חיים חדשים - תוכנית 339 - הרצון לחופש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום במסגרת תכנית "חיים חדשים" אנחנו רוצים לדבר על משהו שנמצא עמוק עמוק בלב כל אחד מאיתנו, וגם אם אנחנו לא חושבים על זה כל יום מבוקר עד ערב, אבל כשיש לנו קצת זמן להתבונן על החיים שלנו מהצד, אז זה נמצא שם, זה גדול, זה חזק, זה בוער, מדובר על הרצון להרגיש "אני חופשי". הרבה פעמים אנחנו שמים לב שהחיים כביכול הכניסו אותנו לכל מיני אזיקים מסוגים שונים, כל מיני כבלים פנימיים שיושבים לנו בפנים על הלב, סוגרים אותנו ולא נותנים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, מה שהיינו שואפים לעשות עם החיים שלנו. לא נותנים להרגיש חופשיים. היום נדבר על הרצון לחופש, הכמיהה האנושית שטבועה בכל אחד מאתנו.

ניצה: נתחיל מזה שכדי להכין את עצמנו לתוכנית הזאת ולדבר על הנושא הכל כך משמעותי והבסיסי הרצון חופש, עשינו הרבה מאוד שיחות ותשאולים. ניסינו להרגיש מה באמת הציבור מרגיש כלפי הנושא הזה של הרצון לחופש, ובאמת קיבלנו תגובות יוצאות מן הכלל. אנשים בעצם אומרים דבר מאד פשוט והוא, שעיקרו של הרצון הזה לחופש, לשחרור, לחרות, זה משהו שהיה טבוע בנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כחברה אנושית.

כל החיים לחמנו על הרצון להשתחרר מכפייה, משליטה, משלטון, מעבדות וכן הלאה, היום למעשה אנחנו נמצאים בתקופה שלכאורה אנחנו הכי משוחררים, הכל אפשרי, הכל פתוח השמיים הם הגבול, נראה שהכל בסדר. ובכל זאת בפנים, בלב, בראש, אנחנו מרגישים מאוד מאוד כבולים. כשאנחנו מסתכלים על הדור הצעיר אנחנו רואים את זה בצורה מאוד מאוד משמעותית.

טיילתי על אחד החופים בחו"ל, ובכל מקום ראיתי אנשים שמקעקעים על גופם כתובות של רצונות שהיו רוצים שיתממשו, שיתגשמו. ובכל שפה אפשרית ראיתי את המילה "חופש" וציורים של "כנפיים אל החופש" וכל דבר שקשור לזה. יש איזו כמיהה פנימית עצומה להשתחרר מאיזה שהם כבלים פנימיים שהאדם מרגיש וחווה אותם היום, אולי אפילו באופן יותר עוצמתי ויותר חזק מאי פעם בכל ההיסטוריה האנושית.

מהו אותו רצון בסיסי לחופש, לחרות?

חופש היא נטייה שקיימת לא רק בבני אדם אלא גם בחיות. כשאנחנו מאלפים אותן, הן מתרגלות לאט לאט לחיות לידנו, ובעצם הן מוכרות את החופש שלהן תמורת מזון, פינה חמה וכן הלאה, אבל בעצם זה קיים גם בדרגת החי. גם האדם כשהתחיל להתפתח מעל דרגת החי, הרצון לחופש שלו הוא הרצון לא להיות תלוי במשהו, אז קודם כל במשך המון שנות ההתפתחות האנושית זה היה תלוי בחופש מרעב. אפילו לגבי העבדות "בסדר גמור, אני מוכן להיות עבד רק שיהיה לי מזון" זאת אומרת שאני כבר לא דואג, חופשי מהדאגה לצורך הבסיסי שלי.

ואז נכנסנו לתקופת העבדות ועברנו אותה, כי גדלנו, הרצון שלנו להינות גדל, כי יכולנו כבר, פחות או יותר לספק לכל אחד ואחד את המזון, וגם אז נדרש החופש למין, למשפחה וכן הלאה. זאת אומרת שחופש זה לא להרגיש תלוי במשהו שאתה לא מסוגל לשמור על זה, להיות בעל הבית על זה. ואם כבר אפשר לקפוץ אפילו לתקופה שלנו, המעניין הוא, שהרצון לחופש הוא בעצם המניע של כל ההתפתחות שלנו, ההתפתחות הטכנולוגית, המדעית, וודאי גם החברתית שזה לאורך כל ההיסטוריה.

וכשאנחנו מגיעים לסיפוק הרצונות בימינו שזה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, משוכלות, ואני מדבר על רוב העולם לא על המקומות שם באמת עדיין צריכים לתקן את זה, ופחות או יותר זה נגיש לכל אחד, אז אנחנו רואים שהאדם בכל זאת לא מרגיש את עצמו חופשי. אלא הרצון לקבל שלנו, רצון לקבל הנאה ותענוג, הרצון ליהנות, הוא רצון של האדם להרגיש את עצמו חופשי מהרצון עצמו. מזה שאני רוצה כל הזמן ליהנות, אני כל הזמן לא חופשי, עכשיו אני רוצה לאכול ואחר כך לישון, אחר כך סתם לשכב, אחר כך לבלות, ומאוחר יותר אולי להתעסק במשהו, אולי לשמוע משהו, לראות משהו.

כל הזמן אני נמצא בריצה אחרי המטרה, למלא את הרצונות שלי. למלא את הרצונות זה כבר לא להיות חופשי, זה כבר משהו שמתעורר בי, שנמצא מעלי ולוחץ ומחייב אותי לכל מיני פעולות. ואת זה אנחנו מתחילים להרגיש יותר ויותר. הרצון ליהנות הוא זה שמפריע, הוא כל הזמן מחייב אותי לעשות משהו. זאת אומרת, דווקא עכשיו מתוך זה שאנחנו יכולים להגיע לכל המילויים וזו לא בעיה להשיג לעצמנו את מה שאנחנו צריכים פחות או יותר, זו פעם ראשונה שאם אדם משקיע הוא יכול להשיג כל מילוי ולהגיע לסיפוק של כל רצון, להרגעת הרצון.

אבל זה שאני בכלל נמצא בעבדות של הרצונות שלי, זה בעצם מתחיל להתעורר כבעיה. וכאן אני מרגיש את עצמי הרבה פחות מדרגת החי. כי לאחר שהחיה נמצאת בפינה שלה ומילאה את עצמה באוכל, בשינה והכל בסדר, אנחנו רואים שהיא מרגישה את עצמה מסופקת, מרוצה, היא לא מרגישה את עצמה כנמצאת בעבדות, אין לה הרגשה שמשהו כל הזמן סובב אותה, שכל הזמן מתפתחת בה איזו מדורה שבוערת בפנים ודוחפת אותה לעוד ועוד, למשהו שבגללו היא לא יכולה להיות בסיפוק לפחות זמני, ובהרגשת הנוחות, הטוב, במה שנקרא "מילוי הרצונות".

תמיד, בכל פעם, אנחנו נמצאים בהתפתחות, וההתפתחות הזו היא שמביאה להרגשת עבדות. כשאני בעצם חופשי מכולם, מכל מי שנמצא בעולמינו, ומכך שאני מפותח וממשיך להתפתח ברצון שלי אני כל הזמן נמצא ממש בעבדות המתגברת. זה דבר אחד שמרגישים בני אדם. ולכן אנחנו רואים שהם מאבדים דחף לבנות משפחה, להוליד ילדים, לעשות משהו עם עצמם, כי הם רואים כבר עכשיו שהמרוץ הזה לא נגמר "אני בכל זאת לא יכול להגיע לסיפוק, להיות מרוצה". אז הולכים לכיוון הפוך, והאדם, במקום לרוץ לעבוד, לשגשג, להביא את עצמו לאיזו הצלחה, פריחה, כי אנחנו רואים שגם אם ירצה להיות מישהו מיוחד, אז זה בכל זאת דורש חיי ריצה, חיי תחרות, הוא לא חופשי, הוא  תלוי בעוד אלפי אנשים שנמצאים גם הם באותו מרוץ.

אז אני לא נמצא באצטדיון במרוץ כזה, אבל אני נמצא במרוץ אחר, וכן הלאה. זאת אומרת שאנחנו לא מתפטרים מלחץ ואנחנו רואים עד כמה אנחנו עובדים. לדוגמה היאפים, כל מיני אנשים ממעמד הביניים של היום, עד כמה הם נמצאים כל הזמן במרוץ, בעבודה ובהתפתחות פנימית מקצועית, ואיפה נמצא החופש שלהם, חוץ מההרגשה שהם שייכים לאיזו רמה מיוחדת בחברה סולידית כביכול. אבל אנחנו מבינים שזה בסך הכל איזה מין טיפול פסיכולוגי, נניח, הרגעה עצמית ולא יותר.

ובאמת האדם, אחרי כל ההתפתחויות שלו, כל המטרות האלה שלו שהוא משיג כמו אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, משוכלות, שזה סך הכל מה שהרצון שלנו הכללי האגואיסטי רוצה להשיג, אחרי זה אנחנו מגיעים לשאלה של החיים והמוות. וכאן אנחנו לגמרי מרגישים את עצמנו עבדים ואבודים כי בסך הכל אנחנו רואים במה הכל מסתיים. ולכן על איזה חופש אני יכול לדבר, אם הרצון שלי התפתח לרמה כזאת שאני לא יכול לקבל את שליטת המוות עלי? זאת אומרת שאם הכל נגמר בצורה כזאת אז האם כדאי לי להשתדל, להצליח בחיים הקצרים שלי? אולי יותר טוב שאעשה דווקא תנועה הפוכה, כלומר לא לרוץ יחד עם אלה שרצים קדימה אלא לעצור ולספק את עצמי נניח, עם סמים, מריחואנה, כדורי הרגעה למיניהם וזהו. זאת אומרת, שכל אחד יסתפק במה שיש לו, ואז לפחות אני ארגיע את החיסרון הגדול הזה להיות לפחות בעל הבית לחיים שלי שזה נקרא "חופש", ולא לחשוב על זה. זאת אומרת, מכך שהאנושות לא מסוגלת לענות על שאלת החופש האמתי מהמוות היא הולכת לחפש בעצם משהו, כאשר בכל חיפוש וחיפוש שלנו יש איזו מין שאלה פנימית "האם בזה אני מדלג על הגבול של החיים?". וכאן אנחנו רואים שלכן האנשים מגיעים לייאוש בכל דבר שעוסקים בו.

אולי לא בדור הזה, אז בדור הבא, אבל מכל נטייה, מכל התפתחות שאנחנו מתפתחים, מאפשרים לעצמנו איזה ערוץ להתפתח בו, אנחנו רואים אחר כך שאנחנו עוזבים אותו, נמאס לנו כביכול, עוזבים כי לא כדאי, לא שווה, אין דחף פנימי. למשל תכנית החלל, חשבנו שאנחנו נצא לכוכבים, לפלנטות, שנגלה עוד עולמות, ציוויליזציות שקיימות בתוך יקום, אבל גמרנו עם זה, עם דבר שבעצם היה צריך להעלות כביכול את האנושות לדרגה אחרת, שהתרבות הזאת שלנו תצא למשהו עצום בלי גבולות. אבל לא, אנחנו לא מרגישים שבזה אנחנו מוחקים את הגבול בין החיים והמוות.

ואפילו שאנחנו חיים שמונים שנים במקום ארבעים שנים, מה יוצא מזה, מי מאושר מזה? זאת אומרת, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה איתנו לפני שאנחנו נולדים ומה אחרי שאנחנו הולכים מהעולם הזה. אם היינו יכולים להכיר את הגבולות ומה מעבר להם, גם לפני וגם אחרי, אולי איזה סיבוב מיוחד, גלגול מיוחד, משהו, אז זה היה מקרין אור מיוחד על החיים שלנו כאן, הזמניים האלה.

זה לא חשוב אם אני חי שמונים שנה או אם אני חי חמש מאות שנה. המוח שלנו מקרב לי את העתיד בכל זאת, ואפילו שזה נגמר, ואולי ייגמר בעוד הרבה שנים, כמו שאנחנו רואים עם הצעירים, שלפניהם עוד חיים של שבעים, שמונים שנה ויותר, אז הם כבר עייפים. ולכן אנחנו צריכים להבין שזאת הבעיה העיקרית של האדם, השאלה איך להיות חופשי מהמוות.

ניצה: קיבלתי למעלה ממאה תגובות לשאלה הזאת של מה זה "חופשי" וממה אני רוצה להשתחרר לחופשי. אף תגובה אחת מתוך המאה דיברה על החופש ממוות. אנשים רוצים להיות חופשיים כשהם עדיין בחיים. אנחנו עוד לא מדברים על זה שאני רוצה להיות חופשי ממוות, זה כביכול נראה לי רחוק.

 זאת שאלה סמויה בכל חיפוש, בכל מקרה, כשהם נהנים או עייפים או מיואשים.

ניצה: מאוד התחברתי מקודם לתיאור ההבדל בין האדם ובין החופש שדורשת החיה, שבאמת אם כובלים אותה או מכניסים אותה לכלוב היא רק רוצה לברוח, אבל ברגע שהיא מילאה את עצמה ואכלה והכול בסדר, היא יכולה לנוח.

ברגע שהיא יודעת שהיא ממלאה כאן את החסרונות הבסיסיים, היא מסכימה.

ניצה: זאת אומרת, יש איזו מין הרגשה שברגע שאני מסופק, כחיה, אני נח.

כן.

ניצה: כבני אדם אין לנו רגע דל, לא יכולים לרגע לנוח.

נכון.

ניצה: זה הקושי הגדול.

הרצון מתפתח כל הזמן.

ניצה: כששאלתי אנשים איזה רגש עולה בהם כשהם רוצים את החופש, הם אמרו שהם מרגישים תעוקה, מחנק.

מה הם צריכים לקבל כדי להיות מסופקים?

ניצה: לנוח קצת. קודם כל להיות מסוגל באמת להרגיש שאני מסופק ולהגיע לאיזה מקום של טיפת מנוחה.

מה זה "לנוח"? 30% מהצעירים לא עובדים. תשאלי את אותם צעירים שלא עושים כלום, האם הם מרגישים את עצמם חופשיים.

ניצה: כי זו לא המנוחה הפיזית.

זו מועקה פנימית.

ניצה: כן, זה משהו שכל הזמן מתבשל.

ומהו?

ניצה: את זה אני שואלת.

זו השאלה הסמויה על כך שהחיים הם ללא תועלת, ללא מטרה ברורה, והם דווקא נגמרים בסימן שאלה. ולכן אני, בעל שכל, בעל דמיון, כבר עכשיו מקרב בכוח השכלי שלי את הנקודה הזאת למקום שהכול נגמר, ומבין שאם זה כך, אז בשביל מה לי לרוץ, לאן, איזו מטרה יכולה לעזור לי לדלג מעל אירוע המוות? ואם לא, אז לא, אני נשאר, אני יוצא מהעולם הזה, וכל מה שיש לי נשאר, ולא אכפת לי איך זה נשאר, אני לא בעל הבית על זה, לא בחיים שלי, מכל שכן אחרי שאני מת.

אז יוצא שאדם לא יודע לשם מה לו להתקיים. אלא בכל מה שהם עוסקים, בתת הכרה הם מבינים שהם צריכים פשוט לבלבל את עצמם, ממש ככה, במילה גסה כזאת "לבלבל את עצמם" לעסוק במשהו שיטשטש את השאלה על מהות החיים. ובזה הם עוסקים.

ואז אפשר לראות מה יש בכלי תקשורת, ובכל השאר. הכול הכול הכול נעשה היום "לחם ושעשועים". "לחם" זה דבר בסיסי, זה בסך הכול שם כללי למילוי הבהמי, ו"שעשועים" זה למילוי האנושי. זהו. לכן זה נעשה עם כדורגל, ובכלל כל מיני ענפי ספורט, וכל מיני קונצרטים, ופאבים, ומה לא. וכמו כן כל מדינה ומדינה מעוניינת לעסוק בזה.

אנחנו כבר לא מדברים על הטרור, שגם זאת השאלה שנמצאת שם בתוך היסוד של כל המהומות, שזה לא עניין של דברים בסיסיים, כמו שהטרוריסטים מציגים. לא. ובדרך כלל מי שעושה מהפכות אלה לא אנשים עניים. זו פשוט אותה השאלה "מה יש לי לעשות עם החיים שלי"

ניצה: אתה בעצם אומר לי שמאחורי כל הדברים האלה שאנשים חושבים הם רוצים את החופש.

נדמה להם.

ניצה: עומד שם איזה רצון הרבה יותר גדול.

כן, כללי.

ניצה: שאני חייבת לומר שכרגע הוא אפילו נסתר מעינינו.

הם לא רוצים לעסוק בזה.

ניצה: כי זו לכאורה שאלה שאין עליה תשובה.

 בדיוק. אין עליה תשובה, אז אם כך, בשביל מה לי לפתוח אותה? זה סתם יגרום לי ייסורים. למרר לי את החיים? גם ככה זאת השאלה שממררת לי את החיים בימינו. אני לא צריך לעבוד כדי לקבל מילוי בסיסי, אני לא צריך לעשות שום דבר, אני יכול לחיות ואיכשהו, על ידי כל מיני מערכות אני מקבל איזה סיפוק. אבל מה אני אעשה עם השאלה הזאת? אני נשאר בבהלה. אם השאלה הזאת מתעוררת בי, אני רוצה לשכוח מהכול.

ניצה: אז מהו הרצון הזה לחופש?

זה חופש מהמוות.

ניצה: זה דווקא חופש מהמוות?

כן, זה העיקר. אם אדם היה רואה שהוא יכול להשיג את זה, הוא היה נותן את הכול.

ניצה: זאת אומרת, שווה לי לרוץ ולבנות דברים, כי זה כביכול נצחי, יש לזה המשכיות.

לא. זה גם להשיג את זה ולא לרוץ כל הזמן. להשיג את זה משך זמן מסוים, שאני משקיע את עצמי ואז יש לי שכר שהוא נצחי, שהוא בלתי מוגבל, שהוא משהו שממלא אותי ופותח לפניי אופקים שאין להם גבול. שאני נמצא בזה לא באופן שאני מרגיע את עצמי עם הסיגריה הזאת, אלא שאני יוצא מכל הגבולות, שאני באמת משיג מילוי לאותה השאלה הסמויה שכל הזמן קיימת בי ואוכלת אותי.

ניצה: אני חושבת שמה שתיארת עכשיו זה איזו רמת מודעות שהיא אולי צעד אחד קדימה.

לא. זה נמצא בכל אחד. אני טוען שזו הסיבה לטרור, לכל מיני מלחמות ה"גרילה" האלה וכל מיני קבוצות של פונדמנטליסטים כאלה שקמות בכל העולם. זאת השאלה העיקרית. חשבנו שיצאנו כבר ממלחמות דת, אבל אנחנו נמצאים לפניהן. כי בזה הם כביכול מתרוממים ומביאים תשובה. ואין להם תשובה, אבל מבלבלים בזה את האנשים, גם כדי להעסיק אותם במשהו.

ואנשים מוכנים לעצום עיניים וללכת בצורה פרימיטיבית כזאת, פונדמנטליסטית, שלא חושבים הרבה אלא מבינים שאם הם הולכים כך, אז הם נלחמים עם מלאך המוות. מי שהולך להילחם במלחמת טרור, נגדה או בעדה, הוא בעצם, בתוכו, אמנם שהוא לא מבין את זה, אבל עמוק בפנים, מעבר לכל המחשבות, יש לו הרגשה שהוא נלחם עם מלאך המוות.

ניצה: כביכול מנצח את החיים.

כן.

ניצה: יש מין תחושה כזאת, לזה באמת מתחברים.

זה הדבר העיקרי לאדם.

ניצה: זה נכון. בדרך כלל לא אומרים על מלאך המוות, אומרים "אני מרגיש שניצחתי את החיים, אני גדול מהחיים" אלה באמת ביטויים שאנשים מתארים מה זה חופש בשבילם. אני רוצה לחזור על דברים שאמרו אנשים על הרגשות שלהם לגבי מה זה חופש, "הייתי רוצה להשתחרר מדאגות, מעייפות פיזית ונפשית, להשתחרר מביקורת, משיפוטיות, מפחדים".

זאת אומרת, לחזור להיות בהמה, שטוב לה, כמו לחתול שלי או לכלב שלי שישן שם בפינה והכול טוב לו.

ניצה: והוא רגוע.

כן. הוא מריח עם האף שלו שלידו יש כלי מלא עם אוכל, והוא בטוח בזה, הוא מרגיש את זה, הוא כל הזמן שומר שזה יישאר לו, ויש לו איפה לישון, ויש לו בעל בית בבית שדואג לו והוא לא צריך דבר. זה מה שאנחנו רואים כשהדור הצעיר לא רוצה לצאת מבית אימא. יש לו גם, כמו לאותו כלב, צלחת, אימא שתדאג לאוכל, יש לו חדר משלו והכול, וכמו אותו כלב בפינה, הוא נמצא בחדר שלו, ועוד יש לו מחשב, וגמרנו, לא צריך יותר כלום. זו מין בריחה, הוא נופל מדרגת האדם לדרגת החי, אבל ככה הוא, כי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אז בשביל מה? יותר טוב ככה.

ולכן אנחנו רואים שכל התרבות שלנו, כל כלי התקשורת, כל מה שאנחנו עושים היום זה דווקא רק כדי להוריד את האדם לרמת תכניות הריאלטי למיניהן, לכל מיני התעסקויות בדברים פשוטים, טיולים למיניהם, רק כדי לבלבל אותו, למלא אותו במשהו שיירגע, שירד כבר מהדרגות שלו, מהחלום שלו להגיע למשהו, לכוכבים, להתפתחות. יש לך מה לאכול, יש לך פינה, יש לך הכול, עכשיו תתעסק בזה, תתכנת את עצמך עם מה שנותנים לך כלי תקשורת, וזהו.

אבל אי אפשר להירגע מכך, כי אנחנו בכל זאת מתפתחים ובזה אנחנו לא יכולים לעשות כלום. לכן אנחנו נגיע בכל זאת למצב שאנשים יתפוצצו מהשאלה הזאת על מהות החיים, כי הם לא צריכים שום דבר חוץ מזה. יש הכול ואין את העיקר. "טוב לי מותי מחיי", מחיים מלאים, תענוגים בהמיים, מה שאתה רוצה. אבל זה לא תענוגים, אני לא מרגיש אותם, אני לא חי כדי לאכול טוב וכדי לישון יפה. אם יש לי בעיה יותר גבוהה, אז אני לא מרגיש טעמים בשינה ולא באכילה ולא בכלום, כמו למשל אדם בעת צרה יותר גבוהה, נניח.

אז אנשים בכל זאת ישאלו על הפתרון הזה מהמוות. וכאן הם יוכלו להבין שקיימת השיטה, החינוך האינטגרלי, חכמת החיבור, שבאמצעותה אנחנו משיגים את הרמה הבאה של הקיום, שהיא לגמרי לא שייכת לגוף, קיום חוץ גופי.

אורן: מה הפירוש, חוץ גופי?

שאנחנו רוכשים דרגת חיים, רמת חיים, ממד חיים כזה שאנחנו מתפטרים מהקיום הזה בו אנחנו חיים, ועוברים לרמה אחרת של הקיום. הדבר הזה צריך לעבור בעצם לבני אדם בצורה חלקה, "עולמך תראה בחייך", ובתוך החיים האלה אנחנו רוכשים את המדרגה הבאה ומתחילים להתכלל בה, ולאט לאט מאבדים את החיים הבהמיים האלה שאותם אנחנו חיים עכשיו. אנחנו בכלל מתחילים את החיים האלה, מתחילים להתכלל, להיכנס לתוך המדרגה הבאה, שנקרא לזה "חיים רוחניים".

אבל זה נמצא לכל אחד ולכולם כמטרה, כולנו נצטרך להגיע לזה. אלא יש שיטה שבאמת בנויה בדיוק לאותו דור שכבר נמצא בכל טוב ובחוסר אונים. ולכן זה סימן שאנחנו צריכים להגביר את הפצת חכמת החיבור, שבעזרתה משיגים חיים רוחניים, נצחיים, חדשים. שם כבר לא תהיה לאדם השאלה "מי אני, מה אני, בשביל מה אני" אלא תהיה חירות, באמת חירות, חופש מכל הבחינות.

לחצו כאן להורדה