חיים חדשים - תוכנית 387 - השימוש בחכמת החיבור בקיבוץ

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: אנחנו כאן ב"חיים חדשים" דיברנו בשני דיונים קודמים על הקיבוץ כתופעה ישראלית ייחודית. הקיבוץ עבר המון שינויים, מאז דור המייסדים שבאו עם אידיאלים מאוד גבוהים, עד למצב שבו הקיבוצים נמצאים היום. דיברנו על כוח החיבור, דיברנו על זה שאפשר להשתמש בכוח החיבור בצורה מושכלת ומדויקת כדי להביא רוח של חיבור בין האנשים. היום נרצה להבין איך אפשר את החכמה האדירה הזאת שאנחנו לומדים ב"חיים חדשים", החכמה של החיבור, להביא אל תוך החיים הקיבוציים. לא לפני שלושה דורות, כשהדברים קמו, אלא כאן ועכשיו, למערכות היחסים בין האנשים החיים בקיבוץ. אני בטוח שיהיה לנו מה ללמוד לכל מערכות היחסים שלנו, גם אם אנחנו לא גרים בקיבוץ.

טל: אורן ואני יושבים כאן כנציגים של קיבוצים שמעוניינים ליישם את השיטה החדשה הזאת שמדברת על חיבור אמיתי. נאמר שיש לי גישה לתרבות וחינוך אצלנו בקיבוץ, יש לנו מועדון, יש לנו אספות כל כמה זמן ויש לנו חדר אוכל. אנחנו רוצים להכניס קצת יותר חיוּת, קצת רוח ואוירה טובה יותר, לעזור לאנשים לצאת מהחיכוכים והסכסוכים הקטנים, ולהרגיש מטרה משותפת שכבר מזמן אבדה לנו.

היינו רוצים לדעת איך אנחנו יכולים להשתמש בכלים שיש לנו, בקהילה שלנו, ולהתחיל ליצור משהו טוב יותר, כמו ששמענו שתיארת בתכנית הקודמת. איך היית ממליץ לנו להתחיל?

קודם כל אני רוצה שתבינו אותי, אני נמצא בספק גדול אם זה אפשרי, מפני שזה במקום לבנות משהו חדש, והכי טוב לבנות את זה מאפס, עם אנשים חדשים, שכבר עברו את השלבים. הקיבוצים לא עברו אותם קלקולים, אין להם אותו ניסיון שיש לאנשים שחיו מחוץ לקיבוץ, אלא הם חיים באווירה מלאכותית מאוד מיוחדת, עם חינוך מסוים. ולכן כאן זאת צריכה להיות עבודה מאוד קשה, אם בכלל אפשרית, בין אנשי הקיבוץ, כדי לשנות ולנקות אותם מהגישה הקודמת ולהביא אותם לגישה החדשה. למרות שהיא נשמעת  כאילו מאוד דומה למה שהיה להם.

אני לא רוצה להגיד שאותה אידיאולוגיה פשטה את הרגל, אבל אנחנו רואים שהאידיאולוגיה לא חיה בהם. אמנם היא עדיין חיה ונמצאת במשהו, ואם לא, הם לא יודעים משהו אחר. אז אמנם הם מסכימים או לא מסכימים, אבל הם יודעים אותה בלבד, כי כך התחנכו, ולכן כאן זו עבודה מאוד קשה.

אבל נניח שיש הזדמנות לעבוד עם אותן חברות, קיבוצים שנמצאים היום. אז קודם כל, הגישה היא שמי שרק נולד בקיבוץ זה לא נקרא שהוא בן הקיבוץ. בן הקיבוץ נקרא שהוא מוכן להיות בן הקיבוץ, שהוא מבין שחיבור זה דבר הכרחי, לא רק לקיבוץ שלו ולעוד כמה קיבוצים אחרים. ולא שהם מתחברים ביניהם נגד המדינה או נגד העולם כדי לשרוד, כדי להצליח, אלא דבר ראשון הוא צריך להבין שהיום החיבור זה דבר הכרחי לכל העולם. ודבר שני, שלפני הכול אנחנו צריכים לדבר על השיתוף, כשיתוף רוחני ושיתוף גשמי.

זאת אומרת, שיתוף רוחני הוא אידיאולוגי, הוא חינוכי. ועד שאנחנו לא מגעים לכמות מספקת של אנשים שמסוגלת, שרוצה, ומעלה את עצמה לרמת החיבור הנכון, אנחנו  לא עושים איתם שום צורת שיתוף גשמי בפועל. וכאן זו בעיה, כי אנחנו כבר נמצאים כאילו באיזושהי מערכת, שהיא קיימת לפי ההתנהגויות שלה, לפי החוקים שלה, לפי הנהלים שלה, והיא כאילו שיתופית, ואנחנו באים עם האידיאולוגיה שלנו שהם לא מכירים. זאת אומרת, אין כאן הזדהות עם המערכת שקיימת ועם החוסר החינוכי שקיים בכל החברים, חברי הקיבוץ.

טל: רק יודעים, שהשיטה שעד כה ניסינו בה ליצור את השיתוף, יצרה מרמור, כעסים, והרגשה שכופים עליי, ואני לא תמיד רציתי בזה. זאת אומרת, שיש הרבה בעיות בשיטה הנוכחית. וגם יודעים, שיש המון דאגה לחינוך, ותחושת חסר.

כן, אבל אנחנו צריכים להבין, שכמו שאנחנו צריכים למות כדי שוב לחיות, ושוב למות כדי שוב לחיות, אז עד שהדבר הזה לא מיצה את עצמו לגמרי ומת, אנחנו לא יכולים להתחיל בנייה חדשה. וזה תמיד יהיה בקלקול בין מה שהיה קודם, זאת אומרת, אנחנו סוחבים את כל הקלקולים שהיו קודם למצב החדש והם יפריעו לנו מאוד. לכן אפשר לנסות לעשות כל מיני פעולות ומזה נלמד משהו, אבל אם זה יצליח זו שאלה גדולה.

עד כמה שאני מבין, וללא ניסיון בזה, זה הרבה יותר קשה מאשר לקחת אנשים מהעיר ולבנות מהם לאט לאט חברה שיתופית. וזה במידה שאנחנו מחנכים אותם והם מתחילים להבין את הרעיון ומתחילים ללמוד אותו, ובאיזושהי צורה לנסות להתחבר, ולהבין שהחיבור זה האידיאל, ולא ההצלחה החומרית. ההצלחה החומרית צריכה להיות אך ורק כדי לסייע לנו בדרך, במידה ההכרחית שלא תגונה ולא תשובח. ואנחנו לא דואגים להביא לחשבון הקיבוץ בבנק כל חודש כך וכך אלפי שקלים וכן הלאה, אלא המטרה שלנו שנבדוק את עצמנו, שיש לנו דברים רציונליים, הכרחיים, כדי לקיים את עצמנו, ואנחנו לא דואגים ליותר. לא לחסוך באיזושהי צורה, ולא צריכים לעבוד כל כך קשה, אלא את כל העודף גם בזמן, ובאמצעים למיניהם, אנחנו מתחילים להשקיע להפצת שיטת החיבור. זאת אומרת, זה כבר רעיון שלא נמצא בקיבוצים היום וכל קיבוץ הוא מאוד אגואיסטי.

אורן: אני רוצה להתבונן על הדברים מזווית  קצת אחרת. חלק מהקיבוצים בתהליכי הפרטה, חלק עדיין במודל הישן של חיי שיתוף. חכמת החיבור, שאותה אנחנו מפתחים כאן ב"חיים חדשים", בהיבטים שונים, במערכות יחסים שונות, באה ואומרת דבר מאוד פשוט, אם נשפר את היחסים בין האנשים, החיים שלנו יהיו יותר טובים. בחיבור בין אנשים שם נמצאים החיים הטובים.

2% מאוכלוסיית ישראל חייה בקיבוצים. אני לא הולך עכשיו להקים קיבוץ חדש עם אנשים שנולדו בעיר או נולדו בכפר, אני רוצה להכניס עכשיו את הדיון שלנו אל תוך חיים שמתרחשים בתוך קיבוץ, מתוך הנחה שהקורא מבין את הרציונל שבחיבור בין אנשים, ששם נמצאים החיים הטובים, ורוצה ללמוד איך לשבח את מערכות היחסים בקיבוץ, שיש להם מאפיינים מאוד מאוד מיוחדים.

בחיי קיבוץ האנשים נמצאים צמודים אחד לשני. זה מייצר ביניהם המון סכסוכים, המון מרמורים, הרבה רכילות, ודברים לא טובים ולא נעימים. יש אנשים רבים שכבר מרגישים את זה ורוצים ללמוד איך לשפר את היחסים. בואו ניכנס לדיון מהמקום הזה.

אני וטל נהיה הקיבוצניקים, אני גם חייתי חצי שנה בקיבוץ, ומרגיש את זה היטב, אנחנו נמצאים עכשיו בקיבוץ, עם המאפיינים המיוחדים של הקהילתיות הקיימת בו היום, בלי להתייחס לאלמנטים של השיתוף ברמה כזו או אחרת, כי מזה לא נצא והם בעצמם לא יוצאים מזה. נעזוב את השיתוף ונדבר רק על היחסים. אני רוצה ללמוד איך לשפר את היחסים, את הרוח ואת החיבור בתוך חיי הקהילה של הקיבוצים היום בארץ. מהו הצעד הראשון?

חינוך.

אורן: חינוך מה? בוא נפרוט הכול.

לא הראשון, זה בלבד.

אורן: מה זה אומר בלבד?

כי אם אנחנו משנים את האדם, האדם בהכרח משנה את היחסים, משנה את אורח החיים שלו, את המטרות שלו, את סדר היום וכולי וכולי.

אורן: מה זה אומר? תפרוט את זה לפרטים. יש לנו חדר אוכל, אספות, דשא, משחקים, יש לנו גנים לילדים, ולחלקנו יש עבודה. יש המון הדברים שאין לאנשים שחיים בעיר, כי החיים בקיבוץ הם חיים מאוד מיוחדים.

איך בתוך המרקם הזה של חיי הקיבוץ, אנחנו מתחילים לקרב את עצמנו למצב של חיבור? מה זה אומר, איך לעשות זאת?

אני מתאר לעצמי שאני מזמין אותם ללימודי יום יום.

אורן: אנחנו צריכים ללמוד?

כן. ללמוד יום יום.

אורן: יום יום.

כן. ואנחנו לומדים את מערכת הטבע בה אנחנו קיימים. מהי המערכת הזאת, איך היא קיימת, איך היא מתנהלת, והלימוד הזה הוא לימוד. אנחנו צריכים ללמוד היסטוריה, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו עם ישראל הגענו מתוך בבל, על היקום מהמפץ הגדול והלאה, כל הדברים שעליהם אנחנו מדברים כאן גם בתכניות האלו. ואפשר גם לפתוח אותם, אבל אני לא חושב שיש בזה צורך.

אנחנו מלמדים אותם מהי המערכת שבה אנחנו קיימים, כל בני האדם, כל העולם, כל מי שנמצא על פני כדור הארץ. מהו הטבע שסובב אותנו, זאת אומרת, כל היקום שזה הדומם, הצומח והחי על פני כדור הארץ, שזה הסביבה שלנו, שבה אנחנו קיימים והאנושות שקיימת בתוך הסביבה הזאת וניזונה משם. וגם באנושות יש קבוצות, עמים, ציוויליזציות שלמות, ושונות מאוד ואת כל זה אנחנו צריכים ללמוד.

אחר כך נלמד על התפתחות הציוויליזציה הזאת שבאה מהקופים, עד שירדנו מהעצים, ועד שהתפתחנו מהקוף הזה והפכנו להיות בן אדם. ואז ללמד אותם את ההיסטוריה שלנו מבבל והלאה, לפי העיקרון שבנינו את עצמנו, "ואהבת לרעך כמוך". למה על פני האגו צריכה להיות אהבה וחיבור, שזה כאילו שני דברים מנוגדים. האגו מושך אותנו בצורה שאנחנו מקבלים את כולם רק כדי ליהנות מהם, להשתמש ולנצל אותם, והאהבה דווקא דורשת שאנצל את עצמי למען כולם, ואלה שתי צורות גישה הפוכות לגמרי, מאיך שהאדם בנוי ואיך שהטבע דורש מאיתנו. איך בהתפתחות האבולוציונית הגענו למצב שאנחנו מימשנו היום את כל הרצון לקבל.

אורן: מה זה הרצון לקבל?

זה הרצון ליהנות מכל וכל. שאני כיחידה אגואיסטית רוצה ליהנות בכל מה שאני רוצה. ומה שאני רוצה, אני בעצמי לא יודע. עכשיו אני רוצה לשתות, אחר כך לאכול, אחר כך לטייל, אחר כך לישון, אחר כך עוד ועוד ועוד. לא חשוב מה, הרצון כל פעם מתעורר בי ובוער בי, ואני מסתכל על מישהו, ואני רוצה גם כן. זאת אומרת, הרצון מתפתח מהסביבה ובכלל מעצמו, מכל הסיבות, ואני רוצה למלא אותו, זה נקרא ליהנות. ויש כאן קנאה, תאווה, כבוד, שאני לומד מהסביבה.

אורן: כן, אצלנו בקיבוץ זה מורגש היטב.

 יופי. אז לומדים את הדברים האלה. לומדים אותם משיחות שאני מעביר לבני הקיבוץ, לחברי הקיבוץ. אני מעביר את השיחות האלה ואחר כך אנחנו דנים בהן, דנים במעגלים מיוחדים שנקראים אצלנו סדנאות. לסדנאות האלה יש חוקים וכך אנחנו מעבדים את החומר יותר נכון, אנחנו מדברים עליו, מגיבים, עושים רפלקציות. מה שמענו, מה נכון, מה לא נכון וכך אנחנו מתקדמים.

אנחנו בעצם שותים את החומר, אוכלים את החומר. ומעבירים אותו דרכנו עד שהוא הופך להיות חלק מהמודעות שלנו, הרגשות שלנו. זה דורש זמן אבל עם כמות גדולה של אנשים, בדיונים, בהידברות על כך, אנחנו קובעים שמעכשיו והלאה זה הנושא העיקרי שלפיו חברי הקיבוץ חיים, שחוץ מהדברים ההכרחיים שאנחנו צריכים לעשות בשדה, ברפת, בלול, לא חשוב מה, לפי מה שיש להם במשק שחוץ מעבודת הכפיים, בעצם כולנו נמצאים בזה שאנחנו רוצים לספוג את הלימוד הזה. שהלימוד הזה ישנה אותנו, שהוא יתכנת אותנו, שהוא יביא לנו קשרים אחרים מאלה שהיו לנו קודם במוח ובלב. שהוא יתלבש בנו מבפנים ויבנה בנו כמו כשמכניסים תוכנה חדשה למחשב. מוחקים את התוכנה הישנה לגמרי, לא משאירים אותה במקום כלשהוא על הארד דיסק, בשום דבר. אנחנו מנקים אותו לגמרי ומכניסים תוכנה חדשה.

זאת אומרת, מה זאת תוכנה חדשה? זה קשר חדש בין החומרה שיש בתוך המחשב בין אותם הברזלים, אבל הקשר האחר ביניהם אחר נקרא התוכנה החדשה. וכך אנחנו צריכים ללמד גם את עצמנו. שאנחנו נהיה מתוכנתים לראות את העולם דרך מה שאנחנו לומדים עכשיו. לראות את החברה האנושית, ככללית, לראות את המדינה, והעיקר לראות את הקיבוץ, את החברה שלנו דרך התוכנה החדשה הזאת.

אנחנו צריכים ללמוד בהיסטוריה שלנו לאן הגענו, הגענו למשבר גדול בכל העולם, הגענו למשבר גדול בתנועה הקיבוצית, הגענו למשבר גדול בתוך הקיבוץ, והגענו למשבר בתוך האדם. הכל ביחד גם בחיים הפרטיים של האדם, זאת אומרת, במשפחה, עם הילדים. זה הכל אותו משבר כללי. ולכן אנחנו קוראים לו המשבר האינטגרלי, כי הוא ממש מכסה את כל העולם וגם את כל החלקים שבחברה האנושית.

מה הסיבה שלו? בעצם סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית, האדם כבר רואה שעל ידי האגו הוא לא מגיע לשום הצלחה וההיפך. עכשיו במקום שהוא ינצל את האגו שלו לכל מיני דברים נוחים, טובים, יפים, האגו מתחיל לנצל אותו. הטבע של האדם מנצל אותו, הוא מחייב אותו לעבוד.

אנחנו בנינו כאלה צורות עבודה שאנשים צריכים לעבוד עשר שעות ביום, בשביל מה, למה? כך הם בנו את החברה האנושית, כולם נעשו עבדים. לפי האופנה, אנחנו חייבים כל הזמן לקנות את הדברים, וכך בכל דבר ודבר. בעצם יש לנו יכולת לעבוד חצי יום, או חצי שבוע ולנוח, בחברה יפה, במשפחה, ולהיות ממש בנוח וטוב, אבל אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה כי האגו שלנו דחף אותנו לבנות כזאת סביבה, חברה, והוא שולט עלינו. היצר הרע, והוא לא סתם נקרא כך, שולט עלינו ואנחנו העבדים שלו. זאת ממש עבדות מצרים, זאת העבדות.

איך אנחנו בורחים ממנו, איך אנחנו יוצאים ממנו, איך אני יכול איכשהו להינצל ממנו? לא, אני לא יכול, כי אני חי עם אנשים אחרים, וכולנו יחד. אפילו הקנאה, אהבה, והכבוד כבר לא כל כך עובדים. זה עדיין עובד על אנשים כי הפרסומות מטמטמות אותנו בטלוויזיות: מה לקנות ואיך. אבל אני כבר מתחיל להכיר, שהמגמה הזאת היא לרעתי, לרעת האדם הפרטי. אבל איך לצאת ממנה, אני עדיין לא יודע. לכן יש ייאוש, צריכת סמים, צריכת תרופות הרגעה, התאבדויות וכולי. את כל זה צריך להסביר, שוב ושוב, לדבר על זה הרבה פעמים עד שהאדם יבין שזה העולם, שזה המצב, שבו אנחנו חיים. כי זה נקלט לאט לאט..

נניח שזה נקלט פחות או יותר, אז מה אנחנו עושים הלאה? עד כאן אנחנו צריכים להסביר כמו שלמדנו את התהליך האבולוציוני ההתפתחותי, שהתפתחנו על ידי האגו שלנו שעבד כל הזמן, בער בנו, ודחף אותנו. ועכשיו אנחנו צריכים להבין, מה צורה הטובה ביותר לחיי האדם? מה המצב הרצוי שאליו אנחנו נגיע? כי אנחנו פועלים על ידי דחפים פנימיים וכוחות חיצוניים. האדם נמצא באמצע בין הדומם, צומח וחי, האקלים, כדור הארץ, כל מה שקורה, הכל  נמצא במשבר וגם מה שבפנים.

סך הכל, כל מערכת שנמצאת במצב טוב, נמצאת במצב מאוזן. ואפילו כשהיא מתפתחת על ידי גורמים פנימיים וגורמים חיצוניים, בכל זאת היא כל הזמן שומרת על האיזון בין הלחצים החיצוניים והלחצים הפנימיים, היא כל הזמן שומרת על זה. אנחנו לא בעלי הבית על עצמנו, איך לחיות, איך לרצות, איך לעשות משהו בינתיים. אבל עכשיו אנחנו מבינים, שאם נחיה בהתאם לטבע הפנימי והחיצוני, אם נאזן את הדברים האלה, אנחנו נחיה ברוגע, במצב של איזון, בהרמוניה. אבל איך להגיע לזה?

הבעיה שלנו היא איך להגיע לאיזון עם טבע הכללי. האיזון עם הטבע הכללי יכול להיות רק בתנאי, שאנחנו כחברה האנושית של היום, נהיה לא מחולקים ולא בכל מיני מאבקים וחיכוכים בינינו, בין כל החלקים של הטבע. אלא שאנחנו נהיה כמנגנון אחד, נאמר כקיבוץ אחד, על פני כל כדור הארץ.

למה עכשיו אפשר לדבר על זה? כי האנושות מתקרבת לייאוש הגדול מתוך כל ההתפתחות שלה, ודווקא עכשיו היא מתחילה להשיג את המצב שנקרא "הכרת הרע" בטבע שלה. ואז, אם נוכל לסדר את הטבע שלנו, בצורה כזאת, שהוא יהיה בהתאם לטבע הכללי, הגלובלי, האינטגרלי, כך שהכל מחובר ומסודר כדי להימשך לאיזון, אז אנחנו נחיה חיים טובים.

אנחנו לא מדברים על כל העולם, בואו נדבר על הקיבוץ. אנחנו הרי חברה סגורה, האם אנחנו יכולים לעשות כאן דברים טובים, חיים טובים לכולם? אבל בשביל זה אנחנו צריכים עכשיו להבין, שהמטרה הסופית היא האיחוד בינינו. שאנחנו לא חיים, כדי להגדיל את החשבון שלנו בבנק של הקיבוץ כדי לקנות, או לעשות כל מיני דברים. כדי לשגשג כמו איזו חברה גדולה עם כל המפעלים שיש בתוך הקיבוץ, אלא המטרה שלנו היא "ואהבת לרעך כמוך" ובפועל, בזה אנחנו עוסקים. זאת אומרת, שמלבד זה שאנחנו חייבים לעבוד, כדי להביא לעצמנו חיים הכרחיים, נורמאליים, לא יותר מזה, יותר מכך אנחנו לא צריכים. וכל העודף, אם אנחנו מחליטים לעבוד, הוא כדי להפיץ את השיטה הזאת לכל העולם. כל עודף הזמן, ואם בינתיים אנחנו לא רואים,איך להפיץ ואיך לעבוד למען העולם, הרי זה רק כדי שיהיה לנו זמן חופשי, כדי שאנחנו נלמד יותר, נטפל יותר בילדים, בחיבור בינינו וכן הלאה. 

אורן: מה פירוש של "לטפל בחיבור בינינו"? יש לנו חדר אוכל, יש לנו דשא, יש לנו אספות, יש לנו אינטראקציות רבות. מה פירושו "לכוון אותנו לכיוון החיבור"?

 שאנחנו מהבוקר עד הלילה נמצא במצב של, כמו שטיפת מוח, אם אפשר כך להגיד בגסות. שכל אחד ואחד מאיתנו מקבל הדרכה, מקבל שכנוע, מקבל אידאולוגיה, מקבל תרגילים, איך להיות בטוב ביחד, כי אין ברירה, דווקא בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב החדש. ה"מצב חדש" הזה הוא לא רק כדי שיהיה בינינו טוב, שיהיו בינינו שלום, שלמות, או איזו הרגשה טובה, רוגע, על ידי כך שאנחנו מדכאים האגו שלנו. לא, אנחנו רוצים לשנות את עצמנו על ידי החיבור בינינו, ובחיבור בינינו אנחנו מגלים את הכוח שבשבילנו הוא חדש, את כוח החיבור. והכוח הזה הוא שירפא אותנו.

אורן: איך אנחנו מייצרים אותו בינינו?

 אנחנו מייצרים אותו בינינו על ידי תרגילים.

אורן: איזה תרגילים, למשל?

 תרגילים שנקראים "סדנאות", וחיבורים למיניהם.

אורן: נניח ,בחדר האוכל שלנו, יש משהו שאפשר לשנות כדי להוסיף כוח חיבור?

 כל אחד מבטל את עצמו כלפי אחרים.

אורן: מה זה אומר?

 שאני חושב רק על טובת האחרים וכך כל אחד ואחד, כך אנחנו מחזיקים את עצמנו. מחזיקים את עצמנו ממש מהבוקר עד הלילה, כל הזמן בכוונה הזאת. מה אני עושה, כדי להיטיב לזולת? איך אני בונה את היחס שלי לאחרים כך שאני נמצא בהם, נכלל איתם, כך שהחסרון שיש בכל אחד מהם

הצורך הזה יהיה כצורך שלי. אני כל הזמן אעבוד, כדי למלא את הצרכים של האחרים, של חברי הקיבוץ. ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים מיום ליום. אנחנו רוצים שאותו כוח שאנחנו מגלים בחיבור בינינו, החום הזה, התמיכה ההדדית, שהכוח הזה הוא שיפעל עלינו. שנוכל להשיג אותו, שנוכל להוציא אותו מהמסתור בינינו  והוא ישנה אותנו. בעיקר לזה אנחנו מחכים, לזה אנחנו מצפים וכל הזמן  ואנחנו ממשיכים ללמוד ממקורות החינוך של חוכמת החיבור וכך מתקדמים.

זאת אומרת, הרבה מאוד שעות כל יום אנחנו נמצאים בלימוד, בהפעלות, בכל מיני פעולות חברתיות כאלה, כי ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת לנו את זה. לא לחינם הגענו למצב הזה, דווקא מפני שאת הזמן הזה אנחנו צריכים לשחרר מעבודת הכפיים לעבודה הפנימית, הרוחנית בינינו.

אורן: הזמן שלנו הסתיים. איך היית מסכם במשפט אחד את יישום חוכמת החיבור בחיי הקיבוץ?

 קודם כל, שהוא תלוי בחינוך, חינוך מחויב לכל אחד ולכולם יחד, ברוב שעות היום חוץ מהשעות הכרחיות לצרכים הגופניים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה, טל, ותודה לכם שהייתם אתנו. ועד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה