חיים חדשים - תוכנית 956 - הפחד להחמיץ

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על תופעה שקיימת כנראה הרבה זמן. בימינו היא זוכה להמון מחקרים ולתשומת לב רבה. הפחד להחמיץ, הפחד מהחמצה.

 יעל: הפחד מהחמצה היה קיים מאז ומתמיד, תמיד פחדנו לפספס משהו. אני זוכרת זאת במהלך חיי, למשל בתור נערה כשהלכתי לבחור בגדים, האם לבחור בזה או בזה, תופעה זו הולכת ומתעצמת מאד בתקופה האחרונה.

אנחנו רואים אנשים שנמצאים בסמרטפון כל הזמן, שחס וחלילה לא הספיקו לקרוא איזה "מייל", שלא יהיה איזה "ווטסאפ" שלא הספקנו לראות. אנחנו רואים את המספרים בווטסאפים מתקדמים ולא יכולים להתאפק חייבים לראות בדיוק מי שלח לנו מה, גם אם זה בזמן הנהיגה, או באמצע הסרט, או באמצע ארוחה במסעדה, או בהרצאה כשאנשים מרוכזים  ב"נייד" שלהם ותוך כדי שומעים גם דברים אחרים. בכל מקום בחיים זה הדבר הכי חשוב שיש לנו לעשות. זאת אומרת, אנחנו רוצים להיות גם וגם.

הפחד הזה הוא בעצם פחד מלפספס חוויות, אירועים, הזדמנויות, מלפספס את האפשרות להיות עם החבר'ה שלי באיזו חוויה או באיזה אירוע. המצב זה התעצם כמובן מאד עם כל הטכנולוגיות החדשות, ה"פייסבוק", "אינסטגרם", "ווטסאפ", ויש עכשיו גם עוד כל מיני דברים חדשים. זה כבר לאט לאט הולך ומתפוגג.

אנחנו רוצים לברר את מהות התופעה הזאת, למה דווקא קוראת והתחזקה כל כך בתקופה האחרונה, למה אנשים היום חווים ממש חרדה של החמצה, בעגה המקצועית זה נקרא "פומו" ממש פחד מזה שלא אספיק, לא אהיה בעניינים, לא אספיק להיות בהולדת [של משהו], בלהיות [באיזה מקום] וכולי. ממה הם בעצם פוחדים, מהי התופעה הזאת, איך אתה רואה אותה כמקובל?

חוכמת הקבלה מסבירה לנו שכל הטבע, דומם, צומח, חי ובני האדם, הוא רצון ליהנות "רצון לקבל", כפי שנקרא בחוכמת הקבלה, רצון לספוג את מה שטוב ולפלוט את מה שרע לפי דרגת ההתפתחות של אותו הרצון. הרצון צריך להיות מאוזן גם עם המוח, עם השכל שלידו, לבחור בדיוק מה לטובתו ומה לרעתו ובהתאם לזה לפעול ולהשאיר את עצמו במקסימום תועלת מהמצב שמאפשר לו ליהנות מהחיים. כך הרצון לקבל שלנו צריך לתפקד בדרך כלל, אבל יש כאן הרבה מאד הפרעות. קודם כל מפני שאני מקבל השפעה מהסביבה, והיא יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה, אבל בעצם היא ממש קובעת את כיוון ההתפתחות שלי.

אנחנו יודעים עד כמה שבני האדם במיוחד, מילדות והלאה תלויים בסביבה, "אני רוצה כמו שלו לא את שלי". אנחנו רואים שכשילד קטן רואה צעצוע אצל מישהו אחר הוא רוצה דווקא את הצעצוע של האחר, "אתן לך בדיוק אותו הדבר". "לא. אני רוצה את מה שיש לו ביד".

כך שהפחד להחמיץ הוא טבעי ותלוי בסביבה וגם תלוי באדם במשהו. בסופו של דבר אנחנו מממשים אותו, רוצים או לא רוצים, אבל הוא גם גורם לנו להתפתחות ואי אפשר להגיד שזה שלילי וכדאי לנו להפטר ממנו. מה יהיה אם לא נלמד מהסביבה, אם אנחנו לא נרצה לשמוע ולראות כל מיני אפשרויות שיש לנו כדי ליהנות מהחיים ככול האפשר בצורה שלמה?

ולכן, מצד אחד הפחד להחמיץ הוא טוב, מצד שני ודאי שהוא יכול להיות רע, אם אני נמצא בסביבה שלא נותנת לי התפתחות נכונה, לא עוזרת לי לגלות מהו הטעם בחיים, מטרת החיים הנכונה, אני מבזבז את החיים, לא רק בסוף אלא במשך החיים אני רץ ועושה דברים שאין בהם שום צורך, או שהם אפילו לרעתי ולרעת האחרים וכן הלאה, וזה חוזר אלי שוב אחר כך.

הפחד להחמיץ הוא טוב אם אנחנו מחברים אותו לשיטה נכונה שנותנת לאדם את היכולת באמת להרגיש את מהות החיים, מה העיקר בחיים, לשקול נכון מה כדאי ומה לא, באיזו אפשרות להשיג כל דבר, מה החשיבות של כל דבר.

אם היום אנחנו מסתכלים סתם כך על האנשים, רואים שכל אחד ניזון מכלי התקשורת שרוצים לבלבל אותנו מה חשוב בחיים, כשהסיסמה למכירות למשל "תרוץ אחרת אתה עלול להפסיד", אז ברור שכל הדברים האלה רק מבלבלים את בני האדם. אבל כך הגענו למצב שכל החיים שלנו הם תחרות "מי יבלבל את מי". אם אני יכול על ידי ה"רייטינג" וכול מיני תחבולות להביא את האנשים למודעות שיש פחד להחמיץ את מה שאני מוכר, במה אני עוסק, אז ודאי שאני גיבור, אני גדול, אני יכול להיות עשיר וכולי.

זאת אומרת, יש כאן בעיה בפוליטיקה, בכלכלה, בכל דבר ודבר, העיקר רוצים להחדיר לקהל את הפחד להחמיץ משהו מסוים שכל אחד חושב למכור. לכן, אנחנו מפתחים את הפחד להחמיץ. יש ערוצים שלמים בטלוויזיה ובכל מקום, שמפרסמים "מכירת חיסול", ו"תיזהרו", בקיצור יש בזה מומחיות גדולה. אנשים לומדים  באוניברסיטאות, בפקולטות, איך לעשות את זה. איך יכולים לשקר לאנשים ולמכור להם דברים "חשובים ביותר" שבאמת יחשבו ש"עלולים כאן להפסיד וצריכים לרוץ".

ראיתי פעם לפני "כריסטמס" שיש מכירה גדולה, Black Friday או מכירת סמרטפון חדש שיצא לשוק, אנשים עומדו בתור במשך יומיים שלושה. זה לא צחוק, ככה זה.

 יעל: למה דווקא בתקופה האחרונה, כי בעצם מה שאתה מתאר היה מאז ומתמיד האדם היה צריך לבחור אם להיות בסרט הזה או בסרט הזה, אם לקנות את הדבר הזה או את הדבר האחר, תמיד הייתה ההתלבטות, תמיד הייתה הרגשה של החמצה וכמו שאתה אומר, זה הוביל את האדם באמת לסוג של התפתחות. 

כן, אבל לא הייתה כזאת תחרות, לא היה כזה שפע. כשהלכתי לחנות בדקתי אם יש את מה שאני רוצה אם לא, הלכתי לחנות שנייה, שלישית אפילו, אבל סוף סוף קניתי למשל בגדים. היה לי גם זמן, היה רגיל ורגוע, והיה נהוג לעשות כך.

 יעל: היום לא רגוע. היום למשל אישה כבר לא יודעת מה לבחור כי היא מפחדת שאם היא תקנה דבר אחד היא לא תוכל לקנות אחר, כך גם את זה ואת זה,  כי אנשים מבינים שבסך הכול יש תקציב מוגבל. אנשים מדברים על זה שכשאתה נכנס לחנות עם כל האפשרויות כבר מסתובב לך הראש מרוב שקשה לבחור, וגם מתנפלים עליך. אבל יש משהו בהרגשה הזאת שכול דבר שאתה עושה בחיים אתה מפחד שלא תפספס איזו אופציה אחרת.

נכון.

יעל: קשה לך להיות ממוקד במשהו, להתפקס על משהו, לקבל החלטה.

זה מפני שאנחנו לא יודעים מה חשוב בחיים, זה נובע מזה. כי אם אני יודע שהחשוב בשבילי זה כך וכך, אז אני כבר לא מבולבל. אני יודע שרק לשטח הזה, רק מהנישה הזו אני צריך את הדברים. אם נניח יש לי תינוק בבית, אז אני הולך לחנות, ואני לא יכול עכשיו להתבלבל שאני קונה לעצמי איזה בגד. אני יודע, יש לי בעיה מאד גדולה, תינוק שאני דואג לו, ואז אין לי פחד להחמיץ משהו ששייך לדבר אחר לגמרי חוץ מהתינוק.

אין דבר יקר בחיים שהוא מכוון אותנו כך שלפחות השטח שבו אני מפחד להחמיץ מצטמצם למצב שאני יודע שאת זה אני צריך. אנשים מבולבלים, הם מקבלים סך הכול משכורת לא גבוהה ופתאום הם מרגישים שהם בזבזו אותה על דברים שאין בהם כל כך צורך.

 יעל: איך התבלבלנו? איך הגענו למצב שאנחנו לא יודעים?

כי אנחנו נמצאים תחת השפעת הסביבה, והשפעת הסביבה היא קובעת ומבלבלת אותי. כדי לקרוא משהו מהאינטרנט, איזה מאמר רציני, אני צריך לנקות אותו עשר פעמים בזמן הקריאה, כי כל פעם קופצים כל מיני דברים ומפריעים לי.

 יעל: כל הפרסומות והסחות הדעת האלה.

כן. ממש לא נותנים לי לעיין בדבר.

 יעל: כשאתה אומר השפעת הסביבה אתה מדבר גם על כל ההשפעה השיווקית, הפרסום והתקשורת?

ודאי.

 יעל: ואם אני נמצאת היום בסביבה טובה עם ערכים יחסית טובים, וזו הסביבה החברתית שלי?

את לא יכולה להיות שם רגועה.

 יעל: זה לא יעזור לי.

רוצים להוציא אותך מזה ולהביא אותך לאיזה שוק. יושבים מיליוני אנשים בכל העולם כדי ללמוד איך אפשר להגיע אליך ובכל זאת לתפוס אותך, את תשומת הלב שלך, ולהחדיר לך את הפחד להחמיץ בכל דבר שהם רוצים.

 אורן: בוא נוסיף עוד היבט לדיון. עד כה, דברתם בעיקר על אספקטים שיווקיים מכירתיים. מפרסמים לי כל מיני מוצרים, אני עומד בפני מדף מלא דברים, אין סוף אפשרויות. בואו נכניס רגע מישור אחר לגמרי, מישור חברתי.

היום כשאני יושב בארוחת ערב עם הילדים שלי ועם אשתי האתגר הגדול ביותר שלי הוא להביא למצב שהם לא יהיו בתוך הטלפון אלא יהיו ביחד.

יעל: עם העיניים למעלה.

אורן: עם העיניים למעלה, שארוחת הערב המשפחתית לא תתנהל עם העיניים בתוך הטלפון. כשאני מנסה להבין למה אי אפשר לשים את הטלפון בצד לכמה דקות, לא חס ושלום לכבות, פשוט שיהיה בצד כמה דקות, אז לפעמים אני מקבל תשובה "אני לא אדבר עם אף אחד, אבל אם החברים יכתבו משהו, שאני לא אפספס".

התופעה הזאת לא שייכת ודאי לדור שאתה או אני גדלנו בו, אבל היום החוקרים אומרים שזו הולכת להיות המחלה הנפשית של המאה העשרים ואחת, החרדה שמא אני אחמיץ משהו.

כן.

 אורן: בהיבט הזה שמשהו קורה עם החברים שלי ואני פשוט לא מעודכן, אני מפספס דברים. עכשיו החברים שלי הם לא בארוחת ערב משפחתית, הם חיים את החיים, הם כל הזמן און ליין, כולם יודעים מה קורה עם כולם, ואני מושבת עכשיו במשך חצי שעה כשאני אשים את הטלפון בצד. אני מפספס מלא דברים, וזה מטריף אותי, אני פשוט לא מסוגל להיות בזה. זה לא שאני לא רוצה ליהנות מהחוויה המשפחתית, אולי אני מאד רוצה, אבל יכול להיות שעכשיו ממש אני מפסיד משהו מאד גדול חזק וחשוב.

אני לא חושב שזה מאוד גדול וחזק וחשוב, אלא אתה כבר רגיל להיות כל הזמן ניזון מזה, ואם אתה לא נמצא בהזנה מהם, אתה לא יכול, זה לא נקרא שאתה קיים. אתה מכניס את עצמך למתחים פנימיים גדולים מאוד, שזה כמו חמצן, אתה מוציא את עצמך מרוגע החיים, מזרימת החיים הרגילה שאליה התרגלת במשך שנים, ואז אתה גם לא יכול לחשוב.

אתה רגיל לחשוב בזמן שאתה קורא שם כל מיני אס. אמ. אסים או ווטסאפים או כל מיני דברים כאלה. אם אתה לא קורא את זה, אתה לא יכול לחשוב, על כל דבר, לא חשוב מה, כי אתה חושב זה על רקע זה, אדם כבר רגיל לחיות בצורה כזאת. ולכן אני לא חושב שאנחנו יכולים כאן בכוח לנתק, בפרט את הילדים, כי הם יסבלו, הם ישנאו את הארוחה המשפחתית הזאת. אנחנו צריכים ללכת יחד איתם עד שבאמת העניין הזה יחלוף אני מקווה.

 יעל: מה יש מתחת להחמצה הזאת, מה באמת מפחדים להחמיץ?

אנשים מרגישים את החיים שלהם ברצון לקבל המוגבר, ברצון ליהנות, ברצון למלאות את עצמם, ברצון לדעת את מהות החיים ומטרת החיים. ברצון בכלל להיות "אִין" ,(In) להיות בכל דבר, בכל מקום, להרגיש מה קורה. זו דווקא נטייה טובה כביכול, אבל הבעיה שהיא לא מתמלאת עם התוכן הנכון. אני לא יודע בשביל מה אני חי, אני לא יודע מה קורה לי באמת בכל רגע ורגע, האם אני מתקרב לאמת, הייתי רוצה לדעת ולשלוט.

מה בעצם נקרא "פחד להחמיץ"? זה פחד להחמיץ את המילוי השלם של החיים שלי, ובזה נמצאים כולם, גם גדולים וגם קטנים. רק לגדולים, למבוגרים כמוני יש הרגל מהחיים ההם שלא היו לא טלפונים ולא כלום. אני זוכר זמן שלא היתה טלוויזיה, כשאני הייתי בן 6-7 אז התחילו למכור את הטלוויזיות, את הארגזים הגדולים האלה.

 אורן: אמרת שהפחד הזה יחלוף. איך הוא יחלוף, מה יחליף אותו? בינתיים נראה שזה רק הולך ומתעצם.

כן.

 אורן: אתן לך דוגמה, אתה נותן הרצאה נורא מעניינת. אחוז מסוים מהציבור שבא להרצאה שלך כי הוא רוצה להקשיב לך, תוך כדי ההרצאה הוא חייב לבדוק מה קורה.

הם לא בודקים מה קורה, הם חייבים להרגיע את עצמם בזה שהם קשורים לרשת.

 יעל: מה זה אומר, מה מרגיע בזה?

אדם מרגיש שבלי זה הוא לא נמצא בזרם החיים, הוא לא יודע מה קורה בעולם. הוא לא יודע מה קורה במדינה, במשפחה, מה עם הקרובים, מה עם הרחוקים, החברים, מה חושבים עליו, על מה הוא צריך לחשוב. הוא צריך להזין את עצמו, בלי זה נראה לו שהוא נמצא בחלל הריק.

 יעל: אמרת שהם קשורים כרגע לרשת. לאיזו רשת, רשת חברתית כלשהי?

לא, ל-web.

 יעל: לרשת האינטרנט.

זה נותן לאדם הרגשה שהוא נמצא בחיים, שהוא נמצא בעולם הזה, שהוא מבין, עומד בזה. בכוונה כך עושים. כפי שכבר אמרתי, יש מיליוני אנשים בעולם שעובדים כדי לקשור אותנו לזה, לבלבל אותנו, ולכוון אותנו למה שהם צריכים. אותם אנשים שמשלמים למומחים האלה ברשת, משלמים הרבה כסף כדי שהרשת הזאת תעבוד בצורה כזאת כמו שצריכים האליטות, כל מיני מנהלים למיניהם, ראשי ממשלות.

יעל: אני מבינה את האינטרסים שאתה מדבר עליהם, שעומדים מאחורי זה, אבל אני רוצה להבין את המהות העקרונית. אמרת לפני כן ש"אם אני לא נמצא שם אני לא קיים", וזו באמת החוויה של הילדים שלי.

הרגשה כזאת, כן.

 יעל: הרגשה כל כך חדה כמו שאתה מתאר אותה.

כן הם לא יכולים, זה כמו להתחבר לשד.

 יעל: זה החמצן שלהם. אני זוכרת שהיינו בחו"ל, ולא הייה לנו חיבור סלולארי כמה ימים, והבת שלי פחדה שכשהיא תבוא לארץ היא לא תדע מה לדבר עם החברים שלה. זאת אומרת, זה ממש פחד קיומי כזה. אותי זה מצחיק לפעמים אבל זה באמת פחד קיומי.

אבל תחושת הקיימות הזאת פעם הייתה אחרת. היום תחושת הקיימות מתקיימת מזה שאני יודע הרבה דברים, שאני נמצא מחובר עם הרבה מקורות מידע, שאני באיזו "חוויה מולטי", אתה נמצא גם בזה וגם בזה וגם בזה, בכמה מציאויות ביחד.

רוצים למלא אותך בכול הדברים שמישהו מחליט ש"כדאי לך, לראות דווקא את זה, ולמלא את עצמך דווקא בזה".

 יעל: האם זה באמת רק אינטרס חיצוני או שמשהו גם משתנה באמת במבנה הפנימי של האדם? 

ודאי שאנחנו בנויים בהתאם לזה בדור שלנו ואנחנו כן צריכים להיות מחוברים לרשת, אבל לא לרשת הזאת.

 יעל: אלא?

לרשת אחרת, לרשת שאנחנו כולנו קשורים בלבבות שלנו. שאנחנו כולנו קשורים כמערכת אחת אנושית ואנחנו מרגישים זה את זה וחיים זה את זה. ובאמת צריכים להגיע למצב של להיות "כאיש אחד בלב אחד", זאת אומרת כל הרצונות שלנו אמנם שונים, אבל הם יתחברו יחד, על ידי מה? על ידי שיש לנו מטרה אחת. את שונה ואני ואורן וכולם שונים, כולם ועוד איך שונים, אבל כשאנחנו מתעלים מעל השוני שלנו למטרה אחת, אז פתאום אנחנו מרגישים, מגלים שהשוני שלנו הוא דווקא לטובתנו, שכל אחד יכול להשים את [חתיכת] הפאזל שלו, את הנישה שלו, ואז כולנו משיגים את המטרה האחת. 

זאת אומרת, אם אנחנו שונים אבל [נמצאים] בכוונה אחת, בזה אנחנו מרוויחים וזה מה שאנחנו צריכים. זאת אומרת, הדור שלנו בנוי כבר כדי להגיע למערכת הקשורה בינינו, מערכת שהיא קושרת בין הלבבות שלנו, הרצונות וגם המוחות שלנו, הכוונות, ואם אנחנו מגיעים לזה או שמים לב למה להגיע, אנחנו באמת עושים תיקון על עצמנו, על הנשמות שלנו ועל העולם שלנו.

אבל אם אנחנו עדיין לא מבינים בשביל מה כל זה ניתן לנו, והרצונות שלנו אמנם כולם כבר משתוקקים לאיזה חיבור בלתי פוסק כללי כדי שכול העולם שיהיה מחובר כך, אבל אנחנו עוד לא יודעים לנהל את הנטייה שלנו לחיבור כזה, אז יוצא שאנחנו מסכנים והייתי אומר שנמצאים בגלות מהמציאות האמיתית שצריכה להיפתח לנו, [נמצאים] ב"שעבוד פרעה" מה שנקרא.

 אורן: הפחד להחמיץ בשנים הקרובות הוא יקטן או יגבר?

יגבר, ודאי.

 אורן: אז לאן זה לוקח אותנו?

 זה לוקח אותנו למצב שאנחנו פעם נכיר בשביל מה זה ניתן לנו, שזה מגיע לנו מהטבע וזה לא שמישהו פיתח. מישהו מכוון לנו את זה ומנווטים לנו את הדברים האלה כל מיני מומחים שעובדים בכסף אצל אליטות, בעלי אינטרסים שונים, אבל בעצם זה מגיע לנו מהטבע של הרצון הזה והוא ניתן לנו כדי שאנחנו נגיע לחיבור בינינו.

 אורן: איך הפחד להחמיץ קשור לחיבור, ואמרת שהוא גם יגדל.

מהות החיים, מטרת החיים, החיבור בינינו למען השגת החיים העליונים, הנצחיים, השלמים, לגלות כוח עליון הוא זה שמנהל את הרשת הזאת באמת, לא כל מיני האקרים שנמצאים שם במקומותיהם.

 יעל: אמרת שזה דבר טבעי ונכון בסופו של דבר, אז איך אפשר להשתמש בפחד להחמיץ למטרות טובות, לכוון אותו למקום הנכון?

זה לא יגיע מאותם מקורות כמו עכשיו, זה יגיע דרך משבר גדול ומאלה שיכולים להסביר מהי מהות החיים האמיתית.

 יעל: מה כדאי לנו לפספס בחיים לתפיסתך, ומה לא כדאי לנו להחמיץ בחיים?

אנחנו צריכים לכבד את הנטייה הזאת להיות מקושרים ברשת, אמנם זאת רשת רעה, ממש זוועתית שאוכלת אותנו וגונבת מאתנו את כל החיים, יחד עם זה, אנחנו צריכים להבין ש"יתרון האור מתוך החושך", ולכן אנחנו צריכים להיכנס לחושך הזה, כי אנחנו באמת מפסידים שם את כול החיים ברשת הזאת, כל הזמן להיות שקועים בסמרטפונים, מצד אחד, ומצד שני דרך זה אנחנו נגיע לאור, כי אנחנו נבין שאנחנו צריכים להיות מחוברים לרשת אחרת. יש את רשת "ווב" הדוחה הזאת, ויש רשת "ווב" הרוחנית.

אורן: מה זו הרשת הרוחנית?

הרשת הרוחנית היא זאת שקושרת את הלבבות השונים שלנו לכוונה אחת, להגיע למהות החיים.

אורן: ואיך זה ירגיש שאני מקושר לבבית למישהו?

אני ארגיש את כל הלבבות שהם יחד איתי בכוונה אחת, למטרה אחת, ואנחנו באמת מתחילים שם להשיג כאלו דברים שיש לנו פחד להחמיץ, אז זה ידחוף אותנו קדימה אבל כשאנחנו נהיה בנטייה הזאת, אני ארגיש בזה את הרוגע והשלווה.

אורן: זה לא יביא לחרדה כמו עכשיו?

לא. ההפך, שלווה, מנוחה.

אורן: אבל אתה מחמיץ אולי.

לא, יחד עם הנתינה, להשיג את המטרה והפחד להחמיץ גם את זה וגם את זה.

אורן: גם פוחד להחמיץ ומה הצד השני?

וגם הרגשת התענוג מההרמוניה שאני מרגיש בטבע מפני שאני מרגיש שכולם מחוברים ולא דרך הסמרטפונים.

אורן: אלא דרך מה?

הסמרטפונים נעלמים בהרגשה המשותפת שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו ברשת, ב"ווב" הרוחני, שקושר אותנו כולנו יחד מלב ללב. כולנו, כולנו קשורים. וזה המצב שאליו אנחנו נגיע.