חיים חדשים - תוכנית 13 - כוח האהבה

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם. אתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות הלימודיות עם הרב לייטמן, שלום הרב לייטמן.

שלום.

אורן: אנחנו כאן באולפן מדמים מצב שבו הרב לייטמן מלמד כיתה של אנשים, הם יכולים להיות מכל מדינה בעולם, שהמדינה שבה הם חיים או הארגון שבו הם עובדים החליטו שכדאי להושיב אותם לשעה ובה הם ילמדו מהרב לייטמן את כל מה שצריך לדעת היום כדי להצליח בחיים. תצטרפו אלינו לשיעור, בטח גם לכם יהיה מה ללמוד.

אני רוצה היום לדבר קצת על התנאי הזה שהטבע מעמיד לפנינו, שצריך להגיע לאהבה השלמה בין כל בני האדם, בין שבעה מיליארד אנשים בעולם, והתנאי הזה הוא תנאי הכרחי. האם זה באמת כך? האם אנחנו מסוגלים לקיים את התנאי הזה? וגם אם נשיג חלק ממנו או איכשהו נתקדם לקראתו, האם אנחנו נגיע למצב שכל פעם נראה עד כמה הוא פועל טוב, לטובתנו ומשנה אותנו ואת כל הסביבה, ואת כל החיים שלנו לטובה?

כשאנחנו מדברים על הטבע שלנו, שבו אנחנו נמצאים, אנחנו רואים שהטבע של כל אחד ואחד הוא לדאוג לעצמו, ואדם לא מסוגל לחשוב על משהו אחר. בכל המעשים שלנו אנחנו רואים, אם אנחנו בודקים ולומדים את זה, שאנחנו צריכים אנרגיה לתנועות שלנו.

אם אני מעביר את היד שלי ממקום למקום, או עושה אפילו את התנועה הפשוטה ביותר, אז אני צריך לבזבז אנרגיה בשביל זה. והאנרגיה הזאת יכולה להתקיים ולהיות לרשותי בתנאי שאני משיג על ידי זה איזו תועלת. זאת אומרת, התנאי לכל תנועה פנימית, באטומים, במולקולות, בתנועת הגוף, ברגש, בשכל של האדם, היא הדרישה לראות מצב טוב שיקרה כתהליך וכסיכום של התהליך בכל מה שנעשה.

וכך אני מתייחס לכל דבר בחיים שלי. יש פעולות שאני עושה אותן בצורה אינסטינקטיבית. למשל עכשיו אני יושב, ואני לא חושב האם לשבת כך או כך, באיזו צורה, איך לדבר, זה הכל נעשה בחשבון הפנימי. ברוב המקרים וברוב המעשים שלי נמצא הרצון האגואיסטי להרגיש טוב, ואת זה אני רואה כתוצאה מכל הפעולות שלי. והתקווה הזאת להרגיש טוב יותר, היא פועלת ומייצבת אותי כל פעם במצב כלשהו, לאן אני הולך, מה אני עושה, מה אני מבצע, איך אני מדבר עם כל אחד, איך אני מחזיק את עצמי. כל דבר הוא אך ורק כדי להשיג את הדברים הטובים יותר להיטיב למצב. אני רוצה לישון, לאכול, לטייל, אני חייב לעבוד כדי להשיג משהו וכן הלאה, כל הדברים הם רק כדי להשיג תועלת.

ולמעשה כל החיים שלי, זה איך להשיג תועלת מרבית, פחות לסבול ויותר ליהנות, לקבל, למלא את עצמי בכל מה שרק אפשר. במה אפשר למלא את עצמי? כאן אני נמצא במצב שהוא תוצאה של החינוך, השפעת הסביבה, הערכים שקיבלתי היותר טובים והפחות טובים. וגם ההרגל נעשה טבע שני, כי כך מרגילים אותי. ואז אני חייב לקיים את הדברים אפילו הם לא טבעיים, ועל ידי זה אני קיים, מתקיים. אני עושה הרבה דברים, הרבה פעולות בחיים שלי לא בגלל שאני רוצה בזה מלכתחילה, לא הייתי רוצה בזה, אלא החברה, ההורים, המחנכים, הרגילו אותי לכך, ואז אני מבצע כבר בצורה אוטומטית.

זאת אומרת, אני לא נדרש אפילו לכוח המחשבה, אלא הגוף מבצע. יש דברים שאני עושה אותם מהכרח, במאמץ הפנימי, שאני משכנע את עצמי שכדאי לי. השעון מצלצל, וגם אם אני רוצה לישון ולנוח אני קם, אני הולך לעבודה, עובד, וזו יכולה להיות עבודה קשה שלא מעניינת אותי, אבל בכל זאת אני יודע שאחרי שאני מייגע את עצמי כל כך, אני חוזר הביתה, ויש לי בית חם, קרובים, משפחה, ואני יכול לנוח ויכול להרגיש את עצמי טוב.

להרגשה הטובה הזו אני חייב לשלם, ואני משקיע. כל הפעולות שאני עושה, ההתקשרות שלי עם בני אדם האלה וההתרחקות מאלה, הן גם כדי להשיג אווירה טובה יותר, לכן לאלה אני מתקרב ומאלה מתרחק. זאת אומרת, אני כל הזמן דואג איך להרגיש טוב יותר, זה הטבע שלי, הטבע של כל אחד ואחד. 

וזה הטבע שנקרא דרגת החי, זאת אומרת, שגם דומם, צומח וחי, כל הזמן נמשכים להרגשה טובה יותר, למצב טוב יותר. שנראה להם, לכל היצורים האלה, שזה המצב המאוזן. שבכך הם לא מרגישים לחץ או משיכה לצדדים, אלא הם נמצאים בהרמוניה עם מה שנראה להם כחיים הטובים יותר.

ולכן יוצא שאני כל הזמן, כל החיים שלי, נמצא בשמירת החוק איך להרגיש יותר טוב. זה התנאי שבו אנחנו קיימים, הטבע האגואיסטי שלי כל הזמן מכוון אותי לכך. וכאן עולה השאלה, אם כל החיים אני כל כך דואג לעצמי בצורה פנימית, אינסטינקטיבית וגם בצורה הכרתית, מכוונת, מחושבת ממני, איך יכול להיות שאני אשנה את הטבע שלי לההיפך לגמרי, איך אני יכול לאהוב את הזולת?

כי לאהוב את הזולת זה נקרא שאני חושב עליו. שכל הגוף שלי, כל היכולות שלי, כל האמצעים שיש לי, אני מעמיד לרשות הזולת. עד כדי כך שלא נשאר לי כלום חוץ מנקודת הרצון להשפיע לזולת, וכל הזמן להיות רק בדאגה שיהיה לו הכי טוב. אפשר לדמות את זה לאמא שמטפלת בתינוק שלה, שהטבע של האמא מכוון אותה כל הזמן לדאוג לתינוק, ואין לה שום דבר בחיים חוץ מלדאוג איך הקילוגרמים של הבשר הללו ירגישו טוב.

כך היא מסתכלת עליו, במה צריך להאכיל אותו, איך צריך לנקות אותו, איך צריך להשכיב אותו, מה לעשות עימו כדי שיהיה לו טוב עוד ועוד, ואין לה שום דאגה אחרת. אם לקחת מכך דוגמה, שאני בצורה כזו, במסירות כזו צריך להתייחס לכל האנושות, זה דבר לא מציאותי. האם אנחנו מדברים על זה שיכול להיות שהטבע שם לפנינו כזה תנאי? אם כך בשביל מה הגענו למצב ההופכי לגמרי, שאנחנו נמצאים כל הזמן בלדאוג לעצמנו בלבד?

ועוד יותר מזה, כך נמצאות החיות, במצב שכל הזמן הן דואגות לעצמן. והאדם הוא עוד יותר מהחי, הוא דואג לזה בצורה כזו שהוא רוצה להרוויח על ידי האחרים, רוצה לנצל אותם, רוצה להשפיע להם דווקא את הכוח שלו, את הידיעה שלו. הוא רוצה לכופף אותם, שהם יהיו תחתיו. הוא נהנה מזה שהוא גבוה יותר מאחרים. הוא אפילו נהנה מזה שלאחרים קצת רע ממנו, שהוא נמצא במצב מועדף לעומתם. הוא כל הזמן בודק את עצמו כלפי האחרים. ורק בבדיקה הזאת, הוא כלפי הסביבה, שם הוא בעצם מברר עד כמה שטוב לו ביחס לאחרים.

אז אם האגו שלנו הביא אותנו למצב שאני רוצה להרגיש את עצמי מעל כולם, שאני צריך את האחרים רק כדי להרגיש את עצמי שאני יותר מהם, איך יכול להיות שאנחנו נוכל לשנות את הטבע הזה ונגיע למצב ההפוך. יכול להיות שאם אני אדמיין לעצמי, אפנטז את המצב האוטופי הזה שאני באמת דואג לזולת, ובזה אני מרגיש טוב כמו אמא כלפי התינוק, ונניח שתהיה לי אהבה אליהם כמו לאמא כלפי התינוק ואני אדאג להם כל הזמן, אז יכול להיות שאני ארגיש בזה מימוש עצמי מושלם. 

אבל אני לא רואה כאן שום אמצעים להגיע לזה. ולמה שאני אתחייב לכך? והאנושות באמת משך אלפי שנים חשבה על כך. דיברו על כך, כתבו על כך הרבה ספרים, ניסו לעשות דברים כאלה, לבנות סביבות כאלה, מעגלים יפים כאלה על ידי ארגונים מסוימים, משך כל ההיסטוריה של האנושות. כבר לפני מאות שנים היו ניסיונות של האוטופיסטים לבנות מקומות קטנים ככפרים או אפילו ערים, או אולי מדינות, שבהן אפשר יהיה להתקיים ביחס יפה בין אדם לזולת. אבל הדברים האלה לא יצאו לפועל, ואנחנו נעשינו במשך ההתפתחות שלנו חכמים יותר, למדנו יותר על טבע האדם, ומבינים שאנחנו לא מסוגלים לזה. אנחנו באמת לא מסוגלים להתעלות מעל הטבע.  

יכול להיות שזה טוב, יכול להיות שנשיג משהו מיוחד בחברה כזאת, אבל לבנות חברה כזאת זה בלתי אפשרי, זה ממש משהו אוטופי. ומה שעשינו בחברה האנושית, זה שאנחנו מגבילים את עצמנו בחוקים, בחוקי התנהגות, שלא כל כך נזיק לזולת. יש לנו עורכי דין, רואי חשבון, סוציולוגים, פסיכולוגים, פוליטיקאים, שמסדרים את חוקי הסביבה, חוקי החברה. אנחנו מתחברים בינינו אבל מתחברים כדי לשרת אותנו, שיהיה שרות טוב יותר. כמו שאנחנו עושים על ידי העירייה בכל עיר ועיר, שהיא דואגת לעשות סדר בעיר, לפנות אשפה, להביא לנו מה שאנחנו צריכים, לבנות את גני הילדים, מקומות תרבות, חינוך וכן הלאה.

לצורך זה אנחנו מוכנים להתחשב בצרכים של כל אחד ואחד וודאי שכדאי לנו להתאחד, מפני שאז כל אחד משלם סכום די קטן על מנת לקבל שרות שעלותו לכולם יחד זולה בהרבה. הדברים כאן ברורים, כי בסך הכל אנחנו מקבלים תועלת שאפשר לחשב אותה והיא באמת משתלמת.

מה שאין כן, אם אנחנו מדברים על לשנות רגשית את יחס האדם להתחשבות בזולת, בזה אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. וכאן אנחנו באמת מגיעים למצב המיוחד של היום, להבנת המשבר שאנחנו נמצאים בו.

המשבר הזה מאוד מוזר, הוא בעצם משבר ביחס בינינו. כי כל אותן צורות אגואיסטיות שהיינו בהן, שנמשכנו לבנות חברה יותר ויותר נוחה לכולם, מתוך התחשבות בכולם, זה מתוך הבנה שאם יש מישהו שלא מרוצה, אז בסופו של דבר תהיה כמות גדולה של אנשים שלא מרוצים כנגד כמות האנשים שמרוצים, ותהיה ביניהם התנגשות. עד כדי כך שכל אחד ירצה להרוס את השני ואולי גם נגיע למלחמת אחים בתוך החברה שלנו וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו הבנו שהאגו שלנו כל הזמן צריך איזה רסן טוב כדי שלא נאכל זה את זה. אבל הדברים האלה היו תמיד תחת מטרייה אגואיסטית, מתוך הבנה שזה הטבע שלנו, ואיכשהו, בצורה כלשהי עלינו להחזיק כך את עצמנו. שאמנם העולם הוא רבגוני בצורה האגואיסטית שלו, אבל הוא דורש מנגנון אחד כדי שלא נגיע להתפרצויות שעל ידן אנחנו רק הורגים והורסים את כל מה שהשגנו.

וכך האנושות הגיעה להקמת הבנק העולמי, האו"ם, כל מיני ארגונים בינלאומיים, ליתר הידברות והתחשבות. במיוחד בזמן האחרון, במשך מאה השנים האחרונות, הבנו שאין ברירה, שאנחנו חייבים בכל זאת להתחשב יותר זה בזה. כי הסיכום והלימוד שלנו מכל מלחמות העולם האחרונות שעברנו הוא שאף אחד לא יוצא מזה מרוויח, אלא בסופו של דבר כולם מפסידים ומשלמים על זה ביוקר.

ולכן האנושות הקימה כל מיני מעגלים של קשר, ואפילו יש כפתור אדום במוסקבה ובוושינגטון שמאפשר להם לתקשר ביניהם במקרים של איום עולמי בהפעלת פצצות אטום, ואז הם מדברים ביניהם ואפילו יש אמון ביניהם. לָמה אמון? כי הם מבינים שאף אחד לא יוצא מדבר כזה זכאי ומרוויח. ואז אפשר לבנות דווקא מהחימוש הזה, מתוך ההבנה שאין ברירה, סוג של הידברות והתקשרות. מצד אחד זו בכל זאת התקשרות אגואיסטית, אבל מצד שני, ההתפתחות הזאת קירבה בינינו. כי ככל שאנחנו שונאים יותר זה את זה, ורוצים להרוג זה את זה, אנחנו מתחילים להבין שלשני יש אותו הכוח וכדאי לנו להתחשב בזה.

לאחר מכן ההתפתחות בצורה אגואיסטית נעשתה עוד יותר עמוקה וגדולה על ידי ההתקשרות בתעשייה ובמסחר בינלאומי. בעלי הבתים בארצות המפותחות התחילו להבין שאם הם מעבירים את המפעלים שלהם לסין, להודו או למקומות אחרים, הם יכולים להשיג שם פועלים בשכר זול פי עשר מאשר אצלם במדינה. וכך לאט לאט הם העבירו את המפעלים שלהם לעולם השלישי, הם לימדו את האנשים שם, והקימו שם את המפעלים שלהם.

יוצא כך, שאמנם מצד אחד הם הרוויחו יותר, אבל מצד שני המדינות שלהם התרוקנו מהתוכן. כי פתאום נעשו הרבה מובטלים, ולא אכפת לבעל המפעל שאותם פועלים שעבדו אצלו נעשו מובטלים. זו דאגה של המדינה, הדאגה שלו היא להרוויח. וכך יוצא שהמדינה צריכה לדאוג לאותם מיליוני אנשים שנמצאים בלי אמצעי מחיה, והמדינה מתחילה להיות יותר ענייה. המדינות התחילו להיכנס לחובות, והתחילו להדפיס כסף שאין מאחוריו שום ערך. קודם הכסף היה קשור לזהב, לכל מיני אוצרות ודברי ערך, ועכשיו לא.

וכך דווקא אותן מדינות גדולות, יפות, מפותחות באירופה ובאמריקה, פתאום התחילו להיות מדינות עניות עם אוכלוסייה ענייה. זה עדיין לא כל כך מורגש אבל זה מצטבר ונגלה יותר ויותר. והדבר היותר גרוע שיוצא מכך, שאותם בעלי מפעלים, בעלי תעשייה, הסוחרים הבינלאומיים שנעשו יותר ויותר עשירים על ידי כך שהם מחזיקים את המפעלים שלהם בארצות עניות ויכולים להשיג משם נניח פי עשר רווח לעומת הרווח הקודם, הם נעשו בעלי כוח. וכשהם נעשו בעלי כוח הם התחילו להשפיע על הממשלות שלהם באירופה ובאמריקה.

וכך קרה שאגו האדם, הכסף עלו לראש הפירמידה באנושות, ודווקא האנשים האלה התחילו לשלוט בכל דבר. כך הגענו בסופו של דבר למשבר הפיננסי, למשבר הכלכלי, שזה המשבר האחרון שלנו. ובמשבר הזה אנחנו מגיעים לא רק למשבר כלכלי, אלא עלינו להבין לאילו מצבים האגו מביא אותנו.

שמפני שהחברה נהרסה יחד עם זה כי הרבה אנשים נמצאים בחוסר אונים ובעוני, דווקא באותן ארצות שהיו פעם מפותחות, אז מוזנח גם החינוך, ובכלל היחסים בחברה. וכך בסופו של דבר אנחנו מגיעים למשבר כללי, גלובלי. אנחנו רואים שהקשר בין כולם נעשה עד כדי כך מחייב עבור כל אחד ואחד, שגם הארצות העשירות כביכול, וגם הארצות העניות שעכשיו מייצרות את רוב התוצרת העולמית, הן כולן נמצאות בקשר הדדי מחייב. כי לכל מה שמיוצר בעולם השלישי צריך להיות קונה בעולם המפותח, הישן, אבל אין לו כבר קונים מפני ששם בינתיים האנשים התרוקנו מהאמצעים. ואז יוצא שהמשבר הולך ומתרחב ומעמיק יותר ויותר.

וכאן אנחנו מגיעים לעולם הגלובלי, לקשר ההדדי בינינו. המכה האקולוגית יחד עם הריצה שהיינו בה, להוציא כמה שיותר תוצרת, מוצרים, ולמכור אותם, העיקר להרוויח ולהצליח ושיהיו כמה שיותר מיליארדים בחשבון הבנק, הביאו אותנו למצב שחשבנו שאין לזה סוף. אבל בסופו של דבר הסוף הגיע מכך שאין קונים ואין יותר לאן להתקדם.

יוצא שהמשבר הוא גם בחינוך, וגם בתרבות, ביחס בין בני אדם. המשבר הוא בכך שלכולם יש קושי להתקיים, וזה דווקא על ידי כך שלחלק שרוצה לייצר את הדברים יש יכולת להתקדם, אבל אין מי שיקנה. ולחלק שעכשיו התרוקן מהאמצעים, הארצות המפותחות, אין יותר יכולת להיות צרכנים. כי פעם כשהם היו גם מייצרים וגם צורכים מה שהם בעצמם מייצרים, היה אצלם בפנים, במעגל סגור תהליך של ייצור וצריכה, ועכשיו זה אינו.

וזה נתן מין פיתרון שיקרי לבעלי הון, שהתחילו לשחק ביניהם רק עם הכסף אפילו בלי מוצר. ונעשתה מזה בועה גדולה, כלכלית, וכך הגענו לעוד סוג של משבר. משבר של בועות כלכליות שאין להן שום טעם בפנים, אלא הכול מנופח על ידי פרסום ועל ידי מִשחק בין מערכות הבנקים, המערכות הפיננסיות. סך הכל הגענו למצב שבכל השטחים בהם האנושות עוסקת, בחינוך, בתרבות, ביחס בין בני אדם, במשפחה שמצבה הנוכחי מאוד מושפע מהמשבר, בכל השטחים האלה אנשים לא יכולים להתקיים יותר, הם נמצאים במצב אנוש.

אני קורא על זה וגם ראיתי במו עיני כשהייתי בספרד, שצעירים מלומדים שסיימו אוניברסיטאות באירופה, חוזרים הביתה לספרד ורוצים להקים שם משפחה, לעבוד, להתפרנס בכבוד, להיות מוצלחים כל אחד במקצוע שלו. לכל אחד יש רצון לממש את עצמו במה שהוא למד, להיות בעל משפחה, לקנות בית וכל מה שאדם צריך. ופתאום הם רואים שאף אחד לא צריך אותם והם לא יכולים לממש את עצמם, לא במקצוע ולא במשפחה ולא בשום צורה של חיים נורמאליים, אלא הם יוצאים כמובטלים ומתבטלים.

והתופעה הזו מתרחבת בכל העולם, ואין לה שום תקנה, כי במצב שאני דואג רק לעצמי ולא דואג לעולם, אני גם לא יכול לספק לאנשים האלה אוכל נפש. כי אנחנו לא דואגים אחד לשני ולכן אנחנו ממש זורקים עודפים גדולים מאוד בצד אחד של העולם, והעודפים האלה לא יכולים להגיע לקצה השני של העולם, ואפילו קרוב לאותם מקומות שבהם יש עודף, כי האגו שלי לא מאפשר לי בכלל לדאוג לאחרים, זה לא חשוב לי. אלא אם אני מאוים על ידם, אז מאין ברירה אני גם מספק להם משהו ולא יותר.

רואים זאת גם מהאופן שבו העולם המפותח התייחס לאפריקה, שהיתה פעם מוצלחת ויצרה הרבה תוצרים וחומרי גלם והתפתחה בצורה יפה. מה שאין כן, כשהתחילו להגיע לשם מוצרים מאירופה, מוצרים שהיו בכוונה פי עשר יותר זולים מהמוצרים שמייצרים במקום, אז הם הרסו את השוק המקומי, והאנשים בַמקום הפסיקו לייצר כל מה שהם צריכים לקיום. במידה שהם הפסיקו לעבוד במקצועות ובמקומות שלהם, נוצר מצב שאותן חברות שקודם הביאו את המוצרים הזולים שלהן לאפריקה, התחילו להעלות את המחירים, כי כבר לא היתה להן תחרות בשוק המקומי. וכך יצא שהאפריקאים נעשו עניים וממש מחוסרי אמצעים להתקיים איכשהו, ועד היום הזה כך קורה. המצבים בכל העולם הם מאוד מאוד קשים.

כשאנחנו מגיעים עכשיו למשבר הגלובלי, הטוטאלי, שמרגישים אותו בכל העולם, גם בארצות המפותחות, וגם בארצות העולם השלישי שחלקן כבר התחילו להתפתח כמו באסיה, או הגיעו לעוני כמו באפריקה, כשכל זה נגרם על ידי האגו של האדם, אז חוץ מזה אנחנו מתחילים להרגיש את הקשר בין כולם. שכולם נמצאים בסירה אחת, ואם אחד יגרום כאן איזה נזק, אז כולנו נרגיש אותו ואי אפשר יהיה להמשיך ולהתקדם. כי בעצם הגענו למצב שהאגו שלנו חוזר לכולנו ממש בבומרנג, בתגובה שלילית.

רואים את זה באירופה בצורה מאוד מיוחדת, שאותן הארצות שהתחילו להתקשר ביניהן לפי הכדאיות שלהן, כדי להיות חזקים יותר, מוצלחים יותר, ולשם כך הן בנו ביניהן קשרים, הקשרים ביניהן נסגרו בצורה כזו שאי אפשר עכשיו לקרוע את הקשר. ועזיבת המערכת הזו על ידי כל מדינה ומדינה מתוך עשרים ושבע המדינות, גורמת לכולן לנפילה, לירידה. עד כדי כך, שאנחנו יכולים לראות שבמקום השוק המשותף, במקום התעשייה המשותפת, במקום החברה המשותפת ביניהם, הבנק המשותף, המטבע הכללי היורו, במקום זאת אנחנו רואים מצב מאיים, כך שלאף אחד אסור לזוז בלי הסכמה מאחרים.

וכאן אנחנו מגיעים להכרחיות, שאנחנו צריכים להתחיל להתחשב זה בזה. אמנם שיש דחייה גדולה והיסטוריה עמוקה בינינו, שאנחנו היינו במלחמות והתפרצויות, ועשינו בעבר ממש פעולות טרגיות זה לזה. ויש עמים שממש שחטו זה את זה משך ההיסטוריה, ולא פעם אחת, ושלטו זה על זה בחרב ובכוח. אבל אנחנו הגענו למצב שאין ברירה, שדווקא מתוך השנאה, מתוך חוסר ההתחשבות, מהקרע הגדול, אנחנו חייבים להגיע למצב שבו לא מספיק לנו רק להתחשב זה בזה. אנחנו רואים שזה לא עובד, אנחנו רואים שבשוק המשותף אנחנו לא יכולים להמשיך לפעול לפי חוקי הטבע שלנו, לפי החוקים של הכלכלה או הפיננסים אותם בנינו מתוך הטבע האגואיסטי שלנו. זה כבר לא עובד. אלא מתוך הטבע הכללי, הגלובלי, כמו כל האקולוגיה, ומתוך הטבע הפרטי, כלומר, גם מבפנים מתוך האדם, וגם מבחוץ מצד הטבע עצמו הסובב, אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים מול תנאי, שחייבים להגיע לא סתם להתחשבות האגואיסטית, זה כבר לא יעזור, אלא אנחנו נצטרך להגיע לאהבת הזולת. 
קשה מאוד להגיד את המילים האלה כי הן מאוד מאוד לא מציאותיות, הן רחוקות מאוד מאוד מאיתנו, המילים הללו לא מתקבלות על ליבנו. אלא בכל זאת אנחנו יכולים להתקרב לזה, על ידי זה שאנחנו בונים לעצמנו כוח המחייב. במקום הטבע שמחייב אותנו להיכנס לאהבת הזולת, לאהבה הדדית בכוח, אחרת פשוט נגיע למצב שנגווע מרעב, ממחלות, ממכות הטבע וכן הלאה, אנחנו צריכים לבנות עוד כוח נוסף שיחייב אותנו ממש בכוח להיכנס למצב שנתקרב לאהבה הדדית.

ואיזה כוח זה יכול להיות? זה יכול להיות רק על ידי הסביבה, שאנחנו מארגנים אותה בצורה שהיא זו המחייבת אותנו. והיא תחייב אותנו עוד יותר מאשר הטבע, הכלכלה, החינוך, המזון וחוסר מזון וכן הלאה. שהחברה הזו היא תהיה עד כדי כך חזקה, שהיא תעמוד נגד הלב שלנו. שהיא תחייב אותנו בכוח להחליף את היחס שלנו לזולת משנאה לאהבה, מקצה לקצה. וכאן אנחנו צריכים לעבוד הרבה, להזיע הרבה כדי להבין איזה סוג חברה היא צריכה להיות.

היא צריכה לעודד אותנו בכוחות היפים, ביחס היפה. היא צריכה להעניש אותנו על כל דבר, אם אנחנו לא נעשה את ההתקרבות זה לזה. היא צריכה להעלות את הערכים של התחשבות, התקרבות, השתתפות, ערבות עד האהבה כך שהם יפרצו בינינו.

איך אנחנו צריכים כל הזמן ללמוד את הטבע האנושי, כדי שבהתאם לו כל פעם נפתח יותר ויותר את הסביבה, השפעת הסביבה על כל אחד ואחד מאיתנו, שהוא יהיה מחויב להשתנות, יֶדע בשביל מה להשתנות, ימצא כוחות להשתנות, וגם ימצא פרסים בשביל מה ולַמה.

כי כמו שאני מעביר יד ממקום למקום, וזו כאילו פעולה לא כל כך גדולה אבל אני צריך אנרגיה לכך, גם כאן אני צריך להרגיש כאילו זה בא מצד הטבע, ששנאה, תחרות, ריחוק או דחייה שאני גורם לזולת, תביא לי התנגדות גדולה, שיהיה לי קשה לבצע זאת. ודווקא ההיפך, הפנייה היפה, ההתחשבות, הערבות והאהבה, מיד תתקבל כקבלת הכוח, כקבלת המילוי. ולכן בהתאם לזה אנחנו צריכים לבנות את הסביבה שהיא תספק לי את שני הכוחות האלה, כוח הרע כתגובה על האגו שלי, וכוח הטוב כתגובה על אהבת הזולת שלי.

ולכן בבניית סביבה כזו, אנחנו צריכים להתחשב בכוח הכמותי ובכוח האיכותי שישכנע, יחייב, ילטף ויאיים על כל אחד ואחד מאיתנו ועל כולם יחד. כך שבהשתתפות ההדדית בבניית הסביבה הזאת, אנחנו כביכול בונים את הטבע החדש שישפיע עלינו. אנחנו כאילו משלימים את הכוח האגואיסטי ששולט בכל הטבע האנושי, בכוח האלטרואיסטי הטוב שלא נמצא. ומפני שאנחנו נמצאים בהכרחיות לכך, אז כאן הכל תלוי רק בהתארגנות שלנו, עד כמה אנחנו נחייב את עצמנו, עד כמה אנחנו נעבוד על עצמנו בלשכנע זה את זה על ידי כלי תקשורת, על ידי כל המערכות שנמצאות לרשותנו.

ולכן כאן מגיעה אלינו המילה הזאת, מילת הקסם שנקראת "הערבות". שאנחנו צריכים להתרגש מהקשר בינינו שנמצא בינתיים כקשר האגואיסטי, המחייב. וכבר עכשיו אנחנו בצורה השלילית ערבים זה לזה, שכל אחד שקודר חור בסביבה שלנו, באנייה שלנו, בסירה שלנו, הוא ממש מטביע את כולם עם עצמו בים של האגואיזם. וסך הכל כולנו טובעים בים האגואיזם שלנו ונעלמים.

לכן הערבות שלנו היא מתחילה מזה שאנחנו לומדים עד כמה הסביבה שלנו היא סביבה שמלמדת אותנו הכרחיות. אנחנו נמצאים בה בקשר האגואיסטי, וההכרחיות, זה שאנחנו צריכים להעביר את כל צורות הקשר שלנו האינטגרלי, לפסים האלטרואיסטים. ולכן במילה "ערבות" אנחנו צריכים להרגיש כמו במשפחה, שכל אחד הוא ערב לכולם, אם מרגיש רע או מרגיש טוב, מרוויח רע או מרוויח טוב, מתייחס לאחרים רע או טוב, כל מה שיש לאחד משפיע על כולם. ודווקא מלימוד היחס הרע שבינינו, אבל היחס, הקשר ההדוק, אנחנו לאט לאט צריכים להגיע למודעות החדשה, שחייבים לבנות את הקשר הטוב.

בזה נבין, שהטבע כולו שכך היה מקדם אותנו משך אלפי שנים להתפתחות הזאת, דווקא הביא אותנו למצב שנקרא "משבר". ובאמת המהות הפנימית שלו זו הלידה החדשה של האנושות, שנגיע לאותו כוח הפנימי שנמצא בטבע, כוח האהבה, ונגיע לאיזון עם הטבע, ונהיה בדיוק באותו כוח שיש בטבע הכללי. ולכן הטבע יכול לייצר את כל החומר דומם, צומח, חי ואדם מכוח האהבה. הוא יכול לתת חיים.

אם אנחנו הולכים עכשיו לקנות את כוח האהבה הזה, ב"ואהבת לרעך כמוך", בזה אנחנו בעצם קונים את החוק הכללי של כל הטבע, ומגיעים ליישום של החוק הכללי. לשם יישום החוק הזה, אנחנו היינו צריכים להיות במצב ההפוך ממנו, להרגיש כמה לא טוב להיות ההפך ממנו, שכשנשיג אותו עכשיו נבין, עד כמה הוא גבוה חזק נצחי ושלם. ואז מתוך הניגודים הללו, שאנחנו עולים מהאגו הגדול לאהבה הגדולה, אנחנו בעצם נרגיש את כל הפער ביניהם. ומתוך הפער הזה אנחנו נרגיש את כל השלמוּת, הנצחיות, הגדלוּת של כל אותו התהליך שאנחנו עברנו.

למה? כי כל דבר בחיים שלנו אנחנו מגיעים אליו, משיגים אותו ומעריכים אותו, זה כנגד זה. אין טוב בלי רע, אין מתוק בלי חמוץ וכן הלאה. אותו דבר כאן. כי בכל הצורות שאנחנו נהנים מהם, ודיברנו על כך, אנחנו תמיד מודדים את עצמנו כלפי הזולת, העיקר שיהיה לי קצת יותר טוב מהזולת. וזה לא שסתם אני מרגיש טוב, אין סתם להרגיש טוב. אני יכול לחיות במערה, והמערה שלי היא כאילו יותר יפה מהמערה של השכן. אני יכול לחיות בפרוטות ליום, אבל יש לי פרוטה יותר מהשכן. זה נותן לאדם את המילוי הפסיכולוגי שלו שהוא מצליח, וזה בשבילנו העיקר.

וכאן פועל אותו החוק, אותו הכלל, שאם אנחנו מגיעים לאהבה, אנחנו מודדים אותה כלפי השנאה הקודמת, שאז אנחנו מרגישים עד כמה הרווחנו, עד כמה גדלנו, עד כמה עכשיו המילוי שלנו גדול לעומת המצבים שעברנו בהיסטוריה. והם כולם נמצאים אצלנו בזיכרון, ברשימו הכללי של האנושות, ואז באמת אנחנו מגיעים לתענוג, למילוי השלם.

לכן היישום של התנאי הזה, אהבת הזולת, הוא תנאי כדי להביא את האדם למצב המושלם, לתענוג, למילוי המושלם. והאנרגיה לעשות את הפעולות האלה בשינוי, בלהעביר את היד ממקום למקום, בלהעביר את עצמנו מהאגו לאהבה, הוא מגיע לנו משני הצדדים. מצד אחד הטבע שמחייב אותנו על ידי מכות ממש מאיימות על כל הקיום שלנו, ומצד שני אותו כוח חיובי של הסביבה שאנחנו בונים אותה בצורה מלאכותית, והיא מושכת כל אחד ואחד מאיתנו, שבאמת נשתלב בתוך הסביבה הזאת בצורה ההדדית, בצורת הערבות ובהרגשת האהבה.

לכן בזה שאנחנו עברנו את כל ההיסטוריה שלנו, אנחנו בעצם עברנו כדי להכיר בסופו של דבר את חוק האהבה שנמצא בטבע, להכיר אותו במה שהוא. וכל הצורות הקודמות, עד שמגיעים ליישום של החוק הזה בנו, אלה רק צורות כדי להכיר בהם את השלילה, להכיר בהם את חוסר התכלית, להכיר בהם את השבירה הגדולה שבה אנחנו נמצאים, כדי מתוך זה לבנות בעצמנו את המנגנון היפה שנקרא האדם.

אורן: הדגשת פה שהסביבה שאנחנו צריכים ליצור, היא צריכה בעצם לאלף אותנו לכך, שלהתייחס טוב לזולת זה דבר שמביא לי תועלת. אז במה זה שונה מזה שאנחנו מאלפים כלב? אם יש לי סוכרייה ומקל, אז זה כמו אילוף של חיות, לא?

אתה צודק בשאלה, רק אתה לא צודק בהנחה אליה. מי המאלף את הכלב? זאת שאלה ממני. הכלב בעצמו.

אורן: לא הבנתי.

האדם בונה את הסביבה שהיא משנה אותו משנאה לאהבה. האדם מודד את עצמו, לומד את חוקי הטבע, לומד את עצמו, את החברה האנושית, באיזו צורה הוא צריך להיות, באיזו צורה צריכים להיות היחסים בין כולם. ובהתאם לזה הוא בונה את החברה, הוא בונה את הסביבה, הוא מתאים את עצמו אליה, הוא בעצמו מאלף את עצמו. נכון, אפשר להשתמש במילה כזאת. אבל את זה הוא בעצמו עושה. זאת אומרת, הוא, על ידי זה שהיה כלב ומאלף את עצמו, נעשה בעל הבית של הכלב, נעשה האדם. זה כל הטריק איך אנחנו בונים מעצמנו אדם. כי האדם שבנו הוא לא סתם דומם, צומח, חי, זו לא סתם עוד התפתחות אגואיסטית.

אורן: אמרת שזה כל הטריק, משם לא הבנתי.

טריק הכוונה שאנחנו צריכים לבנות בעצמנו מעצמנו את האדם. אנחנו צריכים להוליד את האדם, אנחנו צריכים לגדל אותו בנו, ולא מישהו זר. אנחנו מקבלים כוחות אגואיסטיים, הכל אנחנו מקבלים. אבל אנחנו מייצבים את המערכת שהיא מחנכת אותנו. ואנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו. אני מעלה את עצמי בדרגות האהבה, אני בעצמי משנה את הסביבה, והסביבה משנה אותי, וכך אנחנו עובדים יחד.

אני בודק מה זה נקרא האני המשופר, המתוקן בשלב המתקדם, כלומר בשלבים. ואז בהתאם לזה אני בונה סביבה שהיא תשפיע עלי כדי שאתקדם. אני בעצמי לא מסוגל,"אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים", אני לא יכול להוציא את עצמי בשערות מהביצה שאני נמצא בה. זה רק בתנאי שאני בונה כוח זר מחוצה לי, וכזה כוח שלא ייתן לי לברוח, שאני נמצא בו בעל כורחי, והוא חייב להשפיע עלי ולחייב אותי ברע ובטוב.

מצד שני בכללות הטבע אני רואה שאין לי ברירה, אני לא יכול לברוח. הטבע נותן לי תנאי כללי, שאנחנו נמצאים במשבר, "אתם הולכים לאבדון, אתם הולכים להשמדה, אין לכם ברירה". זה מה שהטבע מציג לנו, את המצב שלנו הכללי. בתוך המצב הכללי הזה, עלינו לבנות הלאה בעצמנו את כל המצבים הטובים, על ידי שימוש בהשפעת הסביבה על האדם.

אבל את החברה אנחנו בונים, בכל פעם שבודקים מי אנחנו, מה אנחנו, באיזה טבע אנחנו נמצאים, באיזה אופי אנחנו נמצאים, מה הנטיות שלנו, ובהתאם לזה אני בונה סביבה כנגד זה, שהיא תשפיע עלי כך שהיא תחייב אותי. ואני רוצה שהיא תחייב אותי, אני מתחנן "תשפיעו, תעשו אותי טוב יותר, תחנכו אותי". והחברה צריכה להעמיד לפניי כל פעם או סוכרייה או מקל, שאין לי ברירה. ואני בעצמי מסכים עם הסוכרייה ועם המקל, זה לא בא אלי סתם בצורה מחויבת כמו לבהמה.

לכן אנחנו אומרים שחינוך צריך להיות קודם. אדם צריך כאן להבין שאין ברירה. כמו שאנחנו מסבירים את זה לילד הקטן, "אתה חייב לקבל חינוך, אתה חייב לקבל השכלה, בלי זה אתה לא תוכל להבין מהם החיים". אנחנו נולדים עכשיו לעולם החדש, אין ברירה. ולעולם החדש הזה אנחנו צריכים להיות אחרים, כל אחד מאתנו וכל האנושות, להתייחס זה לזה ולהתייחס לסביבה. אנחנו צריכים לשכנע, וכאן זו העלאת המודעות. היתר שיש באדם מהבהמה, זו המודעות שלו, ההכרה ביקום, בכל הטבע, במה שהוא ומה שמסביבו. את המודעות הזאת אנחנו צריכים ממש להשיג בעצמנו, זה נקרא לבנות אדם.

ולכן נכון שאנחנו כלבים, אבל יש לנו יכולת לאלף את עצמנו בעצמנו. ואז אנחנו מתוך הכלב הופכים להיות לבעל הבית של הכלב, לאדם. והכלב הזה זה האגו שלי שמקבל עטיפה הפוכה, טובה. פעם הכלבים היו זאבים, האדם לקח אותם, ולאט לאט במשך הרבה שנים ודורות אילף אותם, ומאז הם נמצאים לידו כמסורים לו. אותו הייצור נעשה משונא ומאויב, לאוהב, לחבר.

כך עכשיו אני, מתייחס לעצמי כמו לכלב, שאני צריך ממש לשנות אותו. לכן אני מחלק את עצמי לשניים, למודעות החדשה שזה נקרא האדם שבי, ולאגו שלי שזה הכלב. ואני, בלהתייחס לעצמי כך, בונה את עצמי החדש.

ולכן אנחנו צריכים קודם להעביר את הנקודות האלה ההכרחיות בחינוך האינטגרלי לכל אדם ואדם. שהוא יבין שכאן יש מין תהליך מיוחד ביצירת המציאות המיוחדת, שאנחנו באמת בונים אדם, "אתם קרויים אדם".

אורן: מה הסיכום שלנו להיום?

הסיכום שלנו להיום, שהחוק "ואהבת לרעך כמוך", זה החוק הכללי של הטבע שאנחנו צריכים להגיע אליו, ומגיעים אליו היום, דווקא בזמננו. מפני שהגענו למצב שאנחנו באמת נמצאים המוכנים לתיקון, כי האגו שלנו הגיע לסיומו בהתפתחותו. ועכשיו אנחנו צריכים על ידי הכוח הנוסף הזר, החיצון, שאנחנו בונים אותו בעצמנו מתוך החברה, להשפיע על האגו שלנו כך שיקבל צורה אנושית. ובזה אנחנו מגיעים ליישום הכוח הכללי של הטבע, ומגלים את כל העומק של הטבע, את החיוּת שלו, את הנצחיות שלו, את הגודל שלו, את ההרמוניה הכללית שיש בזה.

אנחנו לאט לאט גם מתפרדים מחיי הכלב ובאים וחיים בדרגת האדם, אנחנו משייכים את עצמנו כבר לדרגת האדם. עד כדי כך שהגוף שלנו, כל החיים האלה, ומה שעברנו בהיסטוריה, הם רק כאיזו הקדמה, הכנה לְמה שאנחנו הולכים להשיג עכשיו. ולכן אנחנו מסתכלים על כל המצב שאנחנו נמצאים בו כמו על מצב של לידה, צירי לידה, ולעולם הנאור החדש. בהצלחה.

אורן: תודה רבה, שיהיה לנו בהצלחה. תבואו גם למפגשים הבאים, עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.