חיים חדשים - תוכנית 304 - עולם התעסוקה החדש - חלק ב'

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

אנחנו ממשיכים לעוף קדימה אל העתיד, ומנסים לצייר כאן באולפן, איך יראו החיים שלנו בעוד כמה זמן, מתי שנשכיל להבין מהי מגמת ההתפתחות של העולם שבתוכו אנו חיים. איך הכל נעשה מקושר, איך בכפר הגלובלי הקטן כולנו אנחנו נעשים תלויים אחד בשני, מושפעים אחד מהשני ולכן צריכים ללמוד איך להסתדר טוב יותר זה עם זה ואיך לצייר לעצמנו ביחד עולם טוב יותר, עולם שבו כולם נהנים, כולם חיים טוב וכולם שמחים. לא אחד על חורבנו של השני, אלא אחד ביחד עם השני. ואיך נראה היום שלנו בעולם העתידי שבו כולנו מקושרים בטוב. שהמילים "ואהבת לרעך כמוך" הופכים מסיסמא על הסטיקר בבגאז' של המאזדה שלי לקוד אחר, קוד החיים החדש. להילוך מחשבתי שמקיף אותנו בכל מקום, בטלוויזיה, ברדיו, בעיתון. עם האנשים שגרים לידנו, עם האנשים שעובדים איתנו, או קרובי המשפחה שלנו. כולם מרגישים בתדר של טוב, בתדר של קשר, יחס חיובי אחד לשני, וביחד אנחנו מעצבים לעצמנו עולם חדש. העולם של היום מלא בעיות ולשם לא ניכנס, אנחנו רוצים לצייר ביחד משהו חדש וטוב, היו איתנו.

יעל: נעשה איזשהו סיכום של התוכנית הקודמת, שבה קיבלנו תמונה ראשונית של העולם העתידי האינטגרלי המאוד מאוד מחמם לבבות. אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה כשמספר העבודות יחסית מצומצם, ואנחנו צורכים פחות, אבל יש לנו כל מה שאנחנו צריכים.

יש לנו מכאניקה ורובוטיקה, וכמות העובדים שאנחנו זקוקים להם היא יחסית קטנה. כל אדם מחויב ללמוד, שזה נחשב לעבודה. הוא הולך ללמוד בעצם איך להשתלב ואיך לחיות יותר טוב בעולם העתידי הזה.

כי התרומה שלו יפה, והיחס שלו יפה לחברה, ואנחנו מחשיבים את זה כתעסוקה ועבודה.

יעל: אמרנו שמהלימודים שהוא יקבל, הוא ממש יבריא. זה ירכך אותו, ירכך את כל האנשים מסביבו, הוא ירגיש חיים בטוחים, היחסים במשפחה יהיו טובים, האנשים יהיו יותר אדיבים. זה ישנה את כל החברה שלנו לחברה יותר לבבית של "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו לא נהיה תחרותיים אחד לשני כמו שאנחנו היום בדברים הלא נכונים, אלא התחרותיות תיקח אותנו למקום של, איך אני נותן יותר לחברה ועושה הרגשה יותר טובה לכולם.

חזרנו הביתה אחרי שהיינו בתוך סביבה כזאת, יחד עם הבעל, עם הילדים היותר גדולים אולי, הילדים הקטנים הלכו בינתיים לבית ספר, וכל אחד מתפנה לעיסוקים שלו. שעות הפנאי יתפסו נפח הרבה יותר גדול, כל אחד יוכל לממש את היכולות שלו ואת הכישורים שלו, להביא את עצמו לידי ביטוי בשעות אחר הצהריים בדברים שהוא רוצה. תהיה לנו משיכה הרבה יותר גדולה להיות שם ולהיפגש עם מה שיותר אנשים, ליהנות מאירועים משותפים, ולהיות חלק מחיבור חברתי, מתהליך חברתי.

אני רוצה לחזור עכשיו למקום של העבודה. בתחילת התוכנית הקודמת, דיברנו על כך  ש 10% של אנשים פחות או יותר מהחברה, יספקו לנו את כל הצרכים ההכרחיים שלנו, גם שירותים של רפואה, דואר וכל מה שנצטרך וגם מוצרים שאנחנו כולנו נרצה לצרוך. ובנוסף לזה בערך 50% של החברה תעסוק בחינוך. זאת אומרת, שכבר 60% מהאנשים פחות או יותר מסודרים, יש לנו עוד אנשים שיעסקו בחינוך בשעות הפנאי.

מה תהיה משמעות של עבודה באותו עולם חדש? היום העבודה תופסת חלק מאוד משמעותי מהחיים שלנו, האם תהיה לזה משמעות, או שזה יהיה שירות לחברה?

בדיוק ענית על זה, העבודה תהיה שירות לחברה. במה שחברה זקוקה. אני אשמח לשרת אותה בכל כוחי וברצון טוב ויפה. אני לא מבין למה זה לא נחשב לעבודה? זה אותה עבודה כמו שנניח הייתי עושה היום, רק היום אני נמצא בתנאים חיצוניים ופנימיים אחרים. וכאן זה ברור, אני גם משתדל למצוא עבודה איפה שאני יותר תורם לחברה.

יעל: מי יחליט במה אני אעבוד?

גם החברה וגם אני כמו שהיום.

יעל: כלומר?

מתוך הלימוד שלי אני משתנה בצורה כזאת, שאיפה שאני יכול יותר לתרום לחברה, מזה יש לי תענוג גדול יותר. אז אני מעוניין בזה, ואז אלך למקומות איפה שאני תורם יותר.

יעל: ואיך אני אדע לאן ללכת?

כמו שהיום זה לפי המקצוע, לפי היכולת, לפי מה חברה מקבלת אותי או לא, לפי מבחנים. כרגיל.

יעל: היום האנשים נורא מבולבלים לגבי בחירה תעסוקתית, הם לא יודעים במה לבחור. האם תהיה לי הכוונה פנימית, או הכוונה חיצונית, איך אדע מה הדבר הנכון לי, ואם באמת יש את הדבר הזה שהוא נכון, או שאין דבר כזה בכלל?

היום אנחנו מבולבלים מפני שאנחנו לא יודעים בכלל מה לעשות בחיים, אין לנו מטרות ברורות. אנחנו גם לא יודעים אם הערכים שאנחנו היום משתדלים לאתר, יהיו גם נכונים למחר. זה הכל משתנה כל כך, וזה הכל תלוי ברצון של מישהו, של משהו. כאן אנחנו מדברים על משהו מאוד גדול, קבוע, שמקיף את כל העולם. כי האדם צריך להגיע למצב שהוא תורם לחברה, שהוא בזה מתקשר לכולם, ובזה הוא חלק מהחברה. אז כבר יש לו הכוונה מאוד ברורה, שזאת המטרה הכללית.

כדי לממש את המטרה הכללית הזאת, הוא צריך להתייעץ עם כל מיני אנשים. כמו שבבית בספר, כמו בכל מיני מקומות אחרים, אנחנו מתחילים לראות ורואים אותנו כמוצלחים ומיוחדים למשהו אחד ולא למשהו שני. לי אמרו שאני יכול להיות מוזיקאי, אבל לפי האופי שלי לא רציתי להיות מוזיקאי. אחר כך אמרו לי שאני יכול להיות רופא מנתח, ולא רציתי להיות רופא מנתח, ודווקא הלכתי לפי הרצון שלי, ללמוד איך לעשות חלקי אדם מלאכותיים, לביוקיברנטיקה שזה המקצוע שלי, איך ללמוד מאדם מה זה הטבע הכללי.

הייתי גם במוזיקה והייתי גם ברפואה, למדתי באוניברסיטה רפואה וזרקתי את הדברים האלה עד שהגעתי למקצוע שאני אהבתי. וזה לקח המון זמן וויכוחים עם ההורים וזה היה לי לא פשוט.

יעל: אם היית חי בעולם העתידי והיית צריך לעשות את הבחירה זה היה לך יותר ברור, או שהיית גם עובר כמה תחנות עד שהיית בוחר?

אולי גם הייתי עובר כמה תחנות, כי גם אני לא מכיר את עצמי. אולי החברה זקוקה למשהו מיוחד, נניח למהנדסים, לצבעים, לאנשי תקשורת, ואז הייתי בוחר לְמה עוד צריכים. זאת אומרת, יש שוק תעסוקה ואני בוחר לעצמי איפה אני יכול להיות. ויכול להיות שאני לא יכול להיות לא בזה ולא בזה, אלא דווקא בהוראה. וגם בהוראה יש כל כך הרבה דברים שצריכים, כמו נניח בתור צלם, בתור כותב, בתור מפיץ ועוד, ולאו דווקא מורה. אבל אני חייב לבחור לעצמי מקום תעסוקה, ולקבל הכוונה מצד החברה, שמלמדים אותי ולומדים אותי מי אני, מה אני, ולמה אני יכול להיות מתאים, ואיפה אני יכול לתת את התועלת האופטימאלית.

יעל: יש איזה מקום כזה שנקרא ייעוד תעסוקתי, שהאדם צריך לעשות?

וודאי כמו שהיום. היום גם יש. אני לא יודע עד כמה שזה פועל, אבל יש מקומות איפה שאני יכול להתייעץ ואיפה שבודקים אותי לפי טקסטים למיניהם ואז אומרים, אתה יותר מתאים לזה ולא מתאים לזה, ומה בהתאם לזה יש בשוק לפי הסטטיסטיקה, כמה מקומות פנויים לכך וכך ואני בוחר.

יעל: יש דבר שהאדם נולד לעשות?

וודאי שהנטיות נמצאות בנו מהלידה. אני רואה לפי הנכד שלי, שהוא לא נולד לעבוד בידיים, ממש לא. אצלו זה פילוסופיה, זה ברור מאוד. הוא יושב בצד ואפילו לא יכול להתחבר עם אנשים אחרים. אבל לא בגלל שהוא נדחה מזה, אלא הוא אוהב לראות אותם וללמוד אותם. אז הוא יושב בצד וזה כמעט מגיל אפס, וחושב, מה הם, ומי הם, ואיך הם, ולמה, וכן הלאה וכן הלאה. אצלו זאת גישה כזאת. יש אנשים שאצלם זה בידיים, אל תיתן להם משהו לחשוב אפילו דבר קטן, הם לא מזהים את הדברים, העיקר בשבילם זה עבודת כפיים. זאת אומרת כל אדם ואדם הוא אחר. יש כאלה שהם מקבלים את האדם בצלילים, בצבעים, בעיצוב של איזשהו דבר תרבותי, חינוכי. זה מאוד ברור בילדים, מאוד ברור מנוער.

יעל: יש קשר בין שימוש בכישורים, ביכולות שלי ובנטיות הטבעיות שלי, לבין רמת האושר של האדם?

עושר בא' או בע'?

יעל: האם אדם שמשתמש יותר בנטיות הטבעיות שלו הוא יותר מאושר?

לגמרי לא. לגמרי לא. אם אני מבטא את עצמי ומרגיש שאה, איך עשיתי את זה", אני נהנה מהאומנות שלי. אפילו שאני עושה נעליים, אבל אני נהנה מאיך שעשיתי אותם, אני מתמלא בתענוג, וגם החברה מקבלת ממני מה שהיא זקוקה.

יעל: ויש מצב הפוך, יש מצב שיש לי כישורים או נטיות טבעיות שאני אמורה לא להשתמש בהם?

אם חברה לא כל כך צריכה את זה, אז וודאי שכך זה יהיה, הכל ילך לפי הצורך החברתי בסופו של דבר. אבל אני חושב שאם אנחנו מתקדמים בחינוך האינטגרלי, אז עד כמה שיוולדו אנשים עם כל מיני נטיות משלהם, יהיה צורך בכל הנטיות האלה המסוימות מצד החברה. זאת אומרת, מצד בני האדם תהיה נכונות לנטיות מסוימות, ומצד החברה יהיה צורך לנטיות הללו. זה יהיה ממש אינטגרלי.

יעל: זאת אומרת, שיולדו אנשים עם נטיות אולי אפילו שונות ממה שיש היום?

כן, שהחברה צריכה אותם.

יעל: איזה נטיות יהיו יותר רווחות בעולם העתידי החדש, שהיום יש מהם פחות?

אני חושב שהדרכת בני אדם. הדרכת נוער, ילדים, זוגות וכן הלאה. זה העיקר, בזה אנחנו נצטרך אחוזים גדולים מהאוכלוסייה שיעסקו בזה. שילמדו את זה ויעסקו בזה.

יעל: זה מעניין, אתה אומר שגם האנשים מראש כבר יוולדו קצת אחרים.

אנחנו רואים שגם כאן זה קורה מדור לדור.

יעל: אתה יכול להרחיב טיפה?

אני בטוח שלפני חמש מאות שנה בימי הביניים לא היו הרבה אנשים עם נטייה לפיסול, לציור, למוזיקה. היום יש לך אחוז ניכר מהאוכלוסייה.

יעל: יש מקצועות שיתפסו נפח יותר גדול, מעבר לחינוך?

מעבר לחינוך לא.

יעל: משהו שקשור יותר למוזיקה, לתרבות, לאומנות.

רק מה שיידרש לחינוך, הכל זה יהיה דרך החינוך.

יעל: דרך החינוך?

כן זה העיקר. אנחנו צריכים לשנות את האדם.

אורן: לא הבנתי. המוזיקה, תרבות, אומנות, מה זאת אומרת בשירות החינוך?

בשרות החינוך, בשירות לשנות את האדם, להביא אותו לאהבת הזולת.

אורן: זאת אומרת, היצירות בתרבות ובאומנות יהיו מכוונות לפתח בי אהבה לאנשים אחרים?

כן.

אורן: אבל יצירות יהיו?

בוודאי.

אורן: כמות היצירות תגדל או תקטן ביחס להיום?

לא יודע. מה שחברה צריכה, זה לא חשוב. כאן אתה לא יכול לקבוע, זה לא שאתה מוריד מלמעלה, מהממשלה, אלא החברה בעצמה תרגיש לפי רמת החינוך שלה, מה היא צריכה כדי להתקדם כלפי הקשר ההדדי.

אורן: ובהתאם לזה יתעוררו נטיות אומנותיות באנשים?

כן.

אורן: כדי להתפתח למצב טוב יותר של החברה, חיים יותר טובים והרמוניים, הם יעוררו נטיות באנשים מסוימים לכיוון של אמנות, תרבות וכן הלאה?

בדיוק.

אורן:  כמו שדברת על ההדרכה. בגלל שאנחנו צריכים ללמוד וללמד ולהשתכלל כבני אדם, אז פתאום אנשים ירגישו שיש להם נטייה להיות מדריכים?

כן. אבל זה קורה גם עכשיו לפי קריאת הזמן שנניח באותו דור. יש לך יותר אנשים שמוכנים לזה, כמו נניח למחשבים או לצורות אחרות.

יעל: נכון, ילדים נולדים כאלה. אתה רואה קליפים באינטרנט של ילד בן שנה שכבר גולש.

אורן: שנולד כמו מקלדת.

יעל: ממש, הוא כבר נולד בפנים, לא צריך ללמוד שום דבר. מה המטרה בכלל שלאנשים יש כישורים ונטיות, למה לא כולם נולדו אותו דבר?

להתקשר זה עם זה. זה נקרא "להתפרנס". לפרנס זה את זה. את צריכה את זה ואני את זה ואז אנחנו מתקשרים בעזרת המקצועות השונים. אני צריך גם שרברב וגם חייט וגם סנדלר וגם זה וזה וזה. למה אני צריך את זה? למה אני בכלל נברא בצורה כזאת? כדי שיהיה לי קשר עם בני אדם אחרים.

יעל: לי למשל יש נטייה לפיסול, לאמנות ואני מאוד אוהבת את זה, אז באופן טבעי אני אתחבר לאנשים שיש להם נטייה כזאת, ופחות אתחבר לאנשים שיש להם נטייה למכונאות למשל, או למוזיקה שזה פחות מדבר אלי. זאת אומרת דווקא זה נראה לי מצמצם לי את כמות הקשרים, זה לא מרחיב לי את כמות הקשרים.

יכול להיות שכן, מבחינת הביטוי שלך והמקצוע, אבל לא מזה שאת מרגישה שאת לא צריכה מוזיקה, רק את לא מתחברת אליהם בצורה יצירתית. אז וודאי גם אני לא מתחבר לאותו קהל קטן של מלחינים ומבצעים, אבל אני נהנה מפרי העבודה שלהם. אני לא מתחבר לסנדלרים, אבל אני צריך מה שהם עושים. כולם צריכים מכולם.

יעל: כל הסל של התכונות הזה ביחד, יוצר איזושהי שלמות אחת, שכולנו בסופו של דבר צריכים את כל הסל הזה כדי לקיים את עצמנו.

בדיוק. כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה".

יעל: ואז אתה יוצר כאן תלות אחד בשני, או קשרים בין אחד לשני.

אנחנו מלכתחילה כך נוצרנו.

יעל: מה זאת אומרת?

אנחנו מלכתחילה נוצרנו כך, שרק בתלות הדדית אנחנו יכולים להתפתח ולספק לכל אחד מה שהוא צריך. אני יכול לספק לעצמי מה שאני עושה? לא. מה אני יכול לעשות בעצמי לעצמי?

יעל: היום יש הרגשה שכן, אתה קונה לך בסופר.

רגע, את הולכת לסופר? הסופר קיים? את מתחברת לבעלים של הסופר או לא?

יעל: כן,  יש לי ברירה?

את לא מתחברת אליהם, את לא מתעסקת איתם.

יעל: לא, אני קונה בסופר שלהם.

ואת קונה מה שעושים האחרים.

יעל: נכון.

דרך זה את מתקשרת לכולם.

יעל: אז אתה אומר שאחד מספק לחם, אחד מספק סופר, אחד מספק נעליים, זאת הכוונה?

גם היום זה כך, רק שקווי התקשורת בינינו הם אגואיסטיים והרסניים. אבל גם היום אנחנו זקוקים זה לזה. אני אולי לא כל כך מבין את השאלות שלכם. אנחנו רק משנים את היחס בין בני האדם, הקשרים בין בני האדם נשארים בעצם קשרים. אני צריך אומנות, אני צריך סופר, אני צריך רופא, אני צריך את כולם, רק היחס בינינו, למה אני עוסק במשהו שבו אני נותן לחברה ומה אני מקבל מהחברה, בקשרים האלה אני משתמש כדי להביא את עצמנו, את כל החברה, לרמה אחרת של התקשרות שהיא יפה וטובה. אני לא נותן לחברה כדי לקבל ממנה כמה שיותר ועוד יותר לקבל ממנה בלי לתת לה כלום כמו שהיום, אלא אני בא כדי לתת את עצמי, כדי לשרת את עצמי, ובזה יש לי תענוג.

יעל: אז אתה אומר, שהמחויבות שלי, היא כן לממש את הנטיות הטבעיות שלי, כי בשביל זה קיבלתי אותן.

נכון.

יעל: כדי לתת שירות לחברה בחלקים שאני יודעת לתת שירות, כשכל אחד נותן את החלקים שלו ואז נוצרת לנו חברה שיש בה את כל מה שאנחנו צריכים.

אמת.

יעל: זה החלק שהיה חסר לי. יש מקצועות שיהיו נחשבים יותר ונחשבים פחות? היום למשל, מקצועות הצווארון הלבן, של מי שלמד לימודים אקדמיים ועושה הרבה כסף, נחשב יותר ויש לו מעמד גבוה.

לא, אנחנו מבטלים בכלל את עניין המעמד החברתי כמו שהוא היום. המשכורת לא תלויה בזה וכבוד האדם בחברה גם כן לא. אלא ההיפך, האדם בדרך כלל נחשב יותר גבוה לפי הנכונות שלו לתרום לחברה. ויוצא שמי שמבטא את עצמו בצורה יותר מסורה לחברה הוא נחשב לאדם יותר גבוה, יותר גדול, ללא שום קשר למקצוע עצמו, כי המקצוע שלו נובע מהנטיות שקיבל מלידה ולא תלויים בו.

יש לי מכר שאין לו נטיות לכלום חוץ מלעשות עבודה פשוטה ורגילה בידיים, המקצוע שלו זה לתקן אופניים, והוא מתקן אופניים של ילדים. יש לו יחס יפה לילדים ולילדים יש לו יחס יפה אליו. הם באים אליו והוא מכוון להם את הברקסים. פעם אמרתי לו "בוא נצא, נעמוד בצד ונעשן", אז הוא אמר לי, "לא לא, אני חייב לתקן עכשיו, כי זה ברקסים לילדים, ואם זה לא תקין, זה יכול להביא לתאונה". זאת אומרת הרגשתי אצלו יחס מיוחד, וזה היה בשבילי שיעור יפה, כי הוא אחראי על מה שהוא עושה, כי זה יכול להביא לנזק לאיזה ילד או בכלל.

כשראיתי יחס כזה מאדם פשוט, שלא יודע כלום חוץ משני גלגלים וחתיכת ברזל שקושרת אותם, ראיתי שזה אדם מאוד מאוד מיוחד, אחראי וגבוה מעל כל מיני פרופסורים או פקידים גבוהים, שאני לא יכול לראות את זה אצלם. הם לא יתחשבו בילדים זרים ומה שיקרה להם, הם עושים ההיפך, כמה שנהרוס נרוויח, והוא ההיפך. אז לפי זה אנחנו רואים את האדם, וזה אי אפשר להסתיר. אולי נצטרך לעשות טסטים, אולי נצטרך לעשות פעם בחודש אפילו משאל עם, על כל מיני אנשים, מי יותר ומי פחות ויהיה לוח איפה שיהיה שם ברור שהאנשים האלה הם התורמים הגדולים החודש לחברה, ואז בחודש הבא יהיו אנשים אחרים וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו צריכים להשתמש בדעת הקהל, כי זה תשלום מאוד משמעותי לאדם.

יעל: עולם העבודה יהיה גלובלי או שהוא יהיה יותר מקומי?

תלוי באיזה דברים. אם אנחנו עוסקים ביצירה כמו שעכשיו, בתוכנית טלוויזיה שהיא יכולה להיות תוכנית טובה לכל העולם, אז למה לא. מזה גלובלי או מקומי? יכול להיות גם כך וגם כך. אבל אנחנו נצטרך לדון על זה עם המומחים, מומחי התקשורת החדשה, מומחי הפסיכולוגיה החדשה החברתית וכן הלאה.

יעל: מה זה פסיכולוג חברתי חדש, מה זה המקצוע הזה?

מישהו שיודע מה זה נקרא חינוך האינטגרלי, הוא מבין, מכיר, עבר את זה על עצמו, והוא שופט מה יכול להיות טוב ומה יכול להיות רע כלפי האדם, כלפי השינוי שאנחנו צריכים לעשות באדם.

יעל: הוא יודע לעזור לאדם לעשות את תהליך השינוי הזה, להשתלב בתוך החברה החדשה?

אני חושב שכולנו עולים לדרגה כזאת שבעצם הופכים להיות לפסיכולוגים. כי אני בעצם צריך לבדוק את עצמי וגם אחרים. אנחנו מדברים על הקשרים בין בני אדם, וזאת כבר פסיכולוגיה.

יעל:  יש נטייה בעולם, שאם אתה רוצה לייצר משהו, אתה הולך למקום הכי זול, שבו כוח אדם הוא הכי זול, ושם אתה מייצר, ובגלל זה רוב היצור עבר לסין. היום אנשים מיָצרים, ומפתחים בעיקר טכנולוגיות, אתה יכול לשבת בישראל, ולהיות שייך לחברה הודית או הפוך, ועולם העבודה הוא עולם גלובלי. גם מנסים לייצר תרבות עבודה גלובלית, כי אנשים מגיעים מתרבויות שונות אבל מנסים לייצר תרבות ארגונית אחת שתתאים לכל העובדים בכל המקומות. האם ימשיך אותו משחק, או שנחזור למשהו יותר מקומי? או שלהיפך, התופעה של קשרים בין מדינות, לייצור מוצרים מסוימים או מתן שירותים מסוימים, כמו חינוך, תלך ותתרחב?

אני חושב שהיום הקשרים התעשייתיים, הפיננסים, וגם קשרי העסקים למיניהם, כמו תיירות וכן הלאה שוברים את הגבולות. ואני מדבר על שבירת הגבולות על ידי החינוך  האינטגרלי. ואם אנחנו כבר עוסקים ב"ואהבת לרעך כמוך" ודאי שזה צריך להיות קודם כל בכל מדינה ומדינה בגלל השפה, ואחר כך מעל זה.

יעל: תהייה בסוף שפה אחת לכולנו?

אני לא יכול להגיד. אני לא חושב שזאת הבעיה, הבעיה היא שתהייה שפה פנימית ואותה שפה של כולם, שכולנו נבין אחד את השני ללא שפה.

יעל: היום כבר מפתחים כל מיני אוזניות, שאתה יכול לשמוע דרכן בשפה שלך.

אני חושב שזאת לא הבעיה, הבעיה היא להבין את האדם, לרצות להבין את האדם, להרגיש את האדם.

יעל: מבחינת טכנולוגיה, יש היום כבר הרבה מאוד טכנולוגיות שמתפתחות בינה מלאכותית שאמורות להחליף תהליכי חשיבה שהאדם עושה, והם יחליפו את האדם. האם הטכנולוגיה תלך ותתחזק בעולם או שתירגע קצת?

לא, ללא ספק. אנחנו היום לא יכולים אפילו לקבוע דיאגנוזה על מחלות, וכל שכן תקלות טכניות וכן הלאה ללא מכונות, ללא מחשבים.

יעל: שמעתי הרצאה של רופא, שחוזה שבעתיד נקנה קיט בסופר פארם, נגיע אתו הביתה, והרופא ישב במרכז רפואי ויבצע דרך האינטרנט את כל הניתוח או הטיפול הרפואי עלינו.

נקווה שאנחנו נהייה בריאים, כי על ידי החינוך האינטגרלי גם המערכות הפנימיות שלנו, מערכות ההפעלה הגופניות ישתנו.

יעל: מה מותר האדם על הטכנולוגיה, איזה עובד יהיה לנו, שיש לו יכולות מעבר ליכולות של הטכנולוגיה? כי הכיוון הוא, שהטכנולוגיה תתפתח כך שבכל מה שהיא יכולה להחליף את האדם היא תחליף.

בסופו של דבר אנחנו נדפיס הכל, גם בתים, גם אוכל, כל דבר ודבר.

יעל: הדפסנו הכל. עדיין יש לנו עובדים, מה יש באותם עובדים, איזה תכונות אנושיות קיימות בנו, ששום מחשב או שום טכנולוגיה לא תוכל להחליף?

רק יחס בין בני אדם. רק יחס בין בני האדם. בצורה אידיאלית, אנחנו יכולים לעשות הכל במפעלים באוטומטיקה שלמה, אלא היחס בין בני האדם זה מה שאנחנו צריכים לתקן ובזה אנחנו כבר עולים לדרגה אחרת של קיום.

אורן: יעל נתנה דוגמה של פיתוח בינה מלאכותית וטכנולוגיות מתקדמות שיחליפו בני אדם ברפואה נניח. קראתי מאמר שבעריכת דין, ובכל מיני תחומים אחרים יבואו מחשבים, רובוטים. טכנולוגיה מפותחת יותר ויותר ותתפוס את מקומו של האדם.

כן. בפרט שאנחנו מתנתקים מעניין התשלום, כסף, כבוד, שליטה, אז אנשים יעזבו את הדברים האלה.

אורן: לא מהצד הזה, אלא מהצד של ביצוע משימה, יכולת ביצוע משימה. האם הטכנולוגיה והמחשבים יכולים להחליף את כל מה שהאדם היום עושה או שיש עיסוקים שאף פעם שום טכנולוגיה ושום מחשב לא יוכלו להחליף את היכולת האנושית, אם כן, מה הם?

רק חינוך, יחסים בין בני אדם בלבד.

אורן: חינוך, יחסים בין בני אדם. האם זה אומר שאף פעם לא יוכל להיות מחשב מורה?

מורה, יכול להיות גם היום. תלוי למה אנחנו מתכוונים "להיות מורה".

אורן: זה בדיוק הדיון, מה מותר האדם מין המחשב? לא המחשב של היום, המחשב של מחר שיהיה פי אלף טוב יותר, בינה מלאכותית, לא יודע מה, האם יש מקום שאף פעם מחשב לא יוכל להחליף אדם מבחינה תעסוקתית, מבחינת הפונקציות שאנחנו צריכים בחברה?

רק דוגמא. ורק האדם יכול לתת לאדם דוגמא ולא מחשב.

אורן: למה?

 למרות שעל ידי כל מיני תרגילים שנזין את המחשב, האדם יכול לקבל מהמחשב התרשמות קרובה למה שהאדם יכול לעשות, אבל בכל זאת יש דברים שאנחנו מתקדמים רק ביחס הדדי. הרי כל זה קיים כדי לקשור את האנשים ביניהם לרשת אחת, שנהייה אותו חלק אינטגרלי בינינו ועם הטבע, כמו הטבע מחוצה לנו, בלעדינו. ואז יוצא שהחינוך לא יכול להיות מחוץ לבני אדם, גם הלומדים, גם המלמדים, גם המפעילים וגם העוזרים, מפני שבמקום החינוך באותו התהליך, אתה בעצם מממש מה שאתה צריך לממש.

זאת אומרת, אתה לא צריך להתחבק עם המחשב, אתה צריך ללמוד איך אתה עושה את זה עם בן אדם. לכן החינוך הוא לא סתם שאתה יושב ושומע כגולם מה קורה, חינוך זה נקרא שאתה נמצא שבאינטראקציה עם אנשים חיים, עם החברים שלך ועם המורה ועם עוזרים וכולי. זה חינוך חי, זה כמו בסדנה, או בשולחן עגול. בחיבור, מלמדים אותך איך להתחבר עם אחרים, זה נקרא חינוך.

אורן: מי ילמד?

אנשים שמומחים בזה.

אורן: שילמד רובוט מומחה.

לא.

אורן: למה?

הוא צריך להשתתף אתך באינטראקציה. אתה מגיע למצב שאתה ניכנס לעולם הפנימי, הרגשי, של האדם שהוא למעלה מדרגת הדומם. מרובוט אתה לא יכול לקבל את זה, אמנם הוא יכול להביא אותך לכל מיני התפעלויות, אבל לא בדרגת הקשר ההדדי עם בני האדם. אתה לא מקבל חום מאותו רובוט.

אורן: למה?

גם אליו לא תרגיש חום.

אורן: למה?

כי זו כבר בדרגת המערכות למעלה אפילו ממערכות ביולוגיות.

אורן: אני רוצה להבין, ברור שאני לא ארגיש חום, אבל למה הרובוט לא יוכל לתת לי חום?

אתה מתבלבל בין לימוד וקשר לבבי רגשי, קשר רגשי לא יכול להיות עם מכונה.

אורן: למה, מה חסר לה?

כי למכונה אין לה רגש.

אורן: אז ממלאים אותה ברגש, בינה מלאכותית.

לא. רגש לא תקבל.

אורן: למה?

אתה תקבל תֹכנה שתעורר בך רגשות.

אורן: נכון.

אבל לא רגשות אליו. הקשר בינינו צריך להיות ברמה גבוהה יותר מהאינפורמציה.

יעל: מה זה רגש?

אתם מדברים על רגש כהתפעלות מסוימת בתוך האדם מכניסות ויציאות בו מאיזה גורם זר. הקשר הזה נכון, אבל הקשר  הזה שמתוכו אנחנו מתפעלים רגשית, יכול להיות בכמה רמות. אני יכול להתפעל מכלב, מאיזו מכונה, מפסל, מהטבע, מדברים שמרגשים מאד, וכולי. אבל קשר שאני מתפעל מבן אדם, הוא קשר שאני לא יכול לקבל מאף גורם אחר. צריכים אולי להבין על מה אנחנו מדברים ולהרגיש, כי האדם מתקשר איתי בדרגה גבוהה יותר, מעלה מאתנו, ממני וגם ממנו.

מה זאת אומרת? כשאנחנו מתחילים להתקשר בנינו, אני והוא מיצרים בנינו שדה קשר חדש שהוא מעל הטבע הגשמי, מעל תן וקח. הקשר בין בני אדם ברמה ששניהם נמשכים זה לזה בצורה לבבית, גבוהה יותר מקשר אהבה שבין בני האדם, אהבה בין גבר לאישה, או אהבה לילד. למה עברנו מהמשחק טמגוצ'י ולא ממשיכים בזה, אני שואל אתכם?

יעל: יש עכשיו משהו אחר במקום טמגוצ'י.

זאת אומרת, זה ממלא אותי בצורה מכאנית, אני מעצב בי איזה הרגל, כמו טרנד, שאני חייב, שאני רגיל למשהו, כמו שאני רגיל לעשן ואז כל שעה אני צריך לקחת סיגריה. אותו דבר כאן, הרגשתי שיש לי הרגל, אני מתייחס לדומם כלשהו שזקוק לי, ואז אני מכניס בו את החלק שלי כביכול, שהוא סובל, שהוא צריך, וכן הלאה, שיש בו משהו מן החי ובצורה כזאת אני עובד עמו, למה זה לא החזיק?

יעל: יש כאן הרגשת אחריות כלפי אותו טמגוצ'י.

זה עבר, למה זה לא תפס את בני האדם?

יעל: כי היום הכל תופס לתקופה קצרה וממשיך הלאה.

למה לא ממשיך הלאה?

יעל: כי אין שום דבר שתופס היום, מה תופס?

באמת? למה את לא זורקת את הילדים שלך? זה תפס אותך לכל החיים.

יעל: נכון.

מה הבעיה? אז מה הבעיה עם טמגוצ'י?

אורן: מה זה טמגוצ'י?

טמגוצ'י זה מחשב, מכאניקה, שהוא זקוק שאתה תלחץ עליו מדי פעם.

אורן: זה היה פעם?

זו מין בובה שמבקשת ממך דברים. למשל, "למה לא נתת לי לאכול" ואתה צריך ללחוץ וכאילו לתת לה משהו.

יעל: כאילו לטפל בה, לתת לה אוכל, להשכיב אותה לישון.

אורן: מחשב בובה?

מחשב בצורת בובה קטנה מפלסטיק, ואתה מפתח אליה איזה רגש. אבל למה זה לא החזיק? זה היה משהו חולף, זה החזיק כמה חודשים וזהו.

אורן: הגענו אליו מהדיון של מה אף פעם לא יוכל מחשב, או רובוטיקה, או טכנולוגיה להחליף את האדם?

יחסים בין בני אדם. יחסים בין בני אדם אתה לא יכול להחליף, במיוחד אם זה יחס ביניהם בנתינה הדדית, באהבה הדדית, לא אהבה גשמית פיזיולוגית הורמונאלית, אלא אהבה של יחס יפה.

אורן: מה יהיה הביטוי של זה בעולם התעסוקה?

אין.

אורן: רופא יוכל להיות רובוט במקום אדם חי?

כן.

אורן: זאת אומרת, אני חולה אני בא לא אליך הרופא, אלא אליה הרובוטית, הרופאה המומחית.

בטח. והיא תהיה עוד יותר טובה ממני, כי היא לא תטעה. היא לא תסתכל עלי ותחשוב שהיא לא אוהבת אנשים כמוני, או שהיא עייפה היום, ועוד.

אורן: נתת דוגמה של רובוטית רופאה מומחית יותר טובה מאדם רופא.

נכון, בקיצור כל דבר חוץ מאהבה בין בני אדם.

אורן: באילו פונקציות של תעסוקה בחברה זה יבוא לידי ביטוי, איפה לא תוכל להחליף אדם ברובוט?

הדרכה ליחס בין בני אדם. יהיו הרבה מכונות, כל מיני טסטים, והרבה מאד סטנדים היכן שאתה בודק את עצמך, איפה שאתה לומד, עונה על השאלות והכל. אבל אלה דברים המפתחים אותך קצת יותר בצורה מכאנית, בצורת חשיבה, בצורה של תגובה רגשית, אבל זה הכל כדי לתת לך יותר ויותר אפשרויות להתקדם, אבל זה תחום מאד צר בתוך החינוך.

העיקר בחינוך האינטגרלי החדש, זה רק באינטראקציה בין בני אדם על ידי מדריך. לא יתכן להחליף עם שום גורם פחות מאדם, וגם לא כל אדם, כי אתה צריך כאן תגובה פנימית לבבית ברמה שהיא יותר גבוהה ממך של היום.

יעל: אז מה יאפיין את אותו עובד חדש, את אותו עובד בעולם החדש, קח עובד בתחום ההדרכה לצורך העניין, ואחר כך ניקח סוגים אחרים של עובדים.

הוא צריך להתפתח בעצמו על ידי חינוך אינטגרלי, למצב שהקשר ההדדי יפה לבני אדם זו כל מהות חייו. שהוא  ממש יראה בזה את מטרת חייו, עם זה הוא קם ועם זה הוא הולך לישון, ועם זה הוא נמצא בכל רגע בחייו.

יעל: זו באמת מסירות למטרה. אבל אילו תכונות או יכולות או מיומנויות יהיו לו שיאפיינו אותו באופן ספציפי, להבדיל, כמו שאורן אמר, מכונה, או עובדים אחרים, שעובדים בעולם שלנו?

ברגע שהוא מגיע לרגש כזה, להערכה כזאת של מידת האהבה בין בני האדם, הוא צריך ללמוד על ידי מה הוא מפעיל את בני האדם, איך הוא מוסר להם את שיטת ההתקשרות הזאת, איך להתייחס בצורה המתאימה לכל אדם, "חנך הנער על פי דרכו". יש כאן הרבה דברים, אבל זה כבר שייך לאומנות.

אני זוכר שאימא שלי רצתה לסרוג גרביים לנכד הראשון שלה. היא אף פעם לא עשתה את זה, היא רופאה וכל הזמן עבדה במחקר וברפואה, אבל היא רצתה. ראיתי איך שהיא עושה את זה, הלך לה ולא הלך לה, אחרי יומיים שלושה היא מראה לי איזו חתיכה קטנה ואומרת, "הנה כבר עשיתי עוד מעט יהיה לנו גרב". עד שיהיה הגרב צריכים לעשות עוד הרבה, אבל זה לא חשוב, היא נמצאת בדרך ובשבילה זה תענוג. אי אפשר למדוד את זה. מלכת אנגליה מביאים לה את התינוק שלה, היא רואה אותו מרחוק, איזה יופי, מתוק, וזהו. האם היא רוצה לרחוץ אותו בעצמה ולהאכיל אותו? בשביל מה, יש לה אלף עוזרים.

 יש משהו באדם שהוא רוצה לתת אם הוא אוהב, הוא צריך ללמוד איך עושים את זה, הוא אוהב לעשות, אפילו לעשות עבודות קשות, אבל אם הוא עושה את זה למען מי שהוא אוהב, בשבילו זו לא עבודה, בשבילו זה קבלת תענוג, קבלת שכר. אנחנו צריכים ללמד כך את בני האדם.

יעל: הרקע הזה שאתה מדבר עליו, זה משהו שכבר קיים בנו עכשיו, או זה משהו שצריך לפתח?

למה, את לא נותנת לילדים שלך מה שאת מסוגלת ואין לך מזה תענוג?

יעל: אתה אמרת שזה יותר מאהבה רגילה. שזה יותר מאהבה בין גבר לאישה.

לא חשוב, אבל זה כלפי הילדים שלך, וכלפי ילדים אחרים?

יעל: לא, יש לי כלפי הילדים שלי בלבד.

ברור. זה בדיוק החינוך האינטגרלי שצריכים לעשות. צריך להעלות אותך לרמה הכללית.

יעל: זה משהו שקיים בנו היום וצריך רק לפתח אותו, או שזה משהו חדש?

את צריכה להגיע למצב שאין הבדל בין כל בני האדם, עד כדי כך. שילדים שלי ילדים שלו, ילדים של מישהו באפריקה, זה לא חשוב. בשבילי זה שווה. כי ילדתי אותם בדרגת בהמה ואני דואג לכולם בדרגת האדם. ברור שזה כך, אבל זה ברמה אחרת, זה בעצם הטופ של חינוך האינטגרלי.

אורן: אמרת קודם שאדם יחשב מוערך יותר במעמד גבוה יותר בחברה הזאת העתידית לפי רמת הנכונות לתרום לחברה, ולא לפי המקצוע או רמת ההכנסה שלו. זאת אומרת, לא חשוב במה אני עוסק, האנשים סביבי ירגישו שיש לי רמת נכונות גבוהה לעשות להם טוב, אני אחשב לאדם מוערך יותר. ליעל יש פחות היא תחשב לאדם מוערכת פחות. בלי קשר לעשייה עצמה, בין אם אני אינסטלאטור או מנתח מוח או מורה טוב.

נכון, לא חשוב.

אורן: בלי קשר לעשייה, אלא רמת הנכונות לזה. עכשיו תיארת את זה שבסוף תהליך ההתפתחות הזאת, האבולוציה החברתית שלנו כבני האדם, יעל תרגיש יחס לילדים זרים כמו לילדים שלה. אמרת, זה הטופ של ההתפתחות.

כן, זו נקראת אהבה, אהבה חלוטה, אהבה כללית.

אורן: זה האופק הרחוק של ההתפתחות?

כן.

אורן: בדרך לשם יש לנו בטח המון שלבים של התפתחות ודברים שאנחנו צריכים ללמוד, לעבור ולהרגיש. יש פה יסוד שאני לא בדיוק מצליח לעכל מתי הוא יכנס בתהליך. זה שבסוף כולם יאהבו את כולם, וכשאני אזמין אינסטלאטור הוא יעשה לי מכל הלב כאילו זה הבן שלו הזמין אותו לתקן לו את הנזילה, זה אני מבין שזה יקרה בסוף התהליך.

אם אני מתקרב מסוף התהליך הזה למצב פחות מושלם, אני רואה המון בעיות בדרך שאני לא מצליח לפתור אותם, אולי תעזור לי. אתה אומר, בחברה העתידית הזאת, אנחנו מדברים על תעסוקה בעולם העתידי האינטגרלי, אדם יוערך וישתכר למחייתו, בלי קשר לעשייה עצמה, אלא זה יהיה משהו שהוא מספיק כדי לחיות טוב לכולם באשר הם.

 נהג משאית הזבל, מנתח המוח, המורה של הילד שלי בגן הילדים, מקבלים הכנסה שווה, היא מספיקה לכל אחד בצורה כזאת שאין לו דאגות לקיום החומרי. העולם שלנו מלא בשפע, יש לו מקום לגור, יש לו כל מה שהוא צריך, אין לו דאגות לקיום הפרטי שלו. ולכן הוא יכול למסור את כל מה שיש בו, את כל המיוחד שבו, את כל הטוב שבו, לטובת הקהילה שבה הוא חי. ציירתי את התמונה נכון?

כן.

אורן: יש דברים שאני לא יודע איך לסדר אותם בתוך כזה מודל. לדוגמה, איפה לגור? נאמר שאנחנו חיים במדינה שיש בה אזורים ששם נעים יותר לגור, ואזורים שפחות נעים לגור. היום אני יודע איך לנהל את הדברים בתבונה, מי שיש לו כסף לשלם עבור האזורים היקרים יותר, יגור שם, מי שאין לו, יגור באזורים הפחות טובים. בעולם כזה שהמזכירה, מנתח המוח, המורה והפועל של הזבל, אין ביניהם הבדל והם מוערכים לפי רמת הנכונות לתרום לחברה, ואין הבדל ברמת ההכנסה שהם מקבלים מהמדינה.

דרך אגב, אני חושב שבאחת המדינות שפועלות על פי יוזמות אלה, יש בהם אחוז עצום של מובטלים, כבר מתחילים לדבר על זה שהאדם צריך לקבל מהמדינה את מה שהוא צריך כדי לחיות באופן נורמאלי, זה לא קשור לאם יש לנו עכשיו אפשרות ליצור מקומות תעסוקה או אין, כי לא מצליחים ליצור.

מדובר על זה כבר בהרבה מדינות.

אורן: אז אני הולך עם זה קדימה, אנחנו פה בדיון עתידני, הולכים קדימה, חוקרים את העתיד. אני רוצה להבין, במציאות כזאת שיש מקומות שטוב לגור בהם, ומקומות שפחות טוב לגור בהם, מי יגור שם אם ניתקנו את הכסף מהמשחק, אז מי יגור שם עכשיו? ליד הים יש עשר וילות, אני רוצה אחת מהם, ומאה איש רוצים אחת מהם, מי יקח אותה, מי יקבל אותה?

אני לא מצייר לעצמי שהעולם מהיום למחר מתהפך. התהליך הוא תהליך הדרגתי. ומה שאתה מצייר, זו לא בעיה, אלא אתה רוצה להכניס את המוח שלך ורגש שלך הנוכחיים לעולם של העתיד, זה לא ילך, אתה צריך להשתנות ואז זה יהיה לך אחרת.

אולי באמת המקומות שליד הים, ניתן לזקנים, או לבתי אבות, או לגני ילדים, זאת אומרת, או לצעירים או לזקנים, או לבתי הארחה, כל מיני דברים כאלה, ולא וילות ששם יחיו אנשים. זה בכלל תלוי איך החברה קובעת, אני לא מבין אותך, אתה אוהב חום, אני אוהב קור, כל אחד בוודאי ישתדל לבחור לעצמו, כמו היום, מה שנוח לו, בני אדם נשארים בני אדם.

אורן: זה ברור, לפי הנטיות וההעדפות האישיות זה ברור לגמרי, אני לא שואל על זה. אני שואל, במצב של משהו שהוא מוגבל. אני לא רוצה עכשיו לרדת לפרטים קטנים, אני פשוט מצייר מודל מאוד פשוט. יש דברים מוגבלים בכמותם, אנחנו חיים בעולם החומר,  יש רצון לדברים יותר ממה שיש דברים. מי יקבע אם לא הכסף של היום, מי יקבל את הדברים המוגבלים?

למשל, נבנה בניין גדול עם עשרים קומות כדי שלכולנו יהיו דירות מרווחות לגור. ויש בבנין הזה רק קומה אחת למעלה, הפנטהאוס, אני רוצה לגור שם, וגם אתה רוצה לגור שם. יש לך קומה אחת למעלה, פנטהאוס אחד בבניין או כמה, מי יגור שם ומי יגור בקומה הראשונה? אז אתה אומר, יש כאלה שאוהבים את השמיים, הם יעלו למעלה, יש כאלה שאוהבים ליד האדמה, הם יגורו קומה ראשונה. העשרה שירצו את השלושה פנטהאוסים שיש, מי יקבל אותו?

שוב אני אומר, אם אתה לא מביא את בני האדם למצב שבו כל אחד מוכן לתרום לשני, זה לא נחשב אצלו כמעשה טוב, יפה, תורם, אז אתה לא יכול לחלק את הבניין לפי המצב החדש. אתה ניגש לפתרון חדש עם אנשים ישנים, זה לא יקרה. אני לא לוקח אגואיסטים ומביא אותם לאיזה אי אוטופי ושם מתחיל לסדר אותם, אי אפשר לסדר אותם שם.

אורן: זה מה שאני אומר. כי כולם יהיו פרזיטים על סמים על חוף הים, בזמן שאתה תחלק משכורות טובות לכולם, ודירה חמישה חדרים.

אני לא מבין מה אתה אומר, דיברתי איתך כמה שעות על כך שהחינוך קודם לכל. אתה לא תגיע לעולם החדש, אם אין לך אדם חדש. ורק במידה שיש לך אנשים חדשים, אתה על ידם תבנה את העולם החדש.

יעל: האם הדילמה שאורן תיאר, מי יקח את הפנטהאוס, תהיה קיימת בעולם החדש?

לא, כי לפי החינוך החדש, אנשים צריכים להסכים עם מה שנותנים להם או מה שהם מקבלים. או שהם ילכו להגרלה, או שבעצמם יחלקו, את רוצה פנטהאוס, בבקשה פנטהאוס, אתה רוצה זה, קח זה, ואני אסתפק במה שנותנים לי, ובזה ארגיש שתרמתי שדווקא עשיתי טוב. עם הילדים שלי איך היית מתנהג?  היית נותן לילדים את הפנטהאוז  שלך, ובעצמך חי למטה בבייסמנט, כן או לא?

יעל: היום אני כבר לא בטוחה, אבל פעם זה היה כך.

אנחנו נמצאים בשבירה לפני התיקון, אבל כך הוא היה עושה. אז שיעשה כך גם כלפי אחרים, אנחנו מדברים על אהבה בין בני אדם.

אורן: זאת אומרת אהבה בין בני אדם.

מחייבת לחלק את כל הדברים האלה בצורה כזאת

אורן: שאני ארגיש שאתה הבן שלי, אתן לך את הפנטהאוס במקום לי, עד אז, יש מרחק.

וודאי.

אורן: זאת אומרת, העולם העתידי שבו אנחנו מדברים על זה שלא חשוב במה אתה עוסק, זה לא יקבע את גובה השכר שלך ואת גובה ההערכה החברתית שלך. יש תנאי מקדים להיכנס למשחק הזה, המשחק של אהבה בין כולם, וכולנו אחים, וכולנו ילדים של כולם, וכולנו מוותרים לכולם, זה משחק שהוא ברמה אנושית מאוד מאוד מתקדמת. שהתנאים להיכנס אליו אלה תהליכים ארוכים ועמוקים של שדרוג היחס שלי לזולת, עד שארגיש את האדם הזר כמו את הילד שלי. הבנתי נכון?

כן ולא.

אורן: במה כן, במה לא?

במה כן, זה נכון. במה לא, שאנחנו כבר עכשיו יכולים להתחיל לסדר את החיים שלנו קצת מתקדמים לצורה כזאת. איך? יחד עם החינוך אנחנו יכולים לקבוע כל מיני צורות חיים שמביאים את האנשים לשוויון.

אורן: מה למשל?

כל אחד שרוצה להיות ראש הממשלה, מה הוא אומר? אני אעשה שוויון בין כל התושבים, אנחנו נגיע למצב שלא יהיו עניים, כולם יהיו במעמד הביניים. על מה הם מדברים? מדברים על כך שהדחף הזה קיים, רק שהם לא יכולים לבצע. ולא יוכלו לבצע מפני שלא קיים חינוך, אנחנו צריכים לבוא ולהביא את החינוך הזה.

אורן: מה החינוך הזה יגיד?

הוא יגיד, שכולם צריכים להיות באיזו מידה מתקדמת שווה כל הזמן. אנחנו צריכים לחנך את בני האדם לזה, שהם יקלטו את הרגשת השוויון. ובמידה הזאת תהיה לנו אפשרות ליישם באמת את השוויון ביניהם בצורה הדרגתית, לפחות לא יהיה פער פי מאה בין המשכורות, לא יהיה פער פי אלף בדירות, וכן הלאה.

יהיו פערים קטנים, מקסימום פי עשר אחד מהשני, אני אומר לך פי עשר, גם זה כבר יהיה הישג, אתה יודע מה קורה היום, מנהל בבנק מרוויח שלוש מאות אלף שקל בחודש, ואתה מרוויח נניח עשרת אלפים שקל בחודש, פי כמה זה? תעשה חשבון.

אורן: הראש שלי כבר התנתק מהדיון. אני מנסה להוציא לעצמי מסקנה, תובנה לסיכום, כי עוד שלוש דקות אנחנו נסיים. אם אני מבין נכון את הפרינציפ, הוא אומר כזה דבר, החברה העתידית היא חברה שבה אנשים חיים בטוב, ביחס של אהבה ביניהם ומתייחסים אחד לשני מתוך הרגשה שהם חלקים ממערכת אחת, מגוף אחד. נתת דוגמא, כמו שאני מתייחס היום לילדים שלי, ככה אני מתייחס לאחרים, זה המצב שאליו אנחנו שואפים. בדרך אליו אנחנו צריכים לעשות תהליכים עמוקים של הסברה, של שינוי, חינוך, או דרך תקשורת, תרבות, מדיה, לא חשוב מה, דרך כל האמצעים שיש בידנו כחברה אנושית, כדי לפתח את הרגש הזה בין בני אדם. להתחיל ליצור קשר בין הלבבות של כל האנשים באשר הם, בלי קשר לקרבה המשפחתית.

אם אני מבין את המשוואה שעכשיו דברת עליה בסוף, אתה אומר כך, אף פעם לא נעשה צעדים בפועל ברמה החברתית בתהליכים כמו למשל, לנתק את השכר מהעבודה של האדם, לפני שאנחנו מגיעים לרמה של התפתחות שהיא ראויה לכזה צעד. כי אחרת אנחנו נכנסים לעולם של פרזיטים.

יפה.

אורן: אז איך נרגיש שאנחנו מוכנים להתקדם הלאה, ליצור בינינו משהו יותר קרוב, יותר חם, יותר שווה?

לפי הכלל "אל תשים מכשול לפני עיוור"^[1]

אורן: כלומר? תסביר אותו.

קודם חינוך, אחרי חינוך שינוי האדם, לפי שינוי האדם אנחנו כבר רואים בחברה, בכללות החברה, שדברים אלה כבר לא רלוונטיים, אנחנו כבר צריכים לעזוב אותם. אנחנו צריכים במקוםזה לקבל חוקים חדשים, יחסים חדשים, לקבוע כל מיני צורות חדשות. זה כבר יתפתח בצורה טבעית מתוכנו. רק בצורה כזאת.

לכן אין שום דבר שצריכים לבצע היום, חוץ מחינוך. רק חינוך, רק הסברה, רק חינוך אינטגרלי, לזה העולם זקוק, שום שינויים אחרים. ועל פני החינוך הזה, יבואו כבר שינויים והם יהיו במַקום.

יעל: האדם הפרטי יכול לעשות משהו היום כדי לקדם את כל התהליך של ההתפתחות?

שיצטרף אלינו, ויחד נעבוד על זה, צריכים לפתח את החינוך, צריכים להביא אותו בצורה שהעם יוכל לקבל, כל שכבות העם, כל אחד בסגנון שלו, בצורה שלו, ברמה שלו. וידאו, אודיו, טלוויזיה, רדיו, שירים, ריקודים, לא חשוב מה, לכל העם ועֵדה וכולי.  כך אנחנו צריכים לגשת לאנושות. אבל חוץ מזה, כל היתר העבודות לא יתנו לנו שום תוצאה טובה, כלום. בכל זאת, נצטרך להחליף אותם ושוב לחפש ושוב. רק חינוך ובניית החברה החדשה על פני החינוך.

יעל: מתי נחיה כבר בעולם כזה?

תלוי בהצלחה שלנו, שיצטרפו אנשים יותר ונעשה מהר.

אורן: אמן ואמן. הזמן שלנו נגמר, תודה לך הרב לייטמן, תודה יעל, תודה גם לכם שהייתם איתנו, מוזמנים להצטרף. בונים לנו עולם טוב, חיים חדשים. כל טוב, להתראות.

[1] "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט י"ד)

לחצו כאן להורדה