חיים חדשים - תוכנית 35 - נקודת החיבור בין בני זוג

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: איתנו באולפן כמו תמיד ניצה מזוז, שלום ניצה.

ניצה: שלום רב.

אורן: כולנו התאספנו כאן לכבודכם, אנחנו מדברים על החיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו מנסים להבין, איך אנחנו יכולים היום לבנות את כל הקשרים בחיים שלנו, עם האנשים הסובבים אותנו בבית, אחר כך נגיע גם למקום העבודה, בצורה טובה יותר, איך לשדרג את החיים ולהתחיל סוף סוף ליהנות מהקשרים בינינו, במקום לסבול בהם מבוקר ועד ערב. ואני מכניס אתכם כאן  לשיחה למקום שבו הפסקנו בפעם שעברה.

אנחנו מדברים על הקשר הזוגי, ואנחנו מנסים לדמות כאן בינינו באולפן סיטואציה שבה ניצה ואני מייצגים זוג או כמה זוגות, שבאים ורוצים, שיש להם רצון לשפר את מערכת היחסים ביניהם. הם מבינים שטיפים פסיכולוגיים קטנים פה ושם כבר לא עוזרים להם. הם מבינים שלתפיסתך צריך קודם לפרמט בכלל את הגישה של האדם לזולת, במקרה הזה בן או בת הזוג ורק אחר כך, כפועל יוצא מזה, אפשר להתחיל ליהנות ממערכות יחסים משופרות, משודרגות, ובמקום לסבול, ליהנות מהקשר בינינו.

הגדרת את הבית או את הקשר הזוגי, כמעבדה פרטית, ביתית, שיש ביד כל אחד מהאנשים או ביד רוב האנשים היום שחיים, שבה הם יכולים פשוט לשדרג את עצמם כאנשים, כאדם ולבנות את עצמם כאדם חדש.

אז זה המצב שבו אנחנו נמצאים. ובפעם האחרונה הצגת תרגיל שעורר הרבה שאלות בקרב הזוגות. ניצה, אולי תציגי קודם את התרגיל, כדי שכולנו ניזכר במה מדובר ואז נשאל שאלות כדי לנסות לברר את הישימות שלו.

ניצה: "על כל הפשעים תכסה אהבה", זה היה השם התרגיל, וחילקת אותו לשלבים. בשלב הראשון אמרת שצריך להוציא את הזבל החוצה, כל אחד ישים את הזבל שלו על השולחן, כאשר שני בני הזוג מתמקדים באחד מבני הזוג וביחד מוציאים את כל התכונות שלו, אולי את כל ההתנהגויות שלו ושמים אותם בחוץ.

לוקחים נייר יפה, חותכים אותו לריבועים, וכל אחד כותב את הדברים השליליים שהוא רואה בעצמו, ומה שהוא רואה בשני. ובעצם זה לא חשוב אם זה בעצמו או בשני, בסך הכול זה הזבל המשותף שמפריע לנו לחיות. שמים את ריבועי הנייר עם השמות על השולחן, ורואים עד כמה אנחנו אנשים "עשירים" ומורכבים בתוך הפנימיות המלוכלכת שלנו.

ועכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה, האם בכלל אפשר עם מה שאני מכיר בי ובה, והיא מכירה בה ובי, ומה שאנחנו עוד מתביישים להוציא ולא יודעים להוציא מעצמנו, וכמה עוד לא כתבנו, וכמה אנחנו עוד לא מכירים את הטבע שלנו ממש לעומק, כמה שכבות עוד יש, אבל אפילו עם מה שאנחנו יכולים לשים על השולחן, האם בכלל קיימת איזו מערכת טכנית, פסיכולוגית, ביולוגית, לא חשוב איזו, שיכולה להיות מקושרת ועובדת בצורה הדדית, בהרמוניה, ביחד, בתנאים כאלה.

אם היו תקלות כאלה באיזו מערכת טכנית, למשל בחשמל, באלקטרוניקה, בגוף שלנו, בביולוגיה, ודאי שאי אפשר היה להתקיים. אלא בגלל שזו הפסיכולוגיה שלנו, תראו עד כמה אנחנו חזקים, שאנחנו בכל זאת איכשהו מחזיקים את עצמנו וכל פעם משתדלים ומשתדלים, אבל אלה לא חיים.

אולי אנחנו יכולים עם ריבועי הנייר האלה  לשחק במשהו, "אני אתן לך את ריבוע הנייר הזה ואתה תיתן לי את ההוא", בוא נוותר, "אני אוותר על זה, ואת על זה". אפשר לעשות כאן משחקים מעניינים.

ניצה: ובשלב הזה אנחנו מציפים את הכול, גם את התכונות, גם את ההתנהגויות, גם את הדחפים, את כל מה שעולה אנחנו כותבים בשלב הזה?

כן.

ניצה: גם דברים שאני יודעת שאני לא יכולה לשנות אותם.

ודאי, לא חשוב, כל מה שמפריע לך.

ניצה: כל מה שמפריע.

כן. כל מה שאני מרגיש שלילי בי ושלילי בו או בה.

ניצה: נעבור לשלב השני שנקרא, "מכסים בשוקולד", שזה מכסים באהבה. מה זה "מכסים בשוקולד", משבחים זה את מעלותיו של זה.

כמו שאת אופה עוגה, האם יש דבר כזה שאת מניחה קרקרים או ביסקוויטים ועל זה ציפוי שוקולד.

ניצה: כן.

אז כך.

ניצה: מה קורה בציפוי השוקולד בשלב הזה, האם כל אחד אומר את התכונות ואת הדברים הטובים.

קודם כל קוברים את הדברים האלה כאילו הם אינם. ועל ידי השוקולד הם הופכים להיות מתוקים. כי אנחנו כל הזמן שומרים שהם יהיו בפנים ושהציפוי יהיה ממש מכל הצדדים.

ניצה: ממש לכסות את זה מסביב.

ממש כך.

ניצה: איך אני עושה את זה בפועל שעכשיו אני הולכת לתרגל דבר כזה, שלב ראשון הסברת יפה מאוד, הוצאנו את כל הזבל.

שבכל פנייה, בכל צעד ושעל, אני יודע שאני מתעלה מעל התכונות שמפריעות לי ולה ופונה מעל התכונות האלה, כך שאנחנו בונים את הציפוי הזה בגובה מעל הפשעים.

ניצה: בשלב הזה אני רוצה פרקטית להבין מה אני עושה. אני מדברת על הדברים הטובים, על התכונות הטובות, על הדברים החיוביים. אם קודם דיברתי על כל הדברים השליליים, אז עכשיו אני מדברת רק על הדברים הטובים.

רק על הדברים החיוביים, "איזה איש מיוחד אתה", ממש כנגד כל אותה מידה שכתובה לך על ריבועי הנייר. וזו האמת, כי בזה את מבטלת רק את הפשע שלך, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אז אני בעצם מבטל את המום שלי בזמן שאני אומר דברים הפוכים ממה שכתבתי.

ניצה: החלק השני הפוך בדיוק מהחלק הראשון. קודם כל הדברים שהפריעו לי ועכשיו פתאום אותם דברים הופכים להיות חיוביים.

נכון, חייבים להכיר גם את זה וגם את זה, אבל בכל העוצמה. אם יוצא אלו יותר מאלו, סימן שאנחנו לא ישרים או לא מבינים זה את זה או מבולבלים. צריכים לעשות בזה ממש עבודה טובה. למה? ככל שנתרגל להיות למעלה מהרגילות שלנו לראות את הרע בשני, ונשתדל לראות בשני רק טוב, כמו שאני מסתכל על הילד הקטן שלי שזוחל על הרצפה, אז אני מסתכל רק באהבה, וכל מה שהוא עושה אני עוקב אחריו, רואים זאת בעיקר אצל אמא, היא מסתכלת על הבן שלה בחום, בדאגה, כך אני צריך לראות את השני. לפחות את בן הזוג שלי.

ניצה: כלומר, אם בשלב הראשון יצאו יותר פשעים, עלה יותר זבל, אבל בשלב הכיסוי היה קשה לכסות, מה זה אומר?

שיש למצוא את המילים הנכונות.

ניצה: למצוא את המילים הנכונות.

כן, אבל בינתיים שאנחנו בונים את ערמת הזבל, אנחנו עושים אותה עד הסוף. כי להגיד דברים שליליים יש לנו הרבה מאוד, יש לנו אוצר מילים. אבל לכסות אותם בדברים יפים אין כל כך הרבה, שניים, שלושה דברים ואין יותר. כמו שאנחנו רואים כמה הרבה טרגדיות יש בעולם, וכמה אנשים מספרים על כך וכמה סרטים עושים על כך, ואילו קומדיה זה משהו זול ופשוט. וזה מפני שאנחנו לא מבינים, אנחנו לא מרגישים את העוצמה שיש בדברים הטובים.

ניצה: והשלב השלישי הוא השלב שבו כל אחד מבני הזוג מדבר על הרצון שלו. האם אני מסבירה לבן הזוג שלי מה אני רוצה ממנו, או מה אני רוצה בכלל? וגם ההיפך. מה בדיוק אני אומרת לו, מה אני מצפה ממנו, מה אני רוצה ממנו?

הכול. אחר כך תחלקו את זה, שזה תלוי בו או בך או בכם, או בכלל בגורם זר.

ניצה: את כל הרצונות.

את כולם. אבל זה אחרי שלב הכיסוי.

ניצה: אחרי שלב הכיסוי. זה כבר השלב הבא.

זה שלב שלגמרי לא שייך לשלבים הקודמים.

ניצה: ומה לאחר שפתחנו את כל הרצונות, וכל אחד אמר מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה?

אם כבר אז בואו נעשה את זה אחרת. אחרי השלב הראשון יבוא השלב השלישי. השלב הראשון הוא, מה אני רואה בה ובי, מה אני רוצה שיהיה בי ובו ובכלל איתנו. בקיצור, את כל הדרישות ואת כל הרע ואת כל מה שיש לי לומר מטעם האגו שלי.

אחר כך כנגד זה, כמה אני יכול לשבח אותה אם אני מתעלה "על כל פשעים תכסה אהבה", ש"כל הפוסל במומו פוסל", שכל המומים האלה, שכל מה שכתבתי עלי ועליה הם כולם בי. איך אני מתעלה לרמה שאני נניח מתוקן לגמרי, איך הייתי רואה אז את הכול? בדיוק ההיפך. כנגד כל דבר ודבר אני חייב עכשיו להגדיר בדיוק ההיפך. ומה זה? זו בעצם הדמות העתידה שלי, שאני צריך להיות כזה. והדרישות? הדרישות צריכות להתקטן עד הכרחי, ש"לא יגונה ולא ישובח".

אורן: אני לא הבנתי את זה, מה עם הדרישות?

הדרישות שלנו להכל צריכות להיות ברמה של "לא יגונה ולא ישובח", צורה הכרחית. אני לא דורש ממנו דברים שבדרך כלל דורשים בלי סוף, אלא מה שבהדדיות שלנו טוב ונכון כדי להתקיים, כדי להתקדם. גם דרישות חומריות, גם דרישות אנושיות למיניהן. והעיקר אלה הדרישות לתמיכה הדדית.

ניצה: רק כדי להבהיר ולהיות בטוחה שהבנתי עד הסוף, חילקת את השלב ראשון לחלק אחד, שהוא הפשעים והתכונות.

חילקתי לארבעה שלבים.

ניצה: כן, והשלב השני היה הדרישות. גם את השלב של "השוקולד" אני עושה בפעמיים, פעם אחת את כל התכונות ואז פתאום אני רואה שהדרישות מצטמצמות או נעלמות.

כן, כי את מהיחס היפה והטוב את דורשת ממנו רק קצת, כמה שאת צריכה כדי שתהיינה לך בעצם אפשרויות לאהוב אותו. זה נקרא הכרחי.

 ניצה: זו ההכרחיות.

כן, שייתן לך הזדמנות לאהוב אותו.

ניצה: השלב הבא הוא שלב שכינית אותו "התכללות הרצונות," ואותו אנחנו בעצם צריכים ליישם בחיי היומיום. זה כבר לא בתוך התרגיל, התרגיל כבר הסתיים ועכשיו בחיים שלנו אנחנו צריכים ליישם את הרצונות ואת הבקשות של בן הזוג שלנו. זה נכון? זה הצעד, החלק השלישי?

כן. ואז אתם מגלים עד כמה שקצת פחות צריכים לזה. שהמימוש הפיסי שלהם הוא ממש קצת. לא צריכים כאן לעשות כל מיני פעולות למילוי כי פתאום היחס הזה היפה, וההבנה הדדית ממלאים אתכם. אתם לא צריכים הרבה חומר להוסיף לזה, כי הכל נעשה במילוי הרגשי.

ניצה: זה כבר המצב כשהוא מגיע למצב סופי אולי. בשלבים הראשונים, כשאני רק ניגשת לתהליך הזה פעם ראשונה, אני אעשה את זה בצורה לא נכונה.

אתם תתנו מכות אחד לשני, זה לא חשוב.

ניצה: זהו, זה יהיה קשה. ואחרי שהשלב הזה יסתיים, אני רוצה להבין את השלב הבא.

לא, אני חושב שכאן צריך להיות לפניכם ספר הדרכה שאומר "עכשיו אנחנו צועקים." "בעוד דקה אנחנו מתנשקים." אני אומר את זה כבדיחה אבל ממש כך, לעשות איזשהו ספר ששם תהיה תכנית ביצוע של הניסוי שלנו.

ניצה: שיכלול את התהליכים של העבודה הפנימית שעובר האדם?

זו מין סדנה שאנחנו עכשיו מבצעים. אבל אנחנו צריכים לסיים אותה באותו יום. אסור לנו להשאיר דבר לא גמור. כי אז הוא נשאר כרשימו וזה לא טוב. אנחנו חייבים  את התהליך הזה לסיים.

ניצה: אבל אני רוצה להבין, כי התרגיל הזה הוא תרגיל שאת חלקו אנחנו יכולים באמת להתחיל ולסיים באותו יום, אבל החלק של היישום הוא חלק של כל החיים.

באחוז מסוים, זה לא צריך להיות ממש לעומק, ודיונים גדולים. קצת ועוד קצת ועוד קצת, אבל כולו, עד שאנחנו נחיה אותו, במידה יותר ויותר גדולה.

אורן: ניצה מדברת על מה שיקרה אחרי שסיימנו את כל התהליך על כל השלבים שלו, בעצם אחרי כשאנחנו ממשיכים את חיינו.

לרשום את הרזוּמֶה, הסיכום, לְמה הגענו. שאנחנו הגענו לזה שאנחנו ממש מוכנים לחיות "בענן ורוד מעל הזבל, שמכוסה ולא מסריח." ולדרוש זה מזה רק את הדברים ההכרחיים לאהבה, כי כל היתר באמת לא נראה לנו כהכרחי. ובזה אנחנו מגיעים לקירוב הלבבות. זה חייב להיות ממש ברור שזה הסיכום.

אורן: עכשיו, מכאן והלאה כל אחד משתדל באמת לממש את הדברים האלה.

ודאי, ודאי.

אורן: למשל, אם היו דרישות כלפיך, אתה משתדל לממש, ואם היו דרישות כלפיה היא משתדלת.

אבל אם כל יום אתה תעשה את זה בבית, ואפילו שלא תממש את זה, בכל זאת ההרגל נעשה טבע שני. בכל זאת זה עוד יחלחל ועוד יחלחל בפנים, וכך זה יעבוד. חוץ מזה, פעם בשבוע אתם הולכים לקבוצה הגדולה, ששם אתם מדברים, גם מתקשרים אליהם ומדברים אתם. ולכן זה נכנס להרגל.

ניצה: מה עושים אם אחד מאתנו, מהזוגות או מבני הזוג, הוא פחות נפתח, פחות מדבר? זה קורה הרבה פעמים.

צריכים לעזור לו.

ניצה: איך בן הזוג יכול לעזור לו?

בדרך כלל הם מכירים זה את זה, אפילו שלא מדברים. אחד רק עושה איזו

 תנועה לכיוון מסוים והשני כבר יודע מה זה. אז לעזור לו לבטא את עצמו בקלפים האלה, בקרטונים האלה. אולי כדאי לנו בכלל להדפיס סט כזה של קלפים.

ניצה: המשחק הזה שאפשר להשתמש בו.

של הריבועים האלה עם שמות עליהם של כל "הפשעים."

ניצה: ואז כל אחד בוחר מתוך זה.

כן. יהיה להם יותר קל. הם ידברו האם יש לנו, או אין לנו, וכן הלאה. זה נושא ללימוד עצמי מאוד טוב.

ניצה: כשדיברנו עם אנשים וסיפרנו להם, בהרבה מאוד מהשאלות, שאלו מה קורה באמת אחרי התרגיל, ביומיום? האם אני צריכה להתחיל לממש את הרצונות שלו, האם אני צריכה להגשים את הרצונות שלי?

אחרי הסיכום את תראי כמה שזה פחוּת שבפחוּתים. כמעט ולא צריכים שום דבר. תשומת לב קטנה והוא כבר מבין הכל. ואותו דבר כבר מהשני. אלא ההפך, מתי שאנחנו אשמים, מתי שאנחנו לא מסוגלים להסתדר עם "הזבל" שלנו, עם האגו שלנו, אז אנחנו מתחילים להביא פרחים, מתנות או בונבוניירה גדולה, שאף אחד לא צריך אותה, ורק משמינים ומרעילים את עצמנו אִתה, וכן הלאה.

בקיצור, אם יש אהבה, טוב להיות ערומים. לא צריכים יותר כלום.

ניצה: מה קורה אם מתעורר בי כעס? איך אני מתגברת על זה במהלך היום? כלפי בן הזוג שלי כמובן.

זה הרגל ותמיכה הדדית.

ניצה: ואני יכולה גם לספר לו באותו ערב שהיום פתאום צפה לי הרגשה כזו?

ודאי. את זה ודאי צריכים. אבל כאן מסכמים שמעבירים שיחות כאלה למחרתיים. "תרשמי ותספרי לי על זה." את יכולה להגיד, "אני כועסת עליך, ונדבר על זה מחרתיים, מחמש עד שש." בואי נראה. זה מאוד חשוב.

ניצה: אם אחד מבני הזוג מפר את ההסכם הזה כל הזמן?

אז זה תרגיל. אז עושים עוד פעם ועוד פעם.

ניצה: שום דבר לא שובר אותנו.

לא, לא, ההפך. אבל כל פעם, כאילו אותם הקלפים יקבלו משקל שונה. בכמה אני מבין שאני שתלטן, לא וותרן, פחדן, לא אמִתי, לא מחויב, עצלן, מלַכלך, לא מעריך את העבודה שלה ועוד ועוד.

אורן: באיזו עוצמה?

 אתה צריך לאסוף נשים ולרשום את כל הטענות, לגברים לא יהיו כל כך הרבה, ואז אתה תראה מה לעשות עם הקלפים האלה.

אורן: מה קורה אם באופן טבעי האישה באמת היא עם יותר טענות?

זה תמיד כך. זה לפי הטבע, חיסרון, נוקבא.

אורן: אז זה בסדר, זאת אומרת, אין מה להתרגז, צריך להיות מאוזן.

לא, לא. זה מהטבע, מה שבא מהטבע לא יגונה ולא ישובח. ודאי שלאישה יש הרבה יותר טענות מהגבר, זה ברור.

אורן: בכלל, היא תהיה הרבה יותר דומיננטית פה מבחינת דיבורים.

תשעים אחוז טענות יהיו ממנה, ולא יודע כמה ממנו, סך הכל.

אורן: זה בסדר, אין צורך להתרגז?

ממנו תהיה רק טענה אחת, "תעזבי אותי בשקט."

 אורן: אז אני אומר, מזה אין צורך להתרגז, זה בסדר, כך זורמים עם התרגיל, זה כך.

אנחנו בנויים כך. אבל אנחנו מדברים איך אנחנו בכל זאת עם זה, משלימים זה את זה. עכשיו אתה רואה לפי זה, איזה סוג עבודה אחרת להשלמה יש כאן לגבר, ולאישה.

אורן: מה עבודת הגבר, אולי תסביר על זה קצת?

"כמה אני צריך להשלים לה." זאת אומרת שהיא מוכנה לעשות הכל, להיות בקשר איתי, להביא לי כל דבר ולעשות הכל, ורק שאני אהיה בתשומת לב אליה. בסופו של דבר, לפי הטבע זה כך, כמו זעיר אנפין ומלכות. ומה שנדרש מהגבר, זה כל הזמן להראות את היחס שלו, אבל יפה, טבעי, אמתי, לאישה. ואז בעצם היא מוכנה לעשות הכל. אבל עד כמה שהעבודה הזאת קשה בשבילו, היא יחסית קלה בשבילה.

אורן: לא הבנתי "אבל העבודה הזאת קשה בשבילו."

קשה בשבילו, מאוד קשה בשבילו, וקלה בשבילה. כי ברגע שהוא נותן לה תשומת לב, יש לה חומר דלק לעשות הכל.

אורן: הוא צריך לספק יחס יפה.

כן.

אורן: וזה קשה לו. והיא צריכה לעשות מיליון דברים ויהיה לה קל אם היא תקבל יחס יפה, וזה יהיה לה קל, אם היא תקבל את היחס היפה.

נכון. זה מגיע מהשורשים הרוחניים.

ניצה: עלו הרבה שאלות בנוגע לציפיות. כשעושים תהליך כזה, באופן טבעי יש איזו ציפייה שבן הזוג שלי ישתנה, שיתחיל להתנהג אחרת.

זה מה שיקרה.

ניצה: ואז, איך אנחנו מתייחסים לזה? כשעולה ציפייה, ואני מתאכזבת. ציפיתי שהוא יתנהג אחרת, ואני רואה שהוא ממשיך אותו דבר, דיברנו על זה, ועוד פעם זה קורה.

צריך לברר את זה על שולחן הניתוחים, מייד. זה נושא לסדנה בינינו.

אורן: איך עושים כזאת סדנה? בוא תפרט.

קודם ניצה תיתן איזו דוגמה.

ניצה: נניח שאני חושבת שבן הזוג שלי הוא מאוד שתלטן, ולמרות שדיברנו על זה, שוב הוא חוזר לזה.

אז מה? כבר היינו ב"זבל" הזה.

ניצה: ואני רואה שהוא ממשיך לשלוט.

אורן: לא, לא מהצד הזה. התחלנו את התהליך הזה, תרגיל "ערימת זבל המצופה שוקולד". אנחנו כבר בזה. עשינו פעם, פעמיים, שלוש. אם אתה מתחיל כזה תהליך, ושני בני הזוג, בהדדיות נכנסים אליו, זה מעורר בך ציפיות, של תקווה לעתיד טוב יותר, כאילו אתה נכנסת על הנתיב לטוב?

מה כתוב בספר ההדרכה שלך? כתוב שם שהדברים האלה צפים כל פעם יותר ויותר, שכמו שאנחנו לא עושים רק שכבה אחת של ביסקוויטים ומצפים שוקולד. שמים עוד שכבה ועוד שכבה, עד שעוגה נעשית עסיסית, עשירה.

ולכן אנחנו צריכים לעבוד על זה. אז יש פעם השנייה ובפעם השלישית, וזה כבר בירור בדרגה אחרת, זה לא כמו שהיה אתמול, שחזרנו על אותו התקליט. זה לא אותו הסרט, זה ממש סרט אחר. אנחנו כבר יותר מלומדים, יותר מבינים, יותר בעלי ניסיון. וצריך לבדוק, האם זה אותו "זבל"? לא, זה לא אותו דבר, זה כבר משהו אחר. גם אני מבין בזה וגם היא מבינה בזה, יש בינינו עמקות יתר, ובעיות יתר ובאמת לא ציפיתי, לא חשבתי.

כי יצר הרע כל הזמן גדל, ואז ודאי שאנחנו נגלה את ה"זבל" הזה כל פעם ברמה יותר ויותר גבוהה. אבל זה כבר יהיה "זבל" שממנו נוצר האוכל לעץ החיים, "זבל" שמזין את המשפחה. שבמקום לפרק אותה ולהרחיק בינינו יותר ויותר, הוא נעשה ההפך, כי אנחנו עובדים עליו, הוא נותן לנו יותר ויותר מגע פנימי בינינו, הבנה יותר פנימית בינינו בכל פעם. ולכן אנחנו לא מתייאשים, אנחנו מגיעים לעוד סדנה ועוד סדנה בינינו.

אורן: איך באמת לא להתייאש?

קודם כל אנחנו נמצאים כל פעם בחינוך הכללי,  וכתבנו על זה ספר.

   אורן: אני שואל בקשר לרגעים הקטנים שבמשך היום, ואתה אומר שהמפגשים שלנו מעת לעת יזינו אותנו וזה ברור שזה יקרה. אבל יש רגעים קטנטנים כאלה שבהם מרגישים את זה.

    לא יהיו אפילו משברים קטנים, זה יהיה אולי עם שבירת צלחות אבל זה לא חשוב, העיקר שכל פעם זה נושא לדיון, זה נושא להתקדמות. ואני אומר, יהיו בעיות יותר ויותר קשות אבל מה זה "יותר ויותר קשות"? אם תספר על זה בחוץ, למישהו, הוא יגיד "זו בעיה, מה אתם עושים מזה עניין?". אבל אצלנו בעיה קטנה תהפוך לבעיה גדולה. כי אנחנו נראה אותה ברזולוציה שלנו, בהגדלה שלנו, כי איך יכול להיות שבזה שאנחנו מגלים את האהבה זה לזו, פתאום, משהו קרה והוא נניח שכח על יום ההולדת שלי, איך זה יכול להיות?

אורן: אתה אומר שההתקדמות אל הקשר הטוב בינינו תאיר בעוצמה יותר גדולה פגמים בקשר בינינו?

בטח.

אורן: בגלל שאנחנו שואפים לבנות בינינו משהו טוב?

"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". אנחנו כל הזמן נגדל, אבל הבעיות האלה יהיו בעיות יותר איכותיות.

אורן: מה פירוש?

כמו שאמרתי על יום ההולדת. מה זה יום הולדת? איזו שטות, מצד אחד, מצד שני איך עם כל מה שאמרנו, פתאום שכחתי. זה פגם כל כך נורא. ולמשפחה רגילה יכול להיות שזה לא כל כך נורא לשכוח. או דבר אחר, הקטן ביותר, של חוסר תשומת לב, יראה כאן כאיזו בעיה. איך היינו מתייחסים במקום אמא, לבת או בן הזוג? באהבה טבעית, אז תעשה השוואה.

 אורן: זה כאילו תרגיל תמידי כזה.

זה תמיד באיזה אופן כדי לאפס את עצמו.

 אורן: איך אני מתנהג אם אני מתעצבן מאוד?

איך היית מקבל את זה, איך היית מתייחס אליה, איך היית עושה משהו. תעמיד את עצמך בצורה כזאת, זה יחזיר אותך לשלב הנכון.

 ניצה: איך אחד מבני הזוג יכול לעזור לשני אם הוא מרגיש שהשני נפל למקום של כעס, של ביקורת, באיזו פעולה הוא יכול לעשות את זה?

הכי טוב להגיד שבכל מה שקורה את אשמה, ואת מבקשת סליחה, משהו כזה. אבל יכול להיות שכאן זו תגובה אחרת, שאת סתם עושה כאן תרגיל, ומשחקת. אבל בדרך כלל, להראות לו עד כמה שאת מוותרת מתוך האהבה. זה לפי התנאי, הבולם את עצמו בשעת מריבה. זו דוגמה מאוד טובה. אבל לראות ולבצע את זה בצורה עדינה, כי יכול להיות שתהיה תגובה אחרת. כי התגובה יכולה להיות מוקצנת, כמו שאת זורקת חומר דלק לדליקה.

 אורן: בתהליך של בניית הקשר הטוב בין השניים, צריכה להיות איזו רגישות. נניח כמו שעכשיו היה מאוד בולט ביחס הזה שנתת. שכאילו אתה נותן כלי מסוים, אבל אתה אומר "חכה, אל תפעיל אותו, תשתמש ברגישות, בעדינות". איך האדם מפתח את הרגישות הזאת, לא לעבוד כמו רובוט, ולא לעשות יותר נזק רגשי מאשר תועלת? כי הוא לא השכיל להשתמש ברגע הנכון ובעדינות הנכונה, ובא לתקן ונמצא מקלקל. איך האדם מפתח את העדינות הפנימית, הרגישות הפנימית, לדעת אם עכשיו כלי מסוים הוא נכון, או לא? איך הוא יכול להתלבש בשני, להרגיש אותו, ולמדוד אם זה עכשיו יעזור. איך אתה עוזר? כי מטרתנו פה  היא לעזור זה לזה בתהליך. לפעמים אתה בא לעזור, ואתה מצטער על מה שיצא. אז איך אדם מפתח יותר ויותר את הרגישות שלו לזולת, כדי לדעת אם הפעולה שעכשיו הוא הולך לבצע, באמת תועיל או לא?

שישתדל לעשות את זה מאהבה. פשוט, בצורה מאוד מאוד ישרה. חוץ מזה, החינוך האינטגראלי שלנו, הוא חינוך לקשר בין בני אדם, שזה רק מה שחסר כדי להגיע מרמת החיים הזאת האומללה, לחיים בהרמוניה ושלמות. לכן אדם שמתפתח צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו, ובדרך להתפתחות שלו, לכך שהוא מרגיש כל אחד שבעולם. והמשפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר.
כך הוא מתחיל, הוא מפתח את עצמו דרך המשפחה, פתאום הוא מתחיל להרגיש את כל בני האדם בעולם. איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, ואיך הוא מתייחס אליהם. הוא כבר קורא אותם, הוא נעשה כמו מכשיר רנטגן, הוא ממש רואה אותם שקוף, את כולם. ואז מתוך השקיפות הזאת שרואה בעולם, הוא יודע איך להתקשר אליהם, ואיזו תגובה להזמין מתוכם אליו.
לכן אנחנו כל כך הרבה מדברים על המשפחה, כי למעשה היא קרש הקפיצה להמשך, לחיבור עם הסביבה, ודרכה להתקשרות עם כל המציאות. וזה הכל בא על ידי עדינות הנפש שהוא מקבל מתוך התרגילים האלה. זו כל ההתקדמות שלנו, אין לנו יותר מה לעשות. רק להגיע לרזולוציה כזאת, שאנחנו נכנסים כבר למימד היותר עליון, שאנחנו מתחילים להרגיש שמסביבנו נמצא עולם הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו מזהים כאן ועכשיו.
וזה הכל על ידי התרגילים האלה, של היחס שלי לזולת. בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, איזו ילדותיות, זה לא נכון. בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר. אני מעלה את הדיוק שלהן, ואז אני חודר דרך כל העולם הזה, שאותו אני עכשיו רואה, למימד יותר פנימי. אני מתחיל לזהות דברים שנמצאים למעלה מהזמן. אני מתחיל להרגיש שעבר, הווה, עתיד, זה הכל נמצא בטבע.
אני מתחיל לזהות המון תופעות, זה הכל מתוך התרגילים האלה. אפשר לשאול, מה יש כאן, בתוך הסלון, בבית, כשאנחנו יושבים עם כוס קפה ומשחקים בביסקוויטים שלנו? אין לנו יותר מה לעשות, כי נגמר השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נגמר השלב של כיבוש העולם בצורה חיצונית, מכאנית, גסה. התפתחנו בטכנולוגיה, במדע, בטכניקה, בכלכלה, וכן הלאה, וסיימנו את השלב הזה.
עכשיו מגיע השלב הבא, שאני צריך להתקשר לטבע, לעולם, על יד זה שאני משתפר. ואז אני נכנס לתוך עומק הטבע שנמצא כאן.
 
אורן: אתה יכול לתרגם את הרעיון הזה שאמרת עכשיו, לרמה של זוג?
בזוגיות, אנחנו הגענו לשלב שאנחנו כבר לא יכולים לסבול זה את זה, לא יכולים להסתדר זה עם זה, יש לנו טענות אחד לשני. ואחרי טענות אנחנו כבר פשוט לא רוצים להיות ביחד, "
אנחנו חיים יחד בגלל שיש לנו ילדים". אף אחד לא מוצא בשני שום דבר, אפילו יש לה מישהו, ולי יש מישהי, אנשים חיים בצורה כזאת, עד כדי כך, שחיים כאילו בית מלון, והילדים, זה העניין שמחייב אותנו.
יש כאלה שמחייב אותם העסק המשותף, פגשתי המון אנשים כאלה. והם יודעים זה על זה, ואפילו לא חיים בדיוק יחד, רק לפעמים. אז אנחנו הגענו למשבר מאוד רציני, אין לנו יותר מה לעשות, רק אם אנחנו נשפר את עצמנו. אתה יכול להביא למשפחה כל מיני דברים, לבנות להם ארמון, לתת להם כלי בית מיוחדים, ריהוט, מה שאתה רוצה, ומה תעשה? לכל בן משפחה יש היום חדר לחוד, וכל אחד לא נפגש עם השני. הוא אוכל, ואחר כך אני, ואחר כך היא וכן הלאה.
ולכל אחד יש חדר משלו, וארון משלו, ומחשב משלו והכל משלו, וכל אחד סגור בתוך החדר שלו. לא נשאר לנו יותר מה לעשות ברמה הזאת. אין לנו אפשרות לעשות יותר שכלולים חיצוניים, גם בעולם הזה וגם בחיי משפחה. עכשיו אנחנו חייבים להתחיל שלב חדש, לשנות את האדם. ולא סתם לשנות את האדם, אלא להתקשר עם הזולת, ביכולת החדשה שלו, ללמד אותו איך להיות קשור עם הזולת מעל אותו ה"זבל".
זה השלב הבא, זה בעצם העידן החדש. ואז מתוך המשפחה נגיע לשינוי החברה, לשינוי הטכנולוגיות, הכלכלה, המדע, התרבות, החינוך, הכל ישתנה. אבל זה הכל משינוי האדם, עכשיו זו הבעיה. להעביר את המבט שלנו, תשומת לב שלנו, מהשינויים החיצוניים, מהבנקים, מהתעשייה, מכל מיני דברים שדרכם אנשים חושבים שהם יצאו מהמשבר, אל תוך האדם.

 אורן: האם אתה יכול הגיד את אותו משפט גם על הבית? מאיפה אנחנו צריכים להעביר את תשומת הלב, היום, כדי לשפר את הקשר בין בני זוג? מאיזה מקום צריכים להזיז את תשומת הלב, למקום חדש? מה המעבר בגישה ייתן לקשר בינינו?

ממה מתחילים? מנקודת החיבור. קודם כל אני והיא חייבים להגיד כך, שמעל הכל יש לנו את נקודת החיבור, בפירמידה, למעלה. אנחנו נהיה קשורים אליה, לנקודת החיבור הזו, בלב ובמוח, ונראה מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הבעיות שלנו למטה. נקודת החיבור היא איזה מבנה כזה. מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הזבל הזה?
לא לתקן אחד את השני, לא לדרוש שום דבר אחד מהשני, רק "איש לרעהו יעזורו". לוותר לשני, ולבטל את עצמו כלפי השני. וכל מה שדברנו בסדנה הזאת. אבל להתחיל רק מנקודת החיבור, כל הזמן. יש לנו תכנית, להגיע לנקודת הדבקות ההדדית.
"סוף מעשה במחשבה תחילה", בלי זה אנחנו לא מסוגלים. חייבת להיות איזו תכנית.

 אורן: אני רוצה שתבאר את זה יותר. הגדרת פה את המטרה, שהיא תהיה בראש הפירמידה שלנו, היא תהיה היעד שאליו אנחנו שואפים. וקראת לנקודה הזאת "נקודת החיבור" או האיחוד בינינו. זה תמיד צריך להיות לנגד עינינו כיעד, שאליו אנחנו פוסעים?

ששם אנחנו נמצאים, אחד. "אשתו אדם כגופו".

 אורן: מה היא נקודת החיבור הזאת שעליה אתה מדבר?

הנקודה שבה שנינו נעלמים, והופכים להיות למשהו אחד. זה מבנה רוחני.

 ניצה: אני מבינה שנקודת החיבור היא המטרה הסופית. אז אנחנו מתחילים איתה?

"סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו צריכים לקבוע מטרה, ולפי המטרה אנחנו כל הזמן מחזקים אותה, מבררים את המטרה. זה לא שאנחנו עשינו, דברנו על זה, ושכחנו, לא. המטרה תמיד לנגד עינינו, ומה שאנחנו עושים, זבל, כיסוי, לא חשוב מה, זה הכל רק כדי כל הזמן לחזק את הנקודה.
הנקודה הזאת לא נמצאת אצלנו בכוונת כל הזמן. כי היא גם כמטרה לכל פעולה פרטית שאנחנו עושים. אנחנו כל הזמן מחזקים אותה. ואם אנחנו עושים איזו פעולה, ואנחנו לא מתחשבים בנקודה הזאת, אז הפעולה לא נכונה, היא לא מכוונת למטרה.

 אורן: אתה מגדיר את הנקודה הזאת כמטרה של בני זוג?

כן ודאי.

 אורן: אז תבאר את זה קצת יותר, זה חדש. תפתח.

איחוד, חיבור, אנחנו משלימים זה את זה עד כדי כך ששום דבר, גם הרע ביותר וגם הטוב ביותר שאני רואה בה ובי, לא נשאר לא ממומש. אנחנו פתאום רואים שכל הבליטות והשקעים שבכל אחד מאיתנו, כל כך מתאימים זה לזה שאנחנו כמו דכר ונוקבא, אחד נכנס לתוך השני ומשלים את השני, כך דבוקים לכל האורך זה לזה. כמו שאנחנו לומדים, שנוקבא נמצאת עם זעיר אנפין דבוקה פנים בפנים בזיווג דלא פסיק בכל עשר הספירות שלהם. היא נכללת בתוך גופו.

אורן: בשפה פשוטה?

כל הדברים הרעים וכל הדברים הטובים שאנחנו מבררים, הם רק כדי לחזק את הנקודה של הייחוד. והיא כל הזמן גדלה, מאיחוד פשוט לחיבור שהולך ומתגבר יותר ויותר.

ואנחנו רואים שבנקודת החיבור הזו יש לנו תכונה חדשה, הרגשה חדשה שלא הייתה קודם. היא משותפת בינינו, היא נמצאת בהרגשה שאנחנו לא יכולים להבדיל מי אני ומי היא, זה נקרא "טיפת הייחוד", כי בטיפה אתה לא יכול להבדיל בין מה שהיה שתי טיפות ונעשו לטיפה אחת. וההרגשה בתוך הטיפה הזאת, היא נקראת "אהבה".

 אורן: תסביר בבקשה.

טיפת החיים, או טיפת החיוּת. התכונה הזאת שאנחנו מגלים, או ההרגשה הזאת שאנחנו מגלים בטיפה הזאת, מגיעה אלינו לא מהעולם הזה, בה אנחנו מרגישים את השורש שלנו. יש כאן גורל עליון, כוח עליון שזיווג אותנו, חיבר בינינו והביא אותנו עכשיו באמת לחיבור ולדבקות, זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם".

אורן: זה נשמע טוב מאוד.

בתנאי שמשתדלים לעשות את העבודה הקשה. לעבודה הקשה הזאת צריכה להיות תמיכה חברתית רחבה. כי לבד בבית אנחנו לא נצליח להתמודד עם זה, וכל הזמן לחזור שוב ושוב, בהתמדה.

אנחנו צריכים תמיכה חברתית, לדעת שגם אחרים עושים את זה, ואנחנו נפגשים איתם, משוחחים על זה. כי אנחנו בני אדם, חיות קטנות, ויש לנו אפשרות להגיע לאיזו נקודת הייחוד       הא-לוהי. אין לנו מה להתבייש ולא לפתוח את עצמנו כלפי האחרים, כי לכל אחד במטבח ובחדר השינה קורה אותו דבר.

ניצה: האם יש רגעים שבהם זוג יכול להרגיש את נקודת החיבור, אפילו בצורה מאוד קטנה כדי שתהיה לו איזושהי הרגשה על מה אנחנו מדברים?

כן, אין בעיה.

ניצה: איך זה קורה? מתי זה קורה?

אפילו בבירור הראשון בסדנה הראשונה, למה לא? הם צריכים כל פעם לסיים בזה את הסדנה.

ניצה: כל פעם שמסיימים את הסדנה, מסיימים במפגש בנקודת החיבור ומנסים להרגיש מה יש שם בנקודה הזאת?

כן.

ניצה: אילו שאלות אני יכולה לשאול את עצמי או את בן הזוג שלי כדי לפתח את המקום הזה?

זו הרגשה.

ניצה: רק הרגשה.

אין כאן הרבה שאלות, יותר טוב להיות ללא מילים.

אורן: מה קורה כשנכנסים לתוך התמונה האידיאלית הזאת שתיארת עכשיו.

זו לא תמונה אידיאלית, היא רוכבת על בירורים קשים מאוד, על מאבקים פנימיים מאוד לא פשוטים. אין כאן אידיליה, זה לא ורוד, הדברים האלה חייבים לעבור בירור, זו מלחמה פנימית.

אורן: בין מי למי?

בין האדם לבין עצמו, כל אחד לחוד וביניהם יחד, כדי לברר ולעזור זה לזה עם כל הדברים, רק לשם הייחוד הזה.

 אורן: לא כל כך הבנתי.

זה דומה לעבודה קשה במפעל, יש לפניך לייצר דבר חדש. ואתה צריך להשקיע את הכוחות והמוח והנשמה כדי לברר את הדברים, ללבן אותם, לחבר אותם נכון. יש כאן הרבה רגשות מנוגדים וכל מיני פרטים, ועבודה עם עצמו ועם בן הזוג, כדי לפתוח את עצמו, לעזור אחד לשני, בקיצור, תיכנסו לזה ותראו כמה שזה לא פשוט.

ומיד יהיו שאלות ובעיות, איך אנחנו מתקדמים, למה נעצרנו פתאום? לא יכולים יותר. אבל העיקר זה כל יום לעשות תרגילים. בצורה אידיאלית יִראו דוגמאות כאלה בטלוויזיה. חוץ מזה, זה לא פותר אותם מהסדנה האישית. אבל יראו את הסדנה בטלוויזיה כדוגמה ועם כל מיני בעיות ווריאציות.

אורן: דיברנו היום על המטרה שאליה בני זוג צריכים לשאוף. נאמר שהם השיגו אותה, אתה יכול לתאר איך נראים החיים של בני זוג שמימשו את המטרה הזאת? במה החיים שלהם שונים מהחיים שלי עכשיו למשל?

הם קודם כל נמצאים כל הזמן בתהליך, עד שכל העולם יגיע לאותה הצורה. פתאום הם מתחילים לגלות שהם נמצאים בקשר אינטגרלי עם כל הזוגות שבעולם, כל זוג בעולם זה כמו דיפול. דיפול זה מבנה בטבע שקשור פלוס ומינוס יחד למערכת אחת. בתוך מצפן יש דיפול, שמסתובב כך או כך, בהתאם למגנט, כי אחד זה פלוס, אחד זה מינוס. אחד זה צפון, ואחד דרום ואז הוא מסתובב. אם אתה מסובב את המצפן, אז הוא כל הזמן מסתובב לכיוון מסוים. אם אתה שם מגנט ליד המצפן, הוא יסתובב לכוון שלו, כי הוא מכוון כל הזמן לקוטב הצפוני

אז כל זוג הוא כמו מחוג משני הכיוונים, פלוס ומינוס, אבל יחד הם בונים על עצמם כיסוי, זו יחידה שלמה. ככה זה קיים בעולם, לא יכול להיות פלוס בלי מינוס, כמו שאנחנו לומדים על אור וחושך, בורא נברא, ועוד. חייב להיות כלי ואור. כך בנוי התא הזוגי.

פתאום אנחנו מגלים, בעולם שלנו, שאנחנו נמצאים בתאים כאלה בגוף אחד שהוא הגוף האמיתי, ואנחנו רק תאים קטנים, "דיפולים" שמתחברים בינינו ותלויים זה בזה. ואז לא יכול להיות שאני אוכל לתקן את עצמי ולחיות חיים אמיתיים בלי שכל האחרים יהיו מתוקנים. כי אני מתחיל לשאוף להרגיש את החיים לא בתוך התא שלי, אלא את החיים של כל הגוף הכללי.

מגיעה אלי הרגשה דרך אותה נקודת הייחוד, ואני מרגיש שיש בה חיסרון. למרות שהגעתי לאיחוד ולשלמות, פתאום אני מגלה את החיסרון באותו איחוד ושלמות. בְמה? יש איחוד יותר גבוה, שלמות יותר גבוהה. ואז אני תלוי בכל העולם.

וזאת בעצם התקווה שלי, שאחרי תיקון התא המשפחתי אנחנו מגיעים לתיקונים יותר רחבים. עד שכל האנושות תיכנס לאט לכל התיקונים הללו, מהתאים הפרטיים שנקראים "משפחה", לתאים יותר מורכבים שנקראים "איברים" של אותו המבנה, עד שנגיע לתיקון המבנה השלם.

אורן: את רוצה לברר עוד משהו, להעלות משהו?

ניצה: אני רוצה להישאר בתמונה הכללית, בהתרשמות.

לבריאות. אז תגיד כמה מילים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך ניצה, תודה לכם שהייתם איתנו. יש לנו הרבה עבודה מאתגרת לעשות, בואו נעשה אותה ביחד ונתחיל לחיות טוב סוף סוף, מגיע לנו. ניפגש פה בשיחות הבאות, עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.