חיים חדשים - תוכנית 308 - התפתחות היקום

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: במסגרת סדרת השיחות "אני והטבע", נתבונן הפעם על מה שקורה סביבנו ביקום. אם החיים שלנו היו מושלמים, לא היה לנו אולי מה ללמוד, אבל מפני שהם קצת פחות מושלמים, אז כנראה שיש במה להתבונן, ללמוד, לקחת תובנות וליישם אותן בתוך מערכות היחסים בינינו, בין בני האדם, והפעם אנחנו יוצאים למסע אל ההתחלה של ההתחלה. 

ניצה: המסע שלנו מאוד מרתק ומסתורי, אנחנו רוצים לצאת מגבולות הטבע שסובב אותנו, מהגבולות של דומם, צומח וחי אל גבולות פחות מוכרים, אל מה שאנחנו מכנים יקום. מדוע? כיוון שהגישה האינטגראלית, שאנחנו מדברים עליה, עוסקת ביחסים בין אנשים ולמעשה בין כל דבר ודבר. אנחנו רוצים לצאת מתוך הנקודה הזאת ולהתבונן אל תוך היקום כדי להבין משהו מתהליכים שהתרחשו, ללמוד משהו על החיים שלנו ולהבין את החוקיות, את הסדר שקיים ביקום וללמוד ממנו משהו.  

היקום זה מכלול שהמרכיבים שלו הם חומר ואנרגיה, והם מקיימים את כל המציאות, כולל את החלל והזמן. כמו שאנחנו יודעים, היקום הוא דינאמי, כל הזמן מתרחשים בו תהליכים ואירועים. התיאוריה של המפץ הגדול היא תיאוריה חדשה יחסית, מהשנים האחרונות, היא מדברת על תהליך מסוים שהתרחש בנקודה מסוימת ואז התחיל להתרחב, להתקרר ולהתפשט היקום שבו אנחנו חיים.

מה אנחנו יכולים ללמוד על התהליכים הרבים שהתרחשו משך מיליארדי שנים על היקום, ובכלל מכל מהתהליך הארוך הזה ומהדינאמיות שלו על החיים שלנו?

כאשר אנחנו חוקרים משהו, אנחנו קודם כל צריכים לקבוע מיהו החוקר. החוקר הוא האדם, הוא חלק מכל הטבע, מהיקום, גם הוא חלק מאותה מערכת, לכן  אנחנו צריכים להבין קודם אילו כלים יש בידנו כדי לחקור. כי זו הטעות הראשונה, אנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לחקור את הטבע, אבל הבעיה שאנחנו חלק מהטבע וחלק די פגום, כולו סובייקטיבי. את מה שטוב לנו אנחנו מעריכים, ואת מה שרע לנו אנחנו מקטינים בתת ההכרה שלנו. אנחנו מוגבלים מאוד בחושים שלנו, לא יודעים וגם לא יכולים לדעת איפה החושים שלנו מזייפים ומשקרים. אין לנו גם אפשרות לדעת על החושים ועל המערכת האנליטית שלנו , לשם בירור והשוואה, כי אין לנו עם מה להשוות.

בזה שאנחנו לפחות מוכנים להכיר במוגבלות שלנו, זה כבר טוב, כי אנחנו מבינים שאין שום דבר אבסולוטי שאנחנו עושים. אנחנו לא נדע החלט, אף פעם, כי אם אנחנו יכולים ללמוד משהו, זה רק על מה שנמצא תחתנו, פחות או יותר על עולם הדומם, הצומח והחי, כי ההתפתחות שלו היא פחותה מאיתנו, לכן אנחנו יכולים ללמוד עליו, לפחות על חלקו.

מה שאין כן, אנחנו לא יכולים ללמוד על עצמנו. כי כל דבר שלומדים, אפשר ללמוד ממדרגה שהיא גבוהה יותר מאשר הוא עצמו, כי בצורה כזאת אנחנו יכולים להשיג את המקורות שלו. את עצמנו אנחנו לא מכירים מפני שהמקור שלנו הוא כוח יותר עליון מאיתנו, זאת תוכנה יותר עליונה ואנחנו לא משיגים את הסיבות. לכן אי אפשר להגיד שהאדם יודע ומכיר את עצמו ומכל שכן האנושות. לכן את העולם הזה שהוא דומם, צומח, חי ומדבר, אנחנו לא יכולים להכיר מפני שאנחנו לא מכירים את עצמנו. אפילו הפסיכולוגיה היא לא מדע, אנחנו גם מודים בזה, לכן האדם עצמו תמיד יישאר בסימן שאלה. אנחנו רואים על עצמנו תוצאות ממשהו, תגובות, אבל גם אותן אנחנו לומדים רק בצורה מאוד מוגבלת ותלותית, לא אובייקטיבית, ומכל שכן כאשר אנחנו רוצים לעלות לדרגה עוד יותר גבוהה, לדרגה שיצרה אותנו, ועוד למעלה ממנה שזו תוכנית הבריאה. כי ככל שאנחנו מתקדמים על ידי כל מיני אירועים, אנחנו רואים שכוחות הטבע נמצאים במערכת אחידה, אינטגרלית,  ופועלים לפי תהליך מסוים. הם נפעלים על ידי איזו תוכנה כללית שאנחנו לא מכירים. גם אנחנו נמצאים באותה תוכנה. אם הדומם, הצומח והחי מממשים את התוכנה הזאת בצורה אינסטינקטיבית, בהתאם לכוחות הטבע שמפעילים אותם, אז אצלנו קיימת הרגשה נוספת, שאנחנו נפעלים, וכנגדה קימת בנו הרגשה שאנחנו כביכול פועלים בעצמנו.

אם היינו יכולים ללמוד, מתוך שתי הגישות האלה, איך לגשת נכון ולחקור את הטבע, אולי היינו מגיעים למשהו. אבל כעיקרון המדע לא עוסק בזה, כי אין לנו את הכלים האמיתיים. לכן אנחנו רואים משהו, חוקרים משהו, זאת אומרת אנחנו צופים על מה שקורה וזה בעצם כל המחקר שלנו. זאת אומרת אנחנו צופים ואוספים את כל הידיעות שלנו, ומתוך מזה מרכיבים את מערכת הידע שנקראת מדע. אנחנו גם משפיעים במשהו על מה שיש לנו אפשרות להשפיע, על כל מיני תופעות, על כל מיני מצבים של הדומם, צומח, חי ובני אדם, ומתוך זה רואים תגובות.

זאת אומרת אם אנחנו לא לוקחים בחשבון שאנחנו סובייקטיביים, שאנחנו אלה שרואים את התגובות, אלה שלומדים וחוקרים, אז הדברים האלה בעצם לא נותנים לנו הרבה. כי זה שאנחנו רואים, זה אנחנו, אבל העניין שגם חמשת החושים שלנו מוגבלים, כמו בדומם, בצומח ובחי. אנחנו לא רואים יותר בגובה, ברוחב או אפילו משהו תלת מימד. מי יודע שזה תלת מימד? אנחנו אלה שתופסים כך את המרחב. לפי הדופק שלנו אנחנו תופסים את הזמן. אנחנו רואים שהכל מסתובב, ובהתאם לזה אנחנו מודדים את הזמן שלנו בשעון, את הזמן הגיאולוגי, את הזמן הקוסמי, אבל אלה דברים סובייקטיביים מאוד. זאת אומרת זה שאנחנו רוצים לדעת ולהכיר את היקום, זה לא רציני, משום מה האדם חושב כמו ילד קטן, שהוא גדול, שהוא מסוגל.

אנחנו סך הכל משתמשים בכוחות הטבע שנמצאים לידנו, אוספים אותם, מרכיבים איכשהו ומשתמשים במה שיש. זאת אומרת השימוש שלנו בטבע הוא לא כל כך רחוק מאותו אדם שלקח פעם מקל והתחיל לבנות או לשבור משהו, רק שאצלנו המקל הוא קצת אחרת, הוא כמו מאיץ חלקיקים או עוד משהו, אבל זה אותו דבר, אותו עיקרון. אנחנו כמו ילד קטן שרוצה לבדוק את הכל ותופס משהו בשיניים, בלשון, בחוש הטעם, בחוש המישוש, ואפילו לא מודעים עד כמה אנחנו מוגבלים.

פה ושם אנחנו מגלים שהטבע הרבה יותר רחב ועמוק, אבל לאן וכמה, אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יכולים לחדור למימדים עליונים יותר מאיתנו, לא יכולים לצאת מהתלות של הממדיות בזמן, תנועה ומקום. אנחנו לא יודעים מה קיים בכל היקום, למרות שעכשיו קצת מודעים לזה שיש איזה חומר אפל, אנרגיות למיניהן, אבל אנחנו לא מרגישים את הדברים האלה. אנחנו מקבלים אותם רק כתוצאה ממשהו שאנחנו חוקרים, ואז מבינים שצריך להיות משהו נוסף, רק שאנחנו לא מרגישים אותו. יודעים אולי שיש עוד כוחות, אבל מאיפה הם באים, מה הם עושים ומה היחס שלהם, אנחנו לא יודעים, וגם זה רק מתוך כך שבצורה כלשהי אנחנו יכולים להשיג דבר מתוך דבר.

לכן וודאי שאת מה שאנחנו חוקרים, את מה שאנחנו מסוגלים להשיג, נמצא בסופו של דבר בתוך חמשת החושים שלנו. ומפני שבסופו של כל ניסוי, כל מחקר נמצא האדם עם חמשת החושים שלו ועם עצמו, עם הרגש, השכל שלו, עם הדמיון שלו, עם היכולת שלו לעשות תבניות למיניהן ולבנות מהן תבנית כללית של היקום, אז ודאי שכל הצורות האלה מאוד מוגבלות.

אנחנו לא יודעים בעצם כלום. אנחנו כמו צב קטן שיצא מהפינה שלו ועשה כמה צעדים קטנים משך כמה אלפי שנים, אולי אפילו משך חצי מיליון שנה, אבל הוא עדיין מסתובב סביב אותו שיח שהיה תחתיו, ורק יצא טיפה החוצה. הוא עדיין לא יכול לדעת כלום. הבעיה גם ככל שהוא יתרחק, הוא לא ידע, כי עברו מספיק שנים. לכן אם אנחנו נעבור נניח עוד מיליון שנים בהתפתחות שלנו, לא חשוב כמה, וכמו שהמצב נראה היום, אנחנו לא נדע שום דבר במהותו. במהותו, לא בכמותו. אנחנו יכולים לאסוף אין סוף נתונים במדע בכמות, אבל לעכל את הנתונים האלה כך שהם יתנו לנו תמונה כללית, אנחנו לא נדע. כי כדי ללמוד בצורה אמיתית על עצמנו, אנחנו צריכים לעבור לדרגה יותר עליונה, לרגש, לשכל ולעוד משהו שאנחנו אפילו לא יודעים מהו, כי אנחנו מורכבים מרגש ושכל יותר עליונים. זאת אומרת אנחנו לא צריכים להיות תלויים בג' הצירים, לא בזמן, לא במקום ולא ברגש ובשכל שלנו. לכן אם נתעלה מעליהם ונסתכל על הדברים האלה, כאילו אנחנו לא בני אדם, אז נוכל ללמוד מי הם בני האדם, אבל לשם כך אנחנו צריכים מדע חדש.

לא לחינם אנחנו מרגישים היום, גם המדענים מודים בזה, שהמדע נמצא במשבר. זה פלא, הרי יש לנו מספיק אמצעים, אנחנו בונים כלים גדולים, שולחים טלסקופים מחוץ לכדור הארץ, לחלל, כמו האבל ועוד כמה כאלה. אנחנו מפתחים מיקרוסקופים גדולים כדי שאנחנו נוכל לראות, למדוד וללמוד על חלקיקים. אנחנו בונים מאיצי חלקיקים ומשקיעים בזה מיליארדים, אבל בסך הכל לא נראה שזה מוסיף לנו משהו. אנחנו אפילו צוחקים על המדען ואומרים שהוא פשוט סקרן, יש לו מקצוע טוב, אבל את הסקרנות שלו הוא משלים על ידי הכסף שלנו, אנחנו נותנים לו אפשרת לעסוק בזה. אנחנו לא משייכים מספיק למדע, ובפרט בגלל האופי שלנו, בגלל האגו שלנו שמקלקל את כל תוצאות המדע. אנחנו הופכים את כל התוצאות כך שנוכל לשלוט זה על זה, להרוויח זה על חשבון זה, ולא רואים את הפירות הנכונים.

אנשים שעוסקים ביקום אומרים, מתוך הרגשה פנימית, שכל היקום זו תוכנה, מחשבה, ושכל המערכת הזו וודאי מערכת אחת, כל החלקים שלה קשורים זה לזה. זה באמת כך, אפילו לפי השכל הרציונאלי שלנו, כי אם הכל יצא ממקור אחד, נניח על ידי המפץ הגדול, אז ודאי שממנו והלאה הכל יצא, התפשט והתחיל לנוע לכל הכיוונים עם כל מיני תופעות, אלא שזה בהתאם לחוקים שקיימים שם. הרי לא קיים דבר שלא נעשה לפי חוק. אם אנחנו מפוצצים איזו פצצה, או לא חשוב מה עושים, יש חוקים. הכוחות פועלים ונותנים תוצאות. לכן ודאי שגם התוצאות מהמפץ הגדול הן לפי חוקים, לפי התקשרות בין חלקים, בין כוחות, והכל נמצא בתוך מערכת אחת סגורה. הרי אם הכל יצא ממקור אחד, ודאי שכך צריך לקרות.

לא סתם אנשים התחילו, עוד מימי קדם, לחשב לפי הכוכבים את הגורל שלהם ואת המצבים שעלולים לקרות על פני כדור הארץ, את מזג האוויר, ועוד כל מיני דברים ותופעות. אפילו תופעות תת קרקעיות ומה שנמצא מעליהם בשמיים. כל זה אומר שמתוך הניסיון של האדם, כשהוא צופה אלפי שנים על השמיים ורואה את מה שמתרחש עם בני האדם ובכלל עם הטבע, עם האקלים על פני כדור הארץ, הוא מבין שיש קשר. בהתאם לזה בנו טבלאות ומהתוצאות פיתחו את האסטרונומיה, האסטרולוגיה ועוד. אבל אנחנו סך הכל מחפשים קשר, כי גם בתת ההכרה וגם בהכרה ברור לנו שהכל זו מערכת אחת.

התפתחות היקום היא לא רק על ידי זה שהחלקיקים התחילו להיוולד ולהתפזר לכל הכיוונים, גם היום זה עדיין נמשך, אלא אנחנו אלה שצופים בצורה כזאת. זאת אומרת, האם זה קורה כך או אני צופה שזה כך, זו שאלה גדולה מאוד וצדדית. נניח שזה כך, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אבל כשהחלקיקים האלה התחילו להתפזר, הם גם התחילו להיאסף. בהתחלה זו הייתה איזו אנרגיה שבמשך הזמן התחילה להוליד ולהוליד כל מיני גופים, גושים, כמו עננים, כוכבים, ואחר כך ליד הכוכבים היא הולידה גושים מיוחדים. לכן בגלל שהגושים האלה מסתובבים סביב הכוכבים קראנו להם פלנטות למיניהן, אבל כמו שאנחנו רואים כל החלקים האלה נבנו דווקא על ידי איסוף.

זאת אומרת אנחנו רואים שמצד אחד יש פיזור ומצד שני יש איסוף של החלקים, אבל שתי המגמות האלה לא פועלות זו כנגד זו, אלא בבת אחת. מגמת הפיזור היא כביכול כדי למלא את היקום, כי בתחילת המפץ הגדול נברא קודם המקום עצמו שנקרא יקום, זאת אומרת אותו חלל שאנחנו אומרים שהוא אינסופי. אנחנו אומרים כך סתם, מפני שאנחנו לא רואים. זה כמו שאני מסתכל לתוך בור ולפי העין שלי נראה לי שאין לו סוף, ואם אני בלי משקפיים אז אני אפילו לא רואה שני מטר ממני וכבר עכשיו הוא אינסופי בשבילי, אבל מי שרואה טוב יותר, הבור יותר עמוק. לכן השאלה האם היקום באמת מתרחב או שלפי התפיסה שלנו שהוא מתרחב. את הנתון הזה אנחנו תמיד צריכים להוסיף, הבעיה שלנו שאנחנו לא מוסיפים בכל מדידה ומדידה את המשפט שהכל לפי תפיסת האדם.

בתהליך המילוי של אותו חלל שנברא, לאחר שהתפרצה האנרגיה והתחילה לברוא את החלקים ולסדר אותם לפי התכנית הקודמת, הכללית, אנחנו רואים שהתקדמות החומר היא בהתאספות החלקיקים לגושים יותר גדולים, וכביכול יש ביניהם צורות קשר חיוביות ושליליות, זאת אומרת התקרבות והתרחקות, וכל התהליך הזה עדיין נמצא בדינאמיקה גדולה ובמהירויות גדולות מאוד לעומתנו. כך אנחנו אומרים, וודאי שהכל לפי צורות הביטוי שלנו.

פעם חשבנו שהמהירויות הן אינסופיות, ועכשיו אנחנו יכולים לראות. פעם חשבנו שכל הקרינות והחלקיקים לא יכולים לעבור דרך גופים מוצקים, ועכשיו אנחנו כבר לא חושבים כך. זאת אומרת התפיסה שלנו לגבי היקום ולגבי האדם השתנתה בהרבה, מפני שויתרנו על התפיסה השלמה שלנו והסכמנו לזה שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים ולגמרי לא יודעים.

בזה שהמדע התרחק מהדת ויצא מההגבלות של הדת, זה עזר לנו מאוד. אבל עד שהמדענים התחילו לצאת קצת יותר החוצה, היה מאבק גדול מאוד שנמשך מאות שנים. בתחילה המדע היה בתוך הדת. עד היום אנחנו מרגישים את ההגבלות שהכתיבו אנשי הכנסייה וכל אנשי הדת למיניהם למדענים. מה שלא הותאם לדת, לא התקבל. מאיפה הם לקחו בכלל את הדעות שלהם? לקחו, כי היה להם טוב לנהל כך את האומה ולסדר כך את הדברים. לכן הידיעה שלנו על היקום היא מאוד מוגבלת.

אבל בזמן האחרון אנחנו בכל זאת חושבים שאנחנו משיגים יקום חלקי, ואפילו אם נשיג כביכול את כולו, אז תהיינה לנו כבר תופעות, מתוך המחקר, שתארנה לנו שקיימים יקומים מקבילים ליקום שלנו. כי אנחנו רואים שבלי התופעות האלה אנחנו לא יכולים לסדר את הנוסחאות שלנו, ולכן עלינו לקחת בחשבון גם את הדברים האלה. אנחנו גם רואים שבין היקומים האלה קיים קשר של כניסה ויציאה, אבל בדרגה גבוהה יותר שמקיפה אותנו ולא נמצאת בטווח התפיסה שלנו, וזה חייב להיות, אחרת זה לא מסתדר עם מה שאנחנו צופים, עם מה שאנחנו רואים וחוקרים. וודאי שאנחנו מחפשים חיים על פני כל אותם גופים וגושים ביקום, אבל אף אחד לא יכול לדעת אם יש עליהם חיים או לא, לפי דעתי אין. לפי דעתי כדור הארץ הוא מסכן. הדומם, צומח, החי והמדבר שחיים עליו מזבלים אותו ומשתמשים בו. הכדור יפה, והוא היה יפה יותר אם הוא היה נניח פשוט ירוק עם קצת חיות, אבל עם קצת בני אדם, הוא כבר לא נראה טוב.

כולם מודים שקימת כאן תופעה נדירה מאוד, כי נדרש כאן שילוב מאוד מיוחד של כל מיני פרמטרים, כל מיני כוחות טבע שיאפשרו לכל החלקיקים האלה להתחבר בצורה כזאת שהם יקבלו תכונות מיוחדות להתרבות, להתפתח. זאת דרגה אחרת לגמרי ממה שיש בכל מקום אחר ביקום. אנחנו רואים שיש מערכות מיוחדות סביב השמש, והירח, מערכות גדולות של פלנטות שקיימות סביב השמש וגם סביב הכוכבים האחרים. זה מאוד מעניין עד כמה המערכות האלה מורכבות, וכל אחת מהן משפיעה על האחרות. גם אנשים שצופים על השמיים רואים, מתוך ניסיון של אלפי שנים, כל מיני סימנים, והסימנים הם נכונים.

אנחנו אפילו לא יודעים כל כך איך הירח משפיע עלינו. אנחנו מכירים קצת תופעות ברפואה ובכל מיני תחומים, אבל זה באמת לא ידוע. וודאי שיש הרבה כוחות שפועלים עלינו, צריכים ללמוד. השפעת היקום עלינו היא השפעה אדירה, כמובן שהיא כל כך גדולה ונסתרת מאיתנו אבל זה מתוך המוגבלות שלנו. כי אין שום דבר נסתר בטבע, הכל תלוי בחוקר. חבל שאנחנו לא מקדישים לזה מספיק תשומת לב, אחרת היינו יודעים הרבה יותר על היקום ואפילו על הירח, עד כמה הוא משפיע עלינו. אנחנו אפילו לא יודעים איך בהתאם לירח רמת האוקיינוס משפיעה עלינו, על האוויר, על המחלות, על כל מיני דברים, יש כל מיני תיאוריות.

האדם נמשך פשוט לדברים שאחר כך הוא יוכל להשתמש בהם בתעשייה, במלחמה, הוא נמשך לדברים שכדאי לו לדעת. אבל לדברים שמסתובבים אי שם, לדברים קרובים או רחוקים שהוא לא יכול לשלוט בהם, לזה הוא לא נמשך. אנחנו גם לא מקדישים מספיק משאבים לזה, לא לומדים אותם מספיק, ודווקא בימי קדם הקשיבו לזה יותר ולמדו.

ניצה: אם נתבונן על הגלקסיה שבה אנחנו נמצאים, על אותו שביל החלב, אז יש שש זרועות, ואנחנו יושבים על זרוע אחת.

אנחנו נמצאים שם בקצה, בקצה הזנב.

ניצה: כשחוקרים את כל מערכת היחסים בין הכוכבים השונים, בין כוכבי הלכת והכוכבים, רואים שיש למערכת הזו סדר מסוים, היא כל הזמן בתנועה מסוימת.

ודאי. בהתאם למערכות האלה אנחנו יכולים לנווט את עצמנו בים, בכל דבר. כשאנחנו יוצאים מחוץ לכדור הארץ או נכנסים לעומקי הים, רק בהתאם לכוכבים אנחנו יכולים לנווט. זה היסוד המוצק שלפיו אנחנו יכולים לראות איפה ולאן, לחשב את הזמן, את הכל.

ניצה: אחד החוקים המשמעותיים שגילה האדם הוא חוק הכבידה. למעשה, כל עוד החוק הזה לא  התגלה, לא ידענו בדיוק מה מחזיק אותנו. מהו החוק הזה?

אף אחד לא יודע. אנחנו לא יודעים מה הטבע של החוק הזה, מה הסיבה ולמה יש משיכה. אנחנו רק לומדים את התופעות. בכלל, אנחנו אף פעם לא יודעים את הסיבה האמיתית בטבע, אלא רק את התופעות בלבד. מזה מורכב בעצם כל המדע שלנו. למה זה מתוק ולמה זה כך וזה כך, אנחנו לא יודעים, אנחנו רק יודעים איך לעשות שזה יהיה יותר מתוק או יותר חמוץ. זאת אומרת אנחנו יודעים איך להשתמש בכוחות, כי גם החומר הוא כוח. למדנו פחות או יותר איך להשתמש איכשהו בכוחות שקרובים אלינו, בטווח מאד צר, אבל ממש את הסיבות לזה, את הטבע של הכוח עצמו, אנחנו לא יודעים. זו לא הבעיה, אלא המוגבלות שלנו, כי אנחנו מגלים שבלי ידיעת המערכת הזאת, אנחנו לא יכולים להסתדר אפילו על פני כדור הארץ הקטן.

זה הפלא, הדומם, צומח והחי מתקיימים ואין להם שאלה האם לחיות או לא לחיות, איך ובאיזו צורה. הם חיים בצורה אינסטינקטיבית, הם לא שולטים על הסביבה. כשהם נמצאים באיזו סביבה, הם יודעים להסתדר בצורה אופטימאלית, במינימום השקעה ובמקסימום תוצאה. זו בעצם הצורה האגואיסטית הפשוטה, כך הטבע מקיים את הכל, וכך אנחנו פועלים.

אבל האדם לא יכול להסתדר בצורה כזאת, הוא נמשך לשנות את הסביבה, לשנות את האחרים, ולכן הוא מחויב ללמוד, לפתוח את הדברים ולהתקדם. זה דחף פנימי שנמצא בתוך הטבע שלנו כבני אדם. אנחנו חייבים לספק לעצמנו את כמות הידע, את היכולת וכן הלאה. חוץ מזה, הבעיה שאנחנו כל כך צמאים לדעת בסופו של דבר בשביל מה חיים, כי אנחנו שוב ושוב חוזרים ליקום, שם זה מקור הלידה שלנו. כאן, על פני כדור הארץ וכל מה שעליו, זו תוצאה. אבל האמת שבאנו משם, מהחלל, שם המקור שלנו. לכן איך נוכל לדעת משהו על עצמנו אם לא נדע את המקור או אותם הכוחות, אותה הסיבה שבסופו של דבר עיצבה את כדור הארץ ואת כולם, כולל את האנושות.

אם היינו מחפשים היינו מתקדמים, היינו לומדים. אבל במקום לחפש אנחנו מסתכלים למטה, על הכדור הקטן הזה שלנו. אנחנו כמו ילדים שנמצאים בתוך ארגז חול ומשחקים מי מרוויח, מי מצליח, מי יותר ומי פחות, במקום להתפתח מחוץ לארגז. זו הבעיה, כי האנושות הגדולה, החכמה והחשובה לא ממש שמה לב ליקום הזה. אחרת יכולנו למצוא שם את כל היסודות שלנו, את המקורות שלנו. בתוך החללים האלה היינו מגלים כוחות, נניח כמו את הגושים שאנחנו לא מזהים, כי הם לא גושים חומריים, הם עשויים מחומר אחר, מאנטי חומר, מכל מיני צורות אחרות.

אורן: אבל אנחנו חוקרים את היקום.

כן, אבל אנחנו לא מקדישים לזה מספיק תשומת לב. אנחנו חושבים שהעתיד שלנו הוא רק מי ינצח בכל המרוצים האלה שעל פני כדור הארץ. מי יותר חזק, מי יותר עשיר, מי יותר כך וכך. זאת אומרת ההתפתחות שלנו לא מובילה אותנו לדעת את הטבע, לגלות את כולו, ומה חסר לנו כדי לגלות. כנראה שהיקום כולו נתינה, כולו השפעה. אני רואה את התוצאה ממנו. הוא ברא את הכל, הוא הוליד את הכל, הוא מסדר את הכל, ובחיבור הכוחות הוא נותן בסופו של דבר תופעות כמו צומח, חי ומדבר. הוא מפתח את החומר לדרגה איכותית, מיוחדת, כי אותו חומר מתחיל פתאום לשאול גם על עצמו וגם על הכוח שברא אותו, מאיפה אני, למה אני.

אנחנו גם יודעים שאם מישהו פועל על משהו, אז המחשבה של הפועל נמצאת בנפעל, במה שהוא עשה, לכן יש לנו תגובה כלפי אותו פועל. רק שאנחנו לא משקיעים מספיק כוח ותשומת לב כדי ללמוד את הפועל עלינו. אנחנו מגלים שאנחנו נפעלים, הרי ככל שמכירים יותר ויותר את האדם, אנחנו רואים שאין לנו שום בחירה חופשית, אין לנו שום חופש בפעולות שלנו, הכל אינסטינקטים, הכל לפי רווח והפסד, אפילו לפי נוסחאות פשוטות. הבעיה איך אנחנו יכולים לדעת על היקום, על התפתחות היקום ועל התהליך שעברנו.

תלמיד שלי שלומד על מאיץ החלקיקים בשוויץ אומר, שלמרות כל הדיבורים שהיו סביב העלות הגבוהה של מאיץ חלקיקים, הוא עלה כמו הסכום שאמריקאים השקיעו כדי להחזיק את הצבא שלהם שבוע ימים באפגניסטן. זאת אומרת אנחנו לגמרי לא משקיעים מאמץ כדי להכיר את הטבע.

אני מצטער על כך, כי אנחנו בכל זאת מכירים יותר ויותר את הטבע, לכן אם היינו מפזרים את הידיעות האלה בכלי התקשורת השונים, כי לא רואים היום מדענים בטלוויזיה, אין בכלל שיחות, הרצאות על המדע, מראים לנו רק איך להכין סלטים ועוגות. לכן אם היינו מקדישים לזה תשומת לב, היינו מתקרבים לידיעת הטבע, למה שבעיקר חסר לנו. היינו מגלים שחסרות לנו תכונות חדשות, תכונות של השפעה. היינו רוכשים את תכונות ההשפעה, את כוחות הנתינה, זאת אומרת מלבד כוחות הקבלה שיש לנו, היינו מתחילים לחקור את הטבע מהצד השני. כי היום אנחנו חוקרים את הטבע רק בכוח קבלה.

אורן: מה הפירוש?

התכונה שלנו היא רק לקבל. לקבל רק את מה שטוב לי. כך אני חי. כך אני בנוי וכך אני חושב בתת ההכרה. אני לא יכול לחשוב אחרת. אני תוצאה מהתפתחות הדומם, צומח וחי. כל החומר הזה מחפש איך לאסוף את עצמו בצורה המועילה ביותר, איך להתנגד למה שיכול להזיק לו, איך להיות במנוחה או בהתקרבות ובהתקשרות כמה שיותר בטוחה. לכן אני כל הזמן חושב איך אני מקיים את עצמי לעומת האחרים בצורה היפה, הבטוחה והנוחה. כך מתנהג החומר המוצק, הדומם.

הצומח עוד יותר מהדומם, הוא מתחיל להשתמש בסביבה, להוציא מיצים מהאדמה, חמצן או פחמן דו חמצני מהאוויר וכן הלאה. יש לו כבר מטבוליזם, זאת אומרת הוא כבר יודע איך להשתמש גם בסביבה כדי לגדול על חשבון הסביבה. החי לעומתו לא רק שהוא גדל על חשבון הסביבה, הוא גדל גם על חשבון הצומח והחי. החיות אוכלות גם את הצומח וגם את החיות האחרות. החי מתפתח ומתרבה, וכל זה על פני הרצון לשמור את עצמו כמה שיותר, להתרחק מהמזיק ולקרב לעצמו את מה שמועיל. זה נקרא הכוח האגואיסטי, כוח הקבלה שנמצא בכל יצור.

האדם עוד יותר מזה, הוא נהנה כשהוא לוקח מכולם גם כשלא צריך. הוא נעשה שמן יותר, גדול יותר לעומת האחרים. הוא דוחה את האחרים שיכולים להזיק לו ומקרב רק את אלה שיכולים להשתייך אליו ולסייע לו. האדם לא מודד את עצמו רק כלפי מי שנמצא במרחק קטן ממנו, אלא כלפי כל העולם וכל הזמנים, האגו שלו מפותח מאד. ההסתכלות הזאת נמצאת אצלנו כבר בתוכנה הפנימית. בחושים שלי אני רואה את מה שאני רוצה לראות ולא את מה שקורה באמת. את מה שלא שייך לחיות הגשמית שלי, לרצון שלי ליהנות, אני לא רואה. את הדברים שאני לא יכול להינזק מהם ולא ליהנות מהם, אני לא רואה, זאת אומרת אני לא רואה ולא מזהה את הדברים שהם ניטראליים כלפי הרצון לקבל שלי.

ניצה: אנחנו מזהים דברים לפי התועלת שהם מביאים לנו.

כן. אם אני מרכז נניח את העין שלי לעבר הכוס שלך, ברגע זה אני לא רואה את הכוס שמונח בצד. אנחנו מוגבלים מאוד. אנחנו חוקרים בחמשת החושים שלנו את כל היקום, את כל מה שסביבנו, את כולם ואת עצמנו רק לפי מה שמשתלם לנו,  רק לפי רווח או הפסד. זה מגביל אותנו מאד.

אני לא רואה את מה שקיים מחוצה לי כי אני לא יוצא מעצמי. אני מעביר את הכל דרך המערכת השיפוטית שלי, האם זה טוב או לא טוב בשבילי וזהו. לכן אנחנו לא רואים המון תופעות שנמצאות אולי סביבנו, כמו שאומרים שדים, רוחות ועוד. אני לא מזהה כוחות. גם את היקום או את צורות היקום, את היקומים מקבילים, אני לא רואה, אני לא מזהה. זה לא מעניין אותי, זה לא מתנגש עם האגו שלי, עם הרצון לקבל והרצון ליהנות שלי. אם הייתי מזהה את הקשר עם ההצלחה, אז הייתי חוקר, הייתי מרגיש. אבל אני לא מזהה מפני שאין לי את הכוח השני, את כוח הנתינה, אני בנוי רק מכוח הקבלה.

ניצה: יש כל מיני תופעות טבע שמתרחשות, כמו אסונות, שהיינו רוצים לזהות אותם קודם, כי זה יכול היה להועיל לנו מאוד.

יש תופעות כאלה וכנראה הן קיימות, נניח כמו האנרגיה אפלה, אנחנו חושבים שזה קיים, אבל לא יכולים לזהות. אבל זה כבר שייך למחקר ברמה אחרת. אני מדבר על חוסר התפיסה היסודית שבנו. כי אפילו אותו חומר או אותה אנרגיה היינו יכולים לחשב איכשהו ואחר כך איכשהו להתקרב ללמוד. אני מדבר על מה שאנחנו אפילו לא יכולים לזהות בשום צורה, אפילו לא כתופעה שאחת נובעת מהשנייה וכן הלאה.

זאת אומרת אם היינו רוכשים את כוח ההשפעה, הנתינה, את היציאה מעצמנו, במקום להיות מוגבלים במוח וברצון האגואיסטי שלנו, אז היינו מגיעים למצב שהיינו יכולים לחקור את כל מה שקיים מחוצה לנו בצורה אובייקטיבית, במוח חיצון וברגש חיצון. היינו ממש מגלים עולמות. היינו יכולים להשלים את כל אותה תמונה שכל מה שאנחנו יודעים עליה עכשיו, זה רק בצורה מעוותת. זאת אומרת אנחנו חיים כאילו בתוך איזו בועה שכולה בתוך איזה כוח משיכה פנימי, ורק מה שנתפס בתוך הבועה הזאת, על ידי כוח המשיכה, את זה אנחנו רואים, מרגישים וחוקרים. בעצם כל היקום הזה שלנו, שאנחנו אומרים עליו שהוא אינסופי, גדול, רחב וכן הלאה, הוא סך הכל נמצא בתוך הבועה הקטנה של התפיסה שלנו. מה מחוץ לבועה הזאת? כל עוד לא נגיע לכוח השני שיאפשר לנו לצאת מאיתנו החוצה, אנחנו לא נדע.

ניצה: איזה סוג מכשיר אנחנו צריכים כדי להצליח לחקור ולהרגיש את היקום שסביבנו?

תוכנה חדשה לאדם. הטבע בנה אותנו בצורה אגואיסטית, אנחנו כמו חיות, לא התרחקנו מדרגת החי, רק בנינו כמה מכשירים כדי להשתמש בהם. במקום מקל יש לנו פצצת אטום וכולי, אנחנו המשכנו באותה מגמה. אם אנחנו רוצים לצאת מהבועה הזאת, מהבועה המאוד מרה, כי כמו צנון שתולעת חיה בו וחושבת שכל העולם הוא מר כצנון. זאת אומרת אם היינו משקיעים קצת יותר תשומת לב וכוח כדי לקנות את הטבע השני, ומשתדלים לתכנת את עצמנו בשתי צורות הטבע, בטבע הראשון, המקבל, ובטבע השני, הנותן, אז יכולנו באמת לראות את החצי השני של היקום, של העולם ואולי של העולמות, כמו שדיברנו קודם על היקומים המקבילים, ואז היינו רואים גם את הסיבה לכל דבר. כי דווקא כשלומדים את הטבע הנותן, לומדים את מקור החיים שלנו, את התוכנה וכן הלאה. אחרת אנחנו לא נלמד על עצמנו דבר. אנחנו רק נשתכלל עוד קצת בכמה צעצועים כאלה שאנחנו בונים ולא יותר מזה.

ניצה: טכנולוגיות?

כן, לא יותר מזה.

ניצה: מהי הטכנולוגיה שאתה מדבר עליה?

זאת טכנולוגיה פנימית שבאדם. רק באדם, ללא כל התחכומים האלה שבנינו על ידי האגו שלנו, אלא לגמרי על ידי שיטה שניתן לרכוש דרכה את כוח הנתינה שנמצא בטבע. אנחנו רק צריכים למשוך את הכוח הזה שיתלבש בנו ויבנה בנו מערכת מקבילה.

ניצה: איך זה יועיל, איך זה ישפיע עליי בחיי היומיום שלי, אם אני אצליח לרכוש את היכולת הזאת, אותו כלי מיוחד?

אנחנו קודם כל נדע איך לחיות, בשביל מה לחיות ואיך לחיות טוב. אנחנו נדע את התמונה השלמה ולא רק איזה פרגמנט קטן, צר וחשוך. בזה אנחנו נתעלה לרמות אחרות לגמרי, להרגשת החיים, החיוּת. להרגשת חיים אינסופיים, כי שתי הצורות האלה מוציאות אותנו מחוץ ליקום שלנו. כי היקום התחיל מתוך שני הכוחות האלה, לכן כשאנחנו בונים בנו את שני הכוחות האלה, את שתי המערכות האלה, קבלה ונתינה, אנחנו מעלים את עצמנו מעליהן ומגיעים לאותה מחשבה שממנה נוצר היקום. בזה אנחנו מעלים את עצמנו למצב אינסופי, נצחי. יש מה לעשות.

אנחנו גם בנויים בצורה כזאת שבסופו של דבר אנחנו מתפתחים לקראת שאלה, לא רק לשאלה למה אנחנו סובלים ומה הטעם בחיים שלנו, אלא בכלל, מה הסיבה לחיים שלנו ומה קורה איתם. זאת אומרת רק היקום יכול לתת לנו את התשובה, רק כשאנחנו מתעלים מעל המשיכה האגואיסטית שכדור הארץ מסמל בינתיים.

אורן: איך אני יכול לפתח ולהעצים בתוכי את כוחות הנתינה, מהו שדה העבודה שלי, מול מי?

מול בני האדם.

אורן: לא מול היקום?

לא, האדם הוא החומר הכי מפותח ביקום. לכן דווקא באינטראקציה איתם, אתה יכול לפתח את החצי השני, את הטבע השני.

אורן: זאת אומרת באינטראקציה עם בני האדם שהם היצורים המפותחים ביותר ביקום, אני מפתח בתוכי יותר ויותר את כוחות הנתינה, וכך אני פותח לעצמי אפשרות לגילויים חדשים ביקום כולו?

כן, אתה פותח את הגילויים החדשים, גם ביקום, אתה רואה את הכל. עם כוח הנתינה אתה יוצא מעצמך ורואה את כל מה שמחוצה לך למרחקים. אתה רואה מימד אחר. המימדים האלה של קילומטרים או פרסאות, לא נחשבים. אתה רואה ללא חומר, מעל החומר.

אורן: נשמע מרתק, אבל הזמן שלנו נגמר ונצטרך לדבר על כך בהמשך. תודה רבה לך הרב לייטמן, ותודה ניצה מזוז. 

לחצו כאן להורדה