חיים חדשים - תוכנית 90 - בריאות הגוף והנפש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

 אורן: שלום לך ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

 אורן: אנחנו בתקופה האחרונה מדברים עם הרב לייטמן על בריאות. בריאות זה משהו שכל אדם צריך, לא משנה איפה הוא חי, באיזו מדינה, באיזה תרבות, בן כמה הוא, מה מצבו המשפחתי, כולנו זקוקים לבריאות. רק אחרי שאנחנו בריאים, אנחנו יכולים לחיות, ולחיות טוב.

 ואנחנו כאן מדברים על בריאות, אבל בעצם מדברים על החיים. אנחנו לומדים דרך ההיבט הזה של בריאות על כל מיני תופעות נפשיות, פסיכולוגיות, ותופעות פיזיולוגיות, בכל הרמות, שמלוות את חיינו. ולומדים מהרב לייטמן איך להסתכל על החיים מזווית חדשה ולהגיע באמת לחיים טובים יותר, חיים חדשים. כל פעם אנחנו בוחרים נושא ובו אנחנו מתמקדים.

והנושא שבחרנו היום ועליו אנחנו רוצים לדבר זה דיכאון. למשל, כדי שנבין על מה מדובר, לארגון הבריאות העולמי היה לאחרונה יום בריאות הנפש, והנושא שבחרו השנה ליום בריאות הנפש היה "דיכאון כמשבר כלל עולמי". ואני חושב שאין מישהו שלא עובר בשלב כזה או אחר של חייו דיכאון ברמות כאלה ואחרות. אני מרגיש שזה ממש שהדיכאון הוא כבר כאילו בן בית.

יש לנו החיים ויש החיים המודרניים, ובתוך החיים האלה אדם עובר כל מיני דברים במהלך החיים, לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל דיכאון הפך להיות חלק מהחיים. זאת אומרת, אתה אומר "בוא ניתן לו קצת שקט, הוא בדיכאון", זאת אומרת דיכאון הוא ממש בן בית בחיים המודרניים.

 אני לא חושב שיש מישהו שלא "טעם" מזה, ובאמת בלב התופעות של חולי ובריאות וכל הדברים הלא נעימים שיש לנו בחיים. גם מהרבה שיחות שערכנו בתקופה האחרונה עם רופאים, הדיכאון נמצא בלב כל דבר, השורש של כל דבר שמניע איזה תהליך.

בקיצור אחרי כל ההקדמה הארוכה, אז היום אנחנו רוצים לדבר על דיכאון. ואני מזכיר לצופים שבאכסניה שבה אנחנו לומדים מהרב לייטמן על החיים, אנחנו מדברים בכל פעם על נושא אחר בתחום של הבריאות. אנחנו מדמים כאן באולפן סיטואציה שאני וניצה מייצגים קבוצה של עשרה אנשים, שלגמרי מייצגים את הציבור הרחב. ואנחנו בכל פעם בוחרים בקבוצה הזאת, בעשיריה הזאת שלנו, את הנושא שעליו אנחנו רוצים לדבר. והיום בחרנו דיכאון.  

אז בואו תיכנסו אתנו לתוך הסיטואציה ונשתדל ללמוד דברים מעניינים.

ניצה: אני קודם כל אזכיר את המשתתפים שאתנו כאן. יש לנו כאן אישה בת 32 אמא לתאומים, יש לה דופק מואץ, נדודי שינה. יש לנו גבר בן 45 ששוקל 120 קילו עם קשיי נשימה. גבר בן 35 מהנדס בהייטק שיש לו כאבים בכל מיני אזורים בגוף. אישה בת 48 שסובלת מכאבי בטן חזקים, למרות שכל הבדיקות תקינות. שתי חברות שיש להן סימפטומים של אובדן תיאבון, חוסר אנרגיה, חוסר חשק. וגבר אחד צעיר שמתלונן על כאבים, חוסר פוקוס, ומטריד אותו העניין של אובדן חשק מיני. ועוד בחור אחד שמגיע באופן קבוע, והיום לא הגיע לפגישה. וכשניסינו לברר מה קורה איתו, הוא אמר שאין לו מצב רוח ואין לו חשק. אין לו חשק לבוא היום אפילו לפגישה, שזה מאוד מאוד הטריד אותנו וזה הציף בכולנו את העניין של נושא הדיכאון.

כששוחחנו בינינו ראינו שכל אחד מאתנו חווה את הדיכאון בכל מיני עוצמות. זה בא והולך, ולפעמים בכלל בלי סיבה, זה לא נראה כאילו שיש סיבה. לכאורה הכל בסדר, אבל בכל זאת יש כל מיני הרגשות לא נעימות כאלה ולפעמים אלה ממש כאבים בגוף. כבר לא יודעים מה מתחיל קודם, האם קודם מתחיל הדיכאון ואז מגיעים הכאבים? האם יש כאבים ואז מגיע הדיכאון? מין הרגשה מאוד  מאוד לא נעימה.  

וגם כחלק מהתהליך הזה שהכנו את עצמנו לסדנה היום איתך, נכנסנו לאינטרנט וקראנו על התופעה. היה מעניין אותנו אם זה באמת משהו שרק אנחנו מרגישים ו"תקועים" בתוכו או שזו תופעה שבאמת הולכת ומתרחבת, ומתפשטת באמת בכל העולם. וכך גילינו שבאמת התופעה הזאת הגיעה לממדים עצומים. למעשה, למעלה מ- 30% מהאנשים גם בארץ וגם בעולם סובלים היום מהתופעה שאנחנו סובלים פה. והאמת שעד שלא הגענו לסדנה וממש דברנו על זה, אפילו חלק מאתנו, לא הגדירו את עצמם כסובלים מדיכאון,

לא רואים אותם.

ניצה: כן, זה נראה בסדר. אז יש לי קצת כאבים פה וקצת שם, ואם פתאום מישהו אומר לך אתה בדיכאון, "מה פתאום, אני בדיכאון? אני לא בדיכאון. איך אתה אומר לי את זה?"

אז היום אנחנו רוצים לשוחח איתך על הנושא, לפתוח אותו, להבין אותו קצת יותר, ואולי באמת השאלה הראשונה היא, מה הבדל בין עצבות שחלק מהאנשים באמת מרגישים, חוסר מצב רוח, לבין דיכאון באמת?

דיכאון זו תופעה. היא לא באה וחולפת, אבל אנחנו לא יודעים מאיפה היא באה. זה כמו וירוס, כמו רוח צפונית, שבאה, מקררת אותך, משתיקה אותך, משכיבה אותך. בקיצור לוקחת ממך את שמחת החיים, את הכוח לזוז, לתפקד, לפתוח עיניים, לשמוע משהו. אתה רוצה להסתגר, אתה לא רוצה לשמוע שום דבר, לא לקלוט כלום. הכל מרגיז ואין כוח להגיב על דברי הזר הזה שמרגיזים אותך, פשוט אתה נמצא במצב, שאולי אם היה לי אקדח הייתי הורג אותו וזהו, אין לי כוח ליותר.

זאת אומרת, דיכאון משפיע עלינו בצורה רב גוונית. ומאיפה הוא מגיע? האמת שאנחנו לא ראינו דיכאון משך ההיסטוריה, הוא לא היה בכל אלפי שנות התפתחות האדם, שאנחנו מתפתחים תמיד מדרגת החי, מתרחקים ועולים לדרגת המדבר. אז בדרגת החי, בחיות, אין דבר כזה דיכאון. היום זה כן נמצא אצל החיות שקשורות לבני אדם. או שהן נמצאות בכלוב בגני חיות או שהן נמצאות בבית, חיות בית. ואז גם, אין להן סיבה לדיכאון כביכול מצד אחד, מצד שני הן קולטות את מצב הרוח מבעל הבית שלהן.

אבל ככל שאנחנו התרחקנו מדרגת החי לדרגת המדבר, אז אנחנו יותר ויותר מגיעים למצב שהוא מאוד מיוחד, ואליו אנחנו הגענו סך הכל לפני כמאה שנה. ובפועל ממש זה התחיל אולי לפני שבעים שנה, בשנות המאה הקודמת, כשהעולם הגיע לרוויה. בערך עשרים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשאנחנו כבר כאילו תיקנו את כל הדברים שהיו אחרי המלחמה, וכול העולם המודרני גילה שאין בעצם בשביל מה יותר להתקדם.

אין מטרות, אנחנו פתאום התחלנו להרגיש יותר ויותר תלות הדדית, יותר ויותר לא יודעים להסתדר זה עם זה, אנשים התחילו להתגרש, מצד אחד. מצד שני הפסיקו להתחתן ולהביא ילדים. זה התחיל דווקא ממערב אירופה, מצרפת במיוחד. אני זוכר שהייתי בן שמונה או עשר, ואמא שלי שהייתה רופאת נשים שעסקה במחקר והייתה מאוד מיוחדת במקצוע, סיפרה לי אז שישנה תופעה שנשים בצרפת החליטו לא ללדת ילדים. כן, הייתה תופעה כזאת. והיא סיפרה לי שזו הפעם ראשונה שתופעה כזאת באה בצורה עד כדי כך חזקה שהיא כאילו, אפילו מדכאה את הדיכאון, חוסר העתיד, משפיעה על האדם, על התשוקה הכי טבעית שלו. אצל חיות זה בכלל אינסטינקט להביא כל שנה צאצאים.

אז אנחנו רואים שהתופעות האלה התחילו כבר מזמן, והתחילו אז לפתח תרופות נגד דיכאון. לפני זה היו מגלים תופעות דיכאון רק אצל המלכים, אצל האינטליגנציה הגבוהה, אצל אריסטוקרטים למיניהם, שהיו סובלים מדיכאון, מפיצול.

 אבל עכשיו זו כבר תופעה שמגיעה מחוסר מילוי, מחוסר מטרה, מחוסר טעם בחיים. מזה שהרצונות של האדם גדלו, משך כל ההיסטוריה והגיעו למצב שהיום הוא שואל את עצמו שאלות קיומיות, מהותיות, ואין לו על אלה תשובה, כי החיים שלנו, העולם שלנו לא נותנים לנו על אלה תשובה. בעולם שלנו אנחנו חיים כמו החיות, נולדים, חיים, מתקיימים, בונים דור חדש ומתים. זה בעצם מה שאנחנו רואים על עצמנו אם אנחנו מסתכלים מהצד, זו האנושות.

והשאלות שלנו הן, "בשביל מה כל זה?"  החיים, להתחתן, להוליד, לעבוד קשה כדי למות. קצת פחות סובלים, קצת יותר סובלים משך השנים האלה, אז מה כדאי ומה לא. לאדם זה קורה בדרך כלל מחוסר ראיית העתיד. הרצונות שלו יותר גדולים, הוא פתאום רוצה עוד, "למה לא מגיע לי כמו שמגיע לכולם?", אומר כולם והוא כבר מסתכל על העשירון העליון, ואז הוא נכנס גם לדיכאון.

אבל האמת שהדיכאון לא מזה, רוב האנשים לא יודעים להסביר למה הם נמצאים בדיכאון. הם לא יכולים לחקור את הרצונות שבהם, את התשוקות שבהם, שהם מרגישים אותם ריקים. ומחוסר מילוי נמצאים במצב רוח הזה שנקרא "דיכאון". כי התופעות האלה הן תופעות כמו שאמרתי, גבוהות, הן מדרגה אחרת של החיים, לא מדרגת החי, אלא מדרגה יותר גבוהה שאנחנו לא שולטים בה.

כי אם אני שואל את עצמי בשביל מה בכלל חיים האנשים ומסתכל על כולם, האם כדאי לחיות, או לא כדאי לחיות, בשביל מה לחיות? אני זוכר את עצמי כבר בתור ילד ששאלתי כך והסתכלתי על כולם, אז אני זוכר שבאמת הסתכלתי על אנשים מבוגרים כשהייתי קטן. אני חשבתי שבגיל 40 זה בסדר, אבל בגיל 50 בשביל מה הם חיים? הם כבר מתחילים להיות מבוגרים, קשה להם, יש כל מיני בעיות, רופאים, הילדים שלהם כבר גדולים, אז שימותו עכשיו, בשביל מה אנחנו נבזבז עליהם את כל האנרגיה והאוכל והכל? ואני זוכר הרבה מחשבות כאלה. ובכלל, למה הצורך לחיות? אולי נרגיע את עצמנו בכדור שינה וכולנו נשכב. עד כמה טוב אם אנחנו ישנים ולא עושים כלום.  

השאלות המגיעות אלינו מתוך ההתפתחות הפנימית שלנו, נגמרות בחיים הגשמיים, ומתחילות לקראת חיים רוחניים, חיים עליונים יותר. יש לנו תשוקות ושאלות שאנחנו חייבים לפתור. וזה פלא שמצד אחד, יש שאלות ממדרגה אחרת, נצחית, שלמה, של העולם הבא, ומצד שני, יש חוסר יכולת מוחלט לענות עליהן, וזהו פלא שאין באף דרגה אחרת.   

 בכל מצב שבו אנחנו נמצאים, השאלות הן דווקא דבר טוב, הן גורמות לנו להתפתחות. אנחנו רוצים לפתח את הטכנולוגיה, המדע, הכלכלה, לעשות מהפכות בחברה האנושית, וכולי, וכאן יש שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו בחמישים השנים האחרונות,  ועליהן אין תשובה. אנחנו לא מסוגלים למלא אותן, ומכך אנחנו מגיעים לתסכולים גדולים מאוד. ובתת ההכרה, אפילו שהאדם לא מודע לזה, זה מה שמביא אותו לדיכאון.

לפי מה שאנחנו בודקים, וגם לפי מה שאנחנו לא יכולים לבדוק, כששלושים אחוז מהאנושות כבר נמצאת בשאלות האלה, זה רק אומר שאנחנו באמת מגיעים לאיזה מבוי סתום שיהיה כמין מרה שחורה, ענן שחור, שלאט לאט יורד על האנשות. ומתוך חוסר אונים אנחנו יכולים פשוט "לגמור" עם עצמנו. זה יכול להתחיל מדיכאון, וקצת פחד, וקצת עצבנות ועד כדי לפתוח באש לכל הכיוונים, רק כדי להפטר מהריקנות הפנימית.     

לכן ודאי שזו מחלה קשה מאוד, והיא בהחלט מחלה שאפשר להגיד שאי אפשר לרפא אותה.

אם נשווה עם עוד כמה מחלות שאי אפשר לרפא, נגלה שבמחלות אחרות אנחנו מתקדמים איכשהו להצלחה, וכאן ההפך, אנחנו יורדים באחוזי ההצלחה. כי אם פעם מחלת הדיכאון היתה יחסית קלה, והיינו אומרים, "אתה צריך קצת ספורט, לשתות קצת יין, ללכת לאיזה פאב או מועדון, להתחיל להיפגש עם מישהו, ללכת לטיול, למצוא לעצמך תחביב", במטרה שתהיה לך איזו מטרה קרובה, ולא חשוב מה, אפילו תאסוף בולים. מי היום אוסף בולים?   

אורן: אבא שלי היה לוקח אותנו פעמיים בשנה לתערוכת בולים בחיפה, כי אחי בילדותו אסף בולים וגם עלים.

פעם זה היה נהוג, כשהייתי ילד גם הכרתי ילדים שאספו עלים. אבל היום אם מישהו יתחיל לעשות את זה, יחשבו שהוא סובל מדיכאון, שהוא חולה נפש. וזה מראה על ההתקדמות שלנו, עד כמה שאנחנו באמת נמשכים כבר לדברים יותר ויותר גבוהים ונעלמים שאי אפשר להשיגם. זו בעיה גדולה, שפיתרון אין לה ולא יהיה, חד וחלק. בזה אנחנו יכולים לגמור את התוכנית.

כי כמה שאנושות תתקדם וכמה שהיא תרצה לעשות כל מיני "משחקים", אז כל המשחקים האלה יהיו טובים בינתיים רק לילדים עד גיל 13, 15 אולי, ואחר כך פחות ופחות. כי היום התופעה הזאת מתחילה כבר מגיל קטן מאוד. בגילאיים 8, 10 כבר מתחיל דיכאון בילדים. יש כאלה שחושבים שזה בגלל האינטרנט וכל כלי התקשורת שיש לנו היום, בגלל הקשרים שבכל העולם הילדים תופסים הכל כל כך מהר, לכן אין להם למה לצפות והכל נמצא לפניהם, אבל זה בכלל לא כך.      

כי יש הרבה אנשים גדולים שכל העולם לפניהם, והם שמחים ומתרוצצים. ויש כאלה שכבר הגיעו לשאלות גבוהות שלא נמצאות באיזו פינה או באיזה מקום בעולם הזה, אלא הן שאלות קיומיות. ודווקא האנשים האלה הם המסכנים.

התרופה לכך היא פשוטה, אהבה. אבל זו לא האהבה שעליה אנחנו מדברים בהקשר הבהמי, הגשמי, בין בני האדם, בין גבר לאישה, או אהבה לילדים ולחָיות. אלא "אהבה" הכוונה היא שהאדם יוצא מעצמו, שיש טכנולוגיה מיוחדת שעוזרת לאדם לצאת מעצמו, ובמקום שירגיש את הרצונות שלו והחסרונות שבהם, שאותם הוא לא יכול למלא, הוא ירגיש את החסרונות והרצונות של הזולת וירצה למלא אותם. זו ה"אהבה" שאליה אני מתכוון.   

זאת אומרת, זו לא אהבה הורמונאלית, אלא זו אהבה ברמה גבוהה יותר, אהבת איש לרעהו. אם נוכל ללמד את האדם לא להתכלל עם החיסרון שלו, אלא עם החיסרון של הזולת, ושהחיסרון של הזולת יהיה יותר חשוב לאדם מהחיסרון של עצמו, אז לא יהיו מורגשות בו אף פעם בעיות דיכאון, ריקנות או חוסר אונים. אלא להפך, הוא "יצא" מעצמו, הוא יחיה באחרים, הוא ירצה למלא אותם, ותמיד ימצא איך למלא אותם נכון, ויהיה שמח ומלא.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", הוא הפיתרון לדיכאון. מפני שאת הדיכאון אני מרגיש ברצונות הריקניים שלי, אם במקום להרגיש את עצמי, אני עובר להרגיש את הזולת, ואני עושה הכל כדי למלא אותו, את כל האמצעים שלרשותי אני מעביר כדי למלא אותו, אז אני לא יסבול מדיכאון. אלא להפך, אני כל הזמן יהיה בהתרוממות, בעבודה, בפעולה, ברצון למלא אותו, לתת לו, לגרום לו טוב.         

ניצה: האם אז האדם לא ירגיש עוד את הריקנות?

לא, כי אדם יוצא מהרצונות שלו, ומרגיש את הרצונות של האחר ולא את שלו. כמו מה שקורה לאימא שסובלת מדיכאון לאחר הלידה, ועוד כל מיני תופעות כאלה, שהיא מרגישה את עצמה ולא את התינוק. מה צריכים לעשות? צריכים להעביר את תשומת הלב שלה ממנה לתינוק, כי זה נובע משיבוש הורמונאלי, ואז היא לא תסבול מדיכאון.

יהיו לה אומנם כל מיני שאלות, אבל ברגע שהיא תתחיל להרגיש את הרצון של התינוק יותר גבוה מהרצון של עצמה, אז כבר אין דיכאון, כי היא כולה למען המילוי שלו.

 ניצה: האם דיכאון אחרי לידה, שבאמת הרבה נשים חוות, זו  מין דוגמה מוקטנת של כל מה שתיארת עד כה?

זו לא תופעה קטנה, אני טיפלתי בה הרבה שנים, כי אנחנו בעצם צריכים להעביר את תשומת הלב, את הרצון של האם, מעצמה לתינוק, מה שהיה אמור לקרות בדרך הטבע לא קרה כאן. התופעה הזו לא הייתה קיימת בשנים קודמות, כשהיינו בדרגות התפתחות נמוכות יותר באנושות, זה לא היה קורה, כי היינו קרובים יותר לדרגת החי. ועכשיו אנחנו עולים מדרגת החי למשהו גבוה יותר שנקרא "דרגת המדבר", זה משהו רוחני, ובעולם שלנו אין ייצוב חיצון למה שנקרא "המדבר", כי לפי הפיזיולוגיה שלנו, אנחנו חיות.   

לכן מפני שהתחלנו להתפתח לדרגת המדבר, קורה כאן שיבוש הורמונאלי מיוחד, ואם פעם בצורה טבעית, בצורה אינסטינקטיבית, נדלק באישה רצון לתינוק, אצלה זה לא קורה.         כי אצלה הרצון לדרגת המדבר, הוא למעלה מהרצון לדרגת החי, כלפי התינוק. לכן הרצון שלה לדרגת המדבר, הריקן, השייך למדרגה גבוהה יותר, מדכא את הרצון שלה כלפי דרגת החי, את הרצון לטפל בתינוק, לאהוב אותו ולהיות מסורה לו. זה בעצם מה שקורה.

יש התנגשות בין שתי התופעות, בין שתי הנטיות, ולכן זה נקרא שיבוש.   

ניצה: מה זה אומר שלאישה יש רצון לדרגת המדבר?

במשך מאה השנים האחרונות בערך, התפתח בכולנו הרצון לדרגת המדבר, שהוא רצון גבוה יותר מהחיים שלנו. אנחנו כבר רוצים לדעת בשביל מה ולמה חיים, מה טעם בחיים, מה גבוה יותר, מה בא לפני ומה אחרי החיים שלנו, והאם יש בכלל חיים אחרי המוות. החיים האלה לא מספיקים לנו, כי אדם חי חמישים או שבעים שנה, ומה יש לו מזה?

האדם שאל על כך גם קודם, אבל השאלות האלה לא הטרידו אותו, וגם אם היו לו שאלות, אז הוא היה אדם מאמין. קודם היינו בדרגה שבה שהסתפקנו באמונה פשוטה, לכל אדם היתה דת משלו והוא האמין בשכר, או בעולם הבא וכן הלאה.      

היום כבר הגענו למצב שהרצון שלנו, שההתפתחות שלנו, היא כזאת שאנחנו לא יכולים פשוט להאמין שיש "עולם הבא", שיש עוד עולם מיוחד. מאין ברירה אנחנו סומכים על זה כי זה מרגיע אותנו, אבל זה בכל זאת לא מספיק.

הרצון שלי כל כך גבוה וגדול, שהוא דורש הוכחות, ואז אני לא מסתפק בזה שסיפרו לי, או אמרו לי,  שיש כח עליון, כי אני לא רואה אותו.

 בכל התחומים שבהם אנחנו מקדמים, אנחנו רואים שאנחנו שולטים בכל דבר, יש סיבה ומסובב, יש טכניקה ומדע, יש הכל. אבל איפה נמצא כאן הבורא? לא נשאר מקום בשבילו. זה מצד אחד.

מצד שני, מצד הטבע שלי אני דורש הוכחות שיש כוח עליון ועולם הבא. אני רואה שכל העולם נמצא בשחיתות מכל וכל, שקרים, רציחות ומה לא. אם כך מה זה אומר? שכולם יהיו בגיהינום? ומי יהיה בגן עדן חוץ ממני?

זאת אומרת, לא נשאר לנו במה להאמין. וגם כוהני דת למיניהם שמדברים על כך לפעמים, גם הם מושחתים ועוד יותר מהאנשים הרגילים. זאת אומרת שהכל נשבר, הכל הפך לבצע כסף וכלום חוץ מזה, וכך זה בכל השטחים. אם קודם לא היו כלי תקשורת והאדם היה רחוק מכדי לראות את האנשים הגדולים והמצליחים שהוא האמין בהם, או חשב עליהם כגדולים, היום כבר לא המצב.

יוצא מכך שלא נשאר לאדם שום דבר שמחזיק אותו, והשאלות שלו על מהות החיים הן גבוהות, והן גם גדלו, כי אנחנו מתפתחים כל הזמן. זאת אומרת, באים גנים רוחניים מיוחדים שדוחפים אותנו להתפתחות, הם נמצאים בתוכנו וכל הזמן מתפתחים בזה אחר זה, ואנחנו כל הזמן מתפתחים בחסרונות חדשים.   

אורן: מה הם "חסרונות"?

חסרונות זה נקרא לרצות, לדעת, לעכל, להרגיש, להבין במוח ובלב, זאת אומרת, בהבנה ובהרגשה. יש לנו שני כלים והם הרגשה והבנה, ואני רוצה יותר ויותר, גם להרגיש וגם להבין. ובעולם שלנו אני רואה שכבר הגעתי לאיזה סיום, אני כמו נמצא בתוך איזו בועה, ספירה, והיא סוגרת עלי, היא כבר לוחצת עלי. המחשבות והרצונות שלי רוצות לפרוץ החוצה, ואני כמו נמצא בתא בבית הסוהר. ואז מתפתחת בי מין הרגשת קלסטרופוביה, פחד ממקום סגור, ואני מרגיש, "מהו העולם הזה? אני חייב להפטר ממנו", לכן יש המון התאבדויות, ועוד כל מיני תופעות.

אנחנו מגיעים למצב שהרצונות והמחשבות שלנו הן למעלה מהעולם הזה, ולמעלה מכל הסיפורים שהדתות יכולות להביא לנו. אדם כבר לא יכול להסתפק בטקסים, כמו ללכת ביום מסוים לכנסיה, או להתפלל כיהודי, או להיות מוסלמי. המוסלמים אמנם עדיין מחזיקים את עצמם, אבל על ידי כך שנכנסו למצב יותר קיצוני, וגם זה מפחד מאיבוד שליטה. אבל זה כך בינתיים, זה לא יכול להמשיך לקרות עוד הרבה שנים, זה יסתיים. זו ההתפתחות ואין מה לעשות, כי זו דת יחסית צעירה בהתפתחותה.

ואז יוצא שהאדם נמצא בחוסר אונים, אם לא נביא לו את שיטת התיקון, כדי שהוא לא ירגיש את עצמו. כי אם הוא ימשיך להרגיש את עצמו, הוא יעשה סוף לחייו, קץ לחייו, "טוב לי מותי מחיי", ממש כך. אלא שאנחנו צריכים לפתח שיטה, שיטת ריפוי, וזה חייב להיות מקובל בקופת חולים, ובכל מיני ארגונים, כשיטה החשובה בריפוי המחלה אנושית, בריפוי של הצעקה האנושית. מצד אחד, לתת להם אפשרות לצאת מעצמם ולהרגיש את הזולת, או מהצד השני, לברוח מעצמם.

 להחליף את הרצון שלי ברצון של מישהו. אם אני אוהב משהו, מישהו, יש לי תשוקה, יש לי נטייה, אני רוצה את זה, אני חולם על זה, אני נמשך לזה, זה יכול להיות לבולים או שזה יכול להיות תחביב בחיות או בטיולים או בכל דבר אחר, לא חשוב, אפילו לאסוף של פקקים מקוקה קולה. העיקר שיש לי משהו קדימה או מחוצה לי. שיש איזה אובייקט, יכול להיות פקקים, יכול להיות בולים, יכול להיות אדם, לא חשוב. שיש משהו מחוצה לי שאני נמשך אליו.

ואנחנו עכשיו נמצאים במצב, שאנחנו לא רוצים להוליד ילדים. זה סימן מאוד מאוד מפחיד, כי זה הדבר הטבעי ביותר שהיה מושך אותי. הילדים הם בעצם האובייקט החיצוני שהיה צריך לתפוס את תשומת הלב שלי לעשרים שנה לפחות, אם לא עד סוף החיים. פעם הם היו מתחתנים בגיל 18, 19 או 25, היו מולידים ילדים, ועד סוף החיים הייתה להם בעיה, ואז הם דאגו לילדים. לא היה להם דכאון, הם היו צריכים להביא תינוק וזהו. היום כבר לא רוצים את זה.

הנושא הזה, שהיום לא רוצים לטפל בילדים ולא רוצים בכלל להיות בעסק הזה, הוא סיבה עוד יותר גדולה להיות בדיכאון. מצד אחד, זאת כבר התוצאה מכך שהם נמצאים בדיכאון, אבל בדיכאון קטן, ומהצד השני, הם לא יכולים לצאת כעת מהמצב שבו שהם לא מולידים ילדים, כי אם הם היו מולידים זה היה יכול למשוך אותם, ולהוציא אותם מהדיכאון. וכך הם  לא רוצים להתחתן, וכשבכל זאת מתחתנים אפילו בלי ילדים, אז כך קצת דואגים ומציקים זה לזה.

אורן: ואז יש למי להציק, במקום לעצמך.

כן.  זה בכל זאת משהו, אז אתה צריך להרגיש את בן הזוג, להתרגז, לדבר, פתאום זה כך או כך, פתאום הם משלימים. פתאום שוב מריבות, שבירת הכלים, הולכים לשבת בבית קפה יחד. פעם אחת ישנים בסלון, ופעם אחרת ישנים במיטה. זה נותן צבע לחיים, אלה בכל זאת שינויים. אתה נמצא בהתקשרות חיצונית עם מישהו.

היום לא. אני מתקשר לקרובים שלי, יש לי את האפשרות להתקשר בטלפון בכל תקופת זמן, אני לא חייב לבוא אליהם פיזית, וזהו. זה כך, ההורים עם הילדים, וכולם, כל אחד נמצא בתוך התא שלו. תראה איך בנינו את החיים שלנו בצורה שממש תומכת בדיכאון, סוגרת אותנו בתא, יש לנו כמה מסכים, טלוויזיה, אינטרנט, מיילים, מסרונים, וזהו. אפשר לראות עד כמה שאנחנו, בתת הכרה, בונים לעצמנו סביבה שתומכת בהתפתחות הדיכאון בצורה ברורה. זה פשוט כמו שאיזה כוח רע, שליטה רעה מטפלים בנו ודוחפים אותנו עוד ועוד להיכנס לכאלה מצבים שבהם אנחנו ממש כולנו נהיה בדיכאון.

אני מבין את זה, כי האנושות בכל זאת צריכה לפתור את הבעיה הזאת, "בשביל מה אני חי, למה אני חי", ולפתור אותה על ידי יישום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". זה יהיה הסיום של כל ההתפתחות שלנו, כאשר נהיה מאוזנים עם הטבע, וכך אנחנו נפתור את כל בעיית המשבר הגדול, כל בעיית הטכנולוגיה, המשפחה, החינוך, התרבות, וכל דבר ודבר שאנחנו נמצאים בו.

ולכן דרך הבעיה הגבוהה ביותר, הבעיה האנושית, כשאין לאדם בשביל מה להתקיים, לא רק בגלל שחסר נפט וגז, לא בגלל שיש בעיות בזיהום הטבע, ולא בגלל החינוך, לא, אלא שאני מרגיש את עצמי שאין לי בשביל מה לחיות. זה דבר שחונק אותי, אני לא רוצה לקום בבוקר. אז הבעיה הזאת שתתגלה ממש בחריפות, תחייב את האנושות להסכים לכך שאנחנו חייבים להתקשר בצורה אינטגרלית זה עם זה, להגיע לחיבור יפה, ואז אנחנו נגלה עולם חדש, עולם עגול, שיהיה באמת מחוץ לתא שאנחנו נמצאים בו וסובלים מתוך המקום הסגור.

ניצה: תיארת מערכת עליונה יותר מהמערכת של תת המודע שלנו.

אנחנו מרגישים את המערכת העליונה הזו בכך שאנחנו יוצאים מעצמנו. כשאני יוצא לאהבת הזולת, אני כאילו יוצא מעצמי. כמו שהאימא כלפי התינוק, לא מרגישה את עצמה, היא מרגישה אותו, היא כל הזמן נמצאת בו.

אז אם אנחנו יוצאים אחד כלפי השני בצורה כזאת, אז בכך כל אחד לא מרגיש את עצמו, הוא מרגיש את הזולת. וזו דרגה שנקראת "דרגת המדבר", ואז אנחנו עולים לרמה אחרת של הקיום, של ההרגשה. אני חי מחוץ לי, יש לי חיים חוץ גופיים. עד כדי כך, אומרים הפסיכולוגים והמדענים ובכלל, אפילו בפיזיקה קוונטית אומרים שבצורה כזאת אדם יכול להגיע למצב שגופו מת והוא ממשיך לחיות, כי הרצונות והמחשבות שלו לא קשורים אליו.

העובדה שהיום אנחנו מעבירים רצונות ומחשבות, זה קיים. אנחנו רואים שהם משוטטים בעולם. זאת אומרת, אני משפיע עליך את המחשבות והרצונות שלי. זאת אומרת, המחשבות יוצאות ממני, מהגוף הזה ובאות אליך. זאת אומרת, אני יכול לצאת מעצמי, במחשבות והרצונות שלי, ולהיכנס בך, ובו, ובכולם. זאת אומרת, שאני יכול לחיות בכם. חוץ מהרצון והמחשבות אין לי כלום, כל היתר זה בשר. אני יכול לצאת מעצמי ולחיות מחוץ לי, עד כדי כך שהגוף ימות, אני מתפרש על כולם, לכל האנושות, ונמצא שם.

אומרים שזו בעצם הדרגה הבאה של הקיום שלנו, ולכן באמת הגיעה השאלה שבתוכה האדם מרגיש את הדיכאון. "בשביל מה אני חי, למה אני חי, למה אני סגור?" כי בתוך החיים הגשמיים והגופניים האלה, אני לא מרגיש שום תועלת, לא מרגיש כדאיות. ולכן אנחנו צריכים עכשיו, דווקא בגלל האינטרנט, בגלל כל הקשר הווירטואלי שמתפתח, והעולם האינטגרלי שמתחיל להתגלות, דווקא כאן אנחנו מתחילים להבין לאן אנחנו נמשכים, ומה העתיד שלנו. שבעצם עלינו לצאת מעצמנו ולחיות בצורה הווירטואלית מחוצה לנו, בצורה החוץ גופית. זה המצב הבא, זו הדרגה הבאה.

אורן: אם אני מבין נכון, בלב ההסבר שלך אמרת שהאדם סגור, כלוא בתוך עצמו, שהוא נמצא כמו בבית סוהר, בצינוק, ושם הוא הופך להיות ריקני ואומלל יותר ויותר,  ובדיכאון יותר ויותר.

כן.

אורן: מהתמונה הזאת, הפתרון שאתה מציע הוא שאתה צריך לברוח מעצמך. בתוך עצמך יהיה לך יותר שחור, אפור ודיכאון, וזה ילך ויחמיר ואין לזה שום תרופה, הפתרון היחיד הוא "שאם רע לך בתוכך , תברח מכאן".

אנחנו רואים היום שאנשים רוצים לסגור את עצמם בתוך הדירה, אחרי המסכים, לוקחים עבודות הביתה, לא רוצים להיפגש אלא רק דרך כלי התקשורת.

אורן:  זה נקרא "שלח לי מייל".

כן, משהו כזה. האדם רוצה לסגור את עצמו, הוא בעצם בונה את העולם החיצוני שלו לפי העולם הפנימי. הוא בונה את עצמו כך שיוכל להיות בלי אישה, בלי ילדים, בדירה משלו.

אורן: בפינה שלו בשקט.

מה זה "בשקט"? כי בצורה כזאת סגורה הוא נמצא בפנים בתוך עצמו. לכן הוא בונה כהעתקה מזה, גם צורה חיצונית כזאת. ברגע שהוא יתחיל לצאת מעצמו כלפי האחרים, תראה איך שהוא ירצה לחיות עם כולם יחד. שיהיה חדר של אלף מטר ושם יהיו אלף אנשים. "למה לא? זה לא יפריע לי, להפך, כל כך יפה, כל כך טוב". כך זה יהיה.

אורן: זה כבר בקצה השני של התהליך, בוא נחזור להתחלה.

הפנימיות והחיצוניות משתוקקים תמיד להיות אצלנו מאוזנים, דומים. אז למה אני היום נמשך לבדידות?

אורן: זו לא בדידות. אני רוצה ש"לא יבלבלו לי את המוח", אני רוצה את השקט שלי  בפינה שלי.

לא, זה לא נכון. זה קורה מפני שאני בפנים כזה.

אורן: מה הכוונה  "כזה"?

שאני בפנים בודד.

אורן: אין לי סבלנות לראות אף אחד בעיניים.

זו התוצאה. אתה מרגיש שאין לך סבלנות כתוצאה מפני שאתה בפנים מחפש משהו יותר גבוה, ואתה לא נמצא בו, אתה לא יכול למצוא אותו. ואתה לא מרגיש קשר עם האחרים, אתה נדחה מאחרים, כולם נראים לך זרים, אפילו הקרובים. לכן אתה בונה עטיפה חיצונית כזאת.

אורן: אז זה הסטאטוס. זו תמונת מצב מאוד מדויקת, שהמון אנשים מזדהים אתה היום.

אני מאוד מזדהה עם הניתוח שלך למצב הנוכחי, שאני רוצה להיות בשליטה לגבי כל אחד שנמצא שם אחרי המסכים, אני מווסת לפי הזמן שלי כמה זמן תבוא אלי וכמה לא. כי אם תבוא לדבר איתי, אז "תיפול לי על הראש", אבל אם תשלח לי מייל, אז כשיהיה לי זמן אני אקרא את מה שכתבת.

לא, אפילו כשאתה בא אלי עכשיו אני אומר "אתה לא נמצא בלוח זמנים שלי".

אורן: כן, עכשיו אני עסוק. זה המצב. אתה אומר שבמצב הזה כשאתה בפינה שלך תדע לך, העתיד שלך הוא שבפינה שלך, החיים שלך, יהיו שחורים יותר ויותר, דיכאון יותר ויותר גדול.

לא, הם מרגישים את זה וודאי.

 אורן: אז אתה אומר, שבפינה שלי יהיה לי רע ומר יותר ויותר. אני כבר רואה מהחיים שלי שזה כך, כל שנה יותר גרועה משנה קודמת. מה אתה מציע? זה מה שפֹה כאילו קצת מתנגש לי.

 לא, אני לא מציע לך מיד לשמוע על זה שצריכים לאהוב את הזולת.

 אורן: לא, אני רחוק מהמצב של "לאהוב את הזולת"?

אם אתה מדבר על הטכנולוגיה של הריפוי אז היא צריכה להיות מיושמת.

אורן: את טכנולוגיית הריפוי נשים רגע בצד. יש עוד שלבים לפני טכנולוגיית הריפוי.

את מה שאתה הסברת עד כה, אני חילקתי לתמונות כאלה, אמרת "יש לך את הפינה שלך", נכון, אני אומר, "כן, נכון, יש לי". אמרת, "תשמע, אני אומר לך, בפינה שלך יהיה לך רק יותר ויותר דיכאון". אני אומר לך, "אני כבר רואה את זה, גם זה נכון". עכשיו מה אתה אומר לי בתמונה השלישית, "אתה רוצה פתרון? תדע, שהפתרון בפינה הזאת לא יהיה, פה זה הנתיב להתרסקות".

כן.

אורן: הפתרון הוא שאתה צריך לברוח מהפינה הזאת.

כן.

אורן: אז אני מתרגם את הדברים כך שאני צריך לברוח מעצמי.

כן.

אורן: אתה אומר לי, יש לך בעיות עם עצמך? תברח מעצמך.

כן.

אורן: אז האם זוהי בריחה?

בריחה. וודאי.

אורן: אז אתה כאילו לא מתמודד.

לָמה אני לא מתמודד? אני אומר לך שיש לך אוטו שכבר גמר את החיים שלו, והבאתי במקומו אוטו חדש, אז עזוב את ה"עגלה" הזאת ושב במרצדס. כן, לָמה לא? מה הבעיה? האם אני אומר לך לחיות לא טוב? אני אומר לך שכל מה שהיה לך, יהיה לך עוד פי כמה וכמה. אתה תפתור את כל הבעיות, תחייה בשמחה, תרגיש חיים בלתי מוגבלים.

אורן: אבל אתה אומר לי לברוח מעצמי. יש לי בעיות עם עצמי, אז לברוח מעצמי?

אם כל הבעיות שלך הן בִפנים, אז למה שלא תברח?

אורן: אבל לאן אני אברח? זה אני.

לא, איזה אני? נניח שאנחנו באים ועושים לך השתלה, זורקים איזשהו חלק מהגוף, ומכניסים לך חלק חדש. אז האם זה לא טוב? תראה מה קורה היום בעולם, אתה יודע כמה השתלות עושים? החל מהשתלת לב ועד כל דבר שאתה רוצה. אז למה לא? זוהי לא בעיה כל כך גדולה.

אין לך מה לעשות, אני אומר לך, אתה חי ברצונות הפנימיים שלך, ממש מקולקלים, ריקניים, והם מכניסים אותך יותר ויותר למרה שחורה עד שאתה רוצה להיפטר מהחיים. אתה מחכה למוות, אתה שמח שזה מתקדם, אפילו אם זה יקרה עכשיו בעוד כמה דקות, אתה תסגור עיניים ותגיד "תעשו מה שאתם רוצים". אין לך אפילו כוח להתנגד לזה. אם אתה נמצא במצב כזה, אז אני מציע לך חיים שמחים, טובים, בלתי מוגבלים ונצחיים. איך? פשוט מאוד, תחליף את הגוף שלך. תחליף את הגוף שלך, תחליף את מה שאתה נמצא עכשיו ברגש ושכל, לרגש ושכל שלך שקיימים מחוצה לך, באחרים, בגוף של האחר.

אורן: רגע, לאט לאט, אמרת "תחליף את הגוף שלך".

תצא מהגוף שלך לגוף של הזולת.

ניצה: איך אני יכולה לצאת מהגוף שלי לגוף של הזולת?

מי זה ה"אני" שאת אומרת? איך ה"אני"? מה זה "אני", תגידי לי?

 ניצה: הרצונות שלי.

רצונות ומחשבות בסך הכל, כל היתר משתנה, ואפשר להחליף, ואולי היית מעוניינת להחליף. ישנה שיטה איך אפשר לעשות זאת. מביאים את האדם לקבוצה, בצורה נעימה, בהידברות, זה נקרא "סדנה". מעבירים את האדם פעולות כאלה, בשמחה, בהתקשרות עם אחרים, כך שלאט לאט הוא מתחיל להרגיש עד כמה זה נעים, זה ממש כיף, איך שהוא כל הזמן מתרחק מעצמו ויותר ויותר נקשר לאחרים.

בהתקשרות הזאת הוא מתחיל לגלות שהוא ממש טס באוויר, נמצא בשמיים. הוא שוכח את הבעיות הקטנות האלה שלו, ומוצא עולם ומלואו מחוצה לו. עד כדי כך שהוא מוכן להסתפק בשביל הגוף שלו, רק במה שצריכים לתת לגוף בצורה הכרחית, כדי שהבהמה הזאת תתקיים לידי. אבל ה"אני" חי כבר עם האחרים, בהתקשרות, בקשר, בתוכם, והכל על ידי פעולות כאלה נעימות, לא צריכים ניתוח ממש והשתלת אברים חדשים, אלא בצורה יפה, פשוטה. ולאט לאט האדם מרגיש שהוא שולט בכל הדברים האלה, הרי אנחנו רק מלמדים אותו איך לעשות זאת והוא עושה את המעבר. הוא יוצא מהרצונות המקולקלים האלה שלו, הריקניים, שמביאים לו ממש חוסר אונים, דיכאון, רצון לגמור את הכל, ואנחנו ממש מביאים אותו ל"ארץ חמדה טובה ורחבה".

אורן: למה לפעמים אתה קם בבוקר והשאיפה העוצמתית ביותר שלך זה אם היה אפשר לישון לנצח?

בטח.

אורן: למה?

בשביל מה לך לקום? אם קדימה אין כלום, יש עייפות, חיים קשים, שוב ושוב. אפילו אם היום יכול להיות לך את זה ואת זה, ואולי גם תצליח, אבל בשביל מה? למה? מלכתחילה אתה לא רוצה את זה. כאשר אין מטרה שמצדיקה את המאמץ, ואתה חייב לעשות מאמץ מפני שלוחצים עלייך, אז אתה עבד, אין לך חומר דלק. אז מה קורה? הילדים דורשים, האישה לוחצת, המשטרה באה כשיש חובות או משהו כזה, ואז מאין ברירה אתה קם והולך. אתה בורח מהצרות. אם היית מסוגל לסגור עיניים, לסגור את הדלת, שלא יכנסו אלייך, ולהירדם לנצח, אז היית עושה את זה.

אנחנו קיימים תחת לחצים, מאין ברירה. אין לנו באמת הצדקה בשביל מה אנחנו חיים. תראה את כל הפילוסופיה הנוכחית שלנו, כל החינוך, התרבות, הטלוויזיה, כל מה שקורה בכל ערוצי הטלויזיה, תראה איך זה נעשה כדי לבלבל את האדם, כדי לעשות לו מתח, "אקשן", לא יודע מה. מוציאים אלפי משחקים לילדים, אלפי משחקים לגדולים, תראה מה קורה עם כל המועדונים שיש, זה כדי איכשהו גם להרוויח, כי הם מוציאים את האדם קצת מהדיכאון, נותנים לו איזשהו תענוג. תראה מה קורה בבילוי, בתיירות ובכל השירותים האלה, זה כדי לתת לאדם איזה פיצוי על הריקנות שלו. וזה עוד מעט יגמר. זה כבר מזמן נמצא בתהליך ירידה.

ניצה: אני חושבת איך הייתי הולכת עכשיו לפסיכולוגית שלי ומספרת לה שדיברנו בסדנה על כך שאני צריכה לצאת מעצמי וכאילו לחיות חיים של אחרים.

לא, לא צריכים לדבר על זה כך עם האנשים, זה מפחיד אותם.

ניצה: אז איך? אני מתארת לעצמי שהפסיכולוגית שלי תגיד, "מה זה, את חיה חיים של אחרים, איפה החיים שלך?".

קודם כל זה לא נכון, כי אני מלכתחילה חי חיים של אחרים. אנחנו דיברנו על זה, עד כמה הסביבה מחדירה לי כל הזמן את הרצונות שלה, המחשבות שלה, הכל. ושאני לא חי בכלל את החיים שלי. אני אוכל מפני שלימדו אותי לאכול כך, ומתלבש מפני שכך צריך להתלבש, ולחשוב כך, ולעשות מהבוקר עד הערב כך, זה לא אני. הכל זה לא אני בכלל. אז אין מה לדבר על כך שזה חיים שלי, כי אין לי "חיים שלי" מלכתחילה.

כך מרגיש גם אדם בדיכאון, הוא מרגיש שהוא חייב לכולם, והוא רוצה שכולם ילכו וזהו, "לא רוצה אתכם", וסוגר את עצמו. ולכן זה לא שאני מחליף, להיפך, אני עכשיו יוצא מעצמי, אני יוצא ממה שכל הסביבה הזאת הקרינה עלי, חייבה אותי, ואז אני בורח מהשליטה שלהם עלי. אני בורח מהגלות, אני בורח מהעבדות של החברה, דווקא לגאולה, דווקא לחופש.

ניצה: אני חושבת שאני צריכה להבין לְמה הכוונה, מהם השלבים האלה של הריפוי שדיברת עליהם?

שלבים? השלבים זה הסדנאות שאנחנו עושים, אין בעיה בזה. לאט לאט מעבירים את האדם לנכונות להתקשר עם האחרים, לראות בזה ממש הצלה, לראות בזה דברים גדולים, גבוהים.

אורן: נתת קודם תמונה כזאת, שאנחנו נחליף את הגוף כמו שיש החלפת איברים.

אמרתי כך בצורה חריפה מידי, אבל כך אנחנו מדברים בינינו, אנשים אפילו לא מדברים על "לצאת מעצמי", גם כך אנשים לא מדברים. האדם לא מחליף את הגוף, הוא לא יוצא מעצמו, כמו שזה מתואר באיזו מיסטיקה או משהו כזה, אלא הוא נכלל מהרצונות והמחשבות של הזולת, אבל לפי זה שהוא לא שוקל אותם בעצמו.

אורן: מה? לא הבנתי.

אם אני נמצא עם רצונות ומחשבות שלי בי, אז אני תמיד שוקל את זה כלפי, איך זה טוב לי, איך זה רע לי, מה כדאי לי ומה לא. אם אני יוצא אל האחר אז אני נמצא בעצמי והכל נמצא בי, אבל אני שוקל מה טוב לזולת ואיך אני אעשה בשבילו. כאשר אני עושה כך, אז החשבון שלי הוא שם ולא בי, ואז אני אף פעם לא בדיכאון, כי אני לא משייך לעצמי כלום, לא פעולה ולא תוצאה.

אורן: ומה איתך?

אני חי בצורה כזאת.

אורן: מי ידאג לך אם הפסקת לדאוג לעצמך?

לא חשוב לי, שלא ידאגו. שלא ידאגו לי.

אורן: אז מה יהיה איתך? זה מה שאני שואל.

אני חי באופן נורמלי, והחשבונות שלי זה הרצונות והמחשבות. אני חי את החיים שלי באופן נורמלי, רק הרצונות והמחשבות שלי הם בהתקשרות עם אנשים אחרים. איך אני לומד את זה? אני מגיע לסדנה, לקבוצה, שבה כולם רוצים לעשות כך, ואנחנו פעילים בצורה כזאת ומתחילים להרגיש עד כמה זה טוב להיות בזולת ולא בי.

זה נעשה לאט לאט, ואז אנחנו מרחיבים יותר ויותר את המעגל, אנחנו מתחילים לראות שזה העתיד הטוב של האנושות וכך אנחנו מתקדמים. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש את עצמנו,  הראשונים של האנושות החדשה.

אורן: אנחנו עומדים לסיים שעה ראשונה של שיחה ראשונה על דיכאון, נעשה עוד שיחה על דיכאון.

כבר יצאנו מזה, לא?

אורן: לא, עוד לא יצאנו משום מקום. אני אגיד לך מה הבעיה, התחלנו מזה שאני בדיכאון ומה עכשיו?

לא נתתי לך אור בקצה המנהרה?

אורן: כשאני בדיכאון, אני לא רוצה לראות אף אחד בעיניים.

כן.

אורן: ועכשיו העמסת עלי את כולם.

לא. אני מגיע אלייך לסלון, כשאתה נמצא על הכורסה או על הספה, או במיטה עם הטלוויזיה שתלויה מולך, ואני מגיע לשם. וכדאי לך, כי זוהי תוכנית שבכל זאת עושה לך ריפוי.

אורן: אנחנו נעשה עוד שיחה על הריפוי. מה בינתיים תוכל לומר כמשפט סיכום עד לשיחה הבאה?

לצאת מעצמי, זה מה שאני צריך ואז יהיו חיים טובים.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, היה מרתק. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נשתדל לצאת מעצמנו, להרפא. כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה