חיים חדשים - תוכנית 227 - האושר שבמשפחה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום טל מנדלבאולם.

שלום.

אורן: אנחנו מחפשים אושר, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו, להבין איך אפשר לעשות את החיים שלנו מאושרים, חיים חדשים, חיים טובים יותר, שנקום בבוקר שמחים על זה שאנחנו חיים. שנרגיש שאנחנו אהובים, ויש לנו אהבה בחיים, יש לנו אור ושמחה גדולה. אנחנו מאוד מאוד רוצים, רק לא יודעים איך לעשות את זה, וזה מה שאנחנו מנסים כאן ללמוד בצורה הפרקטית ביותר. תהיו אתנו, יהיה הרבה מה ללמוד.

בכל אחד מהדיונים שלנו על אושר, אנחנו שמים את המיקוד על אחד מהתחומים בחיים, ומנסים להבין איך באמצעותו אפשר להגיע אל האושר המיוחל. והיום אנחנו הולכים אל אושר ומשפחה. איך קשרי משפחה במובן הרחב שלהם, משפיעים על העובדה שאנחנו מאושרים יותר, או מאושרים פחות. להבין קודם כל, למה זה גורם שכל כך משפיע עלינו, ואחר כך להבין איך אפשר להשתמש בכלי הזה על מנת להיות מאושרים יותר.

טל: אנחנו רוצים להבין איך להיות מאושרים ולא תמיד זה לגמרי ברור לנו. לפעמים זה קצת מורכב, ולא תמיד זה הולך כל כך בקלות. אנחנו רוצים לדעת, במה הכי כדאי לנו להשקיע, כדי שנוכל להיות כמה שיותר מאושרים. לשם כך בדקנו מחקרים, וגילינו שנושא המשפחה והקשרים החברתיים תופס בהם הרבה מאוד מקום, ויש הרבה מאוד מחקרים שמדברים על זה. היום נרצה להבין למה משפחה זה גורם כל כך, כל כך חשוב באושר שלנו.

למשל, מומחה מהרווארד שנקרא דניאל גילברט, מסביר, שאנשים מאושרים כשיש להם משפחה, ולמעשה כל הדברים האחרים שאנחנו עושים כדי להיות מאושרים, הם רק דרכים סמויות שיגרמו לנו, שיהיה לנו עוד יותר משפחה ועוד יותר חברים. זאת אומרת, שמשפחה היא כאין בסיס לאושר שלנו. במחקר רואים, שגברים נשואים חיים שבע שנים יותר מגברים בודדים. ובכלל, לאנשים נשואים יש פי שניים יותר סיכוי להיות מאושרים. בילוי זמן עם משפחה תורם לאושר וככל שהקשרים חזקים יותר עם המשפחה, זה תורם לאושר.

ועוד דבר מעניין, הרבה פעמים אנחנו מתייחסים להון כאל הון כלכלי, אבל יש היום מושג בעולם שנקרא "הון חברתי". זאת אומרת, הלכו וכימתו את זה וראו שהקשר שלנו עם המשפחה שווה כסף. כך מצאו, שמערכות יחסים שלנו, שוות יותר מ- 100,000 דולר, ועלייה ברמת המעורבות החברתית שווה עד 85,000 פאונד סטרלינג בשנה. זאת אומרת, זה המון כסף במונחים של סיפוק בחיים.

אחר כך בדקו את זה הפוך, וראו שאדם שמקבל 85,000 דולר יותר בשנה, הוא לא בהכרח נהייה יותר מסופק. אבל אם הוא מנסה לייצר קשרים חברתיים, או משפחתיים יותר חזקים, זה בוודאות מעלה לו את הסיפוק.

אז יש כל כך הרבה מחקרים והדעה כל כך רווחת לגבי החשיבות של משפחה לאושר שלנו, והשאלה היא, מה זה הדבר הזה משפחה, למה זה כל כך חשוב לנו כבסיס לאושר ולמי שאנחנו כבני אדם?

הייתי אומר שמשפחה היא היסוד של החיים. לא במובן הרגיל, אלא בהתחלה, כשהתפתחו התאים החיים, הם היו כל תא ותא. אחר כך, ככל שהם הלכו והשתכללו, הם התרבו. ואחר כך נעשו מינים למיניהם. אחר כך המינים האלה הפכו להיות לקולוניות, לחברה, לגוש, לקשר, ואחר כך למערכות וכך הלאה.

יצאנו מאחד, ואנחנו גומרים בזה שאנחנו רוצים להתחבר באחד, כאיש ואישה שמולידים משהו אחד. תמיד אנחנו מתפצלים לשניים, ומתחברים לאחד, מולידים אחד ושוב מתפצלים. כך זה גם באמבות, בכל מיני תאים אלמנטריים, שכך הם מתחברים וכך מתרבים.

 ולכן קודם כל המשפחה זה ההרכב המינימלי, הטבעי, שהטבע פיתח בנו רצון לזה, משיכה לזה. ולא מספיקה המשיכה המינית, כמו שאומר המחקר, שאנשים נשואים חיים יותר. זה לא סתם בן אדם שיש לו, נשים, מסעדה, מכבסים לו, מסדרים לו והכל טוב. אלא יש כאן רוח מיוחדת שמקיפה אותו, ובעזרת הרוח הזו, הוא ממשיך את החיים, גם ביתר אושר וגם ביותר שנות חיים. כי כך אנחנו בנויים, ואם אנחנו נמצאים במשפחה, אנחנו נמצאים ביתר התאמה לטבע. וגם הילדים שגדלים במשפחה נורמלית, גדלים בצורה יותר טובה, יותר נוחה, יותר חמה. זה משפיע על האופי של האדם, זה משפיע על היחס שלו לכל. זה יסוד היסודות. ואיך שלא ארצה לברוח מזה, אני לא אצליח לברוח ממה שראיתי וספגתי בבית, מהיחסים בין אבא ואמא. ובין אם אני רוצה לבין שלא רוצה, ברוב המקרים אנחנו מעתיקים מהם בצורה רצינית את היחסים שספגנו בילדותנו, גם לטובה וגם לרעה, וכך אנחנו ממשיכים.

ולכן בזמננו, אנחנו צריכים לשים דגש במיוחד על איבוד המשפחה והקשר בין ההורים לילדים. קודם לפחות אמא היתה בבית ואבא היה עובד יום שלם, ועכשיו גם האמא עובדת יום שלם, ואת הילדים זורקים בגן הילדים ובבית ספר. וכשבאים הביתה אין אף אחד, עד שההורים באים בערב, וממהרים לסדר את מה שצריך וזורקים את הילד לישון, כי הוא מפריע והם צריכים לעשות דברים בבית וכן הלאה.

בקיצור, מושג המשפחה הולך ונעלם. ויש בזה גם הכוונה מיוחדת שנהרוס את המשפחה. נראה לי שיש תכנית כללית בממשלות ובאליטות, להרוס את המשפחה, כדי להוריד את הילודה, כדי למנוע את הפיצוץ הדמוגרפי שהגענו אליו במשך המאה העשרים, ולעשות כביכול נסיגה כדי להגיע לכמות אנשים יותר מתקבלת על הדעת, כי לפנינו אבטלה של מיליארדי אנשים ואין מה לעשות איתם.

הגענו להתפתחות טכנולוגית ורפואית כזו, שהאנשים חיים פי שניים. ויחד עם זה, הכפלנו את עצמנו במשך המאה העשרים, ואפילו שילשנו את עצמנו. אנחנו בעומס פי שש על כדור הארץ, בהשוואה למה שהיה לפני מאה שנה. ואנחנו רואים, שבצורה כזו כמו שאנחנו חיים, ללא קשר נכון, וללא חברה נכונה ומשפחה נכונה, ללא עזרה הדדית, בהשתתפות ובהתחשבות עם האקולוגיה, זה בלתי אפשרי.

לכן יש כאילו תכנית מיוחדת בחברה האנושית, להוריד למצב, שלא נראה במשפחה, בלידה ובטיפול בילדים, את התפקיד העיקרי של האדם, אלא אם מאוד רוצים, אז כן, ואם לא רוצים, אז לא. ואנחנו אכן רואים, שהמשפחה היום ב-50% לא נמצאת כמטרה באופק. וכך התפתחנו כאגואיסטים, שרואים בזה השקעה לא כל כך כדאית, כי תמיד אנחנו חושבים כלכלית.

ולכן כבר לא יודעים מה זה אושר במשפחה, וצריכים ללמד את זה לאנשים. וכאן יש בעיה עם כלי התקשורת, הסרטים, הסדרות והכל, שמכינים אותנו למצבים לא נכונים, לא טובים ולא מאושרים. ואז אנחנו נמצאים בנסיגה כלפי בניית המשפחה, כלפי הולדת ילדים, ולמצוא בזה מקום של מנוחה ורגיעה, כמו שזה היה פעם. וכך כל העולם. לכן ודאי שלפי המחקרים, אנשים שחיים באושר משפחתי, הם האנשים המאושרים ביותר, אבל כדי להגיע לזה צריכים לחנך, ואין לנו חינוך לאושר. וזו בעיה, כי אפילו אם קיבלנו חינוך כזה בילדות, אז אלה הם אנשים מבוגרים מאוד כמוני, ואצל הילדים, שלא לדבר על הנכדים, אני כבר רואה יחס אחר לגמרי, והניתוק כבר מתרחב.

טל: אולי אפשר לנסות להבין, למה המשפחה גורמת לאושר במובן האידיאלי?

הבעיה שלנו זה אמינות המחקר. אם תיאורטית היינו יכולים לקחת בן אדם שלא היה מושפע מכלי התקשורת, הוליווד ודברים שונים אחרים, והיינו בודקים אותו, אם יש לו נטייה, ובאיזה אחוז יש לו נטייה למשפחה ולאושר במשפחה, בה הוא מרגיש סביבה הכי חמה, שתמיד נמצאת בדאגה אליו והוא כלפיהם, אז אין כמו משפחה, כחברה שכולם כאחד, האיש והאישה כביכול כגוף אחד, שהילדים יוצאים מהם. אבל הבעיה שלנו, שאנחנו לא יכולים לבדוק כך, כי אנחנו לוקחים למחקר אנשים, שכבר עברו קלקולים על ידי החינוך, כלי התקשורת, הדעה הכללית ודעת הסביבה. ולכן אפילו אם נשאל אותם בטסטים מאוד מיוחדים שנרכיב להם, יהיה קשה לדעת, האם יש להם נטייה לאושר במשפחה, והאם הם בכלל יודעים מה זה, או לא.

כי הדעות הן לא שלהם, הנטיות לא שלהם, האדם כל הזמן חושב, איך הוא ייראה בעיני החברה. והיום בעיני החברה נורמלי ומודרני, זה להיות רווק, להרוויח, להצליח ולהיות בשגשוג ובמשרה מיוחדת, ללא ילדים, כי זה רק מגביל בחיים, ואולי גם להיות באוריינטציה מינית לא בדיוק נכונה, ולא רגילה, וגם בזה כבר מתחילים להתגאות.

ובכלל, צריכים לראות, האם אנחנו מסוגלים להגיע למשפחה הנכונה? אני לא כל כך בטוח בזה, כי היום אנחנו חיים 80 שנה, ולפני 100 שנה חיינו 40 שנה בממוצע, ואז האנשים החזיקו מעמד יחד. בעבר אדם שהגיע לגיל 18, 20, התחתן, הוליד ילדים, ולאחר שהביא אותם לגיל 18, 20, הם התחתנו, וכמה שנים אחר כך, כשבקושי ראה את הנכדים, הוא מת.

זאת אומרת, בעבר גם הייתה מחזוריות מאוד קבועה, והכל התנהל סביב המשפחה ובתוך המשפחה. אם עכשיו האדם היה עושה אותו הדבר, היו נותרים לו עוד 60 שנה לחיות, והאנשים לא מחזיקים בזה, ולכן אומרים שיש משבר במשפחה, גירושין, וריחוק. ובנוסף לזה, כל אחד עובד והחברה שלו היא בעבודה, העיסוק שלו בקריירה, עם כל הבעיות הנוספות. יש הרבה זוגות, שכאילו נשואים, אבל חיים מחוץ לנישואים, אחרים חיים בהסכמה ויש להם עוד משפחות, או שלא חיים במקום אחד, ועוד .

אנחנו רואים שכדי להגיע לאושר, אנחנו צריכים לחנך את האנשים.

טל: אז אולי נתחיל להבין למה זה טוב שתהיה לנו משפחה. מה יש בה שיכול לגרום לנו אושר. וכאן יש מחקרים מעניינים שאומרים, שאנחנו נוטים לחשוב שנהיה מאושרים, אם יש מי שיתמוך בי ויאהב אותי ותהיה לי סביבה שתעזור לי. אבל יש מחקרים שמראים שדווקא התועלת הגדולה ביותר ממערכות יחסים, היא מזה שיש לי אפשרות לעזור לאחרים. ומי שעזר למשפחה, לחברים, ולשכנים, נטה לחיים ארוכים יותר. זאת אומרת, בסביבה שיש מה לתת לה.

כן, אבל אני יכול גם לתת מחוץ למשפחה. במשפחה אני מחויב מהבוקר עד הלילה, ומהלילה עד הבוקר, אני צריך להיות קשור אליהם וכל הזמן לחשוב עליהם, ואני לא מקבל בדרך כלל משוב יפה וטוב, ולא זוכה לתודה, ולכן קשה להתמודד עם זה, זו בעיה במיוחד אם האגו שלנו מוגבר.

בעבר לא היו מערכות מסודרות, כמו עזרה סוציאלית, בתי חולים, קופת חולים, בתי אבות, בנקים, מוסדות בריאות וכל המערכות האלה שמטפלות באדם. לא היה מיקרוגל ולא מכונת כביסה. היום כאילו שהאדם לא צריך אישה. יש כל כך הרבה מכונות, שעושות את מה שפעם עשתה האישה, שהייתה בבית ומילאה את התפקיד הזה, והיום אין צורך. כל החיים שלנו מסודרים בצורה כזו, שאתה צריך להיות חופשי, וצריך לשבת בעבודה עד 22.00 בערב ולהתחיל מוקדם. וגם בסוף השבוע, אתה צריך אולי לעשות פעילות עם הקולגות שלך וכן הלאה. זאת אומרת, מסדרים את זה בכוונה כך, כדי לקשור את האדם לעבודה במקום למסגרת המשפחתית.

טל: ואנחנו רואים שהאנשים לא מאושרים מזה, זאת אומרת הם מאוד רוצים שיהיה להם זמן עם המשפחה.

אבל אם החברה מחייבת, ואם מסתכלים על האדם כאילו הוא מוזר ולא תומכים בו, אז בעל כורחו הוא מתחיל לשנות את עצמו. לא כולם כך חושבים, אבל כבר 50% לפחות, ולפעמים אפילו יותר. זה תלוי באיזה חברה הוא חי, אם בחברה המערבית או במדינות המתפתחות. אבל כך זה קורה, המגמה ברורה בכל העולם.

אורן: ננסה לנתח את זה יותר לעומק ולא מצד המגמה הכללית של התרסקות התא המשפחתי, שהיא ברורה בכל העולם. אלא למה בכלל משפחה וקשרי משפחה, מסבים לאדם אושר. אם מסתכלים מה יש בתוך מערכת היחסים הזו, בין כמה פרטים שנקראים משפחה, אז יש שם מרכיב של תמיכה, יש מרכיב של יציבות, יש מרכיב של עזרה הדדית.

אורן: יש שם מרכיב של מקום שבו אתה יכול לתת מעצמך למישהו אחר. אז נניח שארבעת האלמנטים האלה שמניתי, מתקיימים בתוך מערכת היחסים שקוראים לה משפחה, אולי לא במשפחות של היום, אלא נצייר לעצמנו משפחה מאושרת, אידיאלית. אז יש יסודות כאלה, ואפשר למנות גם אחרים. השאלה היא, מכיוון שאנחנו מחפשים את האושר, מה מבין הדברים שמניתי הוא הדומיננטי בלייצר לנו תחושה של אושר? למה כשיש מערכת יחסית כזאת שמתקיימת בתוך משפחה, וכשאנחנו מדברים על משפחה זה לאו דווקא התא המצומצם של זוג הורים צעירים ושניים שלושה ילדים, אלא גם בפרספקטיבה יותר רחבה, גם כשאנשים מתבגרים, ואולי יש להם כבר נכדים, ויש אחים ואחיות, כל אחד עם ההרכב שלו, ממש במובן הרחב של משפחה, מה בעיניך הוא הגורם שממש גורם לנו להיות מאושרים, תמיכה הדדית? יציבות? עזרה הדדית? אפשרות לתת למישהו? אולי זה משהו אחר שקורה בתוך מערכת היחסים הזאת שנקראת משפחה, וכשזה קורה טוב, הוא עושה אותנו מאושרים.

עכשיו אני רוצה להעמיק בסיבות, מה מבין הגורמים האלה גורם לי אושר?

הדדיות.

אורן: מה זאת אומרת הדדיות?

הדדיות, זה שאני מרגיש שיש לי את מי לאהוב, ואני מרגיש שאוהבים אותי. וזה ללא חשבון, אוהבים אותי כמו שאני, ואני גם אוהב כך את האדם, כמו שהוא, עם כל החולשות שלו, עם כל מה שהוא. כמו שאוהבים תינוק, ילד. אוהבים מפני שזה שלך.

אבל כאן אנחנו מבינים שיש בעיה מאוד גדולה, פסיכולוגית. הרי אדם זו מערכת, ואת המערכת הזאת צריכים קודם לכייל, בערכים, בגישה, במידת אינטליגנציה מסוימת, האדם צריך לקבל חינוך, צריך לקבל הבחנות נוספות. הוא צריך לקבל כלים, איך להיות במה שהוא רוצה להשיג, בצורה מכוונת נכון.

ואנחנו רואים שאנשים לא מבינים. אנחנו לא מקבלים חינוך כזה, איך להתייחס בכלל לבני אדם, איך לבנות משפחה נכונה. אני ראיתי לא מזמן סרט על חינוך מיני בבית ספר באירופה. מכריחים ילדים לראות, והם מתביישים, הם בני אחת עשרה אולי, או אפילו פחות, בנים ובנות יחד, הם מתביישים לראות. אבל בכל זאת מראים להם כאלה סצנות, שזה ממש נורא, ומחייבים אותם לעשות את זה. אני כבר לא מדבר על זה, אבל האם ליד זה יש שיעור בנושא איך לחיות יחד? אותו זוג שעכשיו עושה שם משהו במיטה, האם מדברים על הרגשות? מדברים על קשר אחר, מעל זה, ליד זה, משהו? כלום. אז איך אנחנו יכולים בכלל להגיד שהם יהיו מאושרים מקשר משפחתי? הם יודעים שאושר זה מה שהם משיגים לרגע אחד של אקסטזה מינית וגמרנו. הם לא קושרים את זה למשפחה, זה לחוד וזה לחוד.

אנחנו מבינים, שהקשר הנכון שצריכים לבנות, על ידי הפסיכולוגים הנכונים, על ידי גישה נכונה, על ידי זה שהאדם מקבל חיבור, לא סתם חיבור למין השני, אלא שהוא מרגיש שזה אדם שהוא חושב עליו, שהוא רוצה לגרום לו טוב, שיש בזה איזה תענוג מיוחד של מסירות אחד לשני.

אורן: מה זאת אומרת?

שמין זה רק בסיס להתפתחות על פני דרגת החי, כי מין זה דרגת החי, כדי שתהיה כאן איזו השתתפות בדרגת המדבר.

אורן: מה פירוש?

איך אנחנו אוהבים זה את זה, איך אנחנו מסורים זה לזה. איך אנחנו חושבים, בפעולה הזאת ובכלל, לעשות טוב לשני. עד כמה אני חושב עכשיו גם עלי. זאת אומרת, יש כאן איזו זרימה, סירקולציה של יחסים, ולא איזשהו יחס חד סטרי בהמי. ואת זה צריכים לפתח. איך אנחנו מפתחים באדם את היכולת הזאת, להיות קשור לבן זוג שלו בצורה כזאת שמתחילים להרגיש ממש קשר, קשר פנימי, שאני אוהב את השותף שלי בחיים מתוך זה שאני מרגיש את ההדדיות בינינו. שיש בינינו איזה חום מיוחד. לא בו ולא בי, בינינו. ואותו אנחנו כל הזמן מפתחים.

אנחנו לא מטפלים בזה. גם לא רואים את זה בין ההורים, והם לא יכולים להעביר זאת לילדים. הילדים גם לא מקבלים את זה בכל מוסדות החינוך, אלא ההיפך. אתה רואה מה יש בסרטים, וגם האווירה בבית הספר היא כזאת. איפה האדם מתחיל לקבל את היחס הזה למין, לקשר למין השני? בבתי הספר. ושם יש גם לחץ חברתי מאוד גדול.

אורן: כששאלתי אותך מה היסוד שגורם לאושר בתוך מערכת יחסים שנקראת משפחה, אמרת לי מילה אחת, הדדיות. ואחר כך התחלת לדבר על זה שנוצר בינינו איזשהו חום. ותחילת ההסבר שלך הדגיש את הנקודה שמשפחה זה מקום, אולי המקום היחיד, שבו אוהבים אותי כמו שאני, בגלל שאני שייך. זה מתחיל מגיל אפס, שאמא אוהבת אותי כי אני התינוק שלה, וגם אחר כך כשאני גדול, אז אם אני יכול לצייר בעיני רוחי משפחה מאושרת, זה משפחה שהיא באמת מאפשרת לכל פרט בה להיות כמו שהוא. והתחושה הזאת בינינו מאפשרת לכל אחד להתקיים כמו שהוא, אתה כמו שאתה, טל כמו שהיא, ואני כמו שאני, ויש פה דו סטריות של לאהוב כל אחד כמו שהוא. גם אני אוהב אותך כמו שאתה, וגם אתם אוהבים אותי כמו שאני.

אני רוצה להבין, למה העובדה הזאת, שאני אוהב אחרים כמו שהם, והם אוהבים אותי כמו שאני, גורמת לאושר?

התכללות.

אורן: מה פירוש?

התכללות, זה שכל אחד נספג מהשני, נכלל מהשני. שכל מה שיש בשני, אני מקבל את זה כחלקי, בלתי נפרד. כחלקי.

אורן: כחלק שלי?

כן. כחלק שלי. זה שהגופים שונים פיסיולוגית, שיש איזה מרחק ביניהם, זה לא חשוב לי. עד כדי כך שמה שכואב לה, כואב לי וההיפך, גם לטוב וגם לרע.

אורן: אז למה זה מביא לך אושר?

החיבור בין שניהם, אם הוא נמצא בדרגת האדם, ויש נאמנות, מסירות, הוא מביא אושר.

אורן: למה?

כי זה חוק הטבע.

אורן: מה חוק הטבע?

זה לא בגלל שאנחנו מפתחים דברים מלאכותיים חדשים שלא נמצאים, אלא מפני שבתוך הטבע, כשיש שני דברים מנוגדים, או תופעות מנוגדות, או גופים מנוגדים, וכל אחד מהם אגואיסטי, כל אחד בכיוון שלו, אם הם מתגברים על הדחייה הטבעית והחשבון האגואיסטי הטבעי, ומתחילים להתכלל זה בזה בצורה הנכונה, שכל אחד מקבל את השני כחלקו שלו, אז הם מתחילים להיות מותאמים לטבע. כי הטבע הוא עגול, הוא אחד, כולו מסודר בהשלמה בכל חלקיו. ואז גם אני, בכך שנעשה מותאם לטבע, מרגיש את השלמות הזאת, את הנצחיות שבטבע, ממש משהו נעלה. ואני כאילו מקבל קצת איזו התעלות.

כי אנחנו פועלים באיזו מערכת, שפועלת עלינו מבחוץ, והגופים שלנו פועלים מבפנים. אנחנו יכולים כאן להוסיף משלנו, את המרכיב הזה שנקרא איחוד, חיבור, הדדיות, נאמנות. ואז מתוך זה אנחנו מגיעים לכזאת התפרצות של הרגשה. ואז גם כל הרגשות מקבלים הגברה מיוחדת, שכאשר אני מקבלת ממנה כוס תה, התה הזה נראה לי פי כמה וכמה יותר טעים ממה שהוא.

וכל דבר שאני מרגיש שקיבלתי ממנה, ידיים, יחס, הכל, כל הדברים מעבירים לי ממש חלקי אהבה. יש שם בפנים כוח, יחס פנימי שטמון. ומכל שכן, בדברים כמו חיבוק, זיווג. שם אנחנו עוד יותר מרגישים אותו כוח המיוחד שנקרא "מאוחד" שבטבע, זה איחוד. ודווקא הוא בעוצמתו, הכוח הזה, הוא שמדביק אותנו יחד, והוא מה ששומר על איחוד המשפחה.

אורן: מה הכוונה?

מפני שאם אנחנו לא נגיע לחיבור כזה, אז אני לא קורא לזה משפחה.

אורן: תגדיר את החיבור הזה.

החיבור הזה צריך להיות כך, שכל אחד נמצא בתוך השני, כל אחד מרגיש שהשני נמצא בתוכו. כל אחד הוא כעוּבר בתוך השני, עד כדי כך מסור ושייך. וההדדיות הזאת, כשהיא באה בצורה הדדית, לא שאחד כן והשני לא, כי אז זה ממש מצב טרגי, אבל כשיש כאלה יחסים הדדיים, הם מגלים ביניהם חום מיוחד, מתוך התאמה לטבע האחד. והחום הזה המיוחד, הקשר הזה המיוחד, הדבק הזה המיוחד שעכשיו מדביק אותם באמת, הם כל הזמן שומרים עליו, והוא כל הזמן שומר על חיבור ביניהם. והשטח המשותף הזה, שכל אחד נכלל בשני, הוא נקרא "משפחה". זה ההבדל בין סתם בני זוג, שזה סתם ככה שניים שחיים יחד, למושג המשפחה.

אורן: ואיך זה קשור לאושר, הדבק הזה?

בזה הם מרגישים את האושר, בזה הם מרגישים את החום, את הכוח. את זה אתה לא יכול לקבל באף מקום אחר. את ההרגשה הזאת אתה לא יכול לקבל. לכך צריכים ללמד את האנשים, אם אנחנו רוצים שבאמת המושג המשפחה ימשיך.

אורן: עד כה, כשתיארת את כל מערכת היחסים הזאת, בעיקר דיברת על שניים, על מערכת יחסים בין שניים, בין בני זוג לצורך העניין.

הילדים צריכים להתכלל בזה. אבל הם ירגישו את זה. הם יסתכלו על אבא ואמא, והם ירגישו את זה ויתכללו בזה. וגם ירצו אחר כך לחדש את זה ביחסים שלהם, אפילו עוד לפני שהולכים לבנות משפחה. הם יחפשו דווקא את זה, האם אפשר לעשות זאת, ועם אנשים שיוכלו למצוא איתם איזו התחלה של קשר כזה, של חום ביניהם, דווקא איתם הם יבנו את המשפחה שלהם. רק לפי הדוגמא הזאת.

אורן: אמרתי שדיברת על שניים, כי כשאנחנו מדברים על משפחה, כשאתה מצייר לעצמך משפחה כמקום חם, בטוח, ואוהב, יש שם יותר משניים. זה לא רק אני ובת זוגתי, או אני ובן זוגי, אלא יש שם משפחה, יש שם עוד פרטים. הפרטים האלה יכולים להיות הילדים שלי, כמו שאמרת, הפרטים האלה יכולים להיות ההורים שלי, הפרטים האלה יכולים לפעמים להיות אחים ואחיות.

רציתי להבין, על העיקרון הזה של ההדדיות, יש פה בעצם איזשהו עיקרון-על אחד שקוראים לו "הדדיות", העיקרון הזה של הדדיות, שהוא מאפשר להרגיש את אותו דבק, את אותו חום, את אותו אושר בסופו של דבר, רק בתוך המקום המיוחד הזה שקוראים לו משפחה, האם זה נכון גם לכל הפרטים במשפחה הזאת, מחוץ לבני הזוג?

אפילו עם אנשים זרים. תתאר לעצמך, אפילו עם אנשים זרים, לא אלה שנמצאים בקשר דם. העיקר הוא הקשר בין בני האדם, שכל אחד מוותר על האגו שלו.

אורן: מה פירוש לוותר על האגו שלו?

שרואה צורך של הזולת לפני צרכיו של עצמו.

אורן: מה זה גורם לאותו אדם, שכך מתייחס לאחר?

הוא רוצה להרגיש את התענוג הזה מחיבור. אז אני מבטל את האגו שלי, ומוכן לקבל רצונות של הזולת, ולעבוד בשבילו. ואז אני מרגיש גם את היחס שלו אלי בצורה כזאת, ואז אנחנו רואים שמזה בא המילוי. מילוי אחר לגמרי. לא מדרגה של האגו, בדרגת החי, אלא בדרגת המדבר, בדרגת האדם. מפני שאנחנו פיתחנו את המילוי הזה בעצמנו, והוא מחזיק אותנו. ולכן, לחיבור כזה יכול להצטרף כל אחד.

אורן: קודם הדגשת שמשפחה זה המקום היחיד שבו מקבלים אותי ואוהבים אותי כמו שאני.

כן.

אורן: מה זאת אומרת לאהוב אדם כמו שהוא?

עם כל החולשות, עם כל הבעיות, עם כל הצרות, עם מה שיש בו בכל מיני רמות, פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, כלכלה, יחסים למיניהם, סוציאליים, לא חשוב מה. אנחנו קודם כל מתייחסים אליו בויתור גדול מצידנו, אבל גם דורשים ממנו, לאט לאט, לפי היכולת שלו, לעשות אותם ויתורים בצורה הדדית כלפינו.

אורן: לא בדיוק הבנתי. הבנתי שיש לו חולשות.

כן, למיניהן.

אורן: לכל אחד בעצם יש חולשות מסוגים שונים.

כן. אנחנו לוקחים אותן בחשבון.

אורן: מה זה אומר?

שאנחנו מוותרים על החולשת שלו, שאנחנו מסכימים עם החולשות שלו. אבל תלוי, זאת אומרת, עד כמה הוא יכול להתגבר, בהתאם לגיל שלו, להתפתחות שלו, בכל מיני תנאים. אבל לא דורשים מהאדם להיות מושלם, אלא דורשים ממנו, עד כמה שהוא מסוגל, עם כל מה שיש לו, לעשות לנו סימנים הדדיים כמו שאנחנו עושים לו.

אורן: של מה, איזה סימנים?

של חיבור. של נטייה הדדית. של נאמנות, התכללות.

טל: זה משהו שבא לידי ביטוי במעשים או שזה יותר ברגש?

גם במעשים, ודאי. ברגש ובמעשה. ואנחנו רוצים להראות את הדברים האלה אחד לשני כתשומת לב, כאיזה חיבוק, נישוק, דיבור. זאת אומרת, אנחנו צריכים לחזק את זה כל הזמן. והעיקר לכוון את עצמנו, שמתוך ההרגשה הזאת המשותפת, אנחנו חיים.

טל: כי אלה דברים שבסך הכל אני חושבת שאנשים יודעים, שככה צריך להיות במשפחה.

אני לא מגלה כאן שום דבר.

טל: אבל אמרת שזה מחבר אותנו במשהו לטבע, אז מה בדיוק מחבר אותנו לטבע?

אם אנחנו בונים את הדברים האלה על פני הויתור המתגבר, על פני דחיות שונות, אירועים שונים שיכולים לקרות פה ושם, כל הזמן אנחנו מתקדמים ובונים קשר יותר ויותר חזק. למרות שהמקרים של הפירוד כמו חיכוך, סכסוך,  יכולים אפילו להתגבר. חוץ מזה שאנחנו רוצים להתכלל זה בזה, חוץ מהפירוד שאנחנו סוגרים אותו, אנחנו רוצים להתכלל זה בזה. אני רוצה להבין להרגיש ולחיות בתוך השני. אני רוצה להרגיש איך הוא נהנה ממני ואני גם רוצה להרגיש איך אני נהנה ממנו. ביחס שלו כאדם, אלי.

טל: בזה שאני רוצה להרגיש, זה מספיק?

כן, זה כבר עוזר לי להיכנס אליו, להתכלל, להתחיל להרגיש אותו. ודאי. בזה אני כבר אוחז בנשמה שלו. אני לא חושב שאפשר לתת כאן ממש הדרכה לזה, אלא רק כמה קווים ואולי מספר סימנים של שלבים. כי זה עניין של לימוד בסדנאות, עם הקליפים. זו בעצם פסיכולוגיה שמתוכה האדם מתחיל לגלות, שאם הוא מכוון את עצמו נכון אל הזולת, אז שניהם מתחילים לנגן ממש באותו ניגון וממנו נהנים.

אורן: נתת פה את הקווים הכללים למה הופך את קשרי המשפחה למקום שבאמת יכול לייצר לנו את האושר המקסימלי. אחרי שהבנו לאן אנו שואפים להגיע, צריך להתחיל לתרגל את זה לאט לאט, למשל על ידי סדנאות, על ידי תרגולים.

כמו שדיברנו לגבי ילדים, נניח, בבתי ספר. צריך לעשות להם שיעורים לזה, תרגילים וכן הלאה. לקרוא ספרות מיוחדת וסרטים מיוחדים, זו צריכה להיות ממש תכנית של כל האנושות כולה כלפי הדור הצעיר.

אורן:  עכשיו אני לא רוצה להצטמצם דווקא על מחשבה לדור הצעיר, אני רוצה לדבר על כלל האוכלוסייה. כל פרט באוכלוסייה, אתה, היא, אני, לא חשוב באיזה גיל אנחנו, נמצאים בתוך מערכת יחסים שנקראת "קשרי משפחה".

 מן הסתם היום היא לא מביאה אותי לאושר מקסימלי, אחרת לא הייתי יושב פה לדבר אתכם.  אני מתחיל להבין, כתוצאה מהשיעור שנתת לנו עכשיו, שיש פוטנציאל בתוך קשרי משפחה, בתוך קשרים בכלל, אבל במיוחד בתוך קשרי משפחה, כדי לייצר איזו אינטראקציה חדשה שתביא אותנו להתחיל להרגיש את החום הזה, את הדבק הזה, את הכוח הזה, את המנגינה כמו שאמרת עכשיו, שעל פיה מנגן כל הטבע. אני רוצה את זה.

אחרי שהבנתי את השיעור ברמה התיאורטית שלימדת אותנו עד כה וזה היה מרתק, אני רוצה עכשיו להתחיל במשהו. נאמר ששלושתנו בני משפחה אחת, ואתה אפילו בגיל שיכול להיות כמו הורה שלנו, אז נאמר שאנחנו בני משפחה שיש בה כמה פרטים, והם רוצים להתחיל להתקדם אל עבר המקום היפה הזה שתיארת, השלם, ההרמוני, ההדדי.

מילה אחת חדרה לי לראש מכל השיעור של עכשיו על איך מגיעים לאושר במשפחה, והיא "הדדיות". ואני רוצה להתחיל לתרגל את זה. תבנה לנו איזו סדנה, לבני המשפחה שרוצים להתחיל להתקדם לזה, במשהו, לחוש את זה קצת יותר.

איזו סדנה אתה יכול לייצר לנו שאותה נתרגל ונתקדם במשהו לכיוון ההרגשה הזאת, שתמשיך את הקו הרעיוני שעד כה לימדת אותי?

אלה לא תרגולים בלבד. זה תלוי ברמת עדינות הנפש והאינטליגנציה הפנימית של האדם. צריכים לרומם את האדם, אתה צריך לשפשף אותו קודם כל. אתה יודע, אתה צריך קודם לנקות טוב טוב את המקום שאותו אתה רוצה להדביק למשהו. לכן זה לא סתם כך, להעביר איזה סדנאות, אלא צריכים קודם להעביר סדנאות כאלה שירגשו את האדם, שאני מכיר את המיתרים שלו, שאני יכול לגעת בהם, שהוא לא יפחד לפתוח את עצמו כלפי, שאני אנגן ממש על הרגשות הפנימיים שלו. ואז, כשאני נותן לו את זה, אני דווקא רוצה לשמוע איזה ניגון השותף שלי רוצה לנגן עלי. אני פותח לו את המיתרים שלי. ואז קורה גם ההיפך.  לשם כך צריכה להיות יותר מסדנה אחת.

אבל מלכתחילה כל הסדנאות הראשונות הן כדי להסביר לאדם איך אנחנו סגורים, איך אנחנו אטומים, מאילו שכבות אנחנו בכלל נכללים, ואיך אנחנו יכולים להפטר מהם. כמו שדיברנו על ניקוי השטח לפני ההדבקה. איך אנחנו יכולים לעשות את זה. איך להגיע למצב שאני לא אפחד שהשני ישתמש בזה לרעתי.

 על ידי דעת הקהל שאנחנו יוצרים בסדנאות, אנחנו מתכוונים לרכך את האדם, את כל אחד ואחד מהמשתתפים ובצורה כזאת אנחנו נפיג ממנו את הפחד, את הבידוד הזה, הריחוק הזה מהזולת. זולת יכול להיות בן משפחה, ילד וההורים שלו, שהוא גם מרגיש אותם כזולת. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו מראים לו שהחיבור בטבע ובכלל, גורם להעלאת דרגה. שני תאים שמתחברים זה כבר גוף, מתקרבים עוד יותר, וכבר בונים את אברי הגוף וכן הלאה. הגוף יותר מורכב, יותר משוכלל, יותר מבין, יותר מרגיש, יותר נעלה.

איך אנחנו יכולים להתכלל זה מזה? איך אני הופך את עצמי קודם כל להיות רגיש לצורך של השני, לחוסר, למה שחסר לשני? אני צריך להבין, גם להרגיש, גם לשמוע ולהתכלל ולעשות ממש כמו שכתוב, "תעשה רצונך כרצונו". כמו אמא שכולה משרתת את התינוק, אין לה רצון, אלא כל הרצון שלה נועד כדי לשרת אותו בכל וכל, מה שרק ירצה. רק לזה היא קיימת.

אנחנו צריכים כך, לאט לאט, לראות התכללות זה מזה. אני מחליף את הרצון שלי, את הרצון האגואיסטי לרצון שמשרת את בן הזוג שלי ולהיפך, בן הזוג גם הוא עושה אותו הדבר כלפי. בוא נחליף, אולי בצורה כזאת, אנחנו נתחיל עם תרגילים כאלה, ופתאום דווקא נראה שכל אחד יכול לספק לשני כאלה דברים, שאף אחד לא יכול לספק לעצמו. למה?

מפני שהשני נותן לך יחד עם תשומת הלב, משהו שאתה יכול לקחת בעצמך. נניח שהוא מביא לי כוס תה, כוס מים יחד עם אהבה, עם תשומת לב, עם היחס שלו, ואני מקבל פי כמה וכמה ממה שיש במים. על ידי זה אני רואה שאני יכול להסתפק במועט, שאני לא צריך יותר. מספיק לי להרגיש את האהבה, ומספיקה לי באמת כוס מים וזהו, וכלום חוץ מזה.

 ומתוך זה שאנחנו לא מקבלים את החום, האהבה, התחברות, התכללות, את ההתרשמות הזאת היפה, אנחנו רצים אחרי כל מיני דברים בעולם. אנחנו צריכים את הירח, אנחנו צריכים לרוץ מעבר לאוקיינוס, לכל מיני דברים, ומה אני אמצא? אני רוצה למצוא את אותה התרשמות החמה, היפה שנמצאת לידי, ואני לא מוצא. ואז אני חושב שהיא נמצאת אי שם אחרי ההרים הגבוהים, או בכסף, או בכבוד, או בשליטה, או במשהו אחר, והיא נמצאת רק ביחס היפה לידינו.

כי אנחנו רואים את זה מהטבע, אין לאדם דבר חשוב יותר, אלא האהבה שאמא נותנת לו. דווקא בזכות זה הוא גדל, בזכות זה הוא נולד. לכן אין לו דבר יותר חשוב בכל החיים. זה שאחר כך הוא הולך להחליף לדברים מלאכותיים, זה פשוט פספוס גדול, הפסד גדול.

טל: על זה יש מחקרים יפים. עשו מחקר על קופים וראו שהקוף העדיף בובה בדמות אם שהייתה פרוותית ונעימה, אפילו יותר מבובה שלא הייתה פרוותית והיה לה בקבוק חלב. הוא העדיף את תחושת החום והנעימות מהאמא מאשר האוכל, עד כדי כך זה צורך בסיסי.

כן, זה צורך בסיסי.

טל: יש לי שאלה גם לגבי משפחה, דיברנו על כך שמשפחה לא בוחרים. האם יש איזו משמעות דווקא לאנשים שהם במשפחה שלי, שדווקא איתם אני יכולה לעשות את העבודה הזאת?

חייב להיות בסיס של האהבה הטבעית, כי בזה אנחנו מתחילים. הכל בא מהדומם, הכל בא מתוך האדמה, הקרקע צריכה להיות זו שמחברת בינינו. חשוב מאוד שתהיה שפה משותפת, עד כמה אנחנו דומים זה לזה, הפסיכולוגיה, המנטאליות, כל הדברים האלה, שכביכול תיאורטית יכולים להיות כל דבר, אבל אנחנו צריכים לדבר באותה שפה, להיות קשורים, מבינים זה את זה. ככל שיש לנו יותר דברים משותפים, מצד הטבע הרגיל, כך יותר טוב.

לכן מלכתחילה האדם בעצם בנוי מכך שעליו לבחור בת או בן זוג, מאותה התרבות ממנה הוא הוא עצמו הגיע. זה יותר מוצלח, בטוח.

טל: אם זו משפחה שהיא כבר משפחה נתונה, ויש לי אחים ואחיות שהם שונים ממני בכל מיני צורות. האם יש לזה יתרון, שזה דווקא במשפחה שלי? נניח שאני לא מסכימה עם אחי שהוא שונה ממני מאוד, אולי דווקא בסדנה מהסוג הזה אנחנו יכולים לגלות שאנחנו משלימים אחד את השני.

בבקשה, וודאי. ודווקא כל אחד יכול להישאר בדעות שלו, בהרגלים שלו, וודאי שבטעמים שלו וכן הלאה. וגם האופי, אם הוא פזרן ומתפרץ, ואת מתונה, זה לא חשוב. מה שבא מהטבע, נשאר. באהבה אנחנו פתאום רואים עד כמה שהדברים האלה משלימים זה את זה. "על כל פשעים תכסה אהבה", החוק הזה בטוח עובד.

אורן: אם אני מבין את הרעיון של התרגיל שנתת קודם לכן עם כוס המים ועם האהבה והחום, אז הוא אומר כך, אתה יכול ללכת ולהביא לעצמך כוס מים, אבל אם אני אביא לך כוס מים, אני יכול להביא איתו דברים נוספים, שהם הרבה יותר עמוקים ומרגשים שאתה עצמך לא יכול להביא לעצמך. הבנתי נכון?

אנחנו יכולים לעשות מחקר על כוס המים, ואולי זה מוגזם להגיד על כוס מים שממנה אפשר להשמין, אבל כביכול מכוס המים שהבאת לי, חוץ מהרגשה טובה שתהיה לי, אני אשמין, זה בטוח. ואם אני הולך למסעדה ולוקח, נניח, את אותה ארוחת צהרים כמו זו שאני מקבל בבית, זה בטוח שמהארוחה של הבית אני אהיה בריא ומהשנייה, יכול להיות שלא. וזה ממש אותו דבר. היחס השונה, משנה את הכל. אפשר לראות איך ילדים גדלים בבית היתומים לעומת אלה הגדלים אצל אמא. יכול להיות שהם מקבלים שם אותו דבר. אבל המיטה היא בלי אמא, והאוכל הוא לא מהידיים של אמא, למרות שהכל דומה, חוץ מהיחס.

אורן: אז מאוד מצא חן בעיני התרגיל עם כוס המים. אני רוצה להבין איך אפשר לעשות תרגיל כזה בפורמט משפחתי. נניח שאנחנו בני משפחה שונים ויש אחים ואחיות, אנשים בוגרים לצורך העניין. נגיד שיש 7 בני משפחה, והם רוצים לתרגל את העניין הזה עם כוס המים, כדי ללמוד את הדבר הנוסף הזה. אתה יכול להתאים לי את התרגיל הזה למשפחה?

אמרת שזה יכול להיות, למשל, תרגיל שעל ידו מתחילים להרגיש שדווקא בינינו, במסירה הזאת בינינו, דווקא בנתינה שלי לך, אתה יכול לרכוש דברים שבעצמך אתה לא יכול לרכוש. האם אתה יכול להמציא איזה תרגיל משפחתי כזה, שייתן להם לטעום את החוויה הזאת שעליה אתה מדבר.

נניח שהם מכינים ביחד את האוכל, ביחד מציעים מיטה, ביחד מטפלים במשהו. העיקר שזה יהיה ביחד ובדברים ששניהם  נהנים מהם.

אורן: ואם הם יותר משניים, נניח שהם 6 בני משפחה, האם לעשות משהו משפחתי?

תעשה יחד משהו משפחתי. תזמין את כל המשפחה אליך בשעה שתיים בצהרים, וקודם כל כולנו מבשלים יחד, וכולנו עורכים את השולחן. אחר כך כולנו לומדים לשיר בקריוקי איזה שיר מיוחד. לעשות תרגילים משותפים.

אורן: מה הרעיון בהם?

יחד.

אורן: מה זה יחד?

אנחנו מקלפים כולנו יחד את הירקות.

אורן: את זה אני מבין, אבל מה זה להרגיש יחד?

כשאנחנו עושים משהו יחד, זה נקרא שממה שאני עושה, ייהנו כולם. אני מכין כאן הנאה לאחרים וכך גם כל אחד מכין לאחרים, וזה מחבק אותנו, זה מקשר אותנו. אחר כך אנחנו נשיר יחד איזה שיר יפה על האיחוד על החיבור, ואולי כל אחד בעצמו יחבר לשיר איזה פסוק משלו, לא איזו ארייה ממש, אלא משפט קטן. יש כאן המון אפשרויות למשחק, אבל כדי להגיע לזה, אנשים צריכים להיות קצת מובטלים מעבודה הרגילה, לזה האנושות תגיע עוד מעט.

אורן: יש להם בכל סוף שבוע, יומיים שהם לא יודעים מה לעשות בהם.

אני מבטיח לך, עוד מעט יהיה להם את כל השבוע לזה, ודווקא לזה.

אורן: אני צריך לדבר על זה, שאני מכין ערב כזה?

כן, למה לא?

אורן: איך להביא למקסימום את היחד, צריכים לדבר על זה?

אנחנו באים לערב אהבה. ליום כייף. אל תקרא לזה כך, זה תלוי מי האנשים, זה תלוי מי המשפחה, את מי אתה מזמין ומה.

אורן:  האם כדאי לדבר על זה או רק לעשות?

אתה יכול לעשות כך, שכאילו פתאום בא אליך חבר שלך, איזה פסיכולוג, ואתה שואל אותו מה הוא עושה, והוא אומר, "אני עוסק בזה שאני עושה אנשים מאושרים". ואז תבקש ממנו, שידגים לכם ושואל אם כולם מסכימים, ואתם מתחילים. תעשה להם טריק כזה פתאומי.

טל: מה מבטיח שהביחד יצא באמת ביחד, נעים וטוב?

זה כבר מלמד את האנשים איפה הם יכולים למצוא את מקור האושר. לא צריכים מילים הסברים והוכחות, הם רואים את זה מיד. מכמה טריקים פשוטים כאלה, לבשל יחד, לשיר יחד, לשחק ביחד במשהו. אבל משחקים הדדיים, לא אחד נגד השני, אלא כאלה שכל אחד משלים את השני.

טל: צריך שיהיו תנאים מסוימים לביחד הזה.

אורן: משפט אחרון ל"אושר ומשפחה". למה דווקא במשפחה אפשר להגיע לאושר?

בלי אושר אין משפחה, כך אני חושב. אני סובר שאין משפחה, אם אין ביסודה האושר. אחרת זה סתם בני זוג, אני לא יודע איך להגיד זאת, ממש כך.

אורן: יש על מה לחשוב, הזמן נגמר. תודה רבה הרב לייטמן. תודה, טל מנדלבאום. תודה לכם שהייתם איתנו. בלי אושר אין משפחה, חיים חדשים. כל טוב.

לחצו כאן להורדה