חיים חדשים - תוכנית 391 - טיול אחרי צבא - גילוי עצמי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", בסדרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום לך הרב לייטמן ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מטיילים כאן בתקופה האחרונה, והיום נמשיך לדבר על הטיול שבו לוקחים בדרך כלל אחרי הצבא תרמיל גדול, אורזים את עצמנו, ונוסעים אל הלא ידוע לזמן לא ידוע לחפש את הלא ידוע.

כשאני שומע "לא ידוע", אני ממש בצמרמורת.

אורן: נכנס ללחץ.

"תוריד את הראש" וזהו. מה זה לא ידוע, איך יכול להיות משהו שלגמרי לגמרי לא ידוע?

אורן: לא, אתה יודע לאן אתה נוסע.

איך, לפי הרוח, אתה זורק מטבע ולאן שיוצא אתה נוסע?

אורן: לא, קנית כרטיס, לא זרקת מטבע, יש פחות או יותר הגדרה של מסלול.

האם הלכת לפי עצות?

אורן: בודאי, אחרי מחקר גדול.

אז למה זה לא ידוע?

אורן: אני אתן לך דוגמה, תכננתי לטייל עם שני חברים, עשינו את כל התהליך, חיסונים. היינו חברים המון שנים, זה היה לפני עשרים שנה, וקבענו שאנחנו מתחילים את הטיול מתאילנד. כשלושה שבועות לפני הטיסה שחיכינו לה כל חיינו, בדיוק לפני היציאה חבר אחד ובת זוגו נכנסו להריון והחליטו שהם נשארים בארץ ומתחתנים. את השותף השני הייתי אמור לפגוש בתאילנד, כי הוא נסע קודם לכן עם החברה שלו שהייתה סטודנטית לטיול בחופשת הסמסטר שלה, כדי שהיא תהיה רגועה, ומשם הוא יוכל להמשיך את הטיול הגדול. ואכן פגשתי אותו בתאילנד במקום שקבענו, אבל כעבור יממה הוא חלה בצהבת שאותה קיבל בהודו והוא חזר לארץ. יצא שאת התכנון שלי אפשר היה לגנוז בארכיון, ואני לבד עם עצמי, עם התרמיל שלי, עם הארנק שלי, בלי אף אדם שאני מכיר. אני באמצע בנקוק ושואל את עצמי לאן אני הולך עכשיו.

זאת אומרת הדברים שאתה מתכנן, והדברים שיוצאים הם לחלוטין לא קשורים אחד לשני. זאת אומרת יש תכנון, ויש את ההרפתקאות שהחיים מזמנים לך. הן היו נפלאות, אני לא בא בטענה למי שמסדר את הדברים, אבל זה היה לגמרי לא ידוע.

ניצה: אנחנו רוצים לדבר על הטיול שאחרי הצבא, כשאדם צעיר יוצא והטיול הזה הופך להיות לטיול של החיים שלו. לא רק שהטיול הזה הופך להיות למסע חיצוני במקומות שבהם הוא מטייל ובאנשים שהוא פוגש, אלא שיש גם איזה תהליך של מסע פנימי. מאוד מעניין אותנו לראות את הקשר בין אותו מסע חיצוני ובין המסע הפנימי שהצעיר עובר, כך שזה שבאמת יבנה אותו, יגבש אותו ויכין אותו בצורה הטובה ביותר להמשך חייו.

אדם לא מכיר את עצמו, כמו שאנחנו לא מכירים שום דבר. אלא כל דבר מתגלה כלפי משהו, "כיתרון האור, מן חושך"[1]. הצבעים, הצלילים, כל מיני הטעמים במזון, לא חשוב במה, הם תמיד מתגלים זה לעומת זה.

 לכן אם אני רוצה להכיר את עצמי, אז אני צריך לראות דווקא את התגובה האישית הפנימית שלי כלפי כל מיני מקומות, כל מיני תופעות, ולעקוב אחרי התגובה שלי, האם זה מוצא חן בעיניי או לא. למה לא, למה כן, אולי כי סבתא שלי כך לימדה אותי, וזה אולי בגלל שאמא אמרה לי לא כדאי לך. זאת אומרת איפה אני מוצא את עצמי. בתגובות האלה שלי לגבי כל מיני דברים, אני לאט לאט שוכח את הדברים של סבתא, של אמא, ומתחיל לראות את עצמי יותר ויותר פנימה, עד כמה אני נמשך לדברים האלה ועד כמה אני לא נמשך. עד כמה אני הולך או לא הולך אחרי ההסברים של המדריכים ועד כמה אני מתחיל לבנות מדריך לעצמי, אבל זה במידה שאני הולך להכיר את עצמי האמיתי. וכל זה מפני שאני בא במגע עם הרבה מאוד גורמים שבדומם, צומח וחי. זאת אומרת זה יכול להיות גם ארכיטקטורה, גם חיות, נופש, טבע, הכל. אבל בעיקר במגע שלי עם בני האדם כי איתם אני מתחיל לראות איך אני מגיב, איך אני מקבל אותם, האם אני מתקרב אליהם או מתרחק מהם, ואיך הם מקבלים אותי, איך אני מגיב לזה שהם מקבלים אותי כך או כך וכן הלאה. זאת אומרת מכל ההתרשמויות האלה אני מתחיל לבנות דווקא עכשיו את הדמות שלי שקודם לא הכרתי, ואז הטיול שלי הוא באמת טיול להכרה עצמית. 

אפשר להגיד שאני לא מגלה ארצות ואנשים, אלא אני מגלה את עצמי, וזה העיקר מהטיול שלי. אני נמצא בכל יום בהרפתקה, אני מגלה בתוכי עוד ועוד הבחנות, זה טוב לי או לא טוב לי, זה רע לי או בסדר, ולמה זה בסדר וזה לא בסדר. אני מחלק את עצמי לחתיכות, אני מברר את התגובות שלי, אני פורט ההתפעלויות שלי לכמה שיותר. יוצא שבסופו של דבר אני מתחיל להבין את עצמי, וכנגד זה את העולם עם כל המוזאיקה הגדולה שלו, ומתחיל לזהות מה יותר ומה פחות, איפה הדברים היותר קרובים, ואיפה הדברים היותר רחוקים, ולְמה אני צריך לשייך את עצמי.

יכול להיות שאחרי טיול כזה אני אחליף את האוניברסיטה, או לפחות את הפקולטה. יכול להיות שאני אתרחק מהחברה שמחכה לי אחרי הטיול, כי היא לגמרי כבר לא הסגנון שלי, גם את החברים וכולי. זאת אומרת ההכרה העצמית הזאת צריכה ממש לעזור לי לבנות את החיים בצורה עצמאית. יכול להיות שאחרי טיול של כמה חודשים או שנה, כיוון החיים שחשבתי עליו קודם כבר לא יהיה נכון לתחילת שנת הלימודים הבאה. זו בעיה גדולה לדעת איך להכין את עצמי לטיול.

אם אני באמת יוצא מעצמי הישן כמו שאני יוצא מבית ההורים, ומתחיל להכיר את עצמי על פני התגובות שלי כלפי העולם הגדול, אז יכול להיות, לא בטוח, שאחרי טיול כזה, אני באמת אחזור אדם אחר. לא בגלל שראיתי דברים, אלא מפני שמצאתי את עצמי בחו"ל.

ניצה: יפה מאוד. אמרת קודם, איך אני בונה בעצמי מדריך. זה תפס אותי מאוד חזק, איך אני בונה?  

אני נעשה אקספרט לעצמי, אני הבודק, אני החכם שצופה על עצמי מהצד בצורה כמה שיותר אובייקטיבית. אני מלמד את עצמי להיות אובייקטיבי כלפי עצמי, כי אני מסתכל מהצד על הגופה הזאת עם כל המילוי שבה, ורואה איך היא מתנהגת ואיך היא מתייחסת. זאת אומרת אני כאילו בנוי כמו בבושקה, לפחות משתי שכבות אם לא יותר, ואני בודק איך אני מתייחס בצורה חיצונית, איך אני קולט את מה שקורה בחוץ, ואיך אני לומד את התגובות שלי כלפי מה שבא מבחוץ.

אלה דברים חשובים. אדם מכיר את עצמו אפילו בצורה כזאת, לא ממש לעומק, כי אין לנו דרך איך להכיר, אלא אך ורק מהתגובות שלנו כלפי כל מיני תופעות שאנחנו מרגישים ורואים. אם אדם לומד כך את עצמו זה באמת רכוש גדול, זה שווה לימוד במספר אוניברסיטאות. כי אנחנו בדרך כלל עוברים את החיים ורק בסוף החיים, אולי בעשר או בעשרים השנים האחרונות, אנחנו מתחילים לראות שהחיים עברו. כשאנחנו במשהו כבר מעבר לחיים, כשכבר אין לנו כוח, אז אנחנו מתחילים לראות ולהכיר את עצמנו עם החולשות שלנו, עם כל המגמות האלה והאלה ולהסכים איתם. אבל בטיול כזה אנחנו לא עושים את התהליך הזה מחוסר כוח, אלא מתוך שׂכל ויכולת, מתוך כוח השוואתי שאנחנו קונים אותו על ידי הבירור הזה.

אורן: בין מה למה אני צריך להשוות? מה זאת אומרת כוח השוואתי?

איך אני מגיב על כל דבר, מה משפיע עליי ולמה אני כך מגיב, מה קורה. מה יש בטבע שלי שכך אני מקבל את העולם ומתרשם ממנו ומגיב עליו. אני כל הזמן נמצא בתוכי ורואה איך שהמוח והלב שלי, התגובות שלי, ההתרשמויות שרכשתי מילדות, מהחיים, שנולדתי איתן, שקניתי אותן מהחברים מבית ספר ומכל מקום, איך אני מקבל את העולם. וסך כל ההתרשמויות האלה אני מכיר את עצמי.

מהנתונים הללו אני מכיר, כמו שאנחנו מכירים כל דבר. אם יש לפניי משהו לא ידוע, אז אני עושה בדיקות, איך זה מגיב על חום, על קור, על חומץ, על אשלגן פחמתי, על כל מיני דברים, וכך לאט לאט  אני מתקרב למצב שאני מבין את זה.

אורן: אני צריך לבדוק איך אני מגיב, אני החומר שאותו אני בודק?

 כן, בכל דבר. אתה לא מכיר את הדבר עצמו, אלא את היחס שלו כלפי האחרים. לפי זה אתה בודק. את הדבר עצמו אנחנו אף פעם לא מכירים, רק ביחס לאחרים. אם אשאל אותך למשל, מה זה ברזל? תענה לי שזה דומם. וחוץ מזה? שזה קשה. כלומר, לפי הבדיקות החיצוניות שאנחנו עושים עליו.

ניצה: נניח אני מגיעה לג'ונגל, ובתוך הג'ונגל יש מפל ענק, ואני מנסה להפעיל את אותו מדריך עצמי, כדי לראות איך אני לומדת את עצמי ביחס לתופעת טבע כזאת. מה אני צריכה לבדוק בעצמי.

זה דבר די רגיל ושטחי. בדרך כלל, מה שהתכוונתי זה כלפי בני אדם.

ניצה: זה השלב הבא, אני עוד בשלב הראשון.

בכל מיני תופעות החיים כאלו.

ניצה: כן, אני עוד מסתכלת על השלב הראשון מול הטבע. אחר כך נדבר גם על בני אדם.

אם מדברים על הטבע, אז הייתי בהרבה מקומות כאלו ונהניתי מאוד מהנופים. עולם הנופים בעיניי הוא הרבה יותר יפה מהעולם של הבניינים, אמנם אני נהנה מכל דבר, ובכל זאת עוצמת הטבע, זה דבר מיוחד, בזה שכלפי בן האדם הדברים הם מאוד גדולים.

הייתי על קרחון גדול בצפון קנדה. איזה עוצמה זאת, זה חתיכת קרח שממנה יוצאים נהרות שהולכים לים כבר מאות שנים, ואומרים שהוא בסך הכול מוריד מעצמו שני מילימטר משך מאה שנה. זאת אומרת העוצמות הן כאלה, ואיפה אנחנו. אבל גם המדבר, וגם הג'ונגל נותנים לאדם התפעלות עד כמה שהעולם סביבו הוא מלא קשרים, שהכל קשור זה לזה, והכול בטבע תומך זה  בזה, הדומם, הצומח והחי. החיות אוכלות זו את זו, הצומח ודומם קשורים, והכול מגיע ממש בגלגול הזה של החומרים, ובסופו של דבר זו עזרה הדדית זה לזה.

מי שמכיר את עולם הצמחים איך הם עוזרים זה לזה, הצמחים עם העצים ועם הציפורים, ואיך הם ממש מגיבים זה לזה ומכירים ומרגישים זה את זה, מי שקצת יותר למד את זה וחי את זה מתוך התרשמות, אז אחר כך כשהוא יוצא לטבע יש לו הסתכלות אחרת, הוא רואה אחרת את הגבעות העצים והציפורים. הוא רואה שזו תמונה כללית של כוח אחד.

אבל כשאנחנו מתחילים לבדוק את עצמנו לא כלפיהם, כי כלפי דומם, צומח וחי איך שאני מתרשם מזה, עד כמה לעומק אני יכול להרגיש את זה, אין כאן עדיין פידבק כלפיהם. מה שאין כן, אם זה בני אדם, כאן מתחילה להיות תגובה, כאן כבר יש הכרה עצמית תגובתית. וזה אחרת לגמרי כי יש לך תגובה הדדית עם האנשים וגם שיקוף במשהו.

וכאן אתה כבר מתחיל להכיר את הפנימיות שלך, ובשינויים כלפי אנשים שונים, במצבים שונים, איך אתה משתנה בהתאם למה שהוא משתנה, ואיך אדם יכול להשפיע על השינויים שלו וכן הלאה. כאן אתה מתחיל להכיר, שכך אתה מהילדות, כך אתה מהלידה. אתה רואה שכאן מתעורר בתוכך צורה שלמדת ממישהו, אתה מתנהג כמו משהו. בסופו של דבר זה עוזר לך להוריד הרבה מאוד לבושים פנימיים שקנינו אותם מכל מיני התרשמויות, מסרטים, מחברים, מכולם. ודווקא בזה שאתה  נמצא עם אנשים זרים ופשוטים, אתה מתחיל יותר מהר לגלות את עצמך האמיתי הפנימי.

כי כאן אין מקום להציג את עצמך בצורה סלונית ולמשוך מהם תשומת לב מיוחדת, כי הם בעצמם מאוד פשוטים, ואני לא רוצה להגיד שטחיים, אלא אדם כמו שהוא כך הוא, ורואים אותו בעצם שקוף. ולכן גם אתה מתחיל לראות את עצמך לעומתו יותר שקוף, ומחפש מהשקיפות שלו, מפשטות שלו, איפה אצלי הפשטות הזאת. ומזה אתה מגיע להכרה עצמית, מי אני בפנים.

והייתי אומר שתגלו דברים מאוד לא טובים ולא נעימים, כי אנחנו לא כאלו. אבל זה לימוד יפה שמנקה את האדם, שמחייב את האדם ממש לראות את כל הלבושים החיצוניים שלו כמשהו מסריח, כמשהו לא טוב, שהוא לא רוצה להיות בזה יותר. הוא ממש כמו עובר מקווה, מנקה את עצמו.

ניצה: תיארת את זה, והייתה תחושה שכאילו אתה עומד ערום מול הבן אדם.

כן. אבל אני מדבר על מקומות מיוחדים, ששם חיים הכפריים, ולא אלו שמוכרים לתיירים.

ניצה: מה יש בפשטות הזו שעוזרת לאדם לקלף מעצמו.

בכל המדינות שראיתי הפשטות משאירה רושם טוב. אבל זה צריך להיות מקום ללא תיירים, שהאנשים לא רגילים לשקר ולמכור, כי זה בדרך כלל מה שמתגלה במקום ציבורי. זה נמצא בדרך כלל כשיורדים מהכביש הראשי, ונכנסים לכבישים מאוד צרים בין הכפרים, ושם נכנסים לכל מיני מקומות, פוגשים באנשים הפשוטים, רואים את העם ואפשר להתרשם מאורח החיים שלהם ואולי אפילו לדבר קצת ולגלות משהו. זה נמצא בעיקר במסעדות הכפריות שהן לצורך אנשי הכפר, או נהגי המשאיות שנוסעים בין הכפרים, או כשמחפשים מקום לינה ויוצאים בערב לטייל ואין אף איש זר.

ניצה: כשדיברת על זה עכשיו, עלתה לי לראש המילה אותנטיות. באותנטיות, יש משהו נורא אמיתי, פשוט, נקי. ואנחנו היום, גם כשאנחנו צעירים, זה לא חשוב, ספגנו כל כך הרבה מהתרבות שאנחנו חיים בה, שאנחנו רחוקים מאוד מהאותנטיות שלנו. אז עכשיו אני רוצה לברר איך בצורה פרקטית, אותו מדריך פנימי שדברת עליו קודם, עוזר לי באמצעות המפגש האותנטי הזה עם אנשים לגלות את עצמי?

 כי את נמצאת כל הזמן ב"סלף קונטרול", בשליטה עצמית. את רואה איך את מגיבה, איך הבן אדם הזה מחייב אותך להגיב, איך הוא משפיע עליך, האם את צריכה לשנות את עצמך, לעשות כל מיני חשבונות כדי להגיב אליו או שאת יכולה לעשות זאת בלב פתוח. זאת אומרת, כמה שכבות יש עלייך כדי להיכנס איתו במגע ישיר. זה בא, אבל באמת טיול כזה, יכול לתת לאדם הרבה הכרות עצמית, גילוי עצמי. אני חושב שאולי באמת כדאי לנו לפתוח כאן קורסים כאלה.

ניצה: זה נשמע לי מאוד מעניין.

 את אשת תיירות.

ניצה: כן, אני אשת תיירות. זה נשמע מעניין.  הגילוי העצמי הזה, קודם תיארת שאנחנו כאילו משילים מעלינו קליפות, דמויות, נקרא לזה מסכות. אז מה? הגילוי העצמי הזה נמצא איפשהו עמוק והוא פשוט מכוסה, בגלל זה אנחנו לא מגלים אותו?

הוא מכוסה כי בארץ, במדינה שלי אני לא יכול. שם כבר אוטומטית אני מתנהג לפי מה שאני רגיל.

ניצה: לפי התכתיבים, והנורמות.

אם אני נכנס למסעדה, או לכל מקום אחר, אני יודע איך אני צריך להראות שם.

ניצה: כן, איך מצפים ממני שאני אתנהג.

כן, ואני גם מתנהג כך, ההרגל נעשה טבע שני, אני כבר לא בודק. מה שאינו כך אם אני נמצא, עם אנשים זרים, בתרבות זרה, עם יחס אחר, כאן אני מאוד מתפלא מהיכולת הזאת וטוב לי בזה. אני אישית מאוד מרוצה מזה. לפעמים אתה נתקל באנשים כאלה שעושים כאלה דברים גדולים.

אני זוכר מקרים שאנשים ירדו מהכביש והביאו אותי שלושים, ארבעים קילומטר עד למקום שהיתי צריך ולא רצו כלום בנוסף. הוא עושה לך שלום, נוסע, וחוזר בחזרה לכביש, ממש כך. אתה נשאר המום, איך יכול להיות דבר כזה? זה כל כך לא טבעי. מפני שזה סוג אנשים אחר, ואז באות לך ממש כאלה הרגשות, ובאה לך בושה.

ניצה: בושה.

 בטח.

ניצה: אני זוכרת הרגשה כזאת של בושה מול אדם שאתה רואה את הטוב לב שלו ואתה פתאום קולט כמה אתה לא כזה.

 כמה לנו אין את זה בצורה טבעית.

ניצה: כן, כמה בוץ צברנו על עצמנו, אין לנו את זה. וגם עוד דבר מעניין, יש להם מין חכמת חיים טבעית כזאת, שאני באיזה מקום איבדתי אותה מרב התחכום, נעשיתי כזאת.

 ודווקא על ידי הטבעיות הזאת והיושר שלהם, הם מגיעים לחיים מאושרים.

ניצה: אז יש לנו מה ללמוד מהם.

 ואלה לא חיים פשוטים, אנחנו פשוט מסתבכים ולכן נראה לנו שאנחנו חיים בצורה יותר מודרנית.

אורן: בוא נחבר רגע את שני המישורים. בעצם דברנו על שני דברים עד כה. א', שאני בודק את עצמי ביחסים שלי עם אנשים אחרים וב', תארת קודם בצורה מאוד יפה איך שכשהאדם עומד מול היופי והעוצמה של הטבע, הוא רואה תמונה כללית של כוח אחד, שכל הפרטים רקומים לתוך מארג אחד מושלם. מה הקשר בין המרחב הזה של ההימצאות בטבע היפיפה, לבין הבדיקה העצמית שלי במערכות היחסים שאני עובר בדרך, בטיול הזה שלי בתוך הטבע? איך שני הרבדים האלה יכולים להזין אחד את השני כדי שאני אגיע לגילוי עצמי באמת?

 הם אחד פלוס אחד.

אורן: מי אלה האחד ועוד אחד שחיברת? תסביר את עצמך.

 כמו שאתה רואה שבטבע הכל מקושר, עובד ופועל כל כך בהרמוניה והכל נעזר זה על ידי זה וזה על ידי זה. אם אתה מתעמק קצת יותר בצורת הטבע, איך כל זה נמצא באיזון ורק האדם מפר את האיזון עם כל התחכומים שלו, ועל ידי היצרים שלו, אז מה צריך? לקחת כל אחד, להפשיט ממנו את כל הלבושים המלוכלכים האלה, להשאיר אותו ערום, נקי כזה ואז הוא יהיה מצורף לכל בני האדם האחרים ולטבע ויצא לך גן עדן, פשוט מאוד.

אז אם כל אחד ואחד יגלה את עצמו, עד כמה שהוא לבוש בבגדים מלוכלכים, עד כמה שהוא שקרן, ממש מנוול, וישנא את הלבושים האלה, הוא ירצה להפטר מהם. ואז הוא יראה שהאנשים האחרים, תמיד יותר טובים ממנו. אתה רואה שרק אתה כזה, הכי גרוע מכולם, וזה יעזור לך להכרה עצמית, לגילוי עצמי. שאתה חייב, קודם כל אתה צריך להפטר מכל השקר שלך, מכל האגו שלך, להיות פשוט, להיות ישר ואז העולם יהיה יותר טוב. כדאי ללמד את זה, שבני האדם יצאו לטיול של גילוי עצמי, שיחפשו את עצמם.

אורן: בחצי דקה שנותרה, איך התהליך הזה עוזר לי להמשך החיים? כי בסוף אני חוזר לארץ.

 אתה בונה את החיים שלך בצורה אחרת לגמרי. אתה לא מחפש להיות עורך דין כדי לשקר כל הזמן בעבודה שלך, אתה כבר לא תהיה מסוגל לכך. אולי רואה חשבון, איכשהו, כמו המקצוע שלך, אני לא יודע. אתה תחפש קודם כל לבנות את החיים שלך בצורה פשוטה, ישרה, בלב טהור, שלם, נקי, עם בת זוג, עם ילדים. שקודם כל יהיה לך בית, ושאווירה בו תהיה עם אויר נקי.

אורן: הזמן נגמר, תודה לך הרב לייטמן. תודה ניצה, תודה גם לכם. אוויר נקי, עד הפעם הבאה, כל טוב, חיים חדשים, להתראות.

[1] "כיתרון האור, מן החשך" (קהלת ב, י"ג)

לחצו כאן להורדה