חיים חדשים - תוכנית 231 - אושר ובריאות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם אתנו כאן עם "חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן ועם טל מנדלבאום . שלום לכם

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים ללמוד איך להיות מאושרים. בתקופה האחרונה מדברים כאן על אושר, ובכל פעם אנחנו בוחרים היבט מסוים, גורם מסוים, שמשפיע כפי שהמחקרים מוכיחים, על האושר שלנו, ומנסים להבין קודם כל למה הוא משפיע על האושר שלנו, וכתוצאה מכך גם להבין איך אפשר להיות מאושרים. ואחרי שנהייה יותר חכמים מטרתנו תהיה להרגיש טוב יותר. היום יתקיים דיון בנושא אושר ובריאות בכלל, נדבר על מצב הגוף שלנו ומצב האושר שלנו, רמת האושר שלנו. יש המון דברים יפים, בואו נצא לדרך.

טל: הגוף שלנו הוא כביכול הדבר הכי קרוב לנו, יקר לנו, הרכוש הכי יקר שקיבלנו.

אולי יש עוד משהו, אבל הוא מורגש כהכי כחשוב.

טל: בהחלט. אנחנו רואים היום כמה אנחנו מתעסקים בגוף, שומרים עליו, מטפחים אותו, הולכים לחדר כושר, כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעים כדי לשמור על הגוף ובדרך זו לנסות להיות כמה שיותר מאושרים.

במשך כל החיים.

טל: הגוף מאפשר לנו לעשות את כל מה שאנחנו עושים, וכשמשהו מציק לי בגוף זה משפיע ישירות על מצב הרוח שלי, לפעמים אפילו הדבר הכי קטן הוא הכי מציק. הגוף מאפשר לנו גם ליהנות. אנחנו יודעים שיש כל מיני הנאות שחווים באמצעות הגוף, כולל ספורט, מרתונים שאנשים עושים, מטפסים על הרים ומחפשים את האדרנלין ואת ההורמונים שמופרשים לנו בגוף. זאת אומרת יש קשר הדוק מאוד בין מצב הרוח, בין האושר שלי, למצב הגוף.

יחד עם זאת אנחנו רואים שלמשל הרפואה הקונסרבטיבית מטפלת בעיקר בגוף והפסיכולוגיה מטפלת בעיקר במצב הרוח, בנפש. קיים סוג של הפרדה בחיים המודרניים שלנו בין הגוף לבין הרגש, לבין הנפש, לבין המחשבה. אבל הפסיכולוגיה החיובית, שעליה אנחנו מדברים, דווקא טוענת שיש קשר חשוב בין הגוף לנפש, בין אם זה התעמלות, או שינה מספקת, או אכילה בריאה, ועד כדי עבודה עם הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו רוצים להעמיק את ההבנה הזאת של הקשר בין המצב הגופני למצב הבריאות, לאושר שלי ולמצב הרוח שלי, ובכלל איך החיים בתוף הגוף הפיזי, משפיעים על היכולת שלי להיות מאושרת?

יש הרבה סוגים של שיטות, במיוחד שיטות מהמזרח, למשל יוגה, מדיטציות למיניהן, טיפול באדם על ידי אבנים, נרות, מסאז'ים עם מוסיקה בשיטות שונות, כל מיני דברים. זה לא דבר חדש. וודאי שאנחנו לא מגלים שום דבר חדש על כך שמצב הרוח משפיע על הגוף, והגוף משפיע על מצב הרוח, זה טבעי, את זה כל אחד יודע.

 כולנו רואים שבזמן האחרון עניין האושר, וחשיבותו, תופס מקום די מכובד במחקרים ובכלל כנושא שמדובר עליו בחדשות, בעיתונות וכן הלאה. פעם זה היה רק עניין של מחקר. מדברים על ההורמונים, על הורמון השמחה, אוקסיטוצין, ועוד הורמונים למיניהם. ובאמת זה כך.

אם אנחנו מדברים על כל הטבע כטבע כללי, גדול ואינטגרלי, אז דומם, צומח, חי ובני אדם תלויים זה בזה. ואנחנו רואים שהתלות הכללית מורגשת ומובנית לנו גם בכל אחד ואחד. אפילו כלב חולה, מצב הרוח שלו בהתאם, לא צריכים ללכת לדוגמה של דרגות האדם. אותו הדבר נגלה גם בצמח, איך הוא מרגיש את עצמו, האם חסר לו משהו, ועד כמה המצב הגופני משפיע על מצב הרוח וההיפך.

זאת אומרת, גם בכללות של כל הטבע, דומם, צומח, חי, בני אדם, וכמו כן בכל פרט ופרט שהוא בפני עצמו, או צמח או חיה או אדם, אנחנו תלויים בכל הגורמים שנמצאים בנו, גם בצורה אינטגרלית פנימית, וגם בצורה האינטגרלית הכללית. ולכן אנחנו צריכים לדאוג כמו שאומרים בלטינית mens sana in corpore sano ל"נפש בריאה בגוף בריא".

אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בהרמוניה, במכלול אחד, ואם אנחנו רוצים להשפיע על בריאות האדם אנחנו יכולים להשפיע דרך מצב הרוח שלו ולהיפך, על מצב הרוח שלו אנחנו יכולים להשפיע דרך המצב הבריאותי. אומנם לאו דווקא, כי יכול להיות אדם בריא מאוד, אבל אין לו סיפוק מדברים אחרים, אולי אפילו הכרחיים, ואז מה עם מצב הרוח שלו? וודאי שהוא לא יהיה טוב. אבל בעצם בטוח שזה אחד מהגורמים החזקים ביותר בהשפעה על רמת האושר.

אושר נמדד לפי הרבה נתונים. קראתי הרבה מחקרים האלה, ואני לא כל כך מרוצה מהמקרים שמובאים, ולא מהנתונים שמשתמשים בהם כדי למדוד את האושר, אז יוצא להם שזה שהוא הכי מאושר, נמצא בבוטאן, ולפי מה שאני ראיתי שם, האנשים לא כל כך מאושרים. ואם מישהו יושב באיזה מקום וכביכול נראה שמח, אבל אין לו כלום, זה לא נקרא שהוא מאושר, אפילו לפי ההרגשה הפרטית שלו, זה לא נכון. הכרתי את החיים האלה מהצד, הייתי בפאבלות ובכל מיני מצבים, ביקרתי כמעט בכל מדינות דרום אמריקה.

את שואלת, איך אנחנו מודדים את האושר ואת הקשר של אושר לבריאות? תלוי מה אנחנו מחשיבים כבריאות. כי בדרך כלל כשבוחנים בריאות, אנחנו מסתכלים על האדם שהוא כזה מאצ'ו, בריא ויכול להיות שדווקא הוא לגמרי לא בריא. ואם אנחנו ניקח אותו לבדיקות נגלה בו מי יודע מה. אבל גם אם בבדיקות אנחנו נגלה שהוא בריא לגמרי, כשנתחיל לדבר עימו אז נראה שהוא רחוק מאוד מדרגת האושר. ויכול להיות מישהו שנמצא בחיים די מצומצמים ואין לו הרבה, אבל מרגיש מאושר. זאת אומרת יש ויש.

אנחנו יכולים להצביע רק על דבר אחד, שאם אין לאדם איזו רמת בריאות מסוימת, אז הוא לא יכול להיות מאושר, כי אז כל הזמן זה מציק לו, הוא כל הזמן מקבל הפרעות פנימיות מהגוף עד כדי כך, שהוא לא יכול להיות בהרגשת האושר. האושר הוא הרגשה פנימית, אישית, אינדיווידואלית, שאם אני מרגיש אותה אז היא קיימת, ואם לא, אז לא. אנחנו יכולים להגיד למה כן ולמה לא ולבלבל אולי, אבל למעשה אדם צריך להיות ברמה של אושר ורמת הבריאות בהקשר הזה חייבת להיות סבירה.

ראיתי לא פעם אנשים נכים, זה לא שייך לבריאות, כי זה המצב הקבוע שלהם, יכול להיות שהאדם כל הזמן נמצא בכסא גלגלים אבל זה המצב הנורמלי שלו, זה כבר לא מציק לו, לא מדאיג אותו, ואז הוא מאושר ואפילו יותר מאושר מאנשים אחרים שמרגישים את עצמם חייבים ממש לרוץ ועוד להספיק הרבה. האדם הזה שמח בחלקו באיזו צורה, ובדרך כלל דווקא יכול להיות יותר מאושר מהאחרים, הלא מוגבלים כביכול. אז הוא לא מוגבל בהרגשת האושר והם מוגבלים דווקא בהרגשת האושר, מפני שהם לא מוגבלים פיזית כמוהו.

טל: זה מעניין.

כן, כך זה קורה. אנחנו צריכים לראות מכאן איזו פריצה, איך להביא את האדם לאושר. יתכן ונבנה סוג של חינוך שבו אנחנו נראה לאדם באיזו מידה כדאי לו להגביל את עצמו מלכתחילה, שההגבלה הזאת לא תביא אותו לכך שהוא יהיה מצומצם בחיים, אלא שתגרום לו לראות את החיים באופן אחר. הוא ירצה את מה שהוא מסוגל להשיג ולא יסבול שאין לו דברים שהוא לא מסוגל להם, ולכן הוא נמצא בסבל, במקום באושר. זאת אומרת שיהיו אצלו הרצוי והמצוי, רוצה ומסוגל, שווים, מאוזנים, ואז בהחלט אפשר להגיד ש הוא יגיע להרגשת האושר ביתר קלות.

אותו הדבר כלפי הבריאות. אנחנו צריכים לדאוג שהאדם יבין שאם הוא מרגיש את עצמו מוגבל בפעולות הכרחיות אותן הוא חייב לקיים ולבצע כדי להיות מאושר, אז זה לא בסדר, קודם הוא חייב לטפל בבריאות, אבל לא מעבר לזה דווקא, כי מעבר לכך, זה כבר מוגזם. מטרת החיים היא להיות מאושרים, ואם הוא עושה משהו מעבר למה שהוא צריך, כדי להיות מאושר, כבר צריכים לראות בזה איזו מין הגזמה ללא הצדקה.

הרגשת הבריאות והרגשת האושר יכולות להתקיים יחד, אם אדם מסוגל לבצע פיזית, כל דבר שהוא רוצה לבצע כדי להיות מאושר. זאת אומרת שכאן יכול להיות שלא יהיו לו יותר מידי תקוות, לא ירגיש שהוא מאושר אם הוא לא יקפוץ מצוּק, כמו אלה שקופצים, שמפליגים לים הפתוח, ועוד כל מיני דברים, לא. אלא שיראה את עצמו מאושר בזה שהוא מסוגל לתפקד בחיים שלו לפי גילו, לפי המוגבלויות הטבעיות וירְאה בזה את עצמו כשמח, כמסוגל, כטוב. יש לנו כאן הגבלות שאנחנו צריכים להציג לאדם בצורה חינוכית, לפתוח לו קצת יותר גבולות, מידות, מה הנורמות הרגילות לכל גיל וגיל, כלפי הבריאות שלו, ובהתאם לזה באיזה אופן הוא צריך לדאוג לעצמו במשך השנים כדי להישאר ברמה כזאת של בריאות, שלא יפגע ברמת האושר. אבל בסופו של דבר בשבילנו בכל זאת הרגשת האושר היא המדידה והמטרה.

טל: יש לנו הרבה שאלות על הקשר הזה בין הגוף למצב האושר שלנו, אבל האמת שלא כל כך הבנתי את הדוגמה על הבן האדם הנכה.

פעם כשטיילתי עם המורה שלי בפארק, ראיתי קבוצת ילדים שחלק מהם היו בריאים, חלק היו עם קביים, אחד או שניים על גלגלים ואחד אפילו על אלונקה. והילדים הבריאים נשאו אותו וכולם היו מאושרים. יצא לי לדבר כמה מילים עם המורים שלהם, ואחד מהם אמר, שהוא לא רואה הבדל בהרגשת האושר בין הילדים המוגבלים לעומת הילדים הבריאים. ואם הם נמצאים בחברה ונכללים כולם יחד, הם ממש לא מרגישים את עצמם כמוגבלים או נכים, או יש להם פחות אושר מאשר לאחרים. זה שסוחבים אותו לא בוכה, וזה שיושב על כיסא הגלגלים אין לו מצב רוח רע לעומת האחרים. הם אפילו שיחקו בכדור וזה היה פלא בעיני. כנראה שזו קבוצה שהרבה זמן ביחד.

אחר כך התיישבתי עם מורי על ספסל ודיברנו ואני הסתכלתי עליהם, ולמדתי הרבה מההסתכלות עליהם. ראיתי שהאושר כולל את כולם, כאילו מחבק את כולם, הרגשת השמחה וההתפעלות, הצעקות הכל, זה ממש חובק את כולם.

זו דוגמה לכך, שאם החברה תהיה מתוקנת, כמו קבוצת הילדים הזו, והקשר בינינו, ההדדיות הזו, ההרגלים, והקרבה בינינו יהיו כאלה, אז ההגבלות הגופניות לא ישפיעו, ולא יהיה מורגש אצל אף אחד שיש סיבה להיות לא מאושר, או פחות מאושר מהאחרים.

טל: מה שקורה לאנשים שיש להם איזושהי מגבלה, שהם מפתחים את עצמם בכיוונים אחרים, מחפשים את האושר ממקור אחר.

כן. בדרך כלל הם מגיעים לדרגות מאוד גבוהות, במדע ציור, בכל דבר.

טל: הוקינג

כן הוקינג.

טל: אתה אומר, שאפשר להיות מאושר גם במצב שיש איזושהי הגבלה גופנית, כל עוד זה לא מציק ברובד היומיומי. רציתי לברר, מה בכלל ההבדל בין אושר ובין הנאה, תענוג, שמחה? האם יש הבדל בין ההגדרות האלה?

זו בעיה. יש הרבה מאוד הגדרות, אני לא יכול להגיד איזה יותר טובות או פחות טובות, ותלוי למי זה הרגשת האושר. אושר זה הרגשת הסיפוק ממימוש הקיום העצמי. זה יכול להיות אדם שעובד בבנק ומשתוקק למיליארד דולר, זה יכול להיות הדייג שיוצא לים ורוצה לתפוס כמה דגים, שיהיה לו מה לאכול עם המשפחה שלו היום. זה יכול להיות כך וכך.

העיקר שהאדם מרגיש שהוא מימש את עצמו וקיבל סיפוק מעצמו ומהסביבה, מִהקשר בינו  והסביבה. וסביבה זה יכול להיות הטבע, זה יכול להיות סביבה בין בני אדם וכולי. אבל בסך הכל זו הרגשה שבאה מתוך הקיום של האדם.

הבעיה שלנו, שאנחנו נמצאים עכשיו במצב שהאנשים לא מאושרים, ואת זה רואים בכל הסקרים. מפני שהתפתחנו מאוד עם האגו שלנו, עם הדרישות שלנו, אבל יחד עם זה, אנחנו רואים שהחיים שלנו הולכים ומצטמקים, הם כאילו נסגרים, ויש פחות ופחות אפשרויות להיות מאושר אפילו שאנחנו נכנסים לתוך תרבות וחינוך מוגבלים במיוחד, שמלמדים אותנו איך להיות מוגבלים למוזיקה מיוחדת, אופנה וכן הלאה, כדי שנסתפק בזה ולא נקפוץ יותר גבוה, ומלמדים אותנו להיות מאושרים בכך "שהעשיר שמח בחלקו", אבל החלק הזה הוא כל כך עלוב, שהוא אפילו לא מתאים לאדם.

ואנחנו רואים, שאנחנו מקבלים חינוך כזה, שלא צריכים להתחתן, לא צריכים להביא ילדים לעולם, ורואים איך הדור הופך להיות דור אינפנטילי, והאנשים לא משתוקקים לפתח את עצמם. "יותר טוב להיות קטן, כמו ילד, אני אשאר לחיות אצל אבא ואימא. אמנם אני בן 30, אבל אני לא רוצה לפתח את הקריירה, מספיק לי כך. העיקר זה לשבת בערב בבית קפה עם החברות והחברים, ללכת למשחק כדורגל. זה כל החיים שלי". נכון שבצורה כזאת אפשר להביא את האדם להיות מאושר, אבל איזה רמת אושר זו?

טל: זהו, שיכול להיות מצב, שאני מקבל הנאה מכל מיני דברים. היום אנחנו צריכים הנאות מאוד מידיות, סיפוקים מאוד מהירים.

כן. אבל קטנים.

טל: אבל האושר הוא לא בהכרח נובע מהנאות המידיות.

כן. אושר בעיניי, זה מימוש החיים בצורה שאני מרגיש שלא הגבלתי את עצמי בדברים שמתאימים לבן אדם, וכך להיות אדם, ולא להישאר כמו ילד קטן ליד ההורים, אפילו שאני כבר בגיל 30-40. לא להיות מוגבל רק בכדורגל, אופניים, או כל מיני דברים דומים. יש הרבה מקרים שהאדם עוסק רק בזה וזהו, לא רוצה יותר.

אני זוכר עוד כשהייתי סטודנט, לאחד המכרים שלי היו בעיות, והוא הלך לרופא נוירולוג, ששלח אותו לפסיכולוג. והפסיכולוג אמר לו, שהוא צריך להגביל את עצמו וזה יעשה לו טוב. הוא הציע לו, לקחת למשל נושא כמו המלחמה בין צרפת לאנגליה בימי הביניים, ללמוד אותו ולהיות מומחה רק בזה. להיות מאושר להסתפק שהוא מיוחד בזה. הוא הציע לו לפתוח את כל הספרים ולהשקיע בזה חצי מהחיים שלו. שיהיה לו הובי כזה מיוחד, שבכל מקום יוכל להגיד על זה משהו שאף אחד לא יודע. זאת אומרת, עושים מהאדם משהו מאוד מאוד פרימיטיבי.

אותו הדבר עם הבריאות. אין סיבה שנהיה חייבים לשמור על כל האנזימים, החלבונים וכל הדברים האלה, למדוד הכל לפי כל מיני תיאוריות, שיש ביניהן גם התנגשות. אלא אנחנו צריכים לדעת שהבריאות מיועדת כדי שאממש את עצמי וארגיש את עצמי מאושר. 

טל: זאת אומרת, הגוף הוא אמצעי למשהו.

כן. ולא יותר.

טל: הוא לא המטרה.

כן. כל דבר שאנחנו שמים עליו דגש ולא על האושר כמימוש החיים. כל דבר שצריך להיות רק המרכיב של אותו האושר, זה כבר לא צורה נכונה.

טל: מעניין, שכאשר אנחנו מסתכלים על הדרכים של האנשים היום, לקבל הנאה וניסיון להיות מאושרים, הרבה פעמים זה דברים שמעוררים את החומרים במוח או בגוף, שגורמים לנו תחושת הנאה. למשל עשו מחקר על עכברים, וראו שעכבר שקיבל דוושה, שאם היה לוחץ עליה קיבל סוכר או משהו אחר שגרם לו להרגיש הנאה. העכברים התמכרו להנאה הזו עד כדי כך, שהפסיקו לאכול ולישון, הם רק היו לוחצים על הדוושה, בשביל לקבל יותר ויותר תענוג. אז מה הקשר בין הרגשת האושר שלי, להורמונים שמופרשים לי במוח? יכול להיות שמספיק לדווש כל החיים?

   לכן אמרתי, שמימוש החיים, זה ניצול החיים למשהו שהוא יותר גבוה. שאני ארגיש שיש משהו בחיים שהיה כדאי בשביל זה לחיות. אמנם אלה שאלות נצחיות, שיכולות מאוד להטריד את בן האדם, אבל בלי זה אני בדרך כלל נופל לייאוש. וזה מה שאנחנו רואים היום באנושות. כי אני לא יכול להגיד שהאנשים נמצאים בייאוש, בגלל שאין להם דברים אלמנטאריים כדי לסדר את החיים שלהם, כי הרגשת הייאוש שוֹרה קודם כל בארצות המפותחות.

אבל מה שחסר להם שם, וזה יכול להיות בתת ההכרה, התשובה לשאלה, בשביל מה אני חי? בשביל מה הולידו אותי? מה יש לי בזה? אני לא רוצה לרוץ אחרי שום דבר. אני רואה ומרגיש, שאם לפני מאה שנה, חמישים שנה אפילו, הייתי חושב שיש בשביל מה לרוץ וכדאי, והתקשורת, וכל מיני גורמים היו מעוררים אותי לכל מיני ריצות אחרי תענוגים ומילויים, אז היום אני כבר בעל ניסיון, ואני רואה שאין לי מזה כלום, ו"שב אל תעשה עדיף". כמו אותו מקסיקאי שיושב תחת העץ ולא רוצה לזוז, ובצדק.

אבל מזה שאני יושב ולא עושה כלום, גם לא יוצא כלום. זאת אומרת, הגענו למצב, שאו שאני משקיע את כל החיים שלי במה שלא יהיה, או שאני לא עושה שום דבר בחיים שלי, וגם כך וגם כך אני לא מסופק, לא מאושר.

אם לפני כמה עשרות שנים כשהייתי רץ, הייתי שוכח את עצמי, העיקר לרוץ לרוץ לרוץ לפני כולם, מי רץ יותר, כמו ספרינטרים באצטדיון, אני רץ והוא רץ וההוא, ואז יש בינינו איזה תחרות, אקשן, כל אחד נמצא תחת ההורמונים האלה שאנחנו מפרישים, ואז יש בזה משהו.

אבל הזמן עובר, והאגו שלנו גדל, ואני כבר נעשה יותר חכם כאילו, ואני לא רוצה להיות בתחרות הזו. כי אני לא מסוגל לסגור עיניים על כך שאני נמצא בעצם במרוץ ללא תוצאה. אלא רק בזמן שאני רץ, כמו

שאני זוכר את עצמי כשהייתי צעיר, כשרצתי הרגשתי כמו ציפור שעפה. זו ממש הרגשה מיוחדת, בגלל הפרשת ההורמונים.

טל: אנדורפינים.

כן, האנדורפינים האלה, זה היה תענוג כל כך גדול.

טל: אנשים מתמכרים לזה.

אנשים מתמכרים, כי הם צריכים את ההרמון הזה. זה ברור. ואחר כך, כשגומרים את זה, אז מרגישים לא טוב, מתחילים להיות בעיות. לא רק ייאוש, אלא בכלל כל מיני בעיות בריאות. ודרך אגב, שמעתי שבקנדה כבר מתחילים לבנות מפעלי מריחואנה. זה פלא.

טל: וראיתי שגם פחות מחמירים בעונשים.

כן, זה ברור. זה כבר מזמן, ובכלל זה כבר מותר, מה שנקרא "ניתנה לרופא רשות לרפאות". להוציא כל מיני מרשמים לכל אחד ואחד. אבל כבר רוצים להרוס את דרום אמריקה המסכנה הזו. שחיים מהקוקה, המריחואנה וכל הדברים האלה, ועכשיו, יעשו מפעלים גדולים אפילו בצפון, ויגדלו את זה, בצורה מלאכותית. זה אפשרי, בסך הכל צריך חום וקצת אדמה, אין שום דבר חוץ מזה.

טל: אבל אתה לא צופה שנהיה יותר מאושרים מזה?

בטח שתהיה הרגשת אושר. אבל בזה אנחנו נהיה מסוממים, זאת אומרת, האושר לא יהיה אושר. לכן אני אומר, הרגשת האושר זה הרגשה שאני מאושר מזה שאני מרגיש את מהות החיים, מרגיש את החיים שלי, ומתוך המימוש שלהם, אני מגיע להרגשת האושר. אושר כתוצאה מזה שאני חי ומממש מה שנקרא החיים שלי. ולא סתם הרגשת אושר, שיתנו לי זריקה, ואולי פעם עוד יעשו זריקה כזו לכל החיים ואהיה מאושר כל החיים. או שיכניסו לי בלון, שיפריש כל פעם קצת חומר, ויהיה לי מספיק הפרשות הורמונאליות לשלושים ולחמישים שנה וגמרנו. נקווה שלא נגיע לזה.

טל: היום יש כל מיני קורסים, איך להגיע לאושר ולמודעות, שדווקא כן מדברים עם אנשים על נושא הארעיות. שהחיים זמניים, שיש מוות, אומרים להם "עכשיו תחשבו שיש לכם שלושה חודשים לחיות, איך אתם חיים את החיים עכשיו". שכאילו דווקא בתרבות המערבית מסתירים את זה אבל אם קצת חושבים על כך, זה מאפשר לנו לממש את החיים דווקא בצורה אחרת.

ובמה הם ממשים?

טל: אז מתחילים לחשוב.

ומה הלאה? אני אלך לבנק, אקח הלוואה ואעשה כך וכך, או אסע לחוץ לארץ. מה אכפת לי? בעוד שלושה חודשים מה שיהיה, יהיה. אני חושב שבעולם כפי שהוא מסודר היום, אנחנו לא יכולים לממש את החיים, ולא חשוב לי כמה זמן ניתן לי. החיים מוגבלים, אני לא ארגיש הנאה בכל מצב. רק ברומנים כתוב על החיים בצורה נכונה. יש אנשים שיודעים שהחיים שלהם מוגבלים בזמן, ואז יש להם באמת חשבון נפש והם מתעלים מעל החיים. אלה מקרים מיוחדים.

אני מדבר על אדם שנניח קרה לו משהו, פגיעה בבריאות, וכתוצאה מזה באה לו פגיעה בהרגשת האושר, והוא לא יכול, עקב הפגיעה בבריאותו, לתקן את הרגשת האושר שלו. על ידי מה אז, הוא משלים? יש לו בעיה להכיר את תוכנית הבריאה, תכלית הבריאה, מי שמנהל את החיים, איך להיכנס לניהול של החיים האלה, מה לפני המוות, אחרי המוות, את כל הדברים האלה הוא מתחיל לחקור.

כי במצבים כאלה שהרגשות שלנו, החושים שלנו, מחודדים במיוחד, הם עוברים שינוי, שיפור, ממש שיכלול, האדם יכול להגיע למצבים שפתאום נפתח לו משהו מהאמת, כי החיים שלנו הם מאוד מוגבלים, קטנים, זמניים וחוץ מהם ולמעלה מהם יש עוד קיום. זה כבר טיפול אחר. ובהחלט הייתי שמח להגיע לכל האנשים האלה ולהשתדל להעלות אותם למעלה מהרגשת חוסר האושר, דווקא לאושר אחר, לאושר הנצחי.

טל: אתה אומר שדווקא במצבים של חולי יש איזו הזדמנות?

כן, ודאי. אחרת לא היה חולה. בואי נניח שעד כדי כך, כי כל זה, זו הזדמנות, ונקווה שנוכל לממש את זה פעם.

טל: אם אנחנו מדברים על ריפוי ממצבים של חולי, אז היום יש כבר גישות שמדברות על גוף ונפש, וחוץ מהרפואה הקונסרבטיבית צריך להוסיף עוד דברים, אז עושים מדיטציות ודמיון מודרך, משתמשים בכוח המחשבה, הולכים לסדנאות, כל מיני דברים כאלה. האם יש משהו שאתה חושב שאפשר היה להוסיף לטיפול הזה, לריפוי הזה?

זאת בעיה. אני לא יכול להגיד, כי השיטה שלי היא שיטה מאוד קשה, היא לא מיידית, היא שיטה שקושרת שכל ורגש. היא שיטה שהאדם מתחיל לעבוד על עצמו, על התכונות  והמידות שלו. והיא הרבה יותר מאסיבית, מכדי להכיר אותה ולהשתמש בה, במקום להיכנס לאיזו מדיטציה, לאיזה דמיון מודרך, לכל מיני פעולות בקבוצה, כי שם האדם כבר "מרחף" וזהו, אולי גם עם קצת סמים וכן הלאה.

זה שקר אבל זה מה שמרדים את האדם, נותן לו תקווה, נותן לו איזה רוגע, הוא עובר את הזמן המוגבל שנישאר לו, ואני לא רוצה לנתק אותו מזה. כי  כל סבל וסבל, לפי החשבון שלי מתקן את האדם, אבל לא שאני אומר שכדאי לו לסבול.

טל: יש נוסחה לריפוי? כי ראיתי אנשים שמשקיעים הרבה מאוד בריפוי שלהם, עושים הרבה מאוד דברים וזה לא בהכרח עוזר להם. הרופא שהייתי אצלו נורא צחק, הוא אמר שהיה אצלו מישהו שלא היו לו יכולות לעבוד בכוח המחשבה מפגר, והוא בכל זאת הבריא. זאת אומרת, לא תמיד רואים את הקשר בין הפעולות שהאדם עושה ברמה הקוגניטיבית, הרגשית, לבין היכולת שלו להבריא.

אנחנו לא יכולים לעשות כאן שום סטטיסטיקה כי זה נמצא מעל היכולת שלנו. רק לפי המדע שבו אני אוחז, אני יכול להגיד האם האדם מתרומם מעל האגו שלו. ובעצם כל המחלות, כל החשבונות, כל החיים, כל העולם שלנ,ו הכל בתוך האגו של האדם, ואם האדם יכול להתרומם מעל זה, הוא מתחיל לראות תמונה אחרת לגמרי, הוא מתחיל לראות עולם אחר, מימד אחר, מימד של כוחות שפועלים עלינו, שמפעילים אותנו.

אנחנו דומים לחיות קטנות שנמצאות בתוך איזו בועה קטנה שנקראת היקום שלנו, ונמצאות כאן זמן מה, ועל כל הכוחות שפועלים עלינו, אנחנו יכולים לפעול בחזרה ואז לגרום לאיזון, ברמת ההפעלה שלהם עלינו, כך שנוכל להבריא ולהפטר מכל הצרות והבעיות. בנוסף על כך, נשיג את מטרת הקיום שלנו ונוכל לקבוע בעצמנו את סדר הפעולות ומהות הפעולות של הכוחות האלה, וכך נעלה מעל החיים שלנו. זאת אומרת שאז אני אקבע מה הם החיים שלי. אבל זאת דרגה גדולה .

האנושות תגיע לזה, כי הרגשת חוסר האושר תתפתח למרות שאנחנו כל הזמן מדברים על אושר, אבל זה לא יעזור. האנושות תרגיש את עצמה פחות ופחות מאושרת ויחד עם זה תבין את זה יותר ויותר, ולא תוכל להסתיר את עצמה בכל מיני אמצעים ושיטות שקריות, היא לא תצליח להירדם ובמשהו לצמצם את עצמה. ובסופו של דבר יבואו אנשים וידרשו את הניהול על החיים שלהם, ניהול שהוא למעלה מהחיים. וזה הקשר עם הכוחות העל טבעיים שמנהלים את הטבע שלנו. במילים אחרות, שמנהלים את האגו שלנו, כי זה העיקר.

אם הייתי יודע איך אני מנהל את האגו שלי, שבו אני תופס את המציאות, שבו אני מבין, שבו אני מרגיש, שבו אני הכל, אז הייתי מתעלה מעל החיים שלי. כי כשנולדתי, כרך נולד לא ידעתי מי אני, מה אני, קיבלתי כל הזמן מילויים, כל הזמן הזרימו בי תוכנה, שבה ראיתי אחר כך את עצמי, את החיים, את הסביבה, חשבונות, מחשבות, והתחלתי  להשוות בין הדברים. ואם הייתי מתפתח בסביבה אחרת, הייתי אדם אחר לגמרי. הייתה לי מחשבה, ותפיסה, ולוגיקה פנימית אחרת. אז בסופו של דבר אנחנו רואים שהבעיה שלנו היא להתעלות מעל החיים שלנו. ההתפתחות הנוכחית היא זאת שתגרום לנו את הרצון הגדול לזה. ואז נוכל לעלות מעבר לאגו. אמנם זו שיטה לא פשוטה אבל זו שיטה שמנהלת את תפיסת המציאות שלנו, תפיסת החיים. אנחנו נראה את החיים שלנו מהצד, נראה את הכוחות שפועלים, שמפעילים אותנו, ונדע איך להשתמש בהם בצורה אחרת לגמרי. פשוט. ללא שום קשר לבריאות ולאושר, לכל מה שיש לנו בחיים. פשוט מאוד, האגו שלנו, שהיום מנהל לנו את החיים, הוא זה שמביא אותנו למצב שאנחנו נצטרך לדרוך עליו ולהתעלות מעליו.

טל: האם אפשר בכל זאת להבין משהו מתוך מצבי החולי? למשל יש גישה שאומרת שלא סתם הגיעה לאדם איזו מחלה ואפשר ללמוד מזה משהו על איזה תיקון או שיפור שאני צריך לעשות בעצמי. יש ממש  רשימות, שאם קרה לך כך, סימן שיש לך בעיה פסיכולוגית כזאת וכזאת.

זה כבר חיפוש של אותם הכוחות שמנהלים אותנו.

טל: כן, אבל זה ברמה שטחית.

 זה די שטחי כי אנחנו לא יודעים, לא את הנקודה ההתחלתית של כל אחד, ולא את הנקודה הסופית אליה הוא צריך להגיע ומה בין ההתחלה לסוף שזה נקרא "אורך החיים". אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים לעבור, ועם איזה חשבון אנחנו צריכים לסיים את החיים. כי אנחנו סתם מסתכלים על האדם, אז מה? נולד, 20 שנה חי ומתפתח, 30 שנה איכשהו מתפקד, חי, אפילו פחות שנים מזה,  ואחר כך מזדקן. ומה יש לו בזה? כאילו חי, חי, חי, וזהו. אז מזה אנחנו לא יודעים עם איזה חשבון אנחנו גומרים את החיים. זאת אומרת, מה כדאי לנו?

יש אנשים ודתות שלמות שאומרות שכדאי לסבול יותר. יש כאלה שאומרים "לא", כמו אפיקור, "תהנה מהחיים כמה שיותר" וזהו. יש כאלה שלא, אתה חייב להיות כך וכך. אם מישהו סובל, אז גם אתה חייב לסבול. אלה דתות ואמונות למיניהן. אבל אם אנחנו מדברים על האושר, הנטייה לאושר, חיפוש האושר, זה מה שמכוון ומלווה אותנו כל הזמן.

בתוך החיים שלנו, בלי הפילוסופיות שדברנו עליהן עכשיו בצורה גבוהה, צריך לדבר גם על אושר ובריאות נפשית, לא בריאות גופנית. וזה מאוד תלוי בסביבה. אם אנחנו מארגנים את הסביבה בצורה נכונה, ההשפעה שלה על האדם, היא גדולה מאוד ואז הרגשת האושר שלו עולה פי כמה.

לכן כאן אנחנו צריכים לראות אם אנחנו נוכל לארגן קבוצות, קומונות למיניהן, שבהן האנשים יהיו קשורים זה לזה, עוזרים זה לזה, כמו אותם הילדים שנתתי בדוגמה, שחלק מהם היו נכים. ואדם שנמצא בסביבה כזאת, הוא מרגיש את עצמו במאה אחוז כמו כולם, וכך כל אחד ואחד על ידי האחרים, גם מישהו שלא מסוגל. למה אנחנו מתקשרים בינינו? למה בנינו ציוויליזציה שלמה? שכל אחד יוכל להשתמש באחרים, בתנאי שגם הוא יתרום משהו לסביבה. זה מצב הבריאות שלנו.

כי כל אחד מאיתנו שונה,  עכשיו אני כבר די מוגבל, לעומת איך שהייתי פעם ספורטאי והייתי חי וזריז, והיום אני מתקרב לגיל 70, וברור מה יכול לקרות. ולכן כאן אנחנו צריכים להבין שמצב הבריאות הוא הרגשת הבריאות, זה לא בדיוק מצב. כי יכולים למדוד או לעשות כל מיני בדיקות לפי כל מיני פרמטרים, אבל זה לא חשוב. זה חשוב באיזו סביבה אני חי, מה אני יכול לתת לסביבה, ומה הסביבה יכולה לתת לי. כוח, אני לא מסוגל לתת, אבל הרבה דברים אחרים אני מסוגל לתת. עכשיו אני לא יכול לצאת לפנסיה כי תלויים בי הרבה אנשים, אז אני מרגיש עד כמה שאני חי, החברים שלי מתקופת האוניברסיטה, שהייתי איתם לפני 40 שנה, הם כולם עכשיו יושבים בבית,. מה הם עושים בדיוק, אני לא יודע. איך אפשר לחיות ללא מטרה, למרות  שיש נכדים, יש חיים. זאת אומרת "הרגשת הבריאות" זה נקרא עד כמה שאני יכול לממש את עצמי כדי להגיע לאושר, ולא שהבריאות היא איזו מין דרגה בפני עצמה. כי נניח אותו אדם שמוגבל במשהו, חס ושלום, ואנחנו רואים שאין לו ידיים, יכול לתפוס את המכחול ברגל ומצייר יותר יפה ממה שאני מצייר ביד.

טל: הוא מקבל מזה אפילו יותר סיפוק.

כן. אז כל הדברים האלה הם א', יחסיים בלבד, הם תלויים בחברה, בכמה שאני תומך בסביבה והסביבה יכולה לתמוך בי, ולכן הרגשת האושר והבריאות, והקשר ביניהם מאוד תלויים באיזו סביבה אני נמצא.

טל: לארגון הבינלאומי יש הגדרה לבריאות שאומרת, שזה מצב גופני מנטלי וחברתי מושלם, ולא רק היעדרה של מחלה. זו הגדרה מפוצצת שאני לא יודעת כמה אנשים מגיעים לזה, אבל זה כמו שאתה אומר.

זה מצביע על כך שהאושר ממש תלוי בדברים האלה.

טל: אם נחזור ונדבר על הגוף, כי הוא באמת מכונה מופלאה, יש היום הרבה מאוד מחקרים שמדברים על כך, שחוץ מזה שיש לנו אינטיליגנציה שנובעת מהשכל, גם לגוף יש איזו אינטיליגנציה שנובעת כביכול ממקומות מפתיעים, כמו "חכמת הלב". מדברים על זה שללב יש איזה שדה  שמשפיע, מראים ששבעים אחוז מהתקשורת בין בני אדם היא לא מילולית, אלא משהו שהוא יותר גופני.

בעור שלנו יש קולטנים שקולטים כל מיני סוגי אינפורמציה מהסביבה. בכל מערכת העיכול יש מערכת נוירונים שהיא מאוד דומה למערכת המוחית. במערכת העיכול יש מאה מיליון נוירונים, יותר מאשר חוט השדרה, למערכת העיכול שלנו קוראים "המוח השני". לכן כשאנחנו מדברים על תחושת בטן, או שיש איזו הרגשה בבטן, זה נכון. זאת אומרת, הבטן שלנו באמת מרגישה. המחקרים מראים שהיא אפילו מתנהלת בצורה עצמאית מהמוח. האם גם אתה רואה את זה כך, האם יש באמת אינטיליגנציה לבטן שלנו, לגוף שלנו, האם הוא יודע דברים? 

וודאי. כל הגוף כך, כי זו מערכת אחת שלמה ואסור לנו לנתק זה מזה. זה טוב לפחות שאנחנו שמים לב לזה רק עכשיו, מאוחר יותר גם טוב. אבל אולי כבר כדאי שנגיע למצב שאנחנו באמת נתייחס לגוף  שלנו, לכל חלק וחלק שלו, שכל זה לא סתם. אנחנו מתקרבים למצב שעוד מעט נוכל להחליף את הראש. את הפנים כבר מחליפים, את כל החלקים שבגוף אנחנו כבר מחליפים, אז אולי נוכל להחליף גם את הראש. אם כך, איפה נמצא האדם, איפה נמצא האופי שלו, האינטיליגנציה שלו, ובכלל כל הזיכרונות, כל היחס שלו לחיים, לכולם.

היום הגענו למצב שאת פתאום יכולה להופיע לפניי ולהגיד לי שעברת נניח איזה שכלול, שכפול, ואת במקום מישהי אחרת שהייתה פעם. זאת אומרת, זה רק מראה לנו עד כמה אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו נתקשר זה לזה בצורה פנימית. הבריאות שלנו היא כבר לא רק בריאות גופנית, אלא בריאות נפשית. אם אנחנו כבר מדברים על אושר, אז נגיע למצב שאנחנו לא נהיה מוגבלים בבריאות הגופנית שלנו. אנחנו רואים כבר היום אנשים שחיים 90 שנה, וזה לא הגבול. הם יחיו עוד 120 שנה, וגם זה לא יהיה הגבול. העניין אין נוכל להגיע לאושר ללא קשר עם המצב הבריאותי, שהבריאות לא תהייה בכלל פרמטר, לא נהיה תלויים בזה.

טל: אלא אם כן זה מפריע לי.  

גם אם זה מפריע, אנחנו נצטרך לעשות כל מיני מערכות חברתיות או על ידי תרופה או על ידי משהו, כך שהאדם לא ירגיש שהבריאות שלו משפיעה על האושר. אבל אנחנו שוב נתקעים בבעיית האושר, מה איתו?

טל: כלומר, מה הדבר שיסיט את תשומת הלב שלי מהגוף עד כדי כך שיגרום לי להיות מאושרת?

לא, הגוף לא יהווה לי איזו הגבלה או איזו מחיצה, ודווקא בגלל מצב גופני אני לא אהיה מאושר. אנחנו משתוקקים לזה, אנחנו רוצים, ואנחנו נגיע לזה. הבעיה היא לא בזה שהבריאות לא תשפיע על האושר, ואנשים יוכלו לחיות הרבה שנים ולהיות בריאים, אלא הבעיה היא בשביל מה? בזה נמצאת שאלת האושר, וכאן האדם יהיה עוד פחות ופחות מאושר.

פעם הוא בכלל לא שאל האם אני מאושר או לא. אלא חיים מפני שחיים, אם נולדתי אני חי. הוא אפילו לא שאל איך נולדתי או לא נולדתי, אלא חי וזהו. רק אחר כך האדם התחיל לשאול. במאה 20 העניין הזה כבר התפתח יחד עם הפסיכולוגיה שהתחילה בתחילת המאה 20 ונגמרה בסוף המאה 20. היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים איך לענות על השאלה הזאת.

טל: תהיה לנו תכנית שלמה שנדבר על אושר ומשמעות. אבל דיברת על איזה מידע פנימי, על משהו כזה שנוכל לגשת אליו איכשהו דרך הגוף. יש שיטה שנקראת "פוקוסינג", שפיתחו אותה הפסיכולוגים יוג'ין ג'נדלין וקרל רוג'רס המפורסם מאוניברסיטת שיקגו. הם התעניינו בסיבה שהפסיכותרפיה פועלת על אנשים מסוימים, ועל אנשים אחרים לא. הם גילו שאנשים שמצליחים להשתפר בטיפולים, הם אותם אנשים שבזמן הטיפול עצרו, הקשיבו למה שהם מרגישים, שמו לב לתחושות שיש להם בגוף. דרך ההקשבה הזאת, נפתח להם מידע חדש ותובנות שכביכול קיימות בפנים, אבל אם אנחנו לא מקשיבים להן, אז אין לנו גישה אליהן.

בהמשך לכל מה שדיברנו כאן, על האינפורמציה שיש בגוף, האם באמת יש מידע בגוף שלנו ואנחנו לא מודעים אליו, ואם רק נקשיב לו נוכל להיעזר בו?

כלום. להקשיב לגוף? הרי הגוף הוא בהמה, חיה. מה אני יכול ללמוד מזה? רפואה, ואז אהיה רופא של הבהמה הזאת. גם כשאני מקשיב כביכול לנפש שלי, לכל מיני דחפים, לרצונות, למחשבות, לקשר בין בני אדם, ואני לומד על החיים, אני לא לומד מתוך הפנימיות, מאיפה שזה מגיע, אלא אני לומד את התופעות, את התוצאות. לכן אנחנו אף פעם לא נדע על הדברים האלה. ככל שנתקדם, אנחנו נתבלבל יותר ויותר. בכל מה שהתקדמנו הייתה איזו פריצה, יכול להיות שהייתה אפילו עלייה של כמה מאות או אלפי שנים, אבל אחר כך בכל זאת הכל נסגר ונגמר.

טל: אבל ראו שזה עוזר, שזה מפחית חרדה. כשאתה מתחבר לעצמך ולקול הפנימי שלך, זה עוזר למצב של דיכאון.

כן, אבל רק לעת עתה, לכמה מקרים בחיים. אחר כך מגיע זמן שזה כבר לא עוזר, כמו שראינו עם כל התרופות וכל השיטות עד כה. לכן פעם האנשים היו מטפלים רק בעזרת דת, בעזרת כל מיני טכניקות דתיות, או על ידי כל מיני תרגילים גופניים.

הייתי פעם במוזיאון כזה, שכל המוזיאון היה בית של רופא שחי לפני 400 שנה. היה לו שדה קטן שבו היו כל מיני צמחים, כל מיני דברים, ובבית היו תלויים אלפי צמחים למיניהם שהיו משפיעים על האדם. היום לא, כנראה שאנחנו מורעלים עד כדי כך שזה לא משפיע עלינו. לכן הכל עובר, ומה שנשאר היום, זה באמת האדם מול מושג ה"אושר", ופה הוא לא יודע מה לעשות. דווקא בארצות כאלה שיש את כל האפשרויות, האנשים שעברו הכל, לא מרגישים מאושרים.

טל: אחת הגישות ששמעתי היא שכדי להיות בריא ומאושר, צריכים להיות לאדם גבולות בריאים. זאת אומרת, שהוא ידע מה ההכרחיות שלו, וכמה שהוא מסוגל לעשות בשביל האחרים, יעשה, לא יותר. הרבה פעמים אנחנו רואים שדווקא אנשים שחולים בסרטן, הם אנשים שנותנים יותר, הם נחמדים ולא שומרים על הגבול שלהם. אבל יש גם איזו גישה שאומרת שמחלה היא סימן לכך שלא שמרת על הגבול שלך, וכביכול אין לך "אגו בריא" מה שנקרא, ולכן אתה מקבל עכשיו מצב כזה, כדי שתהיה חייב לחזור לאיזון. הטבע כאילו מכריח אותך לשמור על עצמך.

כן, יש בזה משהו. אני בטוח שזה נכון, אבל תלוי באילו מימדים. זה שהאדם לא מאוזן, שאין לו נתינה וקבלה בצורה מאוזנת כלפי הסביבה, זה בטוח. השאלה עד כמה זה משפיע בצורה מיידית על הבריאות שלו. כי בכל זאת אנחנו כולנו מתפתחים, כל האנושות היא כמו חיים של אדם אחד שנולד וחי, והוא צריך להתקרב למשהו, ובצורה כזאת כנראה ימות. לכל דבר יש מחזוריות, גם לחיים שלנו כאן. לכן אנחנו צריכים להבין שבזה שסתם נגביל את האדם בצורה רציונלית בחיים שלו, כדי שיהיה כמו מכונה מאוזנת עם הסביבה, ואז יהיה לגמרי בריא ולגמרי מאושר, זה לא עובד. רצו לעשות את זה בסין, רצו לעשות את זה ברוסיה במשהו, כל הקומוניזם דיבר על זה, אבל זה אך ורק בתנאי שאנחנו מתעלים מעל הטבע. כי יש לנו אפשרויות להיות מאושרים בזה שאנחנו נותנים, ולא דווקא בזה שאנחנו מקבלים.

טל: זאת אומרת יש אמת בעקרונות האלה, אבל אתה אומר שהם לא מספיקים כדי להגיע לאושר.

הם מאוד מאוד מצומצצים ומוגבלים. אם לא נותנים לאדם להתעלות מעל הטבע שלו, אז ב"תן וקח" הוא חי כמו בקומונה מצומצמת. אנחנו רואים מה קרה עם כל הקיבוצים ועם כל הדברים האלה, זה כבר לא עובד.

טל: נניח שאדם כבר עוסק בלעלות מעל הטבע שלו ולצאת מעצמו, האם הוא בכל זאת צריך לשמור על הרובד של הקיום שלו, האם חשוב שהגוף שלו יהיה בריא?

ללא ספק. אם היינו יכולים לשמור על "תן וקח", על קבלה ונתינה בצורה מאוזנת, אז היינו כחיות שנמצאות באיזון. היינו באיזון עם הסביבה. לא אוכל יותר מדי ולא פחות, ישן כשאפשר, וכשאין אפשרות אז לא, וכן הלאה. כמו כל חיה וחיה. אם הגוף שלנו לא היה אגואיסטי, כי האגואיזם שבנו, האגו שבנו הוא מעל הגוף, הוא שייך לדרגת האדם. יצר האדם הוא רע. אבל אם היינו חיים רק לפי הגוף, והיינו מתחלקים בינינו בכל מיני דברים, אז זה היה מצב אידיאלי. אבל זו לא צורת האדם, באגו שלנו אנחנו רוצים לשלוט בכולם. לא נוכל להגביל את עצמנו.

טל: האם למי שמתקרב לצורת האדם חשוב שהגוף שלו יהיה בריא כדי שהוא יוכל לעשות זאת?

לשם כך צריכים לעלות למעלה מהחיים שלנו. אלה כבר שאלות נצחיות, בשביל מה חיים, למה חיים, מי מנהל אותנו, אילו כוחות טבע מנהלים אותנו. אז אנחנו נגיע לאושר, אבל אחרי עבודה על עצמנו.

טל: האם גם במצב כזה אני אצטרך להמשיך לשמור על הגוף?

אני אוכל לשלוט על כל מה שקורה בעולם, כולל הגוף שלי, כי הוא חלק אינטגרלי מכל המערכת.

אורן: בלי ששמנו לב, הזמן שלנו נגמר. ניסינו לברר קצת דברים באספקט של בריאות ואושר, והייתי רוצה, ברשותך הרב לייטמן, משפט אחד לסיכום. עם מה כדאי לנו לצאת מהשיחה?

קודם כל, בטוח שיש קשר בין אושר לבריאות. לכן כדאי להביא את האדם למצב שהבריאות שלו לא תפריע להרגשת האושר, אלא שירגיש את עצמו מאושר לא בגלל שהוא בריא, אלא מפני שהגוף שלו והמצב הבריאותי הכללי לא מפריעים לו להגיע להרגשת האושר. אני חושב שזה הכי טוב, כי יש כאלה שנהנים ומאושרים מזה שהם בריאים. האם הוא חי רק כדי להרגיש שהגוף שלו בריא? הגוף בריא כדי שהוא יממש משהו, שיהיה אדם. הגוף הוא סך הכל בהמה, הא שייך לדרגת החי. לכן בכל ההתקדמות האנושית שלנו אנחנו משתוקקים להגיע למצב שבריאות הגוף יהיה חלק בטוח. שאנחנו נטפל בו ולא נדאג לו, ושהוא יאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו יכולים. זאת אומרת, שהוא לא יהווה מכשול להשגת האושר, זה בעצם המצב הרצוי.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, הבנו שאפשר להיות גם בריאים ומעל זה גם מאושרים. תודה טל מנדלבאום, תודה לכם שהייתם איתנו, ועד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.  

לחצו כאן להורדה