חיים חדשים - תוכנית 361 - מוסיקאים והשראה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו כאן היום ב"חיים חדשים" נדבר על מוסיקה, על יצירת מוסיקה. המוסיקה מלווה את כל החיים שלנו אם חושבים על זה לעומק בכל מיני צורות. מאז שאנחנו תינוקות בידיה של אימא ועד הימים האחרונים בחיינו, היא נמצאת שם כל הזמן. ננסה להבין את הייחוד הזה של המוסיקה ואיך אפשר להשתמש בה על מנת לקחת את עצמנו לחיים טובים יותר, למערכות יחסים קרובות יותר.

ניצה: על אף שכולנו מאוד אוהבים מוסיקה ונמשכים למוסיקה, רק בודדים מאיתנו יודעים ליצור מוסיקה. ליצור מוסיקה זה כישרון, זאת אומנות, זה מתת א-ל. מה מיוחד באנשים האלה, ביוצרים המוסיקליים, ומהי אותה המתנה שהם קיבלו שמאפשרת להם ליצור את המוסיקה,  ועושה אותם בעניין הזה שונים משאר בני האדם שנהנים להקשיב, אבל לא יכולים ליצור?

מוסיקה היא יצירה מיוחדת שמציגה לנו הרמוניה. הרמוניה זו התקשרות של דברים מנוגדים, הבחנות מנוגדות, שמגיעות לפשרה ואיזון. ולכן כשאנחנו שומעים יצירה, אנחנו נהנים מזה שיש בה צורות שונות של צלילים שמחוברים יחד ומחזיקים יחד, למרות שהם בעצמם כל אחד ואחד מהווה סתירה לשני. מפני שיש ניגון שהוא מחבר את כולם עם התחלה, אמצע, סוף, חזרה אולי וכן הלאה. לכן יש כאן מסר מיוחד, שהמסר המיוחד הזה הוא בעצמו יצירה שיש בו התחלה, אמצע, סוף, סבל, שמחה, יותר רגשות, פחות רגשות, כשאחד או הרבה בני אדם משתתפים בזה.

רואים שהיצירות המוסיקאיות הן לא הרבה חצוצרות או כינורות, אלא הן כלים שונים, עם אנשים שונים ומנצח אחד. בהרמוניה שסך הכל היצירה מביאה לנו אנחנו מרגישים בסופו של דבר שילוב, קשר, איחוד של המון דברים מנוגדים, והם אלה שמביאים לנו את עוצמת היצירה.

זה לא מיד מורגש, כי היצירות האלה יכולות להימשך שעה ושעה וחצי גם כן. אבל בדרך כלל ביצירות רציניות יש ממש תהליך פנימי וחיצון. אנחנו לא רואים בחיים שלנו עוד מסר שמגיע אלינו מהעולם שמחוץ לנו בצורה כה מושלמת כמו ניגון. יכול להיות שזה אפשרי על ידי קריאת ספר, או סיפור, אבל זה תלוי בדמיון שלנו ובידיעת המצב על מה שהמחבר כותב שם.

 מה שאין כן בניגון, מספיק לי כשומע להיות במעט בעל ייסורים, בעל חסרונות, וכבר אני יכול לקבל מילוי מהיצירה. וכמה שאני בחיים שלי יותר עברתי, סבלתי, ניסיתי, הצלחתי, לא הצלחתי, וכמה שיש לי רשימות, התרשמויות מהחיים, בהתאם לזה אני באמת השומע, הצופה, המקבל יותר עמוק, יותר חזק והמתפעל יותר מהיצירה.

ניצה: מעניין מה שאתה אומר, כי הרי אנחנו נהנים מהרבה דברים. אבל כמו שאתה מתאר, נראה שיש משהו מיוחד בסוג ההנאה שנובע ממוסיקה. זה עונג אחר, זה לא עונג שדומה לשום דבר אחר שקשור אולי באכילה.

לא, אין דבר כזה. כל יתר היצירות או כל יתר ההשפעות עלינו, הן לא מגיעות אלינו בצורה מוגמרת, גמורה, שלמה, שנכנסת, פועלת וממלאה אותי. א', היא לא מאיימת, ב', אפילו שאני לא כל כך מוכן היא מעוררת אותי, כי היא משפיעה ישירות על מיתרי הרצון שלי. היא בנויה בצורה המתאימה למבנה בו אני בנוי בפנים לקליטת הצלילים בנוסחאות מתמטיות מיוחדות, ובכל החוקים שאיתם היצירות האלה באות כחבילה המוכנה להיכנס בי ולמלאות אותי.

אין לנו עוד משהו שנמסר מהאחד לשני בצורה כל כך מושלמת בחיים שלנו. עם כל יתר ההתקשרויות או קליטה של דבר זר, אני צריך הרבה לטרוח. וכאן לא. כאן מספיק לי להיות בעל ניסיון בחיים, עם קצת ייסורים, עם קצת תשוקות, עם קצת תקוות שהתגשמו ולא התגשמו, שהייתי ועברתי בהן והן השאירו בי רושם. וזה כבר מספיק לי כדי במשהו להתפעל מהיצירות המוסיקאיות.

ניצה: מה מיוחד ביוצרים, מה יש ביוצרים? הרי אין כל כך הרבה יוצרים, הם כאילו זן מיוחד.

יוצרים הם זן מיוחד, יש בהם גם יוצרים וגם מחברים שכותבים ספרים. אמנם זה מאוד שונה זה מזה כביכול, אבל מה שיש ביוצרים זאת שמיעה פנימית קצרה שקשורה בצורה מאוד קצרה לחושים שלהם. זאת אומרת, שאת כל העולם הפנימי שלהם הם מרגישים בצלילים.

הפירוש הוא שאת מה שאתה חושב, הוא שומע בצליל. אתה מרגיש משהו, ואתה חושב מה אתה מרגיש. אתה רואה, ואתה חושב מה אתה רואה. שומע, ואתה חושב מה שאתה שומע. והוא את הכל מרגיש בצלילים. אצלו משהו מנגן בפנים כל הזמן. הוא מסתכל על מה שאתה רואה אחרי החלון, אצלך זו מחשבה, אולי טעם כשאתה רואה ירק שבא לך לאכול או ריח כשאתה מסתכל על עצים מיוחדים, אקליפטוס או משהו, ואצלו אלה צלילים. זה סוג מיוחד של ביטוי באדם, כך הוא מרגיש.

ניצה: למשל אני יכולה לחשוב על אהבה, והוא שומע אותה? אני יכולה לחשוב על הצלחה, והוא שומע אותה? זה העניין, יש לו איזה תרגום פנימי?

כן, הכול בצלילים, הכול בהרמוניה. הוא רואה או בהרמוניה או בחוסר הרמוניה, וזה מה שהוא מבטא.

ניצה: מה התפקיד של היוצרים? אנחנו רואים שלאורך כל ההיסטוריה היה ליוצרים, למוסיקאים תפקיד מאוד חשוב. לאורך השנים התפקיד שלהם כל פעם התחלף, אבל היה להם תמיד תפקיד חשוב בחברה.

אני לא מדבר על המסר הפנימי שיש באופרה, בבלט או בקונצרט, באורקסטרה סימפונית, כי כך הם היו צריכים בעצם לייצב כאלה יצירות. הם גם לא היו בגובה רוחני, הם סך הכל היו בני אדם, אבל היה להם חוש מיוחד לבטא את רגשות האדם.

ניצה: איך זה תורם לחברה? נראה שיש להם תרומה.

ודאי, רואים את זה מימי מצרים עתיקה וגם ביהדות העתיקה עם כינור דוד, עם כל הכלים המוזיקליים שהיו אז. חלק מהם היו עשויים מצינורות והאוויר שעבר דרכם היה מאפשר את הצלילים האלה, כמו בחליל. ומה זה היה? זה היה כי האדם הרגיש בזה צורך מפני שהוא היה מבטא בזה את המיתרים הפנימיים שלו, הוא היה מנגן בזה כאילו הוא מדבר עם עצמו, עם הטבע, הוא היה שולח החוצה את מה שיש לו בפנים. אנחנו רואים את זה אצל חיות. הלווייתנים מדברים ביניהם ממרחק של אלפי קילומטרים בתוך הים. האחד נמצא קרוב לצפון והשני קרוב לדרום והם יכולים לדבר ביניהם, והם מרגישים בזה צורך ממרחק של עשרות אלפי קילומטרים, ממש כך.

אורן: זה כלפי הפרט עצמו. אמרת האדם דרך המוסיקה מדבר עם עצמו, עם הטבע.

כן, אתה נכנס ליער ושומע צליל נורא ממש קקופוניה, והם לא יכולים בלי זה. ואם אתה נכנס אז אתה לא שומע ולא מבין מה קורה. אבל זו שפה. וכל אחד מבין את השפה שלו ואת השפה של האחרים גם כן. זו חברה אחת גדולה שחיה במקום אחד, וכל אחד תופס את הנישה שלו ויש ביניהם מכלול אחד. זאת אורקסטרה.

אורן: בחברה האנושית חלק מהאנשים יוצרים מוסיקה, רוב הציבור לא יוצר מוסיקה. דיברת עד כה על היוצר עצמו שכך הוא מבטא את עצמו, מדבר עם עצמו, עם העולם. זה כלפי עצמו. מה כלפי המקום שלו בחברה? אנחנו רואים שהם מלווים את כל ההיסטוריה האנושית, תמיד היו שם מוסיקאים. מה התפקיד שלהם ביחס לכלל הציבור שהוא לא מוסיקאי, יש להם איזה תפקיד?

זה כמו סופר, הוא לא יכול בלי לבטא את עצמו. ושנית, תלוי באיזו דרגת גובה הוא הסופר, באיזה אופן כותב הסופר, המוסיקאי, המלחין, מה בדיוק הוא מבטא. לדוגמא צ'ייקובסקי, למרות שהוא היה רוסי, לפי המוסיקה שלו הוא היה לגמרי איטלקי. לדוגמא בעל הסולם, אמנם שהוא היה יהודי, חרדי, אורתודוקסי, מקובל, כמלחין לפי הניגונים שלו הוא היה פולני. זה פלא. הוא גר בפולניה וכאילו הוא לא היה קשור לפולנים, הוא בכל זאת היה אירופאי, זה מאוד מיוחד.

ניצה:  מה ההבדל בין הסגנונות? אמרת קודם שאתה מעביר רגש, אז מה ההבדל בין הסגנון הפולני לסגנון האיטלקי?

יש עמים שהם יותר קשורים לביטוי המוסיקאי ויש עמים שפחות. בל קנטו זה בל קנטו, זה איטלקי זה לא שוודי, בלי לפגוע בהם. יש אדם עם אופי אנגלי או עם אופי איטלקי. עם איזה אופי האדם יותר קרוב למוסיקה, לשירה. ברור, יש ויש.

אורן: כשיוצר מסוים כותב משהו, מלחין משהו, יוצר מוסיקה, הוא זקוק להשראה, למוזה. מה זו המוזה הזאת?

חיסרון. רצון לבטא משהו שנולד בתוכו ומקבל צורה שהוא יכול לשפוך את זה בתור צלילים, ואז הוא רושם את זה בסימנים. הוא שומע מוסיקה ורושם אותה, הוא לא צריך כלי נגינה לנגן אלא הוא רושם.

ניצה: הייתה לי שיחה עם חבר מוסיקאי, שאלתי אותו מתי הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש את הדחף ליצור? הוא אמר שזה היה ליד הים, הוא היה פחות או יותר בגיל 8, כשהוא פתאום הרגיש דחף מאוד גדול, כאילו לא ברור מאיפה הוא מגיע, ליצור, לכתוב. מה זו אותה ההשראה, אותה המוזה?

הכוח העליון מפעיל אותם. אלו אנשים שמגלים דברים חדשים, כמו אדיסון. פתאום הוא רוצה לכתוב יצירה, משהו מיוחד, הוא מרגיש שזה יהיה ממש גילוי חדש לאנושות, ברגש, במשהו. אבל מוסיקאים כן, כך הם מרגישים.

ניצה: הרבה פעמים המוסיקאים כדי להתחבר להשראה הזאת, למוזה, מרגישים צורך להתבודד, למה?

כי הם צריכים לשמוע את עצמם. אנשים כאלה הולכים כל הזמן עם ציפייה פנימית שיתבהר בהם משהו מבפנים, שמשהו ייוולד, שמשהו יקפוץ, איזה רעיון, איזה ניגון, איזה סיפור, אלו דברים. הם כל הזמן נמצאים במצב שמחכים ב"סטנד ביי". ומפני שיש להם את החיסרון הזה מבפנים שייוולד משהו כמו אישה לפני לידה, אז הם נמשכים לזה, והתופעה הזאת באמת מתממשת.

הם אולי רוצים להתבודד אבל זה לא חובה. הם יכולים לשמוע את הניגון הזה באמצע השוק, הם יכולים לשמוע מבפנים כל מיני דברים. יש כאן הצטברות של הרבה דברים, כי כולנו קשורים זה לזה יחד, כל בני האדם כל המקרים וכל מה שקורה. יכול להיות שהוא יהיה בשוק, ופתאום יקבל דחף ליצירה שהיא כולה שקטה ונעלה.

וזה שיישב לבד עם הכוכבים, לא ייצא לו כלום. כי הוא תוצאה מהחברה, הוא תוצאה ממוח אחד גדול, רגש אחד גדול. ומה שהוא מבטא, הוא בעצם מבטא רגש ושכל, רגשות, התפעלויות של שמחה ועצבות של הרבה אנשים.

לא צריך שכל אחד יהיה מלחין, שכל אחד יהיה סופר, כי האנשים האלה נמצאים פה ושם בחברה שלנו, ואת מה שהם מבצעים הם בעצם לא מבינים, אבל הם מרגישים את הדחף של כולם, את הציפייה של כולם, ובצורה כזאת הם מבצעים את זה. זה לא בא כהישג שלו, אצלו זה רק הביטוי החיצון. אבל מגיע אליו רצון, חיסרון, תשוקה, אהבה, סלידה, צער, כאב של כל העם, אפילו של כל האנושות באיזו צורה. ואז הוא המבטא את זה.

המלחין הוא כמו בלון שיש בו מקום חלש שדרכו מתפרץ מבפנים אוויר ויוצא.

ניצה: הוא בעצם סוג של כלי נגינה בעצמו.

כן, הוא המבצע שמתבשל בתוך כל האנושות, או לפחות בתוך האומה קרובה.

אורן: מה ההבדל בין יוצר שהוא בינוני, לבין יוצר שהוא מבריק?

מידת העומק שלו להרגיש את הצער ואת התקווה של האנושות. היכולת להזדהות, היכולת להיתכלל איתם, לקבל מהם חיסרון, לקבל מהם את הרצון שלהם. להשתדל באיזו צורה להרגיע אותו, להתפעל ממנו. הוא צריך בכל זאת להיות גם אוהב גם שונא. יש כאלו ויש כאלו אנשים. איכות הביטוי של המלחין לא שייך לגובה הרוחני שלו, הוא יכול להיות פרא אדם, אנטי אנושי ממש, ובביטוי שלו הוא מיוחד. מפני שהאנושות צריכה גם את היצירות שלו, כדי להגיע אחר כך להכרת הרע. היצירות המוסיקליות או הספרותיות מקדמות את האנושות להכרת הרע.

 יש כאלה שהן באות להתפתחות האנושית, ויש כאלה שהן באות בדרך הפוכה כדי לסובב את האנושות, אבל על ידי זה היא מגיעה יותר נכון לצורת הנחש שכאילו נושך את עצמו בזנב. יש הרבה דוגמאות כאלה, יש כאלה אנשים שלא היו יכולים להחזיק את השנאה שלהם, כמו וגנר, ועוד. מצד אחד הוא היה גאון ומצד שני הוא היה כל כך חד צדדי, חד סטרי, קיצוני. האחד לא שייך לשני.

בשביל מה היצירות שלו? היצירות שלו הן כדי לעזור לאנושות להגיע להכרת הרע וזה יתבהר. וכאלה יש הרבה. אנחנו צריכים להתייחס לאנשים היצירתיים כאל שליחים. יכול להיות אדם מאוד רע, יחסית מאוד מוגבל, ומתגלה דרכו משהו גאוני. אנחנו חושבים "איזה גאון", "איזה אדם מיוחד", "איזו נשמה רחבה", וזה לא שייך אחד לשני.

נתנו לו לגלות מידה רגשית שאנושות צריכה לקבל. אנחנו מחשיבים את האדם, ואילו אנחנו צריכים להחשיב את הכוח הפנימי שבטבע שבצורה כזאת מופיע לפנינו. ולא המעבר הזה שהוא אדם שאין בו כלום. אנחנו מסתכלים בצורה מאוד חיצונית על מה שקורה. נראה לנו שזה הוא המלחין הגדול, הדגול וכן הלאה. אותו הדבר עם מי שכותב ומצייר, הם יכולים להיות לגמרי הפוכים מהיצירות שלהם. יש הרבה כאלה בהיסטוריה. אנחנו מכבדים אותם, מעריכים אותם, והאנושות עושה סביב זה פולחן. אבל באמת הקשר הוא מאוד רופף.

אורן: אם אני רוצה לפתח את עצמי בתחום המוסיקלי, מה העצה הטובה ביותר שבה אני אממש את כל הפוטנציאל שלי, שאני אגיע למקסימום שלי? אולי אני לא אהיה כמו מישהו אחר, אבל שאני אמקסם ברמה יותר עמוקה את כל היכולת שלי בתחום של יצירה מוסיקלית?

ברמה יותר עמוקה אתה צריך להיות פילוסוף במובן הטוב של המילה. זאת אומרת, להשתדל להרגיש את החיים, לדעת את החיים, את סוד החיים, את ההיסטוריה של האנושות, את האבולוציה שלו, יחסים, סוגי יחסים בין בני אדם, פסיכולוגיה. אתה צריך להיות ממש פרי מיוחד. שוב אני אומר, אם האדם בצורה מלאכותית הולך ובונה מעצמו מוסיקאי, אז בכל זאת רואים שמְאלף נעשה אחד. זאת אומרת ההכנה תלויה בך, אבל התוצאה היא תלויה כנראה מלמעלה. יש מזל, כוח עליון, מגיע אליך מלאך, מוזה, ואז פותחים לך את הלב ואתה מתחיל לכתוב, וכולם מתחילים לשמוע.

בהצלחה.

לחצו כאן להורדה