חיים חדשים - תוכנית 220 - בחיפוש אחר האושר

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם איתנו בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום לך טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: טל מנדלבאום היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ועוסקת בחקר האושר ביחסים בין אנשים. יהיו לנו המון דברים יפים ומרתקים לשמוע ממנה, אני מבטיח.

הרב לייטמן, החלטנו להתמקד היום בנושא האושר שטל חוקרת אותו לעומק. נושא האושר נמצא היום בכותרות ולא רק בישראל, אנשים בכל העולם זקוקים לאושר, מחפשים אושר, ואפילו התחילו כבר לחקור את הנושא בצורה מדעית.

 אנחנו רוצים לקיים יחד איתך סדרת שיחות על נושא האושר, ובכל פעם לפתוח היבט אחר שקשור לאותו נושא. בדיון הראשון אנחנו רוצים להסתכל על כל התחום הזה ממבט על, ולנסות להבין לעומק, להגדיר את האושר בצורה רגשית, כמה שיותר קרוב לליבנו. טל, מהו בכלל אושר?

טל: אין עוררין על כך שכולנו מחפשים קצת אושר, ואולי אם אפשר אז אפילו הרבה. אבל אנחנו לא תמיד יודעים להגדיר מה הוא בדיוק האושר הזה ואיך להגיע אליו. בשנים האחרונות התפתחו הרבה מאוד גישות לאושר, גם הפסיכולוגיה החיובית צמחה וגם המדע על האושר. אבל יחד עם כל השפע של המחקר אנחנו עדיין רואים שקיימות מגמות של דיכאון שממשיכות לעלות בעולם, והאושר כאילו חומק לנו מהידיים.

בינתיים הוא נעלם.

טל: כן. נשמח לשמוע ממך על הגישה שלך לאושר. אבל אני רוצה להתחיל מהמקום הכי תמים, הרי כולנו שמענו כל מיני אגדות וסיפורים כמו "והם חיו באושר עד עצם היום הזה". בשפה האנגלית זה בכלל "לנצח ונצח", כלומר מבטיחים לנו איזה אושר נצחי. אני חושבת שבתוך כל אחד קיימת צפייה לזה שהוא יזכה לחוות את האושר עוד בחיים שלו. הרבה פעמים אנחנו מתאכזבים כשלא חווים את האושר, ובכלל מרגישים שהחיים שלנו הם הרבה פחות מאגדה מאושרת. מאיזה מקום בא המיתוס הזה של האושר, למה האנושות פיתחה כאלה מיתוסים שכולנו חיים איתם?

ברור לנו שהטבע שלנו הוא ליהנות, זאת אומרת לקבל את האושר, ולכן אנחנו רצים אחריו. זה גם תלוי איך כל דור מתאר לעצמו את האושר. פעם, כאשר האדם תפס לפעמים ממוטה, אז הוא היה אולי מאושר כמה חודשים, כי משפחה, ילדים וחברה כבר היו לו בשפע, ורק אוכל היה חסר לו.

 אחר כך ההיפך, הגיעו תקופות אחרות עם בעיות אחרות, כמו חופש מעבדות, למרות שקודם לכן דווקא העבד יכול היה להיות מאושר, כי הוא לא היה צריך לדאוג לאוכל. בתקופה מאוחרת יותר הרצון שלי השתנה, הרצון עלה דרגה והאוכל כבר לא היה עיקר בשבילי. זה נקרא אבולוציה, כלומר אנחנו לא חיים סתם כמו חיות כי הרצון שלנו הוא רצון ליהנות, רצון להיות מאושר כל פעם בצורה אחרת וברמה יותר ויותר מתקדמת ואיכותית. יוצא שהאושר שלי כבר לא נמדד באוכל, אלא בחופש שלי, במשפחה, במקצוע, בשליטה, בכמות הכסף שיש לי, ובהתאם לזה לכבוד. כי אם אני מכובד בעיני הבריות, אז יש לי גאווה. זאת אומרת ככל שהאנושות מתפתחת יותר כך היא מתרחקת יותר מהסתכלות על האושר בעיני חיה, בהמה, ורואה את האושר בעיני אדם.

האנושות מתפתחת בצורה כזאת עד שאנחנו מגיעים למצב של ימינו. כיום  אנחנו במצב שיש לאדם כל מה שלא היה לו אף פעם, אבל עדיין אף אחד לא מאושר. זה פלא. אני מגיע להמון מקומות בעולם, לכל מיני יבשות, מדינות, ערים וכפרים, אני נפגש עם המון אנשים, גם האינטרנט נותן לנו הזדמנות להכיר את כל העולם אפילו בלי לצאת מהבית. אומנם אני שומע על אנשים שגוועים מרעב, שאנשים סובלים מחוסר קורת גג, אבל זה קורה במקומות מסוימים. כשאני נוסע לכל מיני מקומות ונפגש עם אנשים, אני רואה שרוב האנשים הם מיליונים ואפילו מיליארדים. יש להם כל מה שלא היה בכל הדורות הקודמים. גם במקומות שבהם יש חסר היום, כמו אפריקה, סין ודרום אמריקה, אז בדורות הקודמים היה להם חסר הרבה יותר גדול, ויחד עם זאת הם היו מאושרים יותר. אומנם עדיין חסר להם, אבל היום יש להם הרבה יותר, ובכל זאת הם לא מאושרים. על הארצות המפותחות אין בכלל מה לדבר, שם הרגשת החסר באה לביטוי בחיפוש אחר האושר עד כדי כך שאנשים פשוט נכנסים לדיכאון. הם בולעים תרופות, הם מחפשים לשתות איזה משקה כדי שיוסיף להם אדרנלין, ואיכשהו יסובב בהם את המנוע הפנימי.

יש המון מקומות בעולם בהם אדם כבר לא צריך לעבוד. באירופה ובאמריקה אדם מקבל הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות, כל העולם לפניו, הוא יכול לעשות כל מה שבא לו מעכשיו ועד סוף החיים. זאת אומרת ההסתכלות על החיים כעל מלחמה ומאבק נעלמת מהם, אבל האנשים האלה בכל זאת לא מאושרים.

אנחנו מגיעים למצב מאוד מיוחד ומעניין. לא רק שאני לא מאושר, ועוד נדמה לי שאני אוכל להיות מאושר רק אם אני אקבל משהו שאני רוצה, אלא אפילו אם אני אקבל את מה שאני רוצה, ואני כבר ארגיש את האושר, אז האושר הזה יבוא לרגע אחד ומיד יעלם. אני לא יכול לתפוס אותו, אני לא יכול להחזיק באושר. כשטיילנו עם הנכדים קנינו גלידה לכולם, ברגע שטעמתי מהגלידה הרגשתי תענוג, אבל התענוג הזה נגמר מיד, האושר נעלם. יכולתי לחשוב על הגלידה הזאת חצי יום, אבל כשרק התחלתי לטעום, אז מיד, כעבור דקה או מכסימום חמש דקות, התענוג נעלם. לאן נעלם האושר.  

ככל שהאושר יותר מורכב, ככל שהוא יותר גבוה ויותר איכותי, כך הוא יותר תלותי. הוא תלוי בי, ביחסים שלי עם אחרים, עם הסביבה, הוא תלוי בהמון תנאים, אבל אם אפילו אחד מהתנאים האלה נעלם, אז הרגשת האושר נעלמת. אני יכול לטעום מהגלידה, אבל אם פתאום מישהו יגיד לי איזו חצי מילה, אז זהו, זה נגמר, אין גלידה, אין אושר, אלא ההיפך. זאת אומרת הרגשת האושר תלויה בחיסרון, ברצון, ברעב, בתיאבון. היא תלויה בהשתוקקות שאני מכין לקראת הדבר שנותן לי את מילוי, כי המילוי נקרא אושר, יוצא שאני צריך שהמילוי יהיה בהתאם לחיסרון שבניתי.

 אורן: מה זה חיסרון?

רצון, השתוקקות, רעבון.

 טל: ציפייה.

כן. אני צריך שהחיסרון והמילוי יתאימו זה לזה. אבל העיקר זה שהם לא יהיו רק חיסרון ומילוי, אחרת כעבור חמש דקות אני אפסיק להרגיש את התענוג. כמו את התענוג מהגלידה, המילוי ממלא את החסר ואני כבר לא רוצה יותר. אנחנו מכירים את זה באוכל, במין, במשפחה, בכסף, בכבוד, במושכלות, בכל דבר ודבר. לכן בכל פעם אני חייב לחדש את החסרונות, את ההשתוקקויות, את הציפיות כדי שהם יהיו ממקורות שונים, כי אני יודע מראש שבכל פעם זה יעלם. אפילו אנשים שיש להם אהבה אמיתית והם רוצים להתחתן ולהתחבר ביניהם, כבר יודעים מראש שהדבר זה עלול להיפסק כעבור שלוש או ארבע שנים. אומרים שהיחסים בין בני אדם היום לא מחזיקים יותר מארבע שנים מכסימום, כי אנחנו מפסיקים מהר מאוד ליהנות זה מזה. למרות שהתענוג שלנו הוא לא רק ממין, אלא מהאישיות האדם, מהאוכל שאני מקבל ממנו, מהליטוף, מהחיוך, מכל דבר, זה בכל זאת נגמר אחרי כך וכך שנים. זאת אומרת, לא משנה איזה כלי אנחנו נבנה היום לעצמנו לשם קבלת האושר, הכלי הזה יגמר מהר מאוד. אנחנו משתנים מהר מאוד. במהלך החיים שלנו אנחנו חיים הרבה צורות חיים, זה דבר שלא היה קודם.

אם נסתכל על התפתחות האדם, אז נראה שאנחנו חיים לפי פונקציה עולה. יוצא שאנחנו חיים היום 80 שנה ויותר, ובתוך החיים האלה אנחנו עוברים הרבה מאוד שינויים, גם עם הילדים, עם הנכדים. לכן לא פלא שאנחנו רוצים להתחיל בחיים חדשים פעם נוספת. אם מתחתנים נניח בגיל 25 או 30, שגם זה פלא, אז כעבור 10או 15 שנים אנחנו כבר מתגרשים. זה נחשב כאילו נורמלי, כולם מסתכלים על זה בסדר גמור, ואז שוב מתחילים מחדש.

למרות הצרות הגדולות שנגרמות לנו על ידי הגירושים והחיים החדשים, עם הילדים, עם כל הבעיות שלנו בחלוקת הבית והחסכונות, עם כל מה שכרוך בזה, אנחנו בכל זאת לא מסוגלים להמשיך במצב הקודם. זאת אומרת אנחנו רוצים אושר, אבל לא מסוגלים להשיג את האושר. כאילו בא איזה יצר רע מבפנים שאוכל ומקלקל לך בכוונה את החיים. זאת אומרת אנחנו בחיפוש אחר האושר המתמשך, והמתחדש עם כל מיני הלבושים השונים שבו, הכוונה עם כל מיני הצורות שבו, פעם זה אוכל, פעם מין, פעם משפחה, ילדים, טיולים. הרי האדם נכנס היום לאינטרנט ולפניו כל העולם, רק תהנה. אבל יחד עם זה הוא מבין, הרי הוא יודע, הוא שומע ומרגיש עד כמה הוא שרוי בייאוש. ממש מכת הדור זה הייאוש, שלנו, וכלום לא עוזר לנו. אנחנו מחפשים אדרנלין, אנחנו רוצים להיות במתח, באקשן. מה נותן לנו המתח הזה? הרגשת חיסרון כלשהו שאחריו אולי יבוא איזה מילוי. זאת אומרת, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לקנות היום אפילו את החיסרון להיות מאושר, זה בעצם הסימן לייאוש.

הייאוש לא נובע מזה שלא משיגים משהו, כי היום אפשר להשיג כמעט הכל, אנשים קונים אפילו כרטיס לחלל. גם זה כבר אפשרי. לפחות כל אדם שלישי בארץ, יוצא לטייל בחו"ל. לכל אחד יש מלא אפשרויות. אבל יחד עם זאת אנחנו רואים שאין חיסרון, רצון, אין השתוקקות, אין ציפייה ליהנות ולכן נמצאים בייאוש. הדפרסיה היא באמת המכה הגדולה ביותר לכל הדור.  

לכן אם אנחנו מדברים על אושר, אז קודם כל אנחנו צריכים לדבר על החיסרון לאושר, כדי שאני אדע בדיוק ממה אני יכול להיות מאושר, למה אני בדיוק צריך להשתוקק. אחרת אני אשב משעומם בבית, ולא אעשה דבר, אני גם לא רוצה, כי אין לי טעם.

האדם אפילו לא מרגיש שיש מקורות לאושר שמהם הוא יוכל לשתות, זו הבעיה הגדולה, זה קודם כל, עוד לפני איך להגיע לאושר. כי הקודם לכל הוא בעצם החיסרון, הרצון לאושר שמוגדר היטב ומובן היטב לאדם.

החיסרון לאושר בדרגות הגבוהות נקרא "מוזה", זה חיפוש אחר התרוממות כלשהי, השתוקקות לאיזו בעירה פנימית, אני רוצה להרגיש חי. לכן אנחנו שומעים כמה טוב לאנשים שעוסקים בציור, בפיסול, ביצירת מוסיקה, בכל עבודה קריאטיבית. אנחנו מקנאים בספורטאי מפני שיש לו מטרה. המשחקים האולימפיים מתקרבים והוא חייב, כל כולו רוצה, כל החיים שלו מוקדשים רק לזה. זאת אומרת לאדם הזה יש איזה כוכב בשמיים שהוא משתוקק אליו, אבל לרובם אין את זה. רובם מיואשים אפילו למצוא את הדבר הזה. אדם מחפש, הוא הולך לאיזה קורס כדי שאולי ילמדו אותו, הוא נכנס לחברה כלשהי ששם יש להם רעיון מופשט. אפילו לא רעיון, יש כאלה שמפתחים אהבה לכלבים ולכל מיני דברים, כדי שלפחות יהיה להם עיסוק במשהו, איזה מילוי, משהו שירכך אותם במקצת, שימלא אותם.

הבעיה גדולה, ועלינו להבין שהבעיה הזאת תתרחב יותר ותגדל. היא תתפוס יותר מקום בעולם, גם בעוצמה שלה כלפי כל אחד ואחד, וגם בהתפשטות שלה כלפי המין האנושי. האנושות תהיה יותר ויותר מיואשת ולא תדע להגדיר מה זה אושר. היא תדע אומנם שזה דבר חשוב ושהוא חסר, אבל זה יהיה משהו עד כדי כך רחוק ובלתי מציאותי, שהיא תהיה מיואשת מדי כדי להגיע לחסר הזה, לכן רצוי  אפילו לא להרגיש חיסרון לחיפוש אחר החיסרון לאושר.

כל זה כדי שאחרי הייאוש הכללי המוחלט שבא מכל הצדדים, גם מחיפוש אחר האושר, גם ממציאת האושר ומההגעה לאושר, ואפילו מההגעה לחיסרון לאושר. כי גם החיסרון לאושר מחייה. האדרנלין הזה חסר לי, אני בחיפוש, בריצה. אם אדם מתאהב אז כבר אין לו את האדרנלין הזה, הכל הולך וכבה אחר כך, אבל כשהוא נמצא בהשתוקקות, הוא בוער. אנשים משלמים המון כוחות וכסף כדי להיות בגירוי הזה, באדרנלין, במשיכה הזאת, במה שנקרא קישוי. אבל כל זה כדי שבזמן הקרוב נגיע למצב שבו כל האנושות תגלה שהיא נמצאת בשממה. כלומר לא בהבנה מה זה אושר, לא בהבנה מה זה חיסרון לאושר, חיסרון לאדרנלין שכנגדו יש אחר כך הרגשת כייף, כי אחרי האקשן הזה מגיע הכייף. אם לא זה, כי יש אנשים שלא בדיוק נמצאים בבעירה כזאת, אז לפחות במשהו רגוע אבל שמתחלף. אם אדם לא מרגיש את השינויים במצבים, אם אין לו האדרנלין והכייף שבא כתוצאה ממנו, אז הוא יורד לדרגת בהמה שסתם חיה ולא מרגישה את השינויים הללו, כי אצל הבהמה הכל רגיל, אחיד.

דווקא הדרישה לאדרנלין ולכייף הביאה אותנו להתפתחות עד כדי כך שאנחנו נמצאים היום ממש בשיא ההתפתחות שלנו. לכן אנחנו מרגישים שהגענו לגובה מסוים ונעצרנו, וממנו אנחנו מתחילים לרדת בסופו של דבר בהרגשת החיים. כי ההרגשה שחסר לי רצון לחיות, שחסר לי הרצון למלא את החיים שלי במשהו, זה נקרא להרגיש את הפסקת החיים, את הפסקת הקיום. אני כאילו חי כבהמה. קם, בולע כמה קלוריות, כי אפילו בזה אין לי טעם. אין לי כל כך מה לעשות, וגם אם יש לי, אז הדברים האלה יותר גרועים, כי אני בהתחייבויות. כך אני גומר את החיים, זאת אומרת אדם מתחיל לראות מה שנקרא שאין לו טעם בחיים.

האדם מתחיל לגלות בפועל שאין טעם בחיים כי הכל מכור, הממשלה, העסקים, המערכת הכלכלית, כל מה שמנהל לו את החיים. הוא מרגיש איך דרך האינטרנט מסדרים ומכוונים אותו לכל מה שהם רוצים. אנחנו לא יכולים למצוא שפה משותפת עם הילדים שלנו ובין בני הזוג. אני מיואש מהקיום שלי, זאת אומרת, מהרגשת החיות, מהרגשת החיים, ואני בכלל לא יודע מה הטעם בחיים.

יש אנשים שעדיין משתוקקים למצוא משהו, לטפס על ההרים, אבל אנחנו רואים שהדברים האלה דועכים משנה לשנה. התרופות שניתנות לי להרגעה, הן לא מפני שאני באקשן ורוצה להרגיע את עצמי, אלא כדי שלא ארגיש כל כך את המועקה הפנימית, את השממה הפנימית שממלאה אותי. לכן משנה לשנה אנחנו צורכים יותר ויותר תרופות הרגעה, את כל האנטי דיכאוניים למיניהם.

כחוקר שצופה בצורה בלתי תלותית על האנושות שמתקדמת לאן שהיא מתקדמת, לפי מגמת ההתפתחות שלנו, לפי האבולוציה שלנו, אני רואה שאנחנו מתקדמים לשאלה "מה הטעם בחיינו". כולם. כל אחד ברמה שלו, כל אחד לפי מידת ההתפתחות שלו מהטבע, לפי הדרישות, לפי התכונות שיש לו מהטבע, אבל כולם כך.

כל דחף שאנחנו מקבלים ומנסים לממש אותו, ויש לנו היום תעשייה שלמה לזה, כמו להחליף מקצוע, לחפש משהו באינטרנט, איזה תחביב, או להתגרש ולהקים משפחה אחרת, להחליף מקום מגורים, לא משנה מה, זה לא עוזר. בסופו של דבר זאת המגמה, ולא משנה באיזה מקום בעולם, הרי אנחנו מטיילים בכל העולם ורואים שבכל מקום זה אותו דבר. זו המגמה הכללית של כל האנושות, היא מתפשטת בכולם. השאלה היא אפילו לא על האושר, אלא איך לסחוב את החיים, איך יהיה לי כוח לעשות זאת.

אפילו לפי מצבי ההתאבדות והסמים, ולפי הצריכה של כל סוגי הכדורים האנטי דיכאוניים, אני רואה שאנחנו נמצאים בצניחה. האנושות מאבדת טעם בחיים שלה.

יש כאן שאלה, הרי הגענו למקום אפל, מצד אחד אנחנו לא חיים ומצד שני לא מתים, אבל אנחנו יודעים שהטבע תמיד מנהל אותנו ודוחף אותנו לאיזו התפתחות בזה שהוא מעורר בנו רצון חדש, צורך חדש. כנראה שאנחנו עדיין לא הגענו לרצון החדש, לצורך החדש שצריך להתגלות אחרי גילוי השאלה בשביל מה חיים, למה חיים, ובכלל מה טעם בחיים. השאלות הן ממש שאלות נצח. אבל דורנו שנמצא מול שאלת הנצח הזאת, לא יכול לתת תשובה. אנחנו עדיין נמצאים במקום מסוים או באיזה מעבר. באיזו נקודת היפוך שעדיין לא התהפכה על מנת שנוכל לראות מה נמצא בצד השני של הייאוש הזה, מה הוא מוליד. זה בינתיים מצבנו.

 טל: מעניין שבמצב הזה לא כולם מרגישים אותו דבר. יש הרבה אנשים שמתייחסים אל הדיכאון הזה כאל סוג של פינוק, למה שלא ניהנה מהדברים הקטנים והפשוטים, כמו מהיופי של הפרחים. הם מנסים לשכנע את האדם שלא מרגיש תענוג, שהוא דווקא יכול ליהנות אם רק היה מסתכל על כל מה שיש לו. איך אתה מסביר את הגישה הזאת?

נכון, "השמח בחלקו" יכול להיות אדם מאושר. אבל זו תרופה זמנית, היא מפסיקה לעבוד. יש תרופות  כאלה שמתרגלים אליהן ואז הן מפסיקות לעבוד, כך גם האמצעים האלה, הם מהסוג הזה.

יש אנשים שמתעסקים בכל מיני, קונים אופניים או אופנוע ויוצאים לטיולים או לדוג דגים, אוספים בולים, עוסקים בגננות. אבל הדברים האלה לא ממלאים היום את האדם, הוא פשוט מבין שמאין ברירה כדאי לו לעשות כך. למה הספורט מפותח כל כך היום, למה כולם משתגעים על כדורגל, גם הממשלות מעוניינות בזה, הרי הן בונות אצטדיונים ומגרשים. למה? כדי לתת לאדם תמריץ, או כדי שגם הוא בעצמו ישתתף בספורט. בשכונה שבה אני חי אני רואה שבסופי השבוע אלפי אנשים, ממש משפחות שלמות יוצאות לטיול על אופניים, לכל המקומות. היום גם מפתחים את הדרכים שמתאימות לרכיבה על אופניים. אבל גם זה בינתיים, כמו כל ההתעסקות בתחביבים, זה דבר חולף ולא יישאר ממנו הרבה.

כפסיכולוגית את הרי מבינה שאנחנו צריכים לעבוד עם מה שיש לנו היום, ולא להסתכל על הדברים בצורה פילוסופית. הפסיכולוגיה, בניגוד לפילוסופיה, מתעסקת במה שיש לנו כאן ועכשיו. היא משתדלת לעזור איכשהו לבני אדם לאזן את עצמם ולמצוא לפחות, אם לא את אושר, אז איזה טעם קטן בכל רגע בחיים. מה שאין כן, אם נסתכל על הדברים ממבט יותר כללי, פילוסופי, אז נראה שיש כאן שאלות מהותיות, כמו לאן הטבע מוביל אותנו, ומה יהיה עם האדם. אבל אם לא נסתכל מעבר לאופק, אלא על מה שיש לנו היום, אז מיהו באמת העשיר? "השמח בחלקו"^[1]. זאת אומרת האושר זה להיות שמח בכל רגע ורגע בחיים, ואפילו להביא את זה על עצמנו, בצורה מלאכותית לפחות.

 טל: זה דבר טוב.

כן. אנחנו צריכים להשתמש בחברה כי האדם הוא תוצאה מהחברה. כי אם החברה שאני נמצא בה מעלה רעיון כלשהו, והיא מכבדת אותו אפילו בצורה מלאכותית, ומי שעוסק בו נחשב מכובד, נניח כמו להיות רוכב אופניים, או להשתייך לקבוצת כדורגל שכונתית, אז אני מרגיש גירוי לזה. אני גם רוצה להיות אדם מכובד, אני רוצה להתגאות, אני רוצה שיכבדו אותי. כי בכל זאת, הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם^[2]. לכן על ידי סביבה כזאת אני משתוקק בעל כורחי לאותם ערכים שיש להם. אדם לא יכול להימנע מזה.

אם אני נכנס למקום מסוים, או נוסע נניח לאיזו מדינה או לכל מקום אחר ומסתכל איך כולם מתנהלים, אז גם אני רוצה להתלבש בלבוש דומה, ולאכול אותם דברים, אני רוצה להסתכל ולהראות כמוהם, לכן הפסיכולוגיה משתמשת בתמיכה מהסביבה. אבל זה נותן לאדם רק זמן לנשימה כדי שיוכל להמשיך את החיות שלו לזמן מה, אבל לא לזמן רב. זה רק כדי שיודע לאדם שלא זאת התכלית. שהוא צריך לבדוק את כל הרצונות שלו, את כל האמצעים, את כל המקורות, ועל כולם להגיד "כלום לא שווה". אבל כדי להגיע לכלום הזה, החברה יכולה לעזור לו בזה שהיא כל פעם מגרה אותו להגיע לדברים שונים. נראה כאילו שאין לזה סוף, אבל יהיה לזה סוף, כי לא סתם אנחנו נמצאים בתחלופה של מקורות התענוג מהחברה, הרי גם החברה מתפתחת ואז הכל נגמר.

 אורן: מהו אדם מאושר, האם אתה יכול להגדיר באופן כללי פרופיל של אדם מאושר, לא של מישהו מסוים, אלא כמודל?

כן, ואני בטוח מראש שהאנשים האלה הם יחידים שבמין האנושי. אדם מאושר הוא אדם שיש לו חיסרון. אני קורא לזה בכל זאת חיסרון, כי חֶסר זה אולי מושג טכני, אבל רצון, השתוקקות, מועקה, ציפייה, אלה הם אופנים של המושג "חיסרון". כולם נכונים, אבל הם כאילו חלקים קטנים מהמושג "חיסרון" שכולל את כולם.

החיסרון חייב להתפתח בי, זאת אומרת אני חייב להיות כל הזמן בהתגברות הרצון, הרעבון, התיאבון, ההשתוקקות, הציפייה. אני כל הזמן חייב להיות במצב שאני ממש רוצה. אם לא, אז אני ממלא את החיסרון הנוכחי באושר שהשגתי, ונשאר ריק. החיסרון חייב להיות כל הזמן במגמת עלייה. זאת אומרת, החיסרון צריך להיות כזה שאני לא אוכל לדכא אותו, שלא אוכל למלא אותו ולנטרל אותו על ידי קבלת אושר כלשהו, ולא משנה איזה. זאת אומרת כדי שהרגשת האושר לא תיעלם, עלי למלא את עצמי כך שחיסרון שלי לא יעלם, לא יכבה, לא יתמלא. הייתכן? הרי אם אני רוצה גלידה, אז אני מקבל גלידה וגמרנו. אני נהנה. אבל לאחר זמן מה, לאחר שמילאתי בכמות ובאיכות את הטעמים שרציתי להרגיש, הכל נעלם ואז אני מחפש משהו אחר. אולי אני אשתה משהו, אולי אני אלך עכשיו לטייל, אחר כך אתעייף, ואז אלך לישון. זאת אומרת אני קודם כל צריך לבנות לעצמי מקורות שמהם אני ארכוש כל הזמן את החיסרון.

אנשים משלמים היום המון כסף כדי להשיג חיסרון למין, לתיאבון, לאוכל, לאהבה, למשפחה, לילדים. זאת ממש תעשייה שלמה, אבל גם כך אנחנו עדיין לא כל כך מצליחים בזה.

זאת אומרת אדם מאושר, כמו שביקשת ממני להגדיר, הוא אדם שיש בו חיסרון תמידי שמתגבר, ויש לו את היכולת למלא אותו בצורה בלתי פוסקת בהתאם לחיסרון שכל הזמן מורגש בו. זאת אומרת יש כאן שני דברים הפוכים.

 טל: נכון, זה כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אלה שני דברים הפוכים. איך אני יכול לעשות זאת, יש כאן בעיה.

 אורן: רגע, מה זאת אומרת שני דברים הפוכים?

טל: אני אספר לכם מה נחשב אדם מאושר. אדם מאושר זה אדם שמצליח, אדם מקבל הערכה מהסביבה. אדם שיש לו קשרים חברתיים, שיש לו יכולת כלכלית והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה מה שאנשים רוצים, זה מה שנותן לאנשים מוטיבציה להשיג דברים בחיים, אבל מסתבר שהדברים האלה לא באמת מנבאים אושר.

אנחנו רואים זאת לפי התוצאות.

 טל: כי ברגע שיש לאדם את כל הדברים האלה, הוא כבר לא מסתכל על הרשימה שיש לי.

ההיפך, הוא כיבה את החיסרון הזה. זאת אומרת כל עוד הוא לא השיג את הדברים שציינת, היה לו טעם בחיים, היה לו בשביל מה לחיות. אבל לאחר שהשיג אותם, אין לו בשביל מה לחיות. זאת אומרת השאלה היא כזאת, האם אנחנו חיים מהרגשת החיסרון, מהאדרנלין, מהאֶקְשֶן, או שאנחנו חיים מהרגשת הכייף שמכבה אחר כך את האקשן, ואז נשארים ריקים.

 טל: מחקר שנעשה הראה שבזמן שאנשים תכננו את החופשה, רמת האושר שלהם הייתה הגבוהה ביותר ונמשכה זמן רב.

מהציפייה שקדמה לזה.

 טל: כן, אבל אחרי החופשה רמת האושר צנחה במהרה וחזרה לרמת הבסיס של רוב האנשים.

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי לטיול בחו"ל. אני זוכר את ההתרגשות הזאת, הייתי בגיל תשע, ספרתי את הימים, עוד עשרים יום, עוד חמש עשרה יום. אני זוכר שנסעתי לים שהיה במרחק של 1791 ק"מ. הכל מציפייה. זאת אומרת החיסרון חייב להיות כל הזמן, אסור שיכבה, אסור שיעלם, אסור שמישהו יכבה אותו, אפילו מישהו מהצד. אני צריך לשמור על הרעבון שלי, הוא הכי קדוש בשבילי, הוא הכי חשוב לי.

 טל: אנחנו רואים שככל שאני יותר מתאמץ להשיג משהו, כך אני יותר נהנה. דווקא החוויות הגדולות ביותר שכרוכות בהרבה מאוד כאב ומאמץ, כמו לידה, האושר בהן הכי גדול.

כמו שאמרת, האושר נמדד לפי החיסרון. זאת אומרת אנחנו צריכים לפתח את החיסרון. לא לחכות שיכבה, לא לחכות למלא אותו, אלא ההיפך, לפתח אותו יותר, לדעת איך להגדיל אותו יותר ויותר. תעצור את עצמך, תסתובב סביב השולחן הערוך עם המאכלים הטובים עד שיהיה לך באמת רעבון נכון לזה, ואז תוכל להוציא מכל דבר ודבר מקסימום טעם. לא סתם לבלוע, כי הבטן שלך תהפוך לפח זבל מלא בעוד שלא טעמת כלום.

עלינו להבין שיש כאן טכניקה מאוד מיוחדת איך לגלות את האושר. גודל החיסרון חייב להיות גדול ככל האפשר בגודל, והוא חייב להיות מורכב ומוכן לטעום ולהבדיל בין כל מיני סוגי המילויים, לפי גודלם ולפי איכותם. כמו שאנחנו אומרים, זה מטבח צרפתי, זה משהו מיוחד. או שזה מבית אמא, כי יש לי רשימות עמוקות שתלויות בהרגשה שלי כילד מאושר, ויחד עם הטעמים האלה אני נזכר בכל מה שמתלווה לזה, גם באהבה וגם ביחס שלי. זאת אומרת אנחנו צריכים לפתח חיסרון, זה קודם כל, ואם נתעמק בזה יותר, אז בסופו של דבר נגיע למצב שכאילו יש לנו ממה ליהנות.

כבר דיברנו שיש בעולם שלנו הרבה אפשרויות, העניין שאין לנו חיסרון לתענוגים, ובמיוחד לתענוגים שנמצאים סביבנו בעולם. אנחנו מזלזלים בהם, לא מרגישים אותם. אנחנו כאילו עוברים לידם, לא שמים לב אליהם ונמשכים למשהו רחוק. נראה לנו ששם נמצא את מה שחסר לנו, בעוד שהם נמצאים אולי מתחת לאף שלי ואני לא מגלה אותם. זאת אומרת קודם כל צריכים ללמד איך לייצב את החיסרון, ואז אולי נרגיש שאנחנו נמצאים בעולם שמוכן ומזומן למלא אותנו בכל טוב.

העניין שפשוט חסר לנו מה שנקרא כלי לקבל בו את המילוי. אם תביא כלי, משהו, אז תקבל. הכלי הזה הוא בעייתי, איך להבין אותו, איך להרכיב אותו. עלי להיות "חולה מזה", לרצות, להשתוקק לזה. זו העבודה הגדולה שלנו, ולפי המצב הנוכחי כנראה שאנחנו מתקרבים לזה לאט לאט.

זאת אומרת העולם באמת יהיה מלא כל טוב, מלא באין סוף אפשרויות, ואנחנו נצטרך רק ללמוד איך מקבלים ממנו. באילו תנאים, מה סוג החיסרון, ובאיזה תנאי אנחנו מקבלים ממנו את המילוי, את האושר שנמצא ממש בכל מקום שאני נמצא בו. האושר הזה ממלא את הכל, אבל אני לא מרגיש אותו. הוא נעלם ממני באוויר שסביבי ואני לא מרגיש אותו. לכן הכל תלוי בחיסרון, זאת אומרת במְקום השאלה על האושר, השאלה היא על הטעם, על החיסרון לאושר.

טל: מהו האושר הזה שאנחנו מחפשים, הרי בתרבויות השונות הדברים שונים. האושר הוא לא דבר אחיד. לַמה בתרבות אחת אושר זה הפרארי והווילה, ובתרבות אחרת זה לרקוד סביב מדורה. איך אני אדע איזה אושר אני רוצה אם הוא שונה בכל מקום, ואני לא יודעת מהו באופן אובייקטיבי.

אין אושר אחר. האושר הוא סובייקטיבי כלפי כל אדם ואדם. אף אחד מאיתנו לא דומה לשני, אנחנו שונים לפחות במשהו מהשני. לכן אם אני אקבל בדיוק כמו שאת מקבלת, ואנחנו שונים רק במקצת, אז במקצת הזה אני ארגיש שעדיין אין לי אושר. כי אושר זה המילוי המלא המושלם והנצחי שלא פוסק. כאשר יש לי ביטחון שהוא לא יִפסק, והטעמים כל הזמן מתגברים וגדלים, ויש בי תשוקה שמתפתחת עוד  ועוד בזמן שאני נהנה יותר ויותר. זאת אומרת כשהמילוי גורם לחיסרון והחיסרון גורם למילוי והם הולכים יחד. אבל למרות שהחיסרון והמילוי הולכים יחד, והם מחוברים יחד, אני בכל זאת מרגיש שהחיסרון קודם למילוי, אחרת לא יהיה לי טעם.

זאת אומרת, יש כאן מרכיבים נוספים להרגשת האושר ואנחנו צריכים להתעמק בהם עוד לפני שאני טועם אותו. אם אני מרגיש כאב לפני שאני טועם, אז זה לא אושר. לכן האם כשאני מרגיש שהאושר נמצא בהישג ידי, זה טוב או לא טוב להתפתחות החיסרון. האם רק כשאני מכניס אותו כבר לפֶּה אני צריך להרגיש את החיסרון. האם החיסרון בא עם המילוי. האם החיסרון חייב להיות קודם למילוי, או שאני מרגיש את המילוי כשהוא בי, בפֶּה שלי, והמילוי הזה בעצמו מפַתח בי את החיסרון. יש כאן הרבה מאוד הבחנות, נדבר על כך, נפתח אותן כמה שאפשר כדי לא לבלבל את הקהל. אבל בכל זאת, ככל שנדבר נגיע לפיתרון פשוט, שהחיסרון הוא הבעיה.

לכן אני רואה שדווקא המצב שלנו היום בעולם הוא זמן יפה מאוד. כי לפי המצב של היום אנחנו יכולים להגיד דווקא שהעולם והאדם עולים מדרגה. הם מיואשים מהמצב הקודם, הם מילאו את עצמם באוכל, במין, במשפחה, בכסף, בכבוד, במושכלות ומרגישים שכל הכלי הזה, כל החיסרון הגדול שאיתו אדם חי והתפתח, פושט רגל. מה הלאה? כנראה שנדרש משהו חדש לגמרי. העולם החדש צריך להתגלות לנו עכשיו, אבל הוא יתגלה אך ורק במידה שאנחנו בעצמנו נמיין נכון, ונבנה נכון את החיסרון אליו.  

בדורות הקודמים החיסרון הזה בא מהטבע, הטבע דחף אותנו להתפתחות מפני שהוא הביא לנו קודם את החיסרון. לכן רציתי את זה, את זה, ואולי עוד ועוד משהו. אם קודם חייתי בכפר שלי הקטן, וקיבלתי מאבא איזה חמור וחלקת אדמה שחרשתי, והתחתנתי, בניתי בית, אישה, ילדים, אז פתאום רציתי משהו אחר. זה קורה פתאום, אבל מאות שנים עוברות עד שנולד באדם חיסרון חדש. זאת אומרת החיסרון נולד כאילו מתוך האדם על ידי איזה מנוע אבולוציוני פנימי שמפַתח אותנו. כל עוד לא הצטרכנו תוספת, לא היינו מיואשים. קודם מילאתי חיסרון אחד, לאחר שהיה לי כבר בית, משפחה, חלקת אדמה, אישה, ילדים, רציתי להמשיך למשהו חדש. כלומר מתפתח בי חיסרון חדש אבל אני לא סובל, אני לא בחוסר אונים ובחיפוש. יתכן שאני בחיפוש איך לממש את החיסרון, אבל אני לא בחיפוש אחר החיסרון, אני בחיפוש אחר המילוי. אם אני רוצה לדעת משהו, ללמוד משהו, אז יש לי כבר חיסרון, הוא התגלה בי, כלומר אני רוצה לדעת, ללמוד או להיות בעל מקצוע חדש, ואז אני צריך ולחפש.

עכשיו זו פעם ראשונה שאנחנו נמצאים במצב שמנוע ההתפתחות לא דוחף אותנו קדימה, אלא משאיר אותנו באיזה מישור. הוא הביא אותנו עד למקום מסוים וכאילו משאיר אותנו, תעשו מה שאתם רוצים. זאת אומרת זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו צריכים להתחיל לבדוק בעצמנו באיזה חיסרון כדאי לנו להצטייד. קודם לכן, כשההתפתחות הגיעה מהטבע, לא שאלנו שאלות, פשוט התפתחנו. אפשר לראות שכל השלבים בהם התפתחנו, מתגלים כעקומה אבולוציונית שעולה בהדרגה.

לכן זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו מדברים היום על הכלי, כלומר על החיסרון שאנחנו צריכים  לחפש. השאלה כיום היא מה כדאי לי לרְצות, זאת השאלה. לכן השאלות הנצחיות איך ליהנות, לְמה להתקדם, הן שאלות אחרות לגמרי בימינו. בימינו אני בוחר לְמה כדאי לי להשתוקק, לאיזה מילוי, ובכלל מה נקרא בשבילי אושר. כי קודם לכן האושר הוכתב לי על ידי הטבע, כלומר אם תהיה נפָּח, אם תהיה חייל, מדען, עשיר, כוכב קולנוע, אז תהיה מאושר. זאת אומרת על ידי כל מיני גירויים סביבתיים שהזדמנו לפני, היה לי ברור לְמה כדאי לי להשתוקק.  

היום הסביבה לא נותנת לי את הגירויים האלה. היא לא מביאה לי חיסרון. בינתיים מעודדים אותי, בוא נעשה סקי, בוא נרכב על אופניים, ועוד כהנה וכהנה. החברה עדיין מבלבלת את האנשים על מנת להמתיק להם את הדברים. אבל היום אנחנו במצב שצריכים לבדוק קודם כל לְמה כדאי לי להשתוקק, ובסופו של דבר ממה כדאי לי לקבל מילוי. לכן המצב שלנו הוא לגמרי מצב חדש שלא היה בהתפתחות הקודמת שלנו בהיסטוריה.

אנחנו מגיעים עכשיו למצב שאנחנו כאילו צרכים לבנות את החיסרון בעצמנו. עלי לחשוב מה החיסרון שצריך להיות, לפי מה אני אחיה. יוצא שאני כביכול הופך להיות כוח עליון לעצמי. אם פעם קיבלנו את כל את כל החסרונות מהטבע, מהכוח העליון שמקדם אותנו ולפי זה השגנו מילוי, כי "א-לוהים" בגימטרייה זה הטבע. כלומר אם קודם קיבלנו את החיסרון ממי שבונה אותנו, מייצב אותנו, ממי שמקדם אותנו כל פעם לחיסרון חדש, וכך התקדמנו למילויים חדשים, אז היום לא.

היום אנחנו כאילו בלי ידיים שמכוונות אותנו מאחור, אין לנו, אנחנו בעצמנו צריכים להיות כאילו הא-לוהים לעצמנו. זה מצב מאוד עדין ומיוחד. אנחנו בוחרים היום גם את כוחות ההתפתחות שלנו, וגם את מגמת ההתפתחות שלנו. האדם נמצא היום בבחירה חופשית לְאיזה כיוון להתפתח. האבולוציה נגמרה, לכן רק מהדרגה הזאת והלאה נקרֵא "אדם".

אומנם קודם לכן התפתחנו כבהמה מתוך החסרונות שהגיעו אלינו, שהתעוררו בנו, אבל בסופו של דבר החסרונות האלה התגלו בנו כביכול מעצמם. היום גם עליהם אנחנו בעלי הבתים, לכן אנחנו בעצמנו מייצבים היום את עצמנו. זאת באמת דרגה חדשה, יש כאן יחס חדש לחיים ולהתפתחות שלנו. אם נתחיל לייצב את עצמנו נכון, אז אנחנו נהיה אדם הדומה כביכול לא-לוהים, הדומה לטבע, הדומה לאותו כוח. זאת אומרת ככל שאנחנו מעמקים היום לדרגה הקודמת, למקום שממנו באו לנו הרשימות והדחפים איך להתפתח, כך אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה גבוהה יותר.

זאת אומרת מאותו מישור שבו אנחנו נמצאים היום, אנחנו יורדים מדרגה אחת כדי לבדוק את החסרונות והרצונות, על מנת לייצב אותם, ואז עולים דרגה אחת למעלה כדי למלא אותם. לכן כשאנחנו מייצבים בעצמנו גם את החיסרון ומשיגים גם את המילוי שלו שנקרא אושר, אנחנו יכולים לייצב את הדברים בצורה כזאת שהם לא ייעלמו, כי גם זה וגם זה נתון בידיים שלנו. הרגשת המילוי בתוך החיסרון נקראת אושר. נקווה שזה לפנינו, שאנחנו באמת נגיע לאושר הנצחי.

 טל: זה באמת נשמע כמו משהו שצריך ללמוד ולתרגל אותו. זה לא משהו שקורה ברגע. מה שכן, כל מה שאמרת יכול להסביר מדוע למרות כל המאמצים שאנחנו עושים, למרות כל השפע ואין סוף האפשרויות שקיימות, מגמות הדיכאון מתגברות והפסיכולוגיה לא כל כך יודעת מה לעשות.

הפסיכולוגיה טובה מפני שהיא עוזרת בינתיים לאדם לא לאבד את החיים. אחרת היו מתאבדים.

 טל: הפסיכולוגיה באמת אומרת היום שהאושר הוא לא רק עניין של מותרות, זה כבר עניין של חיים ומוות. זאת אומרת זה משהו שמאוד חשוב לנו להשיג אותו היום.

נכון, כי אנחנו לא צריכים היום מילויים גשמיים. כביכול יש הכל, מה עוד אפשר להוסיף, עוד בגד, עוד איזה מאכל. לא מדובר על זה, מדובר על המילוי הרגשי.

 אורן: המטרה של הדיון הראשון שלנו בנושא האושר היה לנסות להגדיר מהו אושר. מהלימוד שלנו הבנתי שאנחנו חיים היום בעולם שיש בו הכל. אומנם יש בו שפע, אבל אנחנו לא רעבים לשום דבר, ולכן אנחנו לא מרגישים אושר והנאה בכל הדברים הטובים שיש סביבנו.

כן.

אורן: אם כך אני אחזור לשאלה הראשונה שאיתה פתחנו את הדיון שלנו. מהו אושר ביחס למציאות שיש בה הכל, ואנחנו לא רוצים כלום ולכן גם לא נהנים מכלום?

היום אני צריך להיות מאושר מזה שקודם כל יש לי חיסרון. אני רוצה תיאבון.

טל: זאת אומרת שיש משהו שאני רוצה.

כן. מזה שיש לי אדרנלין, אקשן. מזה שאני רוצה משהו ואני בהשתוקקות אליו. כשאני רוצה אז העיניים בוערות, כדאי לי לחיות. זה מה שאני קודם כל אני רוצה. אפשר לקנות? אני קונה. אני לא רוצה אושר, זה מגעיל אותי. אני רוצה להיות באקשן, אני רוצה לרצות להשיג משהו, זאת הרגשת החיים. היום יותר מאי פעם מורגש שהרגשת החיים היא בריצה אחר משהו.
אם נפשי שואפת אחר משהו, אז זאת ההרגשה הטובה ביותר. למה קונים אופנוע, למה אדם רץ בכביש, מה הוא משיג בזה, מדוע הוא נמשך לזה? כי הוא בהרגשת מתח פנימי, הוא לקראת משהו. זה הדבר החשוב ביותר. האושר הוא לא כשאתה ממלא את עצמך, אלא דווקא כשאתה נמצא בהשתוקקות למילוי. מתי אני מרגיש אהבה? כשיש לפני משהו, אבל הוא רחוק, הוא לא כל כך בהישג ידי. כשיש לי את הנטייה הזאת, היא מחייה אותי, זו הרגשת האושר. אנחנו עוד צריכים לדבר על עניין החיסרון והמילוי, ממה בדיוק אנחנו ממלאים את עצמנו, כי זה לא ממה שנראה לנו קודם. על זה כתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם".

אורן: השיחה הראשונה בנושא הייתה מרתקת. תודה לך הרב לייטמן. תודה לך טל מנדלבאום, ותודה גם לכם. מה כדאי לרצות בחיים, למה כדאי לנו להשתוקק. ועד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוּב. חיים חדשים.

[1] "איזהו עשיר השמח בחלקו" (תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת תמיד, דף לב)

[2] "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם"(משנה, מסכת אבות, ד,כז [כא])

לחצו כאן להורדה