חיים חדשים - תוכנית 251 - חוזרים לקהילה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: והיום בשיחתנו, אנחנו רוצים לפתח תחום חדש של שיחות, שיקח אותנו למקום חדש. מקום חדש שהוא בעצם גם ישן, והתחום הזה נקרא "חיים קהילתיים". "חיים קהילתיים" זה מונח שלא שגור בפינו, אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו, עכשיו כשאני זורק אותו לחלל האוויר. אבל מסתבר שהכוונה לקשרים שנמצאים בינינו, לבין האנשים שסובבים אותנו. ננסה להבין איך אפשר לקדם קדימה, את מקום היחסים בינינו לבין האנשים שסובבים אותנו, למקום טוב יותר, על מנת שכל אחד מאיתנו ירגיש חיים חדשים, חיים טובים יותר. איך עושים את זה, מה זה בכלל חיים קהילתיים, במה זה יכול לשפר את החיים הפרטיים שלי, בכל זה נעסוק היום ובסדרת השיחות הבאה.

ניצה: הנושא שנרצה לשוחח עליו היום, הוא השפעת סביבת המגורים על האדם. כשאני מנסה להיזכר בילדות שלי, אני לא יכולה להפריד את הזיכרונות שלי מהמקום שבו נולדתי, מהמקום שבו גדלתי, מהשכנים, מהשכונה, מגן השעשועים השכונתי ששיחקתי בו. כל ההוויה הזאת היא למעשה חלק ממני, ואני מבינה איזו השפעה גדולה היתה לה על עיצוב האישיות שלי, על מי שאני היום. למעשה אפשר לומר, שעל כל ילד ומתבגר, סביבת המגורים משפיעה מאוד. הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים מסביבת המגורים כאן אצלנו בארץ, היא כשאנחנו מתגייסים לצבא. זאת למעשה המסגרת הראשונה, בפעם הראשונה, שמתנתקת אותנו מסביבת המגורים הטבעית שלנו, שם אנחנו פוגשים עוד אנשים. אני זוכרת, שלמשל היינו שואלים אחד את השני "מי אתה?", ומיד היינו אומרים גם מאיפה "אני ירושלמי, אני חיפאי, אני באר שבעי", זאת אומרת, תמיד זה משהו שמגדיר אותנו, זה חלק מאיתנו. ועל כך היינו רוצים לשוחח היום, על ההשפעה הגדולה הזאת. יש משפט מאוד ידוע של צ'רניחובסקי שאמר "אדם הוא תבנית נוף מולדתו".

יפה.

ניצה: זה דרך אגב משפט שמונצח הרבה פעמים בבתי ספר, כשנכנסים זה בכניסה, זה מאוד יפה. ורצינו לשוחח איתך על הנושא הזה, ולהבין, עד כמה משמעותית השפעת סביבת המגורים, השכונה, השכנים, על הילדים שלנו, על הנוער שלנו וגם עלינו כבוגרים?

זאת ההשפעה הטובה, הטבעית, שהיתה מלווה אותנו במשך כל ההיסטוריה. כך נולדנו וגדלנו בדורות הקדומים אי שם, שהכל היה משותף, שהיתה קומונה כלשהי, חמולה, לא חשוב איך לקרוא לזה. קבוצה גדולה של אבות, אמהות, סבים, סבתות, כולם חיו יחד, במערות, במקומות, באוהלים, והכל היה משותף. ואז זו היתה הסביבה הכי קרובה לאדם, כי הוא היה מרגיש, שכולם שלו, הוא שייך לכולם וכולם שייכים לו. הוא לא היה מבדיל, בין אם אלה אבא ואמא שלו, לאלה שהוא אוכל לידם, אלה החברים שלו, ובכלל, כולם היו קרובים, גם קרובים על פי דם, זו הסביבה הטובה ביותר.

אחר כך כשהתחיל לגדול האגו שלנו, והתחלנו להתפתח ולהתרבות, ובעיקר להתפתח בכלי העבודה, בטכנולוגיה, אז כבר כל אחד ואחד היה יכול לספק לעצמו לבד "אוכל נפש". ואז התחילו להיבדל, זאת אומרת שיש, משפחות, אני, השכנים, סבא וסבתא, אבא ואמא, כל אחד, והתחילו ההבדלים. הבדלים גם מפני שנעשינו יותר רחוקים זה מזה, מבפנים, בגלל האגו הגובר. גם כי כך קבענו את החיים שלנו, וגם בגלל משק הבית, כי היה אפשרי לאדם, אפילו שהוא חי לבד עם אשתו, ועם הילדים שלו, לספק לעצמו את המזון, והעיקר הוא המזון.

וכך התחלנו להתרחק זה מזה. אבל בכל זאת זה היה כפר, והיו השכנים, שהם קרובים שלי. היו כפרים שכל הכפר היה משפחה אחת כביכול, שם משפחה אחד, ממקור אחד, מסבים, סבתות, מדורות, וכולנו היינו יכולים לשרטט את עץ החיים שלנו, מאיפה אנחנו. ובכל זאת היתה אז עזרה הדדית, תמיכה הדדית. גם בגלל שהיינו מאוד קרובים בעבודות שלנו, בניהול הבית שלנו, אז כל אחד היה עוזר לשני, והכל היה מובן וקרוב זה לזה, על פי טעמים ועל פי הכל.

כשהתפתחנו עוד יותר על ידי האגו שלנו, והתרחקנו בהתאם לכך עוד יותר זה מזה, אז התחיל כל אחד, לבנות עוד יותר את המשק שלו, והריחוק שלו מאחרים. לכל אחד היתה חווה קטנה, שדה, צאן וכולי, כל אחד באתר שלו. ובכל זאת היינו מקושרים אז זה לזה, בצורה כלשהי, והילדים גדלו כך בהתאם לזה. זאת אומרת, למרות שהיו מתרחקים מהצורה הקודמת, אבל היתה סביבה כללית, שכולנו ידענו שזה כך, שכולם גדלים, כולם דומים זה לזה. בהתאם לזה לא היו אז בעיות בנישואין, כי אני יודע את מי אני לוקח. כמו החיות שלי, כך אני לוקח מהשכן הסמוך את הבת שלו, ומתחתן. הכל היה מובן, וכך הכל היה מסתדר.

עד שהתחלנו להתאסף בערים, ולערים כבר מגיעים אנשים מאזורים שונים ורחוקים זה מזה, על פי הטבע, העסקים וניהול הבית. אבל בכל זאת אנחנו זוכרים, וגם אני זוכר את זה בחיים שלי, נניח עד לפני  50 שנה, אולי פחות 40-30 שנה, כל אחד היה גדל בחצר משלו. סביב כל הבתים, היו לנו מקומות כלשהם, שהיינו אוהבים להתאסף, כל הילדים מהשכונה. כאן הבנים אולי, כאן בנות, כאן יחד או בהתאם לגיל, בהתאם במה שהיינו משחקים, וכן הלאה.

זאת אומרת, בכל זאת היתה אווירה כללית משותפת, וכך אדם היה גדל ברוח כזאת. וההורים היו דומים זה לזה פחות או יותר, למרות שהיו כבר הבדלים קצת יותר גדולים. בעושר, בטעמים גם כן, אנשים  התחילו לנוע יותר, ואז היו באים אנשים די זרים לשכונה שלנו. אבל בכל זאת היו נכללים בצורה כלשהי, למרות שבקושי. ראינו את זה, שאדם שבא מצורה רחוקה מאיתנו, היה לו קשה מאוד להסתדר, האנשים האלה היו באים בדרך כלל לעיר. אבל מי שבא לגור בפרברים, באזורים הפסטורליים, הוא היה מרגיש את זה.

בעיר הגדולה היום אין את מושג ה"חצר". חצר היא מקום שבו מתחנך הילד, שהוא נמצא בצוותא עם ילדים שדומים לו, ויש להם ערכים משלהם, ומשחקים משלהם, ושבה הם לומדים זה מזה, הסתכלות על העולם, וכל אחד מוסר לשני מה שהוא חושב, יודע, שמע, ראה וכן הלאה. זאת האוניברסיטה הראשונה של הילד, "החצר", כשהלכנו לבית ספר, הוא אולי קצת טשטש לנו את מושג החצר, המושג הכללי הזה של הקהילה שלנו, אבל לא עד כדי כך. היינו באים לשם ומהר מאוד היינו חוזרים הביתה, לזרוק את התיקים שלנו מבית ספר, ורצים לחצר.

ניצה: נכון.

וכך היינו חיים. ולא חשוב שאת גדלת בפתח תקווה, ואני גדלתי בעיירה שרחוקה מכאן לפחות 3000 קילומטר, וגם כן היה אותו דבר, זה בכל האנושות כך.

עד שהתחלנו לבנות את הערים הגדולות האלה, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, ששם  מיליונים מתקבצים יחד, ואף אחד לא מכיר את השני. ואז אנחנו כל כך שונים מהשכנים, שכבר לא נהוג להיות בחיבור זה עם זה, ואפילו הילדים בקושי יוצאים מהדירה, רק לחוג כלשהו, אבל אין להם למטה אפילו מקום לשחק. אני רואה שאפילו אצלנו בבית, יש ליד הבית גינה יפה, ומגרש ילדים, ואגם כזה קטן עם דגים וברבורים, ואני רואה שם זקנים מסתובבים, יושבים על הספסלים, ואת הילדים הקטנטנים, שמביאים אותם שישחקו קצת במגלשות.

אבל ילדים בגילאים 8-12 אין, לא נמצאים, אולי הם נמצאים בחוגים כלשהם, שהם כל כך נפוצים היום. גם בילדותי זה היה נפוץ, חצי מהחצר היו הולכים גם כן לחוג, זה היה בבתים מיוחדים, עירוניים, ששם היינו נכללים בחוגים. אני הלכתי לחוג צילום, לחוג ספורט, וכל מיני חוגים כאלה. אבל בכל זאת, חצר היא, משהו שאני זוכר גם היום. אני זוכר איך קוראים לחברים האלה, אני כבר לא זוכר וודאי שלא יודע, איפה הם נמצאים, ובכלל האם הם קיימים היום. אבל זה היה משהו שמאוד מאוד השפיע עלי, והייתי מתרשם מזה מאוד.

כן, זה טבע הילד, ממה הוא סופג עוד דברים? בפרט שלא היו טלוויזיות, מחשבים, כל המשחקים אלקטרוניים האלה ושום דבר, אלא כמה ספרי ילדים, וכל היתר היו המשחקים הטבעיים ששיחקנו בחיים. ולכן אני חושב, שהאדם היה גדל בצורה יותר נוחה, טבעית, לא היו נופלים ליאוש כמו שהיום, וודאי שלא היו גירושים כמו שהיום, וכל הדברים השליליים שאדם בעצם חש אותם מבדידות. לכן קהילה ובדידות אלה ממש דברים מנוגדים, ואנחנו רואים שכך זה במיוחד בזמננו.

הבעיה התחילה לפני כמה עשרות שנים, משנות השבעים, כשהעולם התחיל להתקלקל על ידי האגו החדש שהרחיק בינינו יותר ויותר. הוא הרחיק בין אנשים קרובים, ואפילו בין אבות לבנים, בין אנשים השייכים לאותה האומה, לאותו הרחוב, לאותה השכונה, ואנחנו כולנו נעשינו אינדיבידואליסטים, כל אחד בשלו וזהו. כך שלא הרגשתי מי הם בני משפחה שלי ולא הייתה לי כל כך קרבה ודאגה לבני המשפחה. היום אנחנו רואים שני מצבים, או שהילדים לא רוצים לעזוב את הבית בגלל שטוב להם תחת הכנפיים של אמא או שהם עוזבים בלי שום בעיה, בלי סנטימנטים.

ההורים מתגרשים בקלות, שוב מוצאים לעצמם משפחות אחרות, ושוב מתגרשים אחרי כמה שנים. זאת אומרת, האגו שלנו עושה אותנו עד כדי כך כאלה בודדים שאנחנו מתחילים להרגיש ממנו תופעות שליליות כמו, חוסר קהילה, חוסר חצר, חוסר סביבה, חוסר משפחה, חוסר של הרגשת מדינה. אנחנו רואים איך עמים שלמים מתפזרים לכל יתר המדינות, ולא חשוב להם, איפה שטוב להם כרגע, שם הם נוחתים וממשיכים לחיות .

פעם לעבור ממדינה למדינה ולגור במקום אחר זה היה משהו, מסע מאוד מיוחד, התנתקתי ממשהו. היום זה לא נקרא ניתוק, כי בכל מקום יש בורגראנץ' וקוקה קולה, ומה שיש לי כאן, יש לי שם, ואלה אותם הבגדים ואותם השירים ואותו הקשר הווירטואלי. בקיצור האדם לא מרגיש שהוא שייך, שהוא קשור, לא למקום ולא לסביבה ולא לתרבות ולא לחינוך, אלא הכל אוניברסאלי.

ולכן מושג הקהילה לגמרי נהרס, כי הקהילה פועלת במקום קטן, במרחק קצר. היום אנחנו מתגברים על מרחקים ואני בונה את היחס שלי נניח כלפיך, עד כמה שנוח לי יותר או פחות להיות בקרבתך. נניח ששני מטר זה בסדר, יותר מידי זה לא טוב, רחוק מידי זה אולי לא נוח, כי אולי אנחנו צריכים לעשות משהו משותף בעבודה שלנו, אבל בעצם כלי התקשורת כמו האינטרנט וכל הקשר הווירטואלי, לא מפריעים לנו היום.

לכן יוצא שאנחנו שברנו את עניין המרחק ובזה שברנו את עניין הקהילה, ואנחנו רואים שכל הדברים האלה לא משפיעים עלינו טוב, אנחנו גם מאבדים את אחריות האדם על העולם. קודם הייתי אחראי על כל החמולה שלי, כשחיינו במערות, ידעתי שאני צריך להגן עליהם והם עלי, וכולנו היינו כאיש אחד. אם הגיע איזה אריה, איזו ממותה, אז היינו כולנו חייבים להתגבר עליה, זה כמו שהקופים או איזו להקה של גורים, מתנפלים על מישהו או על משהו.

אחר כך היה העניין של הבריתות, בהתחלה זאת הייתה ברית טבעית, חתמנו ברית עם כאלה וכאלה תנאים, באנו ועזרנו, אם כן ואם לא וכן הלאה. זאת אומרת כבר הבנו שאנחנו צריכים עזרה הדדית וכך עניין הבריתות התחיל להיות בתנאים יותר ויותר מסובכים. ואז הגענו למצב כמו שהוא היום, שאין לאף אחד אחריות על השני, כל אחד הוא בפני עצמו. ברור לי שלא איכפת לי מאף אחד וכך ברור לכולם, שאף אחד לא דואג לשני, אלא יש איזו קירבה קטנה שנשארה, שאולי כדאי לי להשקיע בהם, מפני שאני חלק מהם כמו באומה, אם יש איזה אויב חיצוני.

ולכן אנחנו צריכים לשים לב שכל אותם האויבים והשונאים שבמקרה אם אנחנו מדברים על ישראל, סובבים אותנו, הם עוזרים לנו להישאר במין קהילה, במין אומה. כי אחרת, אם אנחנו לא מחזיקים את עצמנו, אז הם עוזרים לנו כדי שאנחנו נהיה קשורים זה לזה, כי נמצאים מול האיום הכללי, השווה לכולם.

בנוסף על כך אנחנו רואים שהעולם מתקדם למצב שהוא נעשה עולם גלובלי ואינטגראלי ועד כמה שאנחנו נעשים מרוחקים זה מזה, אנחנו צריכים להיות בהידברות זה עם זה, בהתקשרות זה עם זה, מפני שאיך שלא יהיה, אותו הקשר הפרימיטיבי, הקדום, נשאר ועוד מתגבר יותר ויותר.

למה? כשהיינו במערות היינו בקשר, אחר כך התפזרנו קצת. וכשהתפזרנו אנחנו לא היינו כל כך קשורים זה לזה, אבל אולי לא היינו צריכים כל כך קשר. אז היינו בברית בתוך העיירה או בתוך הכפר, אבל לא הרגשנו תלויים זה בזה בענייני מסחר, תעשיה, אספקה, ועוד הרבה מאוד גורמים כמו היום.

היום אנחנו נמצאים במצב שלא ידענו עד לפני מאה שנה, אנחנו תלויים זה בזה מכל וכל, בבנקים, במערכת הכלכלית, במערכת הפיננסית, במערכת האספקה. אנחנו לא תכננו את העולם כך, אנחנו לא בנינו אותו כך, אלא הוא פתאום נסגר. כביכול  בנינו ובנינו ופתאום הוא ננעל, ולכן היום כולנו נמצאים יחד במערכת אחת ואנחנו קשורים בצורה כזאת. 

ואז התחלנו להרגיש את עצמנו מצד אחד ודאי שלא נוח ולא טוב, כי אם אנשים הם קרובים, אז מילא, הייתי מסתדר, אני והם כמעט אותו הדבר, אבל אם האנשים הם רחוקים, ויש להם מנטאליות שונה, ומטרות שונות, אז מה יש לנו לעשות איתם ולמה לנו בכלל להסתדר איתם? אבל אנחנו רואים שהעולם נעשה יותר ויותר מצומצם, סגור, ואנחנו פתאום רואים שכדור הארץ הוא קטן, שמבחינת האוכלוסייה כולנו תלויים זה בזה. ואם באיזה מקום קורה משהו, אז מרגישים אותו בכל מיני מקומות אחרים וכולי. זה קורה עד כדי כך כי אנחנו רצינו לבנות את עצמנו כיותר עצמאים, ואז לגדל ירקות בהודו, בסין, להוציא כל מיני מתכות מיוחדות, שאין בכל העולם רק שם, לפתח משהו באמריקה, בדרום אמריקה, באירופה, בכל מקום. במקום מסוים לפתח משהו חלבי, במקום אחר כמו ארגנטינה משהו בשרי, כאן ירקות שם מתכות, מכוניות.

זאת אומרת הנטייה הזאת של התמחות התחילה במאה השנים האחרונות, הייתה חלוקה בתעשייה ובכל מיני דברים. בהתחלה זה היה בתוך המדינה. אני זוכר, שהיו מפעלים שעשו הכל, מהבורג הקטן עד למכונית הגדולה. היו מחלקות שונות שבהן בנו מעץ, מפח, מגומי, עד שיצאה מכונית. עד כדי כך. ואחר כך התחילו לחלק ולאסוף את הדברים במקום מיוחד ומשם יצאה המכונית, שלמעשה יצאה בשלמותה מחמישים או ממאה מרכיבים שבאו מהרבה מקומות. והיום זה אפילו מגיע מהרבה מדינות.

זאת אומרת, התלות הזאת, ההתמחות הזאת, הכוון המיוחד ביצירת הדברים האלה, הוא שהביא אותנו לתלות גדולה מאוד, אמנם זה כדאי מבחינה כלכלית, אבל היום זה כבר לא כדאי. כי זה שהיום אנחנו מביאים חלקים ממקום למקום, זה מאוד מייקר, עם הנפט וכן הלאה. אבל התלות ההדדית בעצם נמשכת וגוברת ואנחנו נעשים תלויים זה בזה יותר ויותר, וזה כבר מתחיל להיות כתגובה שמפריעה לאגו שלנו.

אם אני הייתי מרוויח על ידי כך, זה טוב, אבל אם זה מחייב אותי בכל מיני קשרים כאלה, זה כבר רע. כי אני לא רוצה להיות עד כדי כך תלוי. ואז יוצא שהיום אנחנו נמצאים במשבר גדול מאוד של תלות הדדית, וכביכול אנחנו נמצאים בחתונה שלא רצינו אותה. והגענו לאיזה קשר הדדי, תלותי, רב גווני שכולם תלויים בו. אין מדינה שלא תלויה במדינות אחרות, אז איך אנחנו יכולים לחתוך את הקשר הזה?

יוצא שאותו עניין של קהילה ואפילו חצר, נמצא מעלינו ולוחץ עלינו ומחייב אותנו להגיע לאותם הערכים, לאותם הקשרים כמו שהיו פעם. העיר הגדולה וכל הטכנולוגיה הזאת, והריחוק שגילינו, זה בסך הכל גילוי הרע שבטבע שלנו, כי הלכנו לפי הטבע שלנו, ועכשיו גילינו שאם אנחנו הולכים לפי מה שבא לנו מבפנים, מתוך האגו שלנו, בהתרחקות זה מזה עד גבול מסוים, זה פעל בצורה טבעית אולי נכון, אבל מעבר לכך, זה הפך להיות למכה הגדולה של היום. זו המכה של הכרת הרע ואותה אנחנו עוברים עכשיו.

אלה מכות חזקות, רבגוניות, שהן לא יגמרו כל עוד אנחנו לא נכיר ברע שבהן, בסיבה שבהן, זאת אומרת באגו שלנו. עכשיו, למרות שכולנו קשורים זה לזה, מאין בררה, אנחנו חייבים להיות קשורים בקשרים הטובים, כביכול מיש ברירה. 

לכן החיים הקהילתיים, הם העתיד של העולם שכולו הופך להיות כפר קטן, וכך באמת הוא נעשה,  כפר קטן. אנחנו לא נוכל לברוח מזה. השאלה היא האם ננהג בתבונה, בשכל, בחכמה ונבין את זה, נראה את זה כחכם הרואה את הנולד ונלך לקראת זה כמה שיותר מהר, וכך נחסוך מכות? לכן החיים הקהילתיים הם הכרחיים לנו ובעצם מכאן אנחנו מגיעים לשאלה, איך אנחנו יכולים להתקרב לזה? כי מעניין שבכל העולם נוצרה בתרבות אחת, מוסיקה אחת, משחקים אחידים, וגם המטבח כבר מאוד דומה, בכל מקום שאני נוסע אליו, יש כמעט אותו האוכל. ואם אני רוצה איזה אוכל מיוחד, נניח איפה יש את האוכל הבולגרי המיוחד, אז אני צריך ללכת למסעדה מיוחדת כי בכל יתר המסעדות יש אותו הצ'יפס, ואותה הפסטה, כמו בכל מקום, והבורגראמץ' במקום הראשון. אני זוכר שהגעתי לאיזה מקום ושאלתי איפה יש כאן מסעדה צרפתית מיוחדת, אז אמרו לי, מה אתה לא רואה? ואני ראיתי שכתוב רק מקדונלד.

אנחנו איבדנו את כל הדברים האלה, זה שהיום אומרים אלה המאכלים הצרפתיים ואלה בולגרים ואלה אנגלים, זה סתם, זה רחוק מאוד מהעניין האמיתי, הטבעי שהיה שם, כך אומרים לתיירים ולכולם.

העולם מתקדם במשהו לצורה הכללית, אבל זה בא מתוך האגו, מטעם המסחר, התעשייה וכן הלאה. נוח לנו שכולם יתלבשו באותם הבגדים וינעלו את אותן הנעליים, וכולם יאכלו אותו דבר., הכל מגיע בצורה נוחה וטובה, בסרט נע לכולם וכך האדם מתמלא במה שהוא שצריך.

אבל אם אנחנו מדברים על המילוי הפנימי של האדם, כאן אנחנו נמצאים במצב מאוד גרוע, ואנחנו רואים את זה לפי הסטטיסטיקה על הייאוש. אנשים נמצאים ממש בבדידות, הם סגורים בתוך החדר או הדירה שלהם, הם לא יודעים איך לצאת לקשר עם אנשים אחרים, מקסימום זה דרך טלפונים למיניהם, מסרונים, טים טוק וכדומה. הם מגיעים לבית קפה, לכוס קפה או לבירה, אבל אלה שטויות, צחוקים טיפשיים כאלה, שכל אחד חייב להיות כמו כולם. וזה לא ממלא את האדם, זה לא ממלא את התשוקה שלו לאותה החצר, ולאותה הקהילה.

אנחנו מקולקלים, אנחנו לא יודעים לעשות זאת. אפילו אני, אני לא יודע אם הייתי נפגש עכשיו עם חברים. היו לי כמה אפשרויות, הזדמנויות, להיפגש עם החברים שלי. הייתי בסנט פטרבורג, שם סיימתי אוניברסיטה והתחלתי דוקטורט, ושם עדיין חיים אותם אנשים שהייתי איתם יחד גם באוניברסיטה ואחר כך באקדמיה, ולא הלכתי לפגוש אותם. לא ידעתי על מה אני אדבר, מה יש לי איתם במשותף, וכששאלתי אותם אחר כך באימייל, הם אמרו שהם נפגשו פעם ראשונה אחרי ארבעים שנה. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים איך להתקשר זה עם זה. ואני מודה, ואני מודע לזה. ואת זה צריכים ללמד בני אדם, בחזרה.

כי למרות העולם הגדול, הגלובאלי, הקשור, התלוי, אם אנחנו תלויים זה בזה, רצוי שנהיה תלויים בצורה הטובה. כי אחרת אנחנו יכולים לגרום זה לזה בעיות וצרות. ונראה לי שאני יכול להצליח לבד, ולהתרחק מכולם, ואם לומר בצורה גסה, לזלזל בכולם, אבל אחר כך זה חוזר אלי. צריכים להראות את זה לאדם וללמד אותו, שהוא לא יכול לברוח מהקשר, והקשר הוא הדוק, הדדי, וכדאי לו ללמוד איך לגרום לאחרים טוב, כי הטוב שהוא גורם להם חוזר אליו. אם אנחנו קשורים יחד במערכת אחת אינטגרלית, היינו, קשרים וקשרים, לא יכול להיות שמה שאתה גורם טוב לא חוזר אליך, ומה שאתה גורם רע גם לא חוזר אליך. ואל תחשוב שזה נעלם והולך לאיזה מקום.

לפי כל המחקרים האחרונים במיוחד בעשרים שנה האחרונות, אנחנו רואים, שכל עניין הקשר האנושי מאוד הדוק, קשור ונעול. זאת אומרת, אנחנו נמצאים כאילו בחצר אחת, בקהילה עולמית אחת, ובמקום כל אחד מכל אומה ואומה, יש בחצר הזאת נניח מאה חמישים או מאתיים ילדים שונים לגמרי, צהוב, לבן, אדום, שחור, עשירים ועניים, כאלו וכאלו, וכולם נמצאים בחצר אחת. תתארי לעצמך, איך אנחנו מגיעים לקבוצה כזאת ומתחילים לסדר אותם שיהיו בצוותא, האם זה אפשרי? איך לגשת לזה? זו בעצם הבעיה. אני מתאר זאת לעצמי, ורואה שזו בעיה מאוד גדולה, ולא עלי לפתור אותה ואפילו לא בימיי. אמנם הייתי שמח לראות אנשים שדנים על זה בכובד ראש ורוצים לסדר זאת, אבל אני לא מגלה בינתיים כאלו אנשים.

אני חושב, שאנחנו לפחות צריכים לחשוב, איך אנחנו לוקחים איזו עיר או שכונה, והיום בכל שכונה יש אותו מודל, אותה תבנית ממש, וכמו שבכל העולם, גם אנחנו יכולים לקחת את השכונה שבה אנחנו גרים ולנסות לעשות זאת שם. אני למשל גר בשכונה מאוד מודרנית, אף אחד לא מכיר את השני. לא מכירים את השכנים, במעלית אף אחד לא אומר שלום לשני, כל אחד עולה, יורד, ואלה בתים של עשרים קומות. אני עולה לדירה שלי, סוגר את הדלת, יש כמה מנעולים על הדלת, וברור שהדלת היא כזאת, יש סורגים על החלונות, אינטרנט בבית, טלוויזיה בבית, מקרר מלא, ואני מרגיש את עצמי מוגן מהשכנים. למטה יש חדר אורחים, ואף פעם לא עושים שם שום דבר. לפעמים מישהו עושה שם יום הולדת לילד שלו, וגם לא לשכנים, אלא לקרובים שלו, כדי לא להעלות אותם לדירה, שלא ילכלכו. זה בעצם העניין.

לכן אני חושב שאם נצליח לעשות את זה בקהילה קטנה, באזור ששם כל אחד דומה לשני, אז אנחנו יכולים כבר עם החומר הזה לגשת הלאה, או לפחות לכתוב על זה עבודה, דוקטורט, מחקר, כמו שעושים עם סטטיסטיקה מעניינת. אפשר לקחת משרד שיעשה סקר על החולי, על הגירושים, על הבעיות של השכונה. ובמשך שנה נעשה עבודה בלקרב אנשים זה לזה, ילדים זה לזה, נפתח חוגים לאימהות ולילדים, לבנות ולבנים, ואולי עוד כול מיני דברים, ואחרי שנה נבדוק מה השגנו. מה השגנו בבריאות, בגירושין, במצב הרוח, בקשר בין הילדים, כמה פחות הם רואים טלוויזיה כל יום, ומחשבים, כמה יותר הם משחקים זה עם זה, כמה הם משתמשים באותם חדרי משחקים. ואני לא מדבר, שיעלו לדירות זה של זה, גם זה היה פעם. פעם היינו משחקים, אצלי בבית, אצלי בחצר, אצלו בחצר או בבית וכן הלאה. אבל היום אפשר לשחק בגינה, בכל מיני מקומות, אפשר לפתוח מועדון לילדים, לבנים לבנות. וזה דבר מאוד מעניין.

זאת אומרת, קודם כל נראה עד כמה הילדים שלנו הצליחו לגדול בצורה חיובית. פחות גסות וזלזול, ויותר עזרה הדדית, מצב רוח טוב, לא סגירות, לא חוסר שקט, דיכאון, שעמום. כל מיני דברים, שדווקא הגיל הצעיר היום חש בצורה מאוד חדה ובולטת. זה מה שהייתי רוצה לנסות לעשות. ואני חושב, שמכאן והלאה יש לנו פתח למדינה, לעולם הרחב. כי הבעיה היא לא בתא אחד של האזור, או בתא יותר גדול, אוסף של תאים שזה עיר או איחוד ערים, אלא בכל העולם.

ניצה: תיארת מצב כללי שבו המרחקים בינינו נעלמו, נשברו. מצד אחד הפכנו להיות מין אנשים גלובליים, אינטגרליים, אנשים שאין להם שום בעיה עם מרחק. מצד שני חוסר המרחק הזה, יצר תלות הדדית הרבה יותר חזקה בינינו, נכנסנו לאיזה קשר. ובגלל שנכנסו לזה ואיבדנו את המרחקים בינינו, אנחנו לא יודעים איך להתנהל ברמה הבסיסית, היומיומית עם אנשים.

אם פעם היינו יכולים לקבוע מרחקים בינינו, לפי רצוננו, איפה אני בונה בית ואיפה השני בונה, עד כמה נכנסים זה לזה, רחוקים, קרובים, קשורים, היום אנחנו כל הזמן נמצאים צמודים, עם המכוניות, בעבודה, בכל מיני מקומות. אני רואה איך אנשים נוסעים באוטובוס, או במכוניות, למרות שכל אחד במכונית שלו, אחד בכל מכונית, אבל בכל זאת, עד כמה הכול צמוד, עד כמה כל אחד מרגיש שהאחרים לוחצים עליו. אני כבר לא מדבר על המטרו בערים הגדולות, ששם הכול דחוס, ואנשים רוצים להתרחק זה מזה, אבל נמצאים עם הפנים צמודים זה לזה. אני זוכר את זה על עצמי.

אנחנו מרגישים עכשיו את עצמנו בתלות הדדית, לא פיזית, אלא בתלות הדדית פנימית. אנחנו התחלנו עכשיו להיות בתלות הדדית כזאת, שאני תלוי בשלום כל העולם, ובכל אדם שבעולם, כי בסופו של דבר יהיה לי מזה רע, יהיה לי מזה איזה נזק. זאת אומרת, אני נעשה קרוב אליו, לא גופנית, אלא נפשית, פנימית, וזאת גם בעיה. וזו בעיה מאוד קשה, כי אני כאילו לא יכול לצאת מזה, אני לא מסוגל להתרחק. נראה לי שאני יכול להתרחק, ולברוח לאיזו עיירה קטנה, למדבר, או לאיזה אי בודד, אבל זה נראה בלבד. אני בפנים כל כך קשור לכל יתר האנושות, שאני רוצה או לא רוצה, אני חייב  בקשר פנימי. אני חייב בפלאפונים, טלפונים, בקשר וירטואלי, ועוד יותר מזה, אני מרגיש שאני קשור לכולם. ואי אפשר לחתוך את הקשר. וכאן אנחנו באמת נמצאים בבעיה.

ניצה: אתה מתאר את זה, ואני מדמיינת את המצב שנוצר. מצד אחד נשברו המרחקים, וכאילו נוצר משהו אחד. מצד שני ככל שזה קרה, כל אחד מאיתנו בנה עוד קירות, עוד חומות, עוד גדרות. אנחנו דורשים את הפרטיות שלנו, אנחנו לא רוצים שמישהו יתקרב למרחב שלנו. דווקא בגלל שהמרחקים האלה נשברו, יש שמירה ממש אובססיבית על המרחב הפרטי.

זה האגו שלנו כך רוצה. אבל בינתיים שבנית סביבך חומות מכל הצדדים, יש איזה חוט שבכל זאת נכנס פנימה, ממש לתוך הנשמה, לפנימיות שלך, וקושר אותך לכל האנושיות.

ניצה: מה זה החוט הזה?

החוט הזה הוא הרגשה שאני קשורה, אני תלויה בכולם, או לא בכולם, אבל בהרבה אנשים, ולא יכולה להפטר מהקשר הזה. ועם זה אדם לא יודע מה לעשות. עדיין הוא לא מרגיש מאיפה זה בא, הוא לא מרגיש שעד כדי כך הוא קשור. אנשים יכולים להגיד "זה לא חשוב, על מה אתה מדבר", אבל זה קיים, זה רק עניין של הזמן של הכרת הרע.

ניצה: מה שאהבתי קודם, שאמרת, שהדרך שלנו ללמוד, לקשור קשרים אחד עם השני, ולהתחיל להחיות את הקשרים ואת האווירה החמה והנעימה שפעם הייתה והיום כבר אינה, בתוך כל המגדלים שאנחנו חיים, בתוך הבטון שאנחנו מתגוררים, הוא דווקא דרך חיי קהילה. למה? כי זה פרקטי, זה קרוב לאדם. בסופו של דבר עם זה שאני אינטגראלית וגלובאלית, בבוקר אני קמה פותחת את הדלת ויוצאת מהבית. זאת אומרת, עדיין אני פוגשת את האנשים שהם קרובים לי, עדיין אני מתערה. ואדם לפני שהוא עושה איזה שינוי או בכלל מסכים לחיות חיי קהילה, הוא חייב להבין קודם כל את ההשפעה המאוד המשמעותית שיש לסביבה שלו עליו, ובמיוחד על הילדים שלו.

אני רואה קודם כל השפעה על הרגשת הביטחון, זה הכי קרוב לאדם. כי אנחנו חיות ביסוד שלנו, ולכן אדם צריך קודם כל ביטחון, אחר כך מזון, אחר כך מין, ואחר כך משפחה, אלה הדברים שהם הכרחיים לקיום. היום אני מתחיל לראות, שבכל הדברים האלו אני תלוי בכולם ובגורמים בלתי מזוהים.

ביטחון, מאיפה אני יודע מאיפה תבוא הצרה. מזון, אני לא יודע מה יקרה עם כל האקלים, ועם כל הבעיות והצרות של המערכת הכלכלית וכולי. מין, מה שקורה בדור האחרון ממש מעורר בי מחשבות מאוד מיוחדות, עד כמה שזה הופך להיות כאיזה מין עיוות מסוים, ולא שאני מאשים מישהו, או משהו, אלא זו השפעה כללית של הסביבה, של האוכל, של הזיהום, וכן הלאה, המוטציות האלו שאנחנו עוברים. ומשפחה, כבר ברור שהדבר הזה הולך ואפשר להגיד כמעט ונעלם.

כל הדברים האלה יחד, שוברים לנו מסגרת. ובלי המסגרת הזאת האדם לא מרגיש את עצמו אדם. הוא חי במצב ששם את עצמו באיזה הילוך אוטומטי, הוא ממשיך וחי כל עוד הוא חי. זאת אומרת, אין לו את הרגשת החיות, והחיים בשביל מה. כי אם קודם היה לו בשביל מה לחיות, ילדים, בית, אישה, נכסים, אחר כך נכדים, שכולם גדלו לידו והוא היה נהנה מהם וכן הלאה, הוא נהנה גם מאוכל, ממין, ממשפחה, מהכל, היום הוא לא נהנה. אומרים זאת מפסיכולוגים ורופאים, עד שאנחנו רואים זאת בחיינו.

אני חושב שדווקא זה מה שיחייב אותנו בסופו של דבר לבדוק את הסיבה, למה זה קורה, ולראות שבלי העטיפה הכללית הזאת שאני חייב לקבל, שהיא כוללת משפחה וילדים, גם מין וגם מזון, אוכל, וביטחון והכל, כל זה בעצם נקרא המעגל הקרוב אלי, או קהילה. אם אני לא רואה את זה באחרים ולא רואה את זה בעצמי, אין לי מאיפה לקחת דוגמה, ממשפחות אחרות, מילדים אחרים, ממה שהם חיים, ואיך ומה, אני גם כן כאילו נמצא על איזה קרש בעומקי הים ללא כיוון וללא כלום.  

אני חייב לקבל דוגמאות ולא מהטלוויזיה, מכל מיני הסדרות שם. אני צריך לקבל דוגמה מאחרים, מהסובבים, כי מזה בעצם האדם ניזון וכך הוא בונה את עצמו. אז בעיית הקהילה, בעיית החצר, בימינו במיוחד היא מאוד בולטת, שאנחנו מרגישים את עצמנו שנמצאים ממש בחוסר אונים, איבדנו כיוון. וזה מהילדות שאין לנו חצר, ואחר כך בשנים הבאות שאין לנו קהילה, זאת אומרת, הצורך לזה הוא גדול.

לכן אני חושב שבקלות אפשר לעורר את הצורך לזה, ולהראות את הרווח מזה בכל הדברים האלה, במצב רוח, בהצלחה בלימודים של הילדים, בירידת הפשיעה, בכל דבר ודבר. גם בדאגה כללית לאזור שבו הם חיים, בכל דבר זה אפשרי, יכולים לעשות את דבר הזה ממש כדוגמה. אבל לא צריכים להתחיל מאזור כמו שלי, זה אזור שנמצאים בו אנשים מסוג מסוים, שהם מרוחקים מאוד זה מזה, לא רוצים להכיר זה את זה, נמצאים עדיין בגאווה ובתחרות סמויה זה כלפי זה, כמה מכוניות יש במשפחה וכולי. אנחנו צריכים לראות איך פונים לאנשים שחיי הקהילה נשאלים בהם מבפנים, שהם שואלים על זה.

ניצה: שיש להם רצון, איזשהו רצון, צורך.

רצון וחוסר, צורך בעזרה הדדית, בבניית מצב כללי יותר טוב. זאת צריכה להיות אוכלוסיה שלא נמצאת כל כך בתחרות, אלא יותר קרובה לחיבור.

ניצה: מאוד מעניין שכשאנחנו מסתכלים על אדם, לא משנה מאין הוא הגיע, כשמדובר בילדים שלו הוא פתאום מוכן להסכים להקשיב. למה אני מתכוונת? בסופו של דבר נרצה או לא נרצה הסביבה שאנחנו גרים בה, לומדים בה, משחקים בה, היא מאוד משפיעה על הילדים שלנו. הילד שלנו מושפע מאוד מארבע סביבות עיקריות, כך אומרים. אחת, הסביבה המשפחתית, הביתית, שתיים, השכונה, האזור שהוא גדל בו, שלוש, קבוצת הגיל זאת אומרת, הילדים באותו גיל, אותה שכבת גיל שמשפיעה עליו, האינטראקציות, והסביבה הרביעית היא בית הספר.

זאת אומרת, לשכונה יש פה מקום מאוד נכבד. ובכל מיני מחקרים שנעשו ראו שיש השפעה מאוד גדולה לא רק בין בני אותו גיל, איך הילד הזה מתנהג, או איך הוא פתאום מתפרץ ואיך זה משפיע על הילד שלי. אלא גם למשל אם המבוגרים ביניהם מתנהלים בצורה מסוימת, נגיד ויכוחים, ריבים, אולי התנגשויות כאלה אחד עם השני, זה מאוד משפיע על הילדים שלנו.

מה שאני רוצה לומר הוא שבסופו של דבר גם אם אתה גר בשכונה שהיא נגיד שכונת רווחה, עדיין בסוף היום הילד שלי יושפע מאוד מסביבת המגורים שהוא חי בה. גם אם אני מתכחשת לזה ולא מעניין אותי, וגם אם אני כן מודעת. לכן הייתי רוצה שקודם כל נעלה את המודעות לזה לכולנו. כי אני למשל מרגישה שאני באיזה אופן מודעת, לא בטוח שאני מודעת מאוד אפילו. ככל שאני לומדת את זה אני רק פתאום מבינה עד כמה זה משליך על הילדים שלי, גם היום. זאת אומרת, גם היום שבאמת אין חצר, וזה הפך להיות לצורה אחרת עדיין יש השפעה מאוד גדולה על הצורה שבה הילדים שלנו יגדלו. לכן הייתי רוצה שוב לחזור לשאלה שאיתה פתחתי את התכנית. גם במצב הנוכחי היום, כיצד סביבת המגורים משפיעה על הילדים שלי?

אני חושב שיש לזה השפעה ישירה, והשפעה אלטרנטיבית, עקיפה. בצורה ישירה עד כמה שהילד שלי באמת נמצא במגע ישיר עם כל בני החצר, בני האזור, לפי הגיל שלו ואולי יש שם כמה קבוצות, לא חשוב. והאזור עצמו, זה כבר דעה כללית של ההורים והילדים וכל מה שקורה, אפילו לא יודע איזו חלקת אדמה זאת, לא חשוב, זה משהו שנותן איזו השראה, השפעה וזה משפיע גם כן על כולם.

אורן: מה זאת אומרת האזור שבו אנחנו חיים, דעה כללית, לא הבנתי?

יש אזורים כאלה בעולם של השפעת הסביבה. יש דומם, צומח, חי ומדבר. הדומם נשאר, האדמה, את הצומח והחי אנחנו מגרשים, ובא המדבר, בא האדם. אז בעצם דרגת הדומם ודרגת המדבר נמצאים באותו אזור.

אורן: נגיד בשכונה מסוימת.

בשכונה מסוימת. בא אדם ומתיישב על איזו קרקע, ואנחנו יודעים שאנשים שמגיעים לאיזו קרקע מיוחדת, נגיד דרום אמריקה, אנשים שנמצאים בדרום אמריקה, אינדיאנים לדוגמה, יש להם אופי מיוחד. אני מכיר אותם טוב, הייתי בכל מיני מקומות ונפגשתי פעם עם אינדיאנים אמיתיים שירדו מהאנדים כדי להכיר אותי, יש גם צילום ותמונות של המפגש. וזה היה מאוד מעניין לראות אותם, הם ממש מלח הארץ מה שנקרא, אמיתיים, מקוריים. חוץ מספרדית הם אפילו מדברים בשפה הקדומה שלהם.   

אורן: אז כשאני עובר לגור בשכונה מסוימת היום, מה קורה איתי ועם ילדי?

לא, אני שואל כך, למה יש להם אופי מיוחד לעומת סינים ויפנים, ולעומת רוסים ודרום אפריקאיים?

אורן: תרבות שהשתמרה.

אבל למה התרבות שונה, הרי בני אדם כולם? זה מפני שהמקום קובע, המקום הוא משפיע. אנחנו גם לומדים לפי כל מיני חכמות, שבכל מקום בעולם יש כוח מיוחד שמשפיע. אתה יכול להגיד שזה כוח מגנטי ועוד משהו מיוחד זה לא חשוב, זה משפיע. אנחנו לא סתם בני אדם, סתם חתיכת חלבון, אנחנו מושפעים מכל מיני שדות מגנטיים ואלקטרו חשמליים והקרנות למיניהם, וזה משפיע עלינו.

אורן: זה שילוב בין האזור הגיאוגרפי לבין האנשים שחיים עליו?

כן, ודאי. משנה מקום משנה מזל.

אורן: אז אם אני עובר לעיר מסוימת, או לשכונה מסוימת שהיא שכונה ממקום אחר?

אתה מקבל אותה צורה לאט לאט, כמו העיר הזאת.

אורן: אפילו אם אני לא כל כך בתקשורת עם כל השכונה?

אני לא יודע איך אתה יכול להיות לא בתקשורת. כשאני מגיע לקרובים שלי שעברו לקנדה לפני עשרות שנים, אני נמצא איתם ברוח אחר לגמרי. חוץ מזה שאני בכלל מתעסק במשהו מיוחד וזה משפיע עלי, אבל המנטאליות שלהם השתנתה, המנטאליות של הבן שלי השתנה.  

אורן: זה כאילו מוקרן מהאוויר לכל מי שנכנס לאזור הזה?

כן, ככה זה. אבל למה זה חשוב לך עכשיו?

אורן: כי אם אתה נגיד גר בשכונה מסוימת?

זה בטוח משפיע עליך.

אורן: מה שיש שם.

אפילו שאתה סגור, בכל זאת זה ישפיע עליך. הרוח מה שנקרא, האוויר משפיע, כמו שאומרים. לא סתם אומרים "אוויר ארץ ישראל". כי אנחנו תוצאה מהדומם, מהאדמה. האדם הוא מאדמה, מעפר. אני אומר את זה ברצינות. אין לנו מספיק מחקרים בנושא, אנחנו לא יודעים את זה, אבל הקשר הזה לאדמה הוא מאוד חזק.  

אורן: איך היית מסכם במשפט אחד את האופן שבו הסביבה שבה אני חי, סביבת המגורים שלי, משפיעה עלי?

היא משפיעה במאה אחוז, ואתה לא יכול להתנגד להשפעה הזאת, והעולם שלנו מתגלגל למצב שהוא יותר ויותר זקוק לסביבה טובה לכל אחד ואחד. 

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. סביבה טובה זה המתכון להצלחה בחיים החדשים. כל טוב להתראות. 

לחצו כאן להורדה