חיים חדשים - תוכנית 294 - רגש קבוצתי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום לך הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם. 

אורן: עד כה דיברנו בסדרת השיחות שלנו על רגשות, ועל כל מיני דברים שאנחנו חווים באופן פרטי. דיברנו על קנאה, על שנאה, על בושה, על אמפטיה, על המון דברים שכל אחד מאיתנו חווה בחיים. הפעם אנחנו רוצים להתקדם ולחקור תופעה מרתקת שנקראת "רגש קבוצתי".

כשאנחנו הולכים עם הרבה חברים להופעה של להקה טובה או תזמורת גדולה, ברמה גבוהה, אנחנו תמיד מרגישים שיש ביניהם משהו מחבר, מקשר, יש לנו הרגשה שהם קבוצה מאוד איכותית. לכן לצורך הדיון שלנו ניקח היום לדוגמה דווקא קבוצת ספורט שמתרחשות בה אינטראקציות דומות, וננסה להבין מה הוא הדבר הזה שנקרא "רגש קבוצתי", ובכלל איך אפשר לבנות אותו על מנת לקחת קדימה את החיים של כל אחד מאיתנו בכל התחומים.

ניצה: אנחנו רוצים לבחון היום מה הוא אותו רגש קבוצתי. בואו נדמה סיטואציה שבה אנחנו צופים על קבוצת כדורגל, וננסה לבחון ולחקור את כל נושא הרגש הקבוצתי. אנחנו כבר יודעים  שגם בארץ וגם בעולם יש היום מודעות גבוהה מאוד, זה לא מספיק שהשחקן יהיה מצוין ובעל כישרון, אלא החשוב שתהייה אינטראקציה בין השחקנים. שתהייה להם יכולת ליצור תקשורת, לא מילולית, אלא תקשורת רגשית שמחברת ביניהם ויוצרת ביניהם תחושה שהם כאילו גוף אחד שמתפקד. אומנם לכל שחקן יש את החלק שלו, את התפקיד המאוד מיוחד שלו, אבל יחד הם יודעים לייצר הרגשה שהפעולה שלהם היא כמו גוף אחד,  ככוח אחד, ובסופו של דבר הם גם יהיו הקבוצה המנצחת.

אם היינו עושים איתם חיבור, כמו בתזמורת פילהרמונית, הם היו מרגישים שוני כי הם מאוד רגישים להרמוניה הכללית של התזמורת. כלומר אם היינו מחברים ביניהם לפי השיטה האמיתית, בחיבור בין בני האדם, אז היינו מרגישים עד כמה היצירה הופכת להיות משהו שבא כאילו מיוצר אחד, כי כל הקבוצה חייבת לנגן ככלי אחד. יש לנו כמה חברים שמנגנים בתזמורות פילהרמוניות במקומות שונים ברחבי העולם, לכן זה יהיה מעניין לעבוד איתם, אני חושב שכדאי לנו להתלבש בהם.

ניצה: מה גורם לקבוצה פילהרמונית, או לאנשים שמנגנים יחד, להיות רגישים כל כך בהשוואה לקבוצת ספורט נניח. מה עושה אותם פתוחים לרגש?

תלוי על איזו קבוצה מדובר, קבוצת ספורט היא קבוצה מאוד תחרותית, פנימית, גם קבוצה פילהרמונית. אבל את אנשים שנמשכים ליצירה, בודקים אותם יותר, מבררים עד כמה הם מביאים יחד את היצירה לרמה מיוחדת, הומוגנית, בעוד שכל שחקן בקבוצת כדורגל חייב להראות כמה גולים הוא מכניס, כמה מסירות, גם משלמים לו לפי האינדיבידואליות שלו, יש ביניהם יותר תחרות מאשר בתזמורת פילהרמונית. אבל בסופו של דבר ההבדל הוא לא עקרוני, כי סך הכל יש להם מטרה אחת, להשיג ניצחון, והמנצח הוא המאמן או מנצח התזמורת.

יש הרבה קבוצות שעל ידי אימון הם מתחילים להרגיש יותר את השני. בקבוצת כדורגל יש עבודה פנימית קבוצתית ביניהם, הם יושבים ומדברים, יש גם פסיכולוגים שעובדים איתם. אבל בכל זאת, זה לא אותו חיבור שאנחנו מדברים עליו, זה אומנם חיבור פנימי, אבל אנחנו מדברים על חיבור שנובע מויתור הדדי. זה חיבור שאין אותו באף מקום. הקבוצות האלה יכולות להגיע לזה, נראה לי שהם יצליחו.

ניצה: כך שהקבוצה תמיד תנצח?

כן. אם הם באמת יתקשרו זה לזה בצורה פנימית, כמו שצריך להיות, זאת אומרת כאיש אחד בלב אחד, אז אף אחד לא יוכל לנצח אותם.

ניצה:  האם זה מעבר לכישורים האישיים והיכולות האישיות של כל אחד?

זה לא חשוב, כי הטכניקה הגשמית לא יכולה לעזור לקשר הרוחני. זה לא הולך, החשבון אחר, זה חשבון רוחני.

ניצה: יש שתי גישות בנוגע לרגש קבוצתי, האחת מתרחשת כשמסתכלים על הרגש כמכלול, כאילו מלמעלה כלפי מטה. זאת אומרת הרגש הקבוצתי הוא כמו איזה ענן של רגש שמשפיע על כל אחד מהפרטים האינדיווידואליים בתוך הקבוצה, זאת גישה אחת. הגישה שנייה אומרת, לא, הרגש הקבוצתי זה חיבור בין סך כל הרגשות של כל פרט ואינדבידואל בתוך קבוצה, וסך הרגשות, כשכל אחד מביא משהו בחיבור ביניהם, זה למעשה הרגש הקבוצתי.

אלה שני מישורים.

אורן: לא בדיוק הבנתי, האם את יכולה לתאר שוב את שתי הגישות?

ניצה: כן, הגישה הראשונה מסתכלת על הרגש כמכלול, כעל איזו ישות ואולי אפילו ישות שיש לה אופי וחיים משלה.

כשכל אחד נעלם בתוך הרגש הכללי.

ניצה: כן, אם יש אווירה מסוימת בקבוצה, אז כשאני מגיעה לקבוצה אני כבר נדבקת באותה אווירה, זה משפיע עלי כעל אינדבידואל. ואילו הגישה השנייה אומרת, לא, הרגש קבוצתי זה רגש שנוצר מתוך אינטראקציה בין הרגשות הפרטיים של כל אחד.

אורן: זאת אומרת אם נניח ששלושתנו שחקנים בקבוצה אחת, אז כל אחד מאיתנו בא עם רגש שלו, והסכום של כולם יוצר את הרגש הקבוצתי?

ניצה: נכון, זאת הגישה השנייה,  ואילו הגישה הראשונה נותנת בעצם לרגש הקבוצתי מעין חיים משלו, מעין ישות עם תכונות.

כי לא מדברים על אוסף אנשים אלא על הקבוצה כמכלול אחד שיש לו חיים משלו. 

ניצה: נכון. לפי הגישה השנייה שמדברת על סכום של רגשות שהפרטים מביאים, ניתן גם לנבא מה יהיה הרגש הקבוצתי. כי אם בודקים עם איזה רגש כל שחקן מגיע, אז כבר לפני המשחק יכולים לנבא פחות או יותר מה יהיה הרגש הקבוצתי.

זה טוב למאמן, זה טוב לכולם, כי כולם יודעים שאם אנחנו מחליפים שחקן בתוך קבוצה, זה לא נורא, הכל בסדר, מצטרף עוד כוח, כי הקבוצה זה סכום הפרטים שבה.

אורן: זה לפי הגישה השנייה.

כן. מה שאין כן בגישה הראשונה, שם כל הפרטים נעלמים בתוך מושג קבוצה, ואז אתה לא יכול להחליף שם מישהו, כי זה משהו שקיים כאחד. זאת אומרת יש שחקנים נוספים שיכולים להחליף את האחרים, אבל גם הם וגם כולם כקבוצה אחת.

אורן: כלומר הישות הכללית של הקבוצה היא הרגש הקבוצתי.

כן. נניח שבקבוצה יש שלושים אנשים, וזה כולל רופאים, מאמנים ומסאז'יסטים למיניהם. הקבוצה כוללת את כל הצוות, גם את אלה שמשחקים וגם את המחליפים שיושבים על הספסל. הקבוצה זה משהו אחד, אין הרגש פרטי לאף אחד, לכולם יש הרגש כללי, זאת אומרת זה אפילו לא אנחנו, אלא "הקבוצה". זה משהו שלמעלה מאיתנו, זה מדרגה עליונה מאנחנו.

אורן: הבנתי. בוא נניח לצורך העניין שאנחנו קבוצת כדורגל שמורכבת מצוות מורחב של כשלושים אנשים, וכעת אנחנו רוצים לפתח את הרגש הקבוצתי שלנו ולהגיע לרמות ולאיכותיות גבוהות יותר. לאיזה מקום אנחנו שואפים, האם למקום הראשון, לרגש הקבוצתי שבו יש קיימת ישות רגשית אחת, או למקום השני שבו כל אחד מצרף את הרגש שלו ויחד בונים משהו משותף. כלומר אם אנחנו רוצים לשפר את ההרגשה ההדדית שלנו בתוך הקבוצה, כך שנרגיש טוב יותר אחד את השני ושיהיה שיתוף פעולה בינינו, שהקבוצה שלנו תעלה, אז ממה אנחנו מתחילים. הרי ההבדל בין קבוצה טובה יותר לבין קבוצה פחות טובה זה שבקבוצה הטובה יותר אתה מרגיש שהכל זורם, כולם מרגישים את כולם בו זמנית כמו גוף אחד.

השאלה מי מרגיש. אם אתה לוקח קבוצת כדורגל או נניח תזמורת פילהרמונית, יוצא שגם בתזמורת אתה יכול להרגיש אותו דבר על ידי אימונים. כשכל המנגנים, כולם מכירים ומרגישים מה צריך להיות ויש ביניהם פרטיטורה, זאת אומרת מערכת תווים שמפרטת את כל היצירה מההתחלה ועד הסוף, אז כל אחד יודע איך צריך לנגן. גם להם יש מנצח שמארגן את הקבוצה ומסביר לכל אחד ואחד. הם גם מדברים על אופי היצירה, כולם יודעים מיהו היוצר, המלחין וכן והלאה. זאת אומרת, בסופו של דבר גם הם מגיעים למצב של קבוצה, הם מרגישים זה את זה, ואם מישהו לא מנגן כל כך טוב או כן, הם מרגישים זאת. אבל כל הדברים האלה נעשים רק כדי לנגן בהרמוניה שלמה, לא יותר  מזה. גם הקשר שלהם הוא רק בשביל לבצע את היצירה כמו שצריך, לשמוע מחיאות כפיים סוערות, ללכת הביתה, לקבל עוד תוספת שכר, ושמחר יכתבו עליהם בעיתונים. זאת אומרת היצירה והעבודה שלהם לא נעשית למען החיבור וממנו למשהו נוסף, לא, כל מה שהם עושים בחיבור זה רק על מנת לבצע יצירה טובה כדי להיות גדולים יותר, ידועים יותר, לקבל יותר משכורת וכן הלאה. ההבדל גדול, הם עובדים בחיבור רק כדי לבצע משהו, הרעיון שלהם די מוגבל.

אורן: בוא ניקח אחת מהקבוצות האלה, לא משנה איזו מהן, ונניח שהחברים בה רוצים להעצים את איכות הרגש הקבוצתי שלהם. לכן הם פונים ומזמינים אותך אליהם ואומרים לך, שמענו שאתה מומחה בהתקשרויות בין אנשים, ואנחנו רוצים להגדיל את איכות ההתקשרות בינינו כדי להגיע לתוצאות טובות יותר. כלומר אם מדובר על תזמורת אז זה לנגן יפה יותר, אם מדובר על קבוצת כדורגל זה להגיע להישגים טובים יותר. מה אפשר להוסיף להתקשרות בין האנשים על מנת שהרגש הקבוצתי יגדל ויגיע לרמות שאף אחד לא מצליח להגיע אליהן, והאם יש בכלל גבולות לרגש הקבוצתי?

אם במקום שמונים או מאה כלים שיש בתזמורת פילהרמונית גדולה, היה רק כלי אחד שלידו יושב אדם אחד, ובכלי הזה היה גם מיתר אחד שמנגן תו אחד, אז היית מקבל מזה תענוג, מילוי, השגה, הרמוניה. זאת אומרת אנחנו סך הכל צריכים להגיע להתפעלות.

ההתפעלות בקבוצה באה מתוך זה שיש כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה כלים זרים, שונים ונפרדים זה מזה, כי אחרי כל כלי יש אדם אחד, אבל כולם יחד יוצרים לך הרמוניה. כמו בקבוצת כדורגל, כשהשחקנים בועטים בכדור ומוסרים, הם מבינים זה את זה ויודעים איפה כל אחד צריך להיות, הם בדיוק מוסרים את הכדור בלי לראות את השני.  

זאת אומרת כשאנחנו נהנים מהמשחק אנחנו נהנים מההרמוניה, זה העיקר. זה שאנחנו נהנים מהתוצאה של המשחק, זה עושה טוב לאיזה גוף מסוים, מישהו מרוויח מזה. אבל מי שיודע ליהנות מהמשחק, אז הוא נהנה מהמשחק ולא מהתוצאה הסופית של הגולים. במוסיקה זה יותר ברור, כי שם אתה לא נהנה מהסיום, אלא מההרמוניה, מהיצירה, מהרגש, מהפתיחות, מההבנה ההדדית בין כל הכלים, זאת אומרת אתה לא יכול לעשות כזה דבר עם מיתר אחד, אבל כעיקרון אתה צריך להגיע למילוי שמגיע מיצירה שלמה.

יצירה שלמה היא כשלמרות כל הרגשות השונים, כל הכלים השונים, כל ההבדלים בין בני האדם, כל ההתנגשויות שיש ביניהם והרגשות שמבדילים אותם ומפרידים זה מזה וזה מזה, מעל כל זה הם בכל זאת בונים יצירה אחידה. זה מה שטוב. גם המוסיקה עצמה מבטאת בדרך כלל את ההרגשה הזאת, בהתחלה חלק ממנה מבטא את החיים הקשים, ואז קורה משהו, יש התפתחות, אחר כך מבררים מה לעשות ולא יודעים מה, ואחר כך מגיעים י לאיזה פיתרון ואז יש לך את הניצחון על כל הקושי. מכל הדרמה שהייתה אתה מגיע בסוף לשמחה, למשהו טוב.

זאת אומרת, גם במוסיקה חייב להיות הבדל בין כל השלבים, ואז על פני כל הקושי צריך שיהיה רגש והצלחה. לפעמים זה הפוך, אבל אתה כל הזמן חייב לנגן כאילו בין שני מיתרים, בין עצבות לבין אושר, שמחה. כל הזמן חייב להיות פלוס ומינוס, או מינוס ופלוס, עד שאתה מנענע את השומע ומביא אותו למצב שהוא באמת מתחיל להיות בהתפעלות והתרגשות משני הכיוונים, ואז מגיע הפיתרון, הקו האמצעי. זה בכל דבר. במוסיקה זה יותר מורגש, כך צריך להיות גם בקבוצה בזמן המשחק.

אורן: מה זאת אומרת.

תשאל את השחקנים אם הם יכולים לשחק בלי קהל שצועק? הם לא יכולים. הקהל הוא חלק מהכוח שלהם, הם אפילו יודעים בדיוק כמה אנשים יש באצטדיון.

ניצה: איך זה משפיע על הרגש הקבוצתי?

 זה משפיע על העוצמה. הרי בקווארטט יש ארבעה כלים, אבל בתזמורת פילהרמונית יש ארבעים כלים או אפילו שבעים ויותר. למה צריך עשר כינורות, האם לא מספיק כינור אחד שיעשה את העבודה? כי למרות שהם מנגנים יחד, ההרמוניה מגיעה מתוך זה שכל אחד שונה מפנים. אתה יכול להרגיש מי מפעיל כל כלי וכלי, הרי כל כינור מופעל על ידי אדם אחר, אתה יכול להרגיש אפילו אם זה גבר או אישה. המוסיקאי חייב להיות אדם שיש לו הכנה, זה לא מספיק שיש לו איזה סטרדיוואריוס.

אותו דבר בכדורגל, אם אין קהל זה לא משחק, הם חייבים את העוצמה, ואת העוצמה למשחק  נותן הקהל. הקהל מעורר בהם רגשות נוספים, את עוצמת האגו. אם הם היו יכולים לשכוח מעצמם, מה שלא קורה בינתיים בכדורגל, כי מבלבלים אותם עם מיליוני דולרים ועם כל מיני פרסים. הרי שחקן טוב לא חושב על הכסף, הוא כמו אמן, הוא חושב על היצירה שלו, והיו כאלה בעבר. זאת אומרת אם בזמן המשחק הם שוכחים מהכל, אז בשבילם זה משחק בלבד, זה לא תחרות. הם אפילו לא מתחרים עם הקבוצה השנייה, הם יוצרים איתה הרמוניה אחת. כי אי אפשר ששתי קבוצות ישחקו לבד, אי אפשר לשחק בלי העוצמה שבאה מהקהל, מכל מאה אלף הצופים שיושבים באצטדיון, זאת אומרת חייב להיות משחק אחד.

אני לא הייתי עובד רק עם קבוצה אחת, אלא עם שתי הקבוצות ויחד עם כל הקהל, עם כל מאה אלף הצופים. הייתי עושה להם קודם סדנאות ואחר כך מפעיל אותם במשחק, בצורה כזאת כולם היו נהנים מהיצירה עצמה, מכל מה שקורה. אבל צריך שתהיה טכניקה, גישה, צריכה להיות הבנה שהמנצח במשחק זה הקשר ביניהם, זה הנטייה לחיבור, לאיחוד, ולמרות שאנחנו מנוגדים אנחנו רוצים לייצר הרמוניה.

 זה מה שצריך לקרות גם בין גבר לאישה. אנחנו לגמרי מנוגדים, לא מבינים זה את זה, הגענו לכדור הארץ מפלנטות אחרות לגמרי. אומרים שהאישה כביכול מוונוס, הגבר ממאדים וכדור הארץ ביניהם ואנחנו נחתנו ונפגשנו זה עם זה כביכול. אבל כעת אנחנו צריכים לבנות מעליהם הרמוניה, על פני כל הניגודים, כי הניגודים נשארים, אנחנו גם מודעים ומודים לכל הניגודים האלה כי בלעדיהם לא היינו יכולים לעשות זאת.

לכן ככל שנתקדם, אנחנו דווקא צריכים לשמור על הניגודים האלה כדי שנוכל להתעלות מעליהם יותר ויותר. לא למחוק אותם. זאת אומרת בקבוצה נכונה וטובה האגו יגדל, השנאה תגדל וגם הדחייה תגדל יותר ויותר. יתנו להם פרסים עוד יותר גדולים, נניח חמישים מיליון דולר לכל שחקן, ולכל כדור שהוא מבקיע עוד מאה מיליון דולר, אבל הם לא יצטרכו לשחק למען הכסף, אלא למען היצירה שלהם כך שהם ינגנו עם הכדור כמו אלה שמנגנים על המיתרים.

ניצה: ומי הקבוצה שתנצח?

זה בכלל לא חשוב מי ינצח, הם לא נהנים מזה, הם נהנים מהיצירה. מספר הגולים לא חשובים להם בכלל כי יש להם מילוי, אבל זה בתנאי שאנחנו משתמשים נכון בטבע האגואיסטי שלנו, בהבדלים בינינו, בריחוק בינינו. אם אנחנו שומרים עליו ולא שוברים אותו, כמו שהפסיכולוגים רוצים לעשות, אלא שמעליו, מעל הריחוק הזה, מה שנקרא מעל כל הפשעים אנחנו מגיעים לקשר של אהבה, כי אהבה יכולה להיות רק מעל הפשעים. זאת אומרת אנחנו מודעים להם ועובדים מעליהם, זה אמונה למעלה מהדעת, זה כבר הישג רוחני.

ניצה: מה שתיארת כרגע נראה משהו גבוה מאוד, משהו שמצריך איזה שינוי תפיסתי גדול.

כשאנחנו מגיעים לאותו שחקן או לאותה תזמורת פילהרמונית ומתחילים לעבוד איתם, כדי לעשות מהם קבוצה, אנחנו צריכים להיות מודעים למה שאנחנו גורמים להם. כי יכול להיות שהם לא יוכלו אחר כך להחליף את השחקנים או את המנגנים. תהיה לנו בעיה. כל המחליפים הקבועים יחד איתם, הם נעשים חברים, הם מחוברים יחד ולא מרגישים שיצירת המשחק או כמה הם מקבלים עבור המשחק, או יצירת הסימפוניה היא החשובה בשבילם. כי לא מדובר כאן על שכר גשמי, הם עולים כבר לשכר רוחני. הם כבר לא ירצו ולא יוכלו לעזוב את הקבוצה כי בשבילם הקבוצה היא מקור המילוי.

זאת אומרת אנחנו צריכים להיות מודעים למה שאנחנו גורמים להם. הם יכולים לבוא אלינו אחר כך בטענה מה עשיתם לנו, מצד אחד קיבלנו חיים, אבל מצד שני אנחנו לא מסוגלים לעבוד עכשיו עם אנשים אחרים במסגרת המקצועית שלנו, ברמת ההתמחות שלנו. גם כשאנחנו הולכים להופיע בפני קהל אז לפני הקונצרט אנחנו צריכים לעשות איתו סדנה, להכניס את הצופים לאיזה רגש משותף איתנו וכן הלאה.

אני זוכר שבעבר, בזמן שהיה לי מנוי לפילהרמונית בסנט פטרבורג, הסבירו לסטודנטים מי המלחין, מתי נכתבה היצירה, באיזו דרך אנחנו צריכים לשמוע את היצירה ועל צורת הנגינה שלהם,  זה נתן לנו הכנה כדי  שנהייה יחד עם התזמורת.

אורן: הבנתי שבנוגע ליחסים בקבוצה עצמה, יש איזה טריק במחשבה ליחס של הפרט בתוך הקבוצה. זאת אומרת אם אני מכוון להצלחה ולתגמול האישי שלי, וכך כל אחד מחברי הקבוצה, אז למרות שנהיה השחקנים הטובים ביותר, נוכל להגיע להישגים ברמה מסוימת. אבל אם אני אצליח להתרומם מעל התפיסה הפרטית שהיא על מנת לקבל תגמול, ואחשוב רק על היצירה המשותפת שלנו, על ההרמוניה, אז בסופו של דבר כולנו נגיע להישגים גבוהים יותר.  

להישגים רוחניים. רוח זה נקרא יחד, זה השפעה הדדית.

אורן: זאת אומרת יש כאן טריק מסוים. אם כל אחד מאיתנו רוצה להגיע למצב אישי טוב יותר,  אז נגיע רק לרמת הצלחה מסוימת. אבל אם כל אחד מאיתנו ישים בצד את ההצלחה האישית שלו, וכולנו נהיה מרוכזים אך ורק בהרמוניה, ביצירה, בשיתוף פעולה, בזרימה בינינו, אז נגיע להישגים ברמות הרבה יותר גבוהות. האם זה העיקרון?

כן. אנחנו נגיע להרמוניה הרוחנית.

אורן: מה זה הרמוניה רוחנית, הרי לא עסקנו ברוחניות, שיחקנו בכדור?

אבל אנחנו פועלים למען הקשר בינינו, קשר שבו אנחנו מרגישים כולנו כאחד. כשכולנו, כשכל אחד מאיתנו נעלם שם ואנחנו הופכים לגוף אחד, לאיש אחד בלב אחד, זה נקרא רוחניות. אנחנו כולנו חלקים של איש אחד שעובד בהרמוניה שלמה כמו שעובד הגוף שלנו עם הידיים והרגליים. כשכולנו למעלה מכל הבעיות, מכל ההבדלים והריחוק, וככל שמתגלים בינינו יותר כוחות מנוגדים, אנחנו מתעלים מעליהם ומתאחדים, מתחברים, אז מהרבה טיפות אנחנו הופכים להיות טיפה אחת. זה בראש ובשכל. כשאני מקבל רגש ושכל חדשים, ההרגשה והבנה שלי נקראים רוחניים.

ניצה: נניח שאנחנו שוכרים את שרותיך למשך שנה כדי שתעזור לנו לאמן קבוצת כדורגל. כמובן שבאופן טבעי מטרותיה של קבוצת הכדורגל הם לא רוחניות, הם רוצים להיות רק קבוצה טובה.

לא, אם תדברי איתם, אז תראי שחשוב להם מאוד איך הקהל מגיב, איך הם משחקים ומה רמת ההתקשרות ביניהם. כי מי שנמצא בקבוצה נמשך לשיתוף פעולה,  זה היה בו מלכתחילה ואחר כך זה נעלם כי מקלקלים אותו. דיברתי פעם עם שוער כדורגל שאמר לי, "לא יכולתי לעשות אחרת, היה לי קהל של שלושים אלף איש". זאת אומרת כשוער הוא התחשב בקהל, וזה לא משנה אם יש בקהל עשרת אלפים או שלושים אלף איש. הוא דיבר בצורה כזאת שהוא כאילו חייב לקהל הזה.

ניצה: כן, עדיין לא דיברנו שלא רק הכמות משפיעה, אלא שזה תלוי גם אם הקהל אוהד או עוין. כרגע אנחנו מדברים על רגשות שמשפיעות על כל השחקנים בקבוצה, בוא נחזור לעניין ששכרנו את שרותיך המיוחדים מפני שאתה מאמן את הקבוצה שלנו בגישה מיוחדת.

מאמן פסיכולוגי, קבוצתית.

ניצה: כן, אתה מגיע לקבוצה שמטרתה מאוד ברורה, היא רוצה לנצח ולהיות הקבוצה הטובה ביותר.

יפה, אני לא יודע על איזו קבוצה מדובר, אבל קודם כל יש לי תנאי, אני דורש נניח חמישים מיליון דולר. אני כבר מכניס אתכם ללחץ, "בשביל מה אנחנו צריכים לשלם, מי הוא, אילו יש כוונות לו", זאת אומרת אני קודם כל יוצר מתח.

ניצה: אתה רוצה שכולם יהיו במתח.

כן, כדי שכולם יהיו במתח. אני לא מספר להם שברגע האחרון אני מחזיר להם את הכסף, כי אני רוצה שכולם יהיו במתח, ואז אני מתחיל לעבוד איתם. העבודה היא כמו בסדנה רגילה, רק שאני מכניס לשם כל מיני אלמנטים שהם מכירים מהחיים שלהם. כי החיים שלהם הם לא כמו החיים של תזמורת מוסיקלית ולא כמו של רקדני בלט, למרות שגם ביניהם חייב להיות איחוד. בקיצור, אנחנו צריכים לעבוד, תהיינה הרבה סדנאות, בירורים, שיחות, עד שנגיע איתם להתעלות מעל האגו.

אורן: רגע, ביקשת חמישים מיליון דולר, בוא נניח שיש לנו ספונסר שמוכן לתת את הסכום הזה וכעת אנחנו מסתכלים עליך בצפייה.

לא, אתם מסתכלים עלי מתוך שנאה, כי אני לוקח את הכסף מהמשכורות של הקבוצה. אני לא מדבר על ספונסר שמכסה את ההוצאות, לא, אני רוצה שהשחקנים יהיו במתח, בלחץ.

אורן: איך אנחנו מתקדמים מתוך כל המציאות הזאת, כשהם עצבניים?

קודם כל בעיניהם אני כמוהם, גם אני רוצה כסף, כבוד ושליטה.

ניצה: למה זה חשוב?

כי יש לנו שפה משותפת, אנחנו מדברים כעת באותה שפה.

אורן: כלומר אם אני אחד מהשחקנים, אז אני רואה אותך כחמישים מיליון שמתוכם שני מיליון הם שלי?

 נכון, אתה כבר מסתכל עליי בהתעניינות, ולא משנה אם זה לטובה או לרעה. אבל לאחר שאיכפת לך ממני אנחנו מתחילים לעבוד מהסוף, כלומר לא אדם אחד מנצח, אלא קבוצה. כלומר כשאנשים כותבים על המשחק שלנו, הם מתפעלים מהיצירה שלנו, מההרמוניה שיש בין כולם. עד כמה אנחנו מבינים זה את זה, עד כמה אנחנו מוסרים נכון יותר את הכדור. עד כמה אני מרגיש איפה כל שחקן ושחקן עומד. איך כולם, כל הלהקה הזאת שלנו, כל הקבוצה מגיעה לכל מקום במגרש בכל רגע ורגע בהתאם למקומות בהם נמצאת הקבוצה העוינת. מדוע? כי אנחנו כמו איש אחד. אין לי בעיה לחשב איפה כל אחד מהם נמצא. כשאנחנו בכזאת הרמוניה אין לי בעיה למסור את הכדור לכל אחד בעיניים עצומות, אני יודע באיזה מקום כל אחד נמצא, אני מוסר, הוא מקבל, גם הוא מרגיש שהוא צריך לקבל ממני. זאת אומרת מלבד זה שאנחנו מתאחדים יותר ויותר, אנחנו גם בונים בינינו קשר שהוא מעל הדחייה.

ניצה: מה הכוונה דחייה.

הרי יש בינינו כל מיני ויכוחים, יש בינינו קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, שליטה, זה הטבע שלנו. אם אחד מבקיע שני גולים ואני עדיין כלום, אז הוא יקבל עוד כמה מיליונים ואני לא, עוד ייקחו אותו לליגה אחרת.

אבל עכשיו אנחנו מדברים בצורה אחרת. קודם כל כולנו מרוויחים אותו דבר, לא יותר ולא פחות.  אנחנו בונים קבוצה אחידה, כולם מבינים זה את זה, כולם מרגישים זה את זה. נכון שיש לנו כל מיני חשבונות, אנחנו לא קוברים אותם, אלא בונים מעליהם קשר. אנחנו מבינים שהחשבונות הרעים הם בגלל הטבע שלנו. נכון שהטבע האגואיסטי שלי כל הזמן מתחמם ופולט החוצה עמודי עשן  ואפר, כמו הר געש, ואני מתמלא זעם על כולם, הכל בוער בי, אבל אני מכסה את כל התפוצצויות האלה, אני מכסה אותם באהבה. ככל שהן מתגברות כך אני מכניס אותן פנימה ומכסה אותם באהבה.

ניצה: על ידי איפוק?

כן. אני מתאפק. הרע שבי נשאר, אבל אני כאילו סוגר אותו, כי הרגשת החיבור והאהבה חשובה לי יותר מההתפרצות שלי כלפי כולם. כך אנחנו עובדים, על ידי אימונים והרבה פעולות. בסופו של דבר השחקנים צריכים להגיע למצב שהדבר החשוב בשבילם זאת ההרגשה שהם מחוברים כאיש אחד. שהמשחק הוא אמצעי, והמיליונים שהם מקבלים זה האמצעי כדי להגיע לאמצעי. כל היתר בכלל לא נחשב, העיקר זה שאנחנו מחוברים, ועל ידי החיבור אנחנו מגיעים להרמוניה על פני כל הוויכוחים וכל הרי געש שמתפוצצים בפנים. כי את עוצמת ההרמוניה אנחנו מרגישים בהתאם לעוצמת הפיצוצים שמתרחשים בכל אחד ואחד. כשאנחנו מגיעים לתוצאה הרצויה, שהיא לא לשם המשחק עצמו, אלא למען ההרמוניה הכללית, למען הרגשה כאחד, אז כבר אין הבדל בינינו, אנחנו באיזה ענן, אנחנו כמו גוף אחד, כמו איש אחד בלב אחד. לשם כך הגענו, זאת היצירה שלנו.

גם הקהל מתחבר לזה בצורה כלשהי, הוא נכלל בזה כמו במערבולת ונקשר יחד עם הקבוצה. הוא באמת מרגיש שזה משחק החיים, כי מתוך משחק כדורגל רגיל, שאין בו דבר, הוא מקבל חיים חדשים.

אורן: אני רוצה לסכם את התהליך שתיארת. התחלת מסוף התהליך וחזרת להתחלה, אבל בסופו של דבר הבנתי את התמונה. זאת אומרת אנחנו לא מרגישים בקבוצה כאוסף של פרטים, אלא כמו אדם אחד. ההתקשרות בינינו היא עד כדי כך מושלמת בהרמוניה שלה שהיא מזכירה התקשרות בין איברים בתוך גוף אחד. בלי להסתכל, אני מרגיש את כולם, אני יודע איפה כולם יהיו בעוד רגע במגרש, וזה בהתאם לתנועות של הקבוצה היריבה. זו התמונה שאליה אנחנו שואפים להגיע. למקום הזה אתה רוצה להביא אותנו, שנרגיש כאחד ושתהיה בינינו הבנה מושלמת בצורה עיוורת. שתהייה לנו הרגשה מושלמת כמו ההרמוניה של האיברים בגוף.

כן. אבל יש כאן בעיה. החיים שלנו הם לא חיי גן עדן.

אורן: למה אתה מתכוון?

אם מדובר על גוף אחד, כי קבוצה זה גוף אחד, אז תאר לעצמך שמחר רוצים לחתוך ממנה חלק.

אורן: לא הבנתי, מה הפירוש לחתוך?

להוציא אדם מהקבוצה.

אורן: רגע, אני רוצה להבין קודם את האינטראקציה שבהרכב הזה. אתה אומר שיש ביכולתך להביא קבוצת אנשים להרגשה של איש אחד, להבנה עיוורת, מושלמת, להרמוניה מוחלטת. זאת אומרת זה המצב שאליו אתה חותר, לשם אתה שואף להביא אותנו. האם תהליך כזה מצריך מהאנשים להיות ברמה מקצועית מסוימת ומעלה, האם השחקנים צריכים להיות רגישים, או שמדובר כאן על כל קבוצה?

כל קבוצה.

אורן: יפה. הבנתי ממך שאנחנו צריכים לבנות קשר מעל הדחייה. אמרת שיש בינינו התפוצצויות, קנאה, שנאה, האחד מוסר והשני לא כי הוא אגואיסט שרוצה להבקיע בעצמו, הוא חושב רק על עצמו, ומנסה להעביר לבד את הכדור ודורש שאני אמסור לו. זאת אומרת יש אלף רגשות של פירוד שמעצימים את האישיות הפרטית שלי ושל כל אחד מהקבוצה, אלה החיים. ואז אמרת שעיקרון המפתח הוא שאנחנו בונים התקשרות מעל הדחייה, כלומר אנחנו לא מתעלמים מההתפוצצויות האלה, הן קיימות ואני בולע אותן פנימה כמו הר געש, אבל לשם כך נדרשים אימונים. תיארת את העבודה שתהיה בינינו, ואמרת שכדי להתכוונן לעבודה הזאת אנחנו צריכים מחשבה שאנחנו רוצים להרגיש כאחד. אם נשאף להגיע למקום הזה ונרגיש כאחד, זה ייתן לנו כוח להתגבר על הדברים האלה.

נניח שסיימנו עכשיו משחק  וקרו כל מיני דברים על המגרש, כמובן שאנחנו עדיין לא במצב הסופי, אבל כמה זמן  לדעתך ייקח להביא אותנו למצב שבו נרגיש כגוף אחד?

אני לא מכיר אתכם, ואם יש לכם רגש קבוצתי, הכנות. זה גם תלוי עד כמה אתם מקולקלים על ידי הציבור, על ידי הכסף, ובכלל על ידי דעת החברה.

אורן: זאת אומרת יש כאן תהליך?

של מספר חודשים.

אורן: בוא נניח שאנחנו מתחילים עכשיו בתהליך ויש לפנינו משחק, האם תרצה שנעשה הכנה מסוימת לקראת המשחק?

וודאי, אנחנו מתחילים מסדנה.

אורן: מה זה סדנה?

בסדנה אנחנו מדברים על חיבור, על איחוד, על התעלות מעל האגו, על ההרמוניה שבטבע וגם על ההרמוניה שבינינו. איך אני יכול לפתח חוש כזה שבו אני ארגיש את כולם כמו את כל האיברים שלי שנמצאים בהרמוניה ובעבודה הדדית בגוף אחד. איך נבנה גוף אחד כך שכל אחד ואחד יעבוד כאיבר בתוך הגוף. הרי אני לא חושב איך היד עובדת, מה עושה הרגל, מה עושה הגוף ומה עושה הראש, אם הכל מחובר יחד למבנה אחד, אז כשאני זז, הכל זז, כך עובד הגוף. אנחנו צריכים להביא אותם לכזה מצב, לכן אנחנו עושים סדנאות שכוללות הפעלות.

אורן: לפני המשחק?

לפני הכל, לפני האימונים ובכלל לפני החימום. לפני כל פעולה קבוצתית, לא חשוב איזו, עושים סדנה שאורכת כשעה וחצי.

ניצה: האם מטרות הסדנה משתנות או בכל פעם זה אותו נושא?

המטרה היא אחת, להביא אותם לרוח אחת.

ניצה: כלומר לגרום להם להרגיש שהם אחד.

כן. אחר כך עוברים לחימום, הם כבר מרגישים קבוצה אחת שבה כל אחד עוזר לשני. גם בפעולה שנקראת חימום יש אלמנטים של משחק כדורגל, גם בחימום הם באינטראקציה, הם בכל מיני התקשרויות. הם עוזרים זה לזה, אחד מוסר כדור והשני תופס, הם עושים כל מיני פעולות כאלה והם צריכים להיות כבר בהרגשה הדדית. ההכנה למשחק הקבוצתי היא כדי לשמור על הרגשת האיחוד, על הרגשת הערבות ביניהם. כל אחד עוזר לשני, ואם מישהו לא מבצע ב- 100% את הפעולות הוא יודע שאחרים סובלים בגללו, ממש כמו גוף שסובל.

ניצה: בשפה של הכדורגל זה נקרא שאני כאילו נותנת את הנשמה לקבוצה.

כן, ואז מגיע האימון.

אורן: אימון שמדמה משחק.

גם באימון אנחנו משחקים זה נגד זה, לכן זה ברור שאני יכול לשחק נגד החבר שלי או יחד עימו. אבל זה לא כל כך חשוב אם אנחנו יחד או נגד, מפני שאני רוצה לעשות כאן איחוד, יצירה. מהחבר שמשחק איתי כרגע אני דורש חיבור בדרגת גוף אחד, חיבור דומה יש גם בין החברים שמשחקים מולנו, אבל בסופו של דבר הכל זה כדי שנעשה יצירה אחת. הרי יש לי הרבה דברים בבטן נגדך וזה טבעי, לכל אחד יש מה להגיד לשני, כאלה אנחנו, אבל מעל כל זה אנחנו בונים קשרים שמגיעים עד לקשר של אהבה. כי מה שיש לי בפנים זה בפנים, זה לא ממני, זה בא מהטבע שלי. אבל דווקא בגלל הטבע הזה יש לנו יכולת להתקשר מעליו ולהגיע לקשר, להדדיות, לאהבה. אותו דבר כאן, זה טוב שחלק מהקבוצה היום נגדנו, כי בינינו, מעל שתי הקבוצות אנחנו מייצרים הרמוניה.

ניצה: רגע, אני עדיין לא רוצה לדבר על הקבוצה השנייה, אני משלמת לך הרבה כסף כדי שתלמד את הקבוצה שלי.

אבל אנחנו עדיין במסגרת אימון. אנחנו מלמדים אותם להגיע להרמוניה, לכן זה לא חשוב אם אני משחק נגד חלק מהקבוצה או נגד קבוצה זרה, זה לא משנה לי. חשוב לי שהם נמשכים להרמוניה, להיות אחד, לעשות יצירה אחת כמו גוף אחד. לכן אם הקבוצה התחלקה עכשיו לשתיים כדי לשחק זה כנגד זה, זה בסדר, העיקר שכולם רוצים להגיע להרמוניה. זאת אומרת הצורה שבה הם מעבירים כדורים ומשחקים ביניהם, זה על מנת לעשות זאת כגוף אחד, כמנגנון אחד. כמו גלגלי שיניים שמסתובבים ומפעילים זה את זה, כמו שעון.

אורן: למרות שהם מסתובבים לכיוונים שונים?

זה לא חשוב,  זאת הרמוניה. כמו במיתרים, אתה לא יכול לנגן מינור בלי מז'ור, אתה לא מסוגל.

אורן: נניח שאני משחק בקבוצה מסוימת ויש בינינו מערכת יחסים בתוך הקבוצה, אבל אני מרגיש שאתה היית צריך למסור לי עכשיו את הכדור והעדפת לשמור אותו לעצמך כדי לזכות במשהו. איך אני צריך להתייחס אליך, איך אני אבלע את זה אם באותו רגע אני רוצה להתנפל עליך?

באותו רגע אתה צריך לבלוע, כי אני עשיתי ממש טעות.

אורן: ודאי. אני בטוח שאתה בסדר גמור ורצית את טובת הקבוצה, באותו רגע חשבת שתביא הישג, אבל כרגע יש בינינו  קונפליקט.

זה לא קונפליקט, אנחנו רק קוראים אחרת את המהלך. אם הראש והרגל, או היד, לא מבינים זה את זה, זה נקרא ניתוק או שיתוק בתוך הגוף.

אורן: מה אני עושה במצב כזה של ניתוק, למרות שלא שיחקת נכון?

כרגע אתה מתגבר וכאילו לא קרה כלום, כאילו שיחקתי נכון, אתה בולע.

אורן: מה הכוונה בולע?

כאילו לא קרה כלום, אתה ממשיך לשחק איתי בהרמוניה כאילו שאני צודק ב- 100%.

אורן: מה אני אומר לעצמי?

זה לא חשוב, אחרי המשחק אנחנו יושבים וסוגרים חשבון.

אורן: כן אבל איך אני מצליח לבלוע את זה באותו רגע?

בשעת המעשה אתה אומר לעצמך שכנראה אתה לא הבנת מה עשיתי, ואתה לא ראית את הדברים בצורה נכונה.

אורן: זה רק כאילו, כי אני לא חושב כך.

למה, איך אתה מתנהג עם הילד שלך? כשהילד שלך רוצה לעשות משהו טוב, נניח לעזור לאמא לשטוף את הכלים והוא שבר משהו, אז אתה סולח לו.

אורן: כי הוא רצה לעשות משהו טוב.

אז למה אתה חושב שהחבר שלך לא רצה לעשות מעשה טוב?

אורן: כן, אני צריך לחשוב על זה. לסיום, אם אנחנו רוצים לפתח רגש איכותי יותר, קבוצתי, מה המפתח, מה אנחנו צריכים להחזיק בראש?

חיבור מעל הפירוד. על כל פשעים תכסה אהבה. גם כשאתה תראה את העבירות, את החורבנות שיש בכל אחד ואחד, אתה בכל פעם תוותר ותסתכל עליהם כמו על הילדים האהובים שלך. בצורה כזאת אתה תתחיל להבין לאט לאט שכל המחשבות הלא נכונות שיש לך כלפי כולם, הם בך ולא בהם,  הם כולם מלאכים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה לכם שהייתם איתנו. כל טוב להתראות. 

לחצו כאן להורדה