חיים חדשים - תוכנית 235 - אושר והצבת גבולות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: אנחנו רוצים אתכם ביחד ללמוד איך לקחת את החיים שלנו למקום טוב. חיים חדשים פירושם חיים טובים יותר, שנקום בבוקר שמחים שאנחנו חיים, שהאנשים סביבנו יתייחסו אלינו טוב, וגם שאנחנו נתייחס אליהם טוב ונחיה במקום שכיף להיות בו, כמו ילדים שקמים בבוקר שמחים על זה שהם חיים. גם אנחנו רוצים להיות כך כמו ילדים, כל החיים. בשביל זה צריכים לדעת איך להגיע אל האושר, שכל הזמן חומק לנו מבין האצבעות.

וכדי לעשות את זה כתהליך תבונתי שבו אנחנו מנסים להבין איך אפשר להגיע לאושר, אנחנו מנסים, בכל אחת מהשיחות לקחת את אחד הגורמים שהמחקרים מראים שהוא קובע, אם האדם יהיה מאושר יותר או פחות, או בכלל לא, ומנסים להתעמק בו ולהבין אותו. הנושא שלנו היום זה הצבת גבולות. טל, בואי תפתחי בבקשה ותובילי אותנו.

טל: ראינו במחקר ובספרות, וגם בתוכניות קודמות, כאשר נגענו בנושא של גבולות, שזה משהו שחשוב לאושר לנו. באופן אינטואיטיבי, אנחנו לא חושבים שגבול זה דבר טוב, היינו רוצים להיות ללא גבולות, חופשיים, אבל מסתבר שגבול זה משהו שהוא מאוד בסיסי לחיים ואנחנו רואים את זה בהרבה מאוד רבדים.

זה מתחיל אפילו מהתאים בגוף שלנו, שתא בשביל להיות חלק מתפקד בגוף, הוא צריך שיהיה לו איזשהו גבול שמפריד אותו מהגוף, שדרכו הוא מקבל חומרים ומוציא חומרים. אנחנו יודעים היום שהקרום של התא, אוגר בתוכו בתוך יונים את האנרגיה שמופקת מהנשימה. זאת אומרת הקרום הזה של התא מאוד מאוד חשוב לחיים עצמם. וזה ממשיך בעור שלנו שמפריד אותנו מהסביבה.

אומרים שכל העור זה איבר בפני עצמו.

טל: כן. ואיבר כזה, שנותן לנו סיגנלים, איפה הגוף שלי מפסיק ומתחיל מה שמחוץ לי. ואפילו יש חוקר אחד שאומר שאם לא היה לי את העור ואת הנוירונים שנותנים את הסיגנלים, בכלל לא הייתי מרגיש שיש הפרדה ביני לבין מה שמחוץ לי, והייתי מרגיש את כל מה שקורה מחוץ לי, כאילו זה שלי. אז זאת אומרת שיש ממש גבולות ברורים בחיים שלנו, בכל מיני רבדים, שמאוד הכרחיים לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם.

אחרי העור יש את המרחב האישי שלנו, שנקרא ה"מרחב האנרגטי". אנחנו יודעים שאם מישהו נכנס לי למרחב האישי, והרבה אנשים אוהבים לדבר מאוד מקרוב, זה גורם לי למצוקה, לחוסר נוחות, אני לפעמים צריכה ממש לבקש שמישהו ייקח איזה צעד אחורה שאוכל לנשום.

או הפוך, את רוצה שיהיה יותר קרוב.

אורן: נכון. מעניין למה לפעמים זה כך. יש לנו גם גבולות רגשיים ומחשבתיים, במיוחד בעידן שלנו, שאנחנו נמצאים כל הזמן בתוך חברות וירטואליות ולא וירטואליות. אנחנו כל הזמן מוצפים במחשבות, ברגשות, ברצונות של אחרים. ולא תמיד אנחנו יודעים איך לשים את הגבול, וגם לדעת מתי אני סופג מאחרים רגשות שהם לא שלי, ולכן אני יכולה להיות מזה עייפה, אני יכולה להיות מזה מבולבלת.

לפעמים אדם שאין לו גבולות בריאים, הוא לא יודע להגיד "לא" כשמבקשים ממנו, הוא לא יודע לשמור על הגבול שלו ולקבל את ההחלטות העצמאיות שלו.

גבול זה לא משהו חומרי, מטריאלי. זה לא גיאומטריה, לא גיאוגרפיה, זה לא שאנחנו יכולים למדוד אותו במטרים. זה תלוי ברגש, זה יכול להיות תלוי במצב הרוח, ביחסים בין בני אדם וכולי וכולי. זאת אומרת זה עניין רגשי.

טל: כן. אני רואה שיש לזה הרבה מאוד רבדים. ובכלל רואים את זה בכל דבר. אצל ילדים אנחנו רואים, שמאוד חשוב להציב להם גבולות. אנחנו רואים שאם לאדם אין גבולות בין העבודה שלו לחיים הפרטיים, הוא אדם שאין לו שליטה על החיים שלו ולכן הוא לא מאושר.

מאוד חשוב לנו להבין את הנושא הזה. וקודם כל, למה הגבולות זה דבר כל כך חשוב לחיים באופן כללי?

כי בלי גבולות אנחנו לא יכולים להרגיש מי אנחנו. אני המישהו שתופס מקום, אני מישהו מוצק, אני מישהו שחי בתוך מרחב, ויש חוץ ממני, ביחס אלי כל מיני גורמים זרים, ידידותיים, מנוגדים לי, וכן הלאה. ואני צריך תמיד לראות איך אני מסתדר איתם, איך אני מייצב את עצמי כלפיהם, באיזה פוזיציה, באיזה יחס. יש דברים שאני רוצה לקרב לעצמי, וזה גם משתנה לפי מצב הרוח שלי ועוד גורמים, לפי החשבון הפנימי. יש דברים שאני רוצה להרחיק, לפעמים דבר אחד להרחיק ואחר לקרב, וזה גם יכול להיות ההיפך וכן הלאה. זה יכול להיות כלפי דומם, צומח, חי ובני אדם.

אבל כל הזמן, אני מוצא את עצמי כנמצא באיזה זמן, תנועה, מקום, שהם גבולות. זמן זה גבול, תנועה זה גבול, מקום זה גבול, שבלעדיהם אני לא מרגיש את המציאות שלי. אם היו נאבדים בי ההבחנות הללו, הייתי לגמרי לא תופס את עצמי. כי את עצמי אני תופס כמוצק ונמצא חי באיזה מקום מסוים, וכלפי המקום הזה אני מודד את עצמי. זאת אומרת, גבולות הם דבר הכרחי.

כשאנחנו הולכים ללמוד משהו, אנחנו הולכים למדוד. זה יכול להיות מדידות ברמה אינטלקטואלית, פסיכולוגית פסיכיאטרית, גיאוגרפית חומרית רגילה, זה גבולות בזמן. כל דבר זה השגת גבול, עד כמה אני פחות או יותר קרוב או רחוק מאיזה גבול וכלפי זה אני מודד. באנרגיה, בכל דבר. ולכן אוי ואבוי אם אנחנו מאבדים את הגבולות. והכוונה לא שמאבדים כשמתנהגים כמו ילדים ומתפרצים, אלא שאין לאדם הרגשת גבולות, אז הוא נמצא כבר ממש לא כשיר לחיים בחברה.

אז קודם כל למדוד את עצמי נכון, זו הבעיה הראשונה. ואת זה צריכים ללמד אותי, זה מותר וזה אסור, זה כדאי וזה לא, מזה תתרחק, ולזה תתקרב, תהייה חבר של זה ולא של זה. אנחנו כל הזמן מלמדים את הילד גבולות.

 וכשאנחנו מסבירים לו משהו, כל מיני תופעות, אנחנו מסבירים לו למה הן, כדי להרחיק או לקרב גבולות. אפילו עבודה, מכונות, מטוסים, מכוניות, וגם משחקים זה השגת גבול, אני יכול לנדנד, אני יכול לקפוץ. כל דבר שמעניין אותנו, זו הרחבה או הצרה של הגבולות, בזה אנחנו כל הזמן מרגישים את עצמנו יותר או פחות. זה שייך לביטחון, זה שייך לקשר הדדי, להתקשרויות, לכל הרגשות שלנו. בקיצור אנחנו כל הזמן משחקים עם הגבולות.

בידע למשל, אני נהנה כשאני מרחיב את הגבול שלי. כשאני משיג יותר, אני מבין יותר, זה בשבילי כבר לא הגבלה, והתקדמתי יותר בהבנה, בהשגה. עם אנשים, מאחד התרחקתי, והשגתי איזה רווח, ולאחר התקרבתי, ויש לי מזה רווח, וכן הלאה וכן הלאה. אותו הדבר בעושר, גם כאן זה השגת הגבולות, זה היכולת שלי, ההתמדה שלי, זה הביטחון שלי וכן הלאה.

זאת אומרת אין לנו יותר מזה. מפני שאנחנו נמצאים בסך הכל ברצון לקבל הכללי, שזה כל המציאות, ולרצון לקבל הזה יש גבולות. הוא מחולק לדומם, צומח, חי ומדבר. וגם החומר שלנו מחולק כך, למוצק, לנוזל, לאוויר, לפלאזמה. אנחנו נמצאים בכל דבר. נניח מידע, אינפורמציה, גם זה גבולות מאוד ברורים. התדרים שאנחנו עושים, הקולות שאנחנו שומעים, בין עשרים הרץ לעשרים אלף הרץ, לכל דבר יש צלילים מיוחדים. כל הספקטרום של העין שאנחנו רואים, ומעבר לזה אינפרה ואולטרה, גם זה גבולות. אני חי בתוך הגבולות כל הזמן.

והעיקר בשבילי שאני ארגיש בתוך הגבולות האלה נוח. זאת אומרת, בסופו של דבר, כל החיים שלי זה איך אני מסתדר בלהרחיק ולקרב את הדברים ולהרגיש את עצמי עד כמה שאפשר שבצורה  האופטימלית ב comport, שמשמעותו, שאני נמצא בתוך כל הגבולות כמו שמיעה, ראייה, טעם, ריח, מישוש, בריאות, יחס לאנשים, לחצים, חום, קור, כשכולם מסודרים בצורה הנוחה ביותר, כך שכל העבודה שלי בכל רגע ורגע זה לאזן את הגבולות כלפי בצורה אופטימלית.

טל: לא לפרוץ אותם?

אופטימלית, זה שאני לא מרגיש אותם, שהם לא רחוקים ולא קרובים מידי, אלא נמצאים בצורה  שאני מרגיש נוח. זאת אומרת אני מרגיש אותם, ומרגיש שהם בדיוק לפי ההרגשה הפנימית שלי. ולפי הכלים הפנימיים שלי, כך מסודרים הגבולות, הכלים החיצוניים.

טל: זה לא לגמרי ברור.

כל רגע אני מחזיק בפנים איזה מודל של המציאות, ואני רוצה שלפי המודל הזה, המציאות גם תתגלה כלפי.

טל: שהצפיות שלי יהיו מתואמות.

כן. וכך אני כל הזמן משתדל לעשות, זה בתת ההכרה ובהכרה. בסופו של דבר אם אנחנו מתעמקים בזה, אנחנו מבינים שכל הדברים האלה, יש בהם בסך הכל רצון לקבל, רצון ליהנות, שזה הטבע שלנו. ואז אני מסדר את הרצון ליהנות שלי, בצורה כזו, שהוא ירגיש נוח בעולם הגדול שבו אני נמצא.

אורן: מה אני מסדר?

אני מסדר את הרצון לקבל שלי.

אורן: רצון לקבל מה?

הנאה ותענוג, זה הרצון ליהנות שיש לאדם. וזה כל טבע האדם, הוא רצון גולמי לא חשוב למה ולמי. לכל דבר.

אורן: זו השאיפה הבסיסית של חיי, ליהנות?

כן. זה גולמי, זה כמו אוויר. זה משהו שנמצא כיסוד. זה יסוד החומר, עוד לפני החומר, הכוח העיקרי שבורא את החומר, הוא נקרא רצון לקבל הנאה ותענוג. ולכן כל החומר נברא כך, שהוא רוצה ליהנות. הוא רוצה להחזיק את עצמו כצורה של מוצק, או שהוא גדל, צומח, או שהוא חי, או שהוא מדבר. החומר מפתח את עצמו כל פעם, לצורה הטובה ביותר שהוא יכול להשיג. זאת אומרת, כל הזמן מייצב את עצמו טוב ונכון כלפי הגבולות החיצוניים, ההגבלות החיצוניות שהוא מרגיש.

אורן: זאת השאיפה הבסיסית, הקבועה, הטבעית, של כל אחד, לא רק שלי?

נכון. והחומר הזה בי, הרצון לקבל הנאה ותענוג, כל הזמן משתנה, ובהתאם לזה אני משתנה ובהתאם לזה אני משנה את הסביבה שלי ,שתהייה יותר נוחה לשינויים הפנימיים שלי.

אורן: אתה אומר שכל רגע מתחלפים בתוכי הרצונות והשאיפות, פעם אני רוצה להינות מריצה, פעם אני רוצה להינות ממנוחה, פעם אני רוצה להינות מזה, ופעם מזה. אם נצלם בתוכי צילום רנטגן וניקח פריים מסוים, ברגע מסוים אני רוצה להינות ממגוון מסוים של דברים, נניח שנעשה פריז, ואז יש את העולם שסביבי ואמרת שאני מחזיק בפנים איזה מודל של מה אני כאילו רוצה שיקרה.

לא שיקרה, שיהיה. איך העולם צריך להיראות.

אורן: ברגע מסוים.

כן, בכל רגע ורגע. ולפי זה אני משתדל לשנות את הסביבה. כך הקופים שירדו מהעצים והפכו להיות לבני אדם, ושינו את החברה שלהם ואת הטכנולוגיה, כל זה מתוך שהרצון לקבל שלנו כל הזמן השתנה, גדל, ומזה שהוא תפח בנו יותר ויותר, גם בכמות וגם באיכות, אנחנו שינינו את הסביבה שלנו.

אורן: ואם תדבר עלי כאדם ברגע פרטי בחיי, נניח, בשנייה הזאת, המודל הזה הוא גם נכון?   תתאר לי מה קורה עכשיו.

אתה רוצה משהו, אתה מרגיש לא נוח במצב הנוכחי, אילו גבולות לוחצים עליך, חובות, יחסים עם אישה, עם הילדים, עם החברים, עם הקולגות, עם כל מיני דברים, ואתה רוצה את הגבולות האלה לסדר שלא ילחצו עליך. אז אתה מוטרד מבעיות, במחשבות, ואתה לא יודע מה לעשות. לפעמים אתה לא מסוגל לסדר את הגבולות האלה, שלא תלויים בך, כביכול לא תלויים, אז אתה הולך לפסיכולוג ואתה עובד על הרוגע הפנימי, אתה לוקח כדורי הרגעה וכולי, למה? כדי שהגבול לא ילחץ עליך. אנחנו נלמד איך לעשות את זה שהם כן יהיו תלויים רק בך, אם תרצה.

זאת אומרת, כל העבודה שלנו בכל רגע ורגע בחיינו היא להרגיש נוח. או שאני משנה את הגבולות, ואם לא, איך אני משנה את עצמי שאני לא ארגיש את הגבולות. אחד מהשניים. אבל אני לא רוצה שיהיה לי לחץ פנימי .

אורן: שוב פעם את שתי האופציות.

אופציה אחת, שזה לא ילחץ עלי מבחוץ. והשנייה, שלא ילחץ מבפנים.

טל: אבל נדמה שכל החיים הסביבה כופה עלי כל מיני גבולות, ואז אני מתאימה את עצמי אליה.

גם זה.

טל: אני הולכת לבית הספר, מגבילים אותי, ואני חייבת לשבת שם.

לא זאת הבעיה. הסיבה לזה שהכל משתנה, זה שהרצון שלנו לקבל הנאה ותענוג כל הזמן משתנה, ולכן אנחנו צריכים לייצב גבולות מחדש, ואנחנו עושים זאת, כמה שאפשר. ולכן החברה שלנו מתפתחת. כדי להקל עלינו ולהרגיש את עצמנו נוח בגבולות. אם אני לא מסוגל לשנות אותם כל רגע, אז באים כלי תקשורת, טלביזיה, כל מיני הסכמות חברתיות, ואומרים, זה בסדר שאתה חי כך בדירה בקומה תשע עשרה ומוגבל, ושאתה לא חי במקום פתוח, על חוף האוקיאנוס וכן הלאה. 

אני רוצה להיות תמיד באיזון עם הסביבה. שלחצים פנימיים וחיצוניים יהיו מאוזנים, בכל דבר. בלחץ דם, אוויר, רעש, בלחצים פסיכולוגים, העיקר שאהיה רגוע. וכאן אני מוצא כמה דרכים. או שאני בונה קירות, או שאני מתרחק ממקורות ההטרדה, או שאני מבפנים מוריד את רף הרגש הרגשי שלי, שאני לא ארגיש, לא אשמע וכן הלאה. יש הרבה, אבל בסופו של דבר, או על ידי אמצעים חיצוניים, או על ידי אמצעים פנימיים, אני חייב להגיע לאיזון עם הסביבה.

מה זה נקרא משבר? שאני לא אוכל לאזן את עצמי עם הסביבה. אנחנו מגיעים למצב שלא רק שאנחנו לא יכולים להתפתח, אלא הלחצים החיצוניים, אם זה פיננסים, הטרדות חיצוניות ממשפחה, מחברה, מאקולוגיה, אקלים וכן הלאה, הם כבר עד כדי כך חזקים, שככל שאני אברח מהם, אני לא אוכל לסדר אותם. אז אני לא מתחתן, כי זה מביא צרות, הגבולות האלה לוחצים עלי. אז אני לא מביא ילדים, הם לוחצים עלי בגבולות. אני מבטל כל דבר ודבר, אז אני לא הולך לעבוד, אני אקבל איזו מלגה, מספיק לי קצבה, וכולי. גם זה בסופו של דבר לא עוזר. ואז אני מגיע לבעיה. איך אני מאזן בכל זאת את עצמי עם כל סביבה שתהייה, לא חשוב לי, אני מוכן כבר להגיע לפשרות בכל דבר. וזה שאני לא מסוגל שום דבר לעשות, זה נקרא משבר. על ידי מה אני ארגיש נוח? או טוב לי מותי מחיי, ממש כך. זה כמו שאדם שמרגיש את עצמו שהכניסו אותו לקופסה קטנה, סגרו אותו שם, וזרקו אותו לעומקי הים, ואז הוא נמצא במצב אנוש. ממש לחוץ. אנשים משתגעים מדברים כאלה, ממש קשה לתאר אותם. בחושך, בשקט, העיקר זה השקט. זאת אומרת, שאין שום הפרעות שמצביעות לי על הגבולות ואני נמצא עם עצמי בהגבלה מאד פשוטה ולוחצת חיצונית. זה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. אותם הדברים אנחנו רואים גם בהגבלות פסיכולוגיות, זה עוד יותר גרוע. אז המשבר נקרא שאנחנו לא יכולים לאזן את עצמנו עם העולם החיצון. למצב כזה אנחנו מתקרבים.

טל: נשמע מפחיד.

נכון. מאד מפחיד. ואז אנחנו צריכים להיות מצוידים מראש.

אורן: מה זאת אומרת מתקרבים, אני מכיר את עצמי ועוד הרבה אנשים שנמצאים במצב הזה פחות או יותר באופן תמידי, בווליום גבוה יותר או גבוה פחות.

טל:  אני חושבת על ילדים היום שנותנים להם רטלין כל הזמן בשביל קצת לטמטם אותם.

מי היום חי בלי לגלגל קצת סיגריה, מריחואנה או מה. כל אחד יכול היום ללכת לקבל מרשם ולקנות משהו כדי להרגע.

טל: זאת אומרת שיש בנו משהו שרוצה להתפרץ החוצה ואנחנו צריכים כל הזמן לעצור.

אנחנו מכירים היום בתופעות כאלה, שאי אפשר לאזן אותם בשום צורה חיצונית, אלא אנחנו מחפשים בצורה פנימית. לכן אנחנו מאפשרים קצת סמים, תרופות להרגעה ועוד דברים.

טל: כי אנחנו לא יודעים בעצם איך להתמודד עם מה שרוצה להתפרץ.

אבל אנחנו צריכים להבין, זו בעיה גדולה מאד. אנחנו רואים מה קורה בעולם, אילו התפרצויות, איזה גופים גדולים פונדמנטליסטים קמים, שלא חשוב להם כלום. הורגים אנשים סתם כך, פתאום באמריקה, פתאום בסקנדינביה, אין בעיה. זאת אומרת, אנשים לא יכולים לסבול או לחץ או חוסר גבול.

טל: הרבה אנשים היום מרגישים שאנחנו דווקא חיים בעולם שיש לנו אין סוף אפשרויות, אין גבול למה שאני יכול היום להשיג. האינטרנט פותח בפני את כל הידע, יש לי היום המון אפשרויות לקריירה, זה לא תמיד קל.

אני חושב שבתת הכרה כבר מתחיל להיות מורגש שזו לא הצלה.

טל:  לפעמים זה יותר קשה, כי אני לא יודע במה לבחור.

אנשים מתחילים ממש להרגיש שהם לא מסוגלים למלא את כל הדברים האלה, ולהביא להם הרגשה נוחה בחיים עם גבולות.

זה שהאדם רוצה להכניס את עצמו לתוך הטלפון הנייד וכל הזמן להיות בתוך הגבולות האלה ולהרגיש כמו ילד עם מוצץ ובובה או דובי, כך אני רואה אותם.

טל: למה?

כי הם רוצה להכניס את כל העולם לתוך זה, ולהיות בזה, ולא לצאת מזה. זאת אומרת, העולם כולו יכול להימחק ולהיות רק בתוך הקופסה הזאת, בתוך הטלפון הזה.  

טל: זה נותן לי ביטחון שתמיד יהיה לי במה להתעסק, יהיה לי מעניין.

אני מחזיק את עצמי בגבול הזה, מרגיש את עצמי נוח בזה, אני מסלק כל מיני דברים והפרעות, אני בונה את השדה ששם אני מרגיש את עצמי טוב, זה הבית שלי, ויותר מזה אני לא רוצה. ממש כך, כל אחד בתוך הקונכייה שלו.

טל: אז יוצא שנעים לי שיש גבולות בטוחים, מוגדרים, שאני יודע שבפנים גם יש לי את מה שאני צריך.

בהחלט. אנחנו באנו מתוך המקום הבטוח ביותר, מתוך אימא, מתוך רחם. רואים איך ילד רץ לאימא שלו ורוצה כאילו להיכנס בה בחזרה. זה נישאר עד סוף החיים, זה הטבע שלנו. ולכן כאן אנחנו נמצאים בצרה גדולה, איך לאזן את הגבול. ומה זה לאזן את הגבול? זה להיות באיזון עם הטבע. זו בעצם הבעיה שאותה צריכים לפתור, אם רוצים חיים מאושרים. לכן אם אנחנו מדברים על אושר וגבולות, אז אושר זה כל הזמן להרגיש את עצמי נוח בגבולות פנימיים וחיצוניים.

אורן: תחזור בבקשה, מה זה אושר?

אושר, זה נקרא השגת הנוחיות באיזון. השגת האיזון בגבולות הפנימיים והחיצוניים שלי. ואני ארגיש את זה, מתי שארגיש שכל העולם נמצא לשרת אותי ואני נמצא לשרת את כל העולם. זה נקרא איזון, הדדיות.

טל: כמו תא בגוף.

כמו בגוף. אם ארגיש בצורה כזו את עצמי עם הסביבה, עם כל העולם, עם כל היקום, עם כל מה שיש, ואני ארגיש כך, בטוב, בנוח, בצורה פתוחה, פשוטה. זה כמו שאני נמצא בתוך הרחם. תארי לעצמך את כל היקום הזה, ואני בו כמו בתוך הרחם.

טל: נשמע לי מאוד גדול.

לא חשוב, שאת רוצה משהו יותר קטן, אבל היחס הזה חייב להיות כך, כמו שעובר נמצא עם האמא שלו, כל הזמן באיזון.

טל: אני מרגישה ששם אין כל כך גבולות.

שם זה בא מתוך הטבע, שמסדרים לנו שם את החיים בתוך המים, את מחזור הדם וכל זה. וכאן אנחנו גם צריכים להגיע למצב, שיהיה לנו ממש אותו הדבר. שנרגיש שאנחנו נמצאים בחסדים גדולים בתוך היקום הזה, וכולם נמצאים בהדדיות עם הטבע.

טל: זה נשמע טוב.

זה נקרא אושר.

טל: באחת התוכניות הקודמות, דיברנו על בריאות ודיברנו על זה שאדם שיש לו איזושהי מגבלה, או שהגוף שלו יוצר לו מגבלה, יש לו אפשרות דווקא להיות יותר מאושר, ואמרת שאפילו אפשר לעשות חינוך כזה, שיאפשר לנו להגביל את עצמינו, כדי שיהיה פער קטן יותר בין הרצוי למצוי.

אז רציתי לברר, מתי אנחנו יכולים לשים לעצמינו גבול, או ללמוד איך לשים גבול, כך שנהיה יותר מאוזנים, יותר מאושרים. אמרת שלפעמים דווקא המגבלה מאפשרת לאדם להגיע לאיזשהו חופש, הוא פחות רץ אחרי כל מיני מטרות ריקניות, הוא לומד איך להיות מאושר ממה שיש לו כאן ועכשיו, ולהיות מאושר בצורה יותר איכותית. כאילו כשהחיים שמים לנו גבול ומכוונים אותנו למקום אחר, למקום יותר פנימי, למצוא את האושר האמיתי שלנו, לא במשהו שהוא מחוץ לנו. כי לפעמים אני לא אוהבת את הגבול שהחיים שמים לי, אם למשל יש מחלה או משהו שעוצר אותי. אז מתי הגבול משרת אותנו והוא בא לטובתנו?

 זה הכל תלוי איך אני מתייחס לחיים, אם אני מתייחס לחיים ככאלה שיש בהם תהליך, תוכנית, מטרה, ואני צריך ללמוד את הטבע, ולהבין את הצבת הגבולות, שבהם אני נמצא כל הזמן בשינוי, גם פנימי וגם חיצוני, כמו מצב הרוח שלי, מצב הבריאות שלי, ההרגשה שלי, שכל הזמן משתנה, וגם העולם החיצון בהתאם לזה משתנה, ולא בהתאם לזה.

ואז אני צריך להבין שבכל הדברים האלה, יש איזה מין שפה, שכביכול הטבע מדבר איתי. ולא חשוב שזה בא על ידי דומם, צומח, חי ובני אדם. שהכלי משפיע עלי עכשיו, או נניח הצומח, כי יש פריחה, או החי על ידי זבובים, חיידקים או בני אדם. זה לא חשוב, חשוב שאראה בזה את התהליך, תוכנה שכל הזמן עובדת עלי, ואני צריך בהתאם לתוכנה הזאת הכללית, שמשפיעה על הרגש והשכל שלי, על המוח והלב, להביא את עצמי כל הזמן לאיזון.

אבל אני רוצה להביא את עצמי כל הזמן לאיזון, בצורה שאני לומד את התוכנה הזו, את השינויים הללו, אני רוצה לדעת בשביל מה ולמה. אני לא סתם רוצה להרגיש את עצמי כל הזמן במצב נוח וטוב, אלא אני רוצה להבין, מה רוצים ממני כל הכוחות האלה שפועלים עלי, או הכוח הכללי שנקרא "הטבע", שבגימטרייה הוא "א-לוהים". ולא חשוב איך לקרוא לזה, אבל משהו גדול, שיש לו תוכנה, ותכלית, ומטרה וסיבה, ושבתוכו אנחנו עוברים כמו בתוך זרם גדול.

אם אני מכוון את עצמי ללמוד את התוכנה הפנימית עצמה, אז אני כבר מתייחס אחרת גם אלי וגם למה שסובב אותי. אני מתייחס לזה כבר בצורה קריאטיבית, כמו הקריאייטור הזה שמייצב לי את הכל, אותי ואת התנאים הסביבתיים. שמייצב כל הזמן גבולות, ואז אני שואל "למה?", "מה ההבדל בשינויים האלה?", "למה אני נברא כך?", "לאיזו מטרה אני צריך כל הזמן למדוד ולבדוק את עצמי?" ובסופו של דבר, "איך אני מגיע לאיזון?"

אם זה מקום, מצב הכי הכי נוח, ואני משיג את הקומפורט המקסימאלי, אז איך אני מגיע לאיזון? ובשביל זה אני צריך לדעת את המחשבה שלו, מחשבת הבריאה.

אורן: של מי?

של הטבע.

אורן: איך אני אדע את המחשבה של הטבע?

אני רוצה ללמוד, כמו שממליצים לי "ממעשיך הכרנוך". על ידי המחקר, כמו שאנחנו תמיד עושים. כשאני עושה מחקר על הכוס הזו, באיזו מהירות היא נופלת, באיזה משקל וכוח היא נופלת, ואז לפי הבדיקות האלה אני מודד ומביא איזה חוק, חוק המשיכה וכולי.

אותו הדבר כאן, אני צריך ללמוד מכל המעשים שלנו, על עצמינו ושלנו בחזרה. אנחנו צריכים ללמוד מה קורה לנו בהשגת הגבולות. אולי אני יכול לצאת מחוץ לגבולות האלה, למימד אחר לגמרי של חיים, כמו שאנחנו מגלים היום, ומדברים על זה פיזיקאים וגם פסיכולוגים.

אורן: לפני ממד אחר. קודם נתת לי דוגמא של דברים שלוחצים עליך, אמרת אשתך לוחצת עליך, החובות בבנק, השכנים, קולגות בעבודה.

טל: ושהחיים כאילו מדברים אלי, והטבע מדבר אלי.

אורן: כן, לא מימדים אחרים. עכשיו אתה אומר לי, שים לב, כל דבר זה שפה, החיים מדברים אתך. שום דבר לא קורה סתם, משהו רוצים ממך בכל הדברים האלה. כמו שאומרים, תלמד מכל דבר, כל דבר זה שיעור.

נכון.

אורן: אני מבין שהם אומרים כך בשביל להגיד, אבל האם זה בשביל משהו פרקטי?

זה פרקטי.

אורן: אז מה אני צריך להבין מכך? נניח שעברתי דירה מעיר לעיר, באתי לבניין, ניסיתי להיות נחמד לכל האנשים סביבי, והתברר לי שתחתי גרים אנשים, שאני לא יודע אם הם שפויים ב 100% או לא, אבל הם התחילו למרר את חיי. ניסיתי להתייחס אליהם בטוב וכלום לא עוזר. אז הלחץ קיים, הם מגבילים אותי, לוחצים עלי כל הזמן ואני עכשיו בלחץ. אני צריך ללמוד מכך את השפה של הטבע, את התכנית הכללית, ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מניח שאתה מתכוון שעלי ליישם, אז איך אני עושה משהו עם לחץ מסוג זה?

והלוואי שזה היה רק לחץ אחד, כי במקביל יש לי גם לחצים מהאישה והילדים, עם מה שקורה להם במערכות שלהם, לילדים בגן או בבית ספר, וזה גם מוסיף לי. גם בעבודה מפוצצים אותי מהבוקר עד הערב כשכל רגע מגיעה עוד הפתעה רעה, ובתוך כל זה אני צריך להיות בשאיפה לנוח.

כשהתחלת לדבר על הפתרון, אמרת שיש שתי אופציות להגיע לפתרון ממצב של לחצים. אופציה אחת, שאני משנה את הגבולות, אופציה שנייה, שאני משנה את עצמי כך שאני לא ארגיש לחוץ. אז לא אכפת לי לבחור באפשרות א' או ב', אבל תלמד אותי לעשות משהו. תיארתי לך תמונה, אני לא חושב שהיא חריגה, לכל אחד יש דבר מאוד מגוון משלו, עם המון דברים שמגבילים ולוחצים.

נאמר שבאופציה א' הייתי מתפלל מעומק ליבי שהשכן שלי יעבור דירה. הוא לוחץ אותי, ולכן כל בוקר וערב הייתי מתפלל שהוא יעבור דירה, זה ניסיון לשנות את הגבולות. באופציה ב', אני משנה את עצמי כך, שאני לא ארגיש לחוץ גם אם הוא לא עבר דירה.

איך אני מתחיל להתקדם באופציה א' או ב', ממצב הלחץ הזה כשהרבה גורמים לוחצים עלי?

מה ששייך להצבת גבולות פנימיים, אנחנו יודעים שאם אנחנו מתחילים להרגיש שההטרדה הזאת היא לא הטרדה, אלא דבר כל כך חשוב ומביא לי תועלת, אז אני שמח בהטרדה הזאת, והיא הופכת להיות מהטרדה למשהו רצוי, למשהו נעים, עד כדי כך שאני שמח מכל ההפרעות שמגיעות אלי, כך שהן לא הפרעות כביכול.

נאמר, שיש קבוצת בנאים שבונים לך ארמון משלך, ואתה בינתיים חי בעליית הגג, ואתה מחכה שיסיימו לבנות את הארמון. אז כל ההפרעות האלה לא כל כך נראות לך הפרעות, כי זה שלך, זה בשבילך, אתה שמח שהם מתקדמים. ההפרעות הן אותן הפרעות, אבל כבר מורגשות כרצויות וטובות. ואם הם פתאום מפסיקים לעבוד, אתה מתחיל דווקא להיות לא בנוח, ושואל למה, מה קורה להם? אתה מתחיל להיות מוטרד מהשקט, ולא מהרעש.

אורן: כן. כי הפסיקו לבנות לי את הארמון. אני מתעכב בכניסתי לארמון שלי. אז אני בלחץ שהפסיקו לעבוד.

כן. זאת אומרת, הבעיה היא לאו דווקא במין ההטרדה, אלא הבעיה היא ברווח. אם הרווח הוא יותר מההטרדה, אז ההפרעה הופכת למשהו נעים, זה נשמע כמו מוזיקה. אם מישהו עובד, אז זה טוב, הוא שובר עכשיו את הבטון שעליו הוא יבנה לי את כיסא המלוכה. על היציקה הזו תעמוד המיטה שלי בגודל של עשר על עשר.

אורן: מה הנמשל?

הנמשל הוא, שהכל תלוי ביחס שלך, האם זה רווח בשבילך או לא. שהשכן מרעיש אתה לא מרגיש רווח.

אורן: ברור. אתה לא מרגיש כך עם שכן?

תלוי איזה שכן. אולי הוא הבן שלי, והנכדים שלי כרגיל משחקים ורצים, ואין בזה שום דבר מסוכן, אז אני שמח שהם כך מתפרצים. לילדים קטנים, יש מגרש כדורגל בבית, טניס, או שהם מרעישים עם התופים.

אורן: לבן שלי יש מערכת תופים.

ואיך אתה מגיב לרעש?

אורן: ראשית קניתי מערכת שיש לה משתיקי קול, רפידה שמורידה את הרעש בחצי. ודבר שני, מחמת כיבוד הורים, כשאני נכנס הביתה הם מצמצמים את זמן התיפוף.

ומה השכנים מרגישים?

אורן: האמת שלא שאלתי. הם משתדלים כמובן לא לתופף בערב. אבל הדוגמה מובנת לי.

זאת אומרת, הכל תלוי ביחס לתופעה ולא בתופעה עצמה. ועל זה נתנו דוגמה עם הניתוח. אדם לוקח סכין ופותח לי את הבטן, וכבר פתחו לי לא רק את הבטן אלא גם את הרגל והריאות ועוד הרבה מקומות בגוף, ואני עוד צריך לשלם לו על זה שהוא עושה לי דברים זוועתיים כאלה. הוא חוזר אלי למחרת הניתוח ואומר, "עשיתי לך ניתוח טוב"? מה זאת אומרת ניתוח טוב? ואני אומר "תודה רבה, אני כל כך שמח שפתחת לי את הבטן ועשית לי ניתוח". למה? כי מדובר ביחס לתופעה, ואף פעם לא בתופעה עצמה.

טל: מה מאפשר לי לשנות את היחס?

לשנות את היחס.

טל: איך אני אשנה את היחס?

לשכן? זה תלוי בכמה שאת אוהבת אותו. זה אפשרי. יש בעיה, זה לא פשוט לנו כך לתאר לעצמינו יחסים כאלה והתקרבות כזו, אבל אנחנו רואים שהכל תלוי בכך.

טל: ככל שאני אהיה יותר אוהבת כלפיו אז יהיה לי יותר נוח. כך זה נשמע.

לא רק שזה יהיה יותר נוח, תרגישי שאת שמחה שהוא מרעיש.

טל: אם אנחנו מדברים על מערכות יחסים עם שכנים ובכלל, אז הנושא של גבולות הופך להיות  מאוד מעניין. בכל הספרות כתוב הרבה מאוד על הנושא של הבעיה בשמירה על גבולות בריאים בתוך מערכות יחסים.

אנחנו רואים שזה הולך לשני כיוונים. או שאנשים בכלל בלי שום גבולות, ואז הם מאבדים את עצמם בתוך הקשר, הם לא יודעים מה הגבול שלהם, הם לא יודעים מה הרצון שלהם, הם לא מרגישים שיש להם קול בתוך מערכת היחסים. הם תלויים באדם השני. ובקצה השני זה מצב של גבולות יותר מדי נוקשים. בן האדם  מנותק, הוא שם קירות. אלה כבר לא גבולות בריאים של האני, זו ממש חומה שמפרידה אותי מהאחר, אני מתנתק, לא צריך להתמודד. אלה הם שני קצוות לא בריאים, אף אחד מהם לא מאוזן, וזה קורה הרבה במערכות יחסים ויש לכך הרבה מחירים.

השאלה היא לגבי האנשים שלא יודעים לשים גבולות. למרות שאנחנו יודעים שזה חשוב, זה קורה בגלל פחד מדחייה. אנחנו מפחדים לומר לא, אנחנו מפחדים להיכנס לעימות עם האדם השני, גם לא לימדו אותנו איך לשמור על גבולות בריאים. אדם שקשה לו צריך בכל זאת לומר לא, לא רק במערכת יחסים זוגית, אלא בכלל עם הסביבה שלו, אבל הוא כל הזמן עסוק בכך שהאחרים יהיו מרוצים ממנו, הוא כל הזמן פוחד להתעמת עם הסביבה. איך בן אדם כזה יכול לסגל לעצמו גבולות בריאים, שיאפשרו לו להיות מי שהוא ולא לפחד כל הזמן?

רק על ידי החינוך האינטגרלי.

טל: מה יקרה כשהוא יעבור את החינוך האינטגראלי שיעזור לו לשמור על הגבול?

במוקדם או במאוחר נצטרך לקחת את כל התושבים האלה, את כל הדיירים, ולעשות איתם סדנה, הידברות, שכל אחד יכיר את האחרים. וזה לא קורה בבניינים כאלה.

טל: זה לא חייב להיות בבניין. זה יכול להיות גם בעבודה, במערכת יחסים זוגית.

בכל מקום שאנשים מרגישים לחץ מהאחרים. לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שהם יכירו זה את זה, יכירו טוב, ויתחילו להרגיש שיש ביניהם איזו כימיה, קשר. והקשר הזה מביא להם תועלת, הרגשה טובה, שכדאי להם לשמור על התועלת. הם צריכים להרגיש את עצמם יותר קרובים מהקרובים הטבעיים.

אנחנו צריכים להגיע לזה על ידי כל מיני פעולות כאלה, פיקניקים, שירים, לעסוק עם ילדים, לעשות לילדים קבוצות, סדנאות, משחקים וכן הלאה, משהו שמקשר בין המשפחות.

פעם גרתי בניין כזה. היינו נפגשים פעם בשבוע באיזו דירה מיוחדת, שם היו גרים  אנשים  שתמיד היו מזמינים את כולם שיבואו אליהם, ואז היינו יושבים, מדברים, קצת שומעים מוזיקה, שותים קפה, היה דווקא יפה.

טל: אבל איך זה יעזור לי, אם אני בן אדם שקשה לי לשמור על הגבולות שלי, ואני כל הזמן עסוקה בלרצות את האחרים, וקשה לי מאוד להגיד לא כשמבקשים ממני דברים. גם אם אני עכשיו נניח נורא עייפה ויבקשו ממני, קשה לי להגיד לא, אני לא יודעת להגיד לא. איך זה יעזור לי?

זה יעזור לך, אפילו עם הקושי. זה יעזור, את קונה בזה יחס יפה וטוב, והיחס הזה מרפא הרבה דברים, גם גשמיים, גם נפשיים.

טל: האם יש לאדם אחריות להגן על עצמו? לשמור על עצמו? על ההכרחיות שלו?

מלהתקרב לאחרים? אסור. בזה תלוי כל הדבר הטוב. אם אנחנו מדברים על גבולות וביטחון, גבולות ואושר, גבולות ובריאות, גבולות ושימחה, אז אסור לנו לוותר על איזו הזמנה בהשגת גבול, בצורה טובה, במובן הטוב. זאת אומרת, בהתקרבות, בשבירת הגבולות דווקא. אם יש הזדמנות להתקרבות בין בני אדם, אנחנו חייבים להשתמש בזה ללא שום תירוצים.

אורן: אם נניח אני מוזמן לקשר? אם פרט מוזמן קשר?

כן. לא חשוב מי. כי בכך אתה בונה לעצמך חיים בטוחים, בריאים, שמחים, כל דבר. על ידי כך שאתה מבטל את הגבולות אתה מגיע לאושר. זו פשוט נוסחה בטוחה.

זה מגיע לנו מזה שכל האנושות, ממגדל בבל, מכל ההתרסקות הזאת, מהתפתחות הזאת, שהיה עם אחד ודברים אחדים, כולם התפזרו בגלל האגו, והפסיקו להבין זה את זה על פני כל כדור הארץ. עכשיו אנחנו רואים, שבכל זאת אנחנו קשורים זה לזה, אבל הקשרים שלנו הם לא טובים.

אנחנו לא צריכים שוב לחזור לאותו מקום ולהיות כך, לא. אבל עלינו לעשות קשר בינינו, ויש לנו היום אפשרויות לעשות קשר, עם הטכנולוגיה זה אפשרי. עלינו לעשות קשרים כאלה, שבהם נרגיש חיים ללא גבולות בינינו, שאנחנו כמו עם אחד. כמו שכתוב שהיה בבבל, עם אחד ודברים אחדים. כולם ממש מגיעים להרגשה שכולנו משפחה אחת.

בכך אתה מגיע לאושר אמיתי, ולא מרגיש שום בעיה משום דבר. כי אתה השגת את המצב האידיאלי, ברמה האנושית, שהיא הגבוהה ביותר מכל יתר הרמות שבטבע. ולכן בכך אתה מנטרל את כל ההפרעות שיכולות להיות בכל מיני רמות בטבע שהן פחות מזה, בבריאות, במכות אקלים, בכל דבר.

אורן: אם הבנתי נכון, הציור של המצב האידיאלי במערכות יחסים בין בני אדם, זה שהפרטים בתוך המערכת מרגישים כמו משפחה אחת, למרות שהם לא בני משפחה.

כן, כמו משפחה אחת. זאת אומרת, שאני אוהב אותם, כמו שאני אוהב את עצמי, מתחשב בהם, כמו שאני מתחשב בעצמי. אז אם השכן דופק בתופים, זה כאילו שאני עושה את זה. אני יכול להביא את עצמי למצב, שגם אני נהנה שהוא עושה את זה. לא חשוב מה, כל אחד דואג לשני. מצב כזה נקרא "ערבות".

טל: אני יודעת, שבמשפחה שלי דואגים לי אם אני מתעייפת, תמיד יש תמיכה. במקום אחר נאמר, אני צריכה לשמור על עצמי כי אין מי שישמור עלי. אתה אומר שנוכל להגיע למצב, שאני ארגיש בטוחה  שישמרו עלי גם מחוץ למשפחה שלי.

בטח, אבל גם את עליהם.

טל: אצטרך לשמור על אחרים.

ודאי. זה צריך להיות בצורה הדדית. לכן זה נקרא "ערבות".

טל: כי היום זה לא המצב, אני מפחדת שינצלו אותי כל הזמן.

נכון, אבל רק דרך זה אנחנו מבטלים את הגבולות ומגיעים לאושר. עכשיו בינתיים, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כל הזמן שומרים את עצמנו, איך אני אאזן את עצמי עם הגבולות, חום, קור, רעש, כך וכך, אלף ואחד סיבות, וכל הזמן אנחנו דואגים. כל החיים שלנו אנחנו מסכנים כאלה, כי אנחנו נמצאים כל הזמן בשמירה רק לא לצאת מהגבולות האלה, אחרת אני נשרף, אחרת אני ניזוק בכל מיני צורות.

טל: רבים מאיתנו לא יודעים לעשות את זה, הם נמצאים בשני הקצוות, הם לא יודעים לשמור על הגבולות ואז הם נפגעים כל הזמן.

הם מתפרצים, יוצאים למהומות ולא יודעים מה. אדם משתגע מזה, ויש כל מיני מחלות נפש וכולי.

טל: אדם נכנס לסטרס מאוד גדול, או למצב הפוך שהוא סוגר את עצמו בגבולות מאוד נוקשים ואין לו קשר עם הסביבה. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים איך ליצור את הגבול המאוזן, הבריא הזה. ואתה אומר שזה דרך החינוך.

ביטול הגבולות.

אורן: לשם שואפים לביטול גבולות?

כן.

אורן: ביטול גבולות בין מה למה?

בין כל בני האדם לבין הטבע. ואז אתה מרגיש שאתה נמצא באיזון ובהרמוניה עם הטבע.

אורן: נתת דוגמה של הסמארטפונים. שאדם רוצה להיסגר בתוך הסמארטפון שלו.

זה כמו ילד קטן, זה כמו משחק קטן שאתה נותן לו, והוא שוכח מכל העולם.

אורן: יש אפליקציה כזאת שנקראת "וואטס אפ". זה כמו לוח מודעות של כולנו, וכל רגע מישהו יכול לכתוב משהו.

 אתם קובעים את החברה מראש.

אורן: נניח שאנחנו כמה אנשים משותפים בקבוצה שנקראת "ווטס אפ". כל אחד כותב שם, וכל הזמן זורמות בעצם מחשבות. בתמונה אידיאלית כולנו משפחה אחת, ואין בינינו גבולות, וכביכול כל הזמן מזרימים אחד לשני הודעות כאלה. השאלה איפה פה הגבול. אני אוהב אתכם באמת כמו משפחה אחת, אבל בכל זאת תנו לי את המרחב שלי עם עצמי. אני בהחלט רוצה גבול, לא רוצה שישגעו אותי מהבוקר עד הערב. כי מישהו מצלצל אלי בפלאפון ואני חייב לענות, הוא מכניס אותי עכשיו לאיזה תהליך אחר. אני רציתי לעשות משהו אחר, הוא מצלצל אלי, והוא מנהל לי את החיים. כולם מנהלים אותי כל הזמן. אתה אמרת לבטל את הגבולות. אני לא רוצה לבטל שום גבול, אף אחד שלא יכנס אלי לפני שהוא מודיע לי, אולי אני לא רוצה עכשיו אורחים.

 מה שאני ממליץ זה על חינוך האדם. צריכים לחנך אותו, אבל לא אותו, אלא את הסביבה, כל פעם סביבה מסויימת, שהם ביניהם יוכלו לבטל את הגבולות. לא לגמרי לבטל אלא להרחיב אותם. כמו שפעם גרת במושב. נולדת, היית חי במושב, היה יפה, בית פתוח, אפילו לא סגרתם את הבתים, היית נכנס לחבר שלך והוא אליך. גם אני מכיר את זה, גם אני נולדתי פחות או יותר בסביבה כזאת. זה היה בפרברי העיר, אבל זה היה אזור מאוד יפה, ירוק, מבוסס, וזה היה כך חופשי.

כאן אנחנו צריכים להקדים את החינוך האינטגרלי.

אורן: מה מטרתו? לאן הוא רוצה להגיע?

הוא מלמד איך להיות אינטגראלי. זאת אומרת, מקושרים נכון זה עם זה. עד כדי כך שאנחנו מרגישים את עצמנו כולנו במערכת אחת, ולפי זה אנחנו מרגישים את עצמנו מותאמים לטבע הכללי.

אורן: יש גבול במערכת הזאת? בין פרטים אלה שני אובייקטים מקושרים. נניח ששתי כוסות מקושרות, אחת מקושרת עם השנייה. יכולים להיות מקושרים ביחס לא טוב, הבנתי שאלה החיים הרעים. יכולים להיות מקושרים ביחס טוב, הבנתי שאלה החיים הטובים. במקושרים ביחס טוב, שאתה אומר כולנו משפחה אחת, עדיין יש את הכוס שלך, את הכוס שלי, את הכוס שלה. מקושרים זה איזו התקשרות בטוב. אני מבין נכון?

הקשר הזה הוא יכול להיות קצוב בזמן. בין הזמנים. לפעמים כן, לפעמים לא. הוא יכול להיות מוגבל בנושא, לא רק בזמן. והוא יכול להיות מוגבל לפי עוצמת הקשר. נניח שלושת הפרמטרים האלה. אנחנו בהתאם לזה שאנחנו משתנים, רוצים להגיע לעוצמת קשר כזאת שאין גבולות. בעתיד לא מיד. לפי איך שאנחנו מרגישים את עצמנו, בהתאם לאיך שאנחנו משתנים, רוצים להרגיש עד כדי כך נוח, שטוב לי, והלב שלי פתוח לשניכם, ממש פתוח. ואני לא מרגיש מכם שום דבר זר, כאילו שאתם נמצאים בתוכי. וגם אתם מרגישים כך, במחשבות, ברצונות. אנחנו לגמרי מאבדים את הגבולות שכביכול נמצאים בינינו. זה נקרא מושג המשפחה האידאלית. במה שאתה מרגיש טוב או רע, גם אני מרגיש אותו דבר, וגם אתם מרגישים כך ממני.

אורן: ואיפה אתה?

אני לא נמצא.

אורן: אתה לא תרגיש את עצמך, אין לך גבול.

כן. כאן אתה מבין ממה התחלנו את התוכנית. בזה שאנחנו מבטלים את הגבולות, אני מבטל את עצמי.

אורן: אז איפה אתה?

אני לא נמצא. אני כביכול כל העולם.

טל: זה נשמע שדווקא התפתחת, גדלת, התרחבת.

נכון. אני כל העולם, כולל בתוכי את הכל. ואני נמצא בהרמוניה עם הטבע, עם אותו כוח העליון, עם אותה התוכנה. ועכשיו אני מבין בשביל מה אני עברתי את כל הדברים האלה, כדי להכיר דווקא אותו, את הטבע. לזה הגענו.

לכן דווקא מהשגת הגבולות, אנחנו באים לביטול הגבולות. זה לא שאני נעלם, אני נשאר עם כל התכונות הפנימיות שלי, אני נמצא למעלה מהן ומתקשר אליכם. ולכן לא שאני מבטל את עצמי ומבוטל, אלא אני דווקא רוכש את כל העולם. זה ב"למעלה מהדעת" מה שנקרא, בהתקשרות מעל הטבע.

אורן: דיברנו על אושר, דיברנו על גבולות, מה האדם צריך לשים לעצמו בראש, כשהיום אני לא יודע לשים גבולות.

האדם צריך לשים לעצמו בראש, שהוא צריך לחנך את עצמו להיות מקושר עם האחרים עד כדי כך טוב, שמבטלים את כל הגבולות. בצורה כזאת הוא ירגיש את עצמו בצורה אידיאלית, רק אז. רק אז הוא ירגיש את עצמו באושר אינסופי. וזה אפשרי.

לחצו כאן להורדה