חיים חדשים - תוכנית 755 - האבולוציה של המאמץ

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו נדבר היום על החיים שלנו. יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות בחיים, יש דברים פחות. כולנו רוצים ליהנות מהחיים ולהוציא מהם את הכי טוב שרק אפשר. בדרך יש כל מיני דילמות, מאמצים, עצלות וכולי.

 ניצה: אם אנחנו מסתכלים על עצמנו כבני אדם, כחברה, אז אנחנו רואים שיש הרגשה שפעם היינו מוכנים להתאמץ הרבה יותר בשביל להשיג דברים, ועובדים קשה בשבילם, וזה גם היה יותר מוערך. עם השנים, עם הזמן הגענו למצב שהיום אף אחד לא ממש אוהב להתאמץ.

את מדברת כבר על משהו אחר, מה שדיברנו קודם.

ניצה: נכון, זה היבט נוסף. בתכנית הקודמת דיברנו על זה שהמאמץ מגדל בנו איזה כלי, איזו יכולת.

את מדברת על הפער בין הדורות.

ניצה: נכון. אני מסתכלת על האבולוציה של המאמץ, מה קרה לנו במהלך השנים. פעם אהבנו להתאמץ, ואני רואה שהיום הרבה פחות. מה קרה, נהיינו מפונקים?

אנחנו היום לעומת השנים הקודמות בכלל לא מתאמצים.

ניצה: ולמה זה?

אני זוכר שכדי להתקשר לאמא שלי הייתי יוצא מהבית, הולך לטלפון בפינת רחוב, מתקשר, חוזר הביתה. איפה היום יש דבר כזה. כדי להכין משהו אני הייתי צריך לחמם תנור הסקה. על מה מדובר, איזה מקרר היה, עם גושי קרח בפנים, ועבודה, לכבס בגדים.

ניצה: כביסה, זה היה יום כביסה, לסבתא שלי היה יום כביסה, יוצאים לחצר.

מחממים דוד כזה גדול בחצר, מה זה היה, כל דבר ודבר היה המון מאמץ. לחם היו קונים, ולפני זה לא קונים לחם אלא רק קמח. ולפני זה לא קונים קמח אלא חיטה, אני זוכר את דברים האלה עוד מאז. ובשר, היו שוחטים את העופות ואחר כך לנקות אותם ומה היו עושים, אתה זוכר?

אורן: סבא שלי היה שוחט. בחצר שלו היה מה שאתה רוצה. תנור, טבון, הייתה רפת, פרדסים, הכול עושים לבד.

וכמה השקעה בזה.

אורן: הכול הסתובב סביב זה. היום אין לנו את כל זה.

היום אתה גיבור, בא, פותח מקרר.

ניצה: אנחנו מעריכים חיי נוחות באופן כללי.

זורק הכל ממנו ישר למיקרו וזהו. ומה עם התפירה?

אורן: לסבתא שלי היתה מכונת תפירה. ברור שהטכנולוגיה שחררה אותנו. מה זה עשה לנו?

אומרים שבעוד עשר, עשרים שנה, האנושות לא תצטרך לעשות כלום, שום דבר. הכול יהיה כל כך זול, כל כך בשפע, כולל מזון, כולל ביגוד, כולל כל דבר בחיים. פעם חשבנו, "יהיו לנו שמונה מיליארד איש, נמות מרעב". היום, אפילו שיהיו עוד שמונה מיליארד איש, אין בעיה. היום אנחנו יכולים לעשות איזה מגדל אחד, ושם לגדל את כל הדברים.

אורן: כל ההתפתחות הטכנולוגית שכבר הגענו אליה, ואתה אומר שבעתיד זה עוד ילך ויגבר, איך זה משפיע עלינו כבני אדם מבחינת היכולת שלנו להשקיע מאמצים בדברים שחשובים לנו בחיים? לאו דווקא דברים פיזיים. להשיג מטרות בחיים.

אז אתה שואל כך: אדם נעשה יותר עצלן.

אורן: אני חושב שזו עובדה, אתה מסכים עם זה?

כן. זה בגלל שהאגו שלנו גדל. וכשהאגו גדל, אני חושב שזה דבר טוב מאוד כי הוא שומר אותנו לא לעשות שטויות.

ניצה: הוא לא מאפשר לנו להתאמץ על דברים.

כתוב, "שב ואל תעשה עדיף". אז אני יושב. למה? כי חבל לי לבזבז קלוריות, בשביל מה לי לזוז? מה יש שם או כאן? אני רואה את זה בזפזופ בטלוויזיה, או היום אפילו לא בטלוויזיה, בתוך הפלאפון שלי אני רואה את כל העולם.

ניצה: למה ככל שאנחנו נעשים יותר אגואיסטים, אנחנו פחות רוצים להתאמץ, מה הקשר?

זה הקשר. האגו שלי סופר כל קלוריה וקלוריה, כל אנרגיה. מידת אנרגיה זה קלוריה, האם כדאי לי לזוז, האם כדאי לי להתאמץ או לא. אני רואה שנופל לי נניח איזה מטבע מהכיס.

ניצה: לא מתאמץ אפילו להתכופף.

אני לא רוצה, אני אסתובב ככה וככה, רק לא לקום מהכיסא ולהרים אותו. זה טבעי. אנחנו רואים את זה גם על הילדים שנעשים יותר עצלנים, וזה טבעי. והחיים שלנו לא דורשים מאיתנו לעשות מאמצים. וכל זה למה? לא שאנחנו נהיה כמו זומבי כאלה, חיות, שלא נזוז ונשמין, אלא כדי שאנחנו טוב טוב נברר בשביל מה כדאי לזוז.

ניצה: בשביל מה כדאי להתאמץ? זאת השאלה.

בדיוק. באמת המטרה צריכה להיות חשובה מאוד, יקרה ומאוד מיוחדת, אני לא רוצה אחרת לבזבז את החיים שלי ואת תשומת הלב שלי. ובכלל, הזמן שלי. מה יותר טוב לעשות, לא לעשות כלום, אפילו יותר טוב.

זאת אומרת העביות, "עביות" זה נקרא כמו עור עבה, העביות הזאת שאנחנו קונים, שאנחנו רוכשים מהאבולוציה שלנו, עושה אותנו עצלנים מאוד. החיים שלנו נעשים יותר קלים, אנחנו יכולים לקבל הכול בלי להתאמץ.

ניצה: נכון.

וזה משחרר אותנו לשאלה העיקרית, "בשביל מה אתה חי?" למרות שעכשיו, בינתיים, אנחנו נמצאים בכל מיני בלבולים, ואנחנו עוסקים בפייסבוקים, טוויטרים, פוקימונים.

ניצה: פוקימונים, זה עכשיו הלהיט החדש.

כן, אבל תוך כמה חודשים זה יעבור.

ניצה: הצעירים משקיעים בזה הרבה מאמץ.

עד שאנחנו נתעייף מכל ה"פוקימונים", מכל הטוויטרים ופייסבוקים. מה אנחנו רואים שם? סתם רכילות. זה שוק גדול, שאנשים עדיין נמצאים בזה, משייכים לזה חשיבות רבה. אבל באמת, זה אך ורק כדי מהר מאוד לברר מה חשוב בחיים. ועוד מעט אנחנו נגיע לשאלה הזאת, מה חשוב היום.

ניצה: כהורים, איך אני מחנכת ילד, נער?

אני חושב שהשאלה הזאת בכלל לא קיימת.  

ניצה: זאת אומרת, החינוך הוא לא למאמץ.

לא, כי אין לך אפשרות לחנך אותו. אז בשביל מה, למה את שואלת, כאילו שאת באמת יכולה לחנך אותו, את יודעת איך ויש לך שליטה עליו? כמעט ולא. ואם את כאילו כן מכוונת אותו ללמוד ולהיות שם משהו, האם זה מה שיקבע לו את החיים, גם זאת שאלה.

לכן ודאי שצריכים בכל זאת להתאמץ, לתת לו מקצוע ולתת לו איזו יכולת לראות את החיים בצורה רחבה. אבל בסופו של דבר אני לא מדבר על אדם מסוים אלא על כלל האנושות שנמצאת עכשיו בתהליך המעבר. בסיומו היא תגיע למצב שהיא תתחיל להרגיש, וכבר מתחילה להרגיש, כל האנושות, שהיא ריקנית, שהיא חיה בצורה של חיות, ושהיא מבלבלת את עצמה כדי לא להתאמץ לכלום ומחכה עד שתמות. כך הם החיים של כל אחד ואחד.

תתארי לעצמך שכבר לא יהיה לנו בשביל מה להתאמץ, לא בגדים, לא אוכל, שום דבר. אומרים שכל אחד יקבל איזו הבטחה מינימלית, או לא מינימלית, רציונאלית, אפילו בלי לעשות שום דבר וכל אחד יתקיים ככה. למה? כי נולד, אז מגיע לו להתקיים. ובאמת כל הדברים האלה לא יעלו לנו כל כך ביוקר, כי בסך הכול אנחנו רואים שכבר משני דולר ביום חיים בארצות הברית, אז אנחנו יכולים לסדר את זה עוד פחות מזה.

ניצה: אז אם כך, שאלת השאלות היא עבור מה כדאי לי להתאמץ?

על כלום. אפס. וכאן האנושות תתחיל לצעוק כמו זאבים ביער, לילל, "מה לעשות, אין בשביל מה לחיות, מה איתנו, איפה אנחנו, איבדנו את עצמנו. לא יעזרו לנו סמים, להיכנס לתוך הסמים זה כמו למות עכשיו, אז מה לעשות?". וגם סמים יחלקו לכולם.

ניצה: זה מעניין, אמרת "אין בשביל מה לחיות" ופתאום הבנתי שאין בשביל מה לחיות זה אין בשביל מה להתאמץ. אין בשביל מה להתאמץ לקום בבוקר זה שווה לאין בשביל מה לחיות.

ובאמת יש כבר המון אנשים בעולם, מיליונים, שהם לא יודעים, בוקר, ערב, צהריים, בשביל מה קמים, איך בכלל, שום דבר, הכול יש להם חינם. אלו לא מיליארדרים, אני מדבר על אנשים רגילים שחיים מביטוח לאומי או הבטחת הכנסה. אני ראיתי בכל מדינות העולם כאלו אנשים, שאתה שואל אותם, "איפה אתה עובד? לא עובד, עבדת? לא עבדתי, בן כמה אתה? בן שלושים, אתה מתכוון לעבוד? לא יודע."

הוא לא יודע מה זו עבודה, לא יודע בשביל מה. הוא מקבל הבטחת הכנסה וזהו. ומה יש לו? שום דבר. הם משחקים לפעמים בכדורסל, מסתכלים על הודעות בטלפון על כל מיני דברים, יושבים עם החברים מדברים, קצת מעשנים סיגריות כאלה, אלה החיים. והם לא יודעים, לא יום ולא לילה, זה לא חשוב להם כי הם הולכים לישון מתי שרוצים, קמים מתי שרוצים. והכול זה כך, חיים כמו בחלל.

ניצה: אז חכמת הקבלה, עבור מה היא מלמדת אותנו להתאמץ?

חכמת הקבלה אומרת שאדם חייב להגיע לשאלה, בשביל מה הוא חי. השאלה הזאת היא באמת מאוד מאוד עמוקה, מאוד גבוהה, מאוד רחבה, כי היא כוללת בתוכה את כל המציאות כולה, מה שאנחנו מרגישים כיקום שלנו, ועוד למעלה ולמטה ומסביב מה שאנחנו לא מרגישים.

השאלה הזאת חייבת בכל זאת להתעורר בכל אחד ואחד. וכדי להגיע לשאלה הזאת יש לנו שתי דרכים, דרך ייסורים, שהחיים שלנו בכל זאת ירדו עלינו בצורה כזאת שאנחנו נתחיל לשאול בשביל מה חיים, ואז זה יכול להיות דרך מלחמות, דרך צרות, בעיות, מכות אקלים, כל מיני דברים, או שזה יכול להיות דרך הסברה. רצוי שזה יבוא דרך ההסברה כי אז אנחנו מקצרים את הייסורים שלנו, אנחנו מגיעים יותר מהר לאותה השאלה, "בשביל מה חיים?".

אבל השאלה חייבת להיות מאוד מאוד מרה. היא חייבת להיות כזאת, שבאמת אין לי בשביל מה לחיות. ואני עומד ואני לא יודע, "רק לא למות, למה לא למות?", ככה זה. כי החיים לא מביאים לי שום דבר, ורק קצת סבל שאני ארגיש ברגע שאני הולך למות, ברגע המוות, זה מה שמחזיק אותי, עד כדי כך אדם מתחיל להרגיש. כי אין לו שום דבר שמחזיק אותו כאן, אין לו שום עתיד שמאיר לו כתענוג. למצב כזה צריכים להגיע.

אורן: האם בעיניך יש משהו ששווה להתאמץ בשבילו בחיים?

לא. בחיים שלנו אין בשביל מה להתאמץ.

אורן: הגענו למקום הזה, ואתה אומר שההרגשה שצריכה להיווצר כסיכום כל ההתפתחות הזאת, שתיארנו עד כה, צריכה להביא אותנו למצב שאנחנו באמת לא רואים שום טעם להתאמץ בשום דבר כשאנחנו קמים בבוקר. נניח שהגעתי למקום הרגשי הזה ואני ממש מרגיש את זה כאן בפנים, בבטן. האם אתה יכול לצייר לי משהו שאני לא מכיר, שעוד לא שמעתי עליו, שבשבילו כן כדאי להתאמץ? כי אני לא מכיר כזה דבר.

כן.

 אורן: מהו הדבר הזה?

ישנה מטרה אבל היא לא נמצאת בעולם הזה. והיא שאנחנו, על ידי תרגילים מיוחדים, פותחים את החושים שלנו ומתחילים להרגיש ולחיות בעולם יותר רחב ממה שאנחנו חיים עכשיו.

 ניצה: איך זה קשור למאמץ?

כמו ילד קטן, יש לו עריסה, חדר משלו, בית עם גינה, אפילו בתוך העיר, הולך לגן או לבית ספר וחזרה, הוא לא מכיר ולא מרגיש את העולם, את המציאות הרחבה הזאת, הגדולה, את כדור הארץ וכולי, כך אנחנו. אנחנו תופסים מה שתופסים בחמשת החושים שלנו ולא מתארים לעצמנו שיש עוד עולם סביבנו הרבה יותר רחב.

 ניצה: עולם ששווה להתאמץ בשביל להשיג אותו?

כן, ודאי. למה? כי דווקא העולם ההוא בעצם נושא בתוכו את כל אותן התשובות לשאלה שלי "בשביל מה אני חי?". ככה זה. כמו ילד קטן, בשביל מה הוא חי? חי כדי לחיות, כדי לגדול. אבל אחר כך החיים האמתיים, הוא מתחתן, מביא ילדים, הולך לעבוד, ליהנות וכן הלאה. את זה הוא עוד לא יודע. אז אנחנו נמצאים עכשיו בהתפתחות שאנחנו עוד לא יודעים מה הוכן לנו, אבל באמת החיים האמתיים הם מעבר לעולם שלנו. הם יחד עם העולם שלנו, זאת אומרת, אנחנו לא צריכים בשביל זה למות, אנחנו רק צריכים לפתוח את החושים שלנו ולהתחיל להרגיש את המציאות הרחבה הזאת.

 ניצה: שזה להתפתח לדרגת ההתפתחות הבאה שלנו.

כן.

 ניצה: בדרגת ההתפתחות הבאה שלנו, יש איזה מאמץ שאנחנו צריכים להשקיע כדי להרגיש אותה?

ודאי, אנחנו צריכים להשקיע שם מאמץ, אבל המאמץ שאנחנו צריכים להשקיע זה מאמץ מאוד מאוד מיוחד.

 אורן: מה מיוחד במאמץ הזה?

שם המאמץ בהתחברות בינינו, וכמה שאנחנו יותר מתחברים ונהיה יותר צמודים זה לזה, אנחנו נרגיש יותר תענוג שממלא אותנו. והתענוג הזה הוא התענוג הנצחי, התענוג הזה נותן לנו מילוי מושלם, והתענוג הזה חוץ מהמילוי, נותן לנו ידיעה על החיים שלנו הנצחיים ללא שום היזק.

 ניצה: אני הבנתי שני דברים. דבר אחד, שאנחנו צריכים להתאמץ להתחבר. ודבר שני, שבמאמץ לחיבור אנחנו כנראה נגלה משהו.

כן, ממש במאמץ מהחיבור. זאת אומרת, אם לא ניתן מאמץ, לא נרגיש את התוצאה.

 ניצה: בעולם הגשמי שאנחנו חיים היום, אם אנחנו מתאמצים להשיג משהו, להשיג איזה דבר מסוים, אנחנו מתאמצים כלפיו, מהו המאמץ המכוון הנכון כדי להשיג את אותה דרגת ההתפתחות הבאה?

להתחיל בינינו להשתדל להתחבר, ואז אנחנו בינינו נתחיל להשיג תענוג ששייך כבר לממד העליון הזה.

ניצה: זה משהו שכל אדם צריך להשקיע מאמץ מעצמו?

כן, ודאי, כי בלי מאמץ הוא לא ירגיש אותו. ישנם אנשים בעולם שלנו, שנמצאים בכאלו חיבורים ביניהם, שבמאמץ ביניהם כשהם רוצים להתחבר יחד, הם מתחילים להרגיש את הממד העליון הזה, את החיים העליונים האלו. הם מתחילים להרגיש את אותו עולם שנמצא סביב העולם שלנו, סביב היקום שלנו. ואז הם מתחילים להרגיש את עצמם קיימים לא בתוך הגוף הזה הבהמי, אלא מה שנקרא בתוך "הנשמה". ואז הם מבינים בשביל מה הם עושים מאמצים, כי המאמצים שלהם מיד זוכים לשכר, למילוי.

 אורן: אם בן אדם עובד על פיתוח הנשמה שלו, זה משהו שמצריך מאמץ?

כן.

אורן: איזה סוג של מאמץ?

חיבור.

 אורן: מה זה אומר המילה הזאת "חיבור"?

יש לי דחייה מכולם, זה הטבע שלי, שהוכנתי כאן במיוחד, ואם אני עובד נגד הטבע הזה ורוצה להיות מחובר עם אחרים, אז בהחלט אני זוכה לפי המאמץ שלי, להרגיש תועלת מהחיבור. תועלת מהחיבור זה כבר לא שייך לעולם שלנו. אין בעולם שלנו תוצאה כזאת, תועלת מהחיבור. העולם שלנו הוא כולו מרוסק.

 אורן:  תיארת שבעתיד ההתפתחות הטכנולוגית תפתור אותנו מכל צורך ונהיה משוחררים לעבודה הזאת. ברגע שהטכנולוגיה תפתור אותנו מכל מאמץ לסדר את צרכי הקיום שלנו כמו מינוס בבנק, משכנתא וכדומה, ולכל אחד יהיה הכול והכול בסדר, אז אתה אומר שהמאמץ הבא שמחכה לנו כבני אדם באבולוציה, בדור הבא או מתי שזה יקרה, להשקיע מאמצים להיות מחוברים אחד לשני?

כל האנושות תרצה להתחבר, מפני שהיא תגלה שבתוך החיבור הזה היא משיגה תענוג, מילוי מושלם.

 אורן: אנחנו בעד תענוג מושלם. עכשיו השאלה, האם התענוג המושלם הזה, הוא גם משהו שמחכה לנו בהמשך ההתפתחות שלנו כמין אנושי?

כן.

 אורן: בוא נלך צעד אחד לפני שנגיע ליעד הזה, התענוג המושלם.

ההכרחי, לא אנחנו בוחרים את זה, זה כבר נקבע.

 אורן: בסצנה העיקרית בסרט הזה של ההתפתחות האנושית, מגיעים כל בני האדם אל התענוג המושלם?

כן.

אורן: לימדת שאין דבר כזה ליהנות ממשהו בלי להשקיע מאמץ. ככל שאתה משקיע יותר, ככה אתה יכול ליהנות ולהרגיש.

כך אתה מרגיש את התענוג.

 אורן: האם לפני התענוג המושלם, המאמצים שנצטרך כבני אדם להשקיע באותו עתיד שמחכה לנו, יהיו מאמצים להתחבר אחד לשני?

להשגת אותו התענוג הגדול, האינסופי, תצטרך למאמצים יותר ויותר גדולים, אבל אפשר לבצע אותם מפני שכל אחד קצת משקיע, ואז כמות האנשים מחפה על האיכות.

 אורן: אני רוצה להבין את מהות המאמצים. במה יהיה המאמץ, על מה בני האדם יתאמצו?

לוותר על האגו של כל אחד ואחד ולהשתדל להתחבר לכולם.

 אורן: למה לי?

לאבד שם את עצמי.

 אורן: למה לי לוותר, לאבד, זה נשמע רע מאוד.

כי אתה בזה קונה את הרצון של כולם ואז לפי זה, בתוך הרצון שאתה קונה, אתה שם נהנה. אתה לא יכול ליהנות ברצון הקטן שלך, כשאתה מיואש מהחיים.

 אורן: איבדתי אותך קצת. לאט לאט תחזור עוד פעם.

נכון להיום, אני מיואש מהחיים. אין מה לעשות בחיים האלו, אין כלום, שום דבר. אבל עכשיו נפתחת לפניי הזדמנות מיוחדת מאוד, נפתחת הזדמנות כזאת, שאני יכול להתכלל עם כולם. שאני אבטל את עצמי כלפי האחרים, זו לא בעיה, שאני אגרום לחיבור שלהם, גם זו לא בעיה. אני ניכלל אתם יחד, אני גורם להם להתחבר יותר, ובחיבור בינינו אנחנו מתחילים להרגיש את הכוח הטוב, כוח האהבה, כוח החיבור. שם אני מתחיל פתאום לגלות הרגשה של חיבור, שהיא לא שייכת לעולם שלנו בכלל. כי אין בעולם שלנו הרגשה של חיבור. ואז זה נקרא תענוג של העולם הבא.

 ניצה: זאת אומרת, שהמאמצים של האדם להגיע בהתפתחות בשלב הבא, הוא לקנות את הרצונות?

אני בזה לא קונה לעצמי רצונות כמו שאת מתארת, אני ניכלל בהם ומה שיש בכולם אני מרגיש.

 ניצה: מה ההבדל בין מאמץ פרטי למאמץ משותף?

כולם עוזרים זה לזה ולכן קל לי לעשות. אמנם האגו של כל אחד גדל וגדל יותר ויותר, אבל מפני שאנחנו נכללים יחד ועוזרים זה לזה, "איש את רעהו יעזורו", אז אנחנו באים למצב, שאנחנו באמת עושים בקלות את העבודה הזאת, רק בהחלטה "בואו נעשה".

 אורן: במה כולם עוזרים אחד לשני?

לבטל את האגו, ולמעלה מהאגו הפרטי של כל אחד, להתחבר עם כולם.

אורן: כל פעם שאתה אומר "לבטל", אני ממש מחסיר פעימה ומרגיש שזה נורא נורא דוחה, הסיפור הזה.

אתה לא מבטל אותו, אתה מתעלה מעליו כדי לזרוק עצמך לחברה, ששם בתוכה אתה תרגיש תענוג. כמו שאתה קופץ לים.

 אורן: מאיפה לאיפה אני קופץ, לקפוץ לים אני אוהב.

מעצמך לכולם. מאבד את עצמך. מה יש, במה אתה כל כך מחזיק?

 ניצה: למה זה באמת דורש מאמץ כזה, כאילו לצאת מעצמי? אני מבינה שהמאמץ הכי גדול של האדם זה לצאת מעצמו.

היית פעם שתוי?

 אורן: כן.

ככה זה, מאבד את עצמך. וכאן אתה צריך לאבד את עצמך אבל באחרים. ואחר כך גם להשקיע כוחות, כדי לעזור להם גם כן להתחבר ולסייע להם, ולפי זה אתה תתחיל להרגיש תענוגים.

 אורן: אז בעתיד אנחנו הולכים להיות אנשים אבודים? אני קצת מתבלבל מהמילים שלך.

בוא נאבד את המציאות שלנו כדי לקנות מציאות עליונה.

 אורן: מה מוצאים אחרי האיבוד הזה?

לא מאבדים שום דבר, אלא דווקא קונים שני עולמות. גם העולם הזה, וגם העולם העליון.

 אורן: כלומר?

תענוגים גם בזה וגם בזה. ובמה שלא היו לך כבר תענוגים בעולם הזה, אתה אחר כך מתחיל לגלות שגם העולם הזה מלא תענוגים.

 אורן: היום המילה "מחוברים" היא מאוד מוֹכרת, כולם רוצים להיות מחוברים כל הזמן, שבכל מקום תהיה קליטה, שהבית יהיה מחובר, שהאוטו יהיה מחובר, שאף פעם לא תרגיש שאתה מנותק. גם אתה מדבר הרבה על המילה "חיבור".

רק מלב ללב. הבעיה שזה לא בגאדג'טים.