חיים חדשים - תוכנית 87 - ריפוי חברתי

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים". בשיחה זו נדבר על בריאות, איך לעשות את החיים שלנו בריאים יותר בכל הרמות, ברמה הנפשית, ברמה הגופנית, ברמה החברתית, חיים חדשים. בשיחה הקודמת דיברנו על תופעה שכל אחד מכיר מהחיים, לפעמים יותר, לפעמים פחות, על דאגות וחרדות, ופיתחנו את הנושא מכל מיני היבטים. הבנו את התהליך שהחברה האנושית עוברת, את ההשפעה שהאדם סופג היום מהתקשורת, מהחדשות, מהמדיה שעוטפת אותנו מכל צד, את התחרותיות שיש מגיל הילדות בחברה שבה אנחנו חיים, וכל זה הופך את החיים שלנו לחיים מאוד לחוצים וחרדתיים. כשכל אחד מאתנו סובל מהתופעות האלה ברמה כזו או אחרת.

את המפגש של היום אפתַח יותר במישור האישי. אנחנו רוצים לדמות כאן באולפן סיטואציה שבה אנחנו קבוצה של עשרה אנשים. לצורך העניין ניצה תייצג את הנשים ואני את הגברים, שמייצגים לגמרי את הציבור הרחב, טיפוסים ממוצעים לגמרי, כמוני וכמוכם, כמו כל אחד מאתנו, שבאים לכאן מתוך רצון, פתיחות והקשבה כדי ללמוד משהו חדש לחיים.

במשפט המרכזי שסימנתי לעצמי בשיחה הקודמת שלך לגבי החרדות והדאגות,  אמרת שאנשים נעשים יותר ויותר רגישים לתופעות חיצוניות, וזה משהו שאני מאוד מזדהה אתו. אני באופן אישי, בן 38, אב לארבעה ילדים, עובד, נשוי, עם משכנתא, כרגיל כמו כולם, וכשחשבתי על המשפט הזה, הוא מאוד נגע בי באופן אישי, שהאדם נהיה רגיש יותר ויותר, אני יכול להעיד על עצמי שאני רגיש מאוד.

נאמר בעבודה שלי, אני עובד, סביבי יש עוד כמה עשרות אנשים, בפרויקט כזה או אחר. אני רואה שאני בלחץ ובחרדה מהדברים שקורים בעבודה יותר מכולם. אני רואה אנשים מסתובבים, כל הזמן שמחים, מחייכים, יש משבר כזה או אחר בארגון, והם עוברים כך מעל גלי המשבר והזעזועים ונעים כמו בסירה על המים, הכול בסדר, הם זורמים, ואני - לא. אני מכל שינוי קטן, מכל סערה שמתקרבת מרחוק, מכל "גרם" של משהו שאפשר להילחץ ממנו, אני ברגישות מאוד גבוהה כך שנראה לי שיש לי תגובה לכל מה שמתרחש סביבי, כך שהסנסורים שלי נמצאים בעצבנות יתר, ומכל דבר קטן אני לא ישן לילות. זאת אומרת, אני נכנס לחרדות. ואני מסתכל סביבי לראות אם באמת כל הארגון כך נמצא בחרדה, ואני רואה - שלא. כולם מסתובבים רגועים. וזה קורה ממש יום יום. זה המקום הראשון שבו אני מזהה שיש לי רגישות יתר.

המקום השני הוא בבית. אני חוזר מהעבודה לבית בערב, הילדים או אשתי מספרים לי משהו שקרה בבית ספר, וזה יכול להיות הדבר הקטן ביותר שקרה לאשתי עם השכן. אנחנו גרים שש נפשות בבית, ואני גם שם ברגישות מטורפת, ולוקח את הדברים עד לקצה. אני היחיד שלא נירדם בלילה. כולם עוברים על זה לסדר היום. נאמר שקרה משהו בינינו, בין בני המשפחה, אני מנפח את זה בתוכי מבחינה רגשית, מבחינת מחשבות, וזה כאילו מוציא אותי מרגיעה ואיזון להרבה זמן, כולם נרדמים, ורק אני היחיד שנשאר ער.

אז אני רואה שבעבודה וגם בבית יש אותה תופעה בדיוק. יש אצלי מום פנימי של רגישות יתר. כולם עוברים כל גל שבא לקראתם וממשיכים הלאה, ואני נשאר תקוע בו. זו  הדיאגנוזה של הרגישות שמתגברת אצלי יותר ויותר, ושאני מזדהה איתה לגמרי. הניתוח שממנו הדבר נובע, ושמאוד התחברתי אליו.

ודבר שני שאמרת, שכדי להתמודד עם הדבר הזה שקורה היום ליותר ויותר אנשים,  אנחנו צריכים לבנות ערכת מגן, זה עוד דבר שסימנתי לעצמי כאבן דרך, שהאדם צריך למצוא את נקודת האיזון. זאת אומרת, שהוא לא יהיה לגמרי כמו אבן, לא מרגיש שום דבר, כי אז הוא לא מתפתח, לא קורה איתו כלום, הוא לא מנצל את הדברים שקורים כדי למנף את החיים ואת כל מה שקורה לשינוי קדימה. אבל מצד שני, לא לתת לדברים לצאת מכל פרופורציה.

אז השאלה, איך אנחנו יכולים, אחרי שהבנו את הרעיונות ברמה התיאורטית על דאגות וחרדות, להיכנס לתהליך שבו אנחנו באמת מוצאים את האיזון. אם יש משהו שיעזור לי בסדנה הזו בת עשרת האנשים.

מה שאנחנו בסך הכול צריכים הוא לראות את האדם כמערכת קטנה פרטית שזקוקה לאיזון. והאיזון של המערכת הזאת תלוי במערכת הכללית במקום שהוא נמצא כחלק מהסך הכול של המערכת הגדולה החברתית עולמית. בימינו זה שייך לכל העולם, כי כולנו נמצאים בקשר כזה גם בכלי התקשורת, גם באינטרנט, וגם בכל מה שפיתחנו לעצמנו, כך שאנחנו נמצאים היום בהשפעה הדדית סביב כל כדור הארץ, וגם נעשים קשורים בצורה אינטגרלית זה לזה, כשאי אפשר לנתק את עצמי. אלא אם כן אני בצורה מלאכותית זורק את הכול והולך לאי בודד ולא אכפת לי כלום, ומגדל את הפרות והכבשים שלי. אבל גם אז אני מנתק את עצמי מהכול.

זאת אומרת, בצורה הרגילה מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק לאזן את הסביבה. אבל אם אנחנו לא מדברים על התכניות הגדולות של לאזן את הסביבה, לשנות את האנושות, ולחנך אותה, אם אנחנו מדברים על משהו שכאילו בידי האדם לעשות לעצמו, אז קודם כל אנחנו צריכים להביא לאדם ידיעה מיהו, מהו, מה הן המערכות שקיימות בו, ואיך הוא יכול לנהל אותן, שהכול גם מצוי בעצם בתלות בחברה הקטנה שיש מסביבו, והוא חייב להתחשב בה כדי שיוכל לשנות את עצמו. כי האדם לא יכול לשנות את עצמו. אנחנו תמיד יכולים לשנות את עצמנו רק דרך גורם חיצוני. כך אנחנו בנויים, כשאני תמיד נמצא מוקף בגורמים חיצוניים, ואז אני צריך לבנות את עצמי ברגישות מיוחדת לגורמים מיוחדים, לכבות את הרגישות שלי כלפי הגורמים המיוחדים האחרים, ולבנות כזאת מעטפת סביבי שסך הכול מאזנת אותי לצורה הרצויה שאני בוחר בעצמי, אותה הצורה.

אז אני צריך לתאר את עצמי, אני שואל את עצמי, מה זה נקרא "מיכאל", מה אתה רוצה להיות, באיזו צורה אתה רוצה לחיות, מה אתה יכול לצייר לעצמך כחיים מאוזנים, האם זה כשאתה נמצא בהתקדמות לאיזו מטרה, כשאתה נמצא בהשתתפות הרצויה עם הסביבה, עם העולם? וכן הלאה. אני צריך קודם כל לתאר לעצמי את החיים האלה. ולראות מכל מה שיש לי נכון להיום, איך אני מתקדם מהמצוי לרצוי. וההתקדמות הזאת יכולה להיות רק על ידי זה שאני בונה את הגורמים החיצוניים. אני בוחר בגורמים חיצוניים כאלה שיקדמו אותי לכך. שחלק מהגורמים ידכאו את ההתפעלות שלי מהדברים הרעים, ושחלק מהגורמים החיצוניים יפַתחו בי רגישות יתר נכונה להשפעות נכונות, יפות וטובות. בסך הכול להביא את עצמי לנקודת האיזון. הכול תלוי באדם. האדם יכול לעשות כך, כל אדם ואדם, אלא שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת. וכל אחד ואחד צריך ללמוד זאת.

אורן: את זה בדיוק אני רוצה ללמוד. הבנתי שהבעיה היא חוסר האיזון, שאני אולי מתרגש מידי מהדברים הלא נכונים, ואולי יש דברים שאני לא מתרגש מהם, ושדווקא מהם היה לי כדאי להתרגש כדי להגיע לאיזון.

כן.

אורן: אז בדיוק את היכולת הזאת הייתי שמח ללמוד. ואני חושב שאם בקבוצה שלנו עשרה אנשים, אולי נוכל ללמוד את זה כאן או לעשות תרגילים כלשהם, לא חשוב מה או איך, אם הייתי רוכש את היכולת הזו נראה לי שהחיים שלי היו מגיעים למקום הרבה יותר טוב מהמקום שהם נמצאים בו עכשיו.

זאת אומרת, שזה לא נוח לי, לא יכול להיות שבחצי מהלילות אני לא אירדם. זה לא נורמלי. זה מפריע לי בתפקוד, אחר כך אני עייף בעבודה, אני עצבני, ולא ממשהו מסוים, אלא שיש פה תגובות שרשרת כמו במגדל קלפים. שזה כאילו משפיע על עוד דברים. זה לא חיים.

כן, אני מבין אותך. אז קודם כל, נאמר שמאותה חברה נבנה סביבה כזו כלפי כל חבר וחבר בתוך הקבוצה שלנו, למרות שהיא קבוצה מקרית, כל אחד מרגיש בה צורך לשנות את החיים שלו ולהגיע לנקודת האיזון באמת, אז בוא נעשה את זה.

זאת אומרת, קודם כל אנחנו צריכים לתאר בקבוצה שלנו את המצב העתידי והיפה, כמו שדיברנו, ונשחק אותו. נשחק אותו בצורה רצינית ואמתית, כמו שאומרים, יש כזה משפט, שמשחק הוא דבר רציני. למה רציני? כי הוא בעצם בונה את העתיד. דיברנו על מהות המשחק כבר מספר פעמים, וכך נעשה זאת. נשחק בחיים הטובים, הרגועים, בחיים שבהם אנחנו נמצאים באיזון, ביחס יפה בינינו, כשכולנו מקרינים על כל אחד ואחד ציפייה, הרגשה טובה, ביטחון, חום, רוגע, אפשר לתת דוגמאות איך להתייחס לחיים בצורה רגועה, כל דבר שבא  לפנינו אנחנו לא מקבלים אותו מיד, לא מתפעלים מיד, אלא שקודם אנחנו מסתכלים עליו מהצד. אם אני נמצא תחת השפעת הסביבה הקטנה שלי הזאת, שתמיד מאזנת אותי כך, ונותנת לי את הרגשת היציבות, אז מתוך זה אני גם נכלל מהם, כאילו מקבל אותם בפנים, אז אני בהתאם לזה גם מתייחס אחרת לחיים.

אז איך אני צריך להתרשם מהסביבה? אני צריך להרגיש בסביבה כקטן לעומת הגדולים, כמו ילד כלפי ההורים, כלפי המחנכים. אז קודם כל אני צריך להעריך את הסביבה הזאת כסביבה גדולה, כסביבה חשובה, כסביבה שמביאה לי ממש את הדברים ההכרחיים, שמאוד נחוצים לי, כמו שאתה אומר כלפי המצב שלך. אז להרגיש את עצמי קטן כלפי הגדולים, שהקטן מתפעל מהגדולים, לומד מהם. אז אני אלמד מהם איך להתייחס בצורה יפה ונוחה, לכל דבר שבחיים, להיות יותר רגוע, מבין, שולט, שופט, ולא להיכנס ללחץ תחת השפעת כל מיני חדשות, כל מיני השפעות סביבתיות ללא ביקורת. קודם כל כך. אני צריך לקבל מהסביבה יחס כזה. זה דבר אחד.

דבר שני, חוץ מזה שאני מרגיש את עצמי קטן כלפי הגדולים, אני צריך גם להרגיש את עצמי כגדול כלפיהם, זאת אומרת, שאני יכול גם לתרום להם, אז אני משחק שאני איש רגוע, שאני בטוח. אני משחק, אני לא כזה, אני הפוך, אבל אני משחק. איך אני משחק שאני בטוח, יודע, מבין, מרגיש? אני אומר "חבר'ה הכול בסדר, מה אתם חושבים, כל זה כלום, זה שום דבר. בואו נראה את זה בעיניים אחרות, נתרחק קצת מהתופעה שאנחנו נמצאים בחרדה כלפיה. נראה אותה מבחוץ עד כמה שהיא כן מפחידה, וכמה שהיא לא". ואנחנו מאזנים את הרגש עם השכל, כך אני מקרין להם. זאת אומרת, שהיחס שלי לחברה הוא דואלי, פעם אני קטן ופעם אני גדול, כלפי שני המצבים, אני קטן כלפיהם כדי להתפעל מהם מהדברים הכי חיוביים, ואני גדול כלפיהם כדי להשפיע עליהם דברים חיוביים.

דבר נוסף הוא הרגשת הביטחון, לקבל מהם ולהשפיע להם. הרגשת תמיכה, חום ואהבה, הרגשת חיבור בינינו, שבטוח יש אנשים שיכולים לעזור לך כמו לעצמם, ואז תמיד יבואו ויעזרו לך. ודאי שעד כמה שהחברה יותר גדולה כך יש יותר ביטחון, במידה שהם מרגישים את עצמם, הם מקרינים לך את העוצמה שלהם, ואז יש לך יותר ביטחון. לפחות זה משהו.  כמו תינוק שמרגיש את עצמו כלפי הגדולים, בטוח, חופשי. מאד חשוב לא להרוס בו את הביטחון. כך גם אנחנו צריכים להתנהג, זה מה שמאוד חסר לנו, לכולנו. הרגשת חוסר הביטחון היא המקור של כל הבעיות.

בנוסף, החברה צריכה להעלות מצב רוח, אנחנו  חייבים לדאוג שלכולם יהיה מצב רוח מרומם, שמחה. אני צריך לראות על כל האנשים פרצוף שמח, ולראות את עצמי שאני משמח אותם. זוהי לא קלות ראש, אלא שמחה מכך שאנחנו נמצאים בחממה שלנו וטוב לנו, ואנחנו ממש נהנים מזה ואוהבים את הדברים האלה.

אנחנו אנשים רציניים, מאד ריאליים. אנחנו לא מסתתרים מהחיים, אלא אנחנו מנטרלים בזה התפעלויות שאין להן שום הצדקה, כמו כשאנחנו סתם מתפעלים מכלי תקשורת, מכל מיני תופעות חיצוניות שמישהו מנפח אותן בכוונה מתוך האגו שלו כדי למכור לנו, או למשוך את תשומת הלב שלנו. אנחנו לא רוצים להיות תחת ההשפעה הזאת, לכן אנחנו בונים איזושהי הגנה נגד הדברים האלה. אנחנו אולי בוחרים ערוצים מיוחדים בטלביזיה, בין החדשות, בכל מיני דברים שאנחנו רואים בסביבה. אנחנו רוצים להתפעל מדברים רציניים, להיות ממש בתוכם, לא להיות תחת השפעת מישהו, אלא שנקבל כמה שיותר מידע אובייקטיבי, ולא שמישהו מעביר אלינו כל מיני התפעלויות שלו, כמו שאני רואה ברוב התכניות בטלביזיה וברדיו.

כל אחד חייב לדאוג למצב הרוח של החברה. בכך אנחנו מעלים את עצמנו לרמה אחרת של קבלת החיים, קליטת החיים. אם אנחנו מקרינים השפעות כאלה, אז כל אחד מאיתנו, מעשרת האנשים שיושבים כאן, פתאום מרגיש שהוא מושך לעצמו עוד הרבה אנשים מסביב, כי כולם רוצים את זה. אני פתאום מרגיש שלא משנה איפה אני נמצא, מתחילים להתייחס אליי אחרת, אנשים נמשכים אליי כי אני מקרין להם הרגשת ביטחון, רוגע, יחס אחר לחיים. כך החברה שלנו יכולה לגדול, היא יכולה להביא לעצמה הרבה מאד אוהדים, הרבה יותר תומכים והרבה משתתפים.

אני שומע לפעמים שאומרים בכל מיני מקומות שאני נמצא , נניח כשאני טס לחו"ל, בשדה התעופה, במטוס, "אנחנו אוהבים לראות את ערוץ 66". שמעתי דווקא מהרבה אנשים חולים, "כשהייתי חולה כל הזמן הייתי רואה את ערוץ 66".

אורן: שיחות על בריאות.

למה? כי זה מקרין סביבה טובה, מקרין הרגשת ביטחון, ידע, יחס נכון לחיים וכן הלאה, את זה אין לך בערוצים אחרים.

אורן: הייתי רוצה להביא לכם דוגמה קונקרטית ונראה איך תעזרו לי, משהו מהחיים, אתן לכם ממש תמונה.

זה היה לפני שבועיים, יש לי ילדה בת שתים עשרה וחצי והיא הייתה מחוץ לבית, היה כבר ערב, קצת מאוחר, הייתי עייף ורציתי ללכת לישון. התקשרתי אליה לטלפון הנייד, והוא לא היה זמין, ולא הצלחתי לאתר אותה. ניסיתי פעם ופעמיים, וגם אשתי הייתה מחוץ לבית. בקיצור, הילדה עדיין לא בבית, לא ברור לי איך היא מגיעה,מאיפה ומי מחזיר אותה, ואני אמור ללכת לישון ואשתי אומרת לי בטלפון, "תלך לישון היא תבוא הכל יהיה בסדר".

רוב האנשים שאני מכיר היו נרדמים במצב הזה, אני לא נירדם. זאת אומרת, אצלי יש איזושהי רגישות וחרדת יתר, למה? אני גר בפתח תקווה, אני קורא חדשות באינטרנט, יש שם הרבה מבזקים, אם אתה תראה את המבזקים, אז תראה שפתח תקווה מככבת בעשרים אחוז מהמבזקים, בדברים הרעים. בפארק הזה קרה ככה, בפארק ההוא קרה ככה, ושם בצומת ההיא ככה ושם ככה. לפני שגרתי בפתח תקווה לא ידעתי שהיא עיר כל כך מרכזית בישראל. היום אני רואה שהיא מככבת בדברים הלא נעימים. אני כאבא, לא רגוע.

זה לא שהפציצו אותי במשהו מעוות בתקשורת, אלה הם מקרים שקורים יום יום. אני לא נירדם,ואני יודע ששמונה אנשים אחרים מתוך עשרה כן היו נרדמים. מה אפשר לעשות עם רגישות היתר הזו? אני נותן את הדוגמה כמשהו שיהיה יסוד ממנו נתחיל לעבוד בקבוצה שלנו.

נניח שבאתי אליכם היום, ויש לנו מפגש והנה שמתי את הסיפור הזה על השולחן.

אם הקבוצה הייתה משפיעה עליך עכשיו יחס אחר כלפי המקרה, אז היית בכל זאת ניכלל מזה והיית מתייחס אחרת אם המקרה יקרה היום או מחר.

אורן: תשפיע עלי יחס אחר, זה היחס שלי. אני חושב שהוא ריאלי, רציני ומפוקח וכך ראוי להתייחס. מתוך אחריות אני לא נירדם, מה שמשגע אותי זה שאני לא מבין איך אחרים יכולים להירדם. למה זה כאילו לא נורמלי? זה הנורמלי בעיני. כך בכל דבר, נתתי דוגמה מהבית, אבל כך בדיוק אני מרגיש בעבודה, או בכל דבר.

תמיד כשאני באיזושהי חרדת יתר, אני שואל את עצמי, איך האחרים לא מתייחסים כך לחיים. הם כאילו חסרי אחריות, אנשים חיים ככה, לא נוגע בהם כלום, לא יודע איפה הם חיים, הם נראים לי באיזשהו ניתוק. במבחן התוצאה, אני רואה כמה פעמים אני לא נירדם בלילה, זה מוגזם כבר. ואני איתכם פה, אולי גם לכם יש כאלה דברים לפעמים.

ברור שכן וברור לנו שאתה צודק, כי על פני כל החדשות וכל הדברים האלה צריכים לדאוג ולא להגיד "יהיה מה שיהיה, והכל יהיה בסדר".

אורן: נכון. כי הכל לא בסדר.

בעשרים אחוזים לפחות זה לא בסדר.

אורן: נכון.

אתה רואה זאת לפי הסטטיסטיקה.

 אורן: נכון.

אז מה עושים? במקרה הזה אתה צריך לעשות הסכם עם הילדים שאין דבר כזה שלא עונים לטלפון, שמנתקים.

אורן: זה ברור. את זה אני עושה.

מה לעשות עם עצמך? אנחנו בכל זאת חייבים להוריד לך את אותה רמת הדאגה שיש לך, ולדבר על זה בקבוצה שלנו, כשאנחנו מתייחסים לזה בצורה אחרת.

אורן: איך?

קודם כל זה לא נורא, בכל זאת אתה לא יכול לעשות כלום ואתה צריך להיות יותר רגוע. אנחנו למעשה צריכים להשפיע עליך מצב שקרי.

אורן: קדימה, תשפיעו. אני מבקש מכם באמת, תשפיעו, בבקשה אני פתוח, אם לא, לא הייתי פה.

גם אם יבואו עשרה אנשים וידברו ככה, אז אנחנו נגיד להם, "נכון, גם אני דואג כשהבת שלי בת השתים עשרה וחצי נעלמת פתאום בלילה, ללא קשר איתנו ולא ידוע איפה היא, האם לפנות למשטרה, לבתי חולים, להתחיל לשאול איפה היא נמצאת" וכן הלאה. אני מבין אותך, זה מלא סיבובים כאלה.

אורן: ומה בסוף הילדה אומרת למחרת? נגמרה לי הסוללה בטלפון. ואני לא ישנתי כל הלילה. בסופו של דבר לא היה כלום.

עכשיו אנחנו מדברים רק עליך.

אורן: נכון, רק עלי. כן, לגמרי.

אז אנחנו צריכים כל הזמן לדבר איתך דווקא על הנקודה הזאת. שאנחנו רגועים, ואיזו אישה אומרת בצורה רגועה, "אני הולכת לישון" וגבר שאומר, "נו מה יכול להיות? שום דבר לא קורה, עזוב את כל הדברים האלה, גם הסטטיסטיקה הזאת, סתם מנפחים לנו את זה, אני לא רוצה לשמוע, אני הולך לישון, ואני רואה שכך גם כל השכנים שלי, כולם כך".

אנחנו צריכים להשפיע עליך את ההתנהגות שלנו. אתה תתכלל מזה, אתה תקבל את ההשפעה הזאת, אם אתה תרצה או לא תרצה. למרות שאתה כאן ואתה נמצא בחרדה, אם אנחנו יושבים ומדברים על זה בצורה כזאת שהכל נורמלי, לא בזלזול, מפני שאז אתה מתנתק ולא רוצה לקבל, אלא אנחנו מדברים על כל הבעיות ובין היתר וגם על זה, אז אתה נכלל מאיתנו, מהיחס שלנו. זה אולי יחס מלאכותי, כולנו גם הגענו לטיפול, כולנו נמצאים בחרדות ובפחדים, כולנו משוגעים, כולנו ככה, אבל אם אנחנו מדברים אחד כלפי השני עכשיו במשחק, אז אין דבר כזה שאנחנו לא נתפעל מזה.

ההיפך, בגלל שאתה בחרדה, אתה נמצא ברגישות יתר, בקליטה. אז אנחנו נוכל להשפיע עליך יותר מאשר אם יבוא אדם רגוע שיגיד, "מה אתם מספרים כאן?" הוא בקושי יקלוט את מה שאנחנו מדברים, ואתה דווקא תקלוט אותנו. איתך תענוג לעבוד, אתה תשתנה מהר מאד. 

ניצה: כי הוא נמצא בקבוצה בין דומים.

לא, הוא נמצא בקליטה מאד רגישה, הרגישות שלו לקליטת הדברים מבחוץ היא מאד גבוהה, הוא תופס את הדברים ומיד הם נכנסים אצלו עמוק, בתוך הרצון, עד שמגיע לויברציות פנימיות, לחרדה. אז ודאי שגם את הדברים האחרים, החיוביים, הוא יקבל באותה הרגישות. ולא רוצה או כן רוצה הוא יהיה מושפע מאד מאיתנו, ואז פתאום הוא יירגע יותר מאנשים אחרים.

ולכן רק צריך לשמוע, רק צריך להיכנס לחברה שתקרין עליי רוגע. ואתה תראה שפתאום אשתי תבוא ותגיד, "למה לא התקשרת אלי, כשהיא לא ענתה?" לא חשבתי על זה, הלכתי לישון. או שהיא תגיד, "אני לא התקשרתי לבת שלנו, כי ידעתי שאתה כל הזמן מתקשר". לא, אני לא בא לי להתקשר, אפילו לחפש אותה.

האם זה לא יכול להיות?

אורן: לא יכול להיות.

זה נדמה לך. זה חוסר הבנה בכוח השפעת הסביבה על האדם. הכל הסביבה יכולה להיות. אתה רואה, נכנסים באינטרנט לאיזו סביבה שמלמדים אותם איך למות, איך לעשות כל דבר. לעשות מעשי טרור, פעולות, מעשים כאלו שהכול תלוי בסביבה.

ניצה: אבל זה נראה שסביבה שלילית, או משהו שלילי משפיע הרבה יותר חזק ממשהו חיובי. הרבה יותר קל להיות דואג וחרד מאשר להיות רגוע.

לא חשוב. אנחנו פשוט לא מנוסים בזה, כי תמיד נסחפנו אחרי היצר הרע שלנו, האגו, שליטה, קינאה, תאווה, כבוד וכן הלאה. אם אנחנו נהפוך את זה לחיובי, זה גם ישפיע באותה מידה ואפילו עוד יותר. אז אין לך שום ברירה, אלא לבוא אלינו, לקורס שלנו, תירשם ותבוא בצורה קבועה, ולא חשוב שמדברים עליך או לא, או מה הבעיות שלך בדיוק. אתה לוקח עכשיו על עצמך התחייבות להשתדל לקבל מאיתנו השפעה, השפעה שלנו.

זאת אומרת, להשתתף איתנו ממש בצורה רצינית. ואז אתה תראה עד כמה שזה משפיע עליך. נראה את זה אחרי כמה פגישות, אתה תגיד בעצמך. אבל לא ייתכן שלא יהיו שינויים, לא יתכן. עד שאנחנו נלמד יחד, כולנו כקבוצה, יש לנו מדריך, מנחה, ואנחנו בדיונים בסדנה, בשאלות מכוונות שהמנחה נותן לנו, אנחנו מדברים בינינו על מה הם הפחדים, מה הן החרדות, האם אני מנפח אותם? 

האם המנגנון הפנימי שלי הוא כזה שאני מתחיל לקשור את הדברים האלה עם כל מיני סרטים, עם כל מיני דמיונות, או שאני יכול אז להגיב בצורה אחרת לגמרי. לא לכיוון שאני מנפח אותם, אלא לכיוון שאני מרגיע ומכבה אותם. הרי בכל זאת אני לא משנה בזה כלום, אני רק מכניס את עצמי ליתר מתח. לא שהמתח שלי באמת עוזר, לא שהדאגה שלי עוזרת באמת לקרובים, למשפחה, לבת שלי, זה לא יעזור.

אז כדאי לי להיות יותר רגוע. אם זה היה עוזר, אז אולי לא הייתי מוריד את עצמי מאותה רמת דאגה. אבל כדאי לי להוריד, כי אז אני שומר על יציבות. גם משפחה וגם עצמי. והסביבה צריכה לדבר על זה. והסביבה צריכה לדבר גם "נכון, לפעמים קורים דברים נוראיים אצלנו, בחיים שלנו" ויכול להיות כל דבר, אבל לא שאנחנו צריכים לקבל את זה בצורה כזאת. אנחנו צריכים, כמו שהולכים למלחמה, שרתת בצבא, וגם למילואים אתה הולך. אז מה לעשות?

תמיד יש מקרים כאלו בחיים. גם כשיוצאים לרחוב זה מסוכן. ילד קטן אתה לא מוציא סתם לרחוב, ועל הגדול אתה כבר לא כל כך שומר. וגם בכל זאת אנחנו תמיד נמצאים באיזה מקום סכנה, אבל תלוי איך אנחנו מתייחסים לזה.

אורן: לא הבנתי.

בכל דבר אנחנו עושים איזה חשבון. אני זוכר את הבן שלי, בתור סטודנט הוא רצה ללכת לטייל. היתה לו זכות מיוחדת, כרטיס עלה ארבע מאות דולר לכל הרכבות שבאירופה. כל הרכבות שבאירופה בארבע מאות דולר לכרטיס סטודנט. אז אני הרשיתי לו. קח את הכרטיס, סע. לקח את התיק ונסע לחודשיים. חודשיים בכל הארצות באירופה.

אז לא היו פלאפונים, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. אחר כך הוא נסע למזרח הרחוק לכל מיני מקומות מסוכנים יותר, לדרום אמריקה. איך יכולתי לא לתת לו לעשות זאת בחיים? אני שם את עצמי במקומו. איך יכול להיות שההורים שלי מונעים ממני דברים כאלו? אז איך אני אכיר את החיים? אז איך אני אדע את העולם? בגיל שבע עשרה, שמונה עשרה. אדרבא. חייב, וזה שאני דואג, אז דואג. אז מה?

אורן: נרדמת בלילה?

נרדמתי.

אורן: אני בטוח שהיו אחרים שנתנו לילדים שלהם לנסוע לאותו טיול, והם לא נרדמו בלילה. להם אנחנו קוראים שהם אנשים באיזו חרדה יותר ממך, נכון? באיזו רגישות יותר ממך.

כן, כשהרגישות הזאת היא חולנית.

אורן: כן, זה בדיוק העניין.

צריכים להיות בדאגה במשהו, באחורית הראש יש איזו דאגה, כמו אמא שכל הזמן חושבת על הילד הקטן שלה, למרות שהיא נמצאת עכשיו בעבודה ומתפקדת בעבודה, היא כל הזמן חושבת מה איתו. נכון. כך החיים שלנו. זה הקשר בינינו, במשפחה ובכלל. אבל יחד עם זאת, זה לא מונע ממני תפקוד נורמלי, כולל שינה.

אלא אני חייב לתכנת את עצמי בצורה כזאת שאני לא צריך לשכנע את עצמי ללכת לישון, אלא ממש כבר אחרי השכנוע הקבוצתי, אני מתנהג בצורה אחרת. אני מוריד את רמת הדאגה לרמה כזאת שזה לא מפריע לי לתפקד. החרדה נשארת, זה ברור.

ניצה: אני מזדהה עם אורן ואני אנסה רגע להסביר מה אני עוברת. זה משהו דומה, כאילו הכוח של הדמיון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות. זה בעצם מה שקורה. זאת אומרת, אני מתחילה לתסרט סרטים, ואני רואה כל מיני סרטים. עכשיו איך מפסיקים את הסרט הזה?

את לא יכולה להפסיק. את יכולה רק להביא לעצמך השפעה נוספת, שתנטרל את השפעת הדמיון שלך, ששמע מכל מיני מקורות ומזה את ניכללת. עכשיו את צריכה להתכלל מהשפעות אחרות. מה יש בזה?

ניצה: זאת אומרת התכנות הזה שאמרת, אנחנו צריכים לתכנת את עצמנו כדי שנוכל להצליח להתנהג אחרת, מה התכנות הזה שקורה לנו עכשיו?

השפעת הסביבה.

ניצה: השפעת הסביבה בקבוצה שלנו כאן.

כן, ודאי.

ניצה: בזה שהם מרגיעים אותי ואומרים לי, אז התסריט הזה לא יתעורר לי בפעם הבאה?

לא, ודאי. את צריכה לשמוע דברים חיוביים. את צריכה לשמוע שכולם מתייחסים לזה בצורה אחרת, יותר רגועה.

אורן: בואו נתרגל את זה, בואו נעשה איזו הפעלה כאן, אנחנו בקבוצה, אתה המדריך ואנחנו עשרה אנשים. בואו נעשה תרגיל שיתקוף בדיוק את הנקודה הזאת.

בשביל זה צריכים להיות עשרה אנשים.

אורן: נניח שאנחנו עשרה, לצורך העניין נדמה בעיני רוחנו שאנחנו עשרה.

לא, אבל כל אחד מדבר בצורה אחרת.

אורן: כן, אבל בוא תוליך אותנו. בוא נעשה משהו שהוא ממוקד. אנחנו כל פעם מתרגלים כל מיני דברים, זה באמת מאוד עוזר לנו, אבל בוא נהיה ממוקדים בדיוק על מה שניצה תיארה, שהדמיון שלי מתחיל לעשות שעות נוספות, אני מסריט לעצמי כל מיני סרטים חדשים, לא נרדם בלילה, חרדות, דאגות וכן הלאה. זאת אומרת, הרגישות מופרזת, זה המכנה המשותף שכינס אותנו כאן בסדנה הזאת.

כן.

אורן: בוא תוליך אותנו לאיזו הפעלה, שתתקוף בדיוק את הנקודה הזאת.

אני לא רוצה. אני רוצה שאתה תעשה את זה.

אורן: ודאי, אבל אתה המדריך. אנחנו נעשה מה שתגיד. אבל משהו שיעזור לנו בזה.

עכשיו אני נמצא בחרדה. אתמול לא יכולתי להירדם, הבת שלי היתה באיזה מקום, בדיוק שמעתי ניידת משטרה עוברת ברחוב שלי.

אורן: נכון, אתה כנראה גר ברחוב שלי.

ניצה: הוא חי באותו סרט.

אורן: כן, חבורת נערים עם שיגעונות מתחת לבית.

כן. ואני לא נירדם. אני מסתכל מהחלון. אני מתקשר לחברה שלה, שכבר הולכת לישון, במקום אחר שאני מתקשר, גם ההורים אומרים שכולם כבר ישנים, והיא לא נמצאת. אני כבר התקשרתי למשטרה, עדיין אומרים שלא ידוע. גם בתי החולים לא נותנים לי שום תשובה. אני לא יודע לאן לרוץ. על אשתי אני מרוגז כי היא מתייחסת לזה בצורה כזאת רגועה. ואני לא יודע מה עושים. לעזוב את הבית, לאן לרוץ, לאיזה כיוון לחפש, אני לא יודע מה לעשות. אני קם והולך לחלון, מסתכל, לא יודע מה לעשות.

אורן: כוס יין, סיגריה, כלום לא עוזר.

כן.

אורן: חוזר, מתהפך, מחליף.

מה אני עושה?

אורן: כן.

עכשיו אני רוצה שאתה תשחק לנו טיפוס אחר לגמרי, הפוך.

אורן: אין שום בעיה. הפוך?

כן.

אורן: מכל הלב.

תשכנע אותנו, תשכנע אותי, שאני עכשיו הייתי בחרדה הזאת.

אורן: קרה לי מקרה דומה לפני שבוע עם הבת שלי. אני ניזכר איך זה ניגמר, הכל היה בסדר. תירגע.

אני לא יכול להסתכל עליך. אתה מחייך בזמן שאני נמצא בחרדה, אז איך אני יכול לקבל אותך?

אורן: נעביר לניצה, היא תרגיע אותך. אני רואה שאתה חרדתי במיוחד.

היא בכלל חסרת רגש.

אורן: תשמע את ניצה, אתה בא אלינו באנטי או שאתה בא לסדנה? אל תבוא אלינו באנטי, לא רוצה לשמוע.

בסדר, אני אשמע מה שאתם אומרים.

ניצה: בוא נחשוב ביחד, מה יכול להרגיע אותך?

מה יכול להרגיע? שהיא תהיה בבית.

ניצה: אתה יודע ילדים זה ככה, לפעמים הם בתוך המשחק, הם לא שמים לב שעובר הזמן.

או שאני אדביק לה על הראש מצלמה, כדי שאדע איפה היא נמצאת ומה קורה סביבה.

ניצה: אז בוא נחשוב, בטוח היו לך עוד מקרים כאלה בעבר והרגשת שהיית בחרדה ובסוף הכל ניגמר טוב. אתה יכול להיזכר במקרה אחר?

אז מה? אצל כולם זה כך.

אורן: אחד ממאה ייפול עליך, נכון?

כן.

אורן:  גם עליי.

לא אחד, עשרים ממאה.

ניצה: עכשיו הכנסתם אותי לחרדה. במקום שאני ארגיע אתכם, אני גם התחלתי להרגיש בחרדה.

כן, אז בהתחלה בואו נשיר שיר. בואו נספר כמה בדיחות. חייבים לצאת לגמרי מכל העניין. להתחיל אותו מניוטרל. לא מתחילים מנקודת הבעיה.

אורן: אז זה לא טוב שהתחלת מהסיפור?

ודאי שלא.

אורן: לא להתחיל מהסיפור.

לא, אני מתחיל מהסיפור, אבל אתם בכלל כאילו אין סיפור ואין כלום.

ניצה: אז עכשיו שמים שיר.

שמים שיר. עוגה על השולחן, עם קפה, מרגע זה והלאה נמצאים ברקע נורמלי, שאין כלום. נמצאים בפיקניק, באיזה מפגש יפה, יושבים בבית קפה. מצב מובן?

אורן: כן.

מעכשיו והלאה מתחילים לדבר על דברים שלא שייכים לזה. מה קורה עם החיות, הבהמות, לא חשוב מה, מה קורה עם מזג האוויר. משהו שהכי פחות מטריד, אבל בכל זאת מסתובב. עד שאנחנו מתחילים לעורר את הדאגות והבעיות. בתנאי שאנחנו קודם כל מספרים איך אנחנו מגיבים עליהן טוב. זאת אומרת, התרופה צריכה קודם להיות ממכה, ממחלה.

אורן: נראה שהבנתי. דבר ראשון, בא מישהו ושיחרר, סיפר מה היה לו אתמול בלילה. נניח אתה באת וסיפרת. שלב שני, אנחנו עוזבים את זה בכלל, והולכים לכל התהליך שתיארת עד כה.

כן.

אורן: עכשיו עוברים שלב שלישי. מה עכשיו?

השלב השלישי הוא פשוט. עד כמה שטוב להיות בביטחון, ברוגע. מה זה להיות בביטחון וברוגע? יש שיר שאומר, "איזו מין שלווה ולא חסר שום דבר", בצורה כזאת. כולם נכנסים לסתלבט כזה.

אורן: מדברים על זה?

מדברים על זה.

אורן: כולם, כאילו?

כולם, כאילו שאתה על חוף הים, חופש אין סופי, הכל בסדר, כלום לא זז. אחריך בית מלון חמישה כוכבים, הכל מכוסה עד סוף החיים. מדברים בצורה כזאת. הים רק גלים, הכל בסדר. נכנסת לזה?

אורן: כן.

 יופי. עכשיו מתחילים לחשוב איך אנחנו נמצאים במצב כזה כל החיים שלנו, לאט לאט, רק לא לקפוץ. איך אני שומר על אותה הרגשה של חופש, נוח, יפה, טוב, לא חסר שום דבר, הכל ברוגע, מצב רוח טוב, רגוע, אני נמצא בצורה כזאת רגועה בחיים שלי. קם בבוקר, הולך לעבודה, בלילה חוזר, קורא משהו, אוכל משהו, הולך לישון, בצורה נורמאלית.

לילדים יש חיים משלהם, גם אני בגיל שלהם הלכתי לכל מיני מקומות, גם לי היו לפעמים תקלות. ההורים שלי גם מצד אחד נתנו לי לצאת, ומצד שני היו כנראה בדאגה. אני גם יודע שאין מה לעשות, אלה החיים, קורים בהם כל מיני דברים, טובים יותר או פחות, אבל אני מקבל זאת כחיים, כולם חיים בצורה הזאת, ואין מה לעשות. הכל תלוי ביחס של האדם לחיים, לסביבה ולילדים.

צריכים לתת לכל דבר בעולם ובחיים שלנו שיופיע, שיהיה. איך אני אגביל את הילדים שלי? וודאי שלא. אז אני מתייחס לכך ברוגע. אם לא עכשיו, בעוד חמש שש שנים הבת שלי תלך לצבא, ומה אז?  היא תהיה יותר גדולה? יותר חכמה? אני לא אדאג לה? שם לא יהיה מסוכן? ובכלל עד אז, היא תרצה לנסוע לחו"ל, להיכנס לכל מיני מקומות. אלה החיים, אני מקבל אותם כמו שהם. אני גם יודע שהדאגה שלי לא תועיל כאן כלום, העיקר לשמוע מהרבה אנשים יחס כזה.

אורן: בשלב הזה כולם מדברים כמוך? אתה, נניח, היית ראשון. אז עכשיו ניצה תדבר ברוח הזו?

 כן, כולם. כולם נמצאים בחרדה פנימית נוראית. אבל מה שהם אומרים עכשיו כלפיך, זה משפיע עליהם כי הם צריכים לשחק, הם נכללים מהדמות שהם בונים בתוכם. אני בונה כלפיך כאילו את הדמות שלי, אבל זה לא כלפיך, אני בינתיים עוסק בריפוי עצמי. כל אחד שמעביר כך את השיחה לאחרים, הוא מרפא את עצמו ומרפא את האחרים. וזה נקרא "השפעת הסביבה על האדם".

אורן: במקרה שלנו, בדוגמה שעשינו היום במפגש, אתה היית זה שהעלה את המקרה שהכניס אותך לחרדה.

 כן.

אורן: כשנגיע לשלב שבו כל אחד מהאחרים נכנס לדמות שתיארת עכשיו, שמתייחסת לחיים ברגיעה, גם אתה תיקח בזה חלק? אתה שהצבת את המקרה שהוא בעצם הבסיס לערב שלנו?

 אני שיחקתי את עצמי עכשיו בצורה הפוכה.

אורן: גם אתה תידרש לכך? אתה זוכר, אתה הצבת את המקרה שעליו אנחנו דנים היום.

 זה קרה לי אתמול עם הבת שלי.

אורן: גם אתה צריך לקחת בו חלק? בשלב השלישי שבו אנחנו כבר מציירים את היחס הרגוע, גם אתה עצמך תצטרך להיכנס לדמות כזו?

 לכל אחד ואחד?וודאי.

אורן: גם אתה שהצבת את המקרה שכאילו קרה לך הפוך?

כן, אנחנו לא סתם יושבים. עכשיו ניצה מספרת לנו כמה שהיא רגועה במקרים כאלו "אני בכלל לא שמה לב, לא כלום, מה יש, גם אני הייתי ילדה, הייתי מסתובבת בתל אביב בכל הברים, בכל המקומות. אפילו בגיל חמש עשרה כשנכנסתי לכל המקומות, חשבו שאני כבר בת שמונה עשרה". וכולי .

 אז מה קרה? "שום דבר לא קרה, הכל בסדר, נורמאלי, אתם רואים אותי ככה, שום דבר לא קרה, כך אני מתייחסת גם לבנות שלי, שיראו את החיים, למה לא? אלה החיים שלנו, שיטעמו מהחיים את הכל", אבל כשאני שומע את זה אני לא מתנגד, אלא אני מתלבש בה, אני ממש חווה את כל מה שהיא מספרת בצורה אמיתית. אני רוצה להתכלל מהיחס הזה שלה, אני רוצה לקבל את המשחק שלה כאילו הוא לא משחק, אלא אמת. כך אני מקבל מכאן תשע השפעות של ריפוי.

אורן: אם כשהיא מדברת או אתה או מישהו בקבוצה מדבר, אני מרגיש שבעיניי היחס שלו לסיטואציה הזאת כבר עבר את הגבול של התייחסות לחיים ברגיעה, אלא הוא פשוט חוסר אחריות.

 לא חשוב,  "כל הפוסל במומו פוסל". מה פתאום.

אורן: אז לא להתייחס כך?

 לא, רק בצורה אמיתית. אפילו אם היא לא כל כך יודעת לשחק, אני נכלל עימה כאילו שזאת אמת במאה אחוז. היא שחקנית לא טובה, מה לעשות? 

אורן:אפילו אם אני מרגיש שהיא טעתה בשיקול הדעת שלה? נניח כהורה כלפי הילד? נניח שבעיניי זה חוסר אחריות.

אני מזדהה עימה.

אורן: בכל זאת, אני לא אספוג ממנה קלקולים?

 בכל דבר אתה מזדהה עימה.

אורן: אבל איך אני לא אספוג ממנה עיוותים? הרי מטרתנו לא להפוך לאנשים חסרי אחריות, לא?

 הכל מאוד אישי, אלה לא עיוותים, אם תתחיל למדוד זאת לפי הדאגה המופרזת שלך, לא יֵצא לך מכך כלום.

אורן: נכון. אז מה אני עושה?

 אתה מקבל אותה כמו שהיא משחקת, אותה דמות שהיא רוצה לשחק, אפילו משלים אותה. אתה גם משחק יחד איתה.

אורן: לא הבנתי.

היא עכשיו משחקת אמא שלא איכפת לה מהבנים, מהבנות "שום דבר, יש לי חיים משלי, שיעשו מה שבא להם". אתה נכלל איתה ואתה משחק איתה יחד. "באמת, מה יש בזה, כלום, שום דבר, שיֵצא  שיצאו כולם, כל החברה, כל הילדים, יש להם חיים משלהם, שילכו, שיעשו את החיים שלהם, שיקבלו מה שהם רוצים, אני רגועה לגמרי".

אורן: בדיוק מכך אני מפחד, שהיא תקלקל אותי.

לא, כך אתה צריך לשחק איתה יחד.

אורן: במשחק בסדר, אבל מה יהיה אחר כך בבית? יש לי ארבעה ילדים. במשחק אני זורם איתכם בהכל, באתי כדי שתעזרו לי להתייחס יותר רגוע, אבל אני לא רוצה שתהפכו אותי ל"סרוט" בדיוק לצד השני.

 נכון, אל תדאג, זה יתאזן. יש לכם מישהו שמפעיל אתכם, אתה לא שתישאר בזה. אבל כדי להביא אותך לנקודת האיזון צריכים לקחת אותך לנקודה הפוכה ממה שאתה. גם אנחנו בחברה האחרת שלנו משחקים בצורה מופרזת, שמחה, גדלות החברה, גדלות המטרה וכן הלאה גם בצורה מופרזת, ובסופו של דבר זה מתאזן.

אורן: אני חייב לשאול עוד משהו לגבי בדיחות. ראיתי שכשתיארת את ערכּת המגן שהאדם צריך לבנות לעצמו, התותח המרכזי היה השפעת הסביבה, כמו המניפולציות שעשית עליי עכשיו, הבנתי, בעצם יש הרבה משחק תפקידים בארגון הזה של השפעת הסביבה עליי. ואמרת דבר נוסף שחייבים להוסיף בדיחות וצחוק. אני ספציפית באופי שלי לא אוהב בדיחות.  

 חולה.

אורן: חולה. מה עושים?

מתחילים להתכלל מבדיחות, מבדיחות טובות, מבדיחות חכמות. יש בדיחות שהן סתם גסות, בישראל זה דווקא די מקובל, ניסיתי לראות כאלה ופשוט ולא יכולתי. אבל אני מדבר על בדיחות עם הומור עדין, עם הומור גבוה, שלוקח דווקא תכונות שונות של האדם והופך אותן להפוכות, עושה מהן צורות מאוד יפות. עם הומור אפשר לראות דברים גדולים מאוד. אתה בטח יודע שבזמנים שהיו מלכים בעולם, כל מלך ומלך היה מחזיק לעצמו, לידו, מה?

ניצה: ליצן החצר.

את ליצן החצר, ואפילו לא אחד, הייתה שם ממש חבורה. לַמה? לליצנים הייתה יכולת, היה מותר להם לעשות מה שבא להם. הליצן היה יכול לבוא למלך ולצחוק ממנו. כן, ולא אף אחד אחר, כי מיד היו מורידים לו את הראש. לליצן לא. תסביר לי בבקשה, לַמה עשו זאת?

אורן: לַמה?

 מה אתה חושב, זאת סתם טיפשות? המלכים היו מאוד קשים ורציניים ולידם הם החזיקו ליצנים כאלה. כי ליצן יכול לרפא אותך, הוא יכול להביא לך מצב הפוך, הוא יכול גם להוריד אותך. אמנם אתה מלך, אבל אתה סך הכל בן אדם, אל תחזיק את עצמך גבוה, כי אם אתה גבוה אף אחד לא יכול להשפיע עליך, אין מעליך סביבה שיכולה לאזן, שיכולה לרפא אותך. הליצנים היו כעזרה, כתמיכה, כסביבה סביב המלך כדי לעשות לו מצב רוח ולרפא אותו מכל מיני דברים. יש כל כך הרבה בעיות, פתאום הליצן בא, צוחק, המלך נרגע, ומתחיל לחשוב על הדברים בצורה נורמאלית.

אולי צריכים להזמין אלייך הביתה ליצן קטן כזה. הדברים האלה מאוד עמוקים וחשובים.

אורן: איך להיפתח לכך? אני באמת לא אוהב בדיחות, אם היית בא ואומר לי "אתה יודע מה? בוא אני אספר לך בדיחה" , אז מה, עכשיו תסַפר לי בדיחה?

זה חוסר התפתחות פנימית.

אורן: אז מה אני עושה? אני בטוח שיש עוד אנשים שלא אוהבים בדיחות.

 יש כאלה.

אורן: אם זה פה בסל הרפואי, אז איך אני פותח את זה?

לא, אני לא חושב עליך כך, עד כמה שאני מכיר אותך.

אורן: אני לא מדבר עליי באופן אישי. יש אנשים.

 אנשים שלא מבינים בדיחות הם אנשים חולי נפש.

אורן: אני לא אומר שהם לא מבינים.

 אם אתה מגיע לחולה נפש, למי שממש מוגדר כך, או אפילו אם הוא לא מוגדר כך, אבל אם אתה רואה שבדיחות לא משפיעות עליו, זה סימן שהוא חולה נפש. אנשים כאלה לא מסוגלים לצחוק. האדם הנורמאלי מבין את הדואליות הזאת, בשבילו זה דווקא נראה כמקרה של התפתחות, הוא אוהב את זה. אני מדבר על בדיחות לא גסות אלא שוב, בדיחות חכמות, שאתה פותח פתאום את הדבר ורואה אותו ההיפך, מזווית האחרת. צריכים ללמוד את זה. אם אתה שואל אותי, אתה יכול לבוא אלי, אני אראה לך שיש לי במועדפים באינטרנט, כתובת של בדיחות.

אורן: הזמן שלנו לצערי עומד להיגמר, האם אתה יכול לסכם את שני הדיונים שהיו לנו על דאגות וחרדות.

 הסביבה הנכונה מעלה אותנו מכל בור שחור, לאור, ליופי, לחיים נוחים וטובים, הכל תלוי בנו איך נארגן את הסביבה ובתוכה עלינו להגיע לחיים מאוזנים וטובים, לבריאות, ועלינו לעשות זאת.

אורן: עד הפעם הבאה הרבה בריאות וכל טוב.

לחצו כאן להורדה