חיים חדשים - תוכנית 448 - מסעות פנימיים בטבע


תוכנית - מסעות פנימיים בטבע
מה מושך מטיילים לטיולי אתגרים, מדוע האדם אוהב להימצא בחיק הטבע וכיצד נגיע להרמוניה עם הטבע במידה ונתמזג עימו? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, אורן לוי וטל מנדלבאום בן משהלהורדה
קטע נבחר מהשיחה: האדם, הטבע והאגו
מדוע עלינו להתקרב לדרגות דומם, צומח וחי אשר בטבע, במה האגו שלנו מבדיל אותנו מדרגות אלו ולמה זה גורם?להורדה
+תקציר השיחה
מסעות פנימיים בטבע |
||
כל הטבע מצוי בהרמוניה ואיזון, רק האדם מפר אותם. האגו גדל לממדים בלתי נשלטים - כשמצויים בטבע, הוא לא מעייף, הוא ממלא, מרפא - ישראלים מטיילים בעולם יותר מכולם, כי טמון בנו רצון להכרת המציאות והכוח הכללי הטיולים של היום הם שלב ביניים בדרך להכרת המערכת האדירה שבטבע - חכמת הקבלה מלמדת אותנו לצאת לטיולים של הנשמה, זו ההרפתקה הנפלאה ביותר - בטיול הרוחני, מטפסים לא על הרים כמו האוורסט אלא על הרים פנימיים שבנו- הרהורים - אם נתקדם לעבר איזון בינינו, לעבר "ואהבת לרעך כמוך", נחסוך לעצמנו מכות טבע - ערבות הדדית בין מטיילים ישראלים היא תופעה שנובעת מהשורש הרוחני של העם שלנו - איזון פירושו חיבור, התחשבות, דאגה הדדית, שוויון, עד שכל העולם יהיה משפחה אחת |
||
+תמליל השיחה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום טל מנדלבאום.
טל: שלום.
אורן: היום אנחנו רוצים לעשות שיחה מיוחדת. לא מזמן קרה האסון הגדול בנפאל והוא מביא איתו המון שאלות. הטבע, מצד אחד נופים מדהימים שמשאירים אותך עם פה פעור, ומצד שני מכות נוראיות שיכולות לאמלל ולהביא סבל וכאב גדול. ננסה להבין מה קורה פה בתוך המערכת הזאת של הטבע.
טל: באמת רצינו להמשיך את השיחה הקודמת שלנו, אנחנו דיברנו על הטבע כעל מערכת רגישה או לפחות שיש לנו איזה שהם יחסי גומלין איתה שאנחנו צרכים להבין יותר לעומק. אנחנו בכל זאת מדברים כאן בהקשר של טיולים, של האדם שיוצא, מטייל, חווה, מנסה איכשהו להתחבר עם הטבע והוא מאוד נהנה מזה גם. והייתי רוצה לשאול אותך, אני יודעת שאתה מטייל הרבה בעולם, איך זה בשבילך? מה הגישה שלך כשאתה יוצא לעולם ומטייל ורואה דברים?
באמת כשאני נוסע לאילו מקומות אני תמיד משאיר לעצמי איזה כמה רגעים להיות בטבע. וכך יוצא שלפעמים אני גונב לעצמי קצת בדרך, לטייל ברגל אני כבר לא יכול הרבה זמן. אבל מה אני מרגיש בטבע? אני זוכר שעם המורה שלי, אנחנו יום יום נסעו לכמה שעות ליער ושם היינו מטיילים ומדברים, דרך שדה ושוב יער, שדה ושוב יער, היו מקומות מאוד יפים כאלה בדרך לירושלים. זה רחוק מהכבישים, זה רחוק ממקומות שבהם גרים אנשים אבל היה מאוד יפה, היה מאוד טוב. מה אני מרגיש כשאני נמצא בטבע? אני מרגיש כוח, שזה כוח טבעי, ולא שאני מרגיש את עצמי יותר גבוה, גדול מזה. ההיפך, זה כוח ששולט עלי, רק אני לא מודע לזה כאדם, כי דומם, צומח וחי זה אותה עטיפה שבה אנחנו קיימים כבני אדם. ולכן מצד אחד אנחנו מתרחקים מהדומם, צומח וחי, ומצד שני אנחנו צריכים להתקרב אליהם, זאת אומרת, להבין שכל המערכת הזאת היא צריכה להיות כמערכת אחת. שאנחנו על ידי האגו שלנו, היצר רע שמתפתח בנו, שבזה אנחנו שונים מחי, בגובה שאנחנו יוצאים מהחי וכאילו גדלים ממנו, אנחנו גדלים בגובה לא טוב, בכוח לא טוב, כוח של שליטה. שאנחנו מתרחקים מהטבע, אנחנו רוצים לשלוט בו, אנחנו רוצים לנצל אותו בלי לחשוב מה אנחנו גורמים לטבע. וגם כשאנחנו גורמים, אנחנו עושים חשבון מה אנחנו גורמים לעצמנו לעתיד, זה לגמרי לא אותו החשבון הנכון שאנחנו צריכים לעשות. כי החשבון שאנחנו צריכים לעשות הוא איך אנחנו משאירים את כל הטבע בהרמוניה. ויוצא שכל הטבע נמצא בהרמוניה, רק אנחנו כשגדל בנו היצר הרע, הרצון האגואיסטי ונמצאים בינינו בכל מיני לחצים, וממש נמצאים במאבק בלתי פוסק בינינו, אנחנו בצורה כזאת גם מתייחסים לטבע, איך ומה אני צריך לקחת ויכול לקחת, ולא אכפת לי מה קורה אחר כך העיקר מה שטוב לי כרגע אני עושה. ואפילו אם בעוד רגע אני מזיק במעשה הזה לעתיד אני לא לוקח בחשבון.
יוצא שהיחס שלנו מזה שאנחנו גדלים ביצר הרע הוא יחס הרסני גם לנו וגם לכל חלקי הטבע. ובכל התהליך שהאדם צריך לעבור הוא בסופו של דבר להכיר ברע שבו, שהיחס הזה הוא לא טוב לכל המערכת. וגם כן בעיקר בשבילו, שהוא גדל ביצר הרע כדי לתקן אותו, לתקן את היחס שלו לדומם, צומח וחי, להשלים את כל המערכת שהיא תהיה מערכת אחת יפה, הרמונית, אינטגרלית כזאת. וכמה שאדם גדל בשכל שלו, ברגש שלו ומנצל את כל האוצרות שלו בצורה לא נכונה, אז מזה הוא וודאי שבסופו של דבר סופג את מכות הטבע. וזה מה שקורה לנו.
עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו רואים שהאגו שלנו גדל למימדים כאלה שאנחנו כבר לא יכולים לשלוט בו. אנחנו מאבדים בכלל את המושכות איך לנהל את העולם, בשום צורה, גם במשפחה, גם בעבודה וגם ביחס לטבע הכללי. גם הטבע מתחיל להתייחס אלינו בהתאם. כשאנחנו נעשים כוח, גורם רע בצורה גלובלית, אז בכוונה כי זה כמו מערכת אחת, הטבע מתחיל להתייחס אלינו בהתאם לזה. ובמצב הזה אנחנו נמצאים היום.
זאת אומרת, כשאני יוצא לטבע, אני רואה השלמה. אני רואה עד כמה שבכל זאת מה שקורה חוץ מהאדם, נמצא באיזון. ואנחנו רואים שזה כך, אפילו שאוכלים זה את זה ואפילו שמתקיימים זה על חשבון זה, אבל זה מטעם ההכרחיות שבצורה כזאת הכל קיים והכל מתפתח.
טל: אני רוצה לדבר על משהו שהוא די נפוץ, בעיקר רואים את זה אצל ישראלים, יש בנו איזה יצר הרפתקנות. הרבה פעמים יש רצון כזה ללכת דווקא לטראקים הרפתקנים. אני לא מדברת על הטרק שהיה במקרה בנפאל, כי זה היה טראק שנחשב פופולארי ובטוח. אבל לפעמים יש את הרצון הזה דווקא לעשות את המשהו המאתגר, הרפטינג המסוכן, ההנאה הזאת מההרפתקה. באותו אזור יש גם את האוורסט שהוא בכלל ידוע כמקום שהרבה מאוד אנשים ניסו לטפס עליו והרבה איבדו את חייהם בניסיון הזה לכבוש את הפסגה. מאיפה נובע הרצון הזה שבנו לכבוש את הטבע ולאתגר את עצמנו בטיולים האלה?
יש אנשים שזה מושך אותם מאוד, כמו שיש אנשים שחייבים ממש לחצות את האוקיאנוס בסירה, ביאכטות. כל שנה יש תחרות, מאות יאכטות, סירות מפרשים, מאירופה לדרום אמריקה. מה שקורה כאן הוא, שהרצון להכיר את הטבע הוא נותן לאדם הרגשת מילוי פנימי. כשנמצאים בטבע, קודם כל כאילו לא מתעייפים. אני לא מדבר על לטפס, או לעשות משהו, אלא הטבע הוא לא מעייף. הטבע הוא ממלא, הטבע הוא מחדש בתוך האדם הרבה דברים, הוא מבריא, כי בכל זאת אנחנו תוצאה מהטבע, בדומם, צומח, חי כמה שאנחנו מרגישים את גופנו. חוץ מההתפתחות שלנו כדרגת המדבר, שבזה אנחנו מתרחקים מהטבע דווקא ורוצים לבנות את עצמנו למעלה ממנו. אבל לצאת לאיזו הרפתקה, לטיול, אני לא חושב שיש עוד יחסית אומה כזאת כמו ישראל שאדם יוצא ובורח ופורץ לכל מקום שבעולם, לכל מיני פינות.
טל: אף אחד לא מאמין שאנחנו בסך הכל שישה מיליון ישראלים פה, כי יש כל כך הרבה בחו"ל שזה פשוט לא פרופורציונאלי לגודל שלנו.
נכון, מפני שגם המדינה היא קטנה בעצמה, וגם מפני שהרצון שלנו הוא מפותח מאוד. אנחנו רוצים יותר ויותר להכיר, לראות, להרגיש. וודאי שברוב מקרים זה בצורה כזאת מאוד פרימיטיבית, טיול במרכז פריז או לונדון, אבל זה בכל זאת איכשהו ממלא אותנו. אבל הרצון הוא בסופו של דבר רצון פנימי שטמון בנו, שאנחנו רוצים להכיר את העולם, במה אנחנו חיים ודרכו להכיר מציאות עוד יותר גבוהה, הכוח שמנהל את העולם. זה נמצא בנו, אנחנו כבר פעם נגענו בכוח הזה, היינו בקשר עימו, עם כל המערכת והכוחות שפועלים במערכת, ולכן הזיכרון הזה, "הרישמו" מה שנקרא בחכמת הקבלה, נמצא בנו ומחייב אותנו שוב ושוב להשתוקק לזה.
לכן אני מסתכל על כל הדברים האלה שמזדמנים לנו היום בטיולים, בהרפתקה, ואני רואה את זה בכל זאת כשלב ביניים, שזה ידחוף אותנו גם להכיר את הטבע בצורה פנימית יותר. שכעבור איזה זמן, תקופה האנשים יבינו שבתוך כל הטיולים האלה לא טמון שום דבר מיוחד אלא מקום די ריקני. וצריכים להכיר, לא חנויות ולא מפלים קטנים או גדולים פה ושם, שגם זה משהו, אלא שיש כאן איזו מערכת אדירה, גלובלית, מערכת שנמצאת בהרמוניה א-לוהית עליונה, ולהכיר אותה מערכת ולהתכלל בה זה באמת התענוג הנפלא. כך אדם מתפתח, נקווה שיהיה בקרוב. איפה הם ימצאו טיולים לזה? אני לא יודע, חכמת הקבלה היא כבר יכולה לקחת אותם לזה.
טל: האם אפשר להחליף את האתגרים הפיזיים המלווים גם בסכנות כמו טיפוס על הרים מאוד גבוהים באיזשהו אתגר אחר, אולי משהו פנימי יותר?
אתגר רוחני, שאנחנו מתחילים טיולים רוחניים לא בגוף אלא בנשמה ועולים כך במדרגות, מטפסים על פסגות יותר ויותר גבוהות. זאת הרפתקה מאוד יפה, אבל שם אדם צריך להיות יותר גיבור מאשר לטפס בהימלאיה. כי אם בטיפוס על ההימלאיה הוא בעצם ממלא את האגו שלו והולך יחד עם הדחף הפנימי שלו, כאן הוא צריך להיות במאבק עם עצמו בטיפוס לפסגה הרוחנית. כי יש דחף להשיג, ובאמת זאת פסגה מאוד יפה שפותחת לפניו עולם אינסופי וחיים אינסופיים ושדות טבע כאלו שהם נמצאים כבר לא במימד העולם הזה, אבל בשביל זה הוא יצטרך להחליף את היצר שלו. הוא יצטרך לעבוד נגד האגו שלו, לטפס מעליו, שכל ההר כמו האוורסט או כמו הר סיני או לא חשוב אילו הרים, זה שישנא את הטבע שלו כדי לטפס מעליו. כשאנחנו מטפסים על ההרים אנחנו גם כן מתגברים, ויש לי איזו שנאה להר הזה שאני מטפס עליו ואני רוצה לשלוט.
טל: כובש אותו?
כן. וזה דומה למה שאנחנו עושים בטיול הרוחני, אני צריך לשנוא את ההר הזה, לשלוט בו, לא לשנוא שאני מוחק אותו, אלא לעלות מעליו, זה אתגר גדול מאוד. נקווה שאנשים יבינו שיש כאן טיולים נוספים, ומאוד מאוד גדולים, גבוהים שמביאים הרפתקה. אני לא טיפסתי בהימלאיה אבל הייתי בטיולים מסוג כזה, וראיתי אני חושב, את רוב פלאי הטבע בעולם, אי אפשר להשוות עם מה שנותן לאדם ההרפתקה הזאת, לטפס על ההרים הפנימיים שלנו.
טל: ובכל זאת, אחרי שטיפסנו על ההר הפנימי, אז גם, כמו שתיארת קודם, הקשר שלנו לטבע החיצון משתנה?
אנחנו מתחברים עם כל הטבע באמת, שאני עומד בפסגה של הימלאיה נניח, או האוורסט, אז אני סך הכל רואה את עצמי גדול, חזק, הגעתי, כבשתי, ומה הלאה? והלאה אין כלום. אני רואה מה זה. ממטוס רואים יותר, אלא אני מלאתי את האגו שלי, כוח השליטה, ואני מתחיל לרדת. בהרפתקה הרוחנית שאנחנו מטפסים מעל האגו שלי, על הר, הר זה ממילה הרהורים, שאני נמצא בספקות, ובכל מיני לחצים, לעלות או לא, להתגבר או לא? זה תהליך שלם שלשם זה קיבלנו את חוכמת הקבלה שתעזור להיות לידינו, כמורה דרך.
וכאן אנחנו צריכים בהחלט להבין שאנחנו עולים למעלה מכל העולם הזה, למעלה מהיקום, מהכוכבים, מהכל. כשאנחנו עולים, אנחנו מתחילים לראות, נניח כמו מהחלל כשמתרחקים מכדור הארץ, אבל אנחנו רואים אותו בצורה שקופה, אנחנו רואים את כל הטבע, עד כמה שזה כלול, עד כמה שזה פועל, והקשר עם המערכת ירח ושמש, והיקום וכל הגלקסיה שלנו, איך שאנחנו מתחילים להרגיש את השלמות, אני לא שולט על זה, אני מזדהה עם זה, נכלל.
ולכן, הרפתקה הזאת היא באמת שלמות. שאנחנו בעולם שלנו, אפילו שנטפס על כל ההרים ונרד לכל העמקים, לא נרגיש בזה יותר.
אורן: אמרת, אדם מטפס על הר, הוא מגיע למעלה, האגו שלו מתנפח, הוא הצליח במשימה שהגדיר לעצמו, משימה קשה והוא משקיף על הכל והנה אני כאן ואני שולט.
אדם כך כל החיים. ספורטאי מה הוא עושה, גם מתגבר על הגובה שהוא קופץ נניח, או על הריצה, או על המשקולות. אנחנו בכל רגע ורגע עושים כך בחיים. מה שאני עושה אני בכל רגע מתגבר על איזה קושי וממשיך, ממשיך לחיות. ולכן זה טבעי שכך אנחנו נמצאים בתהליך כזה, שכל הזמן מתגברים. אבל כאן ההתגברות היא לא נגד הטבע, אלא ביחד דווקא, כדי כל הזמן לגרום לאיזון, לחיבור, לדבקות יתר שלי, בכל הטבע. ולכן כשאני כל הזמן מתקדם בזה, אני אף פעם לא נכלל באיזה אסון, את זה אנחנו צריכים להבין.
אני מגלה את הטבע עוד יותר ידידותי אלי, כי אני הולך לקראתו, אני הולך לקראת החיבוק, עם כל הדומם, צומח, חי ומדבר. ובמיוחד מדבר, שאני צריך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". ואז יוצא שבזה אנחנו מגיעים לכאלה צורות קשר שאין לי מה לפחד, אף פעם לא יהיה שום אסון, אף פעם לא יגרם לי שום דבר רע, או בכלל לכל האנושות, כי אנחנו הולכים לקראת האיזון, לקראת ההרמוניה. בניגוד למה שעושים כל הגיבורים שמטפסים על ההרים ויורדים לעומק ועוד עושים כל מיני דברים, שהם דווקא רוצים כביכול להתגבר, אני אשלוט. זו צורת פרעה.
טל: יש עוד משהו מיוחד שקראתי, על תופעה ישראלית בחו"ל. ישראלים בחו"ל נוטים להיות בקבוצות, מאוד נהנים מהחברותות, שיחות עד השעות הקטנות של הלילה. זה מאוד אופייני לישראלים לטייל ביחד. במקרה הזה, הייתה כותרת בוואלה שבנפאל נדהמו מהערבות ההדדית בין הישראלים שנקלעו שם לסערה, הרופאים שם שטיפלו במקומיים, פשוט תארו את זה בפליאה עד כמה הם דאגו אחד לשני וטיפלו אחד בשני, ועשו מאמצים מאוד יפים להציל אחד את השנים, הם מעולם לא ראו מחויבות בין אזרחי אותה מדינה כמו שראו. דיברת על שורשים שיש בנו, כישראלים שקשורים לרוחניות הזאת שאתה מתאר.
מסבירים את זה בהרבה הסברים. שאנחנו סבלנו בגלות, בין כל העמים שהיו אכזריים כלפינו, ואנחנו היינו צריכים, כדי לשרוד להחזיק זה בזה, ולעזור זה לזה ולכן אנחנו פיתחנו טבע כזה, שאנחנו דואגים זה לזה כי אנחנו עם אחד המפוזר בין כל העמים וחייבים לדאוג לכן, כדי לשרוד.
יש לזה הרבה הסברים פסיכולוגיים שמדענים חושבים, אבל בעצם זה לא מזה. זה ממקום הרבה יותר עמוק וקדום. כשאנחנו יצאנו כעם מבבל, ברשות אברהם שהוביל אותנו מבבל לארץ כנען, הוא סידר את כל הבבלים שיצאו עמו בקבוצה אחת וקרא לזה ישראל, ישר-אל, ו"אל" זה הטבע, וא-לוהים בגימטרייה טבע, כך אנחנו לומדים וכך אנחנו מגלים. דרך "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו כוללים בתוך זה את כל הטבע. בתוך זה מגלים את כוח העליון שמנהל את כל הטבע בהרמוניה הכללית שזה הכוח העליון, הא-לוהים.
ולכן, מזה שהיינו מחוברים יחד כ"איש אחד בלב אחד", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", כל הדברים האלה הושרשו בנו, ונמצאים בנו, למרות החורבן, למרות השבירה, למרות השנאה שאחר כך נפלנו בה, "שנאת חינם" מה שנקרא, שזה בעצם חורבן בית המקדש, של הכלי שלנו הכללי, הערבות הדדית שהייתה לנו שנשברה, זה נקרא חורבן בית המקדש.
ואז למרות שנמצאים בגלות, אבל בכל זאת נשארו לנו אילו שרידים מהחיבור הקודם שאנחנו מקווים מאוד, שעל ידי הנטיות הללו הקטנות, אנחנו בכל זאת נחיה אותם, נחמם אותם, נחבר אותם יחד, ויהיה לנו כוח מספיק כדי להגיע שוב לאהבת חברים, לכל ישראל חברים.
טל: שזה חלק מהדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתאים את עצמנו לטבע ולדאוג שלא יהיו תופעות.
כן, ודאי. כדי שאנחנו נגיע לאיזון עם הטבע, לחיבור עם הטבע. לכן יש בנו אותם הניצוצים הקטנים שנשארו לנו מאז, שאנחנו צריכים על ידם להתחבר ולהראות לכל העולם, "אור לגויים", איך להגיע לחיבור הכללי, שאז האדם לא ישלוט על הטבע, הוא יהיה בהרמוניה עם הטבע, הוא יגרום לטבע להיות בהרמוניה.
אורן: רציתי לשאול על הדיוק הזה. אתה אומר, הנטייה של האדם לשלוט, להיות מעל הטבע, ויש אופן אחר של יחס בין האדם לטבע שבו הוא נכלל בטבע, מתמזג בתוך הטבע, ואמרת שאם האדם הולך לכיוון הזה, של התמזגות בטבע, להיות יחד עם הטבע, בחיבוק עם הטבע ולא כשולט מלמעלה וכן הלאה, הוא מוביל את עצמו לנתיב שאף פעם לא יקרה לא שום דבר רע, שום אסון.
כי האיזון נמצא בידו. האדם הוא הכי גבוה, אם הוא גורם לאיזון, אז הטבע נמצא באיזון, אם הוא גורם אי איזון, ודווקא הוא הגורם, אז הוא הניזוק יותר מכולם.
אורן: אז בוא נגדיר, מה זה "אדם גורם איזון"?
על ידי זה שהוא רוצה שהחברה האנושית תהיה באיזון, השתתפות, חיבור, שיויון, דאגה הדדית, כל העולם משפחה אחת, כולם חברים.
אורן: איזון בין כל בני האדם?
בין כל בני אדם, קודם כל. מתוך זה, בטוח שאנחנו נתייחס יפה גם לטבע הכללי.
אורן: איזון בין כל בני האדם יביא אותנו גם לאיזון עם כל המערכת של הטבע?
כן.
אורן: ואז אנחנו על הנתיב הבטוח הזה?
כן, אנחנו נכיר את הכוח הכללי שנמצא בטבע, אנחנו נכיר את הא-לוהים, שזה החוק הכללי של כל הטבע.
אורן: במשפט אחד, מה זה א-לוהים, זה משהו דתי, מה זאת אומרת א-לוהים?
זו נוסחת הרמוניה שנמצאת בכל הטבע, שאנחנו משיגים, "אין עוד מלבדו וטוב ומטיב", הכוח הזה הכללי שקיים במערכת הכללית, ואנחנו משיגים אותו במלואו, מזדהים עמו. זו מטרת ההתפתחות שלנו, בני האדם, ולזה אנחנו צריכים להגיע בשנים הקרובות. חכמת הקבלה תעזור לנו, אני בטוח שזה יקרה, מהר, ונקווה שבדרך הכי טובה שיש לנו.
אורן: גם אנחנו מצטרפים לתקווה, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם אתנו עד הפעם הבאה. שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים, להתראות.