חיים חדשים - תוכנית 984 - מרירות ומתיקות בחיים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום אנחנו נרצה לשוחח עם הרב לייטמן על אחת התחושות המעיקות ביותר שיש לנו בחיים, תחושה של מרירות. ננסה להבין אותה קצת יותר לעומק מהרגיל על מנת להתקדם אל חיים חדשים.

ניצה: נושא של מרירות, מרור, זה מוטיב שחוזר על עצמו בסיפור מצרים. אנחנו יודעים שבליל הסדר, בחלק מקערת החג יש מצה ויש מרור ויש עוד כמובן עוד דברים אבל היום נרצה להתמקד דווקא בעניין הזה של המרור. נרצה להבין את ההרגשה המאוד מיוחדת של מרירות, שבני ישראל הרגישו במצרים. ננסה כמובן להבין גם בהמשך אם היא רלוונטית גם להיום או שהיא שייכת לאיזו הרגשה היסטורית, שאנחנו אוכלים רק כדי להיזכר בה. נתחיל בשאלה הראשונה, מה מסמלת אכילת המרור בפסח?

קודם כל בכלל מהו מרור בחיים שלנו.

ניצה: מהו מרור?

אנחנו יצורים מאוד מיוחדים. קודם כל, כל הבריאה היא בכלל רצון ליהנות. ממה שאנחנו נהנים, אנחנו מכנים את זה "מתוק". וממה שלא נהנים, אנחנו מכנים את זה "מר". הכול תלוי בדרגת המרירות וההכרחיות. הרבה מאוד נתונים יש בזה.

כל החיים שלנו הם בין מר ומתוק. אמת ושקר זה לא כל כך מדאיג אותנו. כי אם הרצון שלנו הוא הטבע שלנו, הרצון ליהנות, אז אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל הכי חשוב בשבילי זה להרגיש מתוק. אמת ושקר אני יכול להשאיר לאחר כך, אבל קודם שיהיה מתוק. מי שמבין את הטבע שלנו, מודע לזה, מודה בזה, כבר אפשר לדבר אתו בצורה רצינית, הוא כבר עומד עם הרגליים על הקרקע ומבין שזה האדם. ולא רק אדם, גם דומם, צומח וחי, חוץ מאדם.

אם כך, אנחנו רואים שכל החיים שלנו הם מתחלקים בין מר למתוק, אך ורק, ממינוס עד פלוס, עד אין סוף ממש, ויש ביניהם כל מיני הבחנות. ודאי שאני לא מדבר על הטעם שבפה, כמו שאנחנו רגילים, כמו דבש, חמוץ, מר, אלא אני מדבר על הרגשת הטעם ברצון עצמו. שיש לי רצונות ואני כך בנוי, ולכולנו יש רצונות נניח במערכת האגואיסטית שלנו, זה נקרא "אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות", זו הסקאלה. "אוכל מין משפחה" יש גם לחיות, ו"כסף כבוד מושכלות" זה רק לבני אדם. אז מתוך ששת הקריטריונים במה שאני מרגיש מתוק, אני אומר "אלה חיים טובים". אני נמשך לזה, אני שומר על זה, אני רוצה לקרב את עצמי אליהם או אותם אלי.

וההפך, אם אני כרגיל מרגיש מר בזה, ב"אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות", אז בהתאם לזה, בצורה אינסטינקטיבית, אני מתרחק מהם. או מאין ברירה, כמו נניח תרופה מרה, אני חייב לקבל. ואז מה אני צריך לעשות? אני צריך לפצות את עצמי, זאת אומרת, להתעלות מעל ההרגשה המרה עם ההוכחות שאחר כך אני ארגיש מתוק.

ניצה: זאת אומרת, אתה מוכן באותו רגע לקחת משהו שהוא מר באופן רגעי כי אתה יודע שבהמשך יהיה לך טוב מזה.

כן. ולא אכפת לי אמת ושקר. לא אכפת לי, זה הכול פילוסופיות, אם זה מנותק מהמציאות, המר והמתוק, אין בזה שום כוח. כי אנחנו רואים מתוך ניסיון החיים שלנו של אלפי שנים שאנחנו מכירים את עצמנו, שהאמת והשקר הם בסך הכול כדי לעשות מזה כל מיני תרגילים על בני אדם או בן אדם על עצמו, וכל פעם זה משתנה, אבל הטבע שלנו כל הזמן דורש מאתנו כמה שיותר להתקדם למתוק ולהתרחק מהמר.

אבל אם נכוון את כל השכל שלנו, את כל עוצמות הכוח שלנו להשיג את המתוק ולהתרחק מהמר, גם לא נצליח. האנושות רוצה את זה, אבל לא כל כך מצליחה, כי אנחנו נמצאים בהרבה מאוד שילובי הגדרות מה זה "מר" ו"מתוק". וזה לא סתם מקור אחד, אלא "אוכל, מין, משפחה", אני איכשהו צריך לחלק, איפה יותר מתוק ופחות מתוק, ומכל הזמנים, האמצעים והאפשרויות. אחר כך "כסף, כבוד, מושכלות", מה מר יותר, מתוק יותר, איפה כן ואיפה לא, איך אני משיג. אני לא יכול להשיג את הכול ובצורה אופטימלית או אפילו מרבית, אני לא מסוגל. לכן אני מתחיל לברר, מתחיל לבדוק מה בהישג ידי, הלימודים שלי, המקצוע שלי, עבודה עם קהל וכן הלאה. זאת אומרת, איך אני בונה את החיים שלי כדי להגיע לכמה שיותר לפי הטבע שלי, לפי מה שאפשר בחברה שאני נמצא, בזמן שאני נמצא, במדינה שאני חי. זאת אומרת בכל הנסיבות, איך אני מגיע עם מה שאני מבין מה בשבילי יהיה המתוק ביותר. וכך האדם עושה חשבון.

חוץ מזה זה ודאי עניין הבריאות, הכסף, העצלות וכן הלאה, שאנחנו כאן צריכים לעשות חשבונות. וכשאנחנו עושים חשבונות, החיים שלנו נראים לנו מוגבלים ולא כל כך מוצלחים ואנחנו מסתפקים בקצת מתוק, העיקר שיהיה לי קצת משהו על הנשמה וזה מספיק כדי להתקיים.

אבל יש לנו כאן עוד בעיה, שהאנושות כולה, שהיא על ידי התמריץ שיש לה, שהיא כולה נמשכת למתוק, היא מגלה שהמתוק הזה כל הזמן כמה שרצים אליו, מתרחק עוד יותר מהר.

ניצה: הוא בורח.

כן. ובורח בצורה מאוד מאוד ערמומית.

ניצה: מתוחכמת.

כן. ואנחנו לא משיגים. לא משיגים, אפשר להגיד את זה על האדם הפשוט והאדם החכם ביותר, האדם שהוא כשליט והאדם כעבד, מושפל וכן הלאה, לא חשוב. אנשים לא משיגים את המתוק. כמו שאומרים שבסוף החיים בא מלאך המוות עם החרב וטיפת רעל על קצה החרב אבל מתוק, כך הזוהר הקדוש מספר לנו. והאדם מאין ברירה פותח את הפה, הוא יודע שזה רעל אבל זה מתוק והוא חייב לפתוח את הפה, ואז מקבל את הטיפה האחרונה ובזה גומר את החיים. כל המרוץ שלו אחרי מתוק נגמר בטיפה שהיא מתוקה וממיתה. זו קצת הקדמה לעניין.

כול מה שאנחנו רואים זה בעיניי העולם הזה רגיל. אבל באו חכמים ואמרו שאי ההצלחה שלנו בלהשיג את המתוק, היא בגלל שהגדרת המתוק בעינינו היא לא נכונה.

ניצה: זאת אומרת, מראש אנחנו מגדירים מתיקות בצורה אחרת.

כן. מה שנראה לי עכשיו מתוק, זה פשוט שקר גדול מאוד. כמו שאני הולך עכשיו נניח לאיזה סופר ואני קונה שם את הסוכריות או העוגות המתוקות ביותר שיש, אבל א', הם רעלים, ואת זה אנחנו כבר שומעים וקוראים בהרבה מקומות. וחוץ מזה זה לא מתוק אמיתי, זה רק כדי לשחד אותי, כדי לשקר לי שזה מתוק, אבל זה לא באמת מתוק. אלא זה ממתיק מלאכותי שמשחק על קצה העצבים שלי כך שארגיש את המתוק, אבל האמת זה לא. והחכמים מגלים לנו שכל זה מתפתח יותר ויותר בחיים שלנו, שבסופו של דבר אנחנו מתפתחים ברצון לקבל שלנו הכללי והגדול שיהיה, ואנחנו דורשים יותר ויותר מתוק, ודווקא ככול שפועלים יותר, ככול שעובדים יותר, ככול שרוצים להצליח יותר, מצליחים דווקא פחות ופחות. עד שאנחנו מגיעים לייאוש, לסמים, לכל מיני דברים כאלה, ואנחנו לא מוצאים שום דבר בעולם שלנו שהוא טוב.

ניצה: זאת אומרת, אדם מתעייף בעצם מהרדיפה אחרי הניסיון להשיג את המתיקות של החיים, ואז הוא נופל לאיזה מצב של ייאוש?

כן. וזה העניין כאן, מה אנחנו עושים הלאה? באו חכמים ואמרו, תסתכל טוב טוב על החיים שלך, ותבין שבמהירות שאתה נמצא, במנגנון, במערכת שאתה נמצא, אתה לא תוכל להשיג מתוק אף פעם. לא תוכל כאן במשך החיים האלה לבנות חיים מתוקים ולא מעבר לחיים האלה, אתה אולי מדמיין לעצמך שמצפה לך שם גן עדן עם כל מיני מתנות והבטחות, אז אין. אתה פשוט נמצא בהפסד מכל הצדדים. ואם אתה רוצה להבין למה ואיך, אז אתה צריך לבדוק, מה באמת יכול להיות סגנון החיים שלך, מה בסגנון החיים שלך מר ומה בהם מתוק.

ולכן כאן אנחנו נתקעים בשאלה, מה זה באמת מר ומתוק? ואנחנו מתחילים לחקור ולהבין שהבעיה שלנו היא לא במר ומתוק, אלא ברצון שלנו ליהנות, ואותו אנחנו צריכים לכוון בצורה אחרת. אנחנו צריכים לתכנת אותו למצב אחר לגמרי. שאני ארגיש מתוק לא בזה שאני מקבל מכולם, שאני רוכש ומושך לעצמי, כי בזה אני אף פעם לא אהיה שבע ולא יתנו לי את זה. ואנחנו רואים שבמשך הזמן אנחנו רק נכנסים לייאוש גדול יותר, המסוכן בכלל לחיים ולקיום האנושי. אלא אם אני רוצה לעשות משהו, אני חייב לשנות את החיים שלי בצורה קרדינלית, עקרונית, ב-180 מעלות.

זאת אומרת, שמה שנראה לי עכשיו שאני נהנה מזה שאני מקבל ומקבל, ובכל הקבלות האלה משתדל לקבל קצת מתוק, כמו הדבורה שמוצצת קצת מכאן וקצת מכאן ומעבירה את הצוף הזה לכוורת שלהן, אבל זה לא הולך לי, וזה גם לא ילך. אני צריך לשנות את הגישה העקרונית שלי לתענוג וייסורים, למר ומתוק.

שאני ארגיש מתוק בדברים בלתי מוגבלים בחיים שלי, שאף אחד לא יכול להתחרט ואף אחד לא יכול להפריע לי, ולזה יש רק דבר אחד, להשפיע לזולת. לא לקבל את כל הדברים האלה מהסביבה, מהחיים, מכול העולם, אלא לתת. אם הייתי בנוי, נברא בצורה כזאת שאני מקבל תענוג מזה שאני נותן ולא מקבל, והייתי נהנה מזה, ממש נהנה, אף אחד לא היה מפריע לי. אני יכול ליהנות מכל החיים שלי כל הזמן, לתת כמו אותה הדבורה, לתת לזה ולתת לזה וליהנות כל הזמן מזה שאני נותן, למה אני לא יכול?

ניצה: אתה בעצם אומר לי שהקבלה היא מוגבלת והנתינה היא לא מוגבלת, היא פתוחה היא אין סופית?

כן. אבל אני לא מדבר על קבלה ונתינה, אלא מתוך מר ומתוק. איפה אני מוצא את המתוק? זאת אומרת, אני צריך לתכנת את עצמי למשהו חדש, למשהו אחר.

ניצה: שהמתיקות שלי נמצאת דווקא בנתינה ולא בקבלה?

כן. ואז אם אני מחליט שזה אפשרי, זאת הפעולה האפשרית היחידה שנמצאת לפני, ואף אחד לא יתנגד, כי לזה אין לי שום מתחרים. ואני יכול להיות בזה מוצלח וליהנות בלי הגבלות בכל דבר ודבר, רק לחשוב איך אני עושה טוב לזולת במקום שאני אסתכל על כל הזולת ואחשוב איך לנצל אותו, ואנחנו כל הזמן רק כך מסתכלים בחיים, ולפי זה אני רואה את צורת החיים וצורת העולם, איך לנצל אותו.

אבל אם אני אסתכל עכשיו על העולם בצורה של איך אני יכול להשפיע לו, לגרום לו טוב, אני פתאום מתחיל לראות את כל הדומם, צומח, חי, מדבר, בצורה אחרת לגמרי שנקרא "רוחנית". אני אראה אותם בצורה חדשה, לא בצורה של משתמש אלא בצורה של מספק, נותן, מחיה. ואז במקום את העולם הזה, אני אראה את העולם העליון, ממש כך. זאת אומרת, שאני לא אראה דומם, צומח, חי, מדבר, כמו שאני רואה אותם עכשיו בחוש הקבלה, אלא אני אראה אותם בחוש הנתינה, בחוש האהבה. כשאני מסתכל עליך עכשיו אני רואה ידיים, רגליים, אף, אוזן, גרון, שערות, משקפיים, לא חשוב מה, את הכול אני רואה בכמה אני יכול ליהנות ממה שאני רואה לפני, אם אני רוצה או לא, כי זאת ההסתכלות הטבעית שלי מלכתחילה, אני בנוי בצורה כזאת, זאת התוכנה הפנימית שלי. ולכן אני רואה את הדמות שמצטיירת בי אחרי כל מה שאני יכול לקבל ממך. איך ליהנות ממשהו לפי טעמי, לא לפי טעמי, זה כך וזה כך, ואז אני מצייר את הדמות שלך לפי מה שאני מקבל. אבל אם הייתי משתמש בך בצורה אחרת, שגם כאן אני משתמש, אבל באיך להיטיב ולתת ללא שום חזרה לעצמי, כי אני נהנה כבר מזה שאני נותן, הנתינה עצמה בעצם היא תענוג, אז הייתי רואה דמות אחרת לגמרי, כמה אני יכול לתת לכל המרכיבים שלך.

זאת גישה אחרת, עולם אחר, ראיית עולם אחרת. אפשר להגיד שיש כאן בסך הכול שינוי פסיכולוגי ולא יותר, אבל השינוי הזה הוא שינוי מהותי. כי בזה אני משנה את ההתנהגות שלי, בזה אני רואה מציאות חדשה, אני רואה עולם חדש, היחס שלי לעולם הוא חדש. אני נהנה, אני נמצא במצב שאני לא משתמש באגו שלי אלא בצורה הפוכה, למעלה ממנו, עד כדי כך שאני מתנתק מהרגשת המקבל וכולי עובר להרגשת הנותן. ואז אני לא מרגיש שאני חי את החיים כמו שכולם חיים, אני בעצם חי את חיי העולם הבא.

ניצה: האם בתיאור של החיים החדשים שתיארת עכשיו, כשאני נמצאת באיזו השפעה, שם נמצאת המתיקות האמיתית?

המתיקות האמיתית נמצאת בי, ביחס שלי למישהו.

ניצה: היא נמצאת בי?

לא, אני לא צריך לקבל את המתיקות הזאת ממך. אני נותן, ולכן אני מספק את עצמי במתיקות הזאת ולא שאני זקוק בך. אלא ככול שאני נותן לאחרים, ככול שאני מוציא מעצמי רצון, יחס יפה וטוב לאחרים, אני מפנה אצלי מקום למתיקות.

ניצה: התיאור הזה מדהים. ועכשיו אני רוצה לנסות להבין באמת מה המטרה של הרגשת המרירות הזאת, ומה באמת הרגישו בני ישראל במצרים כשהרגישו את הטעם המר?

הם רצו לצאת ולא יכלו.

ניצה: לצאת מאיפה?

מלקבל, מהתוכנה הישנה לתוכנה החדשה. בתוכנה החדשה הם הרגישו שהם עוד לא יכולים, לא מסודרים להתחיל כך לעבוד עימה. ובהרגשה הזאת זה נקרא שהם נמצאים בעבדות פרעה במצרים.

ניצה: זאת אומרת, שאפשר לקרוא "מצרים" לתכנות הטבעי של האדם? שיש לו את התכנות הזה של הרצון שלו לקבל?

כשאנחנו מתחילים לעבוד במתוק, אז אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה שהתוכנה הקודמת היא מרה.

ניצה: זה מעניין. זאת אומרת שהמרירות מתחילה להיות מורגשת בי, באדם, רק כאשר כבר הגדרתי לעצמי את המטרה. שאני רוצה עכשיו שהמתיקות החדשה שלי, שאני עכשיו מגדירה אותה, היא תהיה בעצם השפעה.

וזה נקרא "שבע שנות רעב".

ניצה: ואז אני מתחילה להרגיש את המרירות?

כן.

ניצה: זאת אומרת, את הפער בין התוכנה החדשה לישנה.

ושום דבר לא השתנה. כמו שהאדם היה קודם, כך הוא גם עכשיו, אבל קודם היה לו מתוק "שבע שנות שובע", עכשיו זה מתחיל להיות "שבע שנות רעב".

ניצה: כשאתה אומר ששום דבר לא השתנה, אתה מתכוון שמסביב שום דבר לא השתנה?

לא.

ניצה: זה לא שמישהו הפך להיות אלי יותר אכזרי פתאום?

לא, לא. העולם כמנהגו נוהג.

ניצה: זאת אומרת שהיחס שקבלתי מבחוץ נשאר אותו דבר. מה שהשתנה זה היחס הפנימי שלי כלפי חוץ, זה בעצם העניין?

כן.

אורן: אתה אומר שבאופן טבעי האדם בנוי כך שהוא רוצה 'מתוק', והוא חושב שאם הוא ישיג דבר כזה או דבר אחר לפי הרצונות שמתעוררים בו והתשוקות שמתעוררות בו, אז הוא יחוש תחושה של מתיקות. וכך הוא פועל, רץ ממטרה למטרה, מהישג להישג. והצגת פה דרך אחרת להסתכל על החיים, איך היא מגדירה את המתיקות?

שהיא אפילו לא כתוצאה מנתינה, אלא ליווי לנתינה.

אורן: שהיא מלווה את פעולת הנתינה?

כן.

אורן: אבל לחלק מהאנשים יש רצון לתת ולרוב האנשים יש רצון יותר לקבל מאשר לתת.

נכון.

אורן: איך זה מתקשר עם מרירות?

שעל פני המרירות הקודמת, אני רוצה להביא את המתיקות החדשה. אני לא רוצה להיות במתיקות הישנה, בלקבל, אני רוצה להתעלות מעל לקבל ולהיות במתיקות החדשה, כשהנתינה היא המתיקות.

אורן: יש לי פה כוס תה אני שותה אותו והוא עושה לי טוב. נגיד שהיית אומר לי הביאו לך כוס תה, הנה כוס תה לפניך. אני מתכוון לשתות אותה, אני מאוד רוצה כוס תה, ואתה אומר לי "אורן יש לי פטנט בשבילך, אתה רוצה להרגיש מתיקות? מתיקות גדול יותר מזו שיש לך עכשיו מכוס התה, תן אותה לניצה". אבל נורא בא לי לשתות את התה, לא בא לי לתת אותה לניצה.

נכון.

אורן: אתה אומר שהראיה שלי היא טבעית, נכון?

כן.

אורן: והיא סוגרת אותי באיזשהו מצב שבו אני אחווה קצת רגעים טובים, אבל גם רגעים מרים.

כן.

אורן: ויש טכנולוגיה אחרת שבה למרות שבאופן טבעי אני רוצה את כוס התה הזאת לעצמי, אני לא לוקח אותה ושותה ונהנה ומרגיש מזה מתיקות, אלא נותן אותה.

כן.

אורן: ומה קורה אז?

זה תלוי במידת ההתפתחות שלך. זה לא שמישהו מחייב אותך לעשות, אלא לאט לאט אתה מתחיל להרגיש מבפנים שחסרה לך מתיקות בזה שאתה שותה את התה. שאתה מתחיל לחשוב "מה אני יכול להרוויח מכל החיים האלו על ידי זה שאני משתדל כל הזמן לקבל אני רואה שכל זה נגמר ובסופו של דבר לא נשאר כלום. אני רוצה עוד יותר להרוויח" ואז אתה מגיע למצב שאתה מחליט שאתה מחפש מה לעשות. ההחלטה הזאת מביאה אותך לחיפוש, החיפוש מביא אותך אפילו, לא יודע איך, אבל בזמננו מביא אותך נניח לחכמת הקבלה. ואז אתה נכנס למחקר חדש שהוא איך ליהנות, זו חכמת הקבלה, זו חכמה שמלמדת איך ליהנות מהמציאות, ותוכנה חדשה שהיא מביאה באמת לתענוג בלתי מוגבל, שאין לו סוף, ושווה לכולם.