנו יכולים להיתקל בבעיות גדולות נגדנו. הרבה כוחות יקומו וינסו להכשיל אותנו בזה. אבל אני מקווה שהגישה הנגדית שבנתה כזה יחס למשפחה ולכל מה שתלוי בזה, אלה דברים זמניים. כי המשבר שמתרחב פוגע גם באותן השכבות, באותן אליטות שבעצם מנהלות את כל העניין הזה מאחורי הקלעים. גם הם ירגישו צורך לשנות את הגישה שלהם לעולם. כעת טוב להם לשמור על אותה מגמה, זאת אומרת שיהיו כמה שפחות משפחות, לידות, כך שמספר בני אדם בעולם ירד כמה שיותר מהר. הצורה הזאת של המשבר, של הריחוק, מגיעה בכל זאת לכל השכבות והיא תחייב אותם לחשוב אחרת. אני לא רוצה להרחיב בזה יותר, אבל הטבע מכין לנו עוד הרבה דברים שיקרו. יבואו זמנים והם יתגלו. אבל בכל מקרה הטיפול שלנו צריך להיות. אם אנחנו מדברים על המדינה שלנו, על העם שלנו, אז אין לנו שום בעיה, שום עיכוב. אין שום יחס שלילי ברור וגלוי שקיים בצורה כלשהי, זה בצורה מאוד נסתרת.

אנחנו צריכים לפעול מהמקום שניתן לנו. דווקא בזה אנחנו לא נגלה מנגד כוחות שממש רוצים לעמוד נגדנו. במיוחד מפני שחצי מעמנו דבק עדיין בצורה הטבעית כפי שזה בא לנו מצד הדת ומצד ההרגל הקודם. אנחנו עדיין לא התרחקנו כל כך מבית אמא, אנחנו עדיין זוכרים אותו כבית עם הרבה ילדים וכולם תחת קורת גג אחת, עם החצר, עם השכנים, עם כל מה שהיה.

לכן אנחנו לא צריכים להסתכל על העולם הגדול, אלא לקחת את כל הצורות שהיו מקובלות, את כל הצורות העממיות שלנו ולהשתדל להעלות אותן. עלינו לקרב אותן שוב לתרבות ולאומנות כדוגמה הנכונה, ולהחיות את מושג המשפחה.

זאת צריכה להיות המשימה הלאומית שלנו. עלינו לייצר הרבה דרכים, גם דרך האומנות והקולנוע. עלינו ליצור כל מיני סיפורים שבהם אנחנו מעצימים דווקא את הצד של החיבור, של האהבה, של ההורות. עלינו להראות את היופי בזה, את התמיכה הכללית. אנחנו צריכים לצאת למלחמה נגד השלטון כי הוא לא תומך מספיק בזוגות צעירים,בדיור, בחופשת הלידה על מנת לטפל בתינוק, בתמיכה במספר ימי עבודה לאישה, וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים ממש להעלות את הדברים האלה לגובה הלאומי ולהסביר שזאת הבעיה הכללית של כולנו. עלינו לעודד כמה שיותר כל אישה וגבר שיקבלו על עצמם את המשימה הזאת. להביא דוגמאות של זוגות מצליחים, וכל מיני תכניות טלוויזיה שמסבירות ותומכות בזה. לפתוח מועדונים למיניהם, מתנ"סים משפחתיים כדי שהזוגות, האימהות והילדים יוכלו להיות יחד אפילו בסוף השבוע.

בזמני היו המון קייטנות, היו מעין בתי נופש כאלה שאירחו את האימהות יחד עם הילדים. ילדים עד גיל שש היו באים למשך חודש ימים עם האימהות, היה להם חדר נפרד, האמא הייתה נחה והילדים טופלו על ידי הגננות. זה היה מאוד יפה וטוב. גם לאימהות ארגנו חוגים, כמו איפור, ספורט, כל מה שאין לאישה בבית, בפרט כשהיא מטפלת בילדים ובמשפחה.

גם החברה גם המדינה וגם הממשלה חייבים לקבל זאת על עצמם כמשימה לאומית. אנחנו צריכים להראות בזה דוגמה לעולם, כי בכל העולם המגמה הפוכה. אני לא רואה בזה כסתם תיקון במשפחה, אלא כתיקון העולם. כאשר אנחנו מלמדים את הילדים הצעירים איך להתייחס נכון זה לזה, אז אנחנו מלמדים אותם גם איך להתייחס בכלל אחד לשני. איך לבנות לעצמנו מסגרת שתחזיק אותנו. לכן כמו שסביב העובּר יש הרחם, וסביב הילד הקטן נמצאת אימא, אחר כך גן ילדים ובית ספר וכן הלאה, כך גם סביב הזוג הצעיר חייבת להיות אווירה כזאת. חייבת להיות סביבה שתומכת, שמחזקת ומטפלת בהם בצורה עוד יותר צמודה מאשר בילד הקטן או בילד שהולך לבית הספר. כי אצלם יש המון בעיות, הרכב הבעיות הוא בכל אחד מהם וביניהם. 

לכן יש צורך ממשי לבניית סביבה חינוכית וטיפולית כלפי האנשים הצעירים והזוגות הצעירים. עלינו לעשות קודם כל את זה. אם לא נפנה לכיוון הזה אז נרגיש שאנחנו מתדרדרים יותר ויותר, גם בכמות האנשים שלא יוכלו להחזיק את המדינה, וגם בקשר בינינו. זה כבר מעורר דאגה ביטחונית מאוד גדולה. לכן אסור לנו לקחת דוגמה מכל העולם, עלינו להבין שאנחנו נמצאים במצב מיוחד, והאדישות הזאת, הזלזול, ואולי אפילו הצורה המכוּונת שקיימת מצד הממסד, לא מקובלת, היא מסוכנת מאוד.

אורן: נתת סקירה גם ממבט רחב וגם ממבט כלל חברתי. נניח שלצורך העניין אנחנו מרכזים בספר את כל הרעיונות שלימדת אותנו. באיזו פנייה קצרה אישית וישירה היית פונה אל הקורא, מה היית אומר לו?

הייתי אומר שהיופי האמיתי של החיים, החום, האהבה, התמיכה והביטחון מגיעים לנו קודם מאמא. אחר כך מהמשפחה, מהקרובים, ואחר כך מתוך זה שאנחנו בונים אותו דבר בעצמנו. כלומר כשאנחנו בונים ומספקים אותם דברים לילדים, כשאנחנו ממשיכים לבנות אותה סביבה, מחזקים אותה ומשתלבים בה כזוגות צעירים.

יוצא שכל הדורות מתחילים להיות קשורים, גם הדור הראשון שהם סבא וסבתא, גם הדור השני שהם אבא ואימא, והדור השלישי שהוא אנחנו, הנכדים של סבא וסבתא, והילדים שלנו. כולם מתחילים להתקשר זה בזה כדי לבנות את המרקם ביניהם. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאיחוד, לחיבור ולהרגשה כזאת שפוטרת אותנו מכל הצרות והבעיות. מתוך המבנה הזה אנחנו גם מבינים איך עלינו לבנות היום את כל החברה האנושית, גם בתוך המדינה וגם מעבר לגבולותיה.

לכן אני רואה בזה השלמה של האדם,  כי הוא יידע איך לבנות משפחה בצורה הנכונה. כמובן שזה אך ורק על ידי התמיכה של הסביבה. זה חייב להיות קודם בסביבה ואחר כך בתוך המשפחה. ממש כמו שאנחנו לא יכולים לשתול גרעין באדמה אם האדמה לא מוכנה לזה, לכן אנחנו קודם כל חייבים להכין את הקרקע לזה.

בואו נתחיל יחד את החינוך הכללי שלנו. בואו נחליט איך אנחנו בונים חברה שבה טוב לנו, כדאי לנו. חברה שבה יש לנו תמיכה איך לבנות משפחות ולחזק את עצמנו בצורה הדדית כך שנרגיש ביטחון, בריאות, חינוך, תרבות, חום, כל דבר ודבר. מזה הכל יצמח, כי זאת באמת הצורה האנושית הקרובה ביותר לטבע. כל יתר הצורות זה כמו עיגולים. המשפחה היא הצורה הקרובה ביותר, היא העיגול הקרוב ביותר לטבע, למרכז שממנו אנחנו יצאנו בדרגת החי. את דרגת המדבר אנחנו בונים כבר בעצמנו, קודם את המשפחה ואחר כך חברה יותר רחבה.

אם נתחיל לעבוד בצורה כזאת, אז נוכל לתקן אחר כך את כל העיגולים, זאת אומרת את כל צורות המשבר שיש לנו. אם נתחיל בתיקון המשפחה, אז נצטרך לשנות את הכל, גם את התרבות וגם את החינוך שלנו. נתחיל להתקשר זה לזה, יהיו לנו חיים אחרים. נרגיש שאנחנו יכולים לחייך זה לזה ולא בצורה וירטואלית. נרגיש שזאת לא סתם משפחה שבה אני מתקשר למישהי בקשר טוב, אלא בכלל, שאני לומד איך להיות עם כולם.

לכן אני מאחל לכולם לא להיות גנבים, כלומר לא לגנוב מעצמנו אותו חום, אותו יחס שקיבלנו פעם מאמא. אנחנו יכולים להמשיך אותו הלאה, גם לעצמנו, גם לילדים שלנו וגם לכולם.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה לכם שהייתם אתנו. בואו לא נהיה גנבים, בואו נחזיר את החום של אמא בכל מערכות היחסים בינינו. כל טוב. חיים חדשים.