חיים חדשים - תוכנית 329 - סבלנות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לקיים דיון בנושא שצריכים להתכונן אליו, בנושא של "סבלנות". אנחנו לומדים כאן על מערכות יחסים, איך לבנות בינינו יחסים טובים יותר.

יעל: הרבה סבלנות אין לנו. אנחנו דוחפים בתור, אנחנו מתפרצים אחד לדברי השני, אנחנו מצפצפים ברמזור כדי שזה שלפנינו ייסע מהר יותר. כל דבר שנוגד את הקצב הטבעי שלנו, או בן אדם שלא מתאים לקצב שלנו, או מצב שלא מתאים לקצב שלנו, גורם לנו למצב של חוסר סבלנות.

זאת אומרת, סבלנות או חוסר סבלנות אנחנו מודדים כלפי הפרעות מהזולת. אם לא הייתי בחברה, אם הייתי באיזה יער, שדה, לא חשוב איפה ומה, הייתי סבלני או לא? אני חושב שאפילו לא הייתי חושב על זה. מתי אני במיוחד בחוסר סבלנות? כשאני מרגיש הפרעה מהדומים לי. אחד מהביטויים של האגו שלי זה חוסר סבלנות.

יעל: כשאני מסתכלת על עצמי אפילו לאורך השנים, אז בטבע שלי הייתי מאוד סבלנית, אבל עם השנים אני רואה שמשהו קורה שקשור גם לתקופה שבה אנחנו חיים, גם לקצב החיים שבה אנחנו חיים. אני רואה את הילדים שלי שהם הרבה פחות סבלנים מאשר הדור שלי. אם חיכיתי שנה לבת מצווה עד שיקנו לי גיטרה, היום מי מחכה כל כך הרבה זמן? אתה רוצה לקבל הכל כאן ועכשיו, ואין לך זמן לא לחכות לתהליך, לא לחכות לתוצאה, הכל צריך להיות אקספרס כזה. אנחנו בחיי אקספרס. אז מה הסיבה לכל הדבר הזה, לאן נעלמה לנו הסבלנות?

אנחנו נעשים יותר אגואיסטים, הרצון לקבל, הרצון ליהנות הוא גדל מאוד. וכאן ברצון ליהנות אני מרגיש שמישהו מפריע לי ליהנות, הוא עומד בדרכי, הוא לא נותן לי לנסוע מהר, הוא לא עושה מה שאני רוצה, הוא במשהו מפריע. ולכן ההרגשה הזאת שמישהו נמצא בדרך ומונע ממני תענוג, הנאה להגיע למשהו, זה מורגש בי כחוסר סבלנות.

יעל: תמיד היינו כאלה?

תלוי מתי ואיך. זה תלוי בחברה, זה תלוי בהרבה גורמים. אבל בעצם מדור לדור אנחנו מרגישים את עצמנו פחות ופחות סבלניים.

יעל: כשאני חוזרת מאירופה, אני משתאה מול האיפוק שיש שם. בן אדם שעומד בתור, הוא עומד בתור, אני לא יודעת אם יש להם סבלנות, או אם אין להם סבלנות, אבל הם עומדים בתור כמו שצריך. מה גורם להבדל הזה, למה אנחנו כל כך אימפולסיביים וחסרי סבלנות, ובמקומות אחרים נראה שיש יותר סבלנות?

אנחנו קשי עורף, עם קשה עורף. אנחנו עם מאוד אגואיסטי, מאוד אגוצנטרי, אנחנו בעלי דעה חזקה, אנחנו עם עתיק וותיק, ולכן אנחנו מפותחים יותר מאחרים. ואחד מהסימנים של ההתפתחות, וזו התפתחות טובה שבנו, הוא האגו הגדול שמביא חוסר סבלנות. אני לא מסוגל לחכות לתוצאה משום פעולה שלי, אני רוצה שזה יקרה במקום.

יעל: נראה שהסבלנות לא מתאימה לקצב החיים הזה. האם יש מקום לסבלנות בעולם עם קצב מטורף שאנחנו חיים בו?

לא, אנחנו לא נוכל להתגבר על חוסר הסבלנות. לא נוכל. אלא אנחנו נצטרך לשנות את עצמנו, כי אחרת אנחנו נסבול יותר ויותר. ככל שאני מתפתח יותר, ואני מילא, אבל הילדים שלי והנכדים שלי, הם ירגישו חוסר סבלנות פי כמה ממני. זה ימרר להם את החיים, זה יגרום להם לכל מיני בעיות, גם בעיות בריאות גופנית, וגם בעיות חברתיות, ומי יודע איזה עוד. אני רואה אנשים שהם לא מסוגלים להחזיק את עצמם, הם מתחילים להרביץ זה לזה ולקלל ומה לא. חוסר סבלנות הוא תוצאה מזה שאני מרגיש שהשני מפריע לי.

חוסר סבלנות יש גם כלפי ילדים. אם ההורים רוצים לעשות משהו עם הילדים, או אומרים להם ודורשים מהם משהו שזה לטובת הילד והילד לא רוצה, אז אנחנו יודעים עד כמה אנחנו מאבדים את הסבלנות, מתחילים לצעוק וללחוץ ולא להסכים וכן הלאה. זאת אומרת, בכל מקום שבו אנחנו פועלים עם האגו שלנו, אם האגו שלנו לא מקבל מיד בחזרה את התגובה הנכונה שאנחנו מעריכים שהוא צריך לקבל, מיד אני מרגיש חוסר סבלנות.

יעל: בשביל הצלחה תמיד צריך סבלנות, הדברים בחיים הם בסופו של דבר תהליכיים, ונדרשת סבלנות כדי להגיע לתוצאות בחיים. לכן מצד אחד יש היבט מאוד חיובי לסבלנות, היא נדרשת בשביל הצלחה, היא נדרשת בשביל מערכות יחסים. מצד שני יש גם משהו בסבלנות שכן דוחף אותי קדימה. זאת אומרת חוסר הסבלנות הזה הוא גם משהו שמאיץ את העניינים ומזיז את הדברים קדימה. איך בעצם מיישבים את שני החלקים האלה ביחד למקום אחד?

בקצב שאנחנו מתקדמים עכשיו בהתפתחות שיש לנו מדור לדור, כמו שבטכנולוגיה אנחנו עוברים לתדרים מאוד גבוהים, בכל דבר, כך שבמקום אחד, במצב אחד אפשר לשלוח מסרונים להעביר כסף מחשבון לחשבון, לעשות קניות, ומה לא לעשות, כביכול להקיף את כל העולם בתוך חמש דקות, אז בקצב כזה שאנחנו עכשיו מתחילים להתייחס לחיים שלנו וליכולת שלנו, ודאי שחוסר הסבלנות יגְדל ויגרום נזקים גדולים.

ואני רואה שמחוסר סבלנות אנחנו לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים. בשביל מה לנו כל הדברים האלה, שיעבדו לי על העצבים כולם? יותר טוב לי לבד ומספיק לי אני לעצמי. זאת אומרת, כמה שפחות אני רוצה להיכנס לאינטראקציה עם האחרים, עם אישה ועם ילדים ועם בית ועם כל מיני בעיות. טוב לי אצל אימא, אני עדיין הילד שלה, אמנם אני בן 30 או 40, אבל היא לא זורקת אותי מהבית. אני הולך לעבוד, אחר כך חוזר הביתה, יש לי חולצה מגוהצת, יש לי מה לאכול, בֵּית אימא, כל מה שאני רגיל. יש תנאים טובים ואני לא צריך כלום. לכן בשביל מה לי? ההורים מתייחסים אליי בסבלנות, וגם אני אליהם במקצת, אמנם פחות ממה שהם אליי, וכך זה בסדר.

זאת אומרת החיים היום, הדרישה לנצל את הזולת היא כל כך גדולה, והתגובה יכולה להיות כל כך לא נעימה, ולצאת מהכלים ולהיות בחוסר סבלנות זה כל כך קל, כך שאנשים פשוט נמצאים באיזה כוח הגנתי פנימי ולא נכנסים בכלל לקשר עם הזולת. אנחנו נתקשר דרך הטלפון, אנחנו נדבר דרך הודעות, אנחנו לא צריכים לשבת בגלל זה זה עם זה. אנחנו כל הזמן דוחים ומתרחקים מכולם. ומה שמעניין, ככל שאנחנו נכנסים לערים הגדולות, אנחנו מרוחקים יותר זה מזה ולא קרובים. לו היינו, כמו שאורן סיפר לנו על המושב שלו, שהוא הכיר את כל המושב.

אורן: לא רק את כל המושב, גם את כל קרובי המשפחה של כל האנשים במושב.

היום הוא לא מכיר את השכנים שלו. אמנם אנחנו כאילו מתקבצים על שטח קטן ולגובה בבניינים האלה, אבל החיים שלנו הם כאלה שאנחנו הולכים להיבדל.

אני יכול להתייחס לשני בסבלנות, אך ורק אם אני מקבל אותי ואותו בשווה, יחד, אחד. שכל מה שיש בו, בשבילי זה טוב, ללא שום ביקורת. הוא הופך להיות חבר נפש שלי, ידיד נפש, ממש כך. אני והוא כאחד. אז אני מוכן להתאזר בסבלנות, וזה אפילו לא עולה לי שום כוח. זאת אומרת רק בתנאי שאנחנו נהיה מחוברים נכון, אז מושג חוסר הסבלנות ייעלם. אני אוהַב את כולם, ומה שהם לא יעשו, אם כולנו עובדים לצורך החיבור בינינו, לא יהיה כאן מקום לחוסר סבלנות. אני לא אשאל את עצמי אף פעם על זה, אני לא ארגיש את זה. זה אך ורק בתנאי שאנחנו נהיה מחוברים נכון.

יעל: יש חשיבות לסבלנות בעיניךַ בחיים?

קודם כל, כל מה שנברא בנו מצד הטבע, כל הנטיות האלו אנחנו חייבים שיהיו, כי בלעדיהן אנחנו לא יכולים להתפתח לאותו המצב הגבוה שלפי תכנית הטבע אנחנו צריכים להגיע. וחוסר סבלנות או סבלנות, זה רק אומר ממה אני סובל, ולמרות שאני מזהה תופעה, אני דווקא מוכן להתאזר בסבלנות כלפי התופעה הזאת, ולראות בה דברים טובים, הכרחיים, ולהפוך את עצמי למצב שלכל דבר שבטבע אני מתייחס בסבלנות ללא גבול. אם אני מתחיל להתייחס כך לדברים, אני עובר לממד שאין לו זמן.

אנחנו לפעמים נמצאים במצב שאנחנו לא סופרים זמן, לא דקות ולא שעות, כי טוב לנו. הסבלנות לא מופיעה באותם הזמנים, ואז אני לא מרגיש זמן. אני לא מרגיש, אני לא נמצא בקוצר זמן.

אורן: מתי, כשטוב לי?

כשטוב לי, בטח. שאני נמצא בחברה עם אנשים שאני אוהב אותם, טוב לי איתם, אני מרגיש איתם חופשי, אני לא מרגיש לחץ מהם, אני לא מצפה מהם לעוד משהו ועוד משהו, טוב לי המצב שאני איתם. אם אנחנו נגיע בחברה לחיבור כזה בינינו, אנחנו מאבדים את הזמן. אנחנו לא נרגיש. "צריכים לסגור, צריכים לגמור", לא. זה מצב פסיכולוגי חדש, שהזמן נעלם.

יעל: אתה מחבר כאן סבלנות לזמן. אתה אומר שסבלנות קשורה בעצם לממד של זמן.

היא נותנת לנו את הרגשת הזמן.

יעל: הסבלנות נותנת את ההרגשה של הזמן?

חוסר סבלנות. לפי חוסר הסבלנות אני מרגיש כמה זמן יש לי, כמה זמן נשאר, עודף או חוסר זמן וכן הלאה.

אורן: לי אין סבלנות בכלל. אם מישהו מדבר אליי, ואומר משפט וחצי אז אני אומר לו  תיגש למשפט האחרון, אל תאמר לי עכשיו חמישים משפטים ובסוף את האחרון, תגיד לי עכשיו את המשפט האחרון. גם בבית, גם בעבודה, בכל מקום, אין לי סבלנות לשמוע חמישים משפטים. כך אני קולט את הדברים, אני קולט את הדברים אם המשפט האחרון מגיע ראשון, לא אם הוא מגיע אחרון.

שמתי לב שיש לידי אנשים אחרים, שיש להם סבלנות והם מסוגלים לשמוע מאחרים דברים שאני לא מסוגל. כי כשאני אומר תאמר לי את המשפט האחרון, הבן אדם ישר נסגר ונלחץ, ויכול להיות שבחמישים משפטים שעליהם דילגנו היו לו שם כמה דברים, איזו הברקה, משהו שהפסדתי. מה אני עושה עם חוסר הסבלנות הזה?

אתה צריך לאהוב את האדם, שיהיה לך נעים להשתעשע עימו. אתה צריך להגיע למצב שיהיה לך נעים להשתעשע עם האדם ההוא.

אורן: מה זה להשתעשע, להקשיב לחמישים המשפטים שלו?

להשתעשע זה שעשועים, זה שאתה נהנה מזה שאתה נמצא בחברתו.

אורן: כמו עם הילדים שלי?

כמו עם הילדים. ילד מדבר לידך שטויות במשך עשר דקות, ואתה מקשיב.

אורן: לילד אני לא מתייחס כך.

למה? אהבה, היא החסרה.

אורן: אני רואה שלאורך כל הדיון אתה קושר בין סבלנות וחוסר סבלנות לאהבה וחוסר אהבה.

בטח.

אורן: זאת אומרת אם אני רוצה לפתח סבלנות כדי לא להפסיד את הדברים האלה, ובאמת אני שם לב, שבאיזה פרויקט שעובדים עליו, אני מפסיד דברים כשאני חותך את האנשים, אז אתה אומר, תתחיל לעבוד על יחס חיובי אל האדם כאדם, ואז כתוצאה מזה תהיה לך סבלנות.

נניח שאתה עובד עם אנשים על איזה פרויקט, וחשוב בשבילך עכשיו לפתור איזו בעיה של הפרויקט הזה ומהר. תתנתק מזה, קח מטרה אחרת. חשוב בשבילך לבנות איתם יחסים נכונים, ולא את הפרויקט. את הפרויקט תעזוב, אין. ברגע זה כבר החלפת את המטרה שלך, כשהמטרה שלך להיות מקושר איתם בצורה יפה, טובה, נכונה, הדדית, קשר הדדי, שווה, ואז אתה מתחיל להתייחס למה שהם אומרים כסיבה לחיבור, ואז יש לך סבלנות, כי בשבילך העיקר זה החיבור. וכמה שהוא ידבר, השני והשלישי, מתוך זה תוכל לתפור את רשת החיבור ביניכם.

וכך אתה מזלזל ברשת הזאת, לא אכפת לך מהיחסים, אכפת לך מהפרויקט, "דברו מהר, אם לא, לכו מפה". לא. עזבו את הפרויקט, חשוב לנו היחס בינינו.

אורן: ומה עם הפרויקט?

מה עם הפרויקט? אחר כך יהיה. אתה שאלת איך אתה יכול להתגבר על חוסר סבלנות, אז אני נותן לך פטנט, אתה צריך להחליף את המטרה כרגע. לא הפרויקט חשוב אלא היחסים ביניכם.

יעל: האם סבלנות כלפי כל אדם, היא מפתח למערכת יחסים טובה? יכולה להיות מערכת יחסים טובה בלי שתהיה סבלנות?

יש אנשים שמוכנים לשמוע את הזולת, אבל זה לא מזיז להם. דברי, דברי.

יעל: מה זאת אומרת? יש להם סבלנות, אין להם סבלנות? איך זה קשור לסבלנות?

זה לא חשוב. יש אנשים יותר סבלנים, ויש פחות. ככל שהאדם יותר מפותח, בטוח שיש לו פחות סבלנות, כי האגו שלו מפותח ואז הוא דורש שיהיה תכלס. השאלה שלנו, מה אנחנו עושים עם הדור הבא, שתהיה להם עוד פחות סבלנות. איך אנחנו בכל זאת מגיעים איתם למצב שהם יכירו את השכנים שלהם, את הרחוב, את העבודה, את השכונה, שהם יהיו קצת יותר פתוחים, ולא יסגרו את עצמם בתוך החדר. הרי אנחנו מתקדמים למצב שכל אחד סגור עם בריח בדירה שלו, ואפילו בחדר שלו. אנחנו לא יכולים להיכנס לחדר של הילדים, הם סוגרים את הדלת עם מנעול וזהו, "עזבו אותי, זה השטח שלי. לכאן אף אחד לא נכנס".

אנחנו צריכים ללמד אותם איך להתגבר על חוסר הסבלנות, כי זה מביא אותנו לניתוק שהופך להיות מאוד מסוכן לכל החברה. על ידי פייסבוק וטוויטר לא נוכל להבין זה את זה, זה סתם משחק מכני. אנחנו צריכים להחליף את המגמה. שההבנה ההדדית, ההרגשה ההדדית, מביאים אותנו להצטיינות מיוחדת, אנחנו מגיעים לרמה אחרת של הקיום, להרגשת המציאות החדשה.

ולכן חשוב לי להשתמש בסבלנות כדי לבדוק איפה אני נמצא כלפי השגת החברה החדשה. ששום דבר לא נברא בי סתם, אלא סבלנות או חוסר סבלנות זה קנה המידה עד כמה אני נמצא בקשר נכון עם הסביבה. כי אם אני אוהב אותם, יש לי סבלנות. אם אני מזלזל בהם, אין לי סבלנות.

אורן: אז סבלנות וחוסר סבלנות זה קנה מידה עד כמה הקשר שלי איכותי עם האחרים?

כן.

אורן: לפי המפתח שנתת עכשיו, שאם אני אוהב אותם יש לי סבלנות, ואם אני לא אוהב אותם אין לי סבלנות.

נכון.

אורן: נניח שאין לי סבלנות, כי אתה אומר שבדור הבא זה יהיה פי כמה וכמה מהיום. אז אנשים עם אגו גדול, איך הם יגיעו למצב של סבלנות? הם בחוסר סבלנות טוטאלי, שילך ויקצין.

מה זה יקצין? הם לא יוכלו להיות במקום אחד, במשרד אחד, בעבודה במשהו, לא חשוב. הם לא יבינו זה את זה. הוא ייצא לשטח עם הטלפון, וההוא לא רוצה לשמוע אותו. אנחנו מגיעים למצב שמורות בחדר המורים בבית הספר לא מדברות זו עם זו. גם ילדים, כל כיתה מחולקת לשניים שלושה וזהו, לא מתחברים. פעם היו בנים לחוד, בנות לחוד, היו אולי שתיים שלוש קבוצות, אבל זה היה אחרת מהיום. היום אין דבר כזה.

אורן: היום לגננת בגן ילדים אין סבלנות לילדים.

נכון.

יעל: איך מייצרים את אותו מקום של סבלנות?

תיקון האדם. סבלנות היא אינדיקציה, קנה מידה, עד כמה אנחנו נמצאים בקשר נכון או לא נכון עם אחרים. אם אנחנו מגיעים לבניית החברה החדשה, לאדם שהוא יהיה אדם כנותן, כמשפיע, כרוצה להיות בקשר יפה וטוב עם האחרים, אז סבלנות או חסר סבלנות בשבילו זה ממש קנה מידה איפה הוא נמצא.

הוא צריך להביא את עצמו למצב ש"יש לי סבלנות, אני בכלל לא מרגיש זמן, אני מוכן להיות איתכם בחברותא, בסביבה הזאת לנצח". ואז הזמן באמת נעלם, אנחנו לא מרגישים את עצמנו שתלויים מכאן ועד כאן ואני חייב לרוץ. לא.

יעל: היום מדברים על המקום של דחיית סיפוקים, כמו שאתה אומר, ילדים היום רוצים הכל עכשיו תוך שנייה. אפילו התקשורת היא בשתי מילים, אין תקשורת של משפט שלם, יש שתיים שלוש מילים והם כבר מבינים את כל המשפט, בזה נגמר כל הסיפור. האם יש מקום באמת ללמד ילד לדחיית סיפוקים?

אורן: מה זה דחיית סיפוקים?

יעל: זה בעצם אותו מקום שאני צריך ללמד את עצמי אם אני מאוד מאוד רוצה משהו, איך אני בעצם מונע מעצמי את אותו סיפוק ואז יכול לחכות בסבלנות.

בשביל מה? לא, אני חושב שזה לא טוב. אני צריך רק להעלות חשיבות של משהו אחר לעומת הדבר הזה. לדוגמה, אסור לי מתוק, כך אמר לי הרופא, ואני מאוד אוהב מתוק. וזה פלא, כל החיים לא אהבתי מתוק, ושנעשיתי זקן אני מת למתוק. ואמרו לי לא, מה לעשות? מה אני אעשה?

את אומרת, שאני חייב להתגבר, וכל הזמן להגיד לעצמי לא, אל תיקח, ולא יהיה. נכון?

יעל: להתאפק, כן.

להתאפק. בשביל מה?

יעל: כדי שאני אדע להיות יותר סבלנית.

אני בכל זאת נמצא בחוסר סבלנות, אני נמצא במתח פנימי. אז במקום לעצור את עצמי ולקשור את עצמי, איך אני לוקח את עצמי למטרה אחרת יותר חשובה מהמתוק, ואז אני לא אצטרך להילחם כל הזמן. בשביל מה לי כל הזמן להסתכל על העוגה, ולהרגיש שאני סובל, ואני לא יכול, ואני לא אתן לעצמי, בשביל מה לי להיות כך? זה נקרא חוסר סבלנות. וכך אני אחיה במתח?

אורן: אז מה תעשה?

אני צריך לשנות את הכיוון שלי.

אורן: לאן תשנה?

לראות דברים יותר חשובים.

אורן: להיות בריא?

להיות בריא, או בכלל להתעסק במשהו אחר. נניח שהייתה לפני עוגה, וכבר לא אכפת לי לא הרופא ולא אכפת לי מכלום, אני גומר אותה. אבל אם פתאום יש לי טלפון, ואני מדבר עם מישהו, ונכנס לכל מיני דברים, נעימים יותר או פחות, אני עכשיו חושב על העוגה? לא. שכחתי מזה. ואם יש פתאום תכנית בטלוויזיה שמושכת אותי, שכחתי ממנה. כל כך רציתי, ופתאום שכחתי.

זאת אומרת, אדם הוא בסך הכל רצון ליהנות. אז כמו שרציתי ליהנות מהעוגה והייתי בחוסר סבלנות, עכשיו אני החלפתי את מקור התענוג ואני נקשר למקום התענוג החדש. בשביל מה לי להיות במתח כלפי העוגה הזאת, אלא אני יכול ליהנות ממשהו שמותר לי וכדאי לי. בשביל מה לסבול וכל הזמן להיות בלחץ, במתח, בחוסר סבלנות, אם אני בכלל מסיר את זה ממני.

אורן: על ידי ששמת משהו אחר.

כן. ודברים טובים, דברים שמותרים. ואפילו טובים וממש מועילים.

אורן: קודם העלנו נקודה שלא ביררנו אותה עד הסוף ומאוד חשוב לי להבין אותה. עד עכשיו דיברנו בעיקר על דברים שקשורים ליחסים בין אנשים, סבלנות, חוסר סבלנות, ואמרת שזה אינדיקציה של קשר טוב וחוסר קשר טוב.

לפעמים יש דברים שאדם צריך סבלנות בלי קשר לאנשים אחרים. למשל אתה עושה משהו מסוים, משהו בתחום האמנות, בתחום הכתיבה, איזו יצירה מסוימת, שלא יעזור להתייחס בחוסר סבלנות כי יש פה תהליך שצריך להבשיל, צריכה לבוא איזו הברקה, ולפעמים דרוש זמן כדי שהדבר יתפתח ויתהווה. כמו הדוגמה הכי טבעית, הריון. להריון יש את החודשים שלו, אין פה חוסר סבלנות. איך אדם יכול לפתח סבלנות כשאין לו סבלנות בעצמו לתהליכים?

בעזרת הסביבה.

אורן: מה פירוש?

הוא צריך כמה חברים, שהם יחלקו את חוסר הסבלנות שלו לדבר גדול וחשוב, וזה יכול להיות מטרת חייו, אבל הוא לא מסוגל. אז יבואו מספר אנשים וישתתפו עמו יחד, ואז חוסר הסבלנות שלו יתחלק בין כולם ויהיה סביל, זאת אומרת, הוא יוכל לסבול.

אורן: מה זאת אומרת יתחלקו עמו? במה? זה פרויקט אישי שלו.

לא חשוב. הם מצטרפים אליו כדי לדבר, כדי להבין, כדי שיחלק את המתח שלו בין כמה.

אני רוצה שאתם תראו שכל הפתרונות יכולים להיות אך ורק מתוך החיבור עם אנשים אחרים. לא יכולה להיות שום פעולה בזמננו בלפתור את הבעיות, אלא על ידי חיבור בין בני אדם, ומתוך החיבור אתה מגיע לפתרון.

אורן: אנחנו חיים במצב שהאגו שלנו הולך וגדל כל הזמן, זה מביא אותנו למצבים של חוסר סבלנות מתגבר, התפרצויות אינסופיות. איך עוברים מהמקום הזה שהולך ומקצין, למשהו אחר?

אנחנו בונים סביבה שהיא נותנת לנו כרית ביטחון, ריכוך, השתתפות. אני נכלל מדעות של אחרים, ומתחיל לראות את כל הבעיות, את כל החיים בהרבה עיניים בבת אחת. כמו שאתה רואה את החיים גם דרך העיניים של הילד שלך, של אשתך, כי אתה בוחר כל הזמן מה טוב לנו, לכולנו, למשפחה, ומה לא. כך אתה צריך לייצב את החברה, שאתה תסתכל על כל דבר דרך עיני החברה, דרך החיבור ביניכם. ואם דרך החיבור אתה מסתכל, על כל דבר שתסתכל, אתה תראה איך שאתה הולך לקראת הטבע, ואתה בזה תוריד את חוסר הסבלנות שלך.

לחצו כאן להורדה