חיים חדשים - תוכנית 655 - הגישה היוונית והגישה המכבית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר על חיים רציונליים, מול חיים פחות רציונליים. אנחנו רוצים לנצל את ימי החנוכה שמביאים את הגישה היוונית אל מול הגישה היהודית, ולברר את הדברים יותר לעומק, מתוך רצון להביא תובנות לחיים שלנו כאן ועכשיו. תהיו איתנו, יהיה מרתק.

ניצה: אז לגישה היוונית. יוון הרי תרמה תרומה עצומה להתפתחות האנושית, במיוחד להתפתחות המערב. למעשה היא אולי הניחה את התשתית לדרך שבה אנחנו חושבים עד היום, לצורת החשיבה, לתבניות המחשבה המדעיות שלנו, אפילו המושגים, המונחים המילוליים שבהם אנחנו משתמשים, גם הם מקורם בשפה היוונית.

למעשה כשאנחנו מסתכלים היום על המערב, אנחנו רואים שכל תהליך החשיבה, לקיחת ההחלטות, שיקול הדעת, ההיגיון, הלוגיקה, הכל מושתת על רציונל. וזה משהו שהוא גם מכובד.

זאת אומרת, כל הצד הזה של התחומים המדעיים, הם תחומים שנבנו על הבסיס של הרציונל. כל מה שאפשר לבדוק אותו, למדוד אותו, לנמק אותו, להסביר אותו, זה משהו שהדעת מסוגלת לתפוס. וכל מה שלא, הוא נשאר בתחום האפור הזה, התחום שנתפס כלפעמים קצת הזוי, אולי קצת דמיוני, אולי קצת מיסטי, משהו שהוא פחות מכובד בתרבות המערבית. באמת אפשר להסתכל על הגישה הזאת היוונית מהמון המון זוויות, כי יוון הביאה עוד דברים. יוון הביאה גם הסתכלות על הנושא החיצוני, ועל היופי, ועל האסתטיקה, ועל התחרות, ועל עוד הרבה דברים.

אבל דווקא היום אני רוצה שנשים את הפוקוס, את המיקוד על ההיבט הפסיכולוגי, הרציונלי הזה, שנשען על השכל ועל השכלתנות שיון הביאה. ולנגד זה או לצד זה, יש את התפיסה היהודית, ה"מכבית", נקרא לה כך, כי היא תפיסה לא כל כך רציונלית, היא מופשטת, היא אולי קצת רוחנית, והיא לא ניתנת להסבר, לנימוק. קשה לתת דוגמאות במציאות הפיזית איך היא פועלת או לא פועלת, ולכן בעצם אנחנו מתמודדים אולי מאז ועד היום, עם שתי גישות שמאוד מאוד קשה לראות איך הן משתלבות ביחד. ובכלל, איך לתת מקום לגישה שהיא לכאורה לא רציונלית? איך לכבד אותה בכלל?   

אך אולי לפני כן הייתי רוצה לשמוע ממך איך אתה היית מגדיר, או איך אתה מסביר את התפיסה היהודית, המכבית, לצד התפיסה היוונית, הלוגית והשכלתנית.

האנשים התחילו לשאול את עצמם בשביל מה הם חיים, ממש מימי קדם. אבל הראשון שגילה את מהות החיים, את מטרת החיים, הוא אדם שהיה חי בין כולם. ומלפני 5,777 שנה, מאותו יום שהוא גילה את מהות החיים, תכלית החיים, מטרת החיים, הפילוסופיה שלו, הגישה שלו לחיים, אנחנו בעצם מתחילים לספור את הלוח של עם ישראל. ולאותו היום שהוא גילה את זה אנחנו קוראים, "ראש השנה", ההתחלה החדשה, שזה ראש השנה שלנו, החג שלנו.

הוא גילה שאנחנו חיים במציאות מסוימת אותה אנחנו תופסים בחמישה החושים הגופניים, או אפשר להגיד הבהמיים שלנו, כי לפי הגוף שלנו אנחנו שייכים לעולם החי. החושים שלנו הם מוגבלים, ואנחנו יכולים להרחיב אותם, זאת אומרת, לבנות חושים נוספים למעלה מהחושים שלנו. היום מדענים כבר מדברים על זה, על מציאות שהיא עוד יותר רחבה, מיוחדת, שנמצאת אחרי איזה גבול של התפיסה שלנו. אך הוא זה שגילה אותה, ואמר, שהעניין הוא לא במציאות אותה אנחנו לא רואים טוב, לא שומעים טוב, אלא אנחנו צריכים לשנות בפנים את תפיסתנו, איפה שאנחנו נמצאים.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים במציאות מאוד רחבה, המורכבת מהרבה מאוד הבחנות, אבל תופסים משם רק היבט אחד קטן דרך החושים הגופניים שלנו, כמו כל בעלי החיים. ואם אנחנו נשנה את הגישה שלנו, אז אנחנו נתפוס מציאות שהיא מעבר למציאות שלנו, כי היא גם קיימת, אבל אנחנו לא תופסים אותה. השוני הוא בזה, שהמציאות שאנחנו קולטים היום, היא כולה בנויה על הקליטה האגואיסטית, הטבעית שלנו, כמו שאנחנו עכשיו קולטים.

 כל מה שאני שומע, רואה, מריח, מרגיש, ממשמש, את כל זה אני תופס בתוך הרצון ליהנות שלי, שנקרא ה"רצון לקבל" שלי, כי בזה אני נבדל מכולם. ואני בודק איך אני נהנה מכל הדברים האלו, וקולט ממה אני נהנה, ומשתדל אינסטינקטיבית או לא אינסטינקטיבית אלא במחושב, לדחות את כל הדברים שאני לא נהנה מהם או אפילו סובל מהם. 

ולכן העבודה הזאת, שבה אני כל הזמן מסנן את המציאות שנמצאת כאן, ואותה אני לא מרגיש, הכוללת עולמות, פרסאות, יקומים, עוד ועוד, אבל אני מסנן אותה דרך חוש הקליטה שלי, שזה רצון ליהנות. כי ממה שאני נהנה אני קולט, וממה שאני לא נהנה, עוד לפני שאני מרגיש, זה כבר נחתך ממני ואני לא מקבל את זה להרגשה. לכן העולם שלנו שאנחנו מרגישים, הוא שבר, חלק מסך הכל המציאות, הוא מאוד קטן, צר, לפי מה שאנחנו רוצים ליהנות ממנו בלבד.

יש אנשים שרוצים ליהנות יותר, יש אנשים שרוצים ליהנות פחות, וכשהרצון לקבל שלנו נגמר, אנחנו מרגישים את עצמנו כמתים. אבל בכל זאת, כל זה כלפי הרצון שלי ליהנות, ובו אנחנו מאוד מוגבלים, זאת אומרת, זה מה שאנחנו תופסים. יש לנו כל מיני חיות קטנות, חיות יותר גדולות, צמחים, דומם, כל היקום זה הדומם, שיש בהם רצון לקבל עוד פחות מבני אדם, ולכן הם תופסים מציאות בצורה עוד יותר מוגבלת.

ויש תפיסה חדשה, שגילה האדם הראשון, אדם. לכן הוא נקרא ה"ראשון", כי הוא הראשון שגילה שיש מציאות מעבר למציאות שלנו. ממש איינשטיין. ממש כך הוא התייחס למציאות, כי אפשר לשנות את התפיסה שלנו, מזה שאני מסנן את זה לטובת עצמי, לזה שאני מסנן את זה לטובת הזולת. זה משהו שלא חשבו עליו לפניו. הוא הלך פשוט בצורה הפוכה, כי אין לנו, אנחנו לא יודעים מה חסר לנו. אבל אם יש לנו תפיסה מסוימת, כזאת שאני את הכל מכוון לטובת עצמי, אז האם אני יכול לכוון את התפיסה שלי לא לטובת עצמי, אלא לטובת הזולת? מה אז אני ארגיש, אם אני אתנזר מכל מה ששייך לתענוג שלי? זה אפשרי או לא? אבל מה אני אעשה?

נניח שאני לוקח את הרצון של החבר שלי, ואני מסנן כל מה שיש, בשבילו. נותן לו הכל, מביא לו הכל להנאתו, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". עד עכשיו, עד היום, הייתי כל הזמן סופג את מה שטוב לי, והייתי דוחף את מה שרע לי. עכשיו אני אעשה אחרת. אני אעשה בשבילו את מה שטוב לו, ואשתדל להרחיק ממנו את מה שרע לו, זאת אומרת, אני כאילו אשרת אותו. מה אז אני ארגיש? כי זו גישה ממש הפוכה.

ניצה: איך זה קשור לגישה הרציונלית עליה דיברנו? 

היא גישה רציונלית מאוד, מדעית מאוד, מיוחדת מאוד, ורק עכשיו אנחנו מתחילים לגלות את הנחיצות שבה. והוא גילה בזה מציאות חדשה, זאת אומרת, זה שאני עובד על מישהו, אני מתחיל לצאת מההגבלות שלי ולראות את המציאות שהיא לא מוגבלת על ידי, אלא היא כבר מורגשת ברצון ליהנות שלו. אבל הרצון לתת הנאה שלי, ה"רצון להשפיע" מה שנקרא, שלי. ואז הוא נשאר מוגבל במה שהוא נהנה או לא נהנה. אבל אני לא מוגבל, אני כבר מסתכל על המציאות מחוצה לי. יצאתי מהכלוב שלי, מהתא שלי, ואז אני רואה מציאות חדשה.

זאת המציאות שהיא פועלת לא לפי החוקים של ההגבלה שלי, שישה כיוונים, או ג' כיוונים, רוחב, אורך וגובה, לפי זמן, לפי מקום, זו מציאות שפועלת למעלה אפילו לתפיסת איינשטיין. כי סך הכל בתיאוריה של איינשטיין ההתייחסות שלנו היא לזמן, תנועה ומקום. וכאן אני נמצא מעל זמן, תנועה ומקום, מעל התפיסה שלו.

את הגישה הזאת שהאדם הראשון גילה, הוא ביטא בספרו "רזיאל המלאך". "מלאך" זה נקרא כוח, "רזיאל" זה רז, סוד, שזה הכוח הנסתר. כי הוא גילה שכל המציאות סביבנו זה סך הכל כוח אחד שאנחנו לא מרגישים אותו. אנחנו מרגישים כל מיני תופעות שמתרחשות בתוך הרצון ליהנות שלנו. וכשאני יוצא מעצמי, אני ברצון להשפיע שלי, ברצון לצאת מעצמי מתחיל להרגיש את הכוח הזה שנמצא מחוצה לנו, בלי שאני אעשה בו כל מיני שינויים והגבלות מצדי. והכוח הזה הוא נקרא "כוח עליון", מפני שהוא מחזיק את כל המציאות, והוא הקיים, ואנחנו בתוכו תופסים רק קצת מהחיים, מהחיות שלנו.

 ואדם התחיל ללמד את השיטה הזאת, והוא לימד את עשרים דורות התלמידים שלו עד אברהם. אברהם קיבל את זה במקצת, אבל הוא עשה תוספת גדולה על שיטתו של אדם, מפני שהוא כבר חי בחברה בבבל, שהגיעה למשבר גדול. ואז הרבה אנשים היו בתסכול, ושאלו, "למה הגענו, למה אנחנו לא יכולים להסתדר, למה התחלנו פתאום לריב, מה קורה איתנו? אנחנו צריכים להתפטר מהאגו שלנו, מה לעשות עם זה"? אברהם אסף את האנשים האלה שהרגישו שכל המקור שלהם זה האגו שלהם, והסביר להם איך לצאת מעל האגו, מעל הרצון, מעל הקליטה הזאת האגואיסטית, מעל הסינון הזה של כל המציאות הרחבה, האינסופית שיש. דרך הרצון ליהנות של האדם הקטן המוגבל, הצר.

והאנשים שהוא אסף קלטו את זה, לפי הצופן "ואהבת לרעך כמוך", כי זה עוזר לי לצאת מעצמי החוצה, לתפיסת המציאות החוץ גופית. ולאנשים שהצליחו כך בראשותו של אברהם להגיע לתפיסת המציאות החדשה הזאת, הוא קרא להם "ישראל", ישר א-ל. זאת אומרת, שאנחנו חודרים דרך הגוף שלנו, דרך הכלוב שלנו, להרגשת המציאות האמתית, שהיא קיימת, ואנחנו רק צריכים להחליף כאן את שיטת הקליטה. במקום את שיטת הקליטה האגואיסטית שהייתה לנו קודם, אנחנו נחליף לשיטת הקליטה האלטרואיסטית.

וכך הקבוצה הזאת חיה הרבה שנים. ואחר כך הם התחילו להתפתח יותר ויותר. מה זאת אומרת להתפתח? זה שאני מתפתח כי אני בונה תפיסת מציאות חיצונית, על פני זה שאני מתעלה מעל תפיסת המציאות הפנימית. ועד כמה שהאגו שלי גדל ומושך אותי יותר ויותר להרגיש בפנים, אני מתעלה מעליו ודווקא יותר ויותר מרגיש למרחקים החוצה.

ניצה: ולמה האגו גדל כל הזמן?

זה חוק הטבע.

ניצה: הטבע מגדל אותו.

כן, ניתן לראות. איך בבל העתיקה נכנסה למשבר האגואיסטי? כי האגו גדל. ומאז ועד היום הזה הוא כל הזמן גדל. עכשיו אנחנו נמצאים גם במשבר הגלובלי, גם בגלל האגו שגדל בכל אחד מאתנו, וגם כי הוא התגלגל לתוך איזה כדור גדול גלובלי אגואיסטי.  

ומה שקורה הוא, עד כמה שהאגו גדל יותר, אז אנחנו מעליו יכולים להתעלות, ולצאת יותר מאתנו, מעצמנו, ולראות למרחקים יותר גדולים. זאת אומרת, להרגיש את המציאות יותר. טוב שיש את האגו שלנו, וטוב שהוא גדל, אבל אנחנו צריכים לצאת ממנו יותר. ולכן כשהאגו גדל לממדים גדולים, שזה נקרא "פרעה", כך ה"אגו" נקרא, אז עם ישראל, אותה קבוצת אברהם קיבלה שיטה מיוחדת איך להתעלות מעל האגו. זאת אומרת, כבר לא לפי מה שהאדם הראשון גילה, ולא לפי שיטת אברהם שכבר לא הספיקה, אלא הם קיבלו שיטה שנקראת "תורה". זאת אומרת, יש איזה כוח שאנחנו יכולים לעורר, והוא יעזור לנו להתעלות למעלה מרמת האגו החדשה שקיבלנו במה שנקרא, "גלות מצרים".

אחר כך הם הגיעו לתיקון שלו, של האגו הזה, עד כדי כך שהם הגיעו לרמת הקליטה החיצונית הזאת שנקראת "ארץ ישראל". כשהם התחילו לגלות את העולם החיצון הזה, על פני האגו והעולם הפנימי, הם גילו בצורה שנקראת "ארץ ישראל". ומה שהם מגלים שם, זה את הכוח העליון. ואז אותה "ארץ ישראל" עם הכוח העליון שהם התחילו לגלות יותר ויותר, ודאי

על ידי חיבור ביניהם, על ידי אהבה, על ידי זה שכל אחד יוצא מהאגו שלו ומתקשר לאחרים, זה נקרא "עם ישראל בארץ ישראל".

ואחר כך האגו עלה עוד יותר והם התחילו ליפול. הם לא יכלו יותר להתגבר על תפיסת המציאות החדשה, לצאת מעצמם עוד יותר החוצה, ונפלו לתוך האגו שלהם. זה נקרא שהם "נפלו לגלות". וכאן, בתוך המצב הזה, הם גילו כוחות שמחזיקים אותם בתוך התפיסה האגואיסטית, ונכנעו כלפיהם. חוץ מכמה תכונות חזקות שנשארו בהם, שהן עדיין קשורות לתפיסה האלטרואיסטית החיצונית הזאת, שנקראת "מכבים". והם התחילו להילחם בתוכם, בתפיסה האלטרואיסטית של המכבים נגד התפיסה האגואיסטית שנקראת "היוונים", והצליחו. הם הצליחו, ולזמן מה הם באמת חזרו שוב לתפיסת המציאות החיצונית הזאת, הרחבה הזאת, האינסופית, האמתית בעצם.

ואחר כך שוב האגו גדל, זה נקרא, שהתגלו בהם כבר במקום יוונים, רומאים. וזה הביא להם כזה סכסוך ביניהם, שהם לא יכלו להתגבר על זה ונפלו, נכנעו לתפיסה האגואיסטית הצרה הזאת. וזה נקרא, שעם ישראל נכנס לגלות האחרונה הזאת, הארוכה, של אלפיים שנה.

 אבל בכל זאת בתוך כולם היו בכל דור ודור, אנשים בודדים שהם היו מפתחים את תפיסת המציאות החיצונית הזאת, שזה נקרא "תפיסת היהדות", "תפיסת הקבלה" האמתית. וכך היינו חיים עד הזמן הזה. בזמן הזה, היום, התפיסה היוונית הזאת, התפיסה הפנימית הגיעה לסיומה, ואנחנו לא יכולים יותר להישאר בזה, כי אנחנו רואים עד כמה זה הורג אותנו, הורס אותנו. אנחנו פיתחנו ודאי על ידי התפיסה הרציונלית הזאת הרבה מאד מדע, רפואה, משפחה, טכנולוגיות למיניהן, תרבות, חינוך, הכל. אבל בסופו של דבר זה מביא אותנו לקריסה.  

זאת אומרת יש גבול עד כמה אנחנו יכולים לתפוס במקום את המציאות הגדולה, את המציאות הפנימית ולהתפתח מהן. ומפני שאנחנו מגיעים להתפתחות אגואיסטית כזאת שאנחנו לא מסוגלים לסבול זה את זה, אז היום אנחנו מגיעים למשבר גדול מאד, שכל אחד שונא את השני. מדינות שונאות אלו את אלו, העמים שונאים אלו את אלו, והעולם נמצא ממש במשבר גדול מאד. וכל מה שהוא פיתח בשיטת היוונים תוך אלפיים השנה האלו, היום אנחנו מגלים שכל זה רק לרעתנו. זה לא מביא לנו, לא אושר, לא בריאות, לא שגשוג ולא כלום. ואנחנו לא יודעים איפה אנחנו קיימים. אנחנו רק מדברים מצד המדע, כנראה שיש מעבר לנו איזה עולם עם ממדים חדשים וכן הלאה, אבל בעצם אין לנו כלום.

 הייתה לנו תוכנית חלל וכל מיני דברים. חשבנו לטוס, לעוף, ובסופו של דבר הכל נסגר, ובכלל האדם רוצה לסגור את העיניים ולא לפתוח אותן.  

ולכן אחרי כל הראציונליות הזאת, אנחנו חוזרים היום לגישה של המקובלים, שאנחנו צריכים לתקן את התפיסה שלנו. לצאת מתוכנו על ידי קיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך", כי בצורה כזאת אני יוצא מעצמי. זה אמצעי לצאת מעצמי. ואז מחוצה לי, מחוץ לתפיסה הפנימית הזאת שלי, אני רואה בתפיסה החיצונית מחוצה לי, עולם חדש, עולם גדול, בלתי מוגבל, נצחי ושלם. ושם אנחנו באמת יכולים להתקיים.  

ולכן, סך הכל, כל ההגבלה שלנו היא בתפיסת המציאות. כי בתפיסת המציאות הקטנה המוגבלת הזאת, אנחנו מרגישים את עצמנו גם קיימים בטווח קטן של החיים, במקום קטן, ומאד מאוד ניזוקים. מה שאין כן בתפיסת המציאות החדשה, אנחנו בלתי מוגבלים לא בזמן, לא בתפיסה, לא במקום, לא בכלום, והכל לפנינו.  

אז הגיע הזמן שסוף סוף היוונים מתנוונים, והמכבים, אלה הם המקובלים שבעם ישראל, יכולים לפתוח את השיטה הזאת לכל העם, ואחר כך לכל האנושות. כי אנחנו צריכים לחזור לאותו מקום איפה שהאדם הראשון התחיל, ולפתוח את שיטת התפיסה הנכונה לכולם. זה בעצם כל ההבדל בגישות בין יוון ליהודים.