חיים חדשים - תוכנית 269 - אהבה עצמית - חלק א'

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם. תודה שאתם אתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

יעל: שלום.

אורן: אנחנו רוצים היום להתבונן קצת על עצמנו ולהכיר את עצמנו טוב יותר, במסגרת סדרת שיחות על "אני והאנשים שנמצאים סביבי, אני והחברה", והיום נרצה לקחת לדיון נושא, שאני לא חושב שיש יותר קרוב ממנו לכל אחד מאתנו שנקרא, "אהבה עצמית". ננסה להתבונן על המושג הזה של לאהוב את עצמנו, איך אפשר לאהוב את עצמנו, מה זה יכול לתת לנו בחיים, וננסה למצוא בזה דברים חדשים על מנת להגיע לחיים חדשים, חיים יותר טובים.

טל: בתוכנית הקודמת דיברנו על איך להרגיש יותר נוח בחברה, איך להיות אדם עם יותר ביטחון עצמי, שיותר קל לו אפילו להתגבר על כל מיני עלבונות, או מצבים לא נעימים בחברה. ואחד הדברים שדיברנו עליהם, זה שאותו ניסיון, כל הזמן לאהוב את עצמנו יותר ולקבל את עצמנו יותר, הוא לא בהכרח הדבר הכי יעיל.

המשכתי לחשוב על זה אחרי השיחה, נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שבעשורים האחרונים יש על זה הרבה מחקרים שמראים, שהאנושות נמצאת באיזושהי מגמה חברתית תרבותית של מה שנקרא נרקיסיזם, מגיפה של נרקיסיזם. מה זה נרקיסיזם?

אהבה עצמית מופרזת.

טל: אהבה עצמית מופרזת זה מיתוס יווני על נרקיס, שהיה נסיך יפה תואר שהתאהב בבבואה שלו שראה בביצה. הוא התאהב בה עד כדי כך, שלא יכול היה להתנתק ממנה, ובזה הוא מצא את מותו, כי לא יכול היה לעזוב את הבבואה של עצמו. מלבד המובן הזה של נרקיסיזם, יש גם אנשים שמתייחסים אל זה כאל אהבה עצמית בריאה אבל זה גם מתאר את המצב הבעייתי של האדם שהוא מאוד אנוכי ויהיר, והוא לא מרגיש את הזולת בכלל. ויש גם דרגות קיצוניות שזה כבר ממש הפרעת אישיות.

המחקרים הם מאוד מאוד מעניינים ואני חושבת שהם גם מאוד נוגעים לכולנו, כי כולנו מרגישים, איך בשנים האחרונות פתאום צץ כל העניין של הסלבריטאים והפייסבוק, איך כל אחד מאתנו מציג את עצמו בפרופיל ובתמונות, וכל דבר אנחנו ישר מעלים ואנחנו רוצים שיראו אותנו וה"אני" שלנו תפס מקום מאוד מאוד גדול בחיים שלנו.

כשנכנסים למאמרים האלה, מיד קופצות בצדדים כל מיני מודעות של כל מיני דברים "צהובים" על הסלבים, מה הוא עשה, מה היא לבשה, למה זה לא היה הלבוש הכי נכון. וזה סוחף פתאום התחלתי לחשוב על זה ולהיכנס לזה וזה נורא מסקרן לקרוא מה קרה ומי אמר. ואמרתי לעצמי שכל התרבות הזו של החיצוניות, של המראה החיצוני, של הפרסום, זה משהו שמאוד סוחף אותנו וגורם לנו מאוד מאוד להתעסק בעצמנו.

הדבר הראשון שרציתי לשאול, מהי המגמה הזו של הנרקיסיזם ושל העיסוק בעצמי שהלכה והתפתחה, ולמה, למרות זאת, אנחנו לא מרגישים את עצמנו כל כך טוב, כל כך בטוחים, שקל לנו כל כך בחברה?

קודם כל אנחנו צריכים להבין שאהבה עצמית היא החומר של כל המציאות שאנחנו חיים בה. שהמציאות הזו, אמנם מתחלקת לדומם, צומח, חי ואדם, אבל מה הן הדרגות האלו, מאיפה הן באות? כשאנחנו רואים שזה דומם וזה צומח וזה חי וזה אדם. אז לא, זה האגו שבכל פרט, בכל דבר, הוא בונה את הדבר.

מה ההבדל בין צומח לדומם, או לחי או לאדם? ההבדל הוא במידת האגו, מידת האהבה העצמית שבו. האהבה העצמית שבדומם, היא מספיקה רק כדי לשמור על עצמו, אני רוצה להישאר כמו שאני, ולכן קשה לנו מאוד לשבור את הדומם. זה תלוי, כי כל המינרלים, כל המתכות, כל החומרים, לכל אחד יש אגו משלו שונה. ולכן יש כאלו שהאגו שלהם חלש יותר ויש כאלו שהאגו שלהם קשה, חזק יותר, ולפי זה ההבדל. אם אנחנו נכנסים לתוך החומר, אנחנו רואים שזה תלוי במספר האלקטרונים והפרוטונים שיש בתוך האטום. עד כמה שיש יותר, אז הם יותר חזקים. יש כאלו גדולים שהם אפילו פולטים כמו קרינה למיניה וכן הלאה.

יש כאן אפילו כאילו מעבר לחי, לצומח, ששם זה חיים פנימיים. אבל זה שמסתובבים אלקטרונים סביב הפרוטונים, סביב הגרעין שבאטום, זה גם הכל אהבה עצמית, לשמור על עצמו, להחזיק את עצמו, לא רוצה להתחבר עם הזולת, לא רוצה להיות קרוב לזולת. זאת אומרת אנחנו רואים את זה מהאטום הקטן, עד כמה שכל העניין של פצצת האטום הוא, שאנחנו שוברים את החוקיות הזו.

אורן: איזו חוקיות שוברים בפצצת אטום?

של האהבה העצמית.

אורן: לא הבנתי.

אנחנו מכניסים אנרגיה לפצצת אטום כזו, ואז מתחברים ביניהם כל החלקים, כל חלקי האטום, כל האטומים יחד, כך שהגבול שביניהם נפרץ ואז יוצא לנו פיצוץ. במעבר מדומם לצומח יש אלמוגים, קורלים, שהם מצד אחד דומם, ומצד אחד זה כבר צומח. זה האגו  שגדל יותר מהדומם שהופך להיות לצומח. ובצמחים יש לנו אלפי אלפי צורות, שההבדל ביניהם בצבע ובטבע ובכל מה שיש בהם, הוא ההבדל השורשי ברצון ליהנות, בכמה שהוא אוהב את עצמו. רצון ליהנות, זה נקרא בכמה שאני אוהב את עצמי יותר מהשני או פחות מהשני.

אחר כך בין הצומח והחי, יש חיות שהם כאילו צמחים, אבל הם גם כבר שייכים לדרגת החי. ובין החיות אנחנו רואים כבר יותר, כי את החיות אנחנו מכירים, אנחנו גם מעולם החי. כל ההבדל ביניהם זה רק האגו, הרצון ליהנות. ואם היה לי מזרק והייתי יכול להזריק, אז נניח הייתי לוקח עכבר קטנצ'יק, הייתי מכניס בו רצון לאהוב את עצמי יותר גדול, והוא היה הופך לכלב. עם רצון לקבל עוד יותר גדול, הוא היה הופך לפיל. ועם רצון לקבל יותר גדול, הוא היה הופך להיות אדם, כי אנחנו גם כן שייכים לדרגת החי.

ההבדל בין האדם לעומת כל אלו, שהרצון לקבל שבו, לא נולד וקיים בצורה כמו שהיה, אלא הוא כל הזמן גדל ומשתנה במשך החיים בכל מיני צורות והוא גם תלוי בסביבה וניתן לשינוי על ידי הלימוד, הסביבה, החינוך וכן הלאה. ולכן האדם הוא כל כך משתנה, הוא מובילי מאוד. ולכן הוא הולך ושובר את כל הגבולות ויכול לקנות, לרכוש, לכבוש את הכל, מפני שהאגו שלו הוא גדול והוא גדל. ואם אני רואה משהו אצל מישהו, אני מיד גם רוצה את זה ואני תמיד רוצה להיות יותר מאחרים.

האגו שלי כל הזמן נמצא בהתפתחות, גם בהתפתחות מדור לדור, וגם בהתפתחות ממקום למקום. ואני כל הזמן רוצה ורוצה ורוצה, כמו שכתוב ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". דבר כזה אין בכל הדרגות הקודמות, דומם, צומח וחי, שם השוני הוא באגו, ברצון ליהנות, באהבה העצמית. אבל השוני בין כל אחד ואחד, יש לו איזה מין מקום קבוע בכל הסולם של הרצונות לקבל, מאפס ועד דרגת האדם. בדרגת האדם, כל אחד הוא באופי מיוחד וביכולות מיוחדות ובקיצור זה כבר משהו שאין לו גבולות.

בדרגת האדם אנחנו מרגישים, ולכן רואים שזה התפתחות של האגו, שמביא לו פתאום רצון ללבוש, ליחסים שונים ביניהם, יותר ממה שיש נניח בלהקת זאבים, או כל מיני דברים אחרים. שם גם כן יש גדול, קטן וכן הלאה, אבל כאן זה עניין של כבוד, עניין של שייכות, עניין של עבד ובעל הבית, עניין של בניית החברה שלא היה קודם ולא ידע קודם. כי אצל כל המינים הקודמים עד האדם, זה הכל קורה בצורה אינסטינקטיבית, זה מושרש בהם שכך הם יעשו, וכאן זה לא מושרש, אלא זה בא ומתפתח, כביכול האדם בעצמו מפתח את זה. אבל ודאי שזה מתוך זה שהרצון לקבל שבו, האגו שבו, האהבה העצמית שבו, כל הזמן נמצאת בהתפתחות, בניגוד לדומם, צומח וחי.

ועד כדי כך שהוא מתחיל לבנות חברה, סביבה, משפחה, ילדים, תרבות. פתאום יש צייר ונגן והוא ממציא כל מיני מקצועות, ומאיפה זה בא? אנחנו יכולים לראות בחיות איזו עדיפות אחד כלפי השני, אבל זה לפי ההורמונים, זה לפי כל מיני התקשרויות אחרות, טבעיות. וכאן אחד מעדיף את השני לפי הסכמה חברתית. אם חושבים עליו שהוא גדול, אז אני רוצה להיות קרוב אליו. ולא שיש לי נטייה לזה, יכול להיות שיש לי אפילו דחייה. זאת אומרת שכאן זה עניין של חברה, זה גם עניין של אופנה. אני מתחתן לא עם מישהי שהייתי בוחר בה מצד הטבע, מצד האופי שלי, אלא בגלל שלפי איזה סטנדרטים מיוחדים, מוסכמות חברתיות, היא נקראת יותר טובה מזו שהייתי בוחר בה בצורה טבעית, וכן הלאה.

העניין של ההתפתחות בצורה החברתית בפוליטיקה, בכלכלה, בכל המערכות שאנחנו בונים, זה הכל עניין של התפתחות הרצון האגואיסטי, אהבה עצמית. ולכן האדם הוא סוף ההתפתחות של הרצון האגואיסטי הזה הכללי ובו זה גם נגמר. והיום אנחנו רואים את הסיום.

אורן: מה נגמר?

התפתחות הרצון. ההתפתחות של האהבה העצמית מסתיימת היום.

אורן: היא הגיעה כאילו לשיא?

כן.

אורן: אסכם את דבריך, ככל שיצור יותר מפותח בטבע, כך יש לו אהבה עצמית בעוצמה יותר ויותר גדולה. גם אנחנו כבני אדם שיש בנו את האהבה עצמית הכי גדולה בטבע, הלכנו והתפתחנו במשך הדורות, גם כל אדם במשך החיים שלו הולך ומתפתח עם אהבה עצמית. ועכשיו הגענו לאיזשהו שיא, לנקודת שיא.

כבר עברנו את השיא ואנחנו נמצאים כבר בירידה. אנחנו כבר נמצאים בייאוש מאהבה עצמית, כבר עברנו את הגבעה.

טל: ראיתי כאלה תופעות. למשל, ילדה שמתכננת מסיבת יום הולדת 16 והיא רוצה שיחסמו כביש ראשי בשביל שתוכל לעבור שם תזמורת שתנגן לה, והיא תיכנס למסיבה שלה על שטיח אדום. או שיש היום אפשרות להזמין פאפרצ'י שהם יסתובבו אחרייך, יצלמו אותך ואחר כך ישלחו לך איזה מין מגזין מפוברק עם התמונות שלך בעיתון. זאת אומרת כל התופעות האלה, זה גם נקרא אהבה עצמית, או שזה כבר נרקיסיזם, מה הבדל?

אין הבדל, אהבה עצמית יש בכולם, וכולם מנוהלים על ידי אהבה עצמית, ואנחנו לא יכולים לא לראות ולא לשמוע ולא להתייחס לשום דבר, גם לעצמנו, אלא רק דרך אהבה עצמית. זו התוכנה ששולטת על הכל, ואנחנו מתקשרים בינינו גם כן דרך אהבה עצמית בעזרת התוכנה הזו.

אורן: מה פירוש, שאהבה עצמית זו התוכנה ששולטת על הכל ואנשים מתקשרים אחד לשני על ידי אהבה עצמית?

אם לא האהבה העצמית שלי שמראה לי אותך, לא הייתי רואה אותך. לא כאילו אני לא רואה אותך, אלא לא הייתי רואה אותך בעיניים שלי בצורה פיזיולוגית, באופטיקה ממש. לא הייתי מזהה אותך. אהבה עצמית היא המכשיר הכללי שמפעיל את הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש. ולכן אם אין לי אהבה עצמית, כל החושים האלה מפסיקים לעבוד. בכמה שאהבה עצמית מפעילה אותם, הם נפתחים. יכול להיות בחצי, ברבע, יכול להיות בצורה מופרזת.

אורן: מה זאת אומרת שהחושים נפתחים או נסגרים?

לקליטה, של כל מה שיש להם לקלוט.

 אורן: אתה יכול לתת לי דוגמה?

כן, אנחנו רואים זקנים שבקושי רואים, בקושי שומעים, אדישים כאלה, חצי מנמנמים.

 אורו: לָמה? כי הם הפסיקו לאהוב את עצמם?

האהבה העצמית שלהם כבר דועכת. היא גם שייכת לחומר הדלק שבגוף, ויכול להיות שחומר הדלק לא נותן לגוף פיזיולוגית להפעיל את האהבה עצמית, והאהבה העצמית לא מפעילה מספיק חומר דלק. מוציאה מהגוף חומר דלק. אלה דברים עמוקים, אני לא רוצה להיכנס לכך, כי יש כאן הרבה דקויות, אבל סך הכל האהבה העצמית מפעילה את הכל. אתה יכול לקחת רק מדד אחד, אם יש לך מכשיר שמודד אהבה עצמית שבכל צורה, בכל דבר, אתה לא צריך יותר שום דבר.

אורן: למה?

כי האהבה העצמית כוללת בתוכה את כל האופי, כל התכונות, כל המדידות שיש בתוך הדבר שאתה רוצה למדוד. כל הכימיה הפיזיקה, הביולוגיה והזואולוגיה שבאיזה חפץ, נכנסים למושג של אהבה עצמית, הכל נובע מהאהבה העצמית, מהדרגה שלו, מהאופי שלו.

 אורן: אתה אומר שאם היה לך מכשיר שהיה יכול למדוד אהבה עצמית, היית יודע הכל על כל אחד. היית מביא את המכשיר מודד אותך, מודד אותה, מודד אותי וזהו, וחוץ מזה אתה לא צריך שום דבר.

הייתי מקבל דו"ח על הכל.

 אורן: אבל בדו"ח הזה היית מקבל נתון אחד של עוצמת אהבה עצמית?

לא. עוצמת אהבה עצמית, זו לא סתם עוצמה, זה נקרא "עוצמה של התלבשות ועביות", אז הייתי רואה בזה את כל הטבע של האובייקט הזה. כל היתר הוא תוצאה מהגובה של האהבה העצמית שנמדד לפי מה שנקרא אצלנו רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות.

 טל: איך אתה מודד אהבה עצמית אצל אדם?

זה כבר לא שייך לעולם שלנו.

 טל: זה לא שייך לתופעות שציינו.

אנחנו לא יכולים למדוד, בעולם שלנו אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, יש הרבה דברים שאנחנו לא מסוגלים למדוד עדיין. אם היינו מסוגלים, אז זה היה מספיק לנו.

טל: רוב האנשים שאומרים "אהבה עצמית" מתכוונים ליכולת לקבל את עצמי כמו שאני ולא לחפש אישורים מהסביבה, לאהוב את מי שאני בלי לנסות כל זמן לשפוט את עצמי ולשפר את עצמי. לכך אתה מתכוון באהבה עצמית או שאתה מתכוון למשהו אחר?

אהבה עצמית זה נתון שלא שייך להרגשת האדם את עצמו, כי אני מדבר על אהבה עצמית גם בחיות ובצמחים, זאת אומרת, זו מידה כדי לשמור על עצמו במצב הכי טוב האפשרי.

טל: לָמה בעצם נוצר מצב שכולם מחפשים לאהוב את עצמם יותר, כאילו מרגישים שמשהו חסר, שאנחנו לא מספיק אוהבים את עצמנו, מאיפה זה נובע?

לאו דווקא, יש אנשים שמוכנים להישאר כפי שהם.

טל: נכון, אבל זה קיים אצל הרבה אנשים שמחפשים בכל תרבות עזרה עצמית, פסיכולוגיה וקואצ'ינג, מחפשים להשתפר ולהצליח יותר.

את לא צודקת, היום זה כבר משתנה. אנחנו כבר עלינו על הגבעה ומתחילים לרדת מהצד השני. היום אנשים כבר די מיואשים מלמלא את האהבה העצמית שלהם, ומוכנים להסתפק במועט, נמאס להם מכל הדברים האלה והם נמצאים בייאוש. מה זה ייאוש? זה כשאני לא יכול למלא את האהבה העצמית.

טל: אני מתכוונת יותר למצבים שהאדם חסר ביטחון בחברה, ואז הוא חושב, "חסרה לי אהבה עצמית, חסר לי לקבל את עצמי כמו שאני. אם הייתי מקבל את עצמי כמו שאני ומרגיש בטוח במי שאני ואוהב את מי שאני, לא הייתי חווה כל כך חוסר ביטחון, לחץ, פחד ומתח". אז כאילו שההרגשה היא שאם רק אוהב את עצמי יותר ואחזק את האני שלי, אז אהיה יותר בטוח ומוצלח עם יותר ביטחון".

מצד אחד. מהצד השני, יש דרך אחרת, אולי אני פחות אדאג לעצמי ואז אני גם אהיה יותר בטוח.

 טל: זו בעצם השאלה, האם הדרך הזו היא בור ללא תחתית?

השאלה לאיזה כיוון כדאי ללכת.

 טל: כן, זה בעצם מה שרצינו לברר.

זה תלוי באפשרויות, כתוב "אין אדם חושק בבת מלך", אם זה משהו מאוד גבוה, יאמרו לו "עזוב זה לא בשבילך, אתה סתם תסבול, אתה תצטרך לטרוח עשר שנים, ולא יצא לך כלום, סתם כך, אז תלך על משהו פשוט, על משהו שהוא באמת מתאים לגובה שלך". ואז אם אני מסוגל לרדת בדרישות שלי, שאת זה אני מסוגל לעשות על ידי הסביבה, החברה, אני מסוגל להקטין, להגדיל את הרצון לקבל שלי, את האגו שלי, את האהבה העצמית, אז יוצא שאני אהיה  העשיר, וגם השמח בחלקו בצורה אחרת. הכל ניתן לשכנוע.

 אורן: אם אני מבין את מה שתיארתם פה, הרגשה מסוימת של אדם חסר ביטחון. הצעתם שתי אופציות, אופציה אחת היא לחזק את הביטחון העצמי על ידי כך שהוא ילמד לאהוב את עצמו יותר, ללכת לכיוון כזה. והאופציה השנייה, היא במקום להתאמץ ולחזק את הקבלה, את האהבה שלו לעצמו.

את הדרישות המוגזמות שלו.

 אורן: אותי יותר מעניין הכיוון של להנמיך את הדרישות שלו מהחיים, להסתפק מה שנקרא במועט.

לָמה?

אורן: כי פה אני מקטין את האהבה העצמית שלי, שאני נהיה קטן יותר ואני בעד לגדול ולצמוח, אני לא רוצה להצטמצם, אני לא רוצה להסתפק במועט, מי שיש לו מועט שיסתפק במועט, זאת אומרת, שיסתדר עם החיים שלו, אני רוצה להשיג מהחיים את המקסימום, לגדול, לא להתכווץ, זה נראה כמו התכווצות והתרחבות.

זו באמת שאלה לא פשוטה, האם תהיה יותר שמח אם תשקיע המון זמן, כוח ובריאות כדי להגיע להישגים שהם בכלל הישגים מדומים, שרק החברה מעריכה אותם, והאם אתה יכול להתפטר מהערכים של החברה ולהישאר נאמר במושב שלך.

 אורן: היום במושב שלי בית עולה 4 מיליון שקל, אז קצת בעיה להישאר שם.

לא, אבל אני אומר להישאר כך בצורה פשוטה.

 אורן: באיזה מקום נידח.

בפסטוראליות כזו, לחיות עם כמה עיזים, כבשים, חלקת אדמה, לגדל עגבניות וכולי, אז מה רע בכך? למה אתה חושב שאדם שנמצא בחיים כאלה יכול להיות פחות מאושר מאדם שמתרוצץ בכל מיני משרדים?

אורן: קרוב לוודאי שהוא הרבה יותר מאושר, על כך אין לי בכלל שאלה.

אז הבעיה היא על ההוא שנמצא בעיר ורוצה להיות יותר גדול, בשביל מה? כדי שידברו עליו, שכולם ידעו את זה, לא יותר מזה, הוא משרת את האחרים.

טל: לממש את עצמו.

זה לא נקרא לממש את עצמו, זה נקרא לשרת את האחרים. כי הוא בעצם מבצע אותם קני מידה, סטנדרטים שהחברה מחשיבה, אז הוא עבד של החברה, הוא לא משרת את עצמו. זה לא שיש לו ילדים כבשים, כלב, חתול, הכל בסדר ויפה, כמו שההורים שלו היו  מגדלים כך את כולם. אלא מה, הוא מתרוצץ בדירה שכורה או לא שכורה, ברכב בפקקים ובעצבים, מחליף נשים, ואין לו ילדים, ובכלל הכל כדי להראות שהוא גדול. הוא בעצם מתפקד בתפקיד ציבורי, שהציבור רוצה שכך הוא יהיה, ולכן הוא עושה זאת.

אורן: זה די ברור.

אבל האם כדאי לעשות את זה או את זה? ולמה זה נקרא "לעלות"? לעלות בשימוש האגו. בשימוש האהבה עצמית, אבל תוספת אהבה עצמית, היא כבר לא אהבה עצמית, זו אהבה עצמית שלילית, שאני לא הולך יותר לאהוב את עצמי, אני נעשה עבד של החברה. אני עושה את זה בניגוד לאהבה עצמית, אני שורף את עצמי שם, אני הורס את עצמי, אין לי יום ואין לי לילה ואני נמצא במאבקים בעיר הגדולה הזאת. מה זה? רק בגלל מין ערך מופשט, שהעובר ושב חושבים כך, ומי יזכור אותי בכלל, ומה קורה. אין לי משפחה, אין לי ילדים ואין לי כלום, ואני חי את החיים האלה ברעש ובריח של העיר הגדולה.

זה נראה שהאדם מקריב את עצמו בצורה חולנית, וזו לא התפתחות של אהבה עצמית. מצד אחד הוא פשוט מהופנט מהחברה הגדולה ומצד שני אתה יכול לומר, כן, בכל זאת האהבה העצמית שלנו מקבלת צורה מופרזת, איזו מוטציה כך שאנחנו מתחילים לחיות ממש במינוס, בניגוד לבריאות, בניגוד לכל דבר, רק להחזיק כדי לקיים הסכמות חברתיות חולניות. נכון, זה מה שקורה.

טל: גם האלטרנטיבה של להישאר בבית לא כל כך קלה לרוב האנשים היום, הם ישתעממו.

לא, אי אפשר, אני לא אומר שקל לו או לא, זה כבר דבר אחר, אבל האם אני יכול לעצור את עצמי ולא להתפתח לכיוון הצורה המופרזת הזאת.

 טל: אני חושבת שהאדם לא יכול.

נכון, מסכים אתך, אבל אנחנו מדברים על איפה יותר בריא, ואיפה באמת האהבה העצמית, ואיפה כאן זו לא אהבה עצמית, אלא שזה הופך להיות להרס עצמי.

טל: אז אם אדם באמת היה אוהב את עצמו, הוא היה בעצם מפסיק לשרת את החברה בצורה כזאת, להיות עבד לחברה?

הפסקנו לשרת את האהבה עצמית שלנו בערך בתחילת המאה העשרים. כשהייתה לכל אחד אפשרות להגיע לבית, למשפחה, ילדים, חינוך. לפני דור או שני דורות אנשים לא ידעו קרוא וכתוב, העבודה הייתה מזדמנת פה ושם, אולי הייתה דירה או חדר לכל המשפחה. לקראת אמצע המאה העשרים, איכשהו התחלנו להגיע למצב שכל אחד ואחד כבר היה כאילו מספק לאהבה העצמית המאוזנת שלו, מה שהיה צריך, אוכל מין משפחה כסף כבוד מושכלות. ואחר כך מיד התחיל השלב השני, כשאותן האליטות וקודם כל אנשי תקשורת ואנשים עשירים עם אמצעים, שתמיד התקדמו יותר מהר באהבה העצמית, כבר התחילו ללכת לכיוון הנסיגה ואנחנו אחריהם.

טל: מה זה נקרא שאדם אוהב את עצמו בצורה נכונה, מאוזנת ובריאה?

שהוא משתמש באהבה העצמית בצורה שהוא באמת אוהב את עצמו ועל ידי הנטייה הזאת של אהבה עצמית, הוא מוסיף לבריאות, לנוחיות, לכסף, ויחסית לכבוד. כי אדם צריך את הכול, אבל יש בו את כל הדברים האלה באיזון. הוא חושב על עצמו, על הסביבה ועל הילדים, זאת אומרת שהוא יכול לאזן את הדברים האלה. אנחנו לא היינו בזה, אלא קצת אולי בהרגשה שהולכים לקראת זה, אבל זו היתה רק איזו נקודה מושכת, וזה נעלם. היה נראה לנו שאנחנו הולכים לקראת החיים הטובים האלה, אבל זה נעלם והגענו לייאוש, לצורות מופרזות, חולניות, באוכל, במין, במשפחה, בכסף, בכבוד, במושכלות, בכל הדברים האלה אנחנו נמצאים במשבר, ובכל אחד מהם יש משבר רב גווני.

טל: ואם מדברים על העולם הפנימי של האדם שחווה חרדות חברתיות, חוסר ביטחון, והוא רוצה לממש את עצמו אבל פוחד מה יגידו עליו, כלומר כל המכלול הזה שקראנו לו בתוכנית הקודמת "חוסר ביטחון", איך זה קשור למצב של אהבה עצמית שהיא כבר מעוותת?

זה קשור כי האדם הוא חיה חברתית, בכלל, דרגת החי היא חברותית. אלה יכולים להיות נמלים חתולים או כלבים לא חשוב, זה תמיד עניין של חֵברה. במושג חברה אין הכוונה שהם גדלים יחד, כי גם צמחים גדלים יחד וגם אבנים בכל מיני מקומות, בתנאים מיוחדים. אלא שגדלים יחד נקרא שיש תנאים סביבתיים מתאימים בתוך הסביבה שבה גדל אותו סוג. האדם שהוא חיה חברתית, יצור חברתי, הוא חייב את החברה כדי לספק לעצמו את מידת הקיום המינימאלית הנדרשת, כי בפחות מזה הוא הופך להיות חי.

להיות בדרגת מדַבר נקרא שראשית אני צריך קשר ביני לבין בני אדם אחרים, כי אני לא מסוגל לשרת את כל הדרישות שלי, בצורה נורמלית, מינימאלית לקיום, כמו באיזה כפר נניח. אני לא פחח, לא סנדלר, לא חייט, אין לי את כל המקצועות האלה שאני זקוק להם, וזה דבר שאין בחיות. גם החיות זקוקות לראש להקה, הם מקיפים אותו, הנקבות, הילדים, הזכרים, כמו אצל הזאבים למשל. שם החברה היא מאוד מסודרת, חכמה והם צמודים זה לזה, אבל הם לא נמצאים בהתפתחות, ויש להם שניים או שלושה תפקידים מוגדרים בלבד.

מה שאין כן האדם, הוא כל הזמן מתפתח והוא כל הזמן צריך תפקידים אחרים. הוא צריך לפתח את המקצועות ולכן אנחנו חייבים לגעת זה בזה באגו שלנו, ברצון, באהבה העצמית שבינינו, כי בסך הכל האהבה העצמית הכללית גדלה במשך ההיסטוריה והיא מקרבת אותנו למשפחה גדולה שנקראת כבר עם. ועמים נכנסים לכל מיני בריתות וקשרים בהתאם לאגו שלנו. ראינו את סין, מדינה שלא היתה קשורה לאף אחד, היא חיה בפני עצמה במשך אלפי שנים. הם אפילו לא רצו להכניס לתחומם אף אחד, ובנו חומה כדי שלא יבואו אליהם. אבל פתאום זה נפרץ, האגו גדל, ואנחנו רואים שהיום הם רוצים את כל העולם, וכל אחד רוצה להיות עשיר. פעם הם לא אכלו אפילו בשר, והיום הם רוצים את המזון ואת כל מה שיש בעולם.                     

אורן: האם התהליך הזה שקרה בסין הוא ביטוי לאהבה עצמית?

בטח.

אורן: מה זו האהבה העצמית שהיתה שם?

התפתחות של ממש בפריצה.

אורן: ולפני כן האם לא הייתה להם אהבה עצמית במשך אלפי שנים?

לא, הם חיו כולם מחקלאות, אפשר לראות את זה אפילו לפי המוסיקה שלהם, לפי כל ההתנהגות שלהם, איך שזה היה.

אורן: אני לא מבין, אמרת קודם שלכל יצור יש אהבה עצמית, ועכשיו לצורך הענין דברנו על סין.

זו אכן אהבה עצמית, אבל באיזו צורה? אהבה שלא התפתחה במשך אלפי שנים. הייתה להם את הפילוסופיה של קונפוציוס שהתחילה לפני כמעט אלפיים שנה, וזהו.

אורן: בואו נעשה סיכום ביניים. אנחנו נמצים בדיון על אהבה עצמית. עד כה למדתי שיש דבר שקוראים לו "אהבה עצמית" והוא נמצא בכל יצור. הבנתי שיש אהבה עצמית שלילית, יש אהבה עצמית חיובית ויש אהבה עצמית מאוזנת. והבנתי שכאשר יש אהבה עצמית שלילית אז אנחנו מגיעים להרס עצמי.

אבל אין לנו ברירה, אנחנו כולנו עוברים דרך כל צורות האהבה העצמית ודרך ההרס העצמי ומגיעים להכרת הרע, להכרה שאהבה עצמית זה דבר רע. שהטבע שלנו הוא הרסני אם הוא לטובת עצמי, ומה שנקרא "אהבה עצמית" זה הרס עצמי.

אורן: האם אהבה עצמית היא הרס עצמי?

כן.

טל: איזה סוג של אהבה, האם האהבה המעוותת או גם האהבה הנורמלית, המאוזנת?

בסופו של דבר כל הסוגים, אבל זה מתפתח בצורה איכותית, ועכשיו בחמישים או בשבעים השנים האחרונות, אנחנו מתפתחים באהבה עצמית שלילית, ומוכנים להקריב את עצמנו רק כדי להראות טוב בעיני החברה.

אורן: האם זו הגדרה של אהבה עצמית שלילית?

בטח, כי אני לא אוהב את עצמי. הם מחייבים אותי. יש בי משהו שהם מסובבים אותי כדי שאני אשרת אותם, ואז אני יוצא מזה ונמצא אפילו בייאוש כי אני לא רוצה לשמש את עצמי בצורה כזאת, ואנחנו רואים את זה לפי מידת הייאוש, ההתאבדויות וכל הדברים שקורים בחברה, אבל אין לי לאן לברוח, ואני נמצא במצב שאני בכל זאת משועבד לסביבה.

אורן: ניקח את הדוגמה של הנערה בת השש עשרה שרוצה לחגוג לעצמה יום הולדת, וכנראה בגלל האווירה החברתית שבתוכה היא גדלה והערכים שהיא ספגה, היא רוצה שבמסיבת יום ההולדת שלה יעצרו את התנועה ברחוב מרכזי, יפרסו לה שטיח אדום כדי שהיא תוכל לעבור עם תזמורת ולנגן. מה זה לפי ההגדרות של אהבה עצמית כפי שדברנו עליהן, האם זו אהבה עצמית מופרזת, שלילית שמביאה להרס עצמי?  

לא, זו אהבה עצמית שאדם אוהב את עצמו ורוצה שיכבדו אותו, היא רוצה להיות מלכה, פקיר לשעה. זה מופרז אבל זה נמצא בכל ילדה ובנשים במיוחד. גם בגברים זה נמצא בצורה אחרת, בכל אחד מאיתנו. אבל את זה אין בכלבים, בחתולים ובתרנגולים.

טל: דווקא לדבר הזה מתייחסים בצורה שלילית בתקשורת.

אני לא הייתי מתייחס לזה בצורה שלילית.

טל: בשנת 2006 יצא ספר שנקרא "דור האני", של חוקרת בשם ג'ין טוונג', ואז התחיל דיון על כל הדורות החל משנות השמונים ואילך ונראה שהדור הזה הוא דור שמאוד עסוק בעצמו ואובססיבי לגבי המראה החיצוני שלו. הוא חי בתרבות של "מגיע לי", ויש עם זה הרבה השלכות על מעסיקים, איך האנשים האלה מתנהלים בתוך ארגונים, ומסתבר שהם מוכנים פחות לחיים של מבוגרים.

אבל צריך להבדיל, מה שקורה לנו קורה בגלל שאנחנו מתפתחים בצורה הכרחית על ידי אהבה עצמית שגדלה בנו כל הזמן ואנחנו לא בעלי הבית על התופעה. מה שאנחנו יכולים לקבוע כאן זה ללמוד על התופעות האלה, אבל אנחנו לא יכולים את התופעות האלה לעקור, או לעצור את האדם מלהיכנס ולהשתמש בהן. אנחנו לא מסוגלים.

טל: בעצם אנחנו מאשימים את התרבות במה שקורה.

גם תרבות מתפתחת על ידי אהבה עצמית. יש בנו מנוע שכל הזמן מסתובב, מתפתח ומוציא החוצה כל מיני צורות חדשות שמגדילות את האהבה עצמית שלנו עד שנראה שזה הורס אותנו והלימוד הזה נקרא "הכרת הרע" באהבה עצמית. בינתיים יש לנו את הכרת הטוב באהבה עצמית, כי אני זוכה לאהדת החברה, לזה שכותבים עלי. בינתיים אני ממלא את האגו שלי. ברגע שנראה שההפסד שלנו גדול מהרווח, אז נתחיל לחשוב. בינתיים אם יש לנו רווחים מזה, אנחנו מוכנים להמשיך ולא יעזור שאיזה פילוסוף כתב משהו. אני בטוח שאם נחקור אותו, אז נגלה שגם הוא כותב ועושה את הכל מהטעם של אהבה עצמית ושום דבר מלבד זה לא קורה.

טל: החוקרת ג'ין טוונג' אומרת שנהיה מושג של ערך עצמי שהדורות האלה גדלו איתו, ועם האמונה שזה מאוד חשוב כדי להצליח בחיים.

זה באמת מאוד חשוב.

טל: ההורים מלמדים את הילדים שהם מיוחדים, שכל ילד הוא נסיך ונסיכה.

ראיתי פעם סטודיו שמביאים אליו ילדים, בנות ובנים בני חמש ושלוש, כדי לצלם אותם, ואחר כך שולחים את הצילומים האלה לכל מיני מקומות לצורך פרסום לאוכל ולבגדים, וההורים מקווים שאולי ייקחו את הילדים שלהם, אז ההורים בעצמם עושים את זה.

טל: יש חולצות שכתוב עליהם "פרינססה", והילדה שלובשת אותה חושבת שהיא נסיכה והכי מיוחדת. מה קורה עם ילד שגדל על מסרים כאלה.

אני רוצה להגיד שלא אנחנו מייצרים ומייצבים את זה, אלא האגו שלנו שמתפתח דוחף אותנו לזה, ואנחנו לא יכולים להחליף סיבה ומסובב. האגו, הרצון לקבל, האהבה עצמית מתפתחת, ודוחפת אותנו לכל מיני דברים מופרזים, בצורה שאני רק מסתכל על האחרים כדי לראות באיזו צורה הם רוצים לראות אותי. לדוגמה, איך אני מתלבש? לפי איך שאני מתאר לעצמי שהכי יפה בעיני האחרים. איזה מקצוע לרכוש? באיזו צורה לדבר? איך לשבת, איך לקום? הכל אני מודד לא לפי מה שנוח לי, אלא לפי איך שהאחרים מחייבים אותי בדוגמאות ובערכים שלהם.

טל: זו בדיוק השאלה, כי במצב הזה אנחנו רואים ושומעים מהאנשים, שהם כל הזמן עסוקים בעשיית מה שמצפים מהם וכן הלאה. האדם לא מאושר, הוא עסוק, הוא מפחד, הוא לחוץ.

נכון. ולכן כאן אנחנו רואים שאנחנו יורדים מהגבעה, כאן מתחילה הצניחה. אפשר לראות שגם כבר מזה עשרות שנים, דווקא קורה שמזלזלים במראה החיצוני, יחד עם זאת הסמרטוטים האלה עולים לפעמים המון כסף, כל מיני דברים, יש בזה איזה מין עיוות.

טל: זה נקרא וינטג'.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים כאן, אבל בכל זאת התהליך מתקדם. ומתקדם למצב שאנחנו, מיום ליום, יותר ויותר מתחילים להכיר בזה שאנחנו פשוט קופים. קוף זה קוף, אבל כשאנחנו רוצים להגיד מה זה נקרא שאדם חוזר להיות קוף, זה שאנחנו בעצם משחקים במשחק החברה, אנחנו משרתים את כולם, אין לנו מזה שום דבר טוב, ובסך הכל, בהחלט, חבל לבזבז על זה זמן.

לכן קמות כבר תנועות למיניהן, דווקא תנועות של צעירים, ואני לא מדבר על בני שש עשרה, שזה הגיל שאותו צריכים לעבור ואיכשהו לחיות בו, לסבול אותו, אבל אנשים כבר מתחילים להכיר את הרע שנמצא בתוך הטבע שלנו. זאת אומרת שבאהבה עצמית נמצא בעצם יצר הרע, שדוחף אותי לעשות דברים שהם באמת לא לטובתי.

בניגוד לחיות, בניגוד לכולם, אנחנו מגיעים לצורות כאלה של אהבה עצמית, שהן כבר לא אהבה עצמית. משחקים עם זה בפרסום, באופנה, משחקים בזה בכל דבר, אני הופך להיות המשרת של החברה, והחברה עצמה גם לא מוציאה מתוכה את הערכים האלה החדשים שאני חייב להשתחוות להם, אלא יש שם מישהו שעומד מאחורי החברה ומסובב אותה, ובזה אין בסך הכל יותר מכסף.

זאת אומרת, אני עובד בעבודה כדי למלא את כיסו של בעל הבית, להרוויח פרוטות לעצמי, וגם את הפרוטות האלה אני הולך ומקריב למישהו שמסובב לי את כל הטעמים האלה דרך החברה, וכך אני נמצא בעבדות עשרים וארבע שעות. ובסופו של דבר לא יוצאת לי מזה שום תועלת במשהו.

וכשמגיעים לכל החשבון הזה, אז רואים שהרצון שלי לאהוב את עצמי, הוא ממש טיפש גדול, שאני לא מסוגל, אחרי הכרת הרע, להעריך אותו בשום דבר, אני רואה שאין לי אויב ושונא יותר גדול חוץ מאהבה עצמית.

טל: כי זה גורם לי לעשות את מה שכולם מצפים ממני?

כי הוא מוכר אותי, אם אני מתייחס לטבע שלי בצורה אובייקטיבית מהצד, אני רואה שהטבע שלי מוכר אותי כאדם, כאישיות, מוכר אותי לחברה ואני חייב להיות עבד שלהם.

טל: אז יש פה כביכול איזו תפיסה שאם הייתי אוהבת את עצמי עוד יותר, אז לא הייתי עושה את זה. הייתי מתחברת לעצמי, ועושה את מה שנכון לי.

אבל זה הופך להיות כבר כמו מעגל של כלב שרודף אחרי זנבו. אי אפשר יותר להסתובב. כי שוב את נכנסת לאותו העיגול, לאותו הלופ.

טל: אז מהי דרך היציאה מהלופ?

היציאה מהלופ זה להתעלות מעל האגו, מעל האהבה העצמית.

אורן: לאן להתעלות?

 קודם כל להבין, למה מיועדת האהבה העצמית? כדי למלא אותי בתענוג. לגרום לי להרגיש  שטוב לי. אז אני יכול להגיע למצב שטוב לי דווקא בצורה שאני נמצא, נניח במושב.

אורן: אין מקום במושב. בית במושב יקר מידי.

בסדר, לא נורא, לא חשוב.

אורן: או בית משותף בעיר.

כן. נכון.

אורן: אבל אי אפשר לחזור למושב.

 אבל אני אומר שאני יכול למלא את עצמי בצורות כאלה שאני לא אהיה מכור לסביבה, לא אהיה עבד שלהם. שאני בדיוק אבין מי אני, מה אני, מה לטובתי. וכאן מתחילה להיות עבודת הבירור של האדם. אני נמצא בחברה, אני תלוי בחברה, אז באיזו חברה אני רוצה להיות תלוי? שבה אני מקבל מילוי, זאת אומרת שגם ההרגשה הטובה תלויה כולה בסביבה הנורמאלית, וחוץ מהאוכל, את הכל אני מקבל דרך הסביבה.

באיזו סביבה אני צריך להיות כדי לקבל הרגשה נעימה? בסביבה שאוהבת אותי. בסביבה שאני אוהב את החברים. אבל זה מנוגד לאהבה עצמית, כי באהבה עצמית אני רוצה לנצל את כולם. אז איך אני אוהב אותם והם יאהבו אותי? וכאן אנחנו רואים שבאמת הגענו, בהתפתחות שלנו, להכרה הזאת שאנחנו צריכים חברה אחרת, כי המשבר הכללי, כלכלי, פיננסי, משבר בכל דבר ודבר, מביא אותנו לפתרון היחיד, שהחברה חייבת להיות אחרת.

היא חייבת להיות חברה שכולנו קשורים זה לזה, כולנו תלויים זה בזה, כולנו משתתפים יחד, כולנו תומכים, וכן הלאה. אין לנו אפשרות לברוח זה מזה. אבל איך אנחנו מגיעים למצב שכולנו באמת נעשים בערבות זה לזה, בחיבור זה לזה, בהשלמה זה לזה, איך אנחנו מגיעים לאהבה? במקום אהבה עצמית, לאהבת הזולת? אנחנו עוד יכולים לדבר על זה, אבל יש כאן תהליך שאנשים יעברו, והם יגלו שזה מה שיש לפנינו, אחרת מתים. או למות או להשתנות, אין שום מוצא שלישי. 

ואז נצטרך למצוא פתרון איך לשנות את הטבע שלנו מהשנאה, הדחייה, מהאהבה עצמית המופרזת, מהשימוש בזולת, להיפך, להתקרבות לזולת, לחיבור עם הזולת, להשלמה הדדית, להיות בהרגשה שאנחנו יחד, ולערבות. ואז אנחנו נתחיל לחפש, האם יש כאן משהו או לא? והחיפוש הזה יביא אותנו להיכרות עם החינוך האינטגרלי, שאפשר לשנות את טבע האדם על ידי פעולות מסוימות שאנחנו נקבע בינינו, ונוציא מתוך הטבע את הכוח שמתקן אותנו, הכוח שיירפא אותנו מהאהבה העצמית.

במידה ואנחנו נקבע שאהבה עצמית זה כוח הרסני, שהוא ממש היצר הרע שלי, שהוא לרעתי, במידה הזאת אני אוכל להשתמש בחינוך האינטגרלי.

אורן: אמרת בתחילת ההגדרה הזאת שאהבה עצמית מלכתחילה מיועדת למלא אותי בתענוג. אז איך בסופו של דבר התחלת להגיד שהיא הדבר שמזיק לך?

אני לא יודע, אבל אני רואה שזה מה שקורה. אני מסתכל על הרחוב, על הסביבה, על החברה, קורא כל מיני סקרים, אני רואה שאנשים לא מרוצים.

אורן: זה ברור.

מה ברור?

אורן: שאנשים לא מרוצים.

לא, אבל חוץ מזה שהם לא מרוצים, הם גם לא מרוצים מעצמם, מהטבע שלהם, הם לא מרוצים שהם כאלה.

טל: כן, הם מרגישים שהם שונאים את עצמם, הם לא אוהבים את עצמם מספיק.

אורן: כן, לא אוהבים את עצמם.

טל: לא אוהבים את מי שהם. שיפוטיים, אני לא מספיק טובה, אני לא מספיק יפה, לא מספיק כל מיני דברים.

לא שאני לא מספיק יפה וטובה. טובה אני לא יודע, לא מספיק יפה. טובה ויפה אלה שני דברים שונים.

אורן: לא מספיק. לא מספיק חכם, לא מספיק רגיש, לא מספיק עשיר, הכל לא מספיק. אני לא אוהב את עצמי, הייתי מחליף את עצמי. אני חושב שזה מכנה משותף די רחב היום.

כדי מה? כדי להצליח במה?

טל: שיאהבו אותי, כדי שאני אהיה פופולארי, להצליח בחברה. זה מה שכל אחד רוצה, להיות מוצלח, להרגיש טוב. לקבל פידבקים חיוביים מהסביבה.

כן. ומה אז?

טל: אז הוא יהיה מאושר.

יהיה מאושר?

טל: זאת ההנחה.

למה אנחנו חושבים שמי שמגיע לזה הוא לא מאושר? כי אנחנו מסתכלים עליהם. כן?

טל: לא יודעת אם האנשים שאנחנו רואים בטלוויזיה אוהבים את עצמם.

אז יש לנו כאן עוד משהו לברר, אנחנו באמת לא עשינו את זה. את אומרת כך, האהבה עצמית שלנו יכולה להביא את האדם למצב שהוא יהיה מאושר.

טל: זאת ההנחה, כן.

אורן: זה גם מה שאתה אמרת, שהיא מיועדת מלכתחילה למלא אותנו בטוב, בתענוג.

כאילו, כאילו. היא מיועדת לכך, דוחפת את האדם, אבל האם על ידה הוא מגיע לזה אי פעם? זאת השאלה.

טל: כן, זאת השאלה.

את זה נברר בפעם הבאה.

אורן: כן, הזמן שלנו באמת נגמר. אז אנחנו מסיימים ככה עם השאלה הזו פתוחה?

 האהבה העצמית מיועדת להביא אותנו להכרת הרע באהבה עצמית, שנשתדל לצאת ממנה ככל האפשר ולא נוכל, אלא רק על ידי החיבור החברתי, היפה, הנכון, שמביא לנו החינוך האינטגרלי .

אורן: ומה אז?

ואז נתעלה מעל האהבה העצמית.

אורן: ומה אז?

נגיע לאהבת הזולת.

אורן: ומה אז?

ואז נגיע למצב הטוב המושלם.

אורן: למה?

כי אז אני לא תלוי בכולם בצורה שאני עבד שלהם, אלא אני מגדיל את הרצונות שלי על ידי זה שאני קשור לכולם. אני מתחיל להתקשר עם כולם כך שהם כמו חלקים שלי. כמו אימא עם הילדים, שנהנית במידה שטוב להם, יותר מאשר אם טוב לה בעצמה. אין לנו אפשרות אחרת.

אנחנו צריכים להבין שההתפתחות הזאת היא התפתחות הכרחית, אנחנו צריכים לחקור אותה, אי אפשר לעשות את זה תוך שעה, אבל זו התפתחות הכרחית של אירועים קודמים, מהתחלה ועד הסוף, קודם ונמשך, סיבה ומסובב, זה הולך ומביא אותנו עד הסוף. והסוף הוא שאנחנו הופכים לגמרי את האהבה עצמית לאהבת הזולת.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן, זה היה מרתק. אני מניח שנצטרך להמשיך.

נצטרך להשלים.

אורן: כן, ודאי.

תודה רבה טל, תודה גם לכם שהייתם אתנו. לומדים לאהוב, חיים חדשים.

לחצו כאן להורדה