חיים חדשים - תוכנית 285 - מייאוש לשלימות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים להמשיך לדבר על העולם הרגשי שלנו. לצלול פנימה אל תוך הלב שלנו, אל תוך המחשבות שלנו ולנסות להבין טוב יותר, מה הולך שם בפנים, על מנת לנהל את עצמנו בתבונה רבה יותר ולהגיע לחיים טובים יותר. חיים חדשים פירושם, חיים יותר טובים. נשתדל היום לגעת בתיבת פנדורה כזאת, שיושבת בתוך כל אחד עמוק בפנים, ננסה לפתוח אותה בזהירות ולנסות להתקדם מהמקום הזה הפתוח, למקום של תקווה. נרצה היום לדבר על, בין ייאוש לתקווה, תהיו איתנו יהיה מרתק.

ניצה: בחרנו לשוחח היום על הייאוש מכיוון שזה משהו שגם מאפיין עכשיו בתקופה האחרונה הרבה מאוד רגשות של אנשים, הרבה אנשים מרגישים שהם הגיעו למקום של מבוי סתום, וגם כי זה רגש שמכיל בתוכו כל כך הרבה. זה מכלול של תחושות שמדבר על כישלון, ועל אכזבה, ועל פחד, על תסכול. והייאוש הוא באמת עולם שלם.

הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים את התחושה הזאת של הייאוש, שהגענו באמת לאיזו נקודה שאין לנו שום אלטרנטיבה אחרת, אז אנחנו מנסים לפעמים להבין אפילו ממה זה נובע ואיך אנחנו יוצאים מהנקודה הזאת, ואיך פתאום תפתח דרך חדשה, זה נראה שיש איזה קיר שניצב לפנינו. לכן חשבנו שיהיה מאוד מעניין קודם כל להבין מה זה הייאוש, מהיכן הוא מגיע, למה הוא מורגש בנו כעוצמתי כל כך, ובהמשך גם ננסה להבין איך יוצאים מזה בצורה הטובה ביותר.

החומר שלנו הוא הרצון ליהנות, למלא את עצמנו או רצון לקבל הנאה, תענוג. והרצון הזה בבני האדם מחולק לשני חלקים. חלק אחד שייך לגוף, לרצונות הגופניים כמו בעולם החי, כי גם אנחנו שייכים לעולם החי, אז מדובר בגוף שלנו וכל מה שאנחנו צריכים כדי לשמור עליו, ובחלק השני לדרגת האדם, דרגת המדבר. לכן כל הטבע מתחלק לדומם, צומח, חי, ומדבר. "מדבר" זה כבר משהו שנמצא בפנים, בתוך הראש. "חי" זה מה שייך יותר לאזור הבטן. כך יותר קל לנו לחלק.

יוצא שאם אני מדבר על כל מיני בעיות רגילות קיומיות שהאנושות סובלת מהן מאז ומתמיד ועד היום הזה, אז אמנם בזמננו הגענו למצב שאנחנו צועקים ש"יש אנשים שגוועים מרעב", אבל זה מצב יחסית טוב לעומת מה שהיה. והחיים שלנו מבחינה גשמית גופנית, הם הרבה יותר טובים ממה שהיו לפני מאה שנה, בדורות של ההורים שלנו, או כמה דורות אחורה.  

אז יוצא שאת הדאגות הייתי מחלק לדאגות גופניות, ולדאגות אנושיות, ששייכות לדרגת האדם. מה ששייך לדאגות גופניות, זה כמו שיש לכל אחד, כמו שיש לפרה, לסוס, לציפור ולדג, איך לקיים את עצמו בצורה כמה שיותר נוחה, טובה לפי דרישת הגוף. וכאן אנחנו נמצאים בצורה הטובה ביותר בהשוואה לכל ההיסטוריה. אנחנו הגענו למצב שיחסית אין לנו אנשים שחיים ממש ברחובות, אין לנו אנשים שמהבוקר עד הלילה לא ידעו פרוסת לחם. בצורה כלשהי אדם עומד באיזה מקום ומקבל, או מביטוח לאומי, או מכל מיני קרנות, מכל מיני ארגונים וכולי.

זאת אומרת, הדאגה הגופנית, החרדה, הפחד פוחתים. אבל דאגות, פחדים, חרדות בדרגה השנייה, האנושית, פתאום התחילו לגדול, להתפתח, וכל דבר כזה נעשה מוגבר בצורה שהביאה את האנושות לְמה שאנחנו קוראים היום ייאוש, דפרסיה, ועל המחלה הזאת לא ידעו קודם. אלא מי סבל מזה מלפני מאה, מאתיים שנה? האליטות. זה היה דכדוך, מרה שחורה כזאת, "אני מרגישה לא טוב, משהו לא מספיק לי, אני לא יודעת מה קורה לי", וכן הלאה. גם אז היו פסיכולוגים וגם אז הם עבדו על זה. כך זה היה.

חלק מאלה שלא היה להם במה למלא את עצמם, נמצא באיזה דכדוך כזה ולא יותר. אבל זו הייתה בעיה אמיתית. וגם אז היו כל מיני אמצעים איך לדלג על זה, נסעו לבאדן באדן, לכל מיני מקומות, וכן הלאה. אבל היום זה הופך להיות מכה. וזה לא בא מפחד קיומי בשום מקרה.

אני זכר שלמדנו באוניברסיטה קורס אנטומיה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה, בעיקר בפסיכולוגיה, והיה לנו פרופסור שהייתה לו אסכולה מיוחדת, הוא דיבר על איך משפיעה דווקא הפסיכולוגיה על המבנה הגופני של האדם, על העצמות ועל הפיזיולוגיה הפנימית של האדם, על עבודת המערכות. כי זה היה המקצוע שלנו אז, מערכות גוף האדם. אז אני זוכר שהוא ספר לנו מאות סוגי פחדים, שמונה מאות סוגי פחדים לאדם אחד. כמאתיים סוגי חרדות. על סוגי ייאוש זה היה בכלל בלי סוף. מה זה ייאוש בלי סוף? כי פחדים, חרדות, אלה לא דברים קיומיים. לא על הקיום מדובר, אלא על משהו שלא נודע לי, שלא ידוע, על הרגשת העתיד הלא נודע שנמצא באיזה מקום אי שם.

 כי לגבי היום, עכשיו אני בטוח. הבהמה דבוקה לאותו רגע שהיא קיימת עכשיו, ועל זה אם יש לנו ביטחון, אז בזה גמרנו. על העבר אין לנו מה לדאוג, על ההווה הכל מסודר ואנחנו לא מתעוררים על הווה, אלא על מה שיהיה.

ועל מה שיהיה, לא שחסר לי משהו בצורה הגשמית, אני חותך את החצי התחתון מכל מיני דאגות ושאלות, אלא על החצי העליון. זה שייך לשאלה הסמויה או היותר בוערת והמגולה שהיא למה? בשביל מה? האם יש צורך? מה התועלת?, שאלות שבעצם מדברות על החיים ללא התכלית. ומה שמעניין, אנחנו רואים את כמות התרופות נגד דיכאון שאנחנו מחלקים היום בכל העולם במיליונים. בארצות הברית זה מגיע עד 60%-70% כולל ילדים שנמצאים ממש בצריכה מתמדת ועוד עולה ועולה, של תרופות נגד ייאוש.

ודבר נוסף מעניין, שהתופעה הזאת עוברת גם למין החי. אם יש לי כלב או חתול, הם גם נכללים מזה, ויש לנו היום תרופות נגד דיכאון לחיות, וזה דבר רציני מאוד. כי פתאום הכלב שוכב כך, ונובח, נובח, נובח, כאילו שחולה, ולא יודעים למה, הוא שוכב בפינה וממש מרגישים עליו. למה? כי העולם נכנס למצב האינטגרלי שלו, התעגל, וכל דרגת החי שהיא חיה וקרובה לאדם התחילה להתכלל עם האדם, להיות קרובה לאדם, ואז זה עובר גם לחיות. לא שהן בעצמן דואגות, מה יהיה לי מחר? הכלב לא חושב, אבל אנחנו רואים שאותה ההרגשה הפנימית שיש לבעל הבית שלו, עוברת אליו, והוא גם מתחיל להרגיש את התופעות האלה של ייאוש. הווטרינרים מכירים את התופעה הזאת ומטפלים בה, והיום יש להם בזה עבודה די רחבה.

זאת אומרת, הייאוש הוא לא על הקיום, כי על קיום יש פחד, "פשוט אני חייב להתקיים, אני חייב למצוא עבודה, מקור פרנסה, אני חייב להזין את עצמי. אני חייב", על זה אין ייאוש, אני לא מיואש. מזה דווקא בא מרץ, או לעבודה או למהפכה או להרוג מישהו או משהו לעשות, אבל אין מקום לייאוש. הייאוש דווקא מגיע בשילוב של כמה סיבות שקשורות, ראשית כל, לשאלה האם יש לי פחות או יותר כל מה שאני צריך לקיום הגשמי, שנית, העולם כאילו מתעגל ונעשה יותר גלובלי ואינטגרלי.

ניצה: מה זאת אומרת העולם התעגל? הוא תמיד היה עגול.

לא, מתברר יותר קשר בין כל חלקי העולם.

ניצה: זה כמו מערכת סגורה, כמו איזה מעגל סגור כזה?

כן, זה נקרא אינטגרלי. אינטר, אינטגרלי זה כמו סכום, כמו סיגמא. אז עכשיו העולם נעשה אינטגרלי. ושלישית, האגו שלנו גדל למצב כזה שסידרנו את העולם ואנחנו יכולים לספק לעצמנו פחות או יותר את כל הדברים, אין לנו דאגה על זה, האגו שלנו גדל ונעשה יותר גדול מדרגת החי, הוא התחיל להגיע לדרגת המדבר ובדרגת המדבר, דווקא בה, אנחנו מתחילים להרגיש חוסר מילוי. כי אנחנו הרי רצון לקבל במקור, ואת הרצון לקבל הזה אנחנו לא יכולים למלא עם הדרישות החדשות שלו, כי דרגת המדבר דורשת מהאדם לדעת הכל, מה קורה בכוכבים, מה קורה למטה, והעיקר, מה קורה איתי.  

אלה היו שאלות שהפננו קודם לטבע, חשבנו על תוכנית החלל, אנחנו נטוס, אנחנו נראה, נפתח שם עולמות, חשבנו שמאחרי הכוכבים יש משהו וכולי, או שניכנס לתוך עמקי הים. אבל סך הכל זו הייתה השאלה "מאיפה אני?". לא שאני ירדתי מהעץ כקוף והתחלתי להיות אדם, אלא "מאיפה אני במקור היותר הקדמון ולְמה אני הולך?". זאת אומרת, שיש כאן שאלות שנמצאות למעלה מהרמה שאיזה כוח הטבע עובד עלינו ומעביר עלינו את האבולוציה שלנו.

כי כאן אנחנו מתפתחים בתקופות של מאות אלפי שנים, זה הכל נכון, אבל מה התוכנית הזאת, מה הסיבה הזאת, איפה המקור הזה, מה הוא רוצה בעצם מכל התהליך שאנחנו עוברים? זו שאלה שהיא מהותית.

ניצה: "מאין באתי ולאן אני הולך?"

כן. ומה שמעניין הוא, שהיום השאלה הזאת פוגשת את כולנו, בכל מקום. זה לא תלוי בגיל, זה לא תלוי ברמת התפתחות האדם, לא כמו שהיה עם האליטות דאז לפני מאתיים שנה. פשוט הגיע הזמן שהאנושות תתחיל לשאול, והייאוש זאת התוצאה.

ניצה: הרבה פעמים יוצא לי לשוחח עם אנשים שמרגישים את התחושה הזאת, ובדרך כלל הם קושרים את זה לחוסר יכולת להגשים או לממש את עצמם, או לממש איזה חלום שלהם. ואז הם מרגישים שהם הגיעו לייאוש. למשל, אישה שמרגישה שבילתה אולי את רוב הזמן שלה בבית וגידלה את הילדים, ופתאום היא מגיעה לאיזה גיל, ורואה שכל הפוטנציאל והיכולות שלה לא הגיעו לידי מימוש, ואז היא מרגישה איזה תסכול וייאוש. או מישהו שלא מצא את בן הזוג או את בת הזוג שלו, ולא הצליח לממש חיי אהבה כמו שחשב, אז זה מביא לייאוש. זאת אומרת יש פה איזו תחושה, שיש קשר בין הגשמה ומימוש, לבין תחושת הייאוש. איך אתה רואה את הקשר הזה?

כן, יש קשר. יכול להיות שהאדם נמצא בדרגות ראשונות כאלה של התפתחות הייאוש, של התפתחות השאלה "מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי?" וכן הלאה. בצורה כזו הוא חושב שפשוט לא מימש את עצמו, שהתשובה עדיין נמצאת בתוך החיים שלו. זה השלב הראשון של הייאוש הגדול, העיקרי. שאני חושב שאם הייתי מממש את עצמי באיזו צורה בעבר, נניח הייתי לומד רפואה, או מחקר, או אולי הייתי ספורטאי, לא חשוב מה, אז היום הייתי מאושר. האדם בדרך כלל אוכל את עצמו על העבר, וכביכול תולה בזה את הסיבה. "אם הייתי עושה את זה, אז היום הייתי מאושר".

אורן: זאת אומרת, שהוא מצטער כביכול על כך שלא עשה משהו מסוים?

כן, שהוא לא מימש משהו שהיה יכול לממש. הוא גם יכול לפנטז ולדמיין לעצמו, למה אני לא כמו "שומאכר", או איזה מפורסם גדול אחר. אבל איך שלא יהיה, אנחנו נמצאים רק במצב של התפתחות הייאוש, אנחנו עדיין חושבים שהמימוש נמצא במסגרת העולם הזה, בחיים האלה. אבל כשממשיכים הלאה, אנחנו מתחילים להיות יותר מורכבים. ואז אנחנו מתחילים להבין שהייאוש הוא לא בתוך החיים, אלא מה קורה לי מחוץ לחיים האלה, האם יש משהו או לא? מה יש לי מזה שאדע את הכוכבים, מה יש לי מזה שאדע את כל מה שקורה בטבע, מה יוצא לי מכל זה?  

בהתחלה האדם חושב שבזה הוא יהיה בלתי מוגבל, שאנחנו נצא למעלה מהכוכבים, שנגלה שאנחנו קיימים אין סוף זמן ובאין סוף יכולות, וכן הלאה. לא. ההתפתחות בכל זאת ממשיכה, ואחר כך הוא מתחיל להבין, מתחיל להרגיש שהתשובות שהוא מצפה להן, אפילו בתת הכרה, כשהן מתחילות להתבהר לו קצת, הן כנראה נמצאות למעלה מהמדע, למעלה מהטבע שאנחנו מגלים כאן. כי לטוס בין הכוכבים, זה עדיין להיות בסך הכל בעולם הדומם.

בקיצור, ההתפתחות שלנו אז באמת מביאה אותנו לייאוש. כי אנחנו מגלים שאנחנו מתחילים לשאול, לשאוף לקשר, זה נקרא לגלות את התשובה, להיות בקשר עם איזו מערכת, עם איזה מקור, שהוא למעלה יותר ממה שאנחנו חיים. וההרגשה הזאת, המועקה הזאת, שאני מאוד רוצה ואני לא אקבל את זה, מביאה באמת לייאוש.  

אם מגיע דבר גדול כזה לאדם, הוא ממש מוכן לגמור עם החיים שלו. כי אז הוא מגלה, שכל הקיום שלו, חוץ מבירור השאלה "בשביל מה אני חי", זאת אומרת, השגת הסיבה הגבוהה והעליונה באמת, כל הקיום מתחת לזה, אם לא נמשכים לזה, כל הקיום הזה הוא דרגת חי, "בהמה אני". והוא לא יכול להסכים, כי מגובה השאלה שהוא כבר נמצא בה, הוא לא יכול לסבול את השפלות הזאת.

אבל עוד לא הגענו לזה. אנחנו עוד נגיע באמת למצב של צעקה כזו מועקה כזו שתצא מהאנושות, ואני ממש מרגיש את הצער הזה שהם ירגישו, נקווה שנוכל לתת להם את התרופה שלנו נגד הייאוש הזה.   

ניצה: שמעתי הרבה סיפורים על אנשים שהגיעו עד למצב של ייאוש, ודווקא מתוך הייאוש, מהמקום הכי עמוק, שנגעו ממש בקרקע, מהנקודה הזאת, פתאום נוצרה איזו פריצת דרך ומשהו חדש נפתח. יש הרבה סיפורים כאלה, שהאדם כאילו התמסר ונכנע לייאוש כמו בתוך מערבולת. אומרים שבשביל לצאת מתוך מערבולת, אתה צריך לגעת בקרקע, ואז אתה תתחיל לעלות למעלה. מה יש בכוח הזה, באותה נקודה שממנה, אם אתה עובר אותה נכון, אז אתה יכול פתאום לצמוח לכיוון חדש?

זה ברור. כי הנקודה הזאת היא התגלות של רצון חזק מאוד, ריק, ואת הריקנות שלו אפילו מרגישים כסבל הכי גדול, כי הוא מדכא כל דבר שבחיים. אני יכול לקבל כל מה שיש, כל מה שיכול להיות בעולם, אבל אם אני לא ממלא את הייאוש, כי זה רצון אנושי, מדרגת אנוש, זה לא בדרגת הבהמה, אני יכול לקבל כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, ואני כבר לא מדבר על אוכל, מין, משפחה, כל דבר שבעולם, אבל אם אני לא ממלא את התסכול העליון הזה, אז "טוב לי מותי מחיי", פשוט כך.  

לכן אם אני כבר מקבל איזו הכְוונה, לאיזה מקום שבו אני יכול להיות בזה, שאני יכול ללמוד שם משהו, כמו אנשים שהולכים לקואצ'ינג, לכל מיני חוגים, סוחבים אותם לכל מיני מקומות, והם הולכים על כל דבר. הם מוכנים לרוץ לכל מי שרק יגיד להם, "בואו יש לי הסבר, יש לי מילוי". ולכן יש גם אנשים חברות ומשרדים רבים, שממלאים אותם בכל מיני אמצעים, טכניקות, כדי להתגבר כביכול על הייאוש או לשכוח ממנו.    

אבל וודאי שאין בעולם שלנו, בכל אותם האמצעים והשיטות, שום אפשרות באמת לענות על השאלה הזאת. ומפני שאנחנו כל הזמן מתקדמים בחסרונות שלנו, אז אפילו שאדם דיכא אתמול במשהו את אותה שאלה ונראה לו שכביכול סידר לעצמו איזה מילוי למועקה הפנימית הזו, מחר זה כבר לא יהיה כך, ומחרתיים עוד יותר. ולכן האדם בכל זאת עובר כך מיד ליד.

והיום, בשנת 2014, האדם מגיע לסמים. הדבר הכי נוח וטוב, החיים האלה איכשהו יספקו לי את מה שאני צריך, אם יהיו לי כמה סיגריות ביום, אני לא צריך יותר כלום. יש כאן גם עניין של הרגל, שאחר כך הוא לא יכול להתנתק מזה, וההרגל בסמים הופך להיות צורך, במקום אותו הייאוש שרצה למלא את עצמו. אז יש כאן באמת איזו צורת טיפול, אמנם היא הרסנית, אבל האדם באמת מתנתק מהתסכול הגבוה.

אני לא חשבתי פעם, גם כשדברנו בעבר על הנושא, שאם נגיע למצב הזה, האנושות תסכים לזה שיחולקו סמים. שהממשלות ממש יתחילו לחלק סמים, כביכול לצורך טיפול. לא חשבתי שנגיע לזה. חשבתי שלפני כן, בכל זאת נתחיל קצת לחשוב ולעשות כל מה שאפשר.

אבל נעשה כאן שילוב של כמה גורמים. מצד אחד, הרבה אנשים יצאו משוק העבודה, אין להם מה לעשות, ואין מה לעשות איתם. "אז אולי פשוט להרוג אותם". "זה טוב, אבל איך? בכל זאת, בינתיים אי אפשר". אלא עושים כל מיני תכניות, מכניסים כאלה השפעות על החברה כך שאנשים לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים, ואם מביאים, אז ילד אחד במקום שניים. זה כבר טוב, כי משך דור אחד אנחנו כבר יורדים לחצי מאוכלוסיית המדינה, או אפילו העולם. אז אפשר קצת לסבול ולחכות, תוך שלושים שנה האוכלוסיה תצטמצם לרבע, ואחרי חמישים שנה לחצי.

מפני שיש כאן כמה גורמים, גם מהפכות ומהומות בכל המדינות, אז ודאי שהחליטו שצריכים כבר להתחיל לשחרר סמים. כי אם בכל זאת אין לאדם מה לעשות, אז מה אכפת לנו שהוא יישב בבית ויהיה מה שנקרא "מסטול".

הוא מתנתק מהחיים. סמים זה הדבר הכי זול שיכול להיות, סמים קלים. ואז אנחנו מנתקים אותו מהחיים, הוא לא רוצה משפחה, הוא לא רוצה ילדים ואם הוא כבר חי, שיחיה כמה שיחיה. אנחנו בינתיים נדאג שעל ידי המזון שאנחנו מספקים לו, הוא יחיה כמה שפחות, זו בעצם התכנית. ודאי שהתכנית העליונה של הטבע היא קצת אחרת, ולא שהיא כך תתקיים, אבל אנחנו נמצאים בינתיים בשילוב של שני הגורמים הללו.

ניצה: המטרה של תכנית הטבע היא להביא אותנו לייאוש?

המטרה שלה להביא אותנו לייאוש.

ניצה: למה?

זו לא המטרה הסופית, אבל המטרה בהתפתחותנו שאנחנו נגיע לייאוש. כי אם לא היינו רוצים משהו חדש בכל שלב ושלב בהתפתחות שלנו, לא היינו מתפתחים. נכון או לא?

ניצה: נכון.

אז מה זה הייאוש? זה לא ייאוש, אלא זה חיסרון, שכתוצאה מחוסר המילוי שלו בא הייאוש. החיסרון אומר לי, "אתה חייב למצוא את מקור החיים", הרצון הזה הוא רצון טוב.

אורן: איזה רצון?

למצוא את מקור החיים.

אורן: מה פירוש "למצוא מקור החיים"?

מאיפה אני, מי אני, מה אני? מאיפה אני בא, לאן אני הולך? בשביל מה אני? מה סוד החיים? בשביל מה חיים? זאת השאלה שקיימת רק במין האדם, בדרגת האדם, כי קודם מי היה שואל? גם היום אתה נפגש עם אנשים, כמה מהם אתה חושב ששואלים, בשביל מה אני חי?

אורן: שואלים אנשים שהם יותר פילוסופים.

לכן אמרתי, שבתת ההכרה השאלה הזאת כבר מתחילה להציק להרבה אנשים, ובצורה ברורה היא מתבהרת באלה שמגיעים נניח לחוגים שלנו.

אורן: אני מדבר על כלל האוכלוסייה, היום הייאוש קיים באחוזים בלתי נתפסים. מה שורשו, מה מייאש אותי? מה מייאש את האדם בן זמננו? קודם אמרת שיש שלושה תנאים, התנאי הראשון, שיש לי כל מה שאני צריך לקיום הגשמי, ובכל זאת באה לי השאלה מה קורה איתי, ואני לא יודע איך לענות עליה?

לא מה קורה לי? זו שאלה מהותית, מה קורה לי כל אחד שואל. מה קורה לי שאני נמצא בכלל בקיום, באיזו מציאות, איפה אני נמצא? בשביל מה אני נמצא? מה קורה כאן? מה משפיע עלי? לאן כל הכוחות האלה ולמען מה כל הסיטואציה הזאת שנקראת החיים שלי?

אורן: זה כמו שאמרת קודם על הכוכבים?

למעלה מהכוכבים, מה איכפת לי מהכוכבים?

אורן: לא איכפת לי מהכוכבים, אז לא הבנתי למה דיברת על הכוכבים.

כי פעם לאדם היה חלום לטוס לכוכבים, לגלות עולמות, אולי יש שם ציביליזציות חדשות אחרות, כמו בכל מיני הרפתקאות כאלה "מסע בין כוכבים" פעם חשבנו על זה, חלמנו על זה. אתה זוכר את אלה שיצאו ראשונים לחלל, עד כמה שזה היה מעורר אותנו, כמה שאנחנו חשבנו שזה משהו, וזה עבר. עכשיו הם מסתובבים שם ואתה אפילו לא יודע, מי יחזור ומתי?

אורן: כשאני מרגיש ייאוש מאד חזק שממש משתק אותי, מה קורה בי? מה זה הדבר הזה? גם אם אני לא מאלה שיש להם שאלות פילוסופיות, פתאום בא לי ייאוש כזה והוא כמו כאילו שיתוק, מה קורה? למה הוא בא? מה זה, מה גורם לו? אמרת שמעט אנשים שואלים את עצמם בצורה ברורה בשביל מה אנחנו חיים? ומה מעבר לחיים? עכשיו כשאני מסתכל על הציבור, המון אנשים בייאוש, לחלקם בטוח שיש כאלה שאלות גבוהות, אבל לרובם אין.

אנשים יכולים להיות בייאוש מהקיום שלהם שמעל החיים, מאיפה אני ולמה אני? ובשביל מה אני בכלל בעולם הזה ולשם מה אני? הכל. ויחד עם זה לחשוב שהם לא מסודרים ובגלל זה יש להם ייאוש. כי האדם הוא דבר מורכב, יש לו מהדומם, מהצומח ומהחי במיוחד, וגם דרגת המדבר. האדם כביכול נמצא בשני העולמות, יש לו את העולם שלו מבחינה רעיונית, הפילוסופית, העליון, המהות, עולם המחשבות, תלוי אילו מחשבות, לא מחשבות שהן למטה מהטבור, אלא מחשבות גבוהות על הקיום, על הצורך, לא הקיום שלו הגשמי, הבסיסי אלא מה ששייך לפילוסופיה שלו, לתפיסה העליונה, למהות החיים. בשביל מה חי האדם? בשביל מה חי האנוש? מה קורה לו בתהליך שלו? למה הוא מגיע? בשביל מה בכלל הטבע פיתח אותנו בצורה כזאת? מה הטעם בחיים שלי? לא הטעם שאין לי טעם בקפה עם חלב, אל שאני צריך לדעת את מקור החיים.

אורן: השאיפה הזאת לדעת את מקור החיים נמצאת בכל אדם?

כן. בהתחלה בצורה סמויה, אבל לאט לאט היא מתבהרת.

אורן: האם יש באדם עוד חלק, זו כאילו הקומה הגבוהה שבתוכי? שאתה קורא לה הרמה הגבוהה שבי?

נכון.

אורן: מה הרמה הפחותה ממנה?

הדאגה לדרגת החי שבי.

אורן: מה זו דרגת החי?

גופנית.

אורן: מה הפירוש?

כל מה שאני צריך לקיים את עצמי, משפחה, ילדים, חופש, נופש, בריאות, פנסיה, בית ועוד.

ניצה: זה לא מה שאנחנו קוראים "החיים"?

אלה החיים, חיים של בהמה. אני מצטער כך לומר, אבל אנחנו פשוט מגדירים את זה לפי רמות, זה שאני דואג לגוף שלי, הגוף שלי הוא דרגת החי, המודעות שלי זו דרגת המדבר, אז כשאני דואג לגופי זה נקרא שאני דואג לדרגת החי. זה אוכל, מין, ומשפחה. אחר כך יש לנו שאלות נוספות שהן עדיין אנושיות עושר, שליטה ומושכלות. ואחר כך יש שאלה שממש נמצאת כאן באיזה מקום באחורית המוח ולאט לאט לאט היא מתחילה בזמננו להתעורר בנו.

ניצה: היא חבויה בכל אחד ואחד מאתנו?

היא באה אחרי הכל. כי היא הכי גבוהה והשאלה היא, בשביל מה לי את זה, בשביל מה אני חי? אז במהותה היא מוחקת לי את כל הדברים הקודמים, וטוב לי מותי מחיי.

אורן: ואז בן האדם מתאבד?

הוא יכול להתאבד, או להיות פילוסוף, זה לא חשוב איך ומה, אבל השאלה הזאת נשאלת. יש לך הכל, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, ואז מה? בהמה קטנה ומוצלחת בזה שמלאת את כל הגוף שלך, את כל השק הזה בכל מיני דברים, עוד מעט תמות, אפילו אם תאמר בצורה פילוסופית, מהותית, האם יש תועלת ממך? מה אתה עושה? ממה אתה נהנה, מאילו דברים? או למי אתה מהנה?

אורן: אז מול השאלה הזאת יש צומת שבה חלק מתאבדים וחלק נעשים פילוסופים?

לא.

אורן: תיארת עד כה שתי אופציות.

לא, אני לא ראיתי שהאנושות הולכת כך, "הדרך ימינה לפילוסופים, והדרך שמאלה להתאבדות".

ניצה: ימינה זה לסמים, ושמאלה זה פילוסופים. הם לא מתאבדים, הם לוקחים סמים.

סמים, אנטידפרסנטים למיניהם, תרופות נגד ייאוש.

ניצה: אז מה עושים בצומת הזאת?

זאת השאלה, ואנחנו רואים שאפילו ילדים קטנים כבר מרגישים מועקה כלשהי.

אורן: תסביר לי, איזו מועקה ילד קטן מרגיש? לא נראה לי שהוא פילוסוף. או שאולי כן, בצורה שאני כמבוגר כבר לא מבין?

זה לא שייך לגודל ההתפתחות שלו כאדם בזמננו, זה שייך לתקופה בה הוא נולד.

אורן: מה הוא מרגיש? נניח ילד שיש לו מועקה?

הוא מרגיש שמה שיש לו לא מספק אותו, לא מספק אותו.

אורן: במשחקים, בבית ספר?

תן לו משחקים, והוא לא כל כך נמצא בזה, הוא כאילו מסתכל דרך המשחקים, לא רואה אותם כל כך, וגם אותך הוא לא רואה, גם במה שאתה ממלא את החיים הוא לא רואה. נסעתי לפני כמה חודשים לשוויץ להיפגש עם קרובים, עם אחיינית שלי, הם גרים בגבול צרפת ושוויץ, ולקחתי את הנכד איתי, בן חמש, שש. הוא ניכנס לשדה התעופה כאילו הוא יודע הכל, עקבתי אחריו, היה לי מעניין מה קורה, הוא ניכנס למטוס התיישב והסתכל, כאן החלון, כאן אפשר לסגור תריס, בסדר זהו. הוא אמר אני רוצה פיצה, חשב שתבוא המלצרית.

בקיצור, אתה רואה "יצור",  בפעם הראשונה שנכנסתי למטוס זה היה מרגש מאד. הם כבר נמצאים מעבר לזה, כאילו לא חשוב באיזה צורה החומר יהיה סביבם, הוא לא מרגש אותם, הוא לא מעניין, לא ממלא אותם.

אורן: מה פירוש חומר?

חומר, לא חשוב, ממה שזה בנוי. משהו וירטואלי עוד בצורה כלשהי, כי זה נמצא ברמת ההתפתחות הפנימית שלהם, מה שנמצא בתוך הרשתות הוירטואליות.

אורן: למה?

למה אני לא יכול להגיד לך, הם בנויים בצורה כזאת, שכך הם סופגים את המידע, ואת מה שאתה מעביר להם בצורה כזאת, ולא משחקים כמו שאנחנו שיחקנו.

אורן: איפה מקום הייאוש בתמונה הזאת של הילד? שאלנו על ייאוש. ממה ילד כזה מיואש?

הוא יכול להיות מיואש.

אורן: ממה, למה הוא מיואש?

הוא לא יודע ממה, זה גדל בו לאט לאט.

אורן: מה גדל?

גדל בו אותו החיסרון, שלא יכול להתמלא מהחיים שלנו.

אורן: חיסרון, הכוונה שחסר לו משהו שהוא לא יכול למלא אותו?

כן.

שאלה: מה חסר לו?

השאלה הזאת בכל זאת כבר חסרה לו.

אורן: איזה שאלה?

בשביל מה אני חי?

אורן: ילד שואל?

ילד שואל.

אורן: מאיזה גיל?

אני לא יודע מאיזה גיל, אבל אני רואה על פי הסטטיסטיקה. מאיזה גיל כבר מתחילים לחלק תרופות נגד ייאוש?

ניצה: היום בגיל צעיר מאד כבר.

מגיל תשע, עשר, אחת עשרה כבר?

ניצה: בבית ספר יסודי, כן.

אתה מבין? מאיפה זה בא? וזה בכל השכבות, זה לא בגלל שאין לו מה לאכול, או אבא מרביץ לו, לא. אתה צריך להבין, הזמן השתנה, אתה לא יכול עם הכלים שלך מאתמול, עם האמצעים שלך, עם המחקר שלך מאתמול, לבוא היום ולהגיד משהו. תבדוק איזה חומר יש לך היום, ותראה שאתה צריך להתייחס אליו אחרת.

ניצה: הבנתי דרך הסיפור על הנכד, שבעצם הייאוש הוא מצב שאין לי התרגשות יותר. שום דבר יותר לא מעורר בי התרגשות בחיים.

אין. לקחתי אותו לכל מיני מקומות בשדה התעופה, אחר כך היינו חודש ימים בשוויץ, בסקי, למעלה ולמטה בכל מיני מקומות יפים, באלפים, נסענו לצרפת, קצת לשוויץ ובחזרה, הייתה שם משפחה גדולה, שכרנו בית מיוחד, מצאנו מקום מאד יפה. ואין התפעלות, חשבתי שאני עושה לו טוב, שהוא לא ישכח את זה, עד כמה שזה אפשרי בגיל חמש שש.

ניצה: שזה יפעיל לו משהו בעולם הרגשי, שיעורר אותו להתפעלות.

הוא התנהג רגיל, ממש כלום לא הזיז לו.

ניצה: אני מדברת על זה, כי אנחנו כבני אדם כל הזמן מחפשים משהו שירגש אותנו.

אנחנו כן, כי אנחנו עוד מהחומר הישן.

ניצה: נניח ספורט אתגרי, כל מיני דברים כאלה, לקפוץ מצוק, לעשות בנג'י, דברים שמרגשים אותנו, זה מה שאנחנו מחפשים למעשה. ובמה שתיארת עכשיו, אני פתאום הבנתי שלמעשה נגמרו לנו לכאורה הדברים שמהם אנחנו מתרגשים.

החסרונות הישנים.

ניצה: אתה קורא לזה חיסרון, ואני מהצד שלי אומרת, שכבר שום דבר לא מרגש אותי יותר.

אנחנו עוד בכל זאת שייכים לשני דורות. אבל כן, אני רואה שזה כך, לעומת איך שאני הייתי מתרגש, זה אחרת.

ניצה: אני מבינה שגורמים שהיו מרגשים אותנו כבני אדם במהלך השנים, השתנו?

כן.

ניצה: אני מבינה, ממה שהסברת עכשיו על הנכד, שמשהו בעולם הווירטואלי בכל זאת עדיין מרגש אותו.

גם זה עוד מעט, הולך ועובר.

ניצה: יש בזה בכל זאת משהו, לא ידוע, לא ברור.

הם מכירים את העולם הווירטואלי דרך כל מיני משחקים ותוכנות, וכל מיני התעסקויות בפנימיות הפלאפונים, וכל מיני תוכנות, יכולות ואפשרויות. ברגע שאנחנו מתקדמים בטכניקה הזאת, ואנחנו לא צריכים להיות "עם האוזניים" בתוך הטכניקה הזאת, שאתה שואל "אתה יודע איך לעשות את זה ואת זה?", אם אנחנו מגיעים למצב, שכל מה שאני רוצה בקשר, עם כל אחד שבעולם, ועוד אלפי פעולות, אוכל לבצע נניח בדיבור, מה אעשה עם כל זה?

כל ההתעניינות שלי היום היא בגלל שזה קשה, אז זה הופך להיות כמשחק.

ניצה: סקרנות, כי הסקרנות מרגשת.

כן, בסך הכל. ברגע שיש לפניי מכשיר, לא אכפת לי איך שהוא בנוי בפנים, אבל כל מה שאני רוצה, אני יכול לבצע דרכו, הוא בעצמו כבר לא מעניין אותי, מעניין אותי הקשר עם אנשים אחרים. מה אנחנו עושים היום? סתם כך אומרים שוב ושוב "מה נשמע?". אבל שימוש בטכניקה הזאת לוקח מאיתנו הרבה עיסוק, הרבה מרץ והתעניינות, אז אנחנו מתקדמים עכשיו למצב שאנחנו נעזוב את זה.

זאת אומרת, שנשתמש בזה אבל המכשיר הזה יהיה כמו כל דבר אחר, שאני משתמש בו לצורך החיים שלי. ולכן אנחנו נרגיש, שאנחנו נמצאים באמת בעולם שכולם קשורים לכולם, ללא שום הגבלות. בבקשה, אתה יכול להתקשר, אבל בשביל מה? עכשיו בינתיים זה משחק.

ניצה: אני ממש מרגישה את הטרגדיה שלנו.

ממש טרגדיה. אני ארגיש אז את עצמי עוד יותר מבודד. עכשיו אני כאילו מסתיר את עצמי אחרי מסך, אני קורא כל מיני דברים, מסתכל על כל מיני דברים, המסך הזה מביא לי חכמה, דברים זולים וכולי. עדיין זה כך, אבל לאט לאט זה מתרוקן מתוכן.

ניצה: זה כאילו שהאנושות כבשה את פסגת האוורסט, פעם זה היה הדבר הכי מאתגר, הגענו לפסגה, מהבחינה שהשגנו, מימשנו את כל החלומות, הגשמנו את כל מה שאפשר להגשים, ומה עכשיו?

עכשיו לפי הסטטיסטיקה, אנחנו נמצאים משנה לשנה, בייאוש שמתגבר בצורה מאוד מאוד משמעותית.

ניצה: אנשים שנניח היו מקשיבים לשיחה שלנו, היו אומרים לי, "כשאני אממש את עצמי, אגשים את עצמי עד הסוף, אז אולי תתעורר בי השאלה הזאת, אבל בינתיים אני עוד לא שם. תן לי קודם כל להגשים את עצמי".

וודאי שלא כדאי לנו לגשת לאנשים האלה ולהתחיל לדבר איתם על כך ולשאול, אל תשים מכשול לפני עיוור.

ניצה: אבל גם הם בייאוש. אני שמה לב לזה אפילו בדיבור עם הילדים שלי, והם צעירים. אני כבר רואה שבאיזשהו מקום הבן שלי לא יודע איך לממש את עצמו, ויש לו איזה רצון מאוד גדול להגשים, לממש.

כאן מגיעה השאלה, מה אנחנו עושים בכך שאנחנו מגיעים לאדם ומתחילים לספר לו על החיים, ולא נותנים לו להכיר בעצמו את החיים. בעצם גישה כזאת נקראת חינוך.

אני מגיע לאדם ואומר, החיים בנויים כך וכך, יש לך יכולות כאלו וכאלו, אני אעזור לך להתאים את עצמך לחיים. ואז אני מחנך אותו, איך להיות עם המשפחה, עם החברה, עם החברים, עם הטבע, איך לקבל מקצוע כדי להסתדר בחיים, איך לדעת להיזהר מדברים רעים, ולהתחבר לדברים טובים. זה נקרא חינוך. במסגרת הזאת צריך ללמד אותו גם היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל בסך הכל אני מלמד אותו איך להסתדר בחיים, איך להכיר את העולם ולדעת להיות איתו בקשר הנכון והטוב, שיהיה במקסימום בטוח, ולא יזיק לאחרים, כי בזה יש יותר ביטחון שאחרים לא יזיקו לו. זה מה שאני רוצה בחינוך קודם כל.

ניצה: אנחנו אומרים של-טי הזה כולנו נגיע, אז אם אני נותנת לילד שלי חינוך אני בעצם מונעת ממנו להגיע לנקודת ה-טי הזאת?

בינתיים לא דיברתי על טי, אלא אני אומר שהגישה הזאת נקראת אצלנו חינוך.

אם אנחנו נמצאים בעולם החדש, שיש בו בעיות חדשות, חוסר עבודה, עולם וירטואלי, עולם שכולו עגול הנמצא בתלות הדדית, בהשפעה הדדית של האדם על הסביבה והסביבה על האדם וכל הדברים האלה, וחוסר האונים מתגבר, הגבולות בין המדינות מבוטלים, והכל נעשה בהתכללות זה עם זה, אם אנחנו נמצאים בכזה עולם, ובמיוחד שהמסות מגיעות לייאוש ומייאוש לסמים ומי יודע למה עוד, והמשפחה נהרסת וכל מה שיש לנו, אז אני צריך בהתאם לזה לשנות את החינוך שלי. לחשוב לאיזה עולם, לאיזה חיים אני מכין את הנוער, את הילדים.

לכן כל הבעיה שלנו היא חינוך, גם לגדולים וגם לקטנים. למה? כי קודם זו לא הייתה בעיה, העולם גדל והתפתח בקצב איטי. אז אם אני לא הצלחתי עם ההורים, הם כבר ימותו כך, ואני מתחיל עם הילדים, וההורים משלימים את החיים כמו שהם. היום זה לא מספיק. היום העולם והאדם בתוכו מתקדמים כל כך מהר, שאני צריך כל הזמן להיות צמוד אליו בחינוך במשך כל החיים. אחרת מה שהיה לפני חמש שנים, היום המבוגרים כבר לא יודעים להסתדר, הם צריכים הדרכה. ובעוד חמש שנים, שוב. העולם והם בעצמם מתפתחים מהר מאוד. ולכן אני לא יכול לקחת רק עשר או חמש עשרה שנות התפתחות הראשונות של הילד ולתת לו בהן משהו, למלא אותו, ולשלוח אותו לחיים. הוא לא יצליח לצאת לשלום לחיים.

ניצה: אם אני מסתכלת על הילד שלי, הוא צעיר, בן עשרים, והוא רוצה לממש ולהגשים את עצמו. האם החינוך הזה שאתה מדבר עליו, ילמד אותו איך לממש את עצמו אבל בצורה חדשה, אחרת?

אנחנו צריכים לתת לו חינוך, וזה לא חינוך רגיל. שהוא יידע איך להתקשר לעולם הגלובלי, העגול. שהוא יידע איך להיות בקשר, בקומוניקציה כזאת שבה הוא יוכל לממש את עצמו בחברה שהיא כולה קשורה זה לזה. אנחנו צריכים ללמד אותו במיוחד איך להשיג את אותה השאלה שגורמת לו מועקה, ואפילו אם היא לא גורמת לו מועקה, ניתן לו לזה איזו הבנה קטנה כדי שלא ייפול למועקה. ניתן לו תרופה לפני המכה.

אורן: מהי התרופה לפני המכה?

שיידע למה חיים, בשביל מה חיים, מה מקור החיים, איך להשיג את מקור החיים, מהי דרגת האדם שבו.

אורן: מהי דרגת האדם שבו?

דרגת האדם שבו היא להכיר את תכנית הטבע, להכיר את הטבע, את אותו כוח שפועל עלינו עם החכמה, עם היחס המיוחד שפועל, ואנחנו כולנו נמצאים תחתיו. את זה הוא צריך להכיר. למה? כי לזה בעצם השאלה שלו מדרגת האדם.

אורן: מהו הכוח הזה, מי מכיר אותו?

מתוך המחקר שלנו בטבע, של המדענים, אנחנו מתחילים להכיר שהעולם הוא עגול, קשור בכל החלקים שלו. והטבע שאנחנו קוראים לו טבע, זה לא הטבע שאתה יוצא מהבית שלך לטבע ,לאיזה ירק, לאיזה יער, אלא אני מדבר על הטבע שהוא כולל את כל מה שאתה מרגיש ורואה ועוד מעבר לזה, מה שהמדענים מגלים ועוד ועוד. כמה שאנחנו מגלים, אנחנו רואים בזה חכמה אדירה, תכנית מדויקת מאוד מתחילתה ועד לאן אנחנו לא יודעים, בחוקים המוחלטים, שיוצרים את האבולוציה בדומם, בצומח, בחי ובדרגת האדם, המדבר. ואנחנו מבינים שכל זה קורה עלינו, מעלינו, בלי לשאול אותנו, ואנחנו בעצמנו תוצאה מאותו הכוח הגדול שנמצא בתוך הטבע ונסתר. יש בטבע איזה כוח, איזו מחשבה שהיא פועלת.

גם האסטרופיזיקאים, האסטרונומים, מי שמתעסק בחלל, אומרים שמה שהם מרגישים בחלל זה מחשבה. זה פלא. אלה אנשים לגמרי חילונים, והם מרגישים מחשבה.

אורן: איך זה קשור לייעוד שלי?

אני רוצה להשיג את זה. אני חייב את זה.

אורן: מי רוצה?

האדם רוצה את זה. השאלות שמתעוררות היום, אלה שאלות קיומיות, לא שאלות על איפה יש לי פת לחם. אנחנו צריכים ללמד את הילדים והגדולים בחינוך החדש, באיזה עולם הם נמצאים.

אורן: לא כמו שלומדים היום בפיסיקה?

זה לא שייך לפיסיקה, זה שייך לחיים שלהם. בפיסיקה זה משהו שהוא מחוצה לי. אני צריך ללמוד על עצמי, איך אני מקושר לעולם, כי הייאוש הוא בי. אני צריך בעיקר לראות אילו בעיות יש היום לפני האדם, גם נער וגם מבוגר, ואיך אני יכול לעזור לו להתייחס נכון לעצמו ולחיים, כדי למנוע קודם כל את המחלה הזאת שנקראת ייאוש.

אורן: זו המטרה למנוע ייאוש. מהמקום הזה מה עושים?

קודם כל צריכים להראות לו, לברר לו, מה מקור הייאוש שבו, שהוא אותה השאלה, "מה טעם בחיי?".

אורן: "בשביל מה אני חי?"?

כן.

אורן: אנחנו ניתן לו גם תשובה או רק שאלה?

גם תשובה. לא את התשובה עצמה, את התשובה עצמה הוא צריך לגלות, להרגיש, אלא אנחנו נראה לו דרך איך לעשות זאת.

אורן: מה הוא ימצא בזכות התוספת הזאת לידע שהוא מקבל היום?

מילוי לרצון שלו. אדם לא צריך כלום חוץ מזה. בסך הכל מה אני נותן לו? אמצעי איך להרגיע את השאלה הזאת, אבל בלהרגיע את השאלה הזאת הוא באמת מממש את דרגת האדם שבו.

אנחנו הגענו לדרגת האדם, המדבר. אנחנו מרגישים עכשיו חסרונות, רצונות מהדרגה הזאת. אנחנו לא יכולים למנוע את ההתפתחות שלנו, ולא לעצור אותה בכלום, ולכן אנחנו צריכים רק לדאוג איך אנחנו פותרים את הבעיה, איך אנחנו ממלאים את החסרונות החדשים, שהם כל הזמן מתעוררים יותר ויותר במין האנושי.

זו דרגת אנוש, דרגת אדם. "אדם", "גבר", "אנוש", יש הרבה שמות לזה. איך אנחנו פותרים לו את הבעיה, על זה אני מדבר. חינוך צריך לפתור את זה, לתת לו דרך איך לפתור, לארגן לו את הסביבה, לתת לו אמצעים ביד, וגם ללוות אותו עד הפתרון. וזה אפשרי.

ניצה: וזה ייצור ריגוש חדש?

זה ייצור עולם חדש, אנחנו נרגיש את עצמנו חדשים.

ניצה: מבחינה רגשית איך זה ישפיע עלי?

רגשית. גם העולם הוא סך הכל רגשי, מה שמתואר בנו.

ניצה: איזה סוג של רגש יהיה שם?

שלימות. אני ממלא את עצמי בדרגה החדשה שעכשיו מתעוררת בי, בדרגת האדם. עד הרגע הזה התעסקנו רק בקיום בהמי, איך שהגוף שלי יחיה, יהיה בריא. זה היה העיקר. אני, המשפחה וכול' על פני כדור הארץ,  ולבית הקברות. עכשיו אני שואל למעלה מזה. כך כולם.

נקווה שנוכל לפטור את האנושות גם מתרופות נגד ייאוש וגם מהסמים.

לחצו כאן להורדה