חיים חדשים - תוכנית 234 - מימוש אופטימלי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם כאן אתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: אנחנו רוצים שאתם תהיו אתנו, וביחד נלמד איך אפשר למצוא את הדרך לממש את עצמנו, כל אחד את עצמו. כל אחד אדם שונה, כל אחד מיוחד, ולכל אחד מאיתנו יש דברים בפנים בהם הוא מרגיש, שלא מימש את עצמו במקסימום. יש כאלה שיותר, יש כאלה שפחות, יש כאלה שבכלל לא, וזה עושה אותנו או אומללים, או מאושרים, כל אחד בסקאלה איפה שהוא נמצא. אנחנו רוצים היום ללמוד, איך נוכל למצוא את הדרך לממש את עצמנו בצורה הטובה ביותר, וזה יביא לנו שמחה, זה יביא לנו אושר, נשמח על זה שאנחנו חיים ונקום בבוקר עם חיוך, בִמקום לתת מכה לשעון המעורר, שיצלצל שוב עוד עשר דקות. רוצים להיות איתנו, נלמד איך לממש את עצמנו ולהיות מאושרים. טל, תדריכי אותנו בדרך אל המימוש העצמי.

טל: בהכנות לשיחות האלה, אני מחפשת חומרים, ואני קוראת תכנים של כל מיני פסיכולוגים ותיאורטיקנים. הרבה פעמים זה נחמד לגלות דברים שהם אומרים, ונשמעים מאוד מאוד יפה, אך לצערנו הם לא תמיד מתממשים במציאות שלנו. הפעם קראתי קצת את אברהם מאסלו, שמדבר על מימוש עצמי כהפסגה של פירמידת הצרכים, ובכלל של מימוש חיי האדם. והוא מסתבר, דיבר גם על חינוך, שמטרתו מימוש מלא של האדם. להפוך להיות אדם במלוא מובן המילה. לאפשר למין האנושי להגיע לשיא גובהו, ולעזור לאדם להיות הכי טוב שהוא יכול להיות.

הוא תיאר חינוך שאין בו ציונים, אין בו תעודות, אין בו קורסים שחייבים לקחת, והאדם לומד את מה שהוא רוצה ללמוד, כשהציון מותאם לרצון של התלמיד, ואין כפייה. הוא קרא לזה חינוך פנימי, וזה חינוך שהוא לאורך כל החיים. מטרת החינוך הזה, היא יצירתיות ולמצוא את עצמך. לגלות מה אתה אוהב, במה אתה טוב, במה אתה לא טוב. הוא אומר שאנשים שייקחו קורסים בנושאים שונים ויעשו סדנאות, אולי בתחילה לא ידעו בדיוק לאן הם הולכים, אבל תוך כדי, הם ינועו לגילוי של העיסוק המתאים בשבילם, וברגע שהם ימצאו אותו, אז הם ילמדו את הטכניקה שהם צריכים לשם כך. הוא אומר שהקולג' האידיאלי הזה מטרתו, גילוי הזהות והעיסוק האישי שלי.

בתוכנית הקודמת, דיברנו על מציאות חדשה שאנחנו הולכים לקראתה, שבה אנחנו נזדקק להכרות אחרת עם עצמנו, קצת שונה אולי ממה שאנחנו היום מגלים. האם התיאור הזה של אברהם מאסלו, נשמע קרוב יותר לסוג החינוך שנצטרך לעבור, לסוג הסדנאות שאולי נצטרך לעבור?

מאסלו הוא קודם כל די זקן ליָמינו, כי התיאוריה שלו הייתה לפני עשרות שנים ואז היא הייתה תיאוריה מאוד טובה.

טל: שלא מומשה לצערי.

כן, כי היא לא יכולה הייתה באמת להתממש, מפני שזה הכל תלוי בחברה. כשאני בודק את עצמי איפה אני יכול לממש את עצמי בחברה, זה טוב לחברה מתקדמת, חברה יציבה, חברה שיודעת לאן היא מתפתחת. וכאשר אני מממש את עצמי, אז אני מממש את עצמי לאורך שנים, וכך אני מוצא את עצמי וכל הזמן מתקדם ומאושר כתוצאה מהמימוש העצמי, אם מצאתי אותו. אבל זה בתנאי שהחברה מתקדמת לפי אותה התכלית, והתהליך הוא כרכבת שנוסעת והכל מתקדם יפה.

ביָמינו, בזמן המשבר הכללי, שהוא בעצם משבר אנושי ולא משבר טכנולוגי או כלכלי, אנחנו צריכים להבין שכאן זו הבעיה. כי העניין הוא, שאם האנשים עקב ההתפתחות יוצאים מכלל שוק העבודה והופכים להיות מובטלים, הם כבר לא מסוגלים לממש את עצמם באותו הסגנון כמו שקודם. כי קודם הביטוי שלנו למימוש העצמי, זה היה באיזה מקצוע ובמה אני יכול להרוויח יותר ולהצליח יותר. במה אני יכול לפי הסטנדרטים המקובלים בחברה, לעלות לפסגת האושר, פסגת המקצוע במשהו שחברה מעריכה.      

ואילו בזממנו, אנחנו נמצאים עכשיו בדיוק בקו התפר, בין החברה הקודמת, שכולה עסקה בלייצר יותר, למכור יותר, להשיג יותר, לבין מצב של שינוי גדול, שאמנם בא מצד הטכנולוגיות החדשות.

אורן: לְמה אתה מתכוון?

אנחנו נמצאים במצב, שאנחנו מחליפים אנשים לרובוטים ומכונות. ואנשים שהם נניח בעלי מקצוע ברובוטכניקה, במחשבים, בכל מיני דברים כאלה, עדיין צריכים אותם, אבל כל פועלי הייצור, כל אותם המיליונים, אפילו מיליארדי האנשים שהם פועלים בכל מיני מקצועות, כבר לא צריכים אותם.

טל: קראתי שאפילו בתחומים של רפואה יש כבר תפקידים של מתמחים שהם רובוטים, שמעבדים מידע יותר מהר מכל בן אדם. וגם במקצועות כמו אחיות, סניטרים וגם בעריכת דין יש כבר רובוטים שנכנסים במקומם.

כן, אנחנו יכולים להחליף כמעט הכל. זו הבעיה. אנחנו משתדלים כאילו לעצור את זה, כי יש פחד מאבטלה וממה שיהיה. כי המדינות לא יוכלו להתקיים בגלל מחסור במיסים, ומחסור בהכנסה, שאותה מקבלים היום מכל פועל, מכל עובד, מכל מעביד, ולא נוכל לעשות זאת.

כי אם אני בעל מפעל, שהיה מעסיק קודם אלף אנשים, הייתי מרוויח מזה שהייתי מוכר את הסחורות, וכל פועל היה משלם מיסים, וגם אני משלם מיסים, וכשאני מוכר אז אני משלם מיסים וכולי. מזה המדינה מתקיימת, ובסופו של דבר לכולם יש מזה רווח וקיום. מה שאין כן, אם אנחנו גם מתחילים להצטמצם בייצור. נניח יש לי במפעל במקום אלף אנשים שהיו בו, יש לי היום עשרים שמפעילים את כל המכונות. אז אותם אלף אנשים, פחות העשרים שלא פיטרתי, אין להם כוח קנייה, וכך נוהגים חוץ ממני גם האחרים. ובסופו של דבר, גם אני לא יכול לייצר את אותם הדברים שאני מייצר בעזרת המכונות, ואני עצמי גם נמצא בסופו של דבר באבטלה וכך כולם.

זאת אומרת אנחנו בזה ממיתים את המשק, אנחנו בזה ממיתים את המדינה, את החברה. ולכן המשבר הופך להיות ממשבר טכנולוגי, כלכלי, למשבר סוציולוגי, אנושי, חברתי, וכך נראה בעתיד הקרוב.

אנחנו לא יכולים להיות כמו התנועה ששברה פעם מכונות, כי האמינו שאם ישברו את המכונות אז תהיה עבודה לכולם, זה בלתי אפשרי. אנחנו גם לא יכולים להפסיק את ההתקדמות להחליף את האנשים במכונות, כי אם אני לא אעשה את זה, השכנים יעשו זאת, ומדינות אחרות, ואז הן יהיו ברווח לעומתי, כי הם יוכלו למכור יותר זול וכולי.

זאת אומרת אנחנו נמצאים כאן במצב של מלכוד, שאין לנו ברירה, אלא צריכים כאן לחשוב על שינוי רב גווני. גם חברתי, גם טכנולוגי, ובכלל בכל מה שהאדם עוסק בחיים, שינוי שאף פעם לא היה לנו כזה. וכאן אנחנו נתקעים יחד עם זה, גם בבעיות של מימוש האדם. כמו שכבר דיברנו על זה כמה פעמים, שאם יש לי 20-30% אבטלה, ובין הצעירים בספרד ובאיטליה זה מגיע אפילו עד 50% אבטלה.

טל: זה כבר קיים

זה כבר קיים ואם אנחנו מדברים על אירופה, אומרים שעוד מעט זה יהיה גם בגרמניה. באמריקה גם המספרים מאוד גבוהים והם גדלים יותר ויותר. אז אנחנו נמצאים כאן בבעיה של מימוש עצמי וזה העיקר. כי זו לא בעיה לתת להם דברים הכרחיים לחיים, אבל בזה הם מפסיקים להרגיש את עצמם כבני אדם שמממשים את עצמם, שהם מתקדמים בחיים, שיש להם משהו שהם מרוויחים וקונים ובונים לעצמם, ובונים את המשפחה. אפילו שיש להם כל מה שלא היה לפועל הרגיל לפני מאה שנה, אבל הרגשת חוסר האונים של המימוש עצמי, הורסת את האדם, ובסופו של דבר הוא מסכן. אז נחלק סמים, נעשה כל מיני תיקונים וזה לא יעזור. בכל זאת הדחף של האדם לממש את עצמו הוא הדחף הטבעי ביותר, וזה מה שמבדיל אותו מהבהמה.

ולכן החברה אנושית, או שהיא צריכה להגיע לרגרסיה כזו גדולה עד דרגת החי, שזה בלתי אפשרי, כי הכוח הגנתי שלנו לא ייתן לנו את זה לעשות. ובעצם אנחנו נצטרך לצאת מהמשבר, אבל בתנאי ובמגמה שאנחנו ניתן לכל אחד ואחד פיתרון לממש את עצמו. ובעצם זה המשחק, איך אני נותן לכל אדם ואדם, לכל 50% המובטלים, הרגשה שהם מממשים את עצמם ושיש להם משמעות בחיים, ובזה הם מרגישים מאושרים.

לכן הבעיה מתבהרת יותר כבעיה חברתית, בעיה אישית של כל אדם ואדם, והפתרון הוא להביא לכל אדם ואדם יכולת לממש את עצמו.

אורן: עוד לפני הפיתרון, אני רוצה להוסיף רובד שלא הזכרת. תיארת מצב שבו על ידי ההתפתחות הטכנולוגית, אנשים נפלטים משוק העבודה, כמו שכבר אנחנו מתחילים לראות, ואז האדם מוצא את עצמו חסר מעש. וגם אם יהיה לו מה לאכול ולשתות ואיפה לגור וכן הלאה, הוא לא מרגיש שיש בידיו כלים לממש את עצמו. על זה אני מוסיף עוד אוכלוסייה, ואני מכיר הרבה אנשים כאלה, שלאדם יש עיסוק מסוים שממלא את יומו מבוקר ועד ערב, והוא לא מרגיש שהוא מממש את עצמו. היום האנשים שאני מכיר, חשים כך יותר ויותר.

זאת אומרת, שלעניין של המימוש העצמי, אם מוסיפים לו עכשיו רובד נוסף, של לעשות משהו שיש בו משמעות. אז בהחלט יכול להיות מצב, שיש לי ולאשתי עדיין מקום תעסוקה, ואנחנו עובדים קשה מהבוקר עד הערב כדי להתפרנס, ואני מרגיש שבעיסוק שלי אין משהו שמוסיף לחיי, משהו בעל ערך, בעל משמעות. זאת אומרת, שהמצוקה שאני מזהה היא יותר רחבה. אתה תיארת מצב שבו עקב האוטומטיזציה וההתפתחות הטכנולוגית לאט לאט רובוטים מחליפים בני אדם, והאנשים נפלטים מהעבודה כי לא צריכים פועלים.

אפילו אלה שעובדים.

אורן: ובהחלט יתכן, שעקב תנאי החיים, אדם מוצא את עצמו תקוע במשרה מסוימת, עם משכנתא ועם כך וכך התחייבויות, שאין לו שום מרווח תנועה.

מעמד הביניים.

אורן: נכון. רוב האנשים שאני מכיר, הם כאלה. אתה תקוע ועושה את זה כדי להתפרנס, אתה אוהב את זה יותר, את זה פחות, גם לא כל כך משנה, אבל אתה בהחלט מרגיש שזה לא מביא לחייך משמעות, אתה לא מממש את עצמך.

אולי חלמת להיות צייר, ופתאום אתה מוצא את עצמך מהנדס מחשבים, תקוע על המקלדת מהבוקר עד הלילה. אני לא בטוח מה יותר גרוע, אם אתה יושב בבית מובטל כי היית פועל ייצור וסגרו את פס הייצור כי בא הרובוט, או שאתה מהנדס מחשבים שתקוע מהבוקר על המקלדת שעדיין "לא סגרו את המקלדת" ויש לך תפקיד להנדס אותם הרובוטים מה לעשות, אבל גם אתה מרגיש שבפנים אתה ריק, שזה לא ממלא אותך, ואתה לא מממש את עצמך.

אנחנו רואים שהתפתחה תעשיית בידור שלא הייתה כמוה בכלל. פעם זה היה כמו ברומא העתיקה, והיום אני רואה, אני חי נניח באזור של מעמד הביניים, כולם עורכי דין, רואי חשבון, מחשבים, כל מיני כאלה דברים ואנשים מוצאים לעצמם איזה עיסוק, נניח אופניים, אז יוצאים בקבוצות שלמות לרכב על אופניים, פעם בשבוע לחצי יום, כך, אבות, ילדים, אימהות, יש להם תעסוקה. טסים עדיין לחו"ל, למרות שזה כבר יוצא מהאופנה וכביכול מאב את הערך. אבל בכל זאת עדיין כן.

טל: כן, עדיין נוסעים.

כן. אבל זה יותר מאין ברירה. כי אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהאדם מתפתח ולא שזו אופנה, באופנה יש מרכיב יסודי, שזה הרצון של האדם. והרצון, כשהוא הולך ומתפתח, נעשה יותר ויותר משוכלל, ודורש מילוי יותר גבוה.

אורן: איזה רצון?

רצון, פשוט רצון, גולמי. "רוצה אני". מה אני רוצה? אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה. רוצה. כמו שאני נולד. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדעת מהם החיים, מה משמעות החיים, איך אני מממש את עצמי, איך אני מגיע לאושר. ואז החברה כביכול מביאה לי כל מיני הזדמנויות, ואז אני בוחר בעצמי מתוך הזדמנויות האלה.

עכשיו החברה מביאה לי כל מיני הזדמנויות, יש לפני את כל העולם, לעשות מה שאני רוצה, אבל אני לא רוצה את ההזדמנויות האלה, אני כביכול כבר מיואש מזה ולא בא לי, למרות  שאני מנסה להיות כמו כולם. כולם קופצים שם, כולם טסים, כולם מטיילים, כולם עושים. אז גם אני משתדל לעשות את זה, אבל משנה לשנה אני מרגיש את עצמי שכבר הייתי בסרט הזה והוא כבר לא ממלא אותי.

אורן: שאין בו משמעות?

אין משמעות, אין מילוי.

אורן: מה זה מילוי?

תענוג. אושר.

טל: כי זה כבר לא חדש, אני כאילו כבר מכיר?

גם כי זה לא חדש, אבל הבעיה היא שאני משתנה. אני רואה על הילדים, על הנכדים, יש להם חסרונות חדשים לגמרי, והם בכלל לא מסתכלים על מה שקורה. היום, מעניין שהם אפילו לא מסתכלים כמונו על מחשבים ועל כל מיני טלפונים למיניהם. זה כאילו מעֵבר לזה, מה קורה הלאה?

יש איזו מועקה פנימית, שאין לי במה להעסיק את האדם. הוא לא מסוגל בחברה המודרנית לממש את עצמו. ודאי שיש כאן את דעת החברה, את הלחץ החברתי, אני לא יכול להיות פחות מכולם, כי  האגו שלי לא נותן לי. אבל זה עד גבול מסוים. כשכולנו משתנים, זה הופך להיות משהו שמאוד מאבד את טעם החיים.

טל: הפסיכולוגים מחלקים את זה לשלושה, החיים הנעימים שהם כל הנאות החיים למיניהן, ששם באמת יש איזו שחיקה, שעם הזמן אני פחות ופחות נהנה מאותם הדברים, אבל חוץ מזה יש את החיים הטובים, שאני יודע מה החוזקות שלי, ואני באמת נמצא בתוך מה שאני עושה, אני נהנה ממה שאני עושה, מהמעשים שלי. ויש גם את החיים המשמעותיים, שזו כבר היכולת שלי לקבל משמעות ממה שאני עושה. ואלה הדברים שהם כביכול לא אמורים להישחק. אנחנו רואים שגם היום יש הרבה מטרות יפות כדי להקדיש את עצמי להן. זאת אומרת, אני לא חושבת שבן אדם לא רואה איפה הוא יכול למצוא משמעות, אם רק היה מחפש. יש היום המון נזקקים, וכולי.

אז תגידי לי, למה לא רוצים להתחתן? למה לא רוצים להביא ילדים? למה לא רצים לדברים מיוחדים, גבוהים שהיו קודם? למה אנשים נמצאים בייאוש, בצריכת תרופות נגד ייאוש, בצריכת סמים? למה יש נטייה כל כך גדולה להשתכר? וכל זה למרות שכל חברה וכל מדינה מאוד מעוניינות להעסיק את האזרחים שלה בכל מה שרק שאפשר ובכל זאת, לא מסוגלות.

טל: אני רואה אצל הצעירים הרבה ציניות.

זו לא ציניות, זה חוסר לממש את עצמם. וזה לא בגלל שאין אפשרויות. כמו שאת אומרת, למה לא תעשה את זה, ולמה לא תעשה את זה? אין לנו בכך שום עניין. הם סוגרים את עצמם בחדר ואפילו לא יוצאים, או שיוצאים למשהו כזה, לא משמעותי.

אנחנו צריכים לראות את הדברים כך, איך אנחנו נעסיק את האדם, מה אנחנו יכולים לתת לו לתעסוקה, כדי שירגיש שמממש את עצמו כחלק מהחברה, בזמן שלא צריכים אותו בתעשייה וכן הלאה.

איזו מין תעשייה, שירותים, חברה אנושית אנחנו נוכל לארגן, ש"לכו ותתפרנסו זה מזה" ובכך תמצאו את מימוש העצמי והאושר בזה. איך? במה? מה אנחנו יכולים לתת לאותם מיליארדי האנשים שיהיו פנויים?

טל: זה נשמע שבכלל חסר להם רצון לזה מלכתחילה. כי אתה אומר שהם לא רוצים את כל מה שיש לי להציע להם.

הם לא רוצים את מה שאת יכולה להציע, אבל זה לא שהם לא מחפשים משמעות.

טל: מחפשים משהו אחר ממה שיש לי להציע?

כן. אבל מה? זאת אומרת, איך אנחנו יכולים לארגן את הסביבה כך שלכל אחד תהיה אפשרות לממש את עצמו, ולהגיע על ידי זה לאושר?

אורן: לפני יומיים פגשתי מישהי צעירה, בת עשרים, בחורה יפהפייה והיא מאוד אומללה. למה היא אומללה? כי היא בגיל 20, וצריכה להתחיל את חייה, ומרגישה שהמימוש שלה זה ללמוד משחק, ללמוד ריקוד, להיות על הבמה ולהביע את עצמה דרך משחק וריקוד, היא מאוד רוצה להתפתח בזה. ההורים שלה מאוד מתנגדים ואומרים שהיא בטלנית, שהיא לא רוצה לעשות כלום עם עצמה. הקונפליקט הזה מתסכל אותה. זאת אומרת, יש לה את ההרגשה הפנימית שלה, שהמימוש העצמי שלה הוא דרך הבעה של ריקוד ומשחק, וכאילו הסובבים אותה, לצורך העניין ההורים שלה, שמסתכלים על החיים קצת אחרת ממנה, הם אומרים שהיא ילדה קטנה מפונקת ולא רוצה לזוז, לא רוצה להתפתח בחיים. היא נמצאת בצומת הדרכים הזאת והיא מאוד אומללה. נזכרתי בה עכשיו כי אמרת שיש לפעמים לדור הצעיר הרגשה שלא כך אנחנו רוצים לממש את עצמנו, אלא אחרת. רציתי להביא אותה כדוגמה. אני חושב שהיא מסמלת משהו.

לא, אבל היא לפחות יודעת מה שהיא רוצה.

אורן: כן. יש הרבה אנשים מתוסכלים כאלה. שמישהו עובד, כמהנדס מחשבים, מהנדס חשמל, מהנדס אלקטרוניקה, אבל פתאום מגלה בגיל 40 שבעצם הוא רצה להיות כל החיים זמר. רק שקודם הלחץ הסביבתי הכניס אותו לזרם שמקובל בחברה, אבל האמת שיש לו נפש של פייטן. יש  אנשים כאלה, רואים גם מקרים כאלה מפורסמים שאנשים באמצע החיים קמים ועושים, "רגע, בואו נעשה חזרה על המערכת, אני לא ממשיך בריצה הזאת וגומר אותה בגיל 70, ועושה כאילו גלגול פאזה ופותח משהו". אם אני חושב על הרבה האנשים שאני מכיר, בני גילי, יש להם חלום כמוס שתהיה איזו מכונת מזל כזו, שמישהו ייתן להם כרטיס מזל שיאפשר להם כאילו להתחיל מחדש. אנחנו כבר תקועים, באמצע עם הריצה, אבל לא עושים את מה שאוהבים, אנחנו לא מרגישים שמממשים את עצמנו. אז יש לי את השאיפה להתקדם הלאה בארגון שבו אני עובד לעוד משרה, לעוד שתיים, זה יביא יותר הכנסה, אבל זה לא לגעת, כפי שאמרת באחד הדיונים הקודמים, "להגיע לפסגה של החיים שלי". אני קולט שאני לא בדרך לפסגה של החיים שלי ולכן יש לפעמים את הפרק ב' הזה בחיים. הרבה פעמים דרך משברים אישיים אנשים מגיעים אליו, דרך גירושין, פתאום נפתח לרגע כביכול איזה חלון הזדמנויות, לעבור מהרכבת הזאת וליצור משהו אחר. למה דיברתי על כל זה? כי אמרת שהדבר החשוב ביותר במבט מבחינה חברתית, זה לראות איך אנחנו יוצרים תנאים חברתיים סביבתיים שמאפשרים לכל אדם לממש את עצמו באמת.

אם כך, אין לנו שום פיתרון, אלא שכל אחד יוכל לתרום לחברה ועל ידי כך לממש את עצמו. כי אז הוא לא מוגבל, הוא יכול לתרום לכולם ובכך להרגיש גבוה, גדול, למצוא את עצמו במרכז החברה, כי רק הוא יכול לעשות זאת לחברה. הוא יכול להרגיש עד כמה שהוא חשוב והכרחי לכולם. אין יותר מימוש עצמי מזה, כשכולם מרגישים שהוא כזה והוא מגלה עד כמה שהוא נמצא, כחלק אמנם הקטן, אבל חשוב במערכת האינטגרלית, בה כולנו קשורים זה לזה. ומזה יש לו את הרגשת האושר, שהוא ממש מקבל את זה מכולם, מכל המערכת שמתפקדת ונפעלת על ידו.

וכך כל אחד ואחד יכול לממש את עצמו במערכת כזאת, בהרמוניה שלמה, וכולנו מרגישים בינינו את כל אחד במימוש, כל אחד באושר, כל אחד בהרמוניה, שאין שום אפשרות אחרת לממש את עצמו, כל אחד ואחד, אלא רק בנתינה ההדדית.

אבל זה בתנאי שאנחנו ממש משדרגים את החברה ומגיעים לצורת קשר אחרת. בחברה שקיימת היום, התחרותית, שכל אחד מרוויח על חשבון השני וכל אחד צריך לטפס מעל השני ובכך מרגיש את מימוש והאושר, בכך אתה לא מגיע ליותר מקריסה.

טל: יש ציטוט יפה, של הסופר השוויצרי, אלן דבוטון, הוא כתב ספר שנקרא "חרדת סטאטוס". הוא טוען שאנחנו נמצאים בחרדה מתמדת, כי אנחנו צריכים כל הזמן להוכיח את עצמנו. הוא כתב, "הרצון למעמד חברתי הוא כל כך חזק שכל העולם הזה עמל ומתייגע ומלא אמביציה לכסף, כוח וכל זה, כי אנחנו רוצים להיות מישהו, רוצים להיות somebody. לקבל יחס מהסביבה זה הדחף מאחרי הרצון שלנו, לכל מה שאנחנו עושים. וכל הזמן אנחנו סובלים מחוסר וודאות לגבי הערך שלנו". כאילו אנחנו צריכים כל הזמן אישורים מהסביבה לערך שלנו, וכל הזמן יש לנו חוסר ביטחון עצמי ותחושה של חוסר ערך. הוא אומר שאפשר לדמות את האגו לבלון דולף, שכל הזמן אנחנו צריכים הליום מהסביבה שינפח אותו בשביל שנוכל להחזיק מעמד. וכל דקירה קטנה של חוסר יחס, ישר מוציאה אותנו משלוותנו וגורמת לנו פחד. הוא כאילו אומר שבעולם אידיאלי אנחנו נדע בעצמנו מה הערך העצמי שלנו, ואז לא נהיה כל כך רגישים, לא נזדקק כל הזמן לפידבק מהסביבה, ולא נצטרך לרדוף כל הזמן אחרי סטאטוס. זאת אומרת, המצב הזה שאתה מתאר הוא מצב שיש לי ערך, כי אני מרגישה שיש לי תפקיד במציאות הזאת. מאיפה נובע הערך העצמי, החיובי, הבריא? לא מהסביבה שצריכה כל הזמן לחזק אותנו.

מהסביבה, אבל איך יכול להיות שיהיה לך ערך ולו, ולו, ולכולם? תמיד זה אחד על חשבון השני, ולכן זה הולך ונגמר, ואנחנו נמצאים בקריסה. איך לבנות חברה ששם יהיה ערך ונחיצות, והכרחיות לכולם, וכל אחד יהיה חשוב, וכל אחד יגיע למימוש עצמו, וכל אחד יקבל הרגשת אושר ולא יפריע לאחרים.

אורן: תמיד זה אחד על חשבון השני ולכן זה הולך ונגמר?

כן.

אורן: לְמה אתה מתכוון?

לחברה תחרותית.

אורן: מה זאת אומרת? נניח אותה ילדה שרוצה להיות שחקנית, והיא תהיה שחקנית, ונניח שגם השנייה תהיה שחקנית, אז אחת תמיד תעמוד בהשוואה מול השנייה ולא יהיו שתיים שהן מרוצות.

הן לא משלימות זו את זו, אלא אחת על חשבון השנייה. אני בונה את האושר שלי על חשבון הדיכוי שלה. על הצער שלה.

טל: זאת אומרת, אם היא יותר מוצלחת זה גורם לי לצער או משהו כזה, ולא ההיפך?

כן, ידוע איזו תחרות יש בין שחקנים, ציירים, לא חשוב מי, במיוחד אנשי התרבות.

אורן: ואיך זה קשור למימוש עצמי של כל אחד, זה כאילו מדכא את האפשרות למימוש עצמי של כולם?

לא, זה אומר שסופה של החברה הזאת הוא הרס וקריסה.

אורן: לָמה?

כי בסופו של דבר אתה מגיע למצב שהתחרותיות הזאת, הורסת. היא לא באה יחד עם החשבון של הטבע, שאנחנו צריכים להיות מאוחדים ודומים לכל הטבע הגלובלי, ולכן זה מגיע לקריסה. זה מגיע למצב שפתאום נגמרים הכוחות, מתחילים להתייבש, מתחילים לאבד את הטעם, שהתחרות הזאת מוציאה את האדם מהעולם.

טל: האדם כל הזמן נמצא בחרדה, כל הזמן במצוקה.

כל האנשים שנמצאים בתחרותיות לא מרגישים את האושר. הם מרגישים רק אושר בזה שהם נמצאים מעל השני, זה לא האושר המושלם. בכל זאת אני תלוי במישהו שכלפיו אני מודד עד כמה אני יותר או פחות. נניח עכשיו אני נמצא בתחרות עם מישהו שרץ לראשות הממשלה, ואני גם רץ להיות ראש ממשלה, אז אני נמצא איתו בתחרות?

אורן: כן.

כמה שהוא פחות, אני יותר מאושר?

אורן: כן.

איך אני יכול להיות מאושר בלי להתחשב בו? למרות שאני נמצא בתחרות עימו, אבל המטרה שלי היא להגיע למצב שאני אוכל להשפיע לאחרים. כביכול בתחרות עימו, אבל זו לא תחרות. אני נמצא עכשיו במרוץ לתפקיד, שמהתפקיד הזה אני אוכל להשפיע יותר טוב לאחרים.

אורן: לעשות טוב לאחרים.

אז אני לא דואג למקום שלי כלפיו כל כך. אני דואג איך אני אדע יותר טוב להשפיע לאחרים, והוא צריך את המקום הזה כדי כמה שיותר לקבל מאחרים כבוד, כסף, שליטה, וכולי. תגיד לי יש הבדל?

אורן: נראה אם הבנתי אותך. אני והיא מתמודדים על ראשות הממשלה ויש הציבור. אם אנחנו בהתמודדות רגילה אז אני מאחל לה שתמות בדרך, כדי שאני אתפוס את המקום האחד. אם יש כיסא אחד, אז שתמות. עכשיו אתה אומר, בוא תסתכל על זה אחרת. אם מטרתך זה להיטיב לציבור, אז אין בעצם יריבות איתה, אלא אתה מאמין שאם אתה תהיה בעמדה הזאת של ההשפעה הגדולה ביותר, הגבוהה ביותר, תוכל לעשות כמה שיותר טוב להם. נניח לצורך העניין, שהציבור יבחר אותה ולא אותי, אין לי ממה להתאכזב, כי אני כנראה אצטרך למצוא מקום אחר שממנו האובייקט שעליו אני עובד, לעשות את הטוב לציבור, זה עדיין יתקיים מעמדה אחרת.

כן, כנראה שלא יכולתי לפנות לציבור בצורה נכונה, או שהציבור עדיין לא זקוק לשינויים כאלה כמו שאני מציע לו ועוד, כולל הכוח עליון, ההתאמה להטבע, וכולי. זאת אומרת, אין לי צער כל כך גדול אם אני מגיע או לא מגיע, לכיסא ההוא. המטרה שלי נמצאת לא בכיסא, אלא ביכולת להשפיע לאנשים, ויכול להיות שזה לא תלוי בכיסא בכלל.

טל: כאילו לא מימשת את עצמך אם לא הגעת לשם.

כן.

טל: אז איפה כן תממש את עצמך?

אני יכול לממש את עצמי חוץ מהכיסא ההוא. אם הקהל לא מתאים ולא בוחר בי, סימן שאין לי שם מקום להיות.

אורן: וזה לא מחליש אותך?

לא, ההיפך, אני ממשיך בעבודה שלי.

אורן: זאת אומרת, המטרה נשארת אותה מטרה, להיטיב לציבור. ואם יש לך מטרה כזאת באמת, אתה נקי עם עצמך שמטרתך להיטיב לציבור, אז גם אם נכשלת בתחרות איתה על עמדת השפעה מסוימת, זה לא מחליש אותך. אתה אומר, אני לא מנהל את העולם, עשיתי מה שיכולתי, לא הולך פה, אני ממשיך באותו נתיב של מימוש עצמי, אני מחפש מקסימום השפעה לציבור במה שיזדמן לי בדבר הבא, שהוא כאילו שלי. אז כנראה שעמדת ההשפעה הזאת לא הייתה שלי.

עוד לא שלך.

אורן: אבל הכיוון שלי, המצפן שלי הוא אותו מצפן, אני מחפש מקסימום להיטיב לציבור.

כן, בזה אני לא גומר את הקריירה שלי, העיסוק שלי נשאר אותו עיסוק.

טל: אם אני באמת דואגת לציבור אז אני ארצה שמי שנבחר יהיה הכי מוצלח.

לא, זה כבר פוליטיקה. דווקא בהשפעה אנחנו נמצאים במצב שאף אחד לא מפריע לי לממש את עצמי, המקור שמאפשר להיות מאושר, תמיד נמצא ופתוח, בזה אין תחרות.

אורן: אם אני חושב על זה לעומק, הדוגמה עם ראש ממשלה היא גם נכונה לאותה ילדה שרוצה להיות שחקנית. שתי שחקניות הטובות ביותר, מתמודדות על התפקיד הראשי בהצגה הבאה ורק אחת מקבלת אותו. אז אתה אומר למפסידה, אין לך מה להתאכזב. את רצית דרך זה לבטא את עצמך ולתרום את חלקך לחברה שבה את חיה, להיטיב בצורה המקסימאלית, לא יצא. אם המטרה שלך הייתה רק "תראו אותי, אני השחקנית מספר אחד", אז ברור שאת מאוכזבת ואת מרגישה שאת לא מממשת את עצמך, אבל אם מטרתך זה באמת ממקום של לעשות טוב לציבור, אז בסדר, לא הזדמן לך בתפקיד הזה, הקריירה שלך לא נגמרה בזה.

לא רק זה, אלא על ידי התחרות, ועל ידי כל מיני בדיקות כאלה, אני מוצא את מקומי הנכון, האמיתי. אולי אני לא צריך להיות ראש ממשלה, אלא סגנו, או בכלל משהו אחר. אני לא צריכה להיות השחקנית הראשית באותה המערכה נניח, אלא אני יכולה להיות, או צריכה להיות במשהו אחר, אולי בתפקיד אחר לגמרי, שהוא התפקיד המתאים לי. זאת אומרת, כאן אני יותר ויותר מתחיל לקשור אותי לכוח הכללי, להטבע, עד כמה אני מותאם לכוח השפעה שנמצא בטבע, ושהוא, בהתאם למי שאני, מסדר אותי נכון, איפה שאני צריך להיות. 

הטבע הוא כולו כוח אחד אינטגרלי שמנהל את החיים, מעצב את החיים, ממלא את החיים, והכוח הזה כל הזמן מפתח אותנו, זה כוח של השפעה ואהבה, זה כוח הטבע הכללי שמחזיק את הכל ומפתח את הכל, ואני צריך להיות מותאם מקסימלית לאותו הכוח.

אורן: אני כאדם.

כאדם. ולא חשוב לי איפה אני מוצא את עצמי, כי אני כמו איזה מטען בשדה חשמלי שמזיז אותי לאיזה מקום, ובאותו מקום אני צריך להרגיש את האיזון שלי. לכן כל מה שקורה, הוא לטובה, אני נמצא היכן שאני נמצא מפני שכך בסך הכל הכוחות פעלו עלי, אני לא ממורמר מהתוצאות ואין לי שום בעיה.

טל: זה לא יכול לגרום לי להיות קצת פסיבית?

לא פסיבית, אני רוצה לממש את עצמי לגמרי.

טל: אבל אם לא הצלחתי פעם אחת, אני לא צריכה לנסות שוב ושוב?

לא, כי מי יודע שזהו המקום שלי באמת? אני צריך ללכת כמה שיותר גבוה, בכל ההזדמנויות שמהן אני יכול להשפיע על הקהל במקסימום, ואיפה שאני נעצר, מכל מיני סיבות, אני מקבל את זה בשמחה, כי בסופו של דבר מצאתי את המקום הנכון שלי לעת עתה.

טל: אז איך אני יודעת אם זה לא המקום שלי ובגלל זה לא הצלחתי, או שפשוט אני צריכה לנסות שוב ושוב? למשל לא הצלחתי הפעם להגיע לראשות הממשלה.

תמיד לנסות שוב ושוב, תמיד ללכת למקומות שמשם נראה לך שאת יכולה להשפיע יותר.

אורן: אתה אומר לי, אם אתה רוצה לממש את עצמך בחיים, קח לעצמך מצפן פשוט ותבדוק איך אתה יכול לעשות מקסימום טוב לחברה שבה אתה חי, להיות ראש ממשלה, להיות רקדנית, להיות ספרית, לא משנה מה, העיקר שהבדיקה שלך תהיה איך אתה עם היכולות שלך, עם המאפיינים המיוחדים שיש רק לך, יכול לעשות מקסימום טוב לחברה שבה אתה חי. ואתה אומר לי, אם אתה באמת תיקח לך את זה כמצפן ולא תשקר לעצמך בדרך, ולא תתבלבל, בטוח תממש את עצמך ותגיע לפסגת חייך.

כן.

אורן: זה גרם לי לחץ. למה זה עורר בי לחץ?

למה? בטוח שאז אתה תממש את עצמך?

אורן: כך זה נשמע. נשמע כל כך הגיוני ואני זרמתי איתך עד כה, אתה רואה, אנחנו כבר מדברים 40 דקות על זה, ועד עכשיו זרמתי איתך בנחת, הכל טוב, פתאום נכנסתי ללחץ, כי יש פה איזו הנחת יסוד שהיא מאוד מלחיצה.

לָמה?

אורן: כי רציתי היום להבין איך אני מממש את עצמי, איך אני מגיע לפסגת חיי כמו שהבטחת לי. אמרת לי מימוש עצמי זה להגיע לפסגת חייך, את זה אני רוצה, ובדרך החלפת לי את המטרה. מה זאת אומרת החלפת לי את המטרה?

גם את האמצעי.

אורן: אני רציתי בסך הכל לממש את עצמי, פתאום נהייתי מי שעושה הכי טוב לכולם. מה הכי טוב לכולם? מה אני, מה כולם? תן לי לממש את עצמי.

המימוש העצמי השלם שמביא אושר אמיתי, הוא נשאר. זאת הייתה השאלה, איך אני מגיע למימוש עצמי אמיתי ולאושר המלא?

אורן: נכון. בדיוק, זאת השאלה.

אמרתי לך, אתה יכול להגיע לזה בלי תחרות עם אף אחד, אם אתה לוקח את הקו של השפעה לזולת במקום להרוויח על יד קבלה מכולם. ויכול להיות שאתה תישאר איזה שרברב ולא רואה חשבון גדול, אבל מימוש ואושר, בטוח. מה שאין כן, אני לא בטוח שלאותו רואה החשבון הגדול, יש מימוש עצמי ואושר.

אורן: איך שאני מסדר את החיים שלי בצורה האופטימלית, לזה אני קורא לממש את עצמי, ופתאום נהייתי משרת של הציבור, אני נדרש לעשות להם טוב.  נכנסתי ללחץ, כי למען האמת אני לא בטוח שכל כך אכפת לי לעשות טוב לציבור. אני רוצה שיהיה טוב לציבור, אבל אני רוצה לעשות לעצמי.

לא, אתה בכלל לא רוצה שיהיה טוב לציבור.

אורן: אני רוצה לממש את עצמי, איך הגעתי ל"לעשות טוב לציבור"?

אתה רוצה להיות מאושר.

אורן: בדיוק, בטופ, לממש את עצמי, שאני לא ארגיש שהחיים שלי הלכו לזבל סתם כמו אצל רוב האנשים שאני מכיר. אני רוצה לממש את עצמי במקסימום.

אין לך דרך אחרת חוץ מאשר להיות מאוזן עם הסביבה, עם החברה, עם העולם, עם הטבע.

אורן: מה זה מאוזן?

להיות בחלק האינטגרלי של כל המערכת הזאת, להרגיש את עצמך חלק בלתי נבדל מכל המציאות, מכל העולם, מכל מה שבכלל קיים. ואתה, במודעות שלך, ברצון שלך, במימוש, אתה מבצע את החיבור הזה, את ההרמוניה הזאת עם הטבע. אתה יכול לעשות את זה רק בתנאי שאתה משפיע כמו הטבע לאחרים, לזולת, בכך זה מתממש.

טל: יש הרבה מחקרים שמראים שמהנתינה אנחנו הרבה יותר שמחים, מאושרים, מקבלים יותר סיפוק, מאשר מהקבלה. שיש לזה ממש עדויות. זאת אומרת, שאם אני אשנה את הפוקוס שלי מלקדם את עצמי ללהיות בפוקוס על האחרים כל הזמן, אז אני אוכל לא להיפגע, לא להיות בחרדה הזאת כל הזמן. אבל אני בכל זאת צריכה לגלות מה הוא הדבר שיהיה לי רצון אליו. כי קודם אמרת שהיום אין לנו כל כך רצון לדברים של נתינה ומשמעות.

לכן אנחנו צריכים לחנך את האנשים. זה החינוך החדש שאליו אנחנו צריכים לגשת, לעסוק בזה באמת בכל הכוח שלנו. לבנות חברה שתחזיק את האדם המכוון להשפעה בתוכה, כך שיהיה בו המימוש עצמו בכיוון הזה, ויהיה לו אושר מזה שהוא נמצא בחברה אינטגראלית, כחלק אינטגראלי עם כולם, כך שכולם משלימים את כולם להרמוניה מיוחדת.

טל: מה אנחנו נוכל להציע לאותם אנשים שאין להם כרגע רצון למשמעות ברמה שהיום אנחנו מכירים, שזה עזרה לזולת וכולי, שפתאום יעורר בהם איזה רצון למימוש עצמי ולחיים?

אנחנו צריכים לפתוח להם את העיניים, שאנחנו באמת חיים בשקר, שהטבע שלנו הוא טבע רע.

אורן: איזה טבע?

הטבע האגואיסטי הוא רע. אנחנו כולנו אוכלים זה את זה, נמצאים בתחרות שקרית, גונבים זה מזה את הרגשת האושר, לא מאפשרים אחד לשני לממש את עצמנו בצורה נורמאלית, טבעית. כי כל אדם שנולד ונמצא בעולם הוא לא מפריע לשני, אלא אנחנו מתנהלים בחיים שלנו כך שאני חייב להיות יותר ממך זאת אומרת, אני צריך להיות כמוך ויותר ואני לא רוצה להיות כמוך, אני אחר וכל אחד אחר מהשני. למה אנחנו צריכים להיות בתחרות?

אורן: אם אתה לא בתחרות, אתה אנמי, אתה לא תתקדם.

לא.

אורן: מה יזיז אותך קדימה?

למה אני צריך להיות בתחרות עם מישהו?

אורן: נניח ששנינו אינסטלטורים. אני אינסטלטור יותר מקצועי ממך, אז אתה מרגיש שאם תשפר את עצמך, זה יכוון אותך ליתר התפתחות, להיות מקצוען כמוני. אותך אף אחד לא מזמין, אותי כן.

בסדר. מהו המנוע של ההתפתחות? שאני אהרוס אותך? או המנוע שלי להתפתחות הוא שאגרום טובה לסביבה?

אורן: זאת שאלה.

זאת השאלה.

אורן: האם ההתמקצעות או הכבוד הם מכך שאני יותר ממך?

לא. כבוד הוא מזה שאני משפיע לחברה.

אורן: לזה אני קורא התמקצעות, יותר מקצוען. למה לא מזמינים אותך? כי אני יותר טוב ממך בשירות שלי באינסטלציה, לא משנה במה.

אבל אני במשהו גם נמצא במקצוע. אז אותך מזמינים לדברים מיוחדים כאלה, ואותי לדברים כאלו, לא חשוב. אבל אם אני יודע בכל זאת להיטיב לחברה במה שאני, מצד הטבע שכך אני בנוי עם כאלה ידיים ועם כזה שכל, אז אני מאושר מזה שאני מממש את עצמי בצורה שלמה ומלאה למען החברה. אני לא נמצא איתך בתחרות.

אורן: אלא עם מה?

אני נמצא בתחרות עם עצמי, איך אני בכמה שאפשר, אממש את עצמי יותר כלפי החברה.

אורן: אבל אם שנינו באותו מקצוע, אז אני פה בעצם עוזר לך, כי אני כמו מנוף שמרים אותך.

לא, אני דווקא לא מסתכל עליך כל כך, אני מסתכל עד כמה אני יכול להיטיב לאנשים.

אורן: איך תתמקצע אם לא יהיה מומחה גדול ממך בתחום מסוים. לא חשוב באיזה תחום, אינסטלציה או תיאטרון, בכל תחום שהוא. אתה תיצור משהו מסוים שאתה מביא אותו לחברה שבה אתה חי, ואדם אחר ייצור את אותו דבר רק משובח יותר. ואז הוא יכול להיות מנוף להתקדמות בשבילך אם אתה מסתכל, לומד, ומשתכלל.

בסדר אבל לא תחרות, אלא כמורה שלי, אבל לא תחרותי. כי לכל אחד יש מקום, כל אחד שנולד יש לו מקום, הוא כמו פאזל. אני לא יכול להחליף חלק אחד של הפאזל בחלק השני.

אורן: לכל אחד יש מקום?

בטח. כל אחד עם נשמה מיוחדת.

טל: אולי אנחנו יכולים לעשות ביחד איזו סדנה, שבה נתחיל לגלות מה החלק שלי בפאזל. אני מאוד רוצה לגלות את זה, אני חושבת שכל אחד היה רוצה לדעת מי הוא, להכיר את עצמו, לדעת מה החלק שלו. אפשר לגלות את זה בתוך סדנה?

אורן: נניח שהייתי בא אליך ואומר לך, תשמע אתה איש חכם, כך שמעתי, ואני רוצה ללמוד איך לממש את עצמי. מלמדים אותי היום המון שיטות ותורות, יש תעשיה שלמה איך לממש את עצמי. ואני רוצה לבוא אליך ללמוד, ונניח שאנחנו קבוצה של 2, 3, 10 אנשים שרוצים ללמוד לממש את עצמנו. אתה יכול להדריך אותנו בתהליך של מימוש עצמי?

צריכים לבנות סדר שאלות, לתת לכם, ואתם יחד תתחילו לפתור אותם.

אורן: מה השאלה הראשונה?

השאלה הראשונה מה הטעם בחיים.

אורן: לא הבנתי את השאלה.

כי אתה לא מכיר טעם בחיים, לכן אתה לא מבין את השאלה.

אורן: בוא לא נדבר בקודים. אנחנו עכשיו בסדנה למימוש עצמי, אתה מוביל אותנו בתהליך ומה שתרצה נעשה. אנחנו זורמים איתך, תוליך אותנו.

מה זה נקרא מימוש עצמי בחיים שלנו, שהוא לא בא על חשבון אף אחד, שאף אחד לא מפריע לי, וכולם יכולים לעזור לי דווקא. האם קיימת כזאת חברה, אפשרות, יכולת. אני רוצה להגיע למצב כזה, או במקצוע, או בחברה מיוחדת, או ביחס מיוחד שלי.

נניח שאני רוצה להיות אדם שמממש את עצמו ב- 100%, ועם אף אחד לא בתחרות, אני לא הורס את השני, אני לא הולך על ראשים, אני ממש רוצה להגיע לאושר שלא בא מכך שאני הורס, הורג, דוחף את האחרים וכן הלאה. האם זה אפשרי. איזו חברה יכולה להיות, שאני אוכל לממש בה את עצמי בצורה כזאת. מה אני צריך להחליף בתוכי, כדי להתייחס כך לחברה ולחיים. את זה הייתי שואל קודם כל, אם אנחנו מדברים על מימוש.

לפני זה הייתי נותן להם סדנאות אחרות, על מה הוא המשבר, מה סיבת המשבר האנושי. למה אנחנו יכולים להגיע כדי שנתפתח הלאה. אילו אפשרויות יש לפני האנושות בהתפתחות שלה. עד כמה אנחנו יכולים להתפתח בהתפתחות האגואיסטית. למה אנחנו מגיעים עם כל הקריסה האיטית הזאת שמתגלגלת יותר ויותר, כי בכל זאת אנחנו נמצאים בצניחה. מה אנחנו עושים עם אותם מיליוני המובטלים, ועוד מעט יהיו מיליארדי מובטלים. איך אנחנו נגיע לעתיד ללא מלחמת העולם. מה נעשה עם כל האנשים שצורכים סמים ותרופות נגד דכאון וכל הדברים. מהי צורת העולם, אם אנחנו נפתח את העיניים ונראה אותו לא כמו שרגילים, אלא נראה אותו בצורה אמיתית. מה נמצא כיסוד העולם שלנו, זאת אומרת, האגו. הייתי מעביר להם כאלו סדנאות. אני רוצה שיגלו את זה, שיספרו, שידברו על זה, ועל מה הוא הפתרון. זה על טבע האדם. בנוסף עוד סדנה על הטבע הסובב, ואולי כמה סדנאות. יש איזה כוח שמנהל אותנו, אנחנו רואים שאנחנו נמצאים בהתפתחות, באיזה תהליך באבולוציה. אז מה הוא הכוח שמפתח אותנו, שיצר את החיים, ואת ההתפתחות במשך החיים וכן הלאה. הכוח הזה שמפתח אותנו זה כוח הטבע, הוא נקרא הטבע. מה טיבו. עד כמה אנחנו צריכים להיות קרובים או רחוקים מאותו הכוח. איך אנחנו צריכים להתייחס אליו. אנחנו בכל זאת תלויים בו, אני רואה שיש כאן גורל בכל דבר.

אורן: איך כל זה קשור, נרשמנו לסדנה למימוש עצמי?

לפני שא

נחנו מגיעים למימוש עצמי, אני צריך לדעת איפה אני נמצא, מי אני ומה אני, באיזו חברה, באיזה עולם , כי יש תנאים שבהם אני מממש את עצמי.

טל: בדרך כלל היום בסדנאות כאלה, אדם בא ושואלים אותו מה הוא רוצה, מה הוא אוהב, מה המטרות שלו?

זו סתם פסיכולוגיה, אני לא רוצה להתעסק בזה, אני שונא את הפסיכולוגיה, היא סתם מבלבלת את האדם. אני רואה כמה שהיא קיימת היא גם קורסת, ולא הביאה לאנשים שום דבר, חוץ מהרווח שהרוויחו הפסיכולוגים. היום זה לא כל כך הולך להם.

טל: אבל עכשיו זה משהו אחר לגמרי. במקום לשבת עם עצמי ולברר מה מתאים לי, אני מגיעה לסדנה.

את באה אלינו לכאן וזה גם כמין פסיכולוגיה, כמין סדנה. אבל כאן את חייבת לגלות על ידנו, מה המקום שלך בעולם קודם כל, מי את ומה היה העולם. ולאן העולם מתגלגל, על ידי אילו כוחות, וכנראה לאיזו מטרה, שאנחנו יכולים לראות בפרספקטיבה. ואז, איך אני מממש את עצמי לקראת זה. כי אם אני לא לוקח את כל התנאים האלה בחשבון, אז איך אני פתאום נופל לסדנה למימוש עצמי.

טל: זאת אומרת, זה ביחס למשהו?

אני צריך קודם כל להעמיד את עצמי בתנאים האלו. אני נמצא בעולם הגדול, בתוך החברה האנושית הגדולה, בתוך החברה הקטנה שלי, בתוך המשפחה שלי, ומי אני שנמצא בתוך זה.

עכשיו המימוש. אני צריך לדעת עכשיו בתוך המימוש, מה זה נקרא לממש את עצמי. מי מפריע ומי לא מפריע, איך להיות חופשי בזה, מה היא בחירה חופשית. במה אני יכול לעסוק באמת, כך שאהיה חופשי בפעולות שלי ולא תלוי באף אחד. איך אני מנקה את עצמי מהשפעה זרה לגמרי. כי לא מן הסתם זה נקרא מימוש עצמי, איפה אני מוצא את עצמי. אני לא יודע מי זה האני.

ואז כשאני מוצא שזה אני, אני צריך להביא את עצמי לאיזו נקודה, מנקודה א' לנקודה ב'. איך אני מגיע לנקודה ב' הזאת, מה היא, שאז אני ארגיש, שגם בדרך וגם בה כשאני מגיע, מימשתי את עצמי ממש.

אם כבר אנחנו מדברים על דבר כזה, אז אני רוצה לממש את עצמי כך, שאני אהיה הכי. "הכי" זאת אומרת, הכי עשיר, הכי מאושר, לא מרגיש שנאה ולחץ מאף אחד. מרגיש חופשי לגמרי, גם שלם וגם נצחי. בלי זה, זה לא שווה. הגעתי לאושר, וברגע זה אני מת, מה זה שייך אחד לשני.

זאת אומרת, המימוש העצמי עד דרגת האושר, כולל כאן הרבה מאוד שאלות. אולי אני מגלה דברים שלא כדאי בכלל לשאוף לזה, אלא נלך לסמים, או למשהו אחר, כי אכול ושתה כי מחר נמות. או ההפך, את כל החיים כדאי לי להשקיע בזה, כי כך אני מגיע לנצחיות, לנצחיות פה וטובה, לא של גיהינום.

טל: שבאופן נצחי תהיה מאושר.

 כן.

אורן: מתי?

ברגע שאני מתחיל את הדרך. אם אני מברר בדיוק נכון הכל, כבר עכשיו אני יכול להרגיש את עצמי בצורה הסופית, המאושרת. הכל אפשרי, רק הדברים האלה דורשים חינוך אינטגראלי, הם דורשים התפתחות של אדם.

טל: זה שאנחנו עושים את הבירור הזה דווקא בתוך סדנה, לא אני עם עצמי לבד עם הדף, אלא אני עושה את זה עם עוד אנשים, זה נותן לי יכולת לברר יותר את המקום שלי בחברה, את היחס הנכון שלי לחברה?

בדרך אני מברר מי אני כחלק האינטגראלי מכל הסביבה. אני לא יכול לממש את עצמי, אלא אם כן אני בונה את החיים בצורה מתאימה לטבע .

אורן: דברנו על מימוש עצמי כגורם מרכזי בלהרגיש מאושר בחיים. מה אני צריך לקחת איתי מהשיחה הזאת איתך להמשך מחשבה. איך אני יכול הכי טוב להתקרב למימוש עצמי?

על ידי בירור של מי אני, מהו העולם, ומה צריך להיות היחס שלי כלפי העולם, כדי להרגיש את עצמי מאושר. המצב המאושר הזה נקרא איזון או דבקות עם כל המציאות. 

לחצו כאן להורדה