חיים חדשים - תוכנית 219 - הצלחה בחינוך

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו רוצים ללמוד ביחד מהרב לייטמן איך אפשר לחיות חיים חדשים, חיים שבהם הקשרים בינינו יהיו טובים יותר, נרגיש יותר אחד את השני, נבין יותר אחד את השני, ונוכל למצוא ביחד בינינו אושר. נוכל לקום בבוקר עם שמחה גדולה על זה שאנחנו חיים, שיש סביבנו אנשים שאוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם, והעולם שלנו בִמקום להיות קשה ומדכא, הופך להיות פורח ושמח ואנחנו כמו פרחים לקראת השמש.

כדי להפוך את זה מסיסמה למציאות, אנחנו משתדלים בכל פעם לקחת תחום אחר בחיים, וללמוד איך לשפר את מערכות היחסים שלנו בתוכו. תהיו איתנו יהיה המון המון מה לקחת. ניצה, תכניסי אותנו אל המיקוד שלנו היום.

ניצה: נתחיל מהדברים שעליהם דברת בתוכנית הקודמת, שמאוד שינתה את התפיסה שלנו כהורים. הבנו מה עובר על הילד המתבגר שלנו, וזה היה מאוד חשוב עבורנו. הבנו שבשלב של הילדות, הילד עובר תהליך שבו הוא כל הזמן סופג וקולט כל מיני מצבים ודמויות, ולאט לאט לומד להבחין בין טוב לרע באמצעות ההסבר שלנו.

בתוכנית היום, נרצה להתמקד בנושא התקשורת בינינו. זאת אומרת, הבנו מה יש בילד, מה עובר עליו וקורה לו, אבל עכשיו התקשורת שלנו בהכרח משתנה והופכת להיות אחרת. אם קודם הוא כל הזמן ספג מאתנו, עכשיו אנחנו שמים לב שיש קצת התנתקות, קצת התרחקות. ואנחנו רואים שהרבה פעמים הילד מתכנס בתוכו, ופחות רוצה להקשיב למה שיש לנו לומר.

אז איך אנחנו כהורים יכולים לקבל הבנה וכלים, כדי ליצור תקשורת שתקדם את המתבגר שלנו לשלב ההתפתחותי הבא בצורה הטובה ביותר?

גם אנחנו בינינו נמצאים כל הזמן במין סדנה. כולנו מדברים, נכללים זה בזה, ולכן זו לא הפתעה בשבילנו, שהוא הופך להיות הקובע, הבולט. אלא אנחנו מודעים לזה ומצפים לזה.

אם אנחנו מבינים את כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור עמו, אז כל השנים, מאז שהוא נולד ועד שהוא יוצא עצמאי לעולם, זה הזמן שיקבל כל מיני התרשמויות מהחיים, ויקבל הסבר איך להתייחס אליהם בצורה נכונה ואובייקטיבית עד כמה שאפשר. גם אנחנו יכולים לטעות, ואנחנו מודעים לזה ומודים, ומדברים אתו על כך, שכל אחד טועה וכל אחד משתנה, ושיהיו לו אפשרויות לבדוק את זה. אבל בסופו של דבר, הוא צריך להבין, שהפתרון הוא אף פעם לא בו ולא באחרים, אלא תוצאה מחינוך נכון. ואם הילד יבין, שרק בחיבור בין בני אדם נמצאת האמת ורק שם נמצא הפתרון,  זה נקרא שהצלחנו בחינוך.

הוא יודע שהעולם שלנו הוא מלא הזדמנויות, מלא דברים שאנחנו יכולים להפוך אותם מרע לטוב ומטוב לרע, והכל תלוי בקשר היפה בין בני האדם. זה כמו שאנחנו עכשיו רואים את העולם, שהוא מלא הזדמנויות וכל טוב, אז לָמה הוא כל כך רע? כי האנשים לא מסוגלים להתחבר ביניהם ולהשתמש נכון בכל מה שיש להם. זה כמו במשפחה, יש הכל, אבל אם היחסים לא טובים, אז אין יותר גרוע מזה וההיפך.

את העובדה הזאת הוא צריך להרגיש, הוא צריך להיבנות לפי זה. ואם כבר יש לו את זה, אז בכל מקום איפה שיהיה, הוא יוכל לארגן את עצמו ביחס יפה וטוב לאחרים. הוא יכול לארגן קשר נכון בין בני אדם, הוא יכול להסביר להם במה תלויים היחסים הטובים וההתפתחות שלהם, כדי שתהיה יפה וטובה, ואיך להוציא מכל מקרה את הדברים הנכונים והטובים ביותר. לנצל, אבל לא לנצל לעצמו, אלא לכולם. ולכן זה הלימוד, זה החינוך שאנחנו צריכים להעביר לו.

ניצה: כאמא העברתי את המשפחה שלי תהליך ואנחנו רגילים לקיים דיונים ושיחות משפחתיות. אבל אני שמה לב, שהמתבגר שלי מתחיל קצת להתרחק אפילו מהשיחות המשפחתיות. יש לו עכשיו נטייה להסתגר בחדר שלו, והוא מעדיף את החברים שלו על פני המשפחה. זאת אומרת, הוא מתחיל להשתנות ופחות רוצה לשתף פעולה. השאלה היא, איזה יחס עלי לתת לשינוי שאני רואה מול העיניים?

אני חושב שצריכים מידי פעם להזמין אותו שיספר, מה הוא חושב על זה ועל זה, ומה קורה כאן ושם ואיך ולָמה, ושזה יהיה חלק רגיל ביחסים ביניכם, שכל אחד נותן דוגמה למה שקורה לו. אם הילד רגיל לזה, אז אני חושב שהוא לא יברח מזה רחוק, כי כך יש לו מקום שבו שהוא יכול לשפוך את לבו. אולי לא כל כך לקבל תגובות, אבל אם הוא רגיל לזה, אז ירצה שזה יקרה.

ניצה: אם הוא לא רגיל לזה, אז זה יהיה קשה?

זו בעיה שמופיעה גם לפני גיל ההתבגרות. זאת אומרת, אנחנו חייבים לדבר בצורה כמה שיותר גלויה, להתייחס אליו כאל שווה וכך להתקדם.

ניצה: התחלתי לא מזמן את תהליך הלמידה בקורס, ויש לי בבית ילד מתבגר שלא היה רגיל לתהליך של דיונים. האם כאשר אני רוצה להכניס את זה לתוך הבית, אני צריכה לצפות שיהיה קצת יותר קשה, מאשר אם הייתי מתחילה בגיל צעיר יותר? ובכל זאת, האם יש טיפים או כלים, שבעזרתם אני יכולה להיות אתו בתקשורת טובה ובונה?

אני לא יודע אם בני הבית מסוגלים לזה, כי אם זה לא היה קיים קודם, סימן שאת בעצמך לא מוכנה, ואם את לא מוכנה, מה תוכלי לעשות עכשיו? קודם כל צריכים חינוך להורים ואחר כך חינוך לילדים. וכאן זו הבעיה. אנחנו צריכים ליצור סביבה, שתעטוף את הילד באווירה כזו שתייצב אותו, תיתן לו ערכים ותיתן לו אפשרויות והזדמנויות לדבר ולשאוב משם ידיעות. זאת אומרת, הוא חייב בכל זאת להיות באיזו צורה קומוניקטיבית עם הסביבה הנכונה. ואם אלה לא ההורים ולא החברים, אז בצורה אחרת.

איך לעשות זאת? אנחנו מנסים לעשות זאת עם הנוער דרך חוגים ונקווה שנצליח. אני חושב שאנחנו צריכים לפתח חוגים ולהגיע אליהם דרך מה שמעניין אותם. אם הם כבר נמצאים בכל מיני דחפים, אז אנחנו צריכים לארגן את הצורות שהם רוצים, ושם נביא אותם להתקשרות, להידברות, לדברים שיפַתחו אותם, וייתנו להם פירוש נכון לכל ההתרשמויות שיש להם. אני לא רואה צורה אחרת, אלא רק בניית סביבה. נמשוך אותם לא דרך דיבורים וכדומה, אלא דרך ספורט, טיולים, הרפתקאות וכל מיני דברים כאלה.

ניצה: זה יכול להיות גם במסגרת המשפחה? כי אני מחפשת את ההבחנה בין הסביבה של הנערים והנערות שפחות או יותר בגיל שלו, כמו תנועות נוער או משהו מהסוג הזה, או המסגרת המשפחתית.

אם את אומרת שלא היה קודם קשר במסגרת המשפחתית, ולא הייתם כל כך מודעים למצב, ופתאום את מרגישה שהוא עצמאי, לא רוצה לשמוע ולא רוצה לדבר ומסתגר, אז אני חושב שאת לא יכולה פתאום להתנהג נכון, ושתהיה לך כניסה לחיים הפרטיים שעכשיו הוא מְפתח. לא נראה לי שזה יקרה.

ניצה: התוכנית הקודמת פתחה לי את המוּדעות. ההבדל בין מה שהיה לפני התוכנית למצב שלי עכשיו, שקודם הרגשתי שאני מאבדת שליטה על המתבגר שלי, ועכשיו התחלתי להבין שאני לא סתם מאבדת שליטה. יש פה מקום של התרחקות שהיא טובה, שהיא בריאה, שהיא אפילו חלק מתהליך התפתחותי טבעי. וכל מה שאני צריכה לעשות זה לא להיבהל מזה שאני מאבדת שליטה והוא רוצה לרכוש עצמאות, אלא לראות איך אני עוזרת לו לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. אז אם אני מקשיבה למספר מפגשים, אני בהחלט יכולה להיות במקום הזה.

אני לא בטוח, "אין חכם כבעל ניסיון", ואת שמעת רק תוכנית אחת. כאן צריכה להיות הכנה הורית ממש טובה לזה ואני לא בטוח שזה אפשרי. אבל נניח.

אורן: בואו נזרום עם התהליך. דיברת על כך, שהורים צריכים "חינוך הורים", ואם יש להם ילדים והם לא למדו איך לחנך אותם, אז וודאי שלא תצא להם תוצאה טובה ואין מה להתפלא.

כן.

אורן: מטרת השיחה שלנו היא חינוך הורים. חינוך זה אפשר לחלק לכמה קטגוריות. א. לאנשים שרוצים ללמוד חינוך הורים, להבין איך לחנך ילדים ועדיין אין להם ילדים, כמו זוג צעיר, אולי האישה נכנסה להריון  ועוד מעט יהיו ילדים. ב. בתהליך כלל חברתי שבו מלמדים את כל בני האדם מגיל צעיר איך להיות הורים לעתיד .

ומצב נוסף שקורה היום במציאות הוא, הורים שיש להם כבר ילדים בגילאים שונים ומתוך המצוקה הם באים ואומרים "שלום, האם אתם יכולים ללמד אותנו איך להתמודד עם המציאות הזאת?". זה נקרא בשבילנו חינוך הורים, ובשבילם אנחנו מקיימים את השיחה הזאת עכשיו. זאת אומרת מעבר לדברים שקורים מחוץ לבית, שאלה מערכות אחרות שהן יותר חברתיות, סביבתיות, אנחנו רוצים בהחלט לתת מענה למצוקה המאוד מאוד גדולה, מאוד כואבת שיש היום להורים בהתמודדות עם הילדים. הם מרגישים שיש מצוקה במגוון מצבים. יכול להיות שיש להם ילד מאוד קטן בן שנתיים, שלוש. יכול להיות שהוא כבר גדול, בן שש, שבע. ובהחלט יכול להיות שיש להם במשפחה לפחות ילד אחד גם בגיל ההתבגרות. לכן אנחנו מנסים עכשיו להבין איך לעבוד עם המתבגר או המתבגרת שלנו בבית.

וכדאי שננסה את התובנות שלמדנו עד עכשיו בשיחתנו הראשונה על גיל ההתבגרות. הבנו מה עובר בתוך הילד או הילדה שלנו כשהם מגיעים לגיל זה. מה השינוי שקרה במעבר מתקופת הילדות, לתקופת ההתבגרות. ביארנו את זה די טוב ועכשיו אנחנו מרגישים מה קורה בנפש הצעיר הזה, ומבינים גם מה המטרה שלנו כהורים ביחס אליו, לאן אנחנו צריכים להוביל אותו, ועכשיו הייתי רוצה שננסה לתרגם את זה לכלים מעשיים. אחרי שהרעיון ברור לנו, ודיברנו על זה שהוא בעצם יוצא כמו שחקן על במת תיאטרון החיים, ורוצה לומר לכולם "הנה אני, תראו אותי", וזאת כבר תהייה תוצאה של כל מה שעשינו איתו קודם, אז עכשיו אנחנו רוצים לתרגם את זה לדברים שכדאי לעשות, ודברים שלא כדאי לעשות ביחס אליו, כשהוא נמצא בגיל ההתבגרות.

המַעבר שלו מאותו ילד שכל הזמן כמו ספוג רק קולט קולט למשהו אקטיבי שאומר "הנה אני, תראו אותי", מצריך שינויים והתאמות גם בתקשורת שלנו כהורים כלפיו כמו שהוא בעצמו השתנה. אני חושב שהדגש שלנו צריך ללכת לכיוון הזה. התובנות שהבנו, מה הן אומרות בקשר המאוד מסויים של תקשורת בין ההורים אל אותו מתבגר או מתבגרת בבית? האם יש דגשים לדברים שעכשיו מאוד לא כדאי לעשות ביחס אליו שאולי קודם, כשהוא היה קטן יותר היה אפשר לעשות ועכשיו צריך להיזהר כדי לא לקלקל לו את הביטוי העצמי הזה? אולי נתחיל קודם כל מזה. מה לא לעשות כדי שלא נטעה ונקלקל לו, ונגביל אותו?

אני חושב שאין הבדל. תמיד אנחנו צריכים להתייחס לילד כאדם עצמאי שיש לו דעה, ואנחנו מכבדים את הדעה שלו. זה יכול להיות בגיל 3-4 וזה יכול להיות בגיל 13-14, זה ממש כך. הוא צריך להרגיש שאנחנו מתייחסים אליו כמו לאדם. אמנם בגיל צעיר אנחנו שומרים עליו יותר, אבל אנחנו מסבירים לו כל דבר .זה מה שהתכוונתי בהסבר, אנחנו כל הזמן הזה מדברים עימו ומסבירים לו את כל מה שאנחנו עושים, ואיך עושים, ולמה עושים, וכן הלאה. הוא לומד מאיתנו, מההתנהגות שלנו. מההסתכלות שלנו על החיים הוא כל הזמן סופג. אנחנו תמיד מתייחסים אליו כמו ליצור עצמאי, אפילו שהוא קטן. אנחנו לא שמים אותו בכיס וזהו. הוא מרגיש גם כשהוא עדיין לא יודע לדבר, הוא מרגיש עד כמה שאנחנו מתייחסים אליו כמי שקיים, שחי, שהוא מוצר מוגמר. חייבים להיות לשמור על הכבוד שלו בכל השטחים. זו חובה. זה דבר אחד.

דבר שני, אם אנחנו  מתייחסים כך כל הזמן, והוא מתחיל פתאום להסתגר ולהיות בחיים שלו, ולא רוצה לדבר איתנו, אז קל לנו להיות איתו וכל הזמן לשמור אתו על קשר, למרות שהתחיל כאילו לסגור את עצמו או לא לדבר אתנו על הכל,  אנחנו יכולים להכניס כאן את הקשר שלנו הלאה.

אני זוכר כשאני הייתי בגיל התבגרות ואמא שלי, כרופאת נשים שמטפלת בכל הבעיות האלה, דברה איתי בעקיפין, על כל מיני מקרים כאילו שהיו לה בעבודה. עכשיו אני מבין שהיא לא דיברה סתם על העבודה, אלא מהניסיון שלה. דיברנו חופשי, לא התביישתי לפניה, ממש על כל דבר ודבר. היא דיברה כך, כאילו שזה קורה לי בעבודה וכך זה קורה עם בני אדם, ולא "תיזהר, זה יכול להיות ככה, זה יכול להיות לא בסדר, יכול להיות משטרה, מחלות, בעיות" וכולי כשהייתי נגיד בגיל 14-15. היא דיברה בצורה אובייקטיבית, ולא היה מורגש שזה מכוון אליי, כי היא הייתה רגילה לספר לי גם קודם וגם למשפחה על כל מה שהיה בעבודה. היא השתתפה במחקר של דברים שונים, בעיות, ועבדה גם בשיתוף עם עבודה סוציאלית .

 הייתי בעל ניסיון מההסברים שלה, בכל מיני צורות, ואני חושב שבמשך כל החיים זה ליווה אותי בהרבה מצבים. אני עד היום לא יכול להתייחס בגסות לאישה, להרביץ אף פעם, להיזהר ממה שיקרה, ממה שיכול לקרות בקשרים בין גבר לאישה וכולי. היא הכניסה בי כאישה וכרופאת נשים, יחס מיוחד, מסוים לבנות גם בגילאים ההם, ובשבילי זה היה לימוד מאוד קובע. אני זוכר איך אני התייחסתי  לנשים לעומת כל החברים שלי. היה שוני גדול  בצורת היחסים שלי ושלהם לנשים. וכשהתנתקתי, נסעתי ללמוד מאות קילומטרים מהבית לאוניברסיטה בגיל 17, זה היה חסר לי.

ניצה: השיחות האלה

לא השיחות, אלה ההתרשמויות .למרות שהייתי עצמאי בכל דבר, בכל זאת לשמוע את דעתם של ההורים, היה חסר לי. אני אפילו יכול להגיד שבכמה מקרים כשלא קיבלתי מהם הסכמה להתנהגות מסוימת, טעיתי. למדתי על בשרי. אבל שוב אני אומר, זה מאוד תלוי. אז ההורים היו מספיקים, והיום אני בטוח שאנחנו צריכים לזה תמיכת הסביבה. חברה דומה וגדולה יותר. זאת אומרת, בגילאים יותר גדולים וגם בגילאים האלה.

ניצה: הסיבה העיקרית היא בגלל שהילדים שלנו היום נחשפים להרבה מאוד בעצם בכל העולם,

זה כן, וזה לא כל כך חשוב נחשפים או לא נחשפים, אלא תמיד אדם צריך לקבל הדרכה. וזה שהם נחשפים יותר בכל מיני צורות, דרך הקשר וירטואלי, אז זה רק נותן לנו יותר עבודה, הרבה יותר אפשרויות לעבוד על זה, הזדמנויות.

אורן: אמר לי מישהו שבגיל ההתבגרות, המתבגר או המתבגרת לפעמים נעשים כמו אילמים ביחס להורים. הם לא מדברים.

כן. זה ברור.

ניצה: למה ברור?

כי יש להם עולם משלהם.

ניצה: הם יותר מתבוננים פנימה? מה קורה בעצם?

מה עושים בחינוך הרגיל היום בבית? הילד צריך לקבל מה שמגיע לו מהבית, וחוץ מזה "תעזבו אותי". נכון?

ניצה: כן.

זהו. אז מה, זה נקרא שהם אילמים? יש לי חיים משלי וזהו. אתם צריכים לספק לי את הכל, אם לא, אני אלך למשטרה. הם מדברים בצורה כזאת, הם יודעים את הזכויות שלהם. אתם חייבים לספק לי את הכל ואל תכנסו לחיים הפרטיים שלי.

אורן: במציאות כזאת, אם אני רוצה ללמוד, אם אני רוצה לעבור תהליך של חינוך הורים, וזאת היא המציאות שבה אני חי, איתה אני מתמודד, מה היית מלמד אותי בקורס של חינוך הורים? עם אילו כלים אני ניגש למצב כזה?

זו בעיה.

אורן: את זה אני יודע בעצמי. בשביל זה באתי לקורס.

זה הבעיה שלנו, כאנשים שרוצים לחנך את הקהל, לתפוס אותם באמצע חייו, זה לא פשוט.

אורן: כן, אבל לקורס הורים, יבואו הורים שיש להם כבר ילדים. השאלה, אילו דגשים אנחנו יכולים להתחיל לתת להם למציאות כזאת? נניח בעניין הילד שנעשה "אילם", לא מדבר איתי.

ניצה: קודם כל אולי צריך להבין למה הוא נעשה אילם.

לא, זה החיים שלהם, יש אלף ואחת סיבות, הגיל עצמו מדבר. זה שהוא רוצה לגדול, כבר מעמיד אותו במצב שהוא מבודד ממך. זהו, "אני בשלי".

ניצה: הוא מתחיל להציב גבולות משל עצמו בעצם.

כן, זה החדר שלי ואלו הדברים שלי ואתם לא תכנסו, אני סוגר את החדר, זהו, כך הוא עושה. אלא אני חושב שאנחנו צריכים ללמד את ההורים, להכין אותם היטב לשיחה עם הילד המתבגר. אני חושב שצריכים לראות בכל מצב, אבל זה יכול להיות טוב שהילדה תדבר דווקא עם אבא ובן עם אמא.

אורן: למה?

כי בעצם זה הבעיה העיקרית ביניהם היא היחס בין המינים.

ניצה: אתה יכול להרחיב פה?

האבא יכול לדבר עם הילדה המתבגרת, מצד הזכרים, ואמא יכולה לדבר עם הילד מצד הנקבות, כי אם אמא מדברת מצד הבנות ומסבירה לילד את האופי של הבנות, הגישה שלהן, היחס שלהן, וכולי, אז הילד שומע ממנה מפני שהוא מבין שהיא בעצם מעבירה לו מידע נכון שמסביר למה הוא נתקע. כך יקרא את המציאות ויבין אותה יותר נכון. כי בעצם הבעיה העיקרית היא בין המינים. מה שאין כן, לפעמים זה הפוך, אמא משוחחת עם בת. וזה יכול להיות בחלק מהמקרים ההיפך, ובחלק מהמקרים יכול להיות שאבא ואמא מדברים יחד עם הבן או הבת. אבל כאן צריכים להיכנס למצב שלהם, ולעזור להם למצוא קשר איתנו, הידברות איתנו, כמו שהמתבגרים נמצאים בין החברים והחברות שלהם.

אנחנו ההורים, צריכים להתקרב לשיחה עם הבן או הבת, כך שהם ירגישו בנו כחברים שלהם, כמו עם החברים בחברה שלהם שאיתם הם נמצאים. אבל אנחנו יכולים להיות הנאמנים שלהם, ולא רק חברים נאמנים, אלא להסביר להם, את הדחפים, את המצב, לנתח כל סיטואציה, כל מקרה. אנחנו יכולים לגשש בכל הדברים הפנימיים האלה, למה זה כך, ולמה הם מתייחסים כך. זאת אומרת, אנחנו נכנסים כאן לפסיכולוגיה אגואיסטית פשוטה של בני אדם, נוער שרוצה להצליח, להרוויח, לשלוט, מתוך קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, שליטה וכן הלאה. כך אנחנו מבררים את המצב, בלי לפגוע באף אחד, לא בנער ולא בנערה, ולא בכל החברים שלהם, אלא רק מבררים את הטבע, כדי להביא אותם לצורה, כמה שיותר אובייקטיבית, לראייה על עצמם ועל האחרים.

אורן: מה זה "בלי לפגוע"?

בסופו של דבר אנחנו רוצים שהוא יראה את יד הטבע שנמצאת בכולם, ואיך הם מתנהגים עקב כך. ממש כמו בובה, שבתוכה יד הטבע עושה כל מיני פעולות, על ידי הורמונים, על ידי כל מיני בירורים, על ידי זה שפתאום מתגלה תכונה כזאת או אחרת, ואיך אפשר ללחוץ על האדם בהתאם לטבע שלו. מאוד חשוב שהם יהיו בעלי בירור, שבבירור הזה הם יוכלו לא רק להיות ברגשות, אלא גם מחוץ לרגשות, בהבנה למה כל דבר קורה כך. שיוכלו לפתח את העניין.

למשל, המורֵה בבית הספר, נותנת להם באחד השיעורים לספר על היחסים בין האנשים X -Y- Z וכו', ולא רק לספר סיפור, אלא גם לנתח אותו, למה הוא עשה כך, ולמה הוא חושב כך, ולמה הוא קיבל תגובה מסוימת ממישהו. אנחנו רוצים שהם יבינו למה אנשים מתנהגים בצורה כזאת, וגם שיכתבו על עצמם, עד כמה שזה יהיה סובייקטיבי. למרות שהם לא כותבים כל אחד על עצמו, אלא כותבים בצורה שזה לא קורה איתם כביכול, כותבים סיפור, או רומן על מישהו, או על משהו, אבל בכל זאת זה רומן פסיכולוגי, ואת זה אנחנו מנסים לעשות. אחר כך מסבירים בכיתה מקרים כלשהם, וכולם דנים, מביאים את הכיתה לדיבור. לא נוגעים באף אחד ולא מצביעים על אף אחד, אבל בפנים הם נעשים בעלי בירור. מתחיל להיבנות בכל אחד כוח אנליטי, הוא הופך להיות מברר, חוקר, כמו פסיכולוג. הוא רואה את הצורה החיצונית, ואחריה הוא יכול לראות מה הן הסיבות, כמו חוקר, כמו נניח שרלוק הולמס, או פוארו.

אנחנו מביאים אותם שיכתבו סיפור יפה, איזו דרמה על משהו שקרה, וגם לכתוב למה זה קרה, אולי מישהו שסיבב משהו למישהו. כתיבה כזאת מסקרנת אותם, ומכניסה אותם להבנה עמוקה בדחפים, ביחסים, בסיבות למה שקורה מבחוץ. כך כל אחד מהם יכול להיות מומחה לעצמו, למה זה קורה לו, והוא מתחיל להתחלק לשניים: הדחפים הטבעיים שבו, וההתנהגות שלו כתוצאה מזה.

אורן: התוצאה מכל זה, זו המטרה שלך בעצם?

כן, שהאדם יראה את עצמו, זה הטבע שלי, ולכן אני מתנהג כך. זה הטבע שלי, ולכן כך אני קולט מבחוץ. זאת אומרת, אני נמצא כבר כדו שכבתי, עם הטבע הפנימי שלי ועם ההתנהגות החיצונית שלי. אם כך, איך אני יכול להתחיל לשנות את ההתנהגות שלי כלפי כולם כמו שאני רוצה? לשם כך אני צריך לעשות איזו התאמה, איזה מכשיר מיוחד, בין הטבע שלי לבין ההתנהגות שלי. ואיך אעשה זאת? אני צריך לשלוט על הטבע שלי, להבין מה טוב בי ומה רע בי, ואילו דברים כדאי לשנות, כדי שההתנהגות שלי תהיה אחרת, רצויה יותר.

וכך, אני כבר הופך להיות ממש אדם, ולא בהמה. בהמה מתנהגת לפי הדחפים שלה, לפי הטבע, מה שלוחץ, היא מבצעת. רק הפחד מחזיק אותה, אבל בצורה ישירה. האדם מחשב את עצמו כלפי האחרים, ורואה מה לטובה ומה לרעה עבורו. קודם עליו להיות בזה בצורה אגואיסטית, ואחר כך, מעמידים לפניו מטרות גדולות יותר, אבל הוא כבר יידע שלמען המטרה ההיא, אולי מטרה די מופשטת, רוחנית, הוא יהיה מסוגל להבין  מה הוא צריך לעשות עם עצמו כדי להשיגה.

אורן: אם ניכנס לצד של המתבגר עצמו, אז יש פה תרגיל שאומר, שהמתבגר ממציא סיפור על יחסים בין אנשים, יתכן שזה אפילו משהו שקורה לו בחיים, אבל העיקר שיהיה סיפור בו תהיה מערכת יחסים בין אנשים. נתחיל לנתח אותו, להבין כל אחת מהדמויות, למה היא עשתה את מה עשתה, מה הניע אותה, מה היו הדחפים שלה, מה היתה ההתנהגות שלה, לאן זה הוביל אותה וכן הלאה. ומזה בעצם נפתח יכולת לבקר גם את עצמנו מהצד.

קודם כל כותבים את הסיפור, סיפור על מה שקורה בחברה של בני גילם. הנערה מתנהגת באופן מסוים, בגלל שהיא רוצה תשומת לב ממישהו, או אולי בגלל שהחברות שלה או החברים שלו הם כך וכך. כי בזה הנוער עוסק בדרך כלל. לכן קודם כל הסיפור בעצמו.

לאחר שכתבת את הסיפור, שהוא התסריט הנראה לעין, תכתוב על הדחפים, מה כל אחד מהם חושב, שנובע מהאופי של כל אחד, ומהיחסים המשניים ביניהם. הרי זה לא הסיפור בלבד, אלא יש כאן עוד יחסים שבדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים. כמו מה שמתגלה בתוך רומן, שמשהו קורה בגלל שהיו שם עוד כל מיני יחסים ביניהם.

לאחר שסגרת את הסיפור, על איך שזה קורה, ואיך שזה קורה אחרי הבירור היותר פנימי שלך על היחסים בין בני האדם, כעת בשלב השלישי אתה צריך להסתכל מתוך עצמך, שכך זה נראה לך, ולמה זה נראה לך כך. ועליך לכתוב, בגלל שאני מתייחס אל אלה יפה, ואל האחרים פחות יפה, וזה נראה לי כך, וזה כך, ולמה זה נראה לי כך ולא כך. אתה צריך גם לכתוב, שהתכונות האלה טובות יותר, והתכונות האלה רעות, והוא היה חבר שלי, והוא עשה לי טוב פעם, והיא תמיד זלזלה בי, ואני מתעניין בחברה שלה, אבל היא מסיטה בינינו, וכן הלאה. זאת אומרת, תכתוב את הדברים מהצד שלך, בהערות קצרות, את הסיפור עצמו, את מה נראה לך שעומד מאחורי סיפור היחסים בין כולם, ואיך אתה מסתכל על זה מצד התכונות שלך.

מתוך זה אתה מגיע לסך כל הבירור של מה קורה באמת. איך אתה יודע מה קורה באמת? מהבירור של כל הנקודות האלה, אתה יכול עכשיו להיות די אובייקטיבי על מה שקורה בשטח. ואחר כך, איך אנחנו יכולים להביא את הסיפור הזה לסיום הטוב, או האם אנחנו נהנים מזה שאנחנו נמצאים בכל מיני חיכוכים כאלה. ומה יש בתענוג הזה שאנחנו כל הזמן צריכים לבשל אותו, ואם לא קורה שום דבר, אז אנחנו מרגישים כאילו אין חיות, אין חיים.

כאן אנחנו כבר מתחילים לדבר על כללות הגיל שלנו, למה אכפת לנו כל הזמן להיות בסערה הזאת? כי בזה אנחנו מרגישים את החיים. אם כך, מה אנחנו יכולים לעשות עם החיים האלה? עלינו להמשיך אותם, לא לעשות מהם כלום, הכל ממשיך כרגיל, רק שעכשיו אנחנו כל הזמן עושים את השיעורים האלה. זאת אומרת, כל הזמן בודקים מי אנחנו, מה אנחנו, איך אנחנו מתייחסים, איך אנחנו פועלים, מה מניע אותנו, האם אנחנו יכולים להגיע לפתרונות כאלה וכאלה, איך אנחנו נהנים מהסיפור הזה, מה היא ההנאה שלנו. לראות שאני דחיתי אותו, ועליו אני דרכתי, ובה אני זלזלתי, ואיזה תענוג יש לי שכולם ראו איך אני עשיתי לה את זה, וכן הלאה. אנחנו מתחילים לרדת לערכים, ממה אני נהנה, וממה אני סובל. ולאט לאט, על ידי זה, מתחיל להיווצר בי יחס חדש למה שאני רוצה להשיג, שזה בסך הכל שליטה ולא יותר. ומתוך כך, כשהאדם מתחיל להכיר בזה, הוא כבר מתחיל להשתנות.

את השנים האלה בחייו של המתבגר, אנחנו צריכים לנצל כדי לבנות בתוך האדם את מערכת הבירור. כי אחר כך כבר לא אכפת לו, אחרי גיל עשרים אי אפשר לתפוס אותו עם כל הדברים האלה, זה כבר לא מעניין אותו, הוא כבר עייף מהחיים, הוא כביכול כבר יודע. לכן השנים האלה שבוער לו היחס בין כולם, שהוא נמצא בהם, והעיקר שלו בחיים זו החברה הזאת של המתבגרים, זה הזמן שאנחנו חייבים לבנות בו מערכת שלמה של בירור טבע האדם.

אורן: אם אנחנו כהורים לילדים מתבגרים רוצים ליישם את זה בבית?

אני לא חושב שאנחנו מסוגלים. זה רק בתנאי שאנחנו באמת מכינים את ההורים בצורה טובה. אבל זה אפשרי דרך סדרות טלוויזיה, או דרך האינטרנט.

אורן: לצורך העניין אנחנו מייצגים הורים שמאד רוצים ללמוד, ויש לנו במשפחה ילד מתבגר, איך זה מקרין על הילדים האחרים?

אם יש בבית כמה ילדים, אז אתה צריך ללמד את הילדים איך להתייחס אחד לשני, זה כבר משהו אחר לגמרי. אתה צריך להסביר לילד הגדול מה מצבו של הילד הקטן, ואיך אנחנו מתייחסים אליו. ניקח את הגדול כהורה השלישי, כשותף, ושהוא ידע איך אנחנו מתייחסים לקטן, איך אנחנו בונים אותו, ואיך אנחנו מסבירים לו. הוא צריך לדעת את הדברים האלה, הוא צריך להיות ממש כשותף שלנו, ולהתייחס לקטן ממש כמונו. אם נניח הילד הקטן הוא בן שלוש, או ארבע, אז הבוגר בן השלוש עשרה, או הארבע עשרה צריך לדעת את שיטת החינוך שלנו כלפי הקטן.

ניצה: כל מה שהסברת קודם, זה היחס שלי, כבוגר, ביני לבין החברים שלי, שהם קבוצה של מתבגרים השווים שלי.

וגם ההורים נכנסים לזה, ורוצים להיות כמו החברים שלי, ומדברים איתי בגובה העיניים. יכולים להיות שני ההורים, או רק אחד מהם. וההורה יכול להיות גם מהמין השני.

אבל אם יש לנו עוד ילד במשפחה, אז לא רק ההורים מטפלים בו, כי הילד הקטן מסתכל על הגדול כמו על א-לוקים, הוא לוקח ממנו דוגמה. לכן אנחנו צריכים להסביר לגדול את כל הדברים האלה. מה אנחנו צריכים לעשות בילד הקטן כדי שיגדל נכון, ואילו צורות אנחנו צריכים לתת לו, דוגמאות, דיבורים, ומה להסביר לו כל הזמן כדי שלפי זה הוא יתקדם נכון. ואנחנו סומכים על הגדול שהוא ייקח את המשימה הזו שממש מוטלת עליו, ויהיה כדוגמה נכונה לקטן, וייתן הסברים לקטן, ויתייחס אליו בצורה בוגרת.

אורן: מה האינטרס של הגדול? לנו כהורים, מובן מה האינטרס, יהיה לנו שותף שלישי בחינוך הקטן. בוא נסתכל מצד הגדול, מה זה יקנה לגדול, האם זה ייתן לו משהו בחיים?

אחריות, בגרות, אנחנו מייחסים לו חשיבות גדולה, אנחנו מתייחסים אליו כאל שותף.

אורן: איך זה קשור לזה שהוא רוצה להתחיל להביע את האישיות שלו?

כלפי הקטן, אין לו אישיות משלו. הוא רוצה לעשות זאת לדומים לו, בכיתה או באיזה מקום. לא לקטן.

ניצה: זה מרגיש כאילו שעכשיו אני המתבגר, אז יש לי כל הזמן צד שמתקדם קדימה, לומד ומבטא את עצמי, וצד כלפי מטה.

אתה עושה ממנו ממש גדול, אחראי, עוד יותר חשוב ממך. אתה מבקש ממנו, תעשה כך וכך כלפיו, כי הוא לומד ממך. "נניח אתה תשב ותאכל במטבח אתנו יחד והוא ילמד ממך, תראה איך שהוא יסתכל עליך, ועלינו הוא לא יסתכל". זאת אומרת, אנחנו מייחסים לו דמות שממנו לוקחים דוגמה, ואנחנו מבקשים את זה ממנו.

אורן: למה שהוא ירצה?

כי אנחנו מייחסים לו חשיבות. מכבדים אותו.

אורן: נניח שאתה אבא שלי ואני המתבגר, מה זאת אמרת אתה מייחס לי חשיבות? בפועל, מה אתה עושה?

אני מדבר איתך על זה. אתה כבר נמצא בגיל שאתה יכול לשמוע ולהבין, ואני אומר שהקטן לומד ממך, אנחנו מבקשים, אבא ואימא מבקשים ממך, תעשה כלפיו כאלו פעולות שהוא ידע שכך וכך עושים, כי ממך הוא לוקח את מה שאתה רוצה להיות.

אורן: זה נכון.

ניצה: זה כאילו שמצד אחד המתבגר הוא התלמיד ומצד שני הוא המורה, כאילו יש לו את שני הכיוונים האלו כל הזמן.

אנחנו לא מתייחסים אליו כאל התלמיד שלנו.

ניצה: לא תלמיד שלנו, אלא כאילו תלמיד של החיים.

גם לא של החיים. אנחנו צריכים לדבר איתו בגובה העיניים, אף פעם לא בהתנשאות, ולהסביר לו רק איך אנחנו מסתכלים על כל הדברים האלו. כמו שגם החברים שלו היו מחליפים איתו דעות והתפעלויות רגשיות.

אורן: בוא נדבר רגע על זה, "כמו חברים", זו כבר פעם שנייה שאתה מדגיש את זה שההורים ביחסם למתבגר צריכים להיות כמו חברים. הוא צריך להרגיש שאתם כמו החברים שלו, אבל אתם חברים נאמנים וגם מבינים טוב את החיים. לכן כדאי להשתמש במה שיש בכם כי זה יעזור לו להצליח בחיים. זאת אומרת, יש פה תועלת מאד ברורה.

כן.

אורן: איך אתה מביא אותו להרגשה הזאת, אבל לא בצורה גסה, כאילו אתה איש מכירות ואתה בא למכור לו את עצמך? מה אני יכול לעשות כדי שהוא ירגיש אותי כזה? אתה רוצה שהוא ירגיש אותך כחבר נאמן וחכם, אז יש ממך תועלת. בוא נגיד אם היית באמת חבר והיית באמת נאמן והיית באמת חכם, בטוח שהיית החבר הכי טוב שלי, כי היית תורם לי הכי הרבה בחיים. איך כהורים אני מביא אותו לתוצאה רגשית כזאת?

 כנס אליו לחדר, כי הוא לא רוצה לדבר איתכם, הוא ככה סוגר את עצמו כי יש לו הכל. כנס אליו לחדר ותגיד, אני רוצה להתייעץ איתך, יש לי כאלו וכאלו יחסים, יש לי כאלו וכאלו מקרים, מה אתה ממליץ. ותספר לו על משהו שיש בינך ובין מישהו או מישהי, כאלה דברים. מה אתה חושב, למה הם עושים כך, למה הם חושבים כך, מה אתה ממליץ לעשות, מה כדאי לנו לעשות, גם לך, אולי אתה פתאום מדבר על השכנים, או מה שקורה לך בעבודה. תכניס אותו לסיפור שיהיה קצת שותף, תכניס אותו כשותף, ממש כיועץ. שיתחיל לחשוב לכיוון פתרון של דברים, שאולי לא שייכים לו כל כך. אבל בכל זאת אתה מייחס לו חשיבות ובזה שאתה דורש ממנו ביקורת, בירור על דברים שלא שייכים לו, בכל זאת הוא כבר מתחיל לראות שזה חשוב. כי בזה מתייחסים אלי כלגדול, אפילו הדעה שלי חשובה, אם אני הולך ומברר את הדברים האלו בחיים. זה כבר מעורר בו יחס אחר לחיים, לא סתם להיות בין המצבים, אלא לראות אותם יותר מבפנים. קנאה, תאווה, כבוד, שליטה, תשחק בזה.  

אורן: איך לשחק?

בזה שאתה מעורר אותו לעזור, להשתתף, להביע את דעתו. אבל לא סתם להביע את דעתו, "ככה הייתי עושה וזהו", אלא למה ואיך. אתה הולך עכשיו בספקות, בבירורים, אולי זה כך, אולי זה אחרת, מאיפה זה נובע, אולי הם יעשו כך ואנחנו כך, החברים אולי חושבים כך ואנחנו כך. זאת אומרת, אתה מכניס אותו מצורה שטחית של קיום החיים, לקצת יותר פנימי. 

ניצה: יש פה טכניקה שנתת פה, להפוך אותו ליועץ ולמישהו שאתה מתחשב בדעתו. ואני נזכרת במקרה אחד שפעם עשיתי את זה, במקרה, בלי לחשוב יותר מידי. ואני זוכרת שהפיתרון שקבלתי היה מאד מפתיע, משהו שאני כבוגרת לא יכולתי אפילו לחשוב עליו. אני מרגישה שנתת לי מפתח, גישה, כניסה לתקשורת עם המתבגר. זאת אומרת, בזה שאתה הופך אותו לאדם שאתה מתייעץ איתו, שאתה חושב איתו ביחד, אתה עושה כמה פעולות. קודם כל אתה נותן לו להרגיש באמת חשוב ושדעתו משמעותית. שנית, אתה מאפשר לו לפתח צורת חשיבה, מכל מיני זוויות ושזה לא נוגע בו באופן אישי. זה ממש מפתח כניסה לחדר שלו, כמו שאמרת קודם.

ממש כך.

אורן: הדגשת קודם שבין ההורים למתבגרים יכולים להיות כמה גוונים של אינטראקציות, למשל יש אינטראקציה של אבא מול בבת. אז נניח שאני האבא ויש לי בת מתבגרת, מה אני עושה איתה באינטראקציה המיוחדת הזאת בינינו? מה אני צריך לעשות? בעצם שלחת את האבא אל הבת ואת האימא אל הבן, כדי שהם יתחילו להכיר את המין הנגדי, שזה בעצם העניין המרכזי בגיל ההתבגרות. אז איך אני מיישם את זה, אני האבא ויש לי בת מתבגרת.

בלי זלזול. כשאימא שלי סיפרה לי על האופי של הנשים, על בנות בכורות, דיברתי איתה על זה ולא הרגשתי ממנה שהיא מזלזלת.

אורן: במה?

היא לא אמרה בזלזול שהבנות הן כך וכך, אלא היא סיפרה לי על זה בצורה מאד אובייקטיבית. אני זוכר שפעם התנהגתי יותר מידי בהתרגשות,  והיא אמרה לי, אתה יודע איך להיות בחור אמיתי.

ניצה: גבר גבר.

גבר גבר, כן. ואני זוכר שזה מאוד פעל עליי, שהיא דיברה אליי בתור בחורה שאומרת לי ככה תהייה, תהייה אחר לגמרי, תהייה יותר החלטי. אני הרגשתי שההורים שלי הם ממש חברים במובן מסוים.

אורן: הפוטנציאל ברור, זאת הברקה. עכשיו אני רוצה ליישם את זה, אבל אני נבוך כי אני לא יודע מה לעשות. יש לי בת מתבגרת, אני האבא, אני הגבר, אני זכר, היא נקבה. בוא נחזור לאותה הדלת, קודם נתת לי תרגיל איך להיכנס אליו לחדר ולהתייעץ איתו על דברים, זה היה כללי. עכשיו אני רוצה לדייק את התרגיל הזה במיוחד לזה, אני כאבא שבא לחדר של הבת, כשהמטרה שלי היא לתת לה את התחושה, או להקנות לה ידיעות שיעזרו לה בחיים, אמרת שזה הדבר העיקרי.

צריך להיות איזה מקרה מהחיים, איזו סיבה, איזה מגע רגשי על סמך משהו, ואז אתה מתחיל פשוט לדבר איתה. לא כמו אבא, אלא בהבנה, שאתה מבין אותה, מרגיש אותה ומשתתף בחיים שלה. שהחיים הם לא קלים, שהחיים הם כל הזמן בבירורים, שהדחפים הפנימיים רוצים כל הזמן שהיא תעלה יותר ויותר, וכולם רוצים להוריד אותה יותר ויותר, שכך זה בחברה האנושית, שם כל התחרות הזאת. ואז אתה מסביר שזה האופי הכללי של החברה, זאת צורת היחסים בין בני האדם. כל אחד ואחד נמצא בלחצים, ונמצא בכאלו מצבים שאם האדם לא מחלק את עצמו, לחכם פנימי קודם כל, שמבין ומרגיש ויודע את טבע האדם, הטבע של עצמו והטבע של האחרים, ונעשה חוקר, מומחה למה שקורה, אז קשה לו מאד. כי יש לו כל מיני השפעות שהוא מקבל מכל הצדדים, ואז הוא נמצא בבלבולים וממש לא יודע מה לעשות.

העיקר לאדם ללמוד גם את הפסיכולוגיה ההתנהגותית. מי הוא, מה הוא, איך האחרים, מה הם חושבים, למה הם חושבים כך. אני זוכר שכל ההסבר הזה שקיבלתי, על הגנים, ההורמונים והדחפים הפנימיים האלו שבאים כתוצאה מזה, בגיל ההתבגרות במיוחד שבו ההתפתחות ההורמונאלית קורית, זה עזר לי מאד. הייתי מסתכל על האחרים כקצת יותר חכם. אולי לא הייתי כזה, אבל הרגשתי את עצמי יותר חכם. הם היו מאוד בבלבול, ואני הייתי מסתכל עליהם קצת מהצד. אמנם זה לא נקלט בי כל כך, אבל זה נתן לי איזו הסתכלות מהצד.  לא הייתי מעורב מעל הראש בכל הסבך הזה.

אורן: המטרה שלי כהורה, להביא את הילד המתבגר שלי שיהיה קצת יותר חכם, שרק ירגיש אפילו, לא חשוב אפילו מה הוא יהיה, שירגיש קצת יותר חכם, כמתבונן מהצד.

זה יהיה כתוצאה. אבל זה יקרה מפני שהוא כל הזמן יסתכל על הדבר גם בעיניים הפנימיות. למה הם מתנהגים כך, למה הם חושבים כך, מה קורה להם, וכן הלאה. אחרי התיאטרון הזה הוא כבר יראה, את הכוחות שמפעילים אותם. בלי זה קשה לאדם בחיים.  

אורן: אם תוכל לסכם, את הנושא שלנו בדיון הזה, איך ההורים, באיזו זווית, באיזה כוונון פנימי שלהם כהורים, צריכים לגשת לתקשורת עם המתבגרים בבית.

תקשורת יכולה להיות רק בקומה שווה. היא לא יכולה להיות מלמעלה למטה והפוך, רק בקומה שווה. כמו שהאימא משחקת עם התינוק בקומה שווה לו, ומשמיעה לו קולות, כך אנחנו צריכים להיות. בכל הגילאים ובכלל עם כל בני האדם, להיות בקומה שווה. כשאני בא למישהו גדול ביותר, ואני רוצה להיות איתו בקשר, אני חייב לעלות את עצמי לגובה שלו. כשאני בא כמבקש מלמטה, לא בטוח שיצא מזה משהו. כשאני עושה את עצמי בגובה שלו דווקא, לא שאני מגיע בחוצפה, אלא כשאני מראה לו שאני בגובה שלו, אני בדרך כלל יכול לזכות לתשובה הרצויה.

אורן: וכלפי המתבגרים?

כלפי המתבגרים, אנחנו חייבים להבין ולהרגיש כמוהם, לתפוס את הרגע שאני אומר כאן כמה מילים, שם כמה מילים, כשהוא עובר ולא רוצה לשמוע ממש ככה לידי, בורח לחדר שלו. אני מטפטף לו קצת פה ושם והוא פתאום רואה שאני מבין את המצבים שלו, שאני מרגיש אותם וגם שאני יכול להוסיף משהו. לאט לאט, בצורה כזאת ניכנס לקשר. אנחנו פתאום מדברים על דברים שהם קורים באמצע התהליך, ולא בתחילת התהליך בו אנחנו לוקחים את ההורים, עוד לפני שיש להם ילדים, זוג צעיר שמתחיל את הטיפול  אפילו עוד לפני זה עד כמה שאפשר. צריכים תיקונים.

אורן: כן. הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, וגם לכם שהייתכם איתנו. נתקשר מקומה שווה זה כל הסוד. חיים חדשים. כל טוב.

לחצו כאן להורדה