חיים חדשים - תוכנית 684 - הצורך לבקר את האחר

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר על אחד המוטיבים המרכזיים ביותר במערכות היחסים שיש לנו בחיים, בבית, בעבודה, ובכל מקום שיש מישהו שהוא לא אנחנו, יש את העניין הזה עם ביקורת, כי אנחנו מעבירים ביקורת אחד על השני. נרצה להתבונן בזה יותר לעומק, בדרך ל"חיים חדשים".

ניצה: נושא הביקורת במיוחד בישראל שאותה אנחנו נוהגים למתוח בין בני אדם, ולבקר את הזולת, הוא נושא מאוד משמעותי הנוגע לכולנו. אפשר לומר שלנו בישראל יש חוש מאוד מפותח להעברת ביקורת, ורואים את זה בחברה שאנחנו ממש אוהבים להשתלח. זה משהו שהולך ומחמיר, וזה כמעט הפך להיות הספורט הלאומי, לשבת ולבקר כמעט כל גורם או איש ציבור.

הטלוויזיה מלאה בזה.

ניצה: נכון, הטלוויזיה מלאה בזה, כל המדיות מלאות בביקורת. אבל היום היינו רוצים להתמקד דווקא בביקורת שעומדת בבסיס כל הקונפליקטים, אפילו במעגלים הכי קרובים לאדם. כי בשלב הראשון כשאנחנו מסתכלים על מערכות היחסים שלנו, אז הביקורת או שהיא מאוד משפיעה על היכולת שלנו להתקשר ולהתחבר ולחיות בטוב בינינו, או שהיא גורמת ויוצרת משברים מאוד גדולים.

אנחנו נרצה להתייחס בתכנית הזאת דווקא למעגלים הקרובים של האדם. האדם נמצא במערכות יחסים קרובות בתוך הבית, במשפחה, עם הורים, עם ילדים, עם בני זוג, אולי עם אנשים שהוא עובד איתם. ושם אנחנו רואים שהנושא הזה של העברת ביקורת שיש לאדם כלפי גורם חיצוני, כלפי האחר, הוא באמת משהו שלפעמים אנחנו ממש לא יכולים לשלוט בו, זה משהו שעולה, ופתאום בוער וגורם לך להרגיש משהו.

ועוד דבר מעניין, הרבה פעמים כשאתה מכיר אדם מסוים, אתה בהתחלה לא רואה את זה, זאת אומרת, הכל נראה בסדר וטוב. ופתאום כשאתה בא באינטראקציה יותר קרובה אליו, אז כל הביקורת כלפיו מתחילה לעלות ולצוף. ואז השאלה היא באמת איך מתמודדים? אבל עוד לפני ההתמודדות, ננסה להבין, מה היא הנטייה הזו שיש לנו לבקר את הזולת.

זה טבעי לאדם, כי אנחנו כולנו אגואיסטים, והטבע שלנו הוא קודם כל להחזיק את עצמנו באיזה מעמד כלפי הזולת, לפי הכלל "אני אמלוך". כל אחד לפי הטבע האגואיסטי שלו חושב את עצמו שהוא יצור מיוחד, שהוא שליט העולם, שמגיע לו הכל, וכולם באו לשמשו, ואף אחד לא יכול להעביר עליו שום ביקורת, ואף אחד לא יכול לדרוש ממנו שום דבר, אלא הוא יכול לעשות את זה מכולם. וכך אנחנו נולדים ודורשים.

 רואים את זה על תינוקות, על ילדים קטנים, ומדור לדור זה יותר ויותר. גם ההורים שלנו מוסיפים לזה מתוך אהבה. ויוצא שכך האדם גדל, עד שהוא מתחיל להיפגש עם האנשים האחרים. בגן ילדים הם עוד לא כל כך מרגישים זה את זה, כי עוד לא מפותח החוש החברתי בתוך האדם בעד או נגד. הם אפילו לא באים כדי להשתמש, לנצל את החברה, כי הם עדיין עם אגו קטן, לא ערמומי.

 אבל אחר כך בבתי הספר אנחנו רואים שיש כאלה שהם יושבים בשקט בצד, יש כאלה שהם באים בביקורת, יש כאלה שבאים בדרישה, ויש כאלה שיכולים לסובב את כל החברה, וכולי. זה הטבע, אין פה מה לעשות, אם אנחנו לא נעצור אותו, אז אנחנו נתקדם בזה יותר ויותר, ומדור לדור האנשים יהיו עם ביקורת יותר ויותר גדולה עד כדי כך שאנחנו פשוט נראה עד כמה אנחנו מתרחקים.

פעם האנשים היו יכולים לשבת יחד עם השכנים למטה בחצר, והיו עושים איזו חגיגה קטנה או משהו. היום אין דבר כזה, אני לא רוצה להכיר את מי שחי לידי, וכן הלאה.

 זאת אומרת, הביקורת על כולם היא טבעית, כלי התקשורת תומכים בזה ומוציאים מזה הרבה מזון לעצמם. ואנחנו בנויים על הביקורת הזאת, מראשי הממשלות, עד למצבים הבין לאומיים, ועד למשפחה שאיכשהו מתקיימת בקושי, וגם היא הולכת ומתפוררת.

ניצה: האם יש קשר בין רמת ההתפתחות של האדם לרמת הביקורת?

וודאי, זה היינו אך, זה ממש אותו דבר. כי מה שמתפתח באדם זה האגו שלו, והאגו שלו זה שהוא מרגיש את עצמו כנבדל, כמיוחד לעומת האחרים, ולכן הביקורת שלו כלפי האחרים בהתאם לזה גודלת, גוברת.

ניצה: ככל שהוא נבדל יותר וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר כאינדיבידואל?

כן. כי אז הוא מסתכל על האחרים מהצד, ותמיד בעין ביקורתית וודאי, זה טבעי. אנחנו רואים את זה שזו ההתפתחות שממש כך פרוסה לפנינו משך אלפי שנים, במיוחד מאות שנים, ואפילו עשרות שנים שבהן אנחנו רואים איך האינטרנט וכל כלי התקשורת המהירים והרחבים האלו, מוסיפים לזה.

 כי מה קורה בפייסבוק ובכל הרשתות האלה? העיקר זה כדי להראות לכולם שאני מצפצף על כולם, שאני בועט בכולם. כולם עושים לי גם אותו הדבר, אבל העיקר שאני עושה את זה ונראה לי שזה חד סטרי, אז שם לפחות אני כאילו פורק את עצמי ובאיזו צורה נרגע. לכן אנשים לא יכולים לעזוב את הרשתות האלה, במיוחד שאני מרגיש שם את עצמי שהמקלדת שלי היא לפני, ואז אני יכול לכתוב ולהרשות לעצמי לעשות הכל.   

לקוות שזה פעם יגמר? אולי, זה כנראה יקבל איזו צורה אחרת. לא שזה יגמר לגמרי, הביקורת וודאי שלא, כי זה מנגנון טבעי, אגואיסטי. אבל זה יגמר בזה שאנשים יעברו לאגו יותר מורכב, ויפסיקו לשים לב אפילו ביחס של בין האחד לבין השני, זאת אומרת, אני אהיה כל כך בגאווה שאני לא אסתכל על אחרים.

ניצה: שאני אפילו לא אבקר את האחרים, עד כדי כך?

לא. העיקר בשבילי זה יהיה להרגיש את עצמי, להיות לבד ולספק לעצמי את רמת החיים שבה אני לא זקוק לאף אחד, נמצא כמה שפחות במגע עם אחרים כאילו שהם לא קיימים, כאילו שאני נמצא בעולם לבד, שליט לבד בעולם, וכל האחרים קיימים כאן ושם ובאיזה מקום רחוק, והם עושים כל מיני דברים הנצרכים לי.

ניצה: מאוד מעניין מה שעכשיו תיארת. אם הייתי מנסה לצייר גרף של ההתפתחות האנושית, אז בהתחלה חוש הביקורת היה קטן אולי אפסי מאוד, מתוך זה שאנחנו לא ממש בהכרה.

הוא היה טבעי, אינסטינקטיבי, וכל אחד היה מבין שהוא קשור לשבט שלו, ואם הוא לא מוסיף ולא נותן, אז אין לאף אחד מה לאכול וכולנו סובלים וכולנו מתים. האגו של אז כשחיינו ממש במערות ובשדות הוא לא הבדיל בינינו, הוא היה אגו קולקטיבי, כי אנחנו היינו חייבים לשרוד. היינו יוצאים למלחמה אולי של שבט נגד שבט, אבל בתוך השבט הרגשנו את עצמנו כמשפחה אחת, עד שהאגו גדל ונעשה יותר אישי, אינדיבידואלי, וכל אחד התחיל להרגיש את עצמו לאישיות נפרדת. וכך אתה ימינה, אני שמאלה, התחלנו להיפרד.

 ואז אני לוקח אישה, מוליד ילדים ועושה משפחה שהיא שלי. כל הנשים שייכות לכל הגברים, גם הילדים, הבניין, הבית, וכבר מתחילים לראות משפחות. כך קרה גם עם חלקי האדמה כשהתחלנו עם החקלאות ועם בית לכל אחד לחוד. כל זה האגו שלנו שמתפתח בנו קובע.   

ניצה: באמת היה איזה מצב ראשוני שהוא מצב של אגו קולקטיבי כזה, ביחד?

זו הייתה שם חמולה שאין הבדל בין האחד לבין השני, האדם לא הרגיש באגו שלו שהוא נפרד מהאחרים. האגו שלו היה נמוך מרמת ההרגשה הזאת שיש את הגוף שלי, את הגוף שלו ואת הגוף שלו, ממש לא. אפילו שהגופים היו נפרדים, הם היו מרגישים שאנחנו "כאיש אחד בלב אחד".

אורן: ואז לא הייתה ביקורת בין אנשים?

איזו ביקורת, איך אני יכול לבקר, אני יכול לבקר את כולנו כשאנחנו לא בסדר במשהו, אבל "אנחנו", אני לא מאשים אף אחד, כי אני לא מרגיש הבדל בינינו.

ניצה: זאת אומרת כשאדם מרגיש שהוא שייך, שהוא חלק מ, שהוא ביחד, אז באופן טבעי לא מתעוררת ביקורת כלפי הגוף הזה, כי הוא מרגיש אותו כשלו. אני חלק מתוך הדבר הזה שנקרא, "שבט" ואז באופן טבעי אין ביקורת.

נכון.

ניצה: ואז אתה מתאר פה תהליך איטי של היפרדות מהדבר הזה.

לא היפרדות. האגו שלנו שגדל מבפנים הוא כל הזמן גדל וגדל ומביא אותנו למצב שאנחנו מרגישים נפרדים יותר ויותר. ואז אלה הילדים שלך והאישה שלך, וזו האישה והילדים שלי. כאן זו הסוכה או המערה שלך, וכאן זו שלי, וכולי.

אורן: ומה קורה אז לביקורת?

אז יש כבר ביקורת. אם אני לחוד ואתה לחוד, אז אני מסתכל עליך כמו על משהו נפרד ממני. כך משך אלפי שנים התפתחו האנשים והיו בידידות זה עם זה, כמו משפחה גדולה שהיא בכל זאת מורכבת ממשפחות שונות. אחר כך לאט לאט עוד יותר ועוד יותר, עד שהתחילו להתרחק זה מזה. כשהתחלתי עם אני, הילדים שלי, ההורים שלי, אז המשפחה גדלה והתחלנו לחיות לחוד, כשאתה יותר רחוק, וכן הלאה.

אורן: מה קורה לאורך כל הציר הזה בביקורתיות שלנו האחד על השני?

כבר יש ביקורת. כי אני כבר אני, ואתה אתה. 

אורן: אבל לָמה צריך ביקורת?

כי יש שוני בינינו. התחיל להיות שוני באופי, שוני ברכוש, אנחנו רוצים אולי להתחתן זה עם זה, אבל במה אנחנו נקים את הילדים שלנו כשיתחתנו? כל אחד צריך לתת משהו משלו. ההם כאלה ואני כזה, ויחד עם זה שאנחנו יכולים לעזור זה לזה, אנחנו גם נמצאים באיזו מין תחרות זה עם זה, כי יש לי משפחה, ילדים, וחלקת אדמה שממנה אני שם חי, וגם לך, אבל אני רואה שזה שלך וזה שלי, ואז אני מתחיל לראות בחוש הביקורת שלי מה יש לך יותר או פחות משלי. זה מתוך ההתפתחות. אם אתה נוסע בנהר האמזונס, אתה יכול לראות גם היום, שבטים שאין הבדל בכלל בין נשים, גברים וילדים בתוך השבט.   

אורן: בעצם לשם מה התפתח חוש הביקורת באדם?

חוש הביקורת באדם מתפתח כדי להביא אותו להכרת האישיות הנפרדת מהאחרים, שהוא אדם נפרד מיתר האנשים, וכך כולם נפרדים עד כדי כך שאנחנו בימינו מגיעים למצב שכל אחד שונא את השני.

אם לפני שלושים ארבעים שנה היו חיים בצורה כזו שהדלתות היו יחסית פתוחות, היו עושים חגיגה בחצר הבית לכולם, היו הרבה דברים משותפים, גם פסטיבלים עממיים בתוך פארקים לאומיים, וכן הלאה, ואז לא היו מרגישים ששם אתה יושב עם המשפחה בפארק, וכאן אני, והוא, והוא, אלא קצת יותר כולם יחד. היום אתה כמעט ולא רואה דבר כזה, זה נקרא "אנשים פרימיטיביים", "לא מודרניים". האדם המודרני הוא מחזיק מעצמו, "שם זה אתה, וזה אני". כל זה האגו שגדל בנו, כך הוא מבדיל בינינו.

אורן: איך התפתחות חוש הביקורת באדם עוזרת לזה שהוא ירגיש את עצמו נפרד מהאחרים, ולָמה זה חשוב בכלל? 

זה כבר השלב הבא. כי אם הביקורת כל כך עולה מתוך האגו העולה, וכל אחד מרגיש את עצמו שהוא נפרד מאחרים, אז לָמה לנו התפתחות כזאת מהטבע? בוא אנחנו נתגבר על זה.

 אני שומע כל פעם שיש כל מיני תכניות במשרד החינוך, במשרד התרבות, בכל מיני משרדים של הממשלה, ההסתדרות עושה כל מיני טיולים יחד, ערבים יחד, כל מיני דברים. כבר אין לזה צביון נכון. אלא באים, מתיישבים וכל אחד נואם, אך זו לא אותה העממיות כמו שהייתה קודם.

 אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו באמת שונאים זה את זה, ועד כדי כך נפרדים שאנחנו שונאים. אנחנו עד כדי כך שונים שאנחנו לא יכולים לסבול זה את זה, ולא יכולים לדבר זה על זה אחרת, אלא רק על ידי ביקורת. מי שמבקר אותי, אני לא סובל ומוכן להרוג אותו, ולי ניתנה הזכות לבקר כל אחד ואחד. ואנחנו עושים את זה.  

מה אנחנו עושים כשאנשים באים ומדברים, על מה הם מדברים? על המשפחה הזאת או הממשלה הזאת או השרים האלה או הכדורגל הזה, לא חשוב מה, אבל העיקר זה ביקורת, ביקורת, ביקורת. אני השליט, אני היודע, ואני המבין, ואני המאסטר לכל דבר, וכל אלו האחרים הם ממש אפס אחד גמור. אלו הן בעצם כל השיחות הסלוניות, גם במספרות, גם בתור לרופא ובכל המקומות לא חשוב איפה ומה. אם יש. ואם לא, אז בדרך כלל האנשים אפילו לא מסתכלים אחד על השני. אם פעם הם היו יכולים לדבר חופשי זה לזה, היום כבר לא.

ניצה: נכון, היום אין דיבור, השיח הוא שיח מאוד ביקורתי, מאוד משתלח.

ולכן מאוד יפה שהתפתחו הקשרים הפלאפונים האלו, האינטרנטיים למיניהם, הפייסבוק וכן הלאה, מפני שזה נותן לאדם לשמור על הכבוד של עצמו, ולבקר את האחרים. זה צריך להביא אותנו למצב שצריך לגלות שסך הכול בזה אני מגיע להרס חברתי. אז מה? אז שתהיה חברה כזאת, כל אחד בפני עצמו, כבודו במקומו, וכן הלאה.

 תעשה את מה שאתה רוצה, לך מותר להגיד את כל מה שאתה רוצה, בזכות חופש הדיבור, וגם לו יש אפשרות להגיד את כל מה שהוא רוצה. אני יכול להגיד מה שבא לי ואף אחד לא יעשה לי שום דבר. זה לא כמו פעם שלא הייתי יכול להגיד שום דבר נגד המלך, כי אז היו חותכים לי את הראש. היום אני יכול להגיד מה שאני רוצה כלפי ראש הממשלה, ושום דבר לא יעשו לי, אפילו יכניסו את דברי לעיתון או לאיזה מקום, וכן הלאה.

ואז אנחנו מגיעים להרס חברתי שבו רואים איך האגו שלנו מביא אותנו למקום סתום, לאיזה קיר שכולנו נפרדים, כולנו רחוקים זה לזה, כל אחד נמצא בתוך עצמו. ועוד מעט אנחנו נפסיק לרצות להשתמש גם בכל מיני רשתות חברתיות, כי זה תלוי באגו שלנו שכל הזמן גדל, ואז הוא מביא אותנו למצב שאנחנו לא נרצה גם בהם להשתתף, כי מה אכפת לי מה חושבים עליי. האגו שלנו יגדל כך שלא יהיה אכפת לי לדבר עליהם, כי אני למעלה אפילו מלדבר עליהם, אפילו מלשמוע או לזכור שהם קיימים, לזה אנחנו עוד מעט כך נגדל.

ניצה: אתה מתאר את מה שיקרה בשלב הבא.

כן. ואז האדם ירגיש את עצמו שהוא מנותק מכולם. ובזה כל המערכות שלנו הבנויות על קשר בין בני אדם, במסחר, בתעשייה, בחינוך, בכל מה שיש יתחילו להתקרר, להתנפץ, ונרגיש בהם איזו מין התנוונות. כי אם אין לי מרץ, כוח, כוח שנאה, כוח אהבה במשהו כלפי הזולת, אז המערכות האלה לא יכולות להתקיים. ואז אנחנו נפעיל אוטומטים, מכונות שיעבדו בשבילנו, וכל אחד יחיה בתוך הדירה שלו, בתוך החדר שלו, והוא לא יצטרך, לא משפחה ולא ילדים, כי הוא לא יוכל לסבול אותם. ואת עצמו הוא יחבר לכל מיני מערכות של טלוויזיות למיניהן, בצורות כאלה שכך הוא ימלא את עצמו במשהו, אבל במשהו שהוא לא חברתי, כי לא אכפת לו חברה, לא אכפת לו מכלום.

 גם הספורט ייעלם לאט לאט, כי גם התחרותיות הזאת לא מספקת אותי, כי מה יש לי מזה? אני בכלל לא רוצה להשוות את עצמי עם מישהו. ואז תבוא לאדם רק שאלה אחת, בשביל מה אני חי? זאת תקופה טובה.   

ניצה: כן. תקופה טובה.

אבל כל זה לא בא כתקופה טובה, זה בא מתוך איזו ריקנות, עצירות, התקררות עד כדי כך שהכול בא כמו ממקפיא, כל החברה האנושית כאילו באה מהמצב הקפוא, ואז אנחנו לא נדע בשביל מה ולמה לחיות.

ניצה: במילים אחרות, כמה שהביקורת קשה היום, היא באיזה אופן עדיין מחייה אותנו.

כן. הכול יחד הולך עם ההתפתחות הפנימית, האדם והחברה.  

ניצה: יש גישות שאומרות שביקורת לא חייבת להיות הרסנית, אלא היא יכולה להיות ביקורת בונה כלפי הזולת.

אני לא מגלה אותה, ואף אחד לא יכול. מתוך מה שאני לומד מחוכמת הקבלה, וככל שאני נמצא במחקר באונטולוגיה, תורת הויה, אני לא מגלה שום כוח חיובי במה שקורה בחברה האנושית. לָמה אני צריך לעשות ביקורת בונה? ביקורת בונה אני יכול לעשות רק על מי שאני אוהב.

ניצה: מה זו באמת ביקורת על מי שאתה אוהב, איך מעבירים ביקורת.

נניח שמדובר בילד שלי, אם אני רוצה שהוא יגדל טוב, שהוא ירוויח, יצליח, יהיה יותר בריא, אז אני כל הזמן מבקר אותו, מה כדאי להוסיף לו ובמה, כדי שיצליח יותר להתקדם. זו ביקורת בונה. אבל היא קודם כל חייבת שבתשתית שלה תהיה אהבה. ואצלנו זה ההיפך, זו שנאה מתוך האגו שלנו שכל הזמן בוער יותר ויותר. אז לא יכולה להיות ביקורת חיובית, זה סתם שקר.

ניצה: זאת אומרת, תנאי מקדים של ביקורת חיובית הוא, שתהיה קודם מערכת של אהבה.

נכון.

ניצה: יש לנו עוד הרבה מה לדבר בעניין הזה.

אורן: תאר, מה קורה אחרי עידן הקרח שבו כל אחד נמצא מבודד מאחרים, ולא רואה כלום בעיניים, מה קורה אחר כך? אמרת שזה יעורר בנו את השאלה בשביל מה אנחנו קיימים, מה יהיה אחר כך?

התפתחות האגו היא התפתחות לא רק בגודל, אלא באיכות. ואז התפתחות האגו הזה יביא אותי לביקורת על עצמי, כמו, בשביל מה הגעתי, לְמה הגעתי, מה התועלת מהחיים שלי? כי החיים הם בכל זאת מוגבלים. ואז אני מרגיש אפילו בחיים שלי שאני הגעתי עכשיו בעל כורחי, כי הגעתי למצב שכבר עכשיו אני מרגיש כמת, ומה לעשות? אז מתוך זה מתחילה באמת ביקורת על עצמי, על הטבע שלי, על החיים שלי, ועל זה שהגעתי למבוי סתום. האדם אז מתחיל לבקר את עצמו ולראות שהוא חייב לתקן את עצמו, הוא מוצא בטבע כוחות שיכולים לעזור לו לשנות את הטבע האגואיסטי שלו, כי בעצם הטבע הזה הוא האחראי על הביקורת השלילית, ועליו לסלק את האגו, לסלק את הביקורת הזאת על הזולת ועל כל החיים, ולהגיע להיפך. זאת תהיה נקודת האמת.

אורן: אחרי ההיפך הזה מה מצפה לו?

אחרי ההיפך הזה מצפה לו שינוי, תיקון.

אורן: ומה מהותו?

תיקון האגו.

אורן: כלומר?

שאנחנו נתעלה מעליו לחיבור ואהבה.