חיים חדשים - תוכנית 68 - חשבון נפש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום לך ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מדברים בתקופה האחרונה על כסף, ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף לשיחה שלנו. היום נמשיך לפתח נושא שנגענו בו לראשונה בשיחה הקודמת שלנו, והוא גילוי של משאב חדש שקיים בטבע. המשאב הזה הוא כוח של חיבור ושיתוף בין אנשים, כוח של ערבות הדדית.

דיברנו על כך שלמשאב הזה יש פוטנציאל אדיר, שהוא צריך היום למעשה לבוא לקדמת הבמה ולעמוד, כמו איזשהו יסוד, כמו "משאב-על" שמכתיב ומגדיר את הכיוון של השימוש בכלל המשאבים שהאנושות מכירה ועושה בהם שימוש עד כה.

היינו רוצים להמשיך ולפתח את הנושא הזה כי זה מאוד מעניין, יש לנו המון שאלות, אנחנו רוצים ממש "למשש" את הדברים, לקבל אולי אפילו תרגילים שיעזרו לנו להביא אנשים למצב שבו הם מאתרים את המשאב הזה שנמצא ביניהם, ושיוכלו לחוש אותו, למשש אותו, להתרגש, להרגיש את העוצמה שיש בו.

ניצה, אולי תשתפי אותנו בתובנה שיש לך עד כה, והיא תהיה בסיס להמשך פיתוח הרעיון.

ניצה: כמו שאמרת, פוטנציאל. ברגע שגילינו שיש איזה משאב חדש, שמבחינתנו הוא חדש, על אף שהוא היה קיים, הדבר הראשון שנרצה לעשות זה להתחיל להבין אותו. להתחיל להבין מהו, איזו תועלת הוא מעניק לנו, במה הוא יכול להועיל לנו, וכל הדברים האלה. ממש כאילו להכניס אותו למעבדה ולהתחיל לבחון מה יש בו. ואחר כך בהמשך אולי גם להבין איך אפשר להתחבר אליו, איך אפשר לפתח אותו ובאילו כלים. אבל בשלב הראשון, להבין אותו. איזו תועלת המשאב החדש הזה יכול להעניק לאדם?

זאת אומרת, במקום תחרות, חיבור.

ניצה: כן.

מה אנחנו מרוויחים מזה, איך אנחנו יכולים לממש את זה. וקודם, לפני המימוש אפילו, לבדוק מהי התועלת, כמה כוחות זה משחרר לנו, כמה הוא שווה.

ניצה: נכון.

גישה חדשה, זוהי למעשה הפעולה הראשונה שצריכה להיות כאן. ובעלי הגישה החדשה, הם למעשה אותם אנשים שיוכלו לכוון את החברה לשינויים החדשים ההכרחיים האלה. אז אנחנו צריכים קודם כל להכין את המערכת. אותם האנשים בעצמם לומדים וחוקרים, הם ילמדו על עצמם, על גופם, זאת אומרת, על רצונם, את השימוש החדש בטבע שלהם. כדי  שיוכלו להתחבר ביניהם בצורה הדדית כמו בפאזל, כמו שדיברנו.

כמו שאנחנו אוספים פאזל, מהחלקים הקטנים עד החלקים הגדולים, כך אנחנו צריכים לגשת גם כאן לבעיה הכללית, האנושית שלנו. אנחנו רצינו לאסוף את הפאזל על ידי המשאב הקודם, וחשבנו שבכך אנחנו נקבל הרמוניה בחברה האנושית, שכל החלקים שלה יהיו מחוברים על ידי תחרות, ושדווקא התחרות תנקה אותנו מהדברים הלא כל כך מועילים, ותביא אותנו לשימוש בטכנולוגיות ובמשאבים יותר מועילים וטובים. ואנחנו רואים היום, בזמן האחרון, בערך בחמישים שנה האחרונות, שזה עובד אחרת, הפוך. שכל משאב ומשאב שבו אנחנו משתמשים בצורה אגואיסטית, הופך להיות נגדנו.

נניח אותה מערכת בריאות, שבמקום שהיא תדאג לאיך אנחנו מביאים את החברה האנושית לבריאות, פתאום אותה מערכת מעוניינת לשלוט במשאב שלה, לשלוט על בני האדם, ולכן היא מייצרת תרופות מיותרות, היא מעוניינת בכך שהאנשים יהיו דווקא חולים, ולא בריאים. היא מעוניינת לפתח מכשירים שאין בהם כל כך צורך, מיליוני בדיקות שאין בהן כל כך צורך אלא אנחנו ממש מתרחקים מהרפואה הטבעית שיכולה להיות אולי מועילה יותר, ובמקום זה אנחנו בכל זאת נמשכים לרפואה ה-אלופתית[1], וכן הלאה. יוצא שמערכת הבריאות היא כבדה מאוד, היא רוצה לשלוט, דורשת לעצמה יותר ויותר משאבים מהמדינה ומהעם, ובמקום לעזור לנו היא שולטת עלינו. במקום מערכת בריאות, היא הופכת להיות ל-ההיפך.

כך עם כל משאב ומשאב. אנחנו רצינו שכלי התקשורת יהיו כמו שהם נקראים, "כלי תקשורת", להתקשרות בין בני אדם. שנשתמש במידע ובאינפורמציה, כדי לדעת על כל העולם, לדעת איך להשתמש נכון בכל הדברים שהעולם הגדול מאפשר לאדם. ואנחנו רואים שיש בזה שימוש אגואיסטי, השימוש המסריח ביותר. אינטרסנטים תופסים את כלי התקשורת, ובכך הם ממש שוטפים לנו את המוח בכל מיני דברים שהם רוצים למכור לנו, ולא לטובת האנושות, אלא האנושות הופכת להיות אצלם כמו איזה חומר שאותו הם רוצים לנצל, וכך להרוויח.

מערכת החינוך, היא מסובבת על ידי האגו שלנו לכל מיני כיוונים, רק לא כדי לחנך את האדם, כמו שהיא צריכה להיות. היא לא עוסקת בחינוך בכלל, אלא ללמד את האדם משהו שטוב לה, שנוח לה, ולזרוק אותו החוצה, לפלוט אותו לחיים הגדולים. ואנחנו רואים שכשהאדם יוצא לחיים, הוא לא יודע איך להתנהג עם האחרים, הוא לא מחונך, כמו השם של מערכת ה"חינוך". הוא לא בן אדם, הוא לא יודע איך להתנהג במשפחה, איך לבנות את עצמו, איך לבנות את החיים הפרטיים שלו, איך להיות קשור עם החברה בצורה נכונה.

אין "אדם", מערכת החינוך היא לא מערכת מחנכת. יש אולי השכלה חלקית, ומכיוון שאנחנו נמצאים בעולם שכל כך מתפתח מיום ליום, אז גם ההשכלה מאבדת את העוצמה שלה, מפני שכל הזמן האדם צריך ללמוד, כל הזמן אדם צריך להשתכלל. ולכן, זה לא שמכינים את האדם לכל החיים על ידי עשר שנים בבית ספר, אלא זה מאבד את העוצמה שלו. לכן ההורים לא רוצים שילדים ילמדו בבית ספר, כי הם קולטים שם בכלל כל מיני התנהגויות ודברים לא טובים, ואפשר ללמד את זה בבית בקלות, דרך האינטרנט או דרך אילו חוגים פרטיים, וכן הלאה.

אנחנו רואים את כל זה, ברפואה פרטית במקום רפואה כללית, חינוך פרטי במקום חינוך כללי. למה כלי התקשורת נמצאים בקריסה? כי אנשים יותר מאמינים למה שמתפשט ברשת האינטרנט, ברשת הווירטואלית, מאשר למה שכלי התקשורת אומרים, מפני שזה ברור לנו שכלי התקשורת רוצים לנהל ולבלבל אותנו על ידי זה.

זה כך בכל המערכות שחשבנו שיעבדו לטובתנו. במסחר, מה שם יכול להיות יותר טוב? על ידי השליטה של החברות הגדולות, מכיוון שהם רוצים לשלוט על ידי המסחר, הם הורסים את מה שלא נוח להם ומחייבים אותנו להשתמש בהם, בכוח. אנחנו רואים איך החברות הגדולות הורסות את מה שיש באיזו מדינה, כדי למכור לה את מה שכבר היה לה קודם, ובכך הם שולטים.

בכל דבר, בכל מקום ובכל שטח בחיים החברתיים, אנחנו רואים שמה שלפחות השגנו במאה העשרים, השגנו תמונה ברורה, שכל המערכות שבהן האדם רצה להשתמש, להתקדמות לעולם נאור ולעתיד טוב ובטוח, הכל התהפך לרעתו. גם לאדם הפרטי וגם לכל העולם הכללי. ובסופו של דבר אותן המערכות בעצמן לא עובדות. זה הפלא שקורה, ועדיין פוליטיקאים, פוליטולוגים, סוציולוגים, וכלכלנים, אפילו שהם סיבבו את זה נגד האדם, הם עדיין לא מעכלים כל כך שהמערכות האלה בעצמן לא עובדות, הן הפסיקו להתקיים. הן מתקיימות מאין ברירה, מפני שאנחנו עדיין לא מוצאים, ומתקשים למצוא במקומן תמורה.

זהו בעצם המשבר. המשבר הוא לא במערכות עצמן, אלא בשימוש בהם. לא מן הסתם התחרות הפכה אותן לבלתי מועילות. אלא מפני שהאגו שלנו התחיל לשלוט, בעיקר במערכת הכלכלית, התחלנו לייצר בועה, זאת אומרת, להשתמש בכל המשאבים לרעת האדם, לטובת אותה חברה שמחזיקה את המשאבים האלה.

ולכן כך אנחנו מגלים המקור של הבעיה, שזה השימוש הלא נכון ביכולת האדם להתפתח. הגילוי של זה הוא גילוי הדרגתי, איטי, עד שזה מגיע בכל זאת להבנה, לתפיסה, בכלל האנושות, אצל אותם אנשים שהתחנכו בפוליטיקה, בכלכלה, במערכת המסחר ותעשייה, במערכות הקודמות, וזה לא פשוט. אנחנו רואים שעד היום, בכל זאת כשאנחנו קוראים מה אומרים אותם המובילים בעולם, הם עדיין נמצאים כביכול בגישה הישנה. הם חושבים שהמצב עוד יתהפך ועוד יהיה משהו, כי הם לא מסוגלים לעזוב את הדברים, אין להם לאן לעבור. והם באמת צודקים, כי אנחנו לא רואים בצורה הרגילה שלנו, הגישה האגואיסטית, איך אנחנו עוברים הלאה, מהו הצעד הבא שעומד לפנינו.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעד הבא לא מתגלה, ולכן אמנם אנחנו חושבים, "זה יעבור, נעבור גם את זה, זה יתהפך ואנחנו נמצא עוד גישה ועוד איזה אור בקצה המנהרה", אבל הוא לא בא. הוא לא בא,  אלא הקריסה יותר ויותר מתעמקת, והיא יותר ויותר ממש מאיימת עלינו. זה לא בגלל המשאבים עצמם, אלא מפני שהשימוש בהם הוא כושל.

ולכן, אנחנו צריכים להחליף את גישת האדם, זאת אומרת, אנחנו צריכים להחליף את האדם, את השכל שלו. אנחנו צריכים להכניס בו תוכנה חדשה, גישה חדשה, איך לפענח את הדברים, איך להתחיל לנהל אותם בצורה חדשה. וזה בודאי השינוי הקשה ביותר. כי בכל השלבים הקודמים, כשהאנושות התפתחה בהתפתחות האגו שלה, היא לא היתה צריכה לשנות את עצמה. היא שינתה את העולם, את הטכנולוגיה, קשרי המסחר, והתעשייה, הכל היה לכיוון אחד, להתפתח יחד עם הלב של האדם האגואיסטי, לרכוש, לשלוט וגם לעשות משהו. ועכשיו, כשהגענו להכרת הרע, שהגישה שלנו היא לא נכונה בגלל הלב הלא נכון שלנו, אז כאן יש לנו באמת חשבון נפש, בפעם הראשונה בהיסטוריה.

לכן השינוי צריך להיות שינוי אידיאולוגי, מהותי. ולכן אנחנו צריכים וודאי להבין ולהביא לדעת כולם שקודם כל השינוי הוא באדם עצמו, בלי זה לא נתקדם. אמנם הרבה אנשים מסכימים עם זה, אבל אין זה ביד האדם, אין זה בלב האדם והמוח שמנוהל על ידי הלב, אין באדם יכולת לפתח את המערכת הזאת בצורה פשוטה, לגשת בצורה ישירה ולהתחיל. אלא אנחנו כאן צריכים להתחיל בחינוך הזה, ללמד את האדם, ולבדוק כל פעם יותר ויותר נכון, איפה המשאב החדש שלנו, שזה ההתקשרות הנכונה, ההדדית, האינטגרלית. ובאילו שלבים אנחנו יכולים להחדיר אותה לחיינו, איך ההתקשרות הזאת תעבוד, איך היא תחליף בהדרגה את הגישה הכושלת הקודמת.

אני חושב שרק במידה שנוכל לחנך את האדם, נוכל לבנות מערכת יחסים חדשה בכל הגישה של האדם מתוכו, לילדים, למשפחה, לחיי בית, כלכלת בית, לגישה לחברה הקטנה שבה הוא חי, ולחברה הגדולה, לאנושות ולטבע כולו. מפני שזה חייב לבוא בהדרגה, כי כאן האדם הוא למעשה המרכז שלנו. זאת אומרת, המשאב החדש הזה לא מכוּון לשינוי מערכות חיצוניות, אלא קודם כל לשינוי האדם, ובעזרת האדם החדש, שמבין שאין ברירה ואנחנו חייבים להיות קשורים נכון כמו בפאזל, האדם החדש הזה יבנה את המערכות החדשות האלה. מהגישה החדשה שלו, שתכוון אותו בעצמו, בכל מצב ומצב שיש לו בחיים, בהתקשרות עם בני המשפחה, עם השכנים ועם היותר רחוקים וכן הלאה.

יש כאן גישה משני כיוונים. הראשונה היא מצד העם עצמו, מלמטה. אנחנו חייבים להחדיר את החינוך הזה, של הדדיות, התחברות ואינטגרליות, ממש לשדרות העם בצורה רחבה, ודווקא מהשכבה התחתונה הרחבה ביותר. ואנחנו צריכים להיכנס גם למערכות הגבוהות של הממשלה,  אנשי מסחר ותעשייה, כדי להבהיר להם את הגישה החדשה הזאת. כדי שהם יכירו בה, רוצים או לא רוצים, ויתחילו להבין שהם נמצאים בשינוי ההכרחי הזה. וכדאי להם לדעת מראש מה קורה, כדי שהם בעצמם יבינו את ההכרחיות שבזה. ומפני שהם אנשים חכמים וחזקים, בעלי כוח ועוצמה, כדאי שהם בעצמם יראו עד כמה יש כאן אפשרויות חדשות נוספות, בלתי מוגבלות בהתקדמות.

כי הביטוח שלהם לעתיד, הביטחון הכלכלי, גאווה וקנאה ותחרות, כל הגישות האלה לא נעלמות גם בשימוש במשאב החדש, רק המטרה היא אחרת. כל אחד מתחרה בשני, עד כמה הוא יהיה מוצלח בלהרכיב את הפאזל בצורה יותר טובה ונכונה, ובזה הרווח שלו. ואותן המערכות שפועלות בשטח במשאבים שלהן, באוצרות האנרגיה, באוצרות המסחר והתעשייה, במערכת הבריאות והחינוך, כולם, כל המערכות האלה, כל אחת חייבת להיות בתחרות עם האחרות ועם עצמה בתוכה. עד כמה כל חברה, כל משאב פרטי, משתלב נכון בפאזל החדש הזה, בלהרכיב אותו בצורה הרמונית, הדדית, בערבות.

לכן אנחנו צריכים להשתמש באגו שלנו בצורה הנכונה, מפני שאנחנו נלחמים כאן נגד הטבע האגואיסטי שלנו כדי להביא אותנו לחיים החדשים הבטוחים. זוהי מלחמה פסיכולוגית, פנימית, של כל אדם ואדם, ושל החברה הכללית. וכאן אנחנו צריכים למצוא לזה חיזוקים גדולים, לאדם ולחברה. כמו קודם, שהאדם היה נלחם גם עם עצמו וגם עם אחרים כדי לספק לעצמו מילויים, לאגו שלו, לביטחון, לשליטה, לגאווה, לכל הדברים, כך גם עכשיו, רק עד כמה הוא מוצא את זה בסדר החדש. להיות גדול, להיות מכובד, להיות גבוה מאחרים, להיות מיוחד, מוצלח.

אנחנו צריכים לכבד את האדם, אנחנו צריכים לתת אפשרות לכל אחד ואחד, רק בהתאם לכמה שהוא שַׂם עכשיו את המטרה החדשה, מטרת השיתוף המקסימלי, במקום דיכוי מקסימלי שהיה לו קודם. הכל תלוי בחינוך ובתמיכה החברתית, בתמיכה הדדית, ועד כמה העיקרון הזה יהיה כל הזמן יותר ויותר שולט, בכלי התקשורת ובדעת החברה.

אורן: אמרת שהתחרות לא נעלמת, אלא שעכשיו יש איזה סוג של תחרות חדשה, שהתחרות היא על כמה אני אהיה מוצלח בלהרכיב את הפאזל בצורה נכונה.

כן, כמה אני משפיע יותר לחברה, לשלום החברה, להעלות אותה. תתאר לעצמך שכך אנחנו משתמשים במערכת הבריאות, לדוגמה. מערכת הבריאות היא השנייה בגודלה בצריכת כסף, אחרי מערכת הביטחון, ואחר כך מערכת החינוך. שלושת המערכות הן, כמו שאני מבין, מערכת הביטחון, מערכת הבריאות ומערכת החינוך.

את מערכת הביטחון אנחנו לא ניקח בחשבון, למרות שגם שם יש הרבה מה לחסוך. כל אחד מאיתנו שהיה בצבא מבין כמה הבזבוז שם הוא ללא שום גבול. ולכן העברת הצבא לצבא פרטי, מה שעכשיו מתחיל להיות יותר ויותר על הפרק בכל מיני מדינות, זה משתלם. כי אתה צריך בצבא מומחים, אתה לא צריך סתם חיילים שירוצו. אין צורך בחיילים האלה, אתה צריך מומחים שנמצאים בצבא שנים, שכל אחד ואחד במקצוע שלו, כל אחד בעמדה שלו. זה מצד אחד. ומצד שני, המומחים ידאגו איך לא לבזבז בכל מקום, אלא מקסימום להועיל. היום אין לצבא צורך בכך, ההיפך, ממש לא סופרים את הכסף, ולא סופרים את כוח האדם וכן הלאה.

נניח במערכת הבריאות, תתאר לעצמך, אם מערכת הבריאות היתה בודקת בכובד ראש איך היא יכולה לצמצם את עצמה למצב האופטימלי כלפי בריאות האדם ולהיות יותר מועילה במניעת מחלות, לא כדי להרוויח מתרופות ולסחוב יותר מקופת המדינה, אז כמה אנחנו יכולים לחסוך? אני חושב שיותר מחצי. אנחנו לא צריכים מערכת בריאות כל כך מפותחת, היא לא מועילה בכל הגודל שלה, היא לא מועילה. אלא אנחנו צריכים אותה בגישה חדשה לאדם, בגישה חדשה לאוכלוסייה.

אנחנו צריכים לדאוג שלא יהיו מחלות, ולא כמו שמערכת הבריאות הנוכחית מעוניינת שיהיו אנשים חולים, והיא מעוניינת למכור תרופות. נותנים פקודה לרופאים לרשום עוד כמה מרשמים לכל אחד ואחד. האדם שצורך כמה תרופות ביום, זה נקרא "נורמלי". לַמה זה נורמלי? אנחנו צריכים לפתח רפואה קצת אחרת, שמונעת מאיתנו מחלות. אבל אף אחד לא מעוניין בזה. לכן אנחנו הורסים את עצמנו על ידי המערכות הגדולות האלה, שממש אוכלות את כל המשאבים שלנו. שלושים אחוז או עשרים אחוז מקופת המדינה הולך לבריאות, זה נקרא "מערכת הבריאות", אבל היא עובדת הפוך ממה שהיא צריכה.

אותו דבר במערכת החינוך, משקיעים בה המון,  סכומי עתק, אבל עד כמה היא מועילה? היא לא מועילה לכלום. אנחנו רואים במערכת החינוך הפרטי, אנחנו יכולים לארגן אותה כך שהיא תעלה לנו פחות כסף, ושזה יהיה מאורגן נכון, לא בצורה פרטית ממש, כי אנחנו רואים שאת מה שלומדים בבית ספר אפשר ללמוד תוך זמן קצר בבית. בלי אלימות ובלי היחסים האלה, בלי קלקול הילדים שלנו. אנחנו רואים עד כמה שזה מועיל. לַמה כולם בורחים מהרפואה הכללית לפרטית? מהחינוך הכללי לפרטי? זה ברור לַמה.

בואו נעשה אנחנו, במקום העירייה שלנו, נניח בעיר קטנה בה העירייה היא לאלפיים בני אדם, ונעשה משהו יותר מועיל. אתה תראה כמה יהיה פחות בזבוז בכל הדברים. אנחנו גם ניקח אנשים שיטפלו בהתנדבות בכל הסביבה שלהם. אנחנו יכולים לעשות המון דברים. זאת אומרת, יש כאן במשאב החדש חסכונות כאלה גדולים, שאנחנו פתאום מגלים שאנחנו כאילו לא צריכים לעבוד כל כך הרבה, ולא לשלם כל כך הרבה על כל הדברים האלה. ואנחנו רואים, אם רוצים או לא רוצים, שעל ידי המשבר הטבע מחייב אותנו בכל זאת להתקדם לזה, כי אין לנו ברירה. אחרת לא יהיה לי בכיס במה לכסות את כל ההוצאות האלה. אני בסופו של דבר אשאר ללא כיסוי, במערכת הבריאות. גם את מערכת החינוך אנחנו לא נוכל להחזיק באותה צורה כמו קודם, ועוד ועוד.

אנחנו צריכים לעשות חשבון עם כלי התקשורת, עד כמה אנחנו יכולים לתת להם חופש. זה כאילו חופש שאנחנו נותנים. זה לתת חופש לבני אדם שלא קבלו שום חינוך, אלא יודעים פשוט לבלבל את המוח לאחרים על ידי זה שמשלמים להם. כי חוץ מזה שהם מקבלים משכורת מהמערכת שבה הם עובדים, קונים אותם, אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים מי שולט בתקשורת, שאם יש איזה מאמר, אם יש איזו גישה או דעה בתקשורת, זה מפני שמישהו שמעוניין בכך עומד אחרי זה. אנחנו צריכים באמת לבנות את כלי התקשורת האלה, ככלי תקשורת שלנו. הם צריכים להיות אותה הבמה, אותו המקום שממנו יוצאת שיטת התקשורת של בני האדם. שיטת התקשורת, ולא הדבר ההפוך. בואו נעשה חשבון, כמה המערכות האלה יתנו לנו רווח, אם אנחנו נשנה אותן.

חוץ מזה, יש מיליוני אנשים שעכשיו יפוטרו מהעבודה, כי אין מה לעשות, המשבר הנוכחי הזה בכל זאת ינקה בכוח, אם אתה לא רוצה לעשות את זה בצורה הדרגתית, נכונה ויפה, הוא ינקה את כל התעשייה והמסחר הלא הכרחי. חברות גדולות נכנסות לפשיטת רגל, אנשים יוצאים לרחוב, נשלחים הביתה. המדינה בינתיים יכולה לתת להם איזה סכום פעוט שממנו הם יכולים להתקיים. כשהתעשייה תתכווץ, ולא תוכל על ידי מיסוי לכסות את החיים המצומצמים של האנשים האלה, אז מה יהיה? אדם שהוא רעב, הוא יוצא לרחוב, ומוכן להרוג את כולם. יש לו בבית אנשים רעבים. אנחנו מבינים למה זה יכול להוביל אותנו?

 זאת אומרת, כדאי לנו מלכתחילה להבין שאנחנו מתקדמים למערכות שיעבדו לפי נוסחאות חדשות. ורק אם אנחנו נתחיל לפתח אותן, אז נגיע לשלווה. אחרת אנחנו נגיע למהומות ומלחמות, גם בתוך המדינות בין עניים לעשירים, וגם בכל העולם, בין המדינות. זה מה שיקרה אם אנחנו לא נתחיל לרכך את האגו שלנו, ונתחיל לראות בו את הרע הכללי לכולם, האויב הכללי.

ניצה: אולי נעשה איזה סיכום ביניים. כדי להרגיש מה הבנו. מה שאני הבנתי זה שלמעשה המערכת עצמה היא לא הבעיה, אלא השימוש במערכת הוא הבעיה. ואם אני אדמה את המערכת למנגנון כלשהוא, שיש לו איזה מנוע, והוא מונע על ידי איזה משאב שאנחנו למשל קוראים לו דלק. הוא נע לכיוון מסוים, ואנחנו מבינים שהכיוון הזה מתחיל לגרום לנו נזק מאוד מאוד גדול.

כן.

ניצה: אפילו באופן סימבולי, גם הדלק הגיע למצבים כאלה שבאמת הוא הפך להיות מאד יקר ובלתי מושג, ועובדים הרבה יותר קשה כדי להשיג אותו. וכאן אתה פתאום מדבר על איזה משאב חדש שצריך להיכנס לאותה המערכת, אבל הוא יפעיל את כל המערכת אחרת לגמרי, ואז התוצאות שתתקבלנה יהיו הפוכות ממש.

כן.

ניצה: כמו איך שתיארת יפה את מערכת הבריאות, את המצב שהיא הגיע אליו היום.

היא משרתת את עצמה.

ניצה: היא משרתת את עצמה במקום את הציבור, אז ברגע שאנחנו נתדלק את המערכת עם המשאב החדש הזה, שהוא שווה ערך כמובן, כי לכל משאב יש שווי של ערך, אנחנו גם נצליח לחסוך המון. זאת אומרת, האדם גם ייהנה ממשהו הרבה יותר טוב שהוא יקבל, וגם יצליח לחסוך הרבה מאוד כסף בסופו של דבר.

הכל קשור אחד לשני. תוציאי את כל המאכלים המזיקים מהמדפים בסופרים, תתחילי לעסוק בפעולות מנע בבריאות, ואז נראה כמה האנשים יהיו יותר בריאים. זה פשוט. ידוע מה שעשו האמריקאים עם כל ה"ג'אנק פוד", ועם כל הסוכר, עד כמה הם הרסו את הבריאות. אבל היה כדאי להם, לאותה מערכת בריאות, שהיא אצלם ממש שוות ערך למערכת הביטחון, עד כדי כך. עכשיו, בגלל מערכת הבריאות, כשהאמריקאים נמצאים בתקופת בחירות, אז מה קובע אם אני בעד מועמד זה או אחר, אם אני בוחר באחד או באחר? מערכת הבריאות קובעת במי כדאי לי יותר לבחור, אם אני בוחר באחד או בשני להיות הנשיא, עד כדי כך. זאת אומרת, הדברים דורשים גישה חדשה. 

ניצה: יש פה שני דברים עיקריים שבהם אני רואה אולי קושי בהתמודדות. אחד זה באמת להבין שיש את המשאב החדש הזה, ולהבין אותו. איך בכלל מתקשרים אליו, איך מתחילים לפתח אותו בינינו. והשני, זה שיש לנו הרגלים, אנחנו מכורים למשאבים הישנים, אנחנו צריכים למצות איזה תהליך של שינוי.

זה לא בבת אחת, אבל ככל שנתקדם, כך נחסוך נפילה. כי אחרת זה ייפול עלינו בצורה דרמטית מאוד. לכן כדאי לנו להתקדם, וכמה שאפשר לעשות את הבלימה.

ניצה: איך אנחנו מתחילים לפתח בעצמנו את הגישה החדשה הזאת למשאב החדש? הבנו שהוא קיים, הכנסנו אותו למעבדה, כמו שאמרנו קודם, הצלחנו כבר להבין שיש בו תועלת טובה. זה היה הסיכום שלנו, שהמשאב הזה מועיל. עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לראות איך אנחנו מממשים אותו לאט לאט בינינו.

אני חושב שזה אפשרי. אם זה במסגרת המדינה הקטנה שלנו, אז זה אפשרי גם על ידי כל מיני פעולות בשטח, אבל עיקר ה"מכה" צריכה להיות דרך המערכת הווירטואלית. אנחנו צריכים לפתוח איזה גוף חינוכי ווירטואלי, לקרוא לזה אוניברסיטה או לקרוא לזה משהו אחר, שיפרסם את עצמו ויפרסם את כל השיטה הזאת. עם כל ההוכחות ועם כל הגישה, ומה שצריך להיות, ומתוכו יישלחו את הפניות לכל הממשלות, לשווקים ולכולם.

זה יתחיל לחדור אליהם, אפילו שהם מנוגדים ומזלזלים בזה. אנחנו מבינים שזה כך, זה לא חשוב, אנחנו נמצאים במצב שאליו הגענו, וכך אנחנו צריכים בכל זאת לפרסם את עצמנו, וצעד אחר צעד, כמה שיותר לחדור לתוך הרשת. וכמה שאנשים ירגישו יותר את המשבר, כך הם יבינו יותר שבמה שאנחנו אומרים יש הגיון חדש, יש בזה גישה חדשה, ובאמת כנראה שכאן זוהי ההצלה. ואז יתחילו להבין, ויתחילו לקנות את הדברים האלה. זאת אומרת, לרכוש אותם, את הידע, את הגישה.

צריכים קורסים, צריכים הרבה דוגמאות, בכל מה שהמדיה הווירטואלית יכולה לעזור לנו. כך אני רואה את הדברים, לא בשום צורה אחרת. יכול להיות שזה יהיה גם בטלוויזיה, בישראל וודאי, ויכל להיות שגם בעולם, אבל בכל זאת זה צריך להיות קודם כל בגישה האינטרנטית. שם אנחנו חופשים לפעול, ואנחנו צריכים לראות כך את הכלי הזה, שהוא באמת נפתח בשבילנו.

ניצה: יש לי שאלה מזווית קצת אחרת על עניין המשאבים. אם אני משווה את המשאב החדש הזה, עם מטבע חדש שמיוסד על חיבור, שיתוף והדדיות בין אנשים, למשאבים אחרים, או לצורך העניין אם נשווה את זה לנפט, אז לא כל אדם יכל ללכת ולחפש נפט. אני צריך להיות ארגון גדול מאוד, אני צריך להיות מדינה כדי שתהיה לי אפשרות לפעול לשם השגת משאב שנמצא בטבע, לדוגמה כמו נפט.

המשאב החדש שאנחנו מדברים עליו כאן ומפתחים אותו, נמצא למעשה בקשר חדש בין בני האדם, ואם אני מבין אותו נכון, אז הוא זמין לכל אדם.

כן.

אורן: זאת אומרת, אין פה מגבלות של גודל, של מכשירים.

שום דבר, בכל מדינה.

אורן: אני לא מדבר ברמה של מדינה, אני מדבר ברמה של הפרט. אני למשל, לא יכול ללכת לחפש נפט, או גז. ואת המשאב החדש הזה של חיבור ושיתוף בין אנשים, אני כן יכול ללכת לחפש, ולמצוא ולפתח.

כן.

אורן: זאת אומרת, המשאב החדש הזה למעשה זמין לכולם.

כן.

אורן: בחיפוש נפט למשל, ארגונים ומדינות מחפשות אותו על ידי טכנולוגיה מסוימת ועם כלים מסוימים. האם אנחנו יכולים לפתח כלי עבורי, עבור הפרט, שאיתו אני יכול ללכת ולהתחיל לאתר את המשאב החדש הזה ולהיות בעל משאבים? יש לי כאן אפשרות להיות בעל משאבים.

כן, אתה יכול, אם אתה מתקשר לעוד אנשים שיחד איתם אתה בונה את הפאזל הזה. את הפאזל הזה אתה לא בונה על ידי חברות מסחריות, אתה בונה את זה על ידי החברה האנושית, והקשר הנכון בתוך החברה. ומתוך הקשר הזה אתה מתחיל לבנות, אתה מתחיל כבר לגשת ולפרמט את החברות המסחריות. את מערכת הבריאות ומערכת החינוך, קודם את המערכות החברתיות, מפני שהן הכי קרובות ליישום של המשאב החדש, לכן קודם כל בהן. ועל ידי זה אתה משנה את הגישה של האדם. הוא מתחיל להבין איך לשנות גם מערכות בחברות מסחריות, בתעשייה ובמסחר. הוא מתחיל להבין שצריכה להיות כאן גישה אחרת. גישה לאיזון, להדדיות, שאם יש משהו בעולם, אז לא צריך שהוא יהיה עני.

שאלה: לא צריך מה?

אם יש נניח איזו חברה שמייצרת עטים, אז לא צריכה להיות עוד חברה לייצור עטים, כי אולי החברה הזאת מספיקה. אני לא צריך לייצר משהו ולהוכיח לכולם שאני יותר טוב כדי לדכא אותך ולהיות במקומך. התחרות צריכה להיות תחרות משלימה.

אורן: מה פרוש?

עד כמה אנחנו צריכים להשלים זה את זה, בשרות שלנו כלפי האנושות. לשרות הכרחי ולא לעודף, כמו שהיום אנחנו זורקים חצי ממה שאנחנו מייצרים, אם לא יותר. אנחנו מייצרים בכוונה דברים שמתקלקלים. וכל דבר שאתה קונה, עשו אותו כך במיוחד כדי שיתקלקל אחרי איזו תקופה.

אורן: אנחנו מדברים פה על גילוי של משאב חדש. קבלנו שאלה קונקרטית מהשטח שאני חושב שהיא אולי תעזור לנו לפתח את הדיון למקום של ממש תרגיל מעשי.

יש אירוע שבו יתקיים שולחן עגול. את השולחן העגול הזה יפעיל הארגון שלנו, זה יהיה אירוע חברתי, עם אנשים שלאו דווקא מכירים זה את זה או חיים באותו מקום, אלא הם באים כי הנושא שבו ידונו בשולחן העגול הזה מעניין אותם ונוגע בהם. הנושא שהגדירו לשולחן העגול הזה הוא, "הצרכים הבסיסים של הקיום הופכים להיות קשים יותר ויותר להשגה, אנחנו מוכרחים לשנות משהו". הפרנסה הופכת להיות יותר ויותר קשה, קשה לאדם להשיג את הצרכים הקיומיים, אנחנו חייבים לשנות משהו, זה הנושא של הערב. בחלק הראשון של הערב ישבו כל מיני אנשים, אחד שהוא נניח פרופסור לכלכלה, שני שמתנדב בארגון שמחלק אוכל לנזקקים, שלישי פעיל בארגון של כלכלה ירוקה, עובדת סוציאלית שמטפלת באנשים קשי יום, ונציג של הארגון שלנו. לאחר שהם ידונו ביניהם על הנושא, "הצרכים הבסיסים הופכים להיות יותר ויותר קשים להשגה, אנחנו חייבים לשנות משהו", החלק השני של הערב יהיה מעגלי דיון של הקהל שבא להקשיב לאירוע הזה.

השאלה היא, אילו שאלות מנחות היית נותן לכזה דיון על מנת שהאנשים שמשתתפים בו יטעמו במשהו מהאיכות של המשאב החדש שעליו אנחנו מדברים, מהמשאב של כוח, של חיבור, שיתוף והדדיות בין אנשים, כמשהו שיכול להצטרף לחיים שלהם ולפתור את הבעיה שהם מציינים פה כנושא הערב. אילו שאלות מנחות היית נותן לציבור לדון בהן, כדי לטעום את המשאב הזה, כאן ועכשיו בשולחן העגול הזה?

אנחנו מגלים שהצרכים העיקריים של האדם הם מזון, דיור, משפחה, חינוך ילדים, בריאות, ביטחון. זה העיקר. אני לא מציין כאן עבודה, כי יכול להיות שעבודה זה לא צורך עיקרי, אלא עבודה זה מה שהאדם צריך כאמצעי. אנחנו צועקים "תנו לנו עבודה", למה שלא נצעק "תנו לנו כסף, אם אין עבודה. תנו לי אפשרות לחיות". אנשים יוצאים וצועקים "תנו לי עבודה", אבל זוהי לא הצעקה הנכונה, הצעקה  הנכונה היא "אין לי", זהו. אז עבודה זה אמצעי.

אז אני שואל כך, המזון הוא לגוף החי, האדם בעצמו בכל זאת שייך לעולם החי. אמנם יש בו "אדם", מודעות וכולי, אבל הוא חי. אז אנחנו צריכים קודם כל לספק לו מזון מינימאלי. מינימאלי הכוונה, לא מינימאלי ממש, אלא שממנו האדם יכול להתקיים, שהוא יכול להרגיש את עצמו לא כל כך ברעב, אלא בצורה נורמאלית. אנחנו יכולים לעשות חשבון, ולפי חשבון שלנו, כי ידוע כמה קלוריות האדם צריך ליום, או איזה סל קניות הוא צריך פחות או יותר, שתי ביצים, חצי לחם, איזו גבינה או חצי קוטג', איזה ירק, איזה עוף. דברים בסיסיים פשוטים ביותר, אבל זה חייב להיות לכל אדם ואדם בממוצע. אז במקום ירק אדם אחד לוקח איזשהו חלק מנקניק, ואדם אחר לוקח נניח מנגו במקום אורז, אני לא יודע מה בדיוק, זה לא חשוב. כל אחד לפי ההרגלים שלו פחות או יותר. אבל אנחנו יכולים לקבוע שאת זה כל אחד ואחד חייב לקבל מפני שהוא חי, זה לא תלוי בו. זה לא בא כעודף או אם אני נשוי או לא נשוי, או אם אני רוצה להתפתח כך או אחרת. האוכל זה דבר שלא תלוי בי, ולכן אנחנו נספק קודם כל את זה לכל אדם.

אחר כך אתה יכול לדבר עם האדם, אתה יכול ללמד אותו, אתה יכול להכניס אותו לבית סוהר, אתה יכול להכניס אותו לכל מקום אחר. אתה יכול לעשות איתו כל דבר, בבקשה. מה אנחנו עושים עם בני האדם, אם הם יושבים בבית או הולכים לעבוד, על כך נדון אחר כך . אבל למלא אותם במזון זה חובה, זה ברור לכולנו, אז בואו נדאג לכך.

אם נדאג לזה, אז אנחנו כבר מורידים 90% מדאגת האדם. לאור המשבר שעומד ומתקרב, וודאי שזה הדבר ההכרחי הראשון. ואחר כך נקבע באותו אופן גם  סל מינימאלי של בריאות. לא כמו  שיש לנו היום, היום הסל מנופח מאד, אלא סל ממש נורמלי. ואז ניגש לכל יתר הדברים. אבל מזון, ובריאות, אלה דברים הכרחיים לגוף.

 אורן: הציבור שהולך להגיע לאותו אירוע זה ציבור ממעמד הביניים "מינוס". זאת אומרת זה לאו דווקא עניים מרודים, הומלסים בחרפת רעב, אלא מעמד הביניים ומטה, שמרגישים שיוקר המחיה הולך וגובר וצריכים לשנות משהו. הייתי שמח אם תוכל להגדיר, אילו שאלות מנחות היית נותן לקהל הזה, שהגיע להשתתף בכזה פאנל, אילו שאלות מנחות היית נותן לכזה דיון, כדי ש הם ידונו עליהן בינם לבין עצמם?

האם הם חושבים שהמשאבים ואוצרות כדור הארץ, האקולוגיה, מאפשרים לנו להמשיך להתקדם, כך שמעמד הביניים "מינוס" יגיע למעמד ביניים "פלוס"? ואם הם חושבים שכן, אז מה מונע מאיתנו את זה?

 אורן: לא הבנתי את החלק הראשון של השאלה. החלק הראשון היה כך, האם אתם חושבים, שהמשאבים, דהיינו אוצרות כדור הארץ, מאפשרים לנו להמשיך להתקדם לכך שמעמד הביניים מינוס רוצה להגיע למעמד של ביניים פלוס?

כן. אנחנו יודעים שדווקא על מעמד הביניים שהתפתח לפני 70-60-50 שנה, כולם חשבו שיגיעו למעמד ביניים חזק וטוב, שלכל אחד יהיה בית, אוטו, עבודה, ילדים, חינוך, פנסיה, חופש. כזה "חלום אמריקאי", בורגני כזה, "שמן", ושזה יהיה לכל אחד, בואו נתפתח הלאה ונגיע לזה. אז למה פתאום קורה שאפילו ערים שלמות באמריקה פושטות רגל, למה זה לא עובד, מה אתם חושבים? אל תגידו לי שיש כמה חברות כאלה שגנבו מאיתנו, כל החברות האלה שאז בשנים 2007, 2008 התגלו כסוחבות כסף, עושות "פירמידה", וכן הלאה. אל תגידו לי את זה, כי זוהי תוצאה שהיא בסך הכל מהאנושות. זוהי תוצאה מהגישה שלנו לחיים. והאם היום זה לא יכל לקרות? גם אם יושבים כמה אנשים בבית סוהר בגלל זה. להיפך, הממשלה האמריקאית נתנה דווקא לחברות האלה עוד יותר כסף, כדי להחזיק אותן שלא יפלו.

זאת אומרת, החברה שלנו כולה בעצמה חולנית, יש לה חולי. איך אתם, כרופאים, אנשים עם שֵכל, חוקרים, דיינים נניח, איזו דיאגנוזה אתם נותנים לחולה הזה, שהוא החברה הנוכחית? ואיזו תרופה אתם חושבים תוכל לעזור לנו?

אתם רוצים להגיע ממעמד הביניים מינוס למעמד ביניים פלוס? בואו נראה מה אתם ממליצים לעשות. לא סתם ככה בדיבורים, אלא בצורה עמוקה ביותר, בהבנה כמה שיותר. לא סתם לעשות איזו זריקה לרגל מעץ, אלא זריקה לגוף החי, שהיא מועילה באמת. אם אתה עכשיו עושה זריקה לרגל מעץ, אז אתה לא עושה כלום. אתה מגלה אחרי זמן מה שאתה נמצא במצב עוד יותר גרוע, רק בזבזת בינתיים את הזריקה, שזה אולי מאות מיליארדי דולרים, כמו בשוק האירופי שנותנים כסף לכל מיני מדינות רק כדי שלא יפשטו רגל, וכן הלאה. זה לא עוזר, כבר רואים את זה, אבל אין ברירה, הם יתנו ויתנו עוד. הם ידפיסו כסף ובגלל זה כולם ישלמו, ודווקא שכבות הביניים מינוס ישלמו.

זאת אומרת, איך אתם מונעים מעצמכם ליפול? פשוט מאוד, שאלה אגואיסטית פשוטה. מה אתם חושבים שאתם צריכים לעשות? אתם כולכם אנשים מלומדים. אבל לא להאשים אף אחד, כולנו נמצאים בחברה. אם מישהו גנב, ואם מישהו רוצח, ואם מישהו עושה עסקים למיניהם, אז גם אם אתם במקומו הייתם עושים את זה, ללא ספק. זוהי תוצאה מהחינוך, מהחברה, מהתמיכה שהוא מקבל מכל מקום. גם אני בעצמי הייתי עושה כך, אם הייתי במקומו. מה זה במקומו? אם אני הגעתי למקומו, אז הייתי כמוהו. לא יכול להיות אדם יפה וטוב ונמצא בפסגת הפירמידה האגואיסטית, זה לא יתכן.

 אורן: אולי תוכל להוסיף עוד איזו שאלה, שתיקח אותם לכיוון של טעימה רגשית, משהו שייתן להם להרגיש את המשאב החדש הזה, שעל ידו אפשר להגיע ממעמד הביניים מינוס למעמד הביניים פלוס?

איך אתם יכולים לבלום את הירידה שלכם ממעמד הביניים למינוס, כי עכשיו אתם נמצאים במגמה הזאת, על ידי שינוי היחסים בחברה? תעזבו את הטייקונים, את המנהלים והממשלות, וכל הדברים האלה, זה לא בהישג ידכם. וגם להם אין מה לעשות, הם ממשיכים לנהל כמו שהם יודעים את מה שנמצא ברשותם. אלא איך אתם בני האדם, ביחס ביניכם, יכולים לשפר את החיים שלכם כדי לבלום התדרדרות?

בטוח שתקבלו פחות כסף מחודש לחודש, בטוח שתהיה התייקרות מחודש לחודש, זאת אומרת גם יקבלו פחות כסף מהחברה, וגם ישלמו יותר בסך הכל. בטוח שחלק יצא משוק העבודה ויחיה מחסכונות או מאילו פרוטות שיקבל מביטוח לאומי, ויהפוך להיות ממעמד ביניים מינוס, למינוס ממש. איך אתם מונעים את ההתדרדרות הזאת על ידי מה שנמצא בהישג ידיכם? האם יש אפשרות או שאתם מחכים למחר ויכולים רק להתפלפל כך סביב השולחן העגול? האם יש מה לעשות? ואם אין בידכם, אז מה אתם חושבים שכן יעזור? נניח שאנחנו יכולים לספק, אז מה אתם חושבים שאפשר לעשות? איזו גישה חדשה, איזו התארגנות חדשה? בבקשה, תחשבו, תנו לנו תשובה.

 ניצה: אולי בכל זאת חוויה רגשית, כי כל זה היה מאוד לחשוב עם השֵׂכל. אפשר משהו רגשי?

לא, אני רוצה להביא אותם לפיתרון הרגשי. שרק קשר נכון בין בני האדם יכול לחסוך להם, ולהביא אותם לחברה חדשה, ליחס חדש, למערכת החדשה. ובינתיים, זה יבלום התדרדרות. אבל באמת, אחרי שאין אפילו ביטוח לאומי שישלם לך דמי אבטלה נניח, ולא יהיה למדינה כסף, כי אם תהיה פשיטת רגל כללית, אז מאיפה היא תיקח כסף לשלם? היא תדפיס כסף, אז זה אותו דבר כמו לא לתת, זוהי סתם עבודה בעיניים. אתה תבוא לחנות, יתנו לך 20 שקל, ואתה תקנה בהם כמו בשקל אחד. או שאחר כך בכלל לא תוכל לקנות שום דבר. מאיפה המדינה תיקח אם הכל קורס?

 אורן: אנחנו כבר מתקרבים לסיום, הייתי רוצה לשמוע משפט אחד שמסכם את עניין המטבע החדש והפוטנציאל החיובי שלו. המשאב החדש והפוטנציאל החיובי שהוא מביא לחיים שלנו, כמו אור קדימה.

המטבע החדש הוא חיבור ועזרה הדדית. התארגנות של השכבות ממעמד הביניים ומטה, על ידי זה שהם מתארגנים ביניהם, לא בלהתנפל, לא באיומים ולא כלום, אלא מתארגנים ביניהם. איך הם יכולים להחזיק את עצמם במזון, בבריאות, בצורה נכונה, מתקבלת, רציונאלית, רק על ידי זה שהם מתארגנים יחד. יש בחיבור ביניהם פוטנציאל גדול מאוד, ואפשרות ממש להמשיך להתקיים כמעט מאוויר, מפרוטות.

הם יגלו את זה, והם יגלו כוחות נוספים גדולים מאוד שייתנו להם כוח, בריאות, תקווה ומצב רוח טוב, רק מתוך חיבור. זה בינתיים, רק לשכבות ממעמד הביניים ומטה. כשהטייקונים יתחילו להיכנס לקריסה, אז נדבר על מה לעשות עם כלל המערכת. בינתיים אנחנו מדברים רק על ההגנה של השכבות התחתנות, נגד הקריסה שלהן בלבד.

 אורן: הזמן שלנו כבר מסתיים, אז אנחנו חייבים כאן להפסיק. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך ניצה.

ניצה: תודה.

אורן: ותודה גם לכם שהייתם איתנו. ניפגש בפעם הבאה, עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

[1] אַלּוֹפַּתְיָה: המושג רפואה אלופתית משמש בדרך כלל בהקשר של ביקורת כלפי הרפואה הקונבנציונלית.

לחצו כאן להורדה