חיים חדשים - תוכנית 360 - מוסיקה מחברת לבבות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ושלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: גם הפעם אנחנו נדבר על מוזיקה, ננסה להבין ולהרגיש איך המוזיקה פועלת עלינו בחיים שלנו, ואיך אפשר לקחת את התובנות האלה לחיים החדשים, לחיים בהם היחסים בינינו יעלו לרמה חדשה שתביא לנו אושר.

ניצה: בתוכנית הקודמת דיברנו איך המוזיקה פורטת על מיתרי הרגש שלנו, ואיך באמצעותה אנחנו יכולים ממש לכייל את עצמנו. גם השהייה בטבע מפגישה אותנו עם הסימפוניה של הטבע, בהרגשה הפנימית שלנו, ואז אנחנו חוזרים לאיזון מסוים. .

זו עובדה ידועה שיש קשר בין רגש לבין מוזיקה. במחקר מאוד מעניין שנערך בקרב קבוצת אנשים, השמיעו יצירה קלאסית נעימה שנוגנה על ידי פסנתרן. בהתחלה הקבוצה לא ראתה מי מנגן, היא רק הקשיבה לפסקול, ותוך כדי ההאזנה סרקו להם את המוח בעזרת מכשיר אם אר אי ובדקו מה קורה להם בדיוק. לאחר מכן אותה קבוצה בדיוק האזינה לאותה יצירה, אלא שהיצירה נוגנה על ידי מחשב, לא על ידי אדם. זאת אומרת אותה יצירה, עם אותם מקצבים, עם אותה עצמת קול, אותו דבר בדיוק. ואז ראו שקיים הבדל משמעותי בין מידת ההנאה והתענוג שהפיקו האנשים בזמן האזנה לניגון אנושי, לבין מידת ההנאה מהניגון המוחשב.

המחקר מעורר שאלה מעניינת, מה עובר יחד עם הצלילים שגורם עונג לאדם דווקא מניגון על ידי בן אנוש ולא על ידי מחשב?

זה ברור, כי אם אנחנו מקבלים השפעה מאדם כלשהו, ולא חשוב ממה, אז ההשפעה מועברת על ידי ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. אנחנו גם יכולים לקבל את כל ההשפעות הללו אחד מהשני, זאת אומרת אם אדם מסוים נמצא יחד איתי באותו חלל, באותו מקום מוסר את הדברים והמסירה מועברת על ידי ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, אז אני מקבל את ההשפעה הזאת כהשפעה מצד האדם, מצד אנוש. מה שאין כן אם אני שומע דרך הרדיו נניח או דרך מערכות שונות, אז אני מתפעל בצורה אחרת לגמרי. יכול להיות שמישהו מנגן בצורה מאוד מיוחדת, אבל אם הנגינה עוברת דרך מערכות טכניות שונות ואין לי מגע עימו, כי אנחנו לא נמצאים במקום אחד, זה מפחית בהרבה את ההתפעלות, ומכל שכן, כמו שאת אומרת, אם זה מועבר דרך מחשב או שהמחשב עצמו מנגן. זה כבר משהו אחר. אין כאן הרגשה פנימית של האדם, האדם כאן לא קיים. זאת אומרת הצלילים האלה הם לא אמצעי כדי לחבר את הלב שלו עם הלב שלי, אלא לחבר את הלב שלי ללוח האם של המחשב.

ניצה:  זה מעניין, כי לא רק הצליל עצמו פועל עלי, אלא גם מי שמוסר את הצלילים, מי שבעצם מבצע אותם.

בטוח. אחרת המוזיקה לא מהווה אמצעי לקשר בין בני האדם, אלא לקשר בין האדם והמכונה. בצורה כזאת ההרגשה יורדת אצלי לדרגת מכונה.

ניצה: מה ההבדל בין זה שאתה מנגן ויחד עם הצלילים מוסר לי משהו ממך, לבין ההרגשה כשהמחשב מנגן?

העניין הוא לא המוזיקה, זה לא חשוב מה מוסרים, העניין זה הקשר בין בני האדם.

ניצה: מה יש במסירה הזאת, מה עובר אלי?

קשר. אנחנו מתחילים להיות מקושרים. הרצונות שלי ושל הפסנתרן נניח, הופכים להיות כאחד. אנחנו מתפעלים יחד מאותה יצירה. אם נבדוק נניח את הדופק, את הלחצים שלנו ועוד פרמטרים גופניים, אנחנו נראה שגם אצלו וגם אצלי הם אותו דבר. זה בטוח, כי אנחנו נמצאים באותה התפעלות, באותה התרגשות. אני לא חושב שזה קורה כאשר הצלילים נובעים מתוך המחשב.

ניצה: מחקר נוסף שנעשה על נוירוני המראה הראה שאדם שצופה במי שמנגן מתחיל להרגיש הזדהות ואמפטיה כלפי המנגן עצמו. הוא מתחיל להרגיש את הרגשות שהמנגן עצמו מוסר לו.

אם נדבר עם נגנים ידועים, הם יגידו שהם מרגישים את הקהל, את כל הרגשות שלהם, עד כמה הם ממלאים אותם. ככל שהשומעים מקבלים את הצלילים וממש שותים אותם, מתעלים מעליהם ומתחברים יחד עם המבצע, זה הופך להיות רגש אחד. המוזיקה היא רק אמצעי לחיבור, ממנו הם בעצם מתפעלים, לא מהצלילים עצמם.

ניצה: זה נכון, הוזמנתי פעם להופעה חיה של זמרת שלא הייתה לי אהבה גדולה אליה. כשנכנסתי לאולם אני זוכרת שהסתכלתי על האנשים, הם נראו לי אנשים זרים, אבל תוך כדי ההופעה הרגשתי פתאום שאנחנו הופכים כאילו לגוף אחד, לאורגניזם אחד. כולם קמים יחד, יושבים יחד, זאת הייתה תנועה מאוד מעניינת. תוך כדי המוזיקה משהו התחיל להתחבר בינינו, כולנו היינו חלק מהחיבור הזה. איך זה קורה, מה הדבר המיוחד הזה שפתאום נוצר בנו?

כי אנחנו מתפעלים ממקור אחד, המקור הזה מפעיל את הלבבות שלנו. כל הגופים, הלחצים, כל התדרים פועלים בהתאם לאותו מקור, בהתאם לאותם צלילים, ואנחנו הופכים להיות גוף אחד שמקושר למקור אחד. לכן הרצונות, המחשבות, כל האירועים הפנימיים שלנו מתחברים ויוצרים כלי אחד. הנגן שעל הבמה לא מנגן בעצם על הפסנתר, הוא מנגן עלינו, על כולנו יחד ואנחנו מתפעלים מכל הכלי הגדול הזה שהוא בעצם אנחנו. הוא לא מנגן על הקלידים שלפניו, הוא מנגן עלינו כי אנחנו מחוברים.

ניצה: זה מדהים.

כן. אנחנו מתפעלים מזה שאנחנו כל כך מקושרים בינינו. כל אחד מרגיש את האחרים מפני שכולנו כלי אחד עמוק וגדול שמבצע ניגון בהרמוניה. זאת אומרת כאשר כלים שונים מתחברים בהתאם לניגון, הם הופכים לכלי אחד. זה חיבור. אפשר לבנות מזה דברים מדהימים. גם בחינוך האינטגרלי, בחכמת החיבור. אסור לנו לשכוח את העוצמה שקימת במוזיקה כלפי הקהל, על ידה אנחנו יכולים לחבר את הקהל, אנחנו יכולים לשנות, לשפר ולעשות הרבה דברים ללא מילים.

ניצה: האם בהופעה חיה יש מוזיקה מסוימת שיכולה לחבר אותי בצורה קלה יותר עם הקהל. מה יכול להשפיע עלי הכי טוב כדי שאני ארגיש שוב את הרגשת החוויה שהייתה לי באותו ערב, כי החוויה הייתה מאוד מרגשת, נוצר חום, נוצר חיבור בתוך הקהל. זאת אומרת האם כל סוג של מוזיקה יכול ליצור את ההרגשה הזאת, והאם זה תלוי בכלל בסוג של המוזיקה?

קודם כל האנשים צריכים להיות איכשהו מותאמים זה לזה. אני הייתי בכל מיני מקומות כאלה, כמו בקרנג'י הול, בלינקולן סנטר שבניו יורק. לפעמים מגיעים לשם גם תיירים, אבל האנשים שממלאים את האולם כבר יודעים פחות או יותר ממה הם באים ליהנות. קיים בהם כבר איזה חיבור מסוים, איזה כלי שמשתוקק למשהו. כולם משקיעים, הם קונים כרטיס, הם באים, הם עושים יגיעה, הם מצפים למשהו. הם גם יודעים על מה מדובר, הם מכירים טוב את ההצגה או את היצירה. זאת אומרת קיים ביניהם כבר איזה קונצנזוס התחלתי, איזה חיבור כללי ואחר כך נכנס כבר המוזיקאי, המבצע, או המנצח.

 זה מעניין, גרתי פעם לא רחוק מבית האופרה בלונדון, וכשהסתכלתי על האנשים שהגיעו לשם ראיתי שהם מאוד דומים. היה להם אותו סטייל, אותו סגנון. הם לא נראו זרים, הם נראו כאילו שבאו מאותו מקום למרות שהם באו ממקומות שונים. ודאי שלא כולם חיו באותה סביבה, אבל פתאום נראה  לי שכל האנשים שעמדו ליד בנין התיאטרון היו כמו זוג אחד במקום מאות זוגות.

אורן: אמרת קודם שכאשר המוזיקאי מנגן נניח על פסנתר, בהופעה לפני קהל, הוא לא מנגן בעצם על הפסנתר, אלא על כולנו. מה הכוונה שהוא מנגן עלינו?

יש מוזיקאי ויש מוזיקאי, אבל המוסיקאי צריך להרגיש את הקהל, הוא צריך לגרום לקהל להרגיש את המסר שנמצא בעומקי הצלילים שלו. כי מוזיקה זאת שפה. יש הבדל בין המלחין והמבצע, זה לא אותו דבר, כי מי יודע בכלל על מה בדיוק חשב בטהובן ביצירה מסוימת. יש הרבה חכמים היום, כל אחד יכול לספר לך על מה הוא חשב, כך זה בדרך כלל בכל במקצוע הזה. אבל המוזיקאי, האדם שהמבצע את היצירה, צריך להרגיש קודם את היצירה, ואז להעביר אותה כפי שהוא מרגיש לבני האדם ששומעים אותו. לשם כך הוא צריך לקחת מהם את החיסרון שלהם.

אורן: מה זה חיסרון?

הרי הם באו כדי למלא את עצמם עם המסר של הצלילים, לכן הוא צריך לקחת את החיסרון הזה שלהם ולמלא אותו. הוא צריך להרגיש את החיסרון שלהם כחיסרון שלו. אם אני מאוד רעב עכשיו נניח ורוצה למלא את עצמי בכל מיני טעמים, אז אני כבר מדמיין איך אני אמלא את עצמי, עם אילו טעמים. כך המבצע צריך להרגיש את החיסרון שלהם, עליו לבדוק איך הוא ימלא אותם. ואז כאשר הוא מנגן הוא ממלא את החסרונות שלהם ממש כמו אמא שמניקה את התינוק.

אורן: מה הוא מצייר בעיני רוחו?

הוא לא מנגן סתם לחלל, יכול להיות שכן, אבל אז הוא מנגן לעצמו. הרי הוא המבצע, הוא יכול לעשות כך, אבל בצורה כזאת הוא בעל החיסרון. אבל העניין שהחיסרון שלו הוא למלא את האחרים.

אורן: במה הוא רוצה למלא אותם, באיזו הרגשה?

בהתפעלות מהיצירה שלו, איך הוא מבין אותה, איך הוא מרגיש אותה. אלה לא סתם צלילים גבוהים, נמוכים והתדרים שביניהם, אפשר גם כך, אבל זה כבר מחשב.

אורן: מה זאת אומרת כמו אמא שמניקה את התינוק שלה?

כמו אמא שלוקחת את הרצון של התינוק וממלאת אותו באהבה, בהתפעלות, בהתרגשות. יש הבדל. אם מחשב או נניח איזה מכונה יטפלו טוב בתינוק, אפילו במאה אחוז טוב, עדיין יחסר שם הרגש של האמא כלפי אותו תינוק. איך הוא יגדל? הוא יגדל מסכן, חולה נפש.

אורן: איך זה בא לידי ביטוי ביצירה מוסיקלית שאני מנגן לפני קהל?

אתה מוסר לקהל את הנשמה שלך. בזה שאתה מנגן לכולם יחד אתה מאחד אותם. זה קורה אצלך בתת ההכרה. אפשר ללמוד איך לעשות זאת, ואז ההצלחה תהייה הרבה יותר חזקה מאשר הצלחת עד כה, מפני שאתה יודע איך לחבר את קהל, אתה מרגיש את הקהל. אם תשאל את האנשים שמנגנים על הבמה, נניח אנשי מקצוע טובים מהתזמורת הפילהרמונית, אני בטוח שהם יגידו לך שהאנשים שישבו היום משמאל לבמה הרגישו כך, והאנשים שישבו מימין לבמה הרגישו אחרת, משהו מיוחד. בטוח שהם מרגישים איך הקהל מגיב, לא רק את כל הקהל באולם, אלא אפילו חלקים ממנו.

אורן: איך מוסיקאי טוב צריך לכוון את עצמו לפני שהוא עומד לפני הקהל?

זאת עבודה שלמה. הוא צריך להיות מחובר עם הקהל, הוא צריך להבין, להרגיש אותו. זה לא חשוב אם הוא לא מכיר את השפה בגלל שהוא מופיע במדינה זרה, הוא חייב להשתדל להתקשר עם הקהל. לא לחינם הנגנים מגיעים לאולם לפחות שעתיים לפני הביצוע, הם מסתכלים על הקהל, יש שם מצלמה, הם מתחילים ללמוד אותו, הם מדברים ביניהם. הרבה לפני שהקונצרט מתחיל הם מקבלים הדרכה לגבי הקהל, מי ומה הוא. זה חובה. הרי הגעת כדי לרגש את האנשים, בהתאם לזה מחליטים אם אתה מבצע גדול או קטן. אתה יכול להיות מבצע מצוין, אבל אם לא מסרת את הפנימיות שלך, אתה כמו מכונה, למרות שהביצוע שלך היה משהו חלומי ואף אחד לא ניגן בצורה מדויקת כמוך. אתה צריך למסור לקהל את הנשמה שלך.

אורן: מה אני צריך לעשות כדי לרגש במקסימום את הקהל?

אתה צריך להתחבר אליו.

אורן: לא הבנתי, אמרת שהקהל מתרגש אם אני מוסר לו את הנשמה שלי, מה הכוונה?

אתה צריך לקבל את החיסרון של הקהל ולמלא אותו כמו כלי, כמו אישה שרוצה שהגבר ינגן עליה. תשאל את הנשים, הן יגידו לך, למרות שכבר לא מדברים כך בדורנו, שכחנו.

ניצה: אני רוצה להתייחס לצורה שאנחנו יושבים בהופעה חיה. החלום של כל המוסיקאים והאמנים הגדולים בארץ זה להופיע באמפי בקיסריה, כולם רוצים להופיע שם. יש משהו במקום הזה, גם צורת הישיבה שם גורמת לאנשים לקלוט את החוויה בצורה הרבה יותר עמוקה. מה יש בצורת הישיבה הזאת שהיא חצי עגולה?

קודם כל זה זאת באמת הצורה הנכונה. הצורה הזאת קיימת בהרבה מקומות סביב הים התיכון, כמו ביוון. זה מעניין הם ידעו לבנות את המקום בצורה כזאת שהכל פתוח לגמרי לכל הכיוונים. אם אתה עומד בנקודה מסוימת באמצע האמפי, שומעים אותך למרחק של מאה מטר, בכל האמפי ולכל הכיוונים. אני זוכר שעמדתי במרחק של כשבעים מטר מאשתי והיא שמעה כל מילה שאמרתי גם כשדיברתי בשקט, למרות שיש לה בעיית שמיעה בגלל דלקת אוזניים שעברה בילדות. אני לא יודע איך הם בנו את זה, זה דבר מיוחד, זאת באמת אומנות מיוחדת לבניית כלי קליטה.

ניצה: המקום בדרך כלל ממוקם ליד הים, והרוח של הים נושאת את הצלילים.

אבל מעבר לעובדה ששומעים טוב יותר, גם רואים טוב יותר. צרות הישיבה היא כזאת שהאנשים מקרינים זה על זה את ההתפעלות הפנימית שלהם. הם כביכול יושבים מכונסים, בצורת קונוס, אבל זה גורם להצטברות והתכללות החושים ביניהם. זה ידוע.

אנחנו סך הכל מדברים איך להשפיע על הרגש של אדם, והחומר העיקרי שלו הוא רצון ליהנות. הרי ממה אני נהנה יותר, מזה שאני אוכל לבד במסעדה, או כשאני מגיע עם חברים ואנחנו מתיישבים בצורה עגולה כך שכולם רואים את כולם? זה כל העניין, כשיש התחברות, ולא כשהמחשב מנגן. המוזיקה עצמה היא כלי חיבור, כי אנחנו מחוברים מבפנים לפי הצלילים, כולנו שומעים ומתפעלים מאותו תדר, ממקור אחד. חוץ מזה, אנחנו מתחילים להתחבר בינינו על ידי הרגשות, כי כולם מקובצים באותו מתחם. אפשר להשתמש בכלי הזה בצורה מאוד מיוחדת.

אורן: אמרת שהמוסיקאי צריך להשתדל לכוון את עצמו ולמסור את כל הפנימיות שלו, את כל הנשמה שלו לציבור שמולו, אבל הציבור שמולו מורכב מאוסף של יחידים. איך הוא צריך להתייחס אליהם, כי בסופו של דבר, כמו שאמרת, ההופעה מוצלחת במידה שהוא הופך את כל הקהל שמולו לכלי אחד. איך הוא עושה זאת?

הוא חושב שהוא קושר אותם עכשיו יחד, הוא פועל כלפיהם. אין יחידים, יש חיבור בין בני האדם, והחיבור הזה מתבצע עכשיו  על ידי היצירה שלו.

ניצה: למרות שכל יחיד מגיע עם רצון משלו ועם מצב הרוח משלו?

כן.

ניצה: מדוע זה מחבר בין כולם?

כי יש לפניהם מקור אחד שנותן להם מסר אחד. לכן הם מתחילים לקפוץ יחד, להסתובב יחד, הם הופכים להיות אדם אחד. כך המוסיקאי צריך להתנהג איתם.

אורן: זאת אומרת המטרה שלו היא שהערב יהיה מוצלח. לכן אם הוא הצליח להפוך את כל ציבור הצופים שמולו לאחד, זה נקרא שההופעה הייתה מוצלחת?

כן.

אורן: איך הוא רואה את התמונה של אחד, איך זה מרגיש?

כגבר כלפי האישה, או כמנצח מול התזמורת.

אורן: על מה הוא מנצח?

כשהוא שולט על הרגשות שלהם, זה נקרא שהוא מנצח עליהם, כמו מנצח מתזמורת.

אורן: איך הוא מחבר את הרגשות שלהם?

הוא שולט עליהם על ידי היצירה שלו, כולם עולים ויורדים יחד.

אורן: כולם זה רבים, איך הוא מוביל אותם מרבים לאחד?

הוא מחבר אותם לאחד כי הם שומעים אותם צלילים, יש בהם אותם הרגשות. זה לא שהאחד שומע כך והשני אחרת, לא, כולם יחד. יש בהם אפקט רזוננס, כולם עולים וכולם יורדים. ככל שהקפיצה שלהם היא הדדית, הם מגיעים לחיבור ביניהם.

ניצה: זו הסיבה שהרבה הופעות מוגדרות כאקסטזה.

וודאי, כי אני מקבל התרשמות מאלף אנשים שנמצאים סביבי. ההשפעה עלי היא לא מהצלילים שבאים מהבמה, אלא מהמגבר של אלף אנשים. הם משפיעים עלי. הם הכוח האנושי, והמוזיקה היא האמצעי. העיקר זה השפעת האדם..

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה לכם שהייתם אתנו. 

לחצו כאן להורדה