חיים חדשים - תוכנית 816 - קונפליקט ביחסים בינינו

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן קצת על קונפליקטים. קונפליקטים פוגשים אותנו בכל מקום בחיים, ננסה להבין למה ומה אפשר לעשות איתם.

ניצה: קונפליקטים בחיים שלנו זה דבר מאוד מאוד מאתגר, כולנו מכירים את זה, כולנו יודעים שזה עובר עלינו. זה נמצא בכל מערכות היחסים שלנו, החל ממערכות היחסים הקרובות ביותר, עם בני הזוג, עם המשפחה, ילדים, הורים, חברים, בכל מקום למעשה. וזה אתגר מאוד גדול, כי לא משנה ולא חשוב כמה התפתחנו עד היום כבני אדם, כחברה, כאנושות ופיתחנו הרבה מאוד טכנולוגיות כאלה ואחרות, עדיין לא הצלחנו להגיע לאיזו "טכנולוגיה" נקרא לזה, שבאמת מחברת בין אנשים במצבים של קונפליקט.

זאת אומרת, כשאין קונפליקט ויש תקשורת בסיסית רגילה, שם אנחנו עוד יכולים נניח לקיים קשר סביר, קיימת הקשבה בסיסית, זה עוד איכשהו מתרחש. אבל כשמתחיל להתקיים בין שני אנשים או יותר איזה קונפליקט, זאת אומרת יש דעות מנוגדות, רצונות מנוגדים, אולי ערכים שמתנגדים, משהו שלא מתיישב אחד עם השני, נוצר מצב של התנגשות בין ניגודים, קונפליקט. לעתים זה מתפתח לכדי סכסוך קטן, לפעמים לכדי ריב גדול ולפעמים זה אפילו מסתיים בניתוק, ניתוק לגמרי של מערכת היחסים. הנושא הזה הוא נושא מאוד מאוד כאוב והוא נוגע בכולנו, ולכן הוא כל כך מרתק ועליו נרצה לשוחח איתך היום.

אנחנו ניהלנו כמה שיחות לפני מספר חודשים בנושא הקונפליקט, אני אזכיר כמה דברים שאמרת. אמרת שקונפליקט הוא בעצם יסוד החיים. הוא מתרחש בכל הרמות בטבע, בחי, בצומח ובדומם, וגם בנו בני האדם. ההבדל הוא שבמערכות אחרות זה קורה בצורה אינסטינקטיבית ואצלנו, בני האדם, זה מפתח אותנו בצורה הכרתית כדי להתפתח ולגדול מהעניין הזה. זה גם ממש יסוד החיים, כי למעשה בלי ניגוד ובלי קונפליקט לא יכולה להתפתח המדרגה הבאה.

כן.

ניצה:  אני רוצה לשאול אותך לגבי קונפליקט שכבר התפתח והגיע לכדי סכסוך, לכדי ריב, כי באמת שתי דעות מנוגדות לא מצליחות להתיישב בשום פנים ואופן אחת עם השנייה.

הן לא יכולות אף פעם. אם אלה באמת דעות מנוגדות וחזקות ואמתיות, אז הן לא יכולות להתיישב יחד כמו דעה אחת.

ניצה: אז מה באמת קורה במצב כזה? איך מצליחים לגשר מעל כזה קונפליקט? יש בכלל אפשרות לגשר מעל שתי דעות מנוגדות?

להתעלות מעל שתיהן לדבר השלישי, שהן ישלימו זו את זו ויולידו דבר חדש מחיבור בין שתיהן. אבל קודם כל אנחנו צריכים להבין, שקונפליקט בא לנו מיסודות של הטבע, וזה כדי לקדם כל דבר בהתקדמות שלו, אפילו בדרגת הדומם שהוא כאילו לא מתפתח, אבל כן ישנה גם התפתחות שלו וזה גם על ידי הקונפליקטים.

גם באטום יש פלוס ומינוס שחייבים להסתדר יחד על ידי זה שהם בונים ביניהם איזו מערכת, ששם נמצאים שניהם, אלקטרונים וגם פרוטונים, חלקיקים חיוביים ושליליים, הם מסדרים ביניהם מערכת יחסים וכך הם קיימים. ובגלל זה, בזכות זה קיימים כל החומרים שלנו, כל היסודות שלנו בטבע. ואותו דבר בדרגת צומח וחי, ששם כל הזמן נמצאים קונפליקטים, התנגשות בין התכונות, בצורה שמתפתחים וכל הזמן נמצאים כביכול במאבק. אבל אף פעם זה לא מאבק, זה אנחנו רואים את זה כך, אלא מחפשים איך יכולים ביתר כוח, ביתר חכמה, ביתר גמישות ואיכות ביניהם להתאחד.

ניצה: כשאתה אומר להתאחד, אתה אומר שהם יוצרים איזה דבר שלישי.

שלישי.

ניצה: זאת אומרת זה לא אלף, זה לא בית, זה גימל?

תמיד כך.

ניצה: ואצלנו בני האדם?

גם אצל בני האדם. אנחנו בני האדם מולידים ילדים, שהם הצד השלישי בינינו, נולד. וכך צריכים להוליד כל דבר ודבר מתוך הניגודיות שבינינו.

ניצה: על זה בדיוק נרצה לדבר איתך, כי אני רוצה להבין מה זה בדיוק ה"להוליד את הדבר הבא". אני אסביר, במערכות יחסים, זה יכול להיות בין חברים, בין שני אנשים או יותר, יש כמה מנגנונים שבדרך כלל פועלים, והם פועלים בצורה אוטומטית. למשל, במצב של קונפליקט יש מנגנון שנקרא מנגנון הימנעות. זאת אומרת, יכול להיות שצד אחד מפעיל איזה מנגנון שהוא נמנע, הוא לא רוצה להסב לעצמו נניח כאב או אי נעימות כתוצאה מהמפגש הזה בין ניגודים, ואז הוא מתכנס בתוך עצמו. הוא נמנע מלהגיד את דעתו, הוא נמנע אולי מלעמוד על דעתו וזה מנגנון מסוים. יש מנגנון נוסף שהוא איפוק. אני לא מוותר על דעתי אבל אני לא מגיב מיד, אני לוקח את הזמן, לאט לאט. ויש עוד כאלה מנגנונים. הייתי רוצה להבין, אתה מדבר פה על משהו שלכאורה אנחנו לא מכירים?

לא.

ניצה: כי אני הבנתי שגבר ואישה מולידים ילד, זה ברור, אבל זה כאילו טבעי. זה לא בא מדעות מנוגדות.

זה לפי חוקי הטבע, שאנחנו רוצים או לא רוצים כך אנחנו עושים. אבל בהתנהגות שלנו בינינו, לא רק בין גברים לנשים, אלא בין גברים לגברים ובין נשים לנשים ובכלל בין כולם לכולם, גם בין גושי בני אדם, מדינות, עמים וכן הלאה, שם אנחנו צריכים תמיד לחשוב איך אנחנו מגיעים לממוצע בינינו, לקו האמצעי, שהוא יהיה כתוצאה רצויה יותר גבוהה מעל שניהם, ושכדאי לנו לעשות את זה. זאת אומרת ברור שאם יש שתי צורות מנוגדות בטבע, הן לא באו כדי להילחם זו עם זו, כמו פלוס ומינוס באטום, אלא הן באו כדי ליצור ביניהן מנגנון חדש שנקרא אטום. ואז האטומים האלה מתחברים למולקולות ועוד ועוד, וכך אנחנו מגיעים להיווצרות החיים.

ניצה: נכון. ואם חוזרים לבני אדם?

זה אותו דבר.

 ניצה: אבל הם מפעילים מנגנונים של התפשרות.

לא, זה לא חיבור. אין דבר כזה, אנחנו בורחים מהמימוש הנכון בין החלקים המנוגדים.

ניצה: בוא ננסה להבין. בתוך חומרים רגילים אני מבינה, חומר מסוים מתרכב עם חומר אחר ובכלל מוליד חומר שלישי אחר, שיכול להיות אפילו שונה בתכונות שלו מהתכונות של שני היסודות שמרכיבים אותו.

גם אצלנו אותו דבר. הילד שנולד, יכול להיות דומה לאבא במשהו ולאימא במשהו, ויכול להיות שאצלו ההתמזגות היא כזאת שבאמת לא דומה לשניהם.

 ניצה: נכון. שאתה מסתכל ואומר, מאיפה הגיע הילד הזה, לא דומה לי ולא דומה לאבא. הוא משהו אחר.

כן.

ניצה: כשמדובר בדעות או ברצונות, מה זה אומר שרצונות מתחברים ופתאום מולידים רצון אחר, משותף?

לא כך זה קורה. לכן את לא יכולה, וכל האנושות לא מסוגלת לתפוס את שיטת החיבור.

ניצה: נכון.

שיטת החיבור פועלת בצורה אחרת. שאנחנו קודם כל מבטלים את עצמנו, שנינו, כל אחד מבטל את עצמו כלפי השני כדי להתחבר עם השני. כל אחד גם מגדיל את עצמו כלפי השני כדי לתת לשני גדלות החיבור, לא גדלות הדעה שלי. נגיד, יש לי דעה שהיא הפוכה מהדעה שלך. אז אני קודם כל רוצה לבטל את עצמי. אני רוצה להתקרב אליך, אני רוצה להיות מחובר אליך.

ניצה: את מה אני מבטלת בדיוק?

לא את הדעה.

ניצה: לא את הדעה.

לא.

ניצה: זאת אומרת, את הדעה אני שומרת. אז את מה אני מבטלת?

את מבטלת את הגאווה שלך. אני רוצה בכל מקרה להגיע לחיבור, החיבור הוא מעל הכול. זאת אומרת אנחנו שנינו מסכימים מראש, שהולכים על החיבור. מה שיוצא מהחיבור לא חשוב לנו, כי לחיבור בשבילנו יש חשיבות מעל כל דבר אחר. הוא כאילו שייך לדרגה יותר עליונה, למימד יותר עליון. אז אני מבטל את עצמי כלפי החיבור העתידי ואותו דבר את צריכה לעשות. זה דבר ראשון. דבר שני, אני בכל כוחי גם משתדל להעביר לך חשיבות החיבור שנמצאת בי. עד כמה שאני חושב שחיבור זה הדבר הגדול ביותר, יותר מהדעה שלי ושלך ולמעלה מהכול.

זו דרגה שלמעלה מאיתנו, שאנחנו חייבים להשיג אותה. אז א', אני מבטל את עצמי כלפי חיבור, וגם את. וב', אני כלפייך ואת כלפיי מעבירים אחד לשני חשיבות החיבור.

ניצה: הבנתי.

הלאה. אנחנו מעבירים אחד לשני רצון להיות שותפים בשווה.

ניצה: בתוך החיבור הזה?

בתוך החיבור הזה. אין יותר ואין פחות בשום אופן, בשום צורה, בשום הבחנות, שווים. בצורה כזאת אנחנו הולכים כביכול להתחבר, אבל עם מה ואיך? וכאן אנחנו צריכים לעורר מתוך הטבע כוח שלישי שאנחנו רוצים שהוא ישלוט עלינו, כי המרכיב השלישי הזה הוא לא ידוע. אנחנו לא יודעים אותו, אנחנו לא מסוגלים בשום צורה להשתמש בו, כלום.

ואז כשאנחנו בצורה כזאת מחפשים את הכוח השלישי הזה, מתוך החיבור בינינו, ועל זה אפשר לדבר הרבה, על הצורות האלה שאנחנו צריכים להכין את עצמנו לחיבור. כשאנחנו רוצים כביכול לגלות מהטבע את הצורה השלישית, אנחנו כביכול רוצים לגלות את הנולד מאיתנו, כמו הילד שלנו הפנימי, הרוחני, במאמץ כזה שאנחנו רוצים להתחבר ולהוציא משהו חדש. המשהו החדש הזה, אנחנו רוצים שהוא יהיה בהתמזגות בין הדעות של שנינו ולמעלה מהם. שבו החיבור יהיה כדבר הגבוה ביותר, הגדול ביותר, החשוב ביותר.

אם אנחנו בצורה כזאת משתדלים להפעיל את עצמנו, אנחנו מזמינים כוח חיובי מהטבע. כי אנחנו מלכתחילה, בניגוד לאטום, נמצאים רק כחלקים שליליים, דוחים זה את זה, או רוצים לשלוט זה על זה. וכוח החיבור אין בנו, ואנחנו צריכים ממש לגלות אותו מעמקי הטבע.

ולכן אנחנו צריכים לצפות, להיות בציפייה שהכוח הזה יתגלה ויחבר בינינו ויתן לנו להרגיש בחוש שאנחנו מגיעים להתחברות הזאת הנכונה, היפה, והיא התחברות חדשה, שלא קיימת באף אחד אלא רק בצורה המשותפת בינינו. ההתחברות הזאת נמצאת למעלה מאיתנו, ודאי שלמעלה מהגופים, למעלה מכול התכונות האישיות שלנו שהיו קודם לכל אחד, אלא אנחנו מתחילים להרגיש שנוצר כאן משהו שלישי, ממש תוצאה רוחנית, כמו הילד הרוחני שלנו. וזאת התוצאה מהמאמצים לחיבור, ובזה אנחנו מרגישים כבר מימד עליון יותר מאיתנו, מהאגו הפרטי של כל אחד, והתוצאה הזאת נקראת כבר "דרגה עליונה", הדרגה הרוחנית של האדם.

למה רוחנית? כי הוא מוליד כאן משהו שלא נמצא בו בצורה פשוטה, הגשמית, הבהמית שהוא קיים, אלא הוא בכוחותיו ובמאמצים שלו הגיע ללידת המדרגה החדשה שבו. ודווקא לא רק בו, אלא גם יחד עם הסובבים שלו, על ידי הויתור שלו כלפי האחרים. וכך בצורה ההדדית אנחנו מולידים את המדרגה הבאה לעם ולכל האנושות אם רוצים, לזה בעצם האנושות קוראת לנו.

 ניצה: מה קורה באמת לדעה הפרטית שלי?

אין לי כבר דעה פרטית, בזה אני כבר מוליד את הדעה שלי הבאה, בדרגה עליונה יותר.

ניצה: ואז היא הופכת להיות הדעה העליונה יותר?

כן בוודאי, בשביל מה להיות בדעה הפרטית שלי הקודמת? היא כבר שייכת לדרגת החי שאיתה נולדתי. קיבלתי אותה בגלל שנתנו לי אותה כדי דווקא לוותר עליה ולעלות לדרגה יותר גבוהה.

 ניצה: זאת אומרת, קיבלתי את הדעה הקודמת לא כדי שאני אוותר עליה מראש, כי אחרת אני לא אצליח להגיע לדבר המשותף. זאת הסיבה שאסור לי בעצם לוותר על הדעה שלי למעשה?

אסור.

 ניצה: כי אם אני מוותרת בעצם, אין לי יסוד כדי לבנות את הדרגה המשותפת, הגבוה יותר?

נכון, וגם הדעה הזאת הקודמת נשארת, רק שהיא נשארת כמשענת, כיסוד, תשתית שעליה אנחנו בנינו עכשיו את המדרגה הבאה. במדרגה הבאה שנינו קיימים כאחד בדעה החדשה, ואז משניים נעשה אחד. וכך גם מכל מיני אנשים עוד ועוד עד שאנחנו בונים את זה כפירמידה, עוד ועוד דרגות עליונות יותר, כשבכל פעם משניים נעשה אחד ואפילו מעשרה נעשה כאחד. אנחנו לומדים את זה בחכמת הקבלה זה עניין של מניין, עשירייה. וכך אנחנו מגיעים למצב שכל האנושות הופכת להיות לדמות אדם אחד.

 ניצה: שיש לה בעצם איזה רצון משותף?

הרצון המשותף כולו נמצא וכולל את הרצונות הפרטיים שוויתרו על עצמם, זה נקרא ש"עשו צמצום על עצמם", ונעשים בהתקשרות זה לזה שנקרא שיש להם מסך ואור חוזר, וכך הם מתקשרים זה לזה ומייצבים כך צורה רוחנית שנקראת "האדם".

 ניצה: מה שהבנתי ממך הוא, שכדי להגיע בכלל למצב הזה שאנחנו בונים את הדבר השלישי המשותף, צריכה להיות איזו הסכמה בסיסית, ראשונית. לבוא ולהתקדם לקראת העניין הזה של להתחבר, כי החיבור הוא בעצם איזה ערך עליון. נניח כמו שהמשפחה זה ערך עליון, אז למען המשפחה אני מוכן לוותר, או למען החברות אני מוכן לוותר. זאת אומרת שצריכה להיות איזו הסכמה בסיסית?

צורך.

 ניצה: צורך, נכון. עכשיו, אם אני מסתכלת רגע ימינה ושמאלה לחיים של כולנו, מה אני רואה? אני בעצם רואה כל מיני מצבים. למשל כמו מצב של קונפליקט, אני רואה שצד אחד הוא בדרך כלל יותר חזק, והוא צד שהוא יותר שולט ובדרך כלל דעתו היא זו שקובעת בסוף. והצד השני, הוא לרוב זה שנאלץ לקבל בסוף את הדעה השנייה.

מה יכול לגרום לצד החזק להסכים או בכלל לחשוב על כיוון, שכדאי לו לאמץ מחשבה שהחיבור הוא יותר חשוב מהדעה שלו הפרטית? כי הוא שולט, איזה אינטרס יש לו בעצם לוותר?

חינוך, הסברה, שאין אחרת קיום אלא רק בהתפתחות כזאת. כמו שאנחנו מתפתחים בדומם צומח וחי, אותה צורת ההתפתחות צריכה להיות גם בדרגת המדבר. אבל בדרגת המדבר אנחנו חייבים לעשות את זה, אחרת לא יהיה שלום לא במשפחה ולא בעולם, באף מקום. ואנחנו בעצם כל הזמן נהיה בקונפליקטים עד שאנחנו הורגים זה את זה, ובסופו של דבר הטבע ינצח ויחייב אותנו בכל זאת להתחבר לפי הנוסחה שלו.

 ניצה: אם אני אעשה איזו חלוקה כזאת, שהעולם מתחלק נניח לחזקים ולחלשים, אז החלשים תמיד יש להם אינטרס לבוא ולעשות איזושהי הסכמה.

לא, כאן אין דבר כזה. כאן החיבור הוא מלכתחילה כשני שווים, אין חלש וחזק, כי החלש לא יכול בלי החזק והחזק בלי החלש. כאן אנחנו צריכים להבין שלא יכול להיות שלום העולם אף פעם, אלא אם הם יהיו בחיבור שווים ביניהם בלבד, שווים. יכול להיות שאחד זה ילד קטן והשני זה אדם גדול ועני מאוד ועשיר מאוד, זה לא חשוב, כלפי החיבור זה לא עובד. כי שניהם צריכים להבין, שלהשיג את הדרגה הבאה שזה התפתחות מין האדם, יכולים רק בתנאי שהם מתחברים. והחיבור יכול להיות כשכל אחד הוא שווה לשני, כל אחד מקטין את עצמו כלפי שני, כל אחד מסכים לזה מכל הלב, וכך הם באים לחיבור.

אורן: למה החיבור לא יכול להיות כשאני מכניע אותך תחתיי?

זה לא חיבור. זה שאתה כובש אותי, זה בסדר. אם הצלחת. אבל אנחנו רואים שהאנושות בזה לא השיגה הרבה. ובמשך ההיסטוריה, אתה תילמד היסטוריה ותראה שכל אלו שכבשו משהו בעצמם, אחר כך הם בזה מפסידים וכובשים אותם.

אורן: ובמערכות יחסים פרטיות?

אותו הדבר.

אורן: תמיד אם תסתכל על כל זוג, יש אחד שהוא יותר דומיננטי. לפעמים זו האישה לפעמים זה הגבר, או בין שני חברים, או בין שותפים בעסק, בכל מקום שיש יותר מבן אדם אחד, אם תעשה צילום רנטגן, תמיד תוכל לזהות אחד שהוא יותר דומיננטי והשני חלש יותר.

נכון, ומה הוא מרוויח?

אורן: שהטכנולוגיה של החיבור ביניהם שהם מפעילים נכון לעכשיו, היא שהיותר דומיננטי בדרך כזאת או אחרת, כמו "בתחבולות תעשה לך מלחמה", איכשהו בסוף מסובב את זה כך, שדעתו הפכה להיות הדעה של שניהם, כאילו.

כאילו. כדי להשיג דרגה גבוהה יותר בהתפתחות בין השניים, הם יכולים רק בתנאי שהם שווים. ככה זה. שוויון שלם. שאף אחד לא דואג לעצמו אלא לשני, ודרך השני דואג לשניהם בדרגה גבוהה יותר.

אורן: למה החזק צריך את השיוויון הזה, הוא הרי יותר חזק?

כי הוא צריך להבין מהחינוך, מההסבר, שזה שהוא עכשיו חזק יותר, זה דבר זמני, ובזה הוא לא משיג את סוד החיים, את התפתחות החיים, הוא שולט, בסדר שולט, אז מה?

ניצה: מה הוא מפסיד בעצם? מה החזק מפסיד?

למה הוא מפסיד? אני לא מבין.

ניצה: אני שואלת מה הוא מפסיד בזה שהוא נאחז בעמדתו ורוצה להמשיך להיות חזק ולשלוט. האם הוא מפסיד משהו?

ודאי, הוא מפסיד שותף נאמן, יפה, טוב, שיהיה איתו בחיבוק, באהבה, בהבנה הדדית, שכל אחד דואג לשני. בזה הוא מפסיד הרגשה, הבנה, התפתחות, פקיחת עיניים לעומק הטבע, הוא לא רואה את הכוח הפנימי העליון שפועל בתוך החיבור הנכון בין כל המרכיבים. אנחנו לא מבינים ולא מרגישים ולא מגלים את זה, זה כוח א-לוהי שהוא מתגלה בין כל חלקי הטבע. אפילו בין אטומים, בין לא חשוב איפה, אם יש חלקיקים או רצונות או כוונות, מחשבות, דעות, כשכל אחד רוצה להיות בחיבור, וחיבור זה בהשתוות, זה בוויתור ובהתחשבות בשני כמו בעצמו.

אנחנו לא מבינים את זה אפילו ולא מרגישים לאילו דרגות אנחנו יכולים כאן להגיע, לפקיחת עיניים בעמקי הטבע. אני כבר לא מדבר על זה שמה שאנחנו מרגישים כתוצאה מזה זה אהבה, המילה הזאת היא במובן אחר במילוי אחר, שאנחנו לא מכירים אותה מהחיים שלנו. זה כששניהם מולידים דבר משותף, נניח כמו ששני חלקיקים מולידים את האטום, שלאטום הזה יש כבר חיים משלו. הם ממשיכים, כמו שאנחנו מולידים את הילד, ולילד יש חיים משלו ואנחנו חיים בו, וכך אנחנו מרגישים את עצמנו חיים לנצחיות.

 ניצה: דרכו?

דרכו. אבל אנחנו נכללים שם, אנחנו עוזבים את המצב הקודם שלנו, ובמצב המשותף אנחנו ממשיכים לחיות. זאת אומרת ממש נפתח לנו פתח למימד הנצחי.

אורן: דיברנו על קונפליקט, ואנחנו מחפשים להבין ולאחוז בשיטה להתגבר מעל כוחות מנוגדים. אז מה הדבר הכי חשוב שלימדת אותנו היום בנוגע לשיטה להתגבר מעל כוחות מנוגדים במצב של קונפליקט?

צריכים ללמוד לוותר זה לזה מצד אחד. מצד שני, להשפיע לזולת כדי לחמם אותו לחיבור. להתחבר כך שלא תהיה לא דעה שלי ולא דעה שלו, אלא ששנינו נחפש מתוך הוויתור על הבסיס הקודם שלנו לכל אחד ואחד, נחפש משהו שלישי, שהשלישי הזה שנולד, זה החיבור בינינו והמדרגה הבאה. ובאותה המדרגה הבאה, אנחנו רוצים לאתר את הרגש והשכל החדשים המשותפים שלנו, ששם אנחנו לא מרגישים אתה ואני, אלא שניהם יחד.

וכך בצורת פירמידה כזאת, משניים לאחד, אנחנו כל הזמן נתקדם לדרגות בהכרת הטבע הפנימי יותר ויותר עליונות.