חיים חדשים - תוכנית 972 - תחרות חיובית

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על תחרותיות. תחרותיות זה משהו שיושב לנו עמוק בפנים, רואים את זה מילדים קטנים ועד אנשים גדולים, היא מניעה אותנו, גורמת לנו לעשות כל מיני דברים, להרגיש את ההנאות של החיים. נתבונן על תחרותיות קצת יותר לעומק.

טל: הייתי אומרת שתחרותיות הפכה להיות משהו שהוא כאילו טבעי לנו בחברה. קראתי שעד לפני מאתיים שנה חיינו בחברות אריסטוקרטיות, שהיו בהן מעמדות ולכל אחד היה ברור שיש לו את מה שיש לו, וזה בסדר שיש מלך או אריסטוקרטים שיש להם יותר.

אי אפשר היה לשנות את המעמד.

טל: כן, וכל אחד קיבל את זה שמה שיש לו זה מה שיש לו. ובערך לפני מאתיים שנה ארצות הברית התחילה איזו מציאות חדשה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ששם כביכול כולם שווים ולאף אחד אין מעמד מיוחד. ועם כל היתרון שבזה, היה לזה גם חיסרון מאוד גדול, כי מאז הבן אדם חי באיזו חרדה שיש מישהו שיש לו יותר, שישר אני מקנא בזה, אני רוצה שגם לי יהיה. כי אין מישהו שהוא גבוה ממני או נמוך אלא כולם כביכול באותו סטטוס ויש תחרות למי יש יותר.  

ובאמת מאז זה רק הולך ומתפתח וגדל, והגענו לאיזו מציאות שהיום כל דבר יש עליו תחרות. כל תוכנית ריאליטי היום לוקחת את הדברים הכי פשוטים, בישול, ריקוד, שירה, דברים שהיינו נהנים לעשות אותם בשביל הכיף, היום זה כבר תחרותי. זאת אומרת, כל החיים שלנו רוויים במקום הזה של מי ראשון, מי הכי טוב, וזה כבר הורס לנו את ההנאה, ואולי אפילו חמור מזה, מביא אותנו למקומות לא טובים. כי הרבה פעמים התחרות מוציאה מהאדם אגרסיביות, קיצוניות, דברים שאנחנו לא כל כך רוצים לראות לא בשביל הילדים שלנו ולא בשבילנו.

אנחנו רוצים קצת לדבר על עצמנו, על התחרויות שלנו ולאן צריך לקחת אותה. וקודם כל, האם התחרותיות היא משהו שמובנה בנו בטבע או שזה משהו שהוא תלוי תרבות, תלוי חברה, מאיפה זה מגיע?

תחרותיות היא ודאי בטבע שלנו. רק שהטבע שלנו שמתפתח משך אלפי שנים, מתפתח מאפס כמעט של האגו, שאנחנו בזה נכללים בטבע כמו כל החיות. ואז האדם מתחיל מזה שהאגו שלו מתחיל להגיד משהו מבפנים, מי אתה, מה אתה, למה אתה לא, למה אחרים כן, מה קורה לך, וכן הלאה. ואז אדם חושב שהוא צריך לבצע את זה. הוא לא מרגיש את הקול הפנימי הזה של האגו כמשהו זר, הוא מרגיש שזה הוא, דווקא הוא, והוא מזדהה עם האגו הזה במאה אחוז ומוכן לבצע כל פקודה שהאגו אומר בו. הוא לא הוא מרגיש אותו כזר. אם היה מרגיש אותו כזר זו הייתה הצלה. אבל כך אנחנו מתפתחים. ולכן האגו הזה שמדבר מתוכנו הוא דחף אותנו לכל מיני צורות התפתחות, זה לפי תכנית הבריאה. וגם בכל דור ודור ובתקופות שונות, אנחנו עברנו כל מיני צורות של החברה האנושית, של משפחה ובכלל מעבדות לחרות, לכל מיני מצבים. עד, כמו שאת אומרת, לפני מאתיים שנה כאילו נעשינו יותר חופשיים.

יצאנו מתוך המסגרת שהייתה קבועה לכל האנושות, בכל עם ועם היה באיזו צורה אחרת אמנם, אבל בעצם כן. והיום אנחנו נמצאים במצב של תחרותיות חופשית, צניחה חופשית הייתי אומר, ובאמת אנחנו חיים בשביל זה. אף אחד לא חי לעצמו, אלא כל אחד הוא רגוע רק בתנאי שהוא מתאר את עצמו יותר גבוה מהאחר, ממישהו אחר. ודאי שאני לא יכול להיות כרוטשילד או עוד מישהו, אבל באיזה גובה בחוג שלי אני חייב את זה, אני צריך להצדיק את הקיום שלי, אחרת אני לא יודע בשביל מה אני חי.

טל: למה אני יכול להצדיק את הקיום שלי רק אם אני מעל מישהו אחר?

כי הטבע כך דורש מאתנו, האגו שמתפתח כך דורש ממני, ואז אנחנו רואים שכל האנושות נמצאת בתחרות ובבעיות גדולות מאוד עקב זה. 90% אני חושב מהאנרגיה שלנו ומהכוחות שלנו, מהעבודה שלנו שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו עושים זה רק לשם תחרותיות בלבד, וזה נשרף ונעלם, אף אחד לא צריך את זה.

זה כמו שיש לי נניח מפעל גדול, אני עושה הרבה דברים, נניח בגדים, מוכר אותם, מקבל הרבה כסף, מראה לכולם, ושורף בעצם. כי הבית זה לא מה שאני חושב, לא נוח, ויאכטה לא, ואוטו לא, ומטוס לא, וכל מיני דברים, כול זה רק כדי לדקור את העיניים של האחרים, ואז יש לי מזה כביכול הנאה. אבל כל רגע ורגע אני צריך להיות בתחרות ובזה אני ממלא את החיים. אם התחרות הזאת הייתה נפסקת פעם, העולם היה נכנס לדממה.

טל: מה זה העולם בלי תחרות, יש כזה דבר?

אי אפשר לתאר את זה.

טל: וזה טוב?

לא, זה לא טוב. ולעולם התחרות לא נפסקת גם לפי חכמת הקבלה. התחרות היא רק בדברים אחרים, לפי ערכים אחרים. אבל תחרות כן, עד כמה שאני יכול להיות מועיל לחברה, מועיל לכולם.

טל: אם מסתכלים באמת על צמיחה, על התפתחות, לא היינו מגיעים לירח, לא היינו ממציאים כל מיני דברים אם לא היתה תחרות.

נכון, אבל כול זה לא מביא לנו תועלת, לא השגנו בזה שום דבר בגלל שאותה התחרות השלילית אוכלת את זה.

טל: מה זה אומר שהיא אוכלת את זה? זאת אומרת, אנחנו חושבים שאנחנו משיגים יותר ויותר דברים.

כי אנחנו עושים את זה לשם תחרות, זאת אומרת לשם גאווה, וכשאני מתגאה זה בסדר, אני בזה כאילו גמרתי. עכשיו, הוא עולה עליי במשהו אחר, אז אני צריך שוב לעלות עליו. זאת אומרת, אנחנו בונים איזה בור, לתוך הבור הזה אנחנו זורקים את כל היגיעות שלנו, את כל ההישגים שלנו, הכול, רק כדי להתגאות מעל הבור הזה עד כמה כל אחד מראה את עצמו יותר מהאחר. אין שום תועלת לשום התפתחות שלנו.

תראי כמה כסף אנחנו זורקים לחימוש, לכל דבר. בשביל מה אנחנו צריכים אלפי סוגים, אלפי בגדים וכולי? אף אחד לא נהנה מזה, זה רק כדי להרגיע את התשוקה הזאת לגאווה.

טל: אז קודם כל מעניין באמת מה זו התשוקה הזאת לגאווה שבוערת בנו, זה הצורך של כל אחד להיות מיוחד, לממש את עצמו? מה זה הדבר הזה בתוכנו שחייב את המילוי הזה, את הגאווה הזאת?

כל אחד צריך להיות מיוחד, מאיפה יש לנו את זה? מהבורא שהוא אחד יחיד ומיוחד, ואנחנו נמשכים ממנו ורוצים להידמות לו. ולכן כל אחד כאילו רוצה להראות לשני שהוא יותר קרוב לבורא, רק שזה בתת ההכרה ואנחנו לא מבינים מאיפה בא עניין התחרות.

טל: אתה יכול להסביר מה זה אומר?

אנחנו לא בזה, אנחנו לא מבינים, זה פועל בנו אינסטינקטיבית.

טל: זה נשמע שאנחנו כמו ילדים קטנים שמנהל אותנו משהו שמעוור אותנו ודוחף אותנו ובסופו של דבר הורס אותנו, ואין לנו שליטה בזה. זאת המציאות?

כן. עד שאנחנו מגיעים בכל זאת למצב שבן אדם מתחיל ממש להחליט, הוא מרגיש שזה לא בשבילו, שזה לא הוא וזה לא מביא תועלת. הוא מתחיל לעשות ביקורת על זה ואז הוא מוכן לעזוב את הכול. אנחנו רואים שבדור הצעיר זה כבר לא כך כמו שהיה.

טל: כן, למרות שאני כן רואה הרבה תחרותיות גם בדור הצעיר.

כן, אבל היא כבר אחרת. יש תחרותיות גם בצורה אחרת, אולי אפילו בצורה שלילית. אני לא צריך ולא זקוק לכלום, ובזה אני חופשי ואני מתגאה בזה.

טל: השאלה היא עד כמה התחרותיות הזאת באה מתוך האדם או שזה משהו שהחברה משפיעה עליו, מחנכת אותו?

בסופו של דבר זה בא מהחברה, חוץ מאלו שמגיעים לחכמת הקבלה, ואז יש להם תחרותיות עם הטבע שלהם, של עצמם, שאדם נלחם עם הטבע שלו. אבל בלי תחרותיות אין חיים.

טל: תיכף נגיע גם לזה, אבל מה בעצם עושה לאדם התחרותיות הזאת, באיזה אופן זה משפיע עליו?

זה מעמיד אותו כאדם, כשהוא למעלה מהבהמה חייב כבר להיות בו משהו כמו "בשביל מה אני חי, למה אני חי, איך אני מעמיד את עצמי?" גם בחיות אנחנו רואים שישנה תחרותיות, לא יותר מדי בצורה כזאת, אבל כן. גם בצמחים. בדומם אנחנו לא רואים, אבל גם בהם בטוח שישנה ההרגשה הזאת, הכוח הזה של התחרותיות.

אבל כאן אנחנו מדברים כבר על תחרותיות אחרת, כשאדם מתעלה מעל הטבע האגואיסטי שלו ויוצא מתחרותיות שלילית שהיא ללא ספק לא נותנת לו כלום בחיים, גומר הכול עם חשבון שלילי, והולך לעולמו, אז יש כאן עניין של תחרותיות חיובית. עד כמה שהוא משקיע את עצמו בתוך החברה  האנושית, בתוך הא-לוהות, שזה אותו דבר בעצם, עד כמה הוא משקיע מחוצה לו, ואז ההשקעה הזאת שהוא עושה מחוצה לו, היא ההשקעה שבאמת משתלמת, כי טוב שיש על זה תחרותיות והיא תחרותיות נצחית, שאני רוצה להידמות לא-לוהים. אני נמצא כאילו בתחרות עם הבורא.

טל: למה צריך את התחרות הזאת, למה זה כזה יסוד בחיים שלנו?

אחרת אין התפתחות.

טל: כי הטבע הוא כולו תחרות, על משאבים, על בני זוג, כאילו הכול הוא מאבק כזה.

מאבק, כן, מי ישלוט.

טל: כן. וגם אצל בני אדם זה חייב להיות ככה?

כן. גם בעל הסולם כותב ב"הדור האחרון" שהתחרות לא נעלמת, ואפילו גם בחברות המתוקנות שיקומו, שם האנשים, כולם, יעבדו למען הזולת, ודווקא שם אנחנו נראה את התחרות, החיובית אמנם, אבל ממש תחרות שתימצא בפריחה.

טל: אבל תחרות תמיד מרגישה לי כדבר שלילי כביכול, כי תמיד אתה רוצה לנצח מישהו.

כן? יש לך ילדים?

טל: כן.

את לא אומרת לפעמים לילדים, "תראה איזה ילד יפה וטוב, איך הוא יודע לעשות, לשבת, לשחק, וכולי." את אומרת ככה?

טל: לפעמים.

לפעמים.

טל: עוד לא יצא לי הרבה.

הוא יגדל, ואת תעשי את זה.

טל: כן.

אז מה זאת אומרת, למה את דוחפת אותו לתחרות?

טל: זאת השאלה, כי האם אדם לעד יצטרך למדוד את עצמו לפי מה שאחרים עושים, או שמתישהו הוא יוכל לסגל לעצמו איזה סרגל פנימי?

לא. הוא צריך לקבל דוגמה. הוא צריך לקבל איזה סטנדרט, משהו שימדוד שככה זה טוב, וככה זה רע, כלפיהם אני צריך. אם לא היו בעולם אנשים יותר חכמים ממני, לא הייתי גדל. איפה הקנאה, איפה הכבוד? ככה אין תחרות.

טל: אין לאדם יכולת שיהיה לו סרגל פנימי שהוא מודד את עצמו כלפי הישגים, כלפי עצמו. לפי הצלחותיו בעבר ובהשוואה לעתיד?

לא. "כלפי עצמי אני רגוע. אין לי שום קנה מידה כלפי עצמי. רק אם אני ממש מסתכל על הזולת ומקנא בו". קנאה היא האנרגיה של ההתפתחות.

טל: אפילו אם יש לי שאיפות גבוהות, דברים כמו שאפילו אמרת "אני רוצה לגלות את העולם הרוחני".

אז גם את מקנאה. את מקנאה בכל האלו שכבר גילו את זה, שנמצאים בעולם הרוחני, שמרגישים, שחיים בו, חווים אותו.

טל: מה שאני מבינה זה שאדם עם עצמו לעולם לא יוכל לזוז. הוא תמיד יצטרך מישהו שימשוך אותו.

ודאי, כן. כוח ההתפתחות הוא כוח הקנאה.

אורן: כשאתה מסתכל על חברה שגדלים בה אנשים, נניח ילדים או מבוגרים, לא חשוב מה, שחיים באותה חברה, למה אצל אחד אנחנו נזהה יותר יצר של תחרות ואצל אחר פחות, מה ההבדל ביניהם?

זה ההבדל בגודל של הרצון הכללי שלו, עד כמה שהרצון הכללי הוא גדול או קטן.

אורן: מה זה אומר הרצון הכללי?

הרצון הכללי, הרצון ליהנות, שאז הוא בוחר באופי של ההנאה ורואה את האחרים כדוגמה ליהנות, כמו שהם.

אורן: בוא נתמקד באדם שהוא יותר תחרותי. נניח שאני וטל גדלנו באותה חברה, אני יותר תחרותי והיא פחות. אז מה מאפיין אותי, האדם התחרותי, מה יש בי שיש בה פחות?

רצון.

אורן: איזה רצון?

רצון ליהנות.

אורן: אדם תחרותי רוצה ליהנות יותר מאדם לא תחרותי?

ודאי.

אורן: ומה, זה נותן לו, דרייב?

כן. זה דוחף אותו.

אורן: אלה הם נתונים מולדים?

בהחלט.

טל: אז כאילו כדאי לי להיות אדם תחרותי, אם ככה אני אתפתח יותר.

אם את נכנסת בין האנשים כאלה, אז את יכולה ללמוד מהם, לקבל מהם "וירוס".

טל: מה זאת אומרת, איזה וירוס?

וירוס של תחרות.

אורן: זאת אומרת, אפשר לרכוש את זה, אפשר לרכוש את היצר התחרותי.

כמו שאת אומרת לילד הקטן "תכנס, תראה איך שהם עושים, תעשה גם כך וכך". כן.

אורן: האם יש הבדל בתחרותיות בין גברים לבין נשים, ביצר התחרותיות?

כן.

אורן: מה ההבדל?

אצל נשים הכוח ההגנתי יותר חזק. הן מעדיפות להיות בטוחות במה שיש להן, ולא לסכן את עצמן לשם תחרות.

טל: כך המחקרים באמת מראים, שנשים פחות תחרותיות ומעדיפות לשתף פעולה יותר מגברים.

מהטבע, כן.  

טל: אז אתה אומר שזה לא מתוך רצון לשתף פעולה, אלא ממקום של הגנה עצמית.

ודאי. אישה חייבת הגנה עצמית, יותר מגבר.

אורן: דיברנו עד כה על תחרותיות. עכשיו אני רוצה להוסיף עוד מושג לדיון שלנו, "ייחודיות". כל אדם מרגיש שהוא מיוחד.

כן.

אורן: או שהוא רוצה להרגיש שהוא מיוחד, או שאוהב לחשוב על עצמו שהוא מיוחד.

לא, הוא באמת מרגיש שהוא מיוחד. זה קיים מהיסוד שלו.

אורן: אז כל אדם ביסודו מיוחד. מה הקשר בין יצר התחרותיות לבין היכולת שלי לאתר את הייחודיות שלי ולממש אותה עד למקסימום האפשרי?

זה בדיוק מה שאמרת.

אורן: מה?

שאני צריך לממש את הייחודיות שלי.

אורן: אני צריך.

כן.

אורן: איך התחרותיות מסתדרת עם עניין הייחודיות והמימוש שלה, התחרות עוזרת לי באיתור שלה ובמימוש שלה או להיפך?

אני לוקח את הייחודיות שלי ואותה אני מעלה בתחרות, שאני המיוחד. לא זה שאני בדיוק כמוך כמו שני פסלים, או שאני יותר גבוה או שאתה יותר גבוה, אלא שאני שונה ממך.

אורן: התחרותיות עובדת יותר במונחים של "מי יותר ומי פחות".

נכון.

אורן: ובמה הייחודיות מתבטאת?

בצורה איכותית.

אורן: היא ממש מבדילה אותי מאחרים. זאת אומרת, אני לא סתם רוצה להיות יותר, אני גם רוצה להיות שונה ונבדל ומיוחד.

כן.

אורן: אני רואה שאתה מתייחס גם לתחרותיות וגם לייחודיות כדברים מאוד מאוד חיוביים.

אלו כוחות הטבע שניתנו לנו כדי להשתמש בהם. אם משתמשים נכון או לא, זה כבר תלוי בנו, בבחירה שלנו, אבל להשתמש בזה ודאי שכדאי.

טל: בתחילת השיחה אמרת שאם היינו רואים את היצר התחרותי שבנו כדבר זר לנו, היינו מצליחים להשתמש בו בצורה נכונה. מה זה אומר לראות את התחרותיות שבי כדבר שהוא זר לי, את האגו שלי כדבר זר לי? איך לזהות בתוכי את הדבר הזה שגורם לי להתחרות?

אני לא רואה את ה"תחרותיות" כדבר זר, כדבר מוזר ושזה דבר רע. אני רק בעד זה שיחד עם כל התכונות האלו, שנמצאות באדם מלכתחילה מגיעות אלינו מהבורא, גם נדע איך נכון להשתמש בזה, כדי להגיע למצב שטוב לי, טוב לכולם, ובאמת מגיעים למצב הטוב.

טל: אז מאוד ברור שיש בוודאות משהו בתחרותיות כפי שהיא כיום, שהיא מזיקה, ואת זה אנחנו צריכים לדעת לזהות.

בצורה כמו שהיא נמצאת בכלל.

טל: מה אנחנו צריכים לזהות בעצמנו כדבר שהוא זר או לא רצוי שצריך להחליף אותו?

את האגו שלנו שדוחף אותנו לתחרותיות. אם אנחנו לא נשתמש באגו כדחף לתחרות, אלא שאני אבנה כזאת חברה שבה הדחף לתחרות יהיה להיות יותר מאחרים בטוב, בלהגן על החברה, להיטיב לאחרים, לנזקקים, וכן הלאה. בצורה כזאת זו כבר שאלה אחרת, איפה אני נמצא בחברה שאני חי בה, איך מכבדים אותי, איך אני תופס מקום בחברה. שאני בגאווה, אבל באיזה סוג של גאווה אני נמצא? שאני תורם לחברה יותר מכולם.

טל: אז בכל מקרה זה האגו שדוחף אותי בכל פעם?

אבל האגו הזה כבר אגו חיובי.

טל: מה זה "אגו חיובי"?

זה כבר "עזר כנגדו", הוא כבר מתחיל להעביר אותי לצד השני, שאני יכול להתגאות, שאני יכול להיות יותר מכולם, ושכולם באמת יידעו עליי שאני מיוחד, אבל על ידי מה? על ידי זה שאני גרמתי טוב לחברה.

טל: מה בעצם משתנה, רק המטרה ששמתי לנגד עיניי, במה אני הולכת לנצח את כולם, או שזה משהו בפנים שהשתנה?

כאן יכול להיות בין "לא לשמה" ל"לשמה". יכול להיות שאני עושה את כל הדברים הטובים האלה לחברה רק כדי שיעשו לי פסל זהב בכיכר העיר.

טל: יכבדו אותי.

כן. או שאני עושה את זה רק "לשם שמיים" מה שנקרא, שאני רוצה להיות כזה. אני בעצמי חייב להרגיע את הסיפוק שלי, הכבוד העצמי, בזה, או יכול להיות שאני עושה את זה ממש "לשם שמיים" מה שנקרא, אני לא רוצה אפילו שמישהו יידע ואני עושה את זה כיוון שאני פשוט רוצה להזדהות עם הבורא. זו מין תחרות עם הבורא.

טל: "תחרות עם הבורא" זה נשמע מעניין, איך נראית תחרות עם הבורא?

ככה, כי הוא הטוב ומיטיב, הוא עושה הכול טוב, אבל ה"טוב ומיטיב" הזה נפתח במידה שאני גם כמוהו.

טל: אז אני עושה תחרות עם הבורא, "איך אני יכולה להיות כמוך?" להשיג את הבורא בתחרות.

כן.

טל: אני רואה סביבי הרבה מאוד אנשים שמרגישים את הצורך הזה במימוש ובכבוד הזה מהחברה, המטרות שהם שמים לנגד עיניהם הן בעצם מטרות טובות, איך אני אתרום, מה אני אעשה, איך אני אמציא את הדבר שייטיב עם כולם, מטרות חיוביות של תרומה לחברה. אבל נראה לי שהדבר שאתה מדבר עליו, התחרותיות החיובית, היא משהו קצת אחר. זאת אומרת, זה לא שאנשים הולכים עכשיו לתרום לחברה ולקבל את הכבוד על זה.

זה העניין, אבל גם לקבל כבוד זה טוב. זאת אומרת, זה כבר לטובת החברה, זה שהמוטיב שלו כבר משהו אחר.

טל: אותם אנשים גם סובלים, אם הם לא מוצאים את העבודה בנתינה, הם סובלים מזה שהם לא מצליחים.

נכון, אבל בכל זאת הם עושים את זה לשם הכבוד, לשם האגו שלהם. וישנם אנשים שמשתדלים לעשות את זה כבר בצורה אחרת, שלא יקבלו פיצוי בשום צורה. זה נקרא "לא לקבל שכר", הם לא רוצים לדעת שעשו טוב או לא, שמישהו נהנה מזה או לא, שמישהו מכיר אותם, ודאי שהם לא רוצים לדעת, וכן הלאה. זאת אומרת, יש פה כל מיני דקויות בתגובה על הדברים הטובים שהם עושים, הם צריכים להיזהר מאוד שלא תהיה בזה שום נגיעה משלהם.

טל: האם בזה האדם נעשה חופשי מהסבל הזה שהוא לא מקבל את הכבוד או לא זוכה להצלחה?

יש לו תחרות מאוד גדולה עם עצמו. ודאי שהוא צריך להשתדל לאתר בטבע כאלו כוחות שעוזרים לו להתעלות למעלה מהטבע שלו, לקבל באיזו צורה פיצוי עבור מעשים טובים.

טל: למה כדאי לאדם, לנו כחברה, להגיע לתחרות החיובית, במה זה ייראה שונה מהיום?

זה סיפוק פנימי. אם אני מקבל אפילו איזו תודה ממישהו, זה כבר  פועל עליי וזה כבר שכר ואני לא רוצה את זה, אני לא רוצה אפילו לדעת, אם אפשר, שאני עושה משהו טוב או לא. זה מקרב אותי לבורא, בצורה כזאת אני הכי דומה לו.

אורן: דיברת הרבה על הבורא. מהו "הבורא", מיהו הבורא?

כוח השפעה ללא שום קליטה בחזרה. השפעה חלוטה.

אורן: מה זה אומר "השפעה"?

"השפעה" זה נתינה ואהבה מחוצה לו, לכולם, ללא שום חשבון.

אורן: איפה נמצא הכוח הזה, בידי מי?

הוא לא נמצא בידי אף אחד הוא נמצא בטבע. וכל אחד שעושה את עצמו במשהו דומה לכוח הזה, הוא מרגיש שהכוח הזה קיים ובמידה הזאת הכוח הזה מתחיל למלאות אותו.

אורן: אמרת שההתפתחות הגבוהה ביותר היא כשאדם נכנס לתחרות עם הבורא. למה התכוונת? איך אני מנצח בתחרות הזו, מה זה "לעשות תחרות עם הבורא" ואפילו לנצח?

כמו שהבורא נקי מכל נגיעה אישית מההתחלה, מהאמצע, והסוף של כל הפעולות והחשבונות, כך גם אני רוצה להיות.

אורן: זה אפשרי?

כן. זה נקרא "גמר התיקון של האדם".

אורן: שהוא מגיע למקום ראשון?

כן.