חיים חדשים - תוכנית 297 - יצירתיות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: במסגרת סדרת השיחות הזו, אנחנו מדברים על מערכות היחסים של האדם עם האנשים הסובבים אותו, עם החברה שבה הוא חי. ומתוך כל הנושא העשיר והמורכב הזה, הנושא שלנו היום הוא יצירתיות. זה נושא שאפשר להרחיב ולהתעמק בו באין סוף היבטים, זה נושא מרתק וסוחף.

טל: זה באמת נושא אינסופי, והוא גם נמצא כמעט בכל רובד בחיים שלנו. אחד הדברים שאנחנו מאוד חושקים בו כחברה ובאופן אישי, זה איך להיות מוצלח, יצירתי, ייחודי, להביא את הדבר האישי שלי, להתבלט ולממש את עצמי. גם מבחינת הקיום החברתי שלנו, והצורך להגיע לפתרון של כל מיני בעיות, נדרשת היום יצירתיות גבוהה יותר בכדי להתגבר ולפתור בעיות שהופכות להיות מורכבות יותר. נושא זה מאוד מבוקש גם בעולם העסקים, יועצים רבים מנסים לפתח שיטות להגיע ליצירתיות. ובכלל, יש משהו מאוד מסקרן ונחשק עבור האדם בתהליך היצירתיות, ולעיתים אף מיסטי, כשנולד ומתגלה רעיון חדש שקודם היה נסתר. איינשטיין סיפר ב1907, שכאשר נולדה בו המחשבה על תיאורית היחסיות, היה זה הרגע המאושר בחייו. זאת אומרת, תופעת היצירתיות היא מאוד משמחת וחשובה לנו כפרטים וכחברה, והיינו רוצים להבין את התופעה הזו שמלווה אותנו בכל רובד בחיים שלנו.

אני חושב שהתופעה הזו מגיעה ממעמקי המבנה הפנימי שלנו. כי אנחנו אוסף של מולקולות, תאים, והתאים האלה, במשך התהליך האבולוציוני, התאספו לגושים גדולים כמו כוכבים, גלקסיות ופלנטות. אחר כך הם התחילו להתאסף בצורה עוד יותר מורכבת ומיוחדת, ומתוך היצירתיות והמורכבות של הטבע, נוצר מין הצומח, ועולם הצומח הזה נמצא כל הזמן ללא הפסק, ביצירה חדשה ובבניה חדשה.

הייתי אומר שאם צריכים כל כך הרבה מיליארדי צמחים ומיליוני זנים וצורות שלהם, זה כדי להתקדם ולעשות יצירות עוד יותר מורכבות נעלות ומיוחדות המתאימות יותר לאקלים ולתנאי מזג האוויר והאדמה המשתנים. זאת אומרת, יש כאן יצירה רבגונית שבה תלויים זה בזה הדומם והצומח, ואולי גם החי המתפתח שצריך את המזון מהצומח. ואחר כך יש את החי שמתפתח בתקופה שיחסית קרובה אלינו, למרות שמדובר על תקופה גיאולוגית בת מיליוני שנים, וגם שם התפתחו צורות מורכבות למיניהן שעברו כל מיני תהליכים שנקראים אצלנו "אבולוציה".

זו לא אבולוציה, זה הטבע יוצר יותר ויותר גופים, זאת אומרת מורכבות חדשה בין כל סוגי התאים. אמנם אנחנו לא רואים מה הצורך בכל הגופים האלה, ולמה קיימות דווקא הצורות האלה בדומם, בצומח ובחי, וכן בכל תקופה ותקופה, אם נחתוך חתך רוחבי בשנה מסוימת, למה היו דווקא כאלה תהליכים גיאולוגים בצמחים, בחיות ואולי גם בבני אדם. אבל יש כאן השלמה של התמונה הכללית, של הדומם, הצומח, החי והמדבר, בכל תקופה ותקופה. והטבע הוא היוצר הגדול המייצב אותם הדברים ומביא אותם כל פעם לסדר יותר מורכב, למורכבות שיש בה יותר ויותר סדר.

אם נחקור נגלה שבכל פעולה ופעולה בטבע גם יש בחירה לאן להתפתח, לכמות או לאיכות, לביטחון או להתפרצות החיים. אולי בצורה זמנית, אבל זה על חשבון הביטחון, זאת אומרת תמיד ההתפתחות מאוזנת לכיוון הקו האמצעי. בתוך הטבע עצמו יש כעין מאבק גדול, אבל בעצם זה שיקול תמידי מה כנגד מה.

ההבחנות האחרונות היו בין קרו-מניונים וניאנדרטלים במין האדם, מי יותר ומי פחות. ההבחנות היו באדם, האם הוא צריך להיות חזק או חכם יותר, לאיזה כיוון לבחור. אנחנו רואים זאת בצורה ברורה גם בעולם שלנו, יש זנים, אם נמשיך לכנות כך את בני האדם, שחזקים יותר בכוח ופחות  חזקים בשכל, ויש כאלה שיותר חזקים בשכל ופחות בכוח. זה קורה גם בזכר וגם בנקבה. ולא קורה שאדם יהיה גם חזק וגם חכם, אלא תמיד תכונה אחת היא על חשבון השנייה.

ולמה הטבע לא מגיע להשלמה? כי בזה נעלמת היצירתיות. אם בטבע הייתה יכולת לקיים את שני המצבים כאחד, אז כל ההתפתחות הייתה נפסקת. לכן תמיד יש לנו מצבים מנוגדים, ותכונות מנוגדות, בדרגות דומם, צומח, חי ובני אדם. מאבקים ביניהם, בירורים ביניהם, מה שהטבע עושה, וגם מה שהם עושים, וכל זה כדי להמשיך יותר ויותר את עניין היצירתיות.

על פי שרידי הציורים במערות רואים עד כמה שבדורות הראשונים שבמין האדם הייתה יצירתיות, אבל זעירה. אנחנו לא כל כך יודעים מה היה, והיצירות שלהם לא כל כך נשמרו, אבל בכל זאת יש שרידי ציורים במערות, וכל מיני יצירות מזהב. אמנם הן עשויות בצורה מאוד מיוחדת, והיו שם אנשים שיכלו ליצור את הדברים האלה, אבל זה לא היה כמו בימינו, נחלת הכלל.

וגם בימינו, יש צייר, מוזיקאי, מלחין, אנשים מיוחדים גם בביצוע היצירה, וגם ביצירת היצירה. זו יצירה בתחום התרבות, ויש אנשים שהם חזקים יותר בכוח. ויש גם הרבה אנשים שמתעסקים בטכניקה, אבל זו יצירה מסוג אחר. גם בתחום זה יש אנשים מבריקים כמו אלה שבעולם המחשבים, כדוגמת המתכנתים שיצרו את "אפל". אבל זו הברקה, זה כוח יצירתי, וכל היתר הם אנשים רגילים שהיכולת שלהם היא בכמות ולא באיכות, בכוח.

מנין באות ההברקות המיוחדות לאנשים המיוחדים האלה? ההברקות האלה באות מהתפתחות הטבע, זה לא נולד מכלום, מאַיִן, אין דבר כזה בעולם. ככל שחוקרים יותר את העולם רואים שאין בו "יש מאַיִן". אלא יש יסודות בטבע שנוצרת ביניהם התקשרות חדשה בכל פעם ופעם, ומזה אדם מקבל רעיונות חדשים. שבעצם היו בו קודם, בהעלם, בהסתר, ואחר כך הם באים ומתגלים בו, ואז הוא מקבל את זה כהברקה, כהארה, אאוריקה.

אבל בהחלט, כמו שכולנו מהטבע, גם השכבות הפסיכולוגיות החדשות שבנו, באות מהטבע. וגם כל הרצונות והמחשבות של כל אחד ואחד, מה שיקרה לי בעוד רגע מבחוץ ומה שיקרה לי מבפנים, מה ארצה או מה אחשוב, כל הדברים האלה קיימים באיזה מקום, במערכת אינפורמטיבית סביבי, במערכת מידע, במערכת הפעלה, במערכת הנהגה והשגחה של הטבע על כל חלקיו. אבל את זה אני עדיין לא מבין ולא יודע, יכול להיות שבעתיד נגלה.  

 טל: יש גישה שאומרת שיצירתיות שייכת לגאוניים או לאנשים מיוחדים, ויש גישה שאומרת, שיצירתיות כל אחד יכול לפתח.

אפשר גם לפתח את הדברים האלה, ואז כל התגובות על מה שקורה בטבע, יתגלו יותר באותו אדם, ויש כאלה שיתגלו בהם פחות. ודאי שאם איינשטיין לא היה מיוחד, אלא היה סתם אדם רגיל שגר באיזו חברה באפריקה, אז מאפריקה רואים שיכול לצאת צייר מיוחד או מוזיקאי, שזה דבר מאוד נדיר אבל יכול להיות. אבל במדע, צריכה להיות בכל זאת גם התפתחות קודמת מיוחדת וכולי.

איינשטיין עבד בחברת הפטנטים בברן שבשווייץ, ולכן הוא הבין, הרגיש ועסק בדברים האלה והתעניין בהם, ולכן הוא כאילו הגיב על מה שהתעורר בו. בהרבה מאיתנו מגיעות פתאום מבפנים מנגינות שהן כאילו חדשות. מה אנחנו עושים עם זה? אנחנו לא עושים עם זה כלום. אני לפעמים שר לעצמי איזה ניגון שנשמע לי יפה ולא שמעתי אותו באף מקום. אבל מישהו שמוכן לזה, שהוא מוזיקאי ויודע איך להביע את זה, לרשום, לייצב את זה נכון, הוא ממשיך, ואני לא.
אותו דבר עם המדע, אותו דבר עם כל יצירה ויצירה, חוץ מיצירות עממיות, כי תרבות עממית זו כבר קלאסה אחרת של ההתפתחות. מפתחים אותה בגלל שהיא עממית וקרובה לאותה קבוצה ומובנת לאותם האנשים. ויכול להיות שאפילו לא רושמים אותה באף מקום, אלא היא נמסרת מפה לאוזן, בצורה שהיא קיימת במקביל עם כל הכביש הגדול שבו אנחנו מתקדמים בתרבות, בחינוך וביצירה הקלאסית.

 טל: אמרת שיש מערכת מידע שנמצאת סביבנו, ואם יש לי את המומחיות ואת ההכנות, אני יכולה לקבל משם מידע ולהגיב עליו נכון. מאיפה מגיעות המנגינות המיוחדות, ומה זו מערכת המידע שנמצאת סביבי?

אנחנו לא מכירים את המערכת העליונה, אנחנו יודעים שהיא קיימת. כי בכל זאת כל המידע נמצא, רק האם מתגלה בנו המידע הזה. ואנחנו מתקדמים בצורה כזאת שקולטים ומפתחים. ולכן כלפי האדם זה נראה חדש ושהוא היוצר. אבל הייתי אומר שהוא לא יוצר, אלא הוא המקבל והמגלה, וממשיך את הגילוי בצורה המתאימה לדורו, ולכן אנחנו קוראים לו "היוצר".

טל: יכול להיות מצב שהאדם מגלה משהו, והוא בעצמו לא מבין עד הסוף את מה שגילה?

קיימים גם דברים כאלה. היו דברים כאלה בטכניקה ובעוד תחומים, שאנשים שהם לגמרי לא מלומדים, ולא יודעים, פתאום גילו איזה רעיון. אבל אחר כך בכל זאת צריך להיות אדם שמבין את הדברים, שכבר יודע על מה מדובר, ומוצא בזה באמת הברקה מיוחדת ומתאימה. היו הרבה מקרים כאלה בתחום הטכניקה, דווקא באמריקה בתקופת ההתפתחות שלה, מאמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, שם היו הרבה צורות התפתחות כאלה.

היו אפילו אנשים כאלה כמו תומאס אלווה אדיסון, שהיו מקבלים הזמנות. "תאמרו לי אילו חידושים, אילו הברקות, אילו יצירות חדשות אתם צריכים, ואני אייצר אותם". היו גם כאלה. ופלא, שבאמת כך הוא עשה. כי החיסרון, מצד אחד, שישב בלי פרוטה בכיס, ומצד שני, שמזמינים אותו וחשוב לו השם שלו, דחף אותו ליצירה, והוא עשה הרבה דברים. אבל בעצמו היה עצלן גדול מאוד, וכל היצירות שעשה, זה כדי לא לעשות כלום. למשל את הטלגרף האוטומטי, זה כדי לישון ושהוא יעבוד בלעדיו. ועוד כל מיני דברים.

מכאן אנחנו רואים שיצירתיות צריכה גם את מידת העצלות, שזה מה שדוחף את האנשים. כי אנחנו אגואיסטיים ורוצים כמה שפחות לעבוד. הטבע שלנו מחייב אותנו פחות לעבוד, כי זו אנרגיה, שלא סתם נבזבז אותה. זה חוק הטבע, פחות להוציא מעצמי, ולשמור את האנרגיה. ולכן בדרך כלל יחד עם זה שכל היצירתיים האלה הם אנשים מאוד אנרגטיים, הם גם מאוד עצלנים. זאת אומרת, לכל דבר אחר, הם לא עושים שום דבר. הם מזניחים את עצמם, ולא חשוב להם כלום, אלא רק הטווח הצר שלהם, זה מה שחשוב וזהו. וגם בזה הם לא כל כך ממהרים. יש להם אפילו את זה.

כמו שדיברנו בתחילת השיחה, יש שני כוחות שעובדים במקביל. כמו שכוח החיבור, כך גם כוח הפירוד, הפירוק. אז גם כאן, יחד עם היצירתיות, יחד עם מרץ גדול ודחף לרצות משהו גדול, יחד עם זה יש דווקא את ההיפך, להתכופף, לא לשמוע כלום, לא להתעניין בכלום, כאילו להירדם וזהו. אנחנו רואים שהטבע מעורר באנשים תכונות כאלה מנוגדות בכוונה. שדווקא מתוך זה, משחור ולבן, כשמתקשרים בעוצמתם בהרכב מסוים, מזה באה היצירה החדשה.

 טל: הרבה פעמים אנשים מאוד יצירתיים, הם לא כל כך פרקטיים, כי היצירתיות שלהם לוקחת אותם לכל מיני כיוונים, ובסופו של דבר לא יוצא מזה משהו מעשי.

זו כבר שכבה אחרת, קלאסה אחרת של בני אדם, שלוקחים את זה ומתחילים לייצר. יש את הקלאסה של האנשים שמקבלים מהם ומתחילים למכור, ויש עוד קלאסה של משתמשים. אלה שכבות שונות לגמרי בכל האנושות.

 טל: בחברה שלנו הרבה פעמים עושים אולי את הטעות, שדורשים מכל אחד לעשות הכל. אנחנו נמדדים באותם סטנדרטים, וכולם עושים את אותו המבחן, ובסופו של דבר, הרבה מהתפקידים דורשים מהאדם הרבה יכולות.

זה יכול להיות רק אם עושים איזה פיילוט לפרויקט. נניח שאני בונה איזו מכונה חדשה, אז כל עוד אני לא רואה את כולה וגומר אותה עד השלב האחרון, היצירה הזאת עוד ממשיכה. אבל אם זה לא פיילוט לפרויקט, אלא הכל ידוע ואני גמרתי את הרעיון שלי, אז לא מעניין אותי יותר כלום, אני לגמרי מאבד כל אינטרס לכל השלבים האחרים. מצידי שייעלם, או שישתמשו בזה, זה לא חשוב לי. חשוב לי לראות את הדבר הזה או ברעיון, או שיש כאלה שמביאים את זה לאיזה גמר צורה. אבל לא יותר מזה.

טל: רואים לפעמים במערכת החינוך, באיך שאנחנו לומדים, שאנשים מאוד יצירתיים לא עומדים בסטנדרטים שמצפים מכולנו, לשבת הרבה וללמוד, ואחר כך אולי גם בעבודה לשבת הרבה שעות.

זה לא אצלם. כמה שהכרתי בחיים שלי אנשים כאלה ולמדתי עליהם, הם לא היו תלמידים טובים. יש בדיחה על איינשטיין, שאמא שלו שאלה, איך הבן שלי לומד, אז מנהל בית הספר אמר, "יחסי". לפי התיאוריה שלו.

 טל: גם לנו כחברה, כאנושות, לקח זמן להכיר בערך של אנשים יצירתיים, ולא בהכרח למדוד אותם לפי איי קיו או לפי מדדים אחרים.

מדידת איי קיו וכל המדידות האלה, הן לא לאנשים האלה. הן טובות רק למסה, רק לכמות האנשים שאנחנו רוצים איכשהו לסדר אותם, למיין אותם לקראת משהו. זה כמו שאני לוקח רשת, ורוצה דרכה למיין נניח גולות לפי הגודל.

 טל: בכלל בתעשייה שלנו הכל צריך להיות מהר ועכשיו, ולא תמיד נותנים לאדם היצירתי זמן לפתח את היצירה שלו.

כן, אבל אני חושב שזה כבר הולך ונגמר לאט לאט. התקופה הזאת של היצירות המיוחדות גם מסתיימת, כי אנחנו צריכים לעלות לסוג היצירה החדשה. ואנחנו עולים אליה. כמה שיש עוד כל מיני יצירות בדרגה של מה שאנחנו עושים, האדם מבפנים כבר מתחיל להשתנות ולאבד טעם ביצירות החדשות שנמצאות בדרגת החומר. הוא מתחיל להיות כביכול יותר פרקטי, ודורש, "אני צריך כל דבר שבאותו רגע אני צריך, וכל דבר נוסף אל תמכרו לי ואל תכניסו לי, כי כל זה רק מפריע לי לחיים".

ולכן אנחנו רואים שיש איזו מין ירידה בכל הבלבול שלנו בחיים, אחרי מה לרוץ, ואילו יצירות לקבל ולהעלות לגובה של יצירות באמת מיוחדות. גם כלפי היצירות שפעם היינו מחשיבים אותן, במוסיקה, בכל סוגי התרבות, ציור, ריקוד וכן הלאה, אמנם יש בהן משהו שנשמר כבר כמה מאות שנים, אבל אלו דברים מאוד מיוחדים שאנחנו קוראים להם "קלאסי".

אני חושב שהאדם משתנה. בזמן האחרון האדם התחיל להשתנות הרבה יותר מהר מכל הדומם, הצומח והחי, מכל החינוך, התרבות, ומכל מה שהוא היה מייצב לעצמו. והיצירה הפנימית שמתרחשת בו, שזה הטבע מייצר ומייצב, נמצאת במהירות כזאת גדולה, שאנחנו לא מספיקים להגיב על השינויים האלה שבנו, ולכן אין כביכול כל כך יצירות.

בשנות התשעים הייתי בארצות הברית, והלכתי במיוחד למישהו שהמקצוע שלו היה ציור אמריקאי, עיצוב. הייתי אצלו בתערוכה בבית, והיו שם פסלים, תמונות וציורים, ושאלתי אותו, באיזה מוזיאון או באיזה מקום אני יכול לראות את היצירות האמריקאיות, לא משנות העשרים והשלושים, כי אלו ישנן, וכולם מכירים את המוזיאונים לאומנות מודרנית. והוא אמר, אני באמת לא יכול להגיד לך. הוא נתן כמה טלפונים, ובאמת התקשרתי והלכתי, ראיתי, אבל אין להן כל כך דרישה. האנשים האלה הם חוג מאוד צר וידוע ביניהם או חוג בינלאומי.

אנחנו מתפתחים כל כך מהר, שאנחנו לא מסוגלים לעכל את ההתפתחות הזאת, לסדר אותה ולעשות לה קלסיפיקציה. האדם מתפתח, ולכן בזמן האחרון אנחנו לא מרגישים את היצירתיות שלו. אנחנו אפילו לא יודעים לקראת איזו יצירתיות אנחנו הולכים, במה האדם יעסוק ביצירה שלו, כלומר, איך יבטא את הדחף הפנימי שלו להביע התפתחות חדשה, התפרצות חדשה, ראיית עצמו, ראיית העולם, שזו היצירה שלו, אותה הוא מביע בחומר, בכל מיני צורות, בצלילים, בצבעים. אנחנו עוד לא יודעים  במה. כי האדם משתנה מהר, והוא משתנה לכיוון וירטואלי כביכול. זה לא וירטואלי שהוא נכנס לתוך רשת האינטרנט, אלא הכוונה היא לכיוון רוחני יותר.

אני לא יודע אילו צורות ביטוי יכולות להיות כאן, כי בחומר אי אפשר לבטא את זה. במוסיקה אנחנו כבר עשינו זאת, וגם בציור ובפיסול. נראה לי שהאנשים יצטרכו לייצר צורות פנימיות שהם יוכלו למסור אותן זה לזה. הם יצטרכו להבין זה את זה ולהרגיש זה את זה בצורה כזאת, שהתרבות שלהם, הריקוד הפנימי, המלודיה הפנימית, וכל יצירה ויצירה היא תהיה פנימית בתוך האדם. ויידרש קשר כזה מבני האדם, שאיש לרעהו יוכל למסור את מה שהוא מייצר.

בסופו של דבר, זה מה שצריך להיות, כי זה ללא הגבלה. זה כולל את כל העולם הפנימי שלי, מה שאני רוצה להביע ולמסור לך, ולא דרך איזו אבן או דרך משהו, כי זה מגביל אותנו, ואנחנו מסתכלים על זה כמו על ילדים שעושים משהו מחול. אז הוא עשה את זה בצורה מדויקת, אז מה. אפילו יצירה גדולה של מוסיקה שמביאה לנו כל כך הרבה התפרצות, או שירים, קול, בל קנטו, לא מוסרים מספיק מהעולם הפנימי של האדם שעכשיו הולך ומתפתח. אני חושב שאנחנו נמצא לזה בינינו קווי תקשורת לא חומריים, וזה העתיד של התרבות האנושית, יצירות באמת מנשמה לנשמה.

 אורן: מה האדם ימסור לאחרים, את העולם הפנימי שלו?

הוא ימסור לאחרים את העולם הפנימי שלו.

 אורן: מה זה העולם הפנימי שלו, זה משהו שהוא יוצר בתוכו?

כן. מה שאני מרגיש, ירגיש השני, ואני ארגיש מה שהשני מרגיש. וכשאנחנו כולנו מתקשרים בינינו, ובגלל שכל אחד שונה, אתה בצבע כחול, אני בצבע ירוק, היא בצבע אדום וכן הלאה, כביכול, לפי התכונות שלנו, אז אנחנו בהתקשרות בינינו יכולים לייצב איזו פליטרה, מבחר צבעים כאלו של רגשות, הבנות, זאת אומרת מוח ולב כאלו, ששם היצירה שנרגיש, תהיה יצירה בלתי מוגבלת.

אורן: מה ניצור?

זה מה שיהיה.

 אורן: אבל מה ניצור?

הרגשה משותפת, קשר משותף, שכל אחד ואחד מאיתנו משתתף בזה.

 אורן: אמרת שהעולם הפנימי של האדם יהפוך להיות מקום היצירה. אני אצור בתוכי עולם פנימי שלי ואמסור אותו למישהו אחר?

אתה לא תוכל למסור אותו. אתה צריך להתקשר לשני, ולשני יש גם את העולם הפנימי שלו. ואנחנו בהתקשרות המיוחדת בינינו, נתחיל לייצר בינינו משהו משותף, בין הצבעים, הצלילים, ההבחנות הפנימיות שלך וההבחנות הפנימיות שלי. אז נוכל לייצר כאן משהו חדש, רמה חדשה, רמה יותר גבוהה של התפתחות אנושית באמת.

כי מה שקורה לנו עכשיו, זה שאנחנו ביצירות שלנו רק עושים חיקוי לטבע. בסך הכל, מה אנחנו עושים? חיקוי. מאיפה באה כל המוסיקה? האוויר בא ועושה רוח בעצים או בקני הסוף ונוצר צליל, ואז אנחנו שומעים, וכך אנחנו גם בעצמנו מייצרים כלי נגינה. גם ריקוד אנחנו לומדים, גם מעצמנו כשהיינו בדרגת קופים וחי, וגם לומדים ריקוד מאחרים. זאת אומרת, אנחנו רק מחקים את הטבע, ולכן זו לא יצירה ממש.

כאן אנחנו מייצרים כלי חדש. אני לוקח את הכלים הפנימיים שלי, כל מה שיש לי בתוכי, רצונות ומחשבות, יכולות, הכל, וגם אתה משלך, ואנחנו מתחילים בינינו להתחבר בפנים. וכשכל אחד נכנס לתוך השני, הוא מגלה שם איזה חלל ובאמת יכול לעשות שם יצירות חדשות. כי אני בא עם הרצונות שלי, עם המוח והלב, לתוך הרצונות שלך. ואתה בא עם הרצונות שלך והיכולות שלך במוח ובלב, ברצונות ובמחשבות לתוכי. ואז אנחנו מתחילים בהתחברות שלנו לעשות יצירה חדשה שהיא נקראת נשמה.

 אורן: מה יוצרים?

יוצרים מורכבות מאלמנטים אלמנטאריים, מה שמסמל אתה ואני. בסך הכל, אתה כיחידה ואני כיחידה. כשאנחנו מתחילים להתחבר, אנחנו מקבלים אינספור אפשרויות להתקשרות בין תכונות, מחשבות ורצונות שלך ושלי. וכאן אנחנו בהחלט יכולים לייצב משהו שנקרא "הנולד", שהוא באמת נולד בינינו. זו באמת היצירה, שהיא לא כחיקוי של הטבע, אלא היא כלידה חדשה.

 אורן: מה מולידים?

מולידים שיתוף בינינו. שיתוף בזה שכל אחד עוזר לשני ושנינו יחד פועלים. אבל זה מעל האגו שלנו, זה ברצון הטוב בינינו, להשתמש בצורה הדדית בכל התכונות הרגשיות והשכליות שלנו, כדי לייצב משהו אוניברסלי, הרמוניה שיכולה להיות בינינו. כי לך חסר מה שיש לי, ולי חסר מה שיש לך. ואם אנחנו מתחברים בצורה כזאת, לא שאחד מרוויח על חשבון השני, שאתה בסופו של דבר נעלם ואני בסופו של דבר נעלם, אז נולדת יצירה שלנו, שאנחנו מולידים אותה והיא קיימת.

זה כמו בעולם שלנו, שאנחנו זוג המוליד צאצאים, הם ממשיכים את החיים, ואנחנו בסופו של דבר מתים. אותו דבר כאן, אתה מת ואני מת בצורה שאנחנו בודדים, ורק היצירה שלנו חיה, והיא חיה כבר ברמה אחרת, כי אנחנו ולא הטבע, עיצבנו את אותה היצירה בדרגה יותר גבוהה מאיתנו. התחברנו בינינו, בצורה כמה שידענו, כמה שיכולנו, לעשות את זה הכי טוב.

אורן: לעשות את מה?

חיבור בינינו, בין תכונות, רצונות ומחשבות שלך, ותכונות, רצונות ומחשבות שלי. אנחנו מולידים ילד רוחני משלנו, שהוא באמת היצירה המושלמת, המושלמת מאיתנו. זאת היצירה באמת, זה לא חיקוי. זו הפעם הראשונה שזה לא יהיה חיקוי מהטבע.

אורן: בדרך כלל כשאדם יוצר משהו, בא לו רעיון שהוא איזה חיקוי של משהו שנמצא סביבו בטבע, ובאיזו גירסה משלו, זה צף בו כרעיון, והוא מוליד מזה יצירה כלשהי. זה בתחום האומנות, בתחום הטכנולוגי, ועוד.

אמרת שיש יצירה ברמה יותר גבוהה, שבה המפתח זה שיתוף. יש בי את התכונות שלי ואת הרעיונות שנולדים בי, ויש באדם אחר את התכונות והרעיונות שנולדים בו. ואם אנחנו מצליחים ליצור בינינו שיתוף, אז בהתקשרות הזאת בינינו, בשיתוף העולם הפנימי שלך והעולם הפנימי שלי, אפשר להוליד דבר חדש שהוא לא חיקוי של הטבע, אלא ממש הולדה של דבר חדש, יצירה של דבר חדש שלא היה בבריאה, שלא היה בכלל במציאות לפני כן. השאלה שלי מה אנחנו יוצרים בדיוק?

נשמה, כך זה נקרא.

אורן: מה זאת אומרת נשמה?

את דרגה הבאה שהיא עליונה יותר מהאדם. אתה יכול לקרא לזה אדם, כי הפעולות שלנו הן בדרגת חי, למרות שאנחנו מייצרים כל דבר ויוצרים יצירות מוזיקליות, אנחנו סך הכל בחיקוי. אנחנו מתפתחים בהתאם למה שהטבע מעורר בנו, לכן אנחנו עדיין נמצאים בדרגת חי.

אורן: האם זה כמו שאמרת לגבי איינשטיין, שהוא פשוט הגיב כלפי משהו שהתעורר בו מבפנים, בעוד שרוב בני האדם לא מגיבים למה שמתעורר בהם מבפנים?

סך הכל. אמנם יש עכשיו גם התקדמות טכנולוגית רבה, אנחנו יכולים ללמד את האדם להיות רגיש לכל מיני חידושים. לא כדי להיות ממש איינשטיין, אבל יש בתי ספר שמלמדים איך לייצור, איך לפתח חידושים.

טל: בהרבה תחומים, בעיצוב, בעסק, ועוד.

כן, יש בזה הרבה חכמה, הרבה מדע.

טל: יש היום יזמות חברתית, הרעיונות החדשים מקדמים את החברה.

אבל שוב, זה סך הכל לימוד, אין בזה שום דבר חדש. הדברים האלה נמצאים סביבנו, הם בחלק האינפורמטיבי של הטבע. על ידי הכנה אנחנו יכולים להיות רגישים יותר ולמשוך אותם מהטבע.

מה שאין כן היצירה שאני מדבר עליה, כי זו יצירה של השלב הבא של האנושות. התרבות והחינוך זאת יצירה חדשה, היא שייכת למין האדם שדומה לטבע, בזה הוא הופך להיות באמת היוצר של הדברים החדשים. הדבר החדש הזה נקרא נעשה אדם, ממש. זאת אומרת כשאנחנו פועלים בהתקשרות בינינו, אלה יצירות שלא קיימות בטבע עצמו. על ידי התקשרות מיוחדת בינינו, אנחנו באמת צריכים לייצור אותם מחדש, כמו יש מאין.

אורן: אני לא מבין מה אנחנו מייצרים בהתקשרות המיוחדת בינינו? הרי זאת לא תמונה, ריקוד או מכשיר, או שאולי כן, כי שללת את כל הפרטים שאנחנו מכירים בחומר, את כל היצירות שהכרנו עד היום.

טל: למרות שגם דרך כל הדברים האלה אנחנו מנסים למסור איזה רגש.

אורן: נכון, אני מנסה למסור את העולם הפנימי שלי דרכם.

לא, אתם לא מייצרים משהו חדש, הרי אנחנו מדברים על יצירה חדשה.

אורן: מה אנחנו יוצרים ביצירה החדשה?

ביצירה החדשה אנחנו יוצרים משהו שלא היה קיים קודם.

אורן: מה הכוונה לא היה קיים?

הכוונה להתקשרות האמיתית בין בני אדם. כי בזה באמת נולד משהו חדש מעל הטבע האגואיסטי שלנו, מעל דחייה, מעל כל מיני חשבונות. זאת אומרת אנחנו פועלים רק כדי לייצר בינינו ולייצב בינינו אדם שהוא טוב יותר ממך וממני, משהו מושלם יותר מאיתנו, את הדרגה הבאה שהיא גבוהה יותר משנינו.

טל: היום למשל, אנחנו מנסים לייצור כל מיני קליפים דרך האינטרנט, כל מיני יצירות שיעבירו מסר כלשהו כדי לקדם את החברה למקום אחר.

זה לא שייך אחד לשני, איך את יכולה בכלל להשוות?

טל: כי האנשים מחפשים, כמו שאמרנו קודם, הם מחפשים איזו תובנה, רעיון, משהו חדש.

בסדר, שישחקו בזה. בעיני זה רק משחק ולא יותר. אבל אני מדבר על יצירה, כי אנחנו משתמשים בתכונות שהטבע נתן לנו, בתכונות שקיבלנו בהתפתחות הציוויליזציונית שלנו, האבולוציונית. עם התכונות הפנימיות האלה שלנו אנחנו הולכים לייצר בינינו מין חדש של אנושות. לקראת זה אנחנו הולכים.

אלה יהיו בני אדם עם תכונות נעלות, לא אגואיסטיות. תהיינה בהם תכונות של השפעה, אהבה, ענווה, התקשרות. הם יהיו בני אדם הפוכים מאיתנו. זאת באמת יצירה, כי אנחנו נצטרך לייצר את התכונות האלה, את החינוך הזה מעל האגו שלנו, מעל הכוחות הרעים שבכל אחד מאיתנו. לכן אנחנו באמת בעצמנו, בכוחותינו, נגד הטבע שלנו, ובהתקשרות הנכונה, האינטגרלית והחדשה בינינו, נוכל לייצב את האדם החדש הזה. חיצונית הוא יהיה כמונו, העולם כמנהגו נוהג, שום דבר לא ישתנה, אבל הפנימיות של אדם תשתנה.

אורן: במה הפנימיות שלו תהייה שונה, מה יהיה שונה בעולם הפנימי שלו?

הוא יהיה אדם ידידותי לאחרים, הוא ירגיש את האחרים כחלקו.

אורן: מה זאת אומרת כחלקו?

כגופו. כמו שאתה מרגיש עכשיו את הגוף שלך, כך אתה תרגיש את האחרים. בהתחלה אתה תרגיש אותם אולי כאצבע ברגל, אחר כך כחלק מהרגל, ואחר כך תרגיש חלקים יותר חשובים, וכך עד שתרגיש שהם הלב שלך. זה נקרא להיות כאיש אחד בלב אחד.

טל: האם ליצירה הזאת יש ביטוי בחומר?

לא. ודאי שתהייה לזה השלכה על כל החיים החומריים שלנו, כי בהתאם לזה אנחנו נפסיק לייצר נשק, נתחיל לחיות טוב יותר, בצורה יותר רציונלית. נפסיק למכור שטויות זה לזה, נתייחס לדברים הטובים, כל אחד ירצה שיהיה טוב לשני.

כל החיים שלנו ישתנו בהתאם לזה, גם התעשייה, החינוך, התרבות, הכל. זה נקרא יצירת האדם. נעשה אדם. זאת היצירה האמיתית שאליה אנחנו מגיעים עכשיו. בינתיים אנחנו נמצאים רק בפתחה.

טל: יש תפיסה כזאת שכדי להיות יצירתי, האדם צריך לצאת מהקופסה, לצאת מעצמו, להיפתח למשהו גדול יותר.

זה מה שקורה. אבל הטבע דוחף אותנו עכשיו על ידי המשבר בכל היצירות שלנו כביכול. כי הטבע דחף אותנו בכוונה למצב הזה, ליצירות הלא מוצלחות שלנו כביכול, כדי להראות לנו את הרע שבנו. שאנחנו לא מסוגלים להסתדר, לא לחיות ואפילו לא לייצר שום דבר טוב. אנחנו מצליחים רק בנשק. כל זה נעשה רק כדי שאנחנו נתחיל עכשיו, מאין ברירה, לייצר מעצמנו את האדם החדש הזה.

טל: נניח שאני עוסקת במשהו יצירתי בחיים שלי, ויש לי אמונות כאלה ששייכות לחברה שלנו, זאת אומרת אני צריכה שתהיה לי מוזה, איזו השראה כדי שאני אוכל ליצור. יש כאלה שמאמינים שצריך אפילו מריחואנה או סמים כדי לפתוח את התודעה ולקבל רעיונות.

מהי הגישה החדשה שאני צריכה לסגל לעצמי כדי להיות אמנית מוצלחת או יוצרת מוצלחת?

האנושות לא דורשת היום אמנות. אני רואה את זה לפי התפתחות הרדיו, הטלוויזיה, הקולנוע, ואפילו לפי התפתחות התיאטרון והמוזיקה.

טל: כן, אבל נניח שאני רוצה להצליח בעריכת הסרטים, בקליפים לאינטרנט.

זאת לא יצירה. איזה יצירה יש שם?

טל: כל הזמן צריך רעיונות, כל הזמן צריך לחדש, אפילו בשיווק.

אני לא מדבר על כאלה יצירות, איך למכור, איך לבלבל את הקהל, איך לסובב אותו, איך לגעת במיתרים הכי נמוכים שבו.

טל: הפנימיים שבו.

הם לא פנימיים, הם נמוכים, הירודים שבו. אם אני צריך למכור אלף בתים ואני מחפש אנשים יצירתיים, לזה את קוראת יצירה?

טל: אבל זה מה שיש היום.

אני לא קורא לזה יצירה. לא התכוונתי לזה. וודאי שצריכה להיות שם איזו התמקחות.

טל: כן, כשחיפשתי חומר לתכנית, ראיתי שיש דרישה מאוד גדולה לאנשים יצירתיים בתחומי השיווק, העסקים והיזמות.

בטח, אבל מאיפה זה בא? זה לא מזה שאנחנו מייצרים דברים חדשים וצריכים למכור, אלא שאנחנו פשוט רוצים למכור והאנשים כבר מפסיקים לרצות לקנות.

טל: נכון. אז צריך עוד לחדש ועוד להפתיע?

זה לא יעזור. זה לזמן מה, יהיה לך בזה עוד קצת עבודה אם את נמצאת בשטח הזה. אבל בעצם האדם הולך ומאבד את הצורך לכל מיני דברים של מה בכך, לשטויות, לבובות. רצון האדם גבוה יותר, ברור שאנחנו גדלים. הבעיה היא שאנחנו רוצים עכשיו משהו פנימי יותר, רוחני יותר, לא חומרי, לא מולבש בפסל, או בכל צורה אחרת, זה כבר לא ממלא אותי.

אפילו אם תביאי לי עכשיו ארמון, אם זה פרקטי לי, אקבל אותו, אם זה לא פרקטי, אני לא צריך. הדרישה היום היא בעצם למשהו מאוד נוח. תראי איזה הבדל יש בין האופנה שמראים לנו בתצוגות בטלוויזיה, עם פרוות וכל מיני צורות כאלה על הראש, לבין אופנה של אדם רגיל. איפה את רואה את זה בחוץ? את לא רואה. זאת אומרת, הם עיצבו לעצמם עולם משלהם, הם עוסקים במשהו שלא שייך בכלל לאדם הרגיל.

אורן: מה אנשים באמת צריכים לדעתך?

אנשים היום ובכלל, הולכים לכיוון של נוח, פרקטי, עוזר לצורה גופנית, וזה לא יעלם, זה רק יתחזק, וכל היתר ירצו שיהיה להם נוח וטוב בצורה נפשית פנימית.

כי האדם פועל לפי האגו שלו, האגו שלי היום, בפנימיותו סובל, הוא רוצה מילוי. אם פעם רציתי להראות לכולם מי אני, מה אני, כמה שאני גדול, כמה שאני עשיר וחשוב ואחר כך איך אני מתלבש, באיזו צורה, באיזו אופנה, חלילה לא באותה עניבה ולא באותו סנדל, הכל הלך. אני לא מרגיש בזה שום חשיבות, שום דבר. היום אנשים לא מרגישים חשיבות אפילו במשפחה, בילדים, בכלום. תן לי לשכב על הספה, צ'יפס ובירה ולראות כדורגל. הם הגיעו לריקנות פנימית, שחייבים יצירה פנימית.

אורן: כלומר?

כמו שדיברנו. כדי למלא את עצמי, אני אצטרך להתקשר עם אנשים אחרים. ובזה  אני מגיע ליצירה אמתית ששם אני יוצר. זאת אומרת, בהתפתחות של האדם עכשיו, הוא ירצה להיות היוצר.

אורן: כל אדם?

כן. בהדרגה וודאי.

אורן: מה הוא יצור?

את הפנימיות החדשה שתמלא אותו.

אורן: מה זה פנימיות?

הוא ידאג לחיצוניות, בית, משפחה, עבודה, כל מיני דברים, בצורה מינימאלית מאוד, ויספקו לו את זה כי העולם שלנו היום יכול לספק הכל. נשאר לו 99% מהתשוקה שלו, אחרי שבאחוז אחד הוא ממלא את הבהמה הזאת.

אורן: מה זאת אומרת, בהמה?

בהמה זו הגוף שלו. תן לי פיג'מה, אוכל נורמאלי, מקום נורמאלי לחיות, שלא אדאג.

אורן: אחרי שכאילו יש לו את כל מה שהוא צריך כדי לחיות טוב בלי לדאוג יותר.

כן. הכרחיות רציונלית, לא יותר מזה.

אורן: מה מעבר לזה, אתה אומר שהוא יהפוך להיות יוצר? כל אדם יהיה יוצר.

לא. הוא ירגיש חוסר במילוי פנימי, ביצירה הפנימית שלו, ואז זה ידחוף אותו ליצירת האדם מעצמו. ואדם זה מי שמתחיל לייצב את עצמו, לייצר את עצמו, לבנות את עצמו מחדש, בהתקשרות נכונה עם הזולת.

אורן: למה הבנייה הזאת, היצירה של עצמי כאדם חדש, קשורה להתקשרות לזולת?

כי בזה אני מביע את עצמי.

אורן: במה?

בזה שאני מתקשר לזולת. שאני לא סגור בתוך האגו שלי, אלא אני יוצא מחוצה לי, ורק שם אני יכול לייצר את עצמי ולייצב את עצמי, ביחס לזולת.

אורן: למה?

אין לי מקום אחר, אני צריך בד כדי לייצר עליו, אני צריך משהו. אז זה הציור שלי באמת, ככל שאני נותן לשני כך זה הופך להיות הציור שלי.

טל: זה נשמע לי דומה לניסיונות שתמיד עשינו, לצאת מעצמי, לצאת מהקופסה.

כן, עכשיו זה באמת יציאה החוצה.

טל: זו תובנה של אנשים יצירתיים. יש ציטוט יפה, "השלמות זה דווקא שאתה מתנתק מהידע, מהחכמה שלך, מהאינטרסים, אתה חייב להיות אידיוט כדי להיות חכם", כי אתה לא באמת כזה חכם, אלא זה שפע שנמצא מסביבך שאתה רוצה להעבירו.

זאת אומרת, יש תובנות כאלה. האנשים היצירתיים ניסו תמיד להגיע לתובנות האלו. ואתה אומר שבכדי באמת להגיע לזה, צריכים ללמוד זאת דווקא דרך חיבור עם אחרים. זה מעניין, צריך להבין את הטריק הזה, אנחנו בטח נדבר על זה בהמשך.

 אורן: נורא מסקרן אותי, אמרת קודם שאני אצייר את האדם, אני אצור את האדם שבי, בהתקשרות שלי למישהו אחר. אני מצייר על טל? איפה ומה אני מצייר?

בין התכונות שלכם.

אורן: אילו תכונות?

קבלה ונתינה. זה מה שיש לנו. זה ישנו בין החלקיקים, בין הצמחים, בין החי, ובין האדם המדבר.

אורן: איך אני יודע שציירתי את עצמי יפה?

תאהב אותה. תאהב אותה לא כאישה, כאדם. תאחל לה כל טוב.

אורן: ואיפה דמותי החדשה?

זו דמותך החדשה.

אורן: שְׂמָה יש בה?

שאתה מביע בזה, מעל האגו שלך, דווקא בצורה הפוכה אתה מביע את היחס היפה, הטוב. ובזה אתה הופך להיות אדם, הדרגה הבאה של ההתפתחות בין דומם, צומח, חי, אדם המדבר. נקווה שנגיע לזה.

אורן: זמננו תם. תודה לך הרב לייטמן, זה היה מאוד יצירתי. תודה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו. יוצרים את עצמנו בהתקשרות לאחרים. כל טוב. חיים חדשים.

לחצו כאן להורדה