חיים חדשים - תוכנית 667 - שליטה במפת החיים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים ללמוד איך אפשר אולי קצת יותר לנהל את החיים שלנו. קורים לנו המון דברים, לא תמיד בשליטתנו. ננסה ללמוד לנהל.

יעל: העולם שלנו מלא באי וודאות. אנחנו רואים שאי הוודאות רק הולכת ומתגברת משנה לשנה. כל רגע יש לנו משהו לא צפוי גם מבחינה בריאותית, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה ביטחונית, ולבן אדם יש איזו משאת נפש שתהיה כאן מפה, מפת דרכים, שהוא יוכל לנווט את החיים שלו בתוך אותה מפה בצורה האופטימאלית. בצורה שהוא יידע מתי הוא צריך לפנות ימינה, מתי הוא צריך לפנות שמאלה. איך באמת לנהל את החיים כדי שיהיו לו בסופו של דבר חיים טובים, בריאות טובה, זוגיות טובה, חיי משפחה טובים, כלכלה טובה, תעסוקה טובה, ביטחון אישי טוב. כל המרכיבים של החיים.

אנחנו עושים בשביל זה הרבה מאד. אנחנו הולכים לקורסים, קוראים ספרים, לוקחים יועצים, הולכים לכל מיני מגידי עתידות, מאמינים בא-לוהים בתקווה שהוא יסדר לנו את החיים. ויש לנו רצון מאד מאד גדול לשלוט בחיים שלנו.

השאלה הראשונה היא, למה יש לנו צורך כל כך חזק בשליטה בחיים שלנו?

אני רואה חתולים שהם חיים טוב. הם ישנים עשרים שעות ביום, וכל יתר הזמן הם סתם כך מבלים הולכים פה ושם לחפש משהו לאכול, ושוב ישנים.

האגו של האדם הוא מאוד גדול, והוא רוצה לשלוט בחיים. הוא רוצה למצוא לעצמו מקום בטוח וטוב. שיהיה לו מקרר, ולא רק אוכל לעכשיו גם לאחר כך. שיהיה לו עצם לעתיד, זאת אומרת קרן פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים, קרנות למיניהן, שתהיה לילדים השכלה ודיור, ושיהיה ביטחון גדול, כי אנחנו חיים במצב שבו אנחנו תלויים בהמון גורמים.

אנחנו לא תלויים רק באלו שנמצאים לידנו, חיים לידנו, שכנים רעים, שכנים טובים, במדינות השכנות והרחוקות, כי היום אנחנו תלויים בכל העולם בעצם. מה הבעיה להפעיל מרוסיה, מאמריקה איזה טיל אלינו? לא צריכים להיות כאן השכנים הרעים בכלל.

חוץ מזה אנחנו תלויים מאוד בשינויי מזג האוויר. וראינו בזמן האחרון איך זה יכול להשתנות. אומרים שהשנה צפויה להיות מאוד לא יציבה, פתאום גשם, פתאום שלג, פתאום מכת חום, מכת אובך.

שאלה: ברד מאד גדול שפתאום ירד.

כן. במקומות שבהם שאף פעם לא חשבנו שיהיו גשמים כאלה, פתאום יש שם ממש הצפה. מצד אחד מה לעשות? מצד שני האדם נעשה יותר חלש, יותר רגיש. הוא דורש יותר שירות, הוא דורש יותר נוחיות. הוא לא מסוגל להתמודד עם כל הבעיות האלו כמו שהיה מתמודד פעם. פעם האנשים החלוצים שבאו לארץ ישראל, האם הם התלוננו על זה שקר או חם, שאין מזגן, ואין מאוורר וכל מיני דברים, מה היה? לא היה כלום. אם היה פחות או יותר לאכול לחם פשוט ועוד משהו, אז הם היו כבר שמחים. ואיך היו חיים, ובאיזו צורה היו ישנים? וכל זה היה מאוד מאוד קל.

אבל האגו שלנו מאוד גדל תוך כמה השנים האחרונות, שלושים, ארבעים, חמישים השנים האחרונות. אם אנחנו מסתכלים על סרטים שעשו בשנות הששים של המאה שעברה בישראל, וגם בכל העולם, אבל בישראל במיוחד, אנחנו רואים שחיו בצורה מאוד פשוטה. ופתאום היום אנחנו חיים כך שלכל ילד צריך להיות חדר משלו, ארון בגדים, טלפון נייד, אינטרנט, וכל מה שיש.

בעצם רוב הבעיות שלנו הן בזה שאנחנו כל הזמן טרודים איך לשרת את עצמנו. כאילו האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, הגוף שלנו, הדרישות האלה הן נעשו כל כך גדולות, שאני כבר לא יודע אם אני אספיק לספק לעצמי. ואם אני לא מספק לעצמי את הדרישות האלה שממש יוצאות ומתעוררות מבפנים, אני ממש סובל.

כשאני מסתכל על עצמי מהצד אני מסכן. אני כל הזמן צריך, לשרת ולשרת את עצמי, ומתי זה ייגמר? אז אנשים לוקחים סמים, אלכוהול, כדי להרגיע את כל הדרישות האלה ולשכוח מהכול, ו"להסתפק במועט", מה שנקרא. לא להרגיש את הדחף הפנימי הזה, והבעיות האלה, והחרדות האלו.

אדם נמצא רוב הזמן באיזו חרדה שאולי זה יחסר, אולי זה לא יהיה, אולי זה יקרה, וה"אולי אולי" האלו הם ממש ממררים לנו את החיים. וכך יוצא שטוב לי מותי מחיי, כי כל הזמן אני מפחד, כל הזמן אני דואג, יותר טוב שזה כבר יגמר וזהו. אני שומע מאנשים שכך הם חושבים, שכך מרגישים, הם כבר לא רוצים את החיים האלה המלאים ייסורים, המלאים חרדות. אין ייסורים כל כך, אלא זו החרדה הפנימית, כי בעצם אנחנו יכולים לספק לעצמנו הכול.

אני רואה את זה גם בכל העולם. אין אדם שהוא רגוע, אין אדם שהוא שמח, אין אדם שהוא מלא במה שיש לו, "השמח בחלקו", אין. תקבל מה שאתה רוצה. מה אתה רוצה? סטייק? בבקשה. בירה? בבקשה. טלוויזיה? בבקשה. מיטה? בבקשה. מה חסר לך? "אני לא יכול להירגע". זאת אומרת, יש כאן איזה מין מנוע פנימי שפתאום מתחיל לעבוד על טורים גבוהים כאלה בנו, שאנחנו נמצאים בחרדה בלתי פוסקת, מתגברת.

ואם אנחנו נפנה לפסיכולוגים, פסיכיאטרים, אנחנו יודעים שמשם לא נקבל שום עצה נכונה. אין מה לעשות, רק תרופות הרגעה. אז בני אדם במקום תרופות הרגעה פונים לאיזה סם קטן, לסיגריות כאלה, וכולי. לא מין הסתם מתחילים עכשיו להרשות את זה, כמו את הקנביס הרפואי.

אבל אני, לפי מה שאני לומד בחכמת הקבלה, מבין שזה מגיע מתוך האגו של האדם, שהוא גדל, גובר, והוא דורש מאיתנו באמת כמו שאת אומרת, "אני רוצה לדעת מהי מפת החיים, איפה קורה כל דבר, ואיך אני מסדרת את זה. יש לי ילדים, יש לי בעל, יש לי משפחה, אני צריכה לדעת את כל הדברים האלה, מה קורה, ומה יקרה, ואיך אני שולטת על זה כמו בעלת משפחה, כמו אימא וכולי" אני מבין אותך ואת הדאגות שלך. ופעם זה לא היה כך? אימא שלך לא הייתה דואגת כל כך?

יעל: אני חושבת שכן, אבל זאת שאלה באמת טובה. האם הצורך בשליטה התגבר עם השנים לדעתך?

מה את חושבת?

יעל: אני חושבת שהחיים נעשו יותר מורכבים.

"יותר מורכבים"? פעם לא היה פחד מטרוריסטים, ממלחמה, מאיזה אסונות בדרך? אלא אנחנו היום נעשים עדינים יותר, וגם דורשים יותר את היציבות.

יעל: שהכול יסתדר.

כן. אנחנו יותר מפונקים. גם הדרישות האלה, "אני רוצה לדעת מה קורה, מה יקרה. איפה מפת החיים שלי שהכול יסתדר ויהיה בסדר". אני שומע את השאלות שלך, הן לא מוגזמות את חושבת?

יעל: לא.

למה?

יעל: אני מרגישה שאני חיה היום בעולם, ואני מייצגת לא רק את עצמי, שיש איזו הרגשה שהרבה מאד דברים בחיים מרגישים שהם לא יציבים, הרבה יותר ממה שהיה פעם בתקופה שאני גדלתי, או כשהייתי ילדה. המצב הכלכלי לא יציב, בורסות מתמוטטות, וכמו שאמרת, הכול נעשה גלובאלי. זאת אומרת, אנחנו לא תלויים רק בכלכלה המקומית.

התגלו עכשיו הרבה מדי מקורות השפעה עלינו.

יעל: וזה יוצר הרבה מאד שינויים ותחושה של חוסר יציבות, ואי וודאות. גם ברמה הבריאותית. היום אנשים חולים במחלות מאוד מאוד קשות, בגיל מאד צעיר. זה לא היה בתקופה שאני גדלתי. אותו דבר גם לגבי המצב הכלכלי. בן אדם שהיה במצב כלכלי מסוים לא יכול היה להתרסק תוך דקה. היום, מספיק שאתה מפוטר מהעבודה, או שמשהו קורה, אתה מתרסק, הכול מאד שביר.

אני יועצת תעסוקתית במקצוע שלי, ואני רואה שבתקופה האחרונה, בשנה האחרונה מגיעים הרבה מאד אנשים מבוגרים שעובדים בארגונים חמש עשרה שנה, עשרים שנה, שלושים שנה, ארגונים מאוד מאוד יציבים, והם מעולם לא היו מעלים על דעתם שיום יבוא ופשוט יפטרו אותם בגלל כל מיני אילוצים, מיזוגים של חברות.

זה לא היה כשאני הייתי ילדה. בן אדם התחיל לעבוד במקום עבודה, והוא ידע שיש לו סוג של ביטחון. היום עסקים בינוניים מתפרקים, פעם בן אדם הייתה לו חנות נעליים בפינת הרחוב, הוא העביר אותה לבן שלו. היום הוא יהיה מבסוט אם בכלל החנות הזאת תשרוד לאורך מספר שנים. היה איזה ביטחון.

אני גדלתי בירושלים בתקופה שהיו פיגועים, תמיד היו פיגועים, אבל לא בצורה כזאת, ולא בכל מקום. לא הרגשת כל כך חשוף כמו היום. אז נסעת באוטובוס, הלכת לשוק, למקומות ספציפיים, ידעת שמשהו יכול לקרות לך. היום הילד שלי יוצא, הילדה שלי יוצאת מהבית, אין לי מושג מה יקרה. אנחנו כבר שומעים היום באמצעי התקשורת, שיהודי תכנן לדקור יהודי. זאת אומרת, אין לך מושג מאיפה תבוא המכה הבאה, זאת התחושה.

והרצון בשליטה, אני חושבת שהוא כבר מעבר לתכנון חיים מפונק, הוא כבר מגיע לרמה ההישרדותית. זאת אומרת, זה לא רק ברמה של התנהלות.

אבל הרצון יותר ויותר גדול לראות לפנינו את מפת החיים.

יעל: נכון, כדי לדעת איך להתנהל, כי הכול כל כך מסובך, וכל כך מורכב, וכל כך משתנה כל דקה. חוסר היציבות מורגש מאוד חזק, ואנחנו מרגישים כמו עלה נידף בחיים שלנו, וכן היינו רוצים יותר יציבות.

תתארי לעצמך איך מרגיש מישהו שהוא מנהל אזור או מדינה, באיזו מבוכה הם נמצאים. אני רואה את האנשים האלה שבאים לדבר ב-ג'י שבע, שמונה, ג'י עשרים, כל מיני ראשי ממשלות, שבעצם כל העולם תלוי כביכול בהחלטה שלהם, ולפי הפרצופים שלהם אני רואה שהם נמצאים במבוכה יותר ממך. גם להם אין מפה איך להתנהג ואיך לנהל את העולם, ומה העולם עושה, ומה קורה איתם מבחינה מדינית, מורכבת, גדולה, ממש כך. היום כולנו נמצאים באי ודאות טוטלית.

יעל: ואנחנו לא יכולים להתנהג כמו חתולים, כמו שאמרת בהתחלה? לקחת הכול בקלילות, מה שבא בא, בלי לתכנן יותר מדי.

האדם הכי פשוט ושמח בחלקו, זה מי שנמצא ללא דירה, חי על איזה ספסל בפארק באיזה גן במרכז העיר, וזהו. יש לידו שק, או כמה שקיות עם כל מיני דברים שלו, ראינו לא פעם כאלו אנשים, והם מרגישים את עצמם שהם חיים כמו חתול.

יעל: יש מעט מאוד אנשים כאלה, אנחנו שואפים לא לחיות ככה, בטבע שלנו יש לנו רצון למשהו אחר, כן לנהל את החיים, כן לדעת מה יביא יום. מה הסיבה, מאיפה הצורך הזה?

זה האגו שלנו. אם היינו כולנו כמו חתולים, היינו מסתדרים יפה מאוד, אף אחד לא היה דורש משהו. אבל אנחנו כל הזמן מתפתחים לפי זה שהאגו שבנו מתפתח, והוא מוציא אותנו מרוגע, מוציא אותנו מאיזון. אנחנו לא יכולים לחיות כמו חלוצים, או הקיבוצניקים הראשונים. אנחנו לא יכולים לחיות אפילו כמו אזרחים או פועלים לפני שלושים וארבעים שנה, היום זה אחרת.

וזה לא בגלל שיש סטנדרטים חדשים, אלא זה בגלל שאנחנו היום נמצאים ברצון האגואיסטי שלנו הפנימי, המוגבר, והוא דורש מאיתנו לדעת הכול, מה קורה ומה יקרה, ובאיזו צורה, מתי ואיך. ולכן לא נשאר לנו בסופו של דבר, אלא באמת לפתוח לפנינו את מפת העולם. וזה מה שבעצם מגישה לנו חכמת הקבלה. זה אותו שירות שהיא יכולה לעשות לנו.

יעל: מה היא אותה מפת עולם שחכמת הקבלה מגישה?

על ידה אנחנו יכולים לגלות את המערכת שמנהלת אותנו, שמייצבת אותנו, שמנהלת כל מה שקורה לנו בדרגת דומם, זאת אומרת אקלים, וכל מיני דברים שקורים תחתינו, תחת רגלינו בתוך האדמה, שיש פתאום התפוצצויות, פתאום רעידות וכן הלאה. גם בצומח, כי אנחנו רואים איך פתאום צמחים נכחדים, וזה המזון זה האוכל, זה חמצן זה הכול. וגם חי, שזה גם מזון וגם עולם החי שאנחנו חיים בתוכו. וגם דרגת המדבר שזו האנושות, שלא ידוע לאן אנחנו נעים, לאיזה כיוון, ומה קורה לנו. חכמת הקבלה פותחת לנו את כל המפה הזאת, לפי הזמן, לפי התנועות שלנו על פני כדור הארץ, ולפי זה אנחנו יכולים איכשהו לתכנן את העתיד שלנו.

יעל: אז הכול ידוע מראש?

כן. ללא ספק. באיזו צורה זה ידוע מראש? ידוע מראש באיזה רצון אנחנו נחיה, איזה רצון ידבר מתוכנו, ישלוט בנו. הרצון נמצא במערכת העליונה, שהיא כולה סוגרת וסוגרת אותנו בכדור אחד. אנחנו נעשים יותר אינטגרליים, יותר גלובליים, וקשורים יותר זה לזה, ככפר גלובלי קטן.

את כל זה אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, באיזו צורה אנחנו נחיה בעוד כמה שנים, לאן אנחנו מתחברים, לאן אנחנו מתקדמים. ואז יוצא שהתהליך שאנחנו רואים מתוך זה, הוא תהליך שמאוד מאוד מקשה עלינו. כי זה תהליך שאנחנו נהיים יותר ויותר תלויים זה בזה.

מאיפה באה לך הרגשת החרדה הפנימית הזאת? מתוך זה שאת נמצאת במשפחה הקטנה שלך, בבית, אבל פתאום את תלויה באלפי אלפי גורמים, ואת לא מכירה ולא יודעת מה קורה איתם, איך הם ישפיעו עליך. והגורמים האלה תלויים בעוד גורמים ובעוד גורמים, ואת פותחת חדשות, ושומעת מהשכנה, ומתחילה כבר לצאת מהרוגע ולא יודעת מה לעשות.

חכמת הקבלה מסבירה לנו, שאנחנו מגיעים למצב שהאגו שלנו הוא כל כך גדל, שהוא מחייב אותנו לדעת את העתיד, ועוד יותר מזה לנהל את העתיד. ולנהל את העתיד אנחנו יכולים אך ורק בתנאי שאנחנו רואים את המפה הכללית, את התמונה הכללית שישנה היום ושתהיה בעוד כמה זמן.

וכשאנחנו מגלים את זה על ידי חכמת הקבלה, אנחנו רואים שיש כאן שתי דרכים, דרך ייסורים ודרך הריפוי בוא נגיד כך. דרך ייסורים, אם אנחנו לא עושים שום דבר קדימה, אנחנו כל הזמן נדחפים קדימה על ידי האגו שכל הזמן גדל וגובר בנו, ואז אנחנו עוד מחפשים ועוד מחפשים ולא יודעים מה לעשות, עד שאנחנו נאלצים להתחיל לקשור בינינו קשרים טובים. כי אם אני רואה שאני תלוי כל כך בכולם, אני צריך רק לחכות שכולם גם יבינו שאנחנו תלויים זה בזה, ואין לנו ברירה. "חברים בואו נתחבר, נחיה טוב בינינו, נסכם בינינו חוקים, כללים, שעל ידם לא נאכל זה את זה, ולא נתחיל לעשות צרות זה לזה. נבנה רשת קשר ידידותית, יפה, טובה בינינו, כי אין ברירה".

אנחנו יכולים לחשוב שכך זה יקרה בעתיד, אם אנחנו באמת נתקדם כמו שעכשיו מתקדמים. אבל הבעיה היא רק אחת, עד כמה נצטרך לסבול כדי להחליט את ההחלטה הנבונה הזאת. וחכמת הקבלה מזהירה אותנו ואומרת, שלא כדאי לך לסבול, בשביל מה אתה צריך לחכות לדברים קשים כאלו, כי בדרך להחלטה כזאת, אם אתה תתקדם בצורה טבעית, יש לפניך מלחמת עולם, הרבה דברים. לא כדאי. יותר טוב שפשוט תבין שאין ברירה, שאתה חייב להרכיב מערכת שהיא טובה, פשוט מאוד טובה לכולם. אז נעזוב את כול הדברים ונתעסק רק בזה, איך לעשות שיהיה לכולנו טוב, אבל לכולנו כמו במשפחה אחת. כי אם למישהו רע, אז אם לא היום אז מחר הוא יעשה לך גם כן רע. וזה ברור.

אנחנו צריכים לדאוג שאנחנו דואגים לא רק לאמריקה, רק לאירופה. אנחנו רואים שלאירופאים טוב, ועכשיו מגיעים אליהם כל הפליטים האלה, המהגרים, ורוצים או לא רוצים, אין לאירופאים מה לעשות. הם בעצמם נופלים, וגם הפליטים האלה עוזרים להם ליפול. גם באמריקה יהיה עוד מעט אותו דבר. ואם לא בצורה כזאת, אז בצורה אחרת, כמו ברוסיה, או בכל מיני מקומות. רואים שקמים ארגונים כאלה כמו דאע"ש, והורסים את המדינות.

אין לנו ברירה. כל השאלה היא, האם אנחנו יכולים להבין שהמגמה היא לחיבור ההכרחי, והאם אנחנו יכולים להתחיל את החיבור הזה, לפני שמגיעים למצב שהוא מצב אנוש.

יעל: ואיך זה קשור לזה שבן אדם ירגיש ביטחון ושליטה על החיים שלו?

ברור שאם אנחנו יושבים יחד ומתכננים איך אנחנו רוצים כולנו כולנו לסגור את החיים יפים, טובים, שהעיקר שלכולנו יהיה טוב, שיהיה רוגע, שיהיה הכול בטוח לנו ולילדים ולנכדים, אם לזה אנחנו נעבוד, ולא שכל אחד יהיה יותר מוצלח מהשני, ותהיה תחרות, ויותר כסף, ויותר שליטה, אלא עיקר ההצלחה שלנו, שלכולם יהיה טוב, אז כבר יש לנו מטרה אחרת, להגביל את עצמנו, ולא לתת לאנשים לקפוץ מדי, אלא כולנו פועלים רק לאיזון המערכת הכללית של קשר בינינו. ואז אנחנו נצטרך לחכמת הקבלה. כי איך לבנות מערכת כזאת, איך לבנות אנושות מאושרת, מאוזנת, גם מאוזנת עם הטבע וגם בתוך עצמה, את זה אנחנו יכולים רק על ידי זה שאנחנו לומדים מתוך חכמת הקבלה על ההתארגנות החדשה הזאת.

יעל: מה אני אדע על המפה של החיים שלי במצב הזה?

הכול. כי אנחנו נשלוט. אנחנו נדע שכל אחד ואחד מאיתנו מקבל כול מה שהוא צריך לחיים שלו הנורמליים, הרציונליים. את אמרת שאת רוצה להיות כמו חתול? אז תקבלי כול מה שאת צריכה, מזון, ביגוד, את כל השירותים בבית, חינוך לילדים, הכול תקבלי. לפי זה אנחנו צריכים לבנות את החיים.

יעל: אני אקבל הכול, אני גם אדע איך לתכנן את הפעולות העתידיות שלי?

אין בעיה, כי את מתכננת יחד עם האחרים את החיים. כל הבעיה שאנחנו לא רוצים לשלוט בחיים שלנו, כי בחיים שלנו אפשר לשלוט רק בתנאי שאני מקבל את כולם כמוכנים לזה. ואז אנחנו פותחים לעצמנו את העתיד, ואומרים, אנחנו רוצים לחיות כך, בצורה שווה, בנוח ובטוב, בידיעה ברורה על כל מה שיקרה לנו מהיום למחר, ואנחנו חייבים להגיע למצב שיהיה טוב לכל בני האדם שעל פני כדור הארץ. ודאי שזה נראה כחלום, ובאה חכמת הקבלה ומסבירה איך אפשר לעשות זאת.

יעל: אתה אומר שכן יהיה תכנון, אני כן אכיר את המפה, אבל זה לא יהיה משהו אישי.

אישי לא. כי גם היום את תלויה בכולם, איך זה יכול להיות אישי? לכן התנאי לכל הדברים האלה, לזה שנבנה פעם לעצמנו חיים טובים, זה שאנחנו כולנו מחליטים שצריכים כך לעשות ביחד.

אורן: זאת אומרת, האפשרות לנהל את החיים שלי, במה היא תלויה?

היא תלויה בהחלטה משותפת. וזה מה שכותב בעל הסולם במאמר "מתן תורה", או "ערבות", שברגע שאנחנו נחליט שאנחנו רוצים לעשות את החיים כאלו, אז נדע כבר מה לעשות, כי ישנה השיטה, התכנון והכול, ואנחנו נוכל לבנות את זה, רק ההחלטה צריכה להיות.