חיים חדשים - תוכנית 335 - קונפליקטים במקום עבודה, חלק א'

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו היום רוצים ללמוד איך לשפר את החיים שלנו, את היחסים בינינו, וננסה היום להתמקד במקום העבודה, מקום שכולנו באים אליו בבוקר וחוזרים הביתה בערב. ויש לנו בו כל מיני מצבים שאנחנו עוברים, ולפעמים גם הרבה קונפליקטים. והקונפליקטים האלה מעכירים את חיינו, הורסים לנו את הבריאות ומקלקלים את מצב הרוח. איך אפשר להתמודד עם זה, זה הנושא שלנו היום.

טל: אז אחרי שדיברנו על הצורך ההכרחי להגיע למערכות יחסים טובות, על כך שכל אחד לבד מנסה לבנות לעצמו איזה שהם כלים וזה לא תמיד מצליח, אנחנו רוצים לצלול לתוך החיים, לתוך היום יום, לתוך מקום העבודה שלנו, ומתוך סיפורי מקרה אמיתיים שהיו, שאני ואורן נציג, ננסה להבין איך חכמת החיבור יכולה לתת לנו מענה לכל הבעיות האלה ביחסים בינינו. אני רוצה שאנחנו ישר נצלול לתוך אחד ממקומות העבודה האלה.

אני ואורן עובדים בחברת סלולר, ואנחנו כבר הרבה שנים נמצאים בארגון. לאחרונה אחד מעובדי השירות, מאלה שעונים לטלפונים, נאלץ להפסיק את עבודתו, ובעל הבית, הבוס שלנו, ביקש מאיתנו להחליף אותו בתורנות. ובמקום לעשות את מה שאנחנו עושים, חלק מהזמן נצטרך לתת את השירות הזה. אני באופן אישי מאוד התנגדתי לעניין הזה, כי זה לא באמת לכבודי לעשות תפקיד שהוא לא חלק מהתפקיד שלי, וכמובן שאני כבר הרבה שנים לא ברמה כזאת שאני צריכה לתת את השירות הזה, ואמרתי לבוס שלי שזה לא נראה לי, אבל הוא אמר שהוא מצפה ממני ומהעובדים לקחת את המקום של מישהו שחסר כשצריך. וכך בלית ברירה אני מוצאת את עצמי מגיעה לעבודה יום יום ועושה משהו שהוא נגד רצוני, ובפנים מצטבר אצלי הרבה מאוד כעס.

אנחנו כארגון לקחנו אותך כמומחה לחכמת החיבור, ליחסים, בשביל לייעץ לארגון שלנו איך להתנהל בצורה טובה יותר. יש לנו מפגש איתך פעם בשבוע במשך שעתיים שלוש. מתחת לפני השטח יש כעס מאוד גדול אצלי ואולי אצל עוד עובדים. והיינו מאוד שמחים לשמוע ממך איך אנחנו יכולים מתוך המצב הזה להתקדם, ובאמת להגיע למצב יותר נעים לכולנו?

קודם כל, אם הוא המנהל שלך, אז את חייבת לקיים את רצונו.

טל: נכון.

אם זה לא מוצא חן בעינייך אז יש לך בחירה, או לעזוב את מקום העבודה או להישאר ולקיים את רצונו, כך זה לפי החוק היבש והפשוט. אבל אני לא מבין למה את מתרגזת. כי אם היית שמה את עצמך במקומו, אז תגידי במה הוא לא צודק. הוא חייב למלא את המקום, הוא חייב שמישהו יעשה את זה. הוא מצפה שהעובדים שלו, כל אחד יקח איזה חצי יום בשבוע או יום בשבוע וימלא את התפקיד של האדם החסר.

טל: אז אתה לוקח אותי לשיחה אישית ומסביר לי את זה? אתה עושה איתי איזו עבודה כדי שאני אבין את זה?

לא, אני רוצה להבין את היחס שלך למה שאמרתי. האם זה המצב?

טל: כן. זה המצב.

אז לַמה את מתרגזת?

טל: כי זה לא התפקיד שלי, זה לא לכבודי לעשות תפקיד שהוא כביכול זוטר משלי, והוא לא צריך לבקש ממני לעשות משהו שהוא בכלל לא מתאים לי.

זאת אומרת, זו בעיה שלו, לא שלך.

טל: נכון.

זאת אומרת, יש לך ולו הסתכלות שונה על העבודה.

טל: כן.

הוא מסתכל על העבודה כך, שהכול המחלקה שלו, ואז הוא דואג לכל המחלקה, ואת דואגת רק לכיסא שלך.

טל: כן.

האם זה היחס הנכון? מה את חושבת?

טל: אני חושבת שזה יחס מציאותי שקיים היום בכל מקום. כל אחד מנסה להסתדר ולעשות את הדברים בצורה הכי נכונה בשבילו. אני עבדתי קשה בשביל להגיע לאן שהגעתי. השקעתי, למדתי הרבה שנים. אני לא באתי לארגון הזה בשביל לעשות תפקיד שכל ילד יכול לעשות. אז זה שעכשיו מבקשים ממני לעשות אותו, זה לא מתאים לי.

אבל את אומרת שאת עובדת בארגון. מה זה נקרא "ארגון"? איזו מין קואופרציה, אנשים וכסף ואיזה רעיון, שעל ידי זה כולנו עובדים יחד, כולנו מרוויחים יחד, כולנו נהנים. בכל זאת, יש כאן ארגון, קשר בין בני אדם. אז למה את לא יכולה לראות לא רק את המקום הצר שלך, אלא גם את העניין הכללי של כולם? קצת להראות את האחריות שלך כלפי כל העניין. את לא תלויה רק במקום העבודה שלך, אלא את גם תלויה איך מקום העבודה שלך קשור ליתר מקומות העבודה בארגון, ובהצלחת הארגון.

טל: כנראה שחסר כאן איזה תהליך שהוא לא יהיה רק מצידי, כי אני צריכה להרגיש שהיחס של השותפות הזאת הוא בא מכולם. הוא גם בא מהמעסיק שלי, כשאני אצטרך משהו אולי הוא גם יעזור לי. זאת אומרת, אני בפני עצמי מאוד קשה לי לעשות צעד כזה מתחשב אם אני לא מרגישה שהאווירה הכללית היא של התחשבות.

אבל חוץ ממך גם אחרים עובדים באותו מקום, וגם הם מחליפים אותו עובד שחסר.

 טל: כן.

אז מה הבעיה? גם להם יש טענות כאלו?

 טל: כן.

ואתם לא מבינים שבינתיים צריכים לעשות את זה?

טל: יכול להיות שכן, אבל זה לא מוצא חן בעינינו, ובינתיים אנחנו לא מרוצים. אז השאלה היא באמת איזה תהליך אתה תעביר אותנו כדי שמעבר אולי להבנה השכלית, אנחנו באמת נהיה מרוצים מהסיטואציה הזאת שנוצרה. כי בינתיים מה שקורה זה שיש לנו את המחנה של העובדים, והבוס שלנו במחנה השני, ובינינו יש ניגוד אינטרסים. אנחנו לא מרגישים שאנחנו ביחד בסיפור הזה. הוא מנסה לקבל מאיתנו כמה שיותר, ואנחנו מנסים לשמור על עצמנו ולקבל כמה שיותר ממנו, וזה הסטאטוס קוו.

ואם הייתם יושבים במעגל ביניכם ומדברים, עם ויכוח ובלי ויכוח, האם הייתם יכולים להגיע לאיזה פתרון?

טל: יכול להיות שכן, ויכול להיות שהיה מתעורר ויכוח כזה שרק היה עוד יותר מלבה את האש.

נניח שתבקשו ממנו לעשות כזאת ישיבה, אם כל העובדים שלו כך רוצים לעשות, בטוח שהוא לא יכול לסרב. ומה יהיה? מה תגידו לו?

טל: נגיד לו שאנחנו לא מוכנים.

ומה הוא אז יגיד? שאין לו אפשרות לפתור את הבעיה הזאת אחרת. אולי הוא קיבל מלמעלה פקודה, שצריך לעשות את העבודה הזאת מבלי להביא אדם אחר, ולחסוך בפועֵל אחד.

טל: זאת אומרת, שכדי לפתור את העניין, אתה אומר שחייבת להיות הידברות עם הבוס שלנו, סביב הנושא.

כן, שאתם תרגישו שהעבודה הזאת גם נכללת במחלקה, וכולם צריכים לקחת את הנטל הזה, ואולי עוד כמה דברים. אולי אחר כך יפטרו מנקה, ואולי יפטרו איזה שוטר או עוד מישהו, ואתם תצטרכו גם לקחת על עצמכם את הדברים האלה. אמנם זה לא לכבודך, אני מבין, אבל תצטרכי פעם בשבוע נניח לנקות את המקום שבו אתם עובדים. מה הבעיה?

טל: זה יכול ליצור מירמור מסוים.

זאת אומרת, זה לא החוזה שחתמת בכניסה לעבודה.

טל: כן.

בסדר, אז מה? יש שינויים, מה לעשות. אף אחד לא מבטיח שלא יהיו שינויים. יש שינויים גם אם את מסכימה או לא מסכימה, ואף אחד לא מחזיק אותך.

טל: חשבנו שנעבור איזה תהליך של חכמת החיבור ואז נגיע באמת לאיזו הסכמה.

מה חכמת החיבור צריכה לתת? היא צריכה לתת לכם, לכולם, הרגשה שאתם פועלים יחד, עובדים יחד, שזה המקום שלכם, שסך הכול המחלקה מקבלת איזו משימה, וכולם ביחד בתמיכה הדדית, ברוח יפה וטובה שבתוך המחלקה מבצעים אותה. אז למה אי אפשר לבצע גם שמירת ניקיון, דווקא כולנו יחד? לעשות זאת בצורה יפה, עם מוסיקה ועם שירים וקצת בדיחות, ודווקא לרכך קצת את המצב הזה שכולם יושבים ליד המחשבים שלהם ולא זזים. וזאת שאלה כמה באמת אתם עובדים, זה ברור שיש זמן לכל דבר. אז למה לא?

זאת אומרת, הכול תלוי ביחסים ביניכם. אתם יכולים לעשות כל דבר, ולא חשוב שזה פחות מלוכלך או יותר מלוכלך, זה פחות מהדרגה שלך או יותר מהדרגה שלך. זה לא חשוב. העיקר שמזה את נהנית. כמו שאת נהנית לעשות משהו לפי מקצוע שלך, כי זה נותן לך הרגשה של חשיבות עצמית, אז תרגישי חשיבות עצמית מכך שאת משתתפת עם כולם בעבודה שהיא כללית. שאת עושה טוב לכולם וכולם לך, ויש לך מזה מצב רוח טוב יותר מכל הצלחה מקצועית אחרת.

טל: איך אתה הולך לגרום לנו ליהנות מכך שאנחנו עכשיו ביחד מנקים?

למה לא? מה יש בזה שמוריד אותך כל כך? אני חושב שזה יכול להעלות את כל החברה למעלה, דווקא לחיבור הדדי, לאיזו התפרצות של בדיחות, שמחה, רוח יפה כזאת, קלילה.

אורן: אבל איך תגרום לי להשתתף בכזה מבצע ניקיון כלל ארגוני, או מה שזה לא יהיה? הרי אין לי שום רצון לזה.

של המחלקה, במקום שאתם עובדים, במקום שאתם נמצאים? למה שלא?

אורן: מה זה "למה שלא"? כי לא באתי להיות עובד ניקיון פה בארגון. אם אין לכם עובדי ניקיון, תיקחו עובדי ניקיון. תוציאו עוד כסף כל חודש ותיקחו.

לא, אנחנו לא נוציא עוד כסף.

אורן: אני הבנתי שאתה מצייר מטרה שכולם ירגישו שהכול בתמיכה הדדית, ביחד.

כן.

אורן: המטרה ברורה. איך תביא אותי רגשית להגיע אל המקום הזה ולעשות אותו בשמחה?

כי זה המקום שלכם.

 אורן: אז איזה תהליך תעביר אותי כדי ליצר זאת? אתה אומר כך, אני יכול להביא אנשים שעובדים במקום מסוים להרגשה שזה המקום שלהם כמו הבית שלהם. ואז אתה אומר לי כמו בבית אתה יכול לנקות את הבית, אתה יכול לסדר אותו, לעשות הכול כי זה הבית שלך. זו המטרה?

כן, נכון.

 אורן: זה נקרא חיבור בין אנשים?

חיבור בין אנשים זה שאתם תרגישו שאתם אחראים על כל המחלקה. כל המחלקה מקבלת איזו עבודה, מבצעת ומוסרת הלאה. אז אתם אחראים על המקום, על הניקיון, על השמירה, על כל מיני דברים, כל מה שיש. וכולנו יחד דואגים לסדר את העבודה ולשלוח אותה הלאה.

אורן: יפה. אם הייתה לנו כזאת תחושה אתה אומר שטל לא הייתה מרגישה ממורמרת מכך שמבקשים ממנה חצי יום לענות לטלפונים, כי פקיד השירות לא נמצא?

כולם מתחלקים בנטל הזה.

אורן: עכשיו זה לא המצב, אבל אתה אומר שאם נפתח כאלה יחסים בינינו שההרגשה שלנו תהיה שכולנו פה ביחד, אז טל לא תרגיש ממורמרת מהעבודה החדשה שסידרו לה, רבע משרה שלא מתאימה לכישורים שלה בכלל, נכון?

כן.

 אורן: נאמר שיש לך איתנו מפגש של פעם בשבוע, איזה תהליך אתה הולך להעביר אותנו כדי שנגיע למקום הרצוי הזה, שאתה רואה אותו כבר ממש מוחשי, ואנחנו רחוקים ממנו שנות אור. אמרת שאנחנו בשמחה ננקה, בשמחה נענה לטלפונים, וכן הלאה. איזה תהליך תעביר אותנו מהמקום של היום למקום הזה שאתה מתאר?

אתם צריכים להרגיש שהמקום הזה שלכם.

אורן: איך תוביל אותנו לתחושה הזאת, זאת בדיוק השאלה?

דרך השתתפות בשיחות ביניכם.

אורן: על מה תשוחח. נניח שהמצב הוא כזה שטל כבר שבוע מבקשים ממנה לענות לטלפונים, והיא עומדת להרוג את הבוס. אתה מגיע לארגון שלנו, כמומחה בחכמת החיבור, היא תיארה לך את הרקע שתרגיש את הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח. כי אולי כשאתה תבוא אנחנו לא נדבר על זה, אבל תדע שבבטן אנחנו מתפוצצים על זה. כי שבוע ימים מבקשים ממנה וגם ממני לשבת חצי יום ולעשות טלפונים במקום הפקיד או הפקידה שנעדרים מהעבודה בתקופה האחרונה.   

אתה מגיע אלינו וזה המצב הרגשי בינינו, זה מצב היחסים בינינו. אנחנו מרגישים מושפלים עד עפר מה שנקרא. משתמשים בכך שכרגע אנחנו לא נעזוב ולא נתפטר, כי השוק הוא קצת בעייתי, ומכריחים אותנו בכוח לעשות דברים שהם אלף רמות מתחת לכישורים שלנו. בתוך המצב הזה אתה מגיע כמומחה לחיבור, מה אתה עושה איתנו? איך מפה אתה מקדם אותנו בדרך שאתה תרצה, להגיע אל התמונה המושלמת הזאת שכולם בשמחה יוצאים לנקות. מה התהליך?  

התהליך הוא פשוט. אנחנו חיים כדי להגיע לקצת הרגשת התענוג, לשמחה. רק בשביל זה אנחנו חיים. החומר שלנו הוא קבלת התענוג, לקבל תענוג, רוצה ליהנות. אני יכול ליהנות מזה שאני מתמודד עם מישהו ועומד כמו סלע, ואז רב עם מישהו ומרביץ, ומחלק פקודות וכן הלאה, ומזה גם מקבל תענוג בגאווה שלי. אבל קשה להיות כל הזמן כך, וזה עולה בהרבה עצבים וכוח, ובאמת אני יכול לקבל תענוג ובצורה הרבה יותר יפה, רכה, שלא מחייבת אותי להיות כל הזמן במתח ובעצבים, מזה שאני נמצא בחברה יפה וטובה. שכולם מתייחסים אלי בצורה ידידותית. זה אחד מהשניים.

אני רק צריך לדעת ממה אני רוצה ליהנות, ממה כדאי לי ליהנות. לעשות חשבון, או ממריבות עם האחרים, או מיחסים טובים עם אחרים, אחד מהשניים. אם אנחנו עושים חשבון אנחנו רואים שאם אני רב עם אחרים, אני כל הזמן צריך להיות בלחץ. אמנם שאנחנו רגילים לזה, אלה החיים שלנו, אבל עד מתי, עד כמה. עד שהלב נשבר, עד שלחץ הדם עולה, עד שהסוכרת מתפרצת, עד שהורגים זה את זה, עד שנלחמים זה עם זה בין המדינות. עד כמה אפשר לחיות בתוך שנאה.

אנחנו רואים שכלפי ילדים אנחנו לא רוצים שזה יקרה. אנחנו אומרים לילד, אל תרביץ לו, אל תתווכח, תהיה אדיב, תהיה יפה עם כולם. למה אנחנו כך אומרים לילדים שלנו? גם אתה בטח אומר כך לילדים שלך. למה? כי זה בטוח, זה מבטיח להם חיים קלים, יפים, טובים. אז למה אתה לא רוצה להגיד את זה לעצמך?

אורן: שהבוס יגיד את זה לעצמו.

אני שואל עליך ולא על הבוס. אתה תלוי בו הוא לא תלוי בך, או תלוי פחות.

אורן: לא יודע אם הוא לא תלוי בי. אני פה בארגון הרבה שנים, הוא בהחלט תלוי בי.

אני שואל אותך למה אתה לא יכול להגיד לעצמך אותו המוסר כמו שאתה אומר לבן שלך הקטן?

אורן: כי מה החוכמה שבכל דבר אני אוותר לו. מחר הוא יגיד לי כמו שאמרת, הנה אתה היועץ הארגוני החדש מומחה לחיבור, נתת לו רעיון לתת לי לעשות ספונג'ה. לא מתאים לי בכלל לענות לטלפונים, ולעשות ספונג'ה. מחר תגיד לי להכין לו קפה לישיבה. לא בשביל זה אני נמצא פה בארגון 15 שנה.  

טל: בחברה שלנו קוראים לזה פראייר. מי שכל הזמן מסכים בסוף דורסים אותו או מנצלים אותו.

אבל אם כולם נהיה בהסכמה שזה דבר טוב, למה שלא נביא קפה כל אחד לשני.

אורן: בשביל זה משלמים לי כסף כדי להביא קפה? שיביאו מישהי באלפיים שקל שתעשה קפה. אני עם הכישורים שלי יכול פה לעשות בעשר דקות דברים שהיא לא תעשה בחודשיים.

אתה לא עושה בעשר דקות, אנחנו יודעים עד כמה שאתה שורף את הזמן.

אורן: מה עשית אותי עכשיו מגיש קפה, האם בשביל להגיש קפה ולעשות ספונג'ה אני פיתחתי קריירה, האם זה החזון של ההתקדמות בקריירה שלי? לא הבנתי לאן הולכים.

רק תקשיב. יש לפניך שתי אפשרויות או לחיות באווירה של שנאה, או להיות באווירה של אהבה. נניח אהבה, בכל זאת נקרא לזה כך. מה היית ממליץ לבן שלך, לאן להיכנס, לאיזה חברות, לזו או לזו?

אורן: ברור שלאהבה, ברור.

לאהבה. למה אתה לא רוצה לחיות בחברה של אהבה בעצמך?

אורן: אני אשמח לחיות בחברה של אהבה.  

אז בוא אנחנו נשתדל לבנות את זה. מה זה נקרא שאנחנו בחברה של אהבה? שכולנו מתייחסים לכולם בצורה יפה, טובה. אין הבדלים בין אחד לשני, כולם מתייחסים יפה לכולם, כל אחד דואג שלשני יהיה טוב בצורה הדדית. כולנו כבר מרגישים את עצמנו, לא כמו במשפחה, אני כבר לא נותן לך דוגמה עם המשפחה, כי אני רואה שלתת לך דוגמה עם המשפחה יכול להיות שזו לא דוגמה טובה. מי יודע מה קורה לך שם במשפחה. אלא אנחנו בונים סביבה יפה, סביבה חמה, סביבה חדשה.

ונניח שיש מקרה כזה שישנה בעיה לקבל לעבודה שלנו מנקה וטלפנית, ועוד לא חשוב מי. ישנה בעיה, לא נותנים למחלקה שלנו אפשרות ליותר כסף, מה לעשות. אז אנחנו מאין ברירה יכולים להתחלק בינינו, ולעשות את כל הדברים האלה יחד בצורה יפה. למה שאנחנו לא ניקח את זה כסיבה לחיבור דווקא, סיבה להרגשה יפה. למה שלא נעשה את זה יחד. למה שלא ניצור אותו מקום, אותה אווירה שמזה אתה תרגיש רווח ולא הפסד.  

טל: איך תביא אותנו לתובנה הזאת שהיא באמת תבוא מתוכנו, שאנחנו נחליט "כן בואו נעשה את זה כי זה ישפר דווקא את האווירה, אנחנו נרוויח מזה בסופו של דבר". זאת אומרת, איך אתה מביא אותנו מהמקום של ההתנגדות למקום של שיתוף פעולה? 

אני לא מדבר אתכם על זה שאתם צריכים בסופו של דבר לצאת לעבודות ניקיון. אני עובד אתכם על המצב שאתם תרגישו צורך ביחסים יפים ביניכם במקום העבודה. אתם באים לכאן ב-80% כדי לקבל משכורת, אבל חוץ מזה ב-20% כדי להרגיש יפה וטוב, שמקום העבודה הופך להיות מקום לתענוג, לא רק בכסף אלא בחום, ביחס היפה. שכולם שותים בהפסקה קפה, וקונים ביחד איזו עוגה, ויש איזה משהו שנותן לאדם הרפיה בתוך כל העצבים, בתוך כל הלחץ שקורה. אפשרי לעשות את זה? ואם לא, אז נתקדם עוד יותר לאט. אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע לזה.  

טל: איך אתה מתייחס לקונפליקטים ולכעסים שקיימים כרגע?

אני לא מתייחס אליהם בכלל, זאת הבעיה שלכם. אני לא מסתכל עליהם, אני לא בא לפתור את הקונפליקטים, אני בא להעלות את האדם מעל הקונפליקטים. אני רוצה שהוא יחשוב על המצבים הטובים, על החברה הטובה, ולא על החברה הרעה, כפי שאנחנו שמייעצים לילדים שלנו. אני מלכתחילה לא נכנס למקום הרע, אני נכנס למקום ומשתדל לעשות אותו טוב.

טל: ואם הגעת בבוקר ואנחנו טעונים מאוד, ועברנו השבוע ויכוחים ומריבות. ועכשיו קשה לנו להיכנס אולי לדיון הזה, או למשחק שנעשה ביחד, או לכלים שמראים לנו את הטוב, כי אנחנו עדיין נמצאים ברע, אז האם לא עדיף להתייחס קודם למצב שבו אנחנו נמצאים, לתת לו איזה מענה?

לא, אין לי מענה. במישור שלכם אין לי מענה.

טל: כי קודם אמרת בואו נעשה איזשהו דיון עם בעל הבית, נדבר איתו על מה שמפריע לנו.

לא, רק שאתם תבררו ותדעו שהוא נמצא במצב שהוא לא מסוגל, זה לא תלוי בו. נניח שלפי המאזן, לפי עוד תנאים, הוא לא יכול להחזיק יותר את המשרות האלה. והוא מראה לכם שלא מתוך רוע הוא רוצה לעשות לכם משהו, ואתם דווקא עושים משהו, כפי שבדרך כלל אתם חושבים.

טל: זה כבר צעד גדול מאוד, כי כן נעשה איזה בירור, כן הייתה איזו התייחסות למה שמציק לנו. לא התעלמת ממה שמציק לנו, נתת לנו לדבר עם המנהל.

ואפילו שזה כך, נזמין אותו גם להשתתף באותה סדרת השינויים שאנחנו רוצים לעבור, ויכול להיות שאחרי זה הוא ידאג שתהיה מנקה, שתהיה טלפנית. אבל לא שאנחנו לא נסכים עם זה, אלא הוא יחפש וימצא, כי גם הוא יעבור כל מיני שינויים. אני לא יודע מה יהיה הפתרון הסופי, אני יודע רק דבר אחד, אנחנו צריכים להביא את החברה להיות כאיש אחד, ואז אין את הבעיות הקודמות. כי כל הבעיות הקודמות נבעו מתוך האגו, מתוך השליטה, מתוך ההתנשאות של כל אחד ואחד, "לא מגיע לי ומי אני, ומה פתאום", וכן הלאה. מתוך הגאווה, מתוך שליטה. וכאן אנחנו מבטלים את השליטה והגאווה, ואז מרמה אחרת לגמרי, זה קורה על מי מנוחות, בקשר יפה ונכון, שכל אחד משתדל להוסיף חום. ואז הפתרון הוא אחר לגמרי, אני לא הולך לפתור את הבעיות הקודמות, אולי כבר אני לא אראה אותן בכלל כבעיות.  

טל: אתה יכול לתת דוגמה למשל. אם אנחנו כל השבוע התקוטטנו וכעסנו, וקשה לנו אפילו להסתכל אחד על השני, ואנחנו באים עכשיו למפגש איתך. איזה תרגילים היית עושה איתנו כדי להוציא אותנו מהמצב הזה?

הייתי לוקח נושא שלגמרי לא שייך לעבודה שלנו. כמו זוגיות, ילדים, משהו ששייך לגיל הזקנה, דברים שנותנים לנו אפשרות לראות את הבעיה הזאת קצת מהצד. ואז הייתי דן על הבעיות האלו עד כמה אפשר לשפר את המצב בחינוך ילדים, או בטיפול בזקנים, או בחולים ובכל מיני כאלה דברים. להביא את כולם לדעה אחת, לריכוך קצת, כי זקנים, ילדים, וגם יכול להיות זוגיות, הן בעיות ידועות, ונמצאים שם במצבים שצריכים באמת לטפל בהם ובדרך כלל הטיפול צריך להיות מבחוץ.

בצורה כזאת הייתי מיישר את כל עובדי המחלקה פחות או יותר בדעה אחת, בהסכמה, באיזה מין יחס יפה וטוב. הייתי מראה להם שאי אפשר כאן לפתור את הבעיה בצורה פרונטאלית, אלא רק אם אנחנו מתייחסים לכך בצורה כללית. לכולם באהבה, לכולם בהבנה, לכולם ביחס יפה, בטיפול חם. בצורה כזאת שהייתי מרכך אותם והייתי מקרב אותם זה לזה, כולם יחד. והם היו שוכחים מהעבודה, ומכל מיני בעיות שלהם. כך הייתי עושה אולי כמה פעמים עד שהם היו מרגישים שביניהם מתעצב איזה חום, נעשה איזה מקור חום, מקור הבנה, איזו מין הרגשה משותפת.

שאז זה נקרא חברה, זה נקרא מחלקה, ואז הייתי זורק לשם לאט לאט כל מיני בעיות. כמו שזורקים לאח עצים, פחם או משהו כך שיידלק, הייתי זורק לשם כל מיני כאלה דברים קצת יותר אגואיסטיים, קצת יותר שנוגעים לנו, אבל שהם כבר נשרפו בפנים. אולי מוסיפים אש למדורה אבל למדורה הכללית. זאת אומרת, צריכים לאתר במקום מספר בעיות שיש ביניהם, ויכוחים, במה הם לא מסכימים, מה לא נעים להם וכן הלאה. וכך הייתי מלמד אותם שעל כל פשעים תכסה אהבה, אין כאן יותר מה לעשות.

טל: זאת אומרת, שאחרי ההכנה שעשית שבה הרחקנו את האנשים ממקום העבודה.

להתחיל מרחוק בלי שזה יהיה שייך אישית לאף אחד.

טל: אתה בהדרגה כן נותן להם לדון בדברים שקורים בפועל?

אלה לא דברים שלהם, אני גם מציג את זה שזה לא שייך להם. אני נותן להם כל הזמן תרגילים זרים, כי אני מלמד אותם לשמור על יחס יפה. ובצורה הדרגתית אנחנו מלמדים כך את עצמנו כולנו כאן יחד, איך להיות למעלה מהאינטרסים האישיים שלנו וכך נגיע לפתרון. ויכול להיות שהפתרון יבוא לגמרי בצורה שלא ציפינו. 

לחצו כאן להורדה