חיים חדשים - תוכנית 73 - כסף, הנאות וטיולים

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום לך ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

 אורן: בתקופה האחרונה אנחנו מדברים על כסף. בכל פעם אנחנו מדברים על כסף מהיבטים שונים כאשר המטרה הכללית שלנו היא לשכלל את תפיסת החיים שלנו, לפתח את המודעות ולשפר את החיים שלנו. הנושא שבחרנו היום לשוחח איתך הרב לייטמן הוא כסף והנאות החיים, כסף ואיכות חיים.

כשסיפרנו לחברים ולמכרים שלנו על כך שאנחנו הולכים לדבר איתך על הנושא הזה כולם הביעו התרגשות רבה, קיבלנו המון שאלות בתחומים רבים. אני גם רואה שניצה כולה מלאת שמחה וצהלה לקראת הדיון שלנו היום, אז אולי תפתחי.

ניצה: הנושא של תרבות הפנאי ואיכות החיים מאוד התפתח בשנים האחרונות. ניתן לברר למה זה קרה ואיך זה קרה, בעשרים השנים האחרונות אנשים רוצים לטייל, רוצים לבלות, רוצים לכייף. כלומר, הדברים הבסיסיים הושגו ועכשיו רוצים ליהנות. אחד הדברים שאנשים הכי אוהבים הוא טיולים. טיולים בארץ ובחו"ל, עסקתי בתחום של תיירות חוץ הרבה מאוד שנים ותמיד דיברנו על כך שאנחנו מוכרים חלום לאנשים. אנשים עובדים קשה מאוד בשביל זה. וגם ברור שאין דרך אחרת. זאת אומרת, יש קשר בין כסף לבין הנאה, בין כסף לבין איכות חיים, אין צורה אחרת.

אני זוכרת שכשפרסמנו את החוברות, אנשים היו נהנים מהצבעוניות, מתרבויות, ריחות, מאכלים חדשים, מפגש בלתי אמצעי עם אנשים, היכרות עם מסורת אחרת, טקסים אחרים, זה מאוד ריגש את האנשים ועד היום אנשים אוהבים את זה. כמובן שגם אוהבים שופינג ודברים אחרים אבל נדבר על זה בהמשך. איכות חיים, כייף.

איך העולם החדש, המציאות החדשה, החיים החדשים שאנחנו מדברים עליהם כאן, איך זה יבוא לידי ביטוי? איך איכות החיים תשתפר במציאות החדשה?

אם לאדם היו אין סוף אפשרויות, כמה פעמים את חושבת שהוא היה יוצא לטייל בחו"ל, הוא היה כל הזמן מסתובב?

ניצה: לא, לא בלי גבול. נניח פעם פעמיים בשנה.

זאת אומרת שהוא בכל זאת צריך לחזור לחיים הרגילים.

 ניצה: בסוף כן.

לא בגלל הכסף. שהרי כל הנאה מסתיימת, באיזה רגע היא מתחילה קצת לרדת, והעין כבר מלאה בכל מיני נופים ואז צריכים לחזור למשהו רגיל ולהיות שוב בחיים הרגילים, לאסוף חיסרון, רצון, תיאבון, אפילו להרגיש רעב לדברים חדשים, להרגיש קצת "קוצים", ואז שוב רוצים לעוף, לברוח לאיזה מקום, מרגישים שכבר לא טוב כאן וצריכים לצאת. בטיול מרגישים תוך שבוע שבועיים, שלושה מקסימום, שלא יכולים יותר לסבול וחייבים לחזור הביתה, ואיך טוב לחזור הביתה. ברגע שנוחתים כבר מתחילים להרגיש שאולי היה שם טוב אבל אי אפשר בלי להיות גם כאן. ככה זה, האדם נמצא כל הזמן בין זה לזה.

זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להרגיש טעמים בלי רעב, והרעב חייב להיות כדי שנרגיש את הטעמים ולא יכול להיות האחד בלי השני. זאת אומרת, בילוי הוא טוב אם יש אליו תיאבון. אם אדם חולה אז אין לו ראש לחשוב על בילויים, יש לו רק ראש כדי לחשוב על הבריאות. אם הוא רעב אז כל המחשבות שלו הן רק על האוכל. אם יש לו הכול ובכל זאת חסר לו משהו, אז הוא חושב שבְמקום אחר יהיה לו עוד משהו נוסף. כאן הפרסום עובד, שאנחנו מעוררים בו, מוסיפים קצת, מפתים אותו והוא מוכן, כמו מאכלים חמוצים בתחילת הארוחה כדי שיהיה לנו עוד יותר תיאבון, ככה עובד הפרסום.

אם החיים לא כל כך טובים, אז ברור לנו שהאדם מוכן לשמוע על הדברים החדשים. אבל נניח שיש לו כל טוב, איך אנחנו יכולים לפתות אותו לחיים החדשים? קודם כל אנחנו צריכים לחשוב על החיסרון, לָמה הוא ירצה את זה? לָמה אנחנו נמשוך אותו לכאן? איזו הרפתקה, איזה טיולים, איזה נופים, איזה טעמים חדשים אני יכול להבטיח לו שהוא יקבל מתוך כך שיקנה דווקא את הכרטיס שלי ויטוס, יעוף, יעלה, למשהו חדש.

את מי הוא ישאל האם כדאי או לא כדאי לנסוע? האם אפשר להאמין לחברה הזאת או שהיא פושטת רגל, מי יודע מה היא מוכרת ומה יקרה, ולמקום שהוא עכשיו נוסע האם הוא לא מסוכן? ועוד המון פרטים. אני זוכר שפעם, נניח לפני שלושים שנה, כשטיולים לחו"ל לא היו עדיין כל כך נפוצים, אז היה מפגש קבוצתי והיו מספרים לנו לאן אנחנו נוסעים ובואו כדי שנכיר אחד את השני ואיך אנחנו צריכים להחזיק, כמה טיפים לשלם, איך להתנהג, ועוד כל מיני דברים, כלומר היו מכינים את הישראלים לדבר כזה. עכשיו כולנו כבר רגילים, כבר לא עושים כזה מפגש, כולנו כבר היינו עשרות פעמים בחו"ל וזו כבר לא בעיה.

עכשיו השאלה היא אחרת, איך אנחנו, כחברה מיוחדת, חברת טיולים חדשה שנקראת נניח "העולם החדש" או משהו כזה, מפרסמים את עצמנו כך שעל ידי זה נגרום לתיאבון דווקא לטיול שלנו? במה אנחנו יותר טובים מהאחרים? אנחנו יותר טובים מאחרים, קודם כל, כי אנחנו אומרים לאדם שאתה יכול ליהנות מכל דבר שאתה נהנה בחיים הרגילים שלך, גם בארץ וגם בחו"ל. אתה יכול לנסוע לחו"ל ואתה יכול להיות בארץ, אתה יכול להיות בכל מקום ואתה לא מוגבל כלל. רק שאני מוכר לך כניסה להרגשה טובה ובלתי פוסקת שמרחיבה לך את הראייה למרחקים, ואתה תמיד רואה ארץ נפלאה, על פי הזמנתך.

שמיים עם קצת עננים או שבכלל לא, קצת שמש או ירח, לפי מצב הרוח שלך, מה אתה רוצה? אולי יש לך מצב רוח שמתאים ללילה עם ירח, כוכבים וים, עם קצת גלים, שקט. או שאתה רוצה את ההיפך, שמש, אקשן, ג'יפים במדבר, מה שאתה רוצה. או שאתה רוצה הרים מושלגים. כל מיני טעמים שטעמת בכל מיני אפשרויות וגם מה שלא טעמת, ודרך אגב גם מה שאתה לא  יכול לטעום, אנחנו יכולים לארגן לך כאלה טיולים.

בטיולים כאלה אתה בעצם מרגיש שאתה כל הזמן נמצא בהרפתקה, כל הזמן נמצא בהתחדשות. ההתחדשות הזאת מאוד מיוחדת כי במידה שאתה נהנה, אתה רוצה עוד יותר ליהנות, אתה לא שובע. זה מה שמעניין. בכל תענוג אחר אתה מתמלא, נסתם, ואתה כבר לא רוצה, אתה עייף, הכול כבר רגיל, אתה אפילו מתרגז בסוף הטיול מכל מיני דברים, אתה כבר רוצה לחזור הביתה, בכמה ימים האחרונים של הטיול כבר מחכים לסוף. העייפות הזאת, מרוב ההתפעלויות, זה עובר, כי כמה אני יכול?

אני זוכר שפעם נסעתי עם אשתי לניו יורק, היא עסקה בציור והייתי צריך ללוות אותה בכל המוזיאונים. אחרי יומיים כבר הייתי מלא והיא עדיין חוקרת ובכל המקומות רק ציור, עבורי זה היה מאוד מעייף, אבל סבלתי והרגשתי את זה טוב, ככה היה צריך להרגיש, זה היה מזמן. אני רוצה להגיד שכאן אנחנו מוכרים לאדם את הרגשת החיים הטובים בכל מקום שהוא נמצא, בכל מעשה שהוא מבצע, בכל חברה שהוא נמצא. אפילו במצבים הטובים והרעים שיש לנו, תמיד החיים באים בגלים, כך וכך, הוא תמיד ירגיש את עצמו מחובר לטוב. הוא ידע לָמה כל דבר עובר עליו, הוא ידע את הסיבה, מה צריך לבצע ואת התוצאה. גם בסיבה, גם בביצוע וגם בתוצאה הוא ירגיש בטוב, כי הוא קשור למשהו שהוא הנצחי השלם.

אני זוכר שפעם ראשונה הרגשתי את זה כשהייתי ילד בן עשר או אחת עשרה אני חושב. ההורים שלי אמרו שבעוד חודש אנחנו נוסעים 1,500 קילומטרים ברכבת עד ים השחור ושם נפליג באונייה גדולה, הכי גדולה שיש בים השחור, ונטוס דרך כל הים השחור ליד תורכיה לאיזה מקום ושם אנחנו נבלה, יש שם מקום מיוחד, פארקים, קמפינגים ועוד. בחזרה נטוס דרך עוד כמה ערים עד שחוזרים הביתה. טיול של שלושה ארבעה שבועות. אני זוכר את ההתפעלות שלי שבמשך אותו החודש לא היה איכפת לי כלום ממה שקורה.

זאת אומרת, אני הייתי ילד, וכל הזמן הרגשתי "עוד מעט אני נוסע". זו הייתה מין התרגשות מיוחדת כזאת שהיא מאירה לך עכשיו ושמתי לב שבכל אותו החודש לא היה לי חשוב מה קורה. היו כאילו דברים רעים וכאילו דברים טובים, גם עם החברים שלי ועוד כל מיני דברים, קראו לי להצטרף לכל מיני טיולי אופניים, הלכנו לאגם לשחות. עשיתי את זה יחד איתם, אבל לא הרגשתי מכך לא תענוג ולא כלום, אלא הכול היה כבדרך אגב. הייתי כל הזמן בהתפעלות מהעתיד.

ובאמת ההרגשה הזאת, ההתפעלות מהעתיד, היא ההרגשה הכי טובה. אתה עובר את החיים הרגילים שלך כל הזמן בתוספת מאותה ההארה העתידית שמאירה עליך ומכבה לך את כל מה שקורה לך עכשיו. אומרים אפילו שבתקווה הזאת, בהארה עתידית הזאת, אדם יכול לרפא את עצמו ולהתעלות מעל כל הבעיות, יש לו כוחות נפש אדירים, הוא מסוגל להתעלות מעל כל הקושיות שבחיים. זה דומה במקצת למה שאנחנו רוצים למכור ללקוחות שלנו.

זה לא איזה חלום בלתי מושג. אתה כל הזמן משיג, וזה שוב מתפתח למשהו אחר, משיג וזה שוב מתפתח למשהו אחר, עוד יותר ועוד יותר. זאת אומרת, אתה הולך ומוסיף כל הזמן. התהליך הזה לא נמצא בשום שיטה אחרת, ואני חושב שאת זה אנחנו קודם כל צריכים להסביר לבני אדם. זה דבר אחד.

דבר שני, מה שאנחנו משיגים לא נעלם אלא אנחנו רק מוסיפים כך שזה שלא מפריע לאדם לחיות. זה לא מוריד ממנו את ההתפעלות הרגילה, כמו שנניח זה היה אצלי בילדות, שכבר לא כל כך התפעלתי לנסוע איתם באופניים וללכת לאגם לשחות ועוד כל מיני דברים שיש לילדים, כמו לשחק טניס או כדורגל, אלא זה פשוט מוסיף לך רקע של החיים הטובים, החיים טובים. זאת אומרת, תמיד יש לך אותם עכשיו, אפילו שקצת פחות או קצת יותר, הפסדת או הרווחת, זה נותן לך שינויים, אבל על אותו הרקע הטוב זה תמיד מחזיק אותך בכיף.

ההרפתקה שאנחנו מציעים לאדם, היא הרפתקה שכל הזמן מרחיבה לו את החושים ואת המוח. הוא כל הזמן מרגיש יותר, יותר עמקות ויותר מבין את הסיבות. נניח שאני רואה נוף או חיות, או בני אדם, או הרים וגבעות, או שאני רואה חיות על הדשא בשדה, אפילו בספארי, או שאני רואה איך אנשים חיים מסתובבים, כמו בברודווי שמיליונים עוברים שם, לא חשוב מה, אני לא רואה סתם תמונה חיצונית, כמו ילד או אפילו כמו אדם בוגר, אלא תמונה לעומק, מה מועיל, מה מוסיף, מה מניע אותם, מה הם רוצים מזה, לאן כל אחד רץ ומה הוא עושה, למה ההוא זז דווקא כך וההוא אחרת, ולמה זה עושה כך וזה כך?

כשאני מסתכל על התמונה הזאת, אני כביכול, יכול כבר לתאר לעצמי מה יקרה ברגע הבא, כי מה שמניע אותם הוא בסך הכול הרצון, החיסרון, ואז כשאני מסתכל עליהם אני כבר מבין מה יקרה ברגעים הבאים. אני כאילו רואה סרט שכבר ראיתי, אני רואה צעד אחד לפניהם, וזה מאוד מעניין. מלבד זאת, כשאני מרגיש אותם, אני מרגיש גם את כוח הטבע שמניע אותם, מסובב, מחזיק, מקדם את התכנית הכללית לְמה שקורה כאן, למה הם זזים. יש למטה איזה מנוע והם מעין דמויות כאלה, פיגורות קטנות שזזות, והמנוע הזה מזיז אותם אחד כלפי השני, ואז הם באים ובצורה כלשהי כאילו נכנסים ונמצאים בקשר זה עם זה.

זאת אומרת, אני רואה את התיאטרון הזה הכללי, ומה כל המערכה הזאת בעצם מבצעת, ולְמה זה נמשך. זה נותן לי את הרגשת החיים המלאים, אני כל הזמן מסתכל על החיים האלה כמו על ביצוע מחשבת הבריאה, מחשבת הטבע, הטבע מבצע לפניי איזו מערכה גדולה, עשירה ומאוד מאוד רבגונית ועמוקה.

את ההתפעלות הזאת אני לא יכול אפילו להשוות לטיולים רגילים, היא פי כמה יותר ממלאת ויותר מושכת וקושרת אותי למציאות מהטיולים הרגילים שאנשים משתתפים בהם. והאחד לא מוחק את השני, אנחנו רק נותנים כאן לאדם יכולת להוסיף. ואז הוא, על הרקע החדש שבו החושים נפתחים לו והוא רואה גם מהמוח, גם מהמבט הפנימי שלו, את מה שקורה, הוא בוחר איפה להיות.

אני דווקא לא מרגיש שאני מתנתק מכל הדברים האחרים. ודאי שאני לא רץ לכל דבר, אבל טיולי טבע, ללכת, לטייל, להיות בכל מיני מקומות, להכיר לפעמים תרבויות אחרות. בדרך כלל אני אוהב יותר טבע, אני אוהב מאוד לצאת לאלפים, לכל מיני מקומות, ללכת, לראות, לנשום. זה מאוד טוב. זה מה שאני חושב.

יש עוד הרבה דברים נוספים שנמצאים בתיק הטיולים שלי. אבל אני חושב שאדם שנכנס להיכרות עם מה שאני מציע, מתחיל להרגיש את החיים שלו ולהבין את מה שקורה לו. הוא מתחיל להכיר את המחשבות של האנשים, את רצונותיהם, את מה שמפעיל אותם, ואז יותר קל לו בחיים. יחד עם זאת כדי שהוא יתחיל להכיר אותם, קיים לפניו תנאי, שלא יגרום להם שום נזק, אחרת זה נעלם ממנו. כדי להיכנס לטיולים האלה, לטריפּ הזה קיימים תנאים. אבל זה כמו שאנחנו נניח מסתכלים על הילדים הקטנים, לא חשוב מה הילד עושה, כך או כך, זה רגיל ואנחנו סולחים לו, אנחנו רק שומרים עליו שלא יזיק לעצמו במיוחד. כך, ישנה הסתכלות כזאת.

זאת אומרת, גם בחייו הרגילים, האדם הזה קונה כלים כדי לסדר את החיים שלו בצורה נכונה, יפה, נוחה וקלה. אבל שבכך הוא לא יגביל ולא יזיק לאף אחד בשום צורה. ההפך, אנשים לידו יכולים אפילו להרגיש יותר בנוח, תלוי באיזו התקשרות הוא נמצא. או שלא מרגישים אותו או שכך מקבלים אותו.

בקיצור, יש כאן מעין סוכן חברת טיולים מיוחדת, שמוכר משהו מסוים משלו. ואני חושב שיש לזה מקום בשוק, מפני שהאמת היא שהוא לא מתחרה באף אחד, בשום צורה. מי שמפרסם מאכלים, הטלוויזיה מלאה בתוכניות שעוסקות באוכל, מי שמפרסם ספרים חדשים, תיאטרון, שירים, טיולים, כל מיני דברים. כל הבילויים, כל המילויים שבהם האדם רוצה למלא את עצמו, בבקשה, הפרסום שלי לא סותר אותם, אני לא מתחרה בהם, אלא מוסיף. מאוד חשוב להדגיש את זה.

התוספת היא שבכל פעם שאדם נמצא בתחילת הטיול, הוא רוצה להמשיך ולהמשיך אותו וכך הוא הולך ומתפתח. ממש ללא גבול, השמיים הם הגבול, ממש כך, בלי לחזור ושוב להצטייד בתאבון, באיזה רעב, אין צורך. הכול ממש בא, הטעמים החדשים באים עם התיאבון החדש.

מה שטוב בטיול שלי, שהוא בהישג ידו של כל אחד. אני דורש כסף, כיסוי, במטבע שיש לכל אחד. לא צריך בשביל זה לטרוח ולעבוד, ואז אתה חוסך נניח חצי שנה איזה סכום, ויכול להרשות לעצמך רק שבוע ימים להיות בחו"ל, או שפעם בשנה לשבועיים, שלושה אולי, וגם תלוי אם זה כל המשפחה או רק אתה, או אתה ואשתך וכן הלאה. כאן אתה לא מוגבל בשום דבר. אף אחד לא מגביל אותך, אתה משלם ביגיעה הפנימית שלך, ברצון, במאמץ הפנימי, וזה בעצם הכסף שלך. כאן אני ממש נמצא ללא תחרות עם אף אחד. אבל קיים עניין היגיעה, זאת אומרת כסף.

אם בכל מקום אדם יודע שהוא הולך ומרוויח כך וכך,  נניח שטיול עולה לי אלפיים דולר, כרטיס, בית מלון, נסיעות, אוכל, הכול, וזה ממש בצמצום לשבוע ימים אלפיים דולר. אני יודע שאני צריך לעבוד, יודע כמה אני צריך לחסוך, איזה מטבע אני צריך וכן הלאה, ואני מתקשר, קונה כרטיס, נוסע. אני יודע את כל הפעולות שאני מבצע בכל הטיולים האחרים, אני הולך לבר עם החברים שלי, אז זה יעלה לי סכום מסוים, וזמן, וכסף והכול, או אם אני הולך לתיאטרון או לבית קפה או לקונצרט.

ופה אני צריך לשלם במטבע שהוא הכנת המאמץ מצידי, אני צריך להכין את המאמץ הפנימי שלי. איך אני מסדר את החושים שלי, את הרצונות והמחשבות, לראות את העולם הזה באופן של איך שהוא מתנהג, איך שהוא מתנהל, איך שהוא מסוּבב על ידי הטבע? אמרתי שאני אוהב טיולי טבע, אז זה ממש טיול בטבע, אבל בטבע הפנימי. לא שאני רואה גבעות, ולמטה איזה גרנד קניון, או עוד דברים יפים כמו, סקוויות, yellow stones, האלפים, Niagara falls, או בריין, כל מיני מקומות שקיימים בעולם.

פה אני נכנס לפנימיות הטבע, למה שעומד מאחורי כל הציורים האלה שאני רואה בעין הרגילה שלי, אני רואה איך מלמטה מגיע כוח ומחייה את הכול, גם את בני האדם וגם אותי, ולאן הכוח הזה מוביל את כל הדומם הצומח והחי, כולל בני האדם.

הנופים האלה שאני רואה ושדרכם אני רואה את הסיבות, למה ואיך הם קיימים, לשם מה ומה קורה איתם, איך אותו כוח הטבע מחייה אותם? מתחילים בשבילי לחיות. כי קודם הם היו כמו תמונה שציירו והיא נשארת כך, ופתאום התמונה מתחילה לחיות. כמו שראיתי פעם קטע מסרט בהארי פוטר, פתחו שם ספר ואז התמונה שבספר זזה, אותו דבר כאן, אתה רואה את העולם, אבל לא כמו שהוא מצויר לפניך, שהוא זז אבל בצורה מכאנית, אלא את הכוח שמזיז אותו, את הכוח שמנהל אותו.

ואנחנו משיגים כאן דבר, שאנחנו לא יודעים עד כמה הוא ממלא אותנו. אתה משיג הרמוניה, קשר בין כל חלקי הבריאה, בין הפרח לדשא ולחיה שעליו, והאדם, השמש והירח, והכול. אתה רואה איך כל הדברים האלה חיים מאותו כוח אחד, מאותה תוכנה אחת, איזה קשר יש בין כולם, איך כל אחד קשור לכולם ומחייב את כולם ותלוי בכולם, וההתקשרות הזאת היא התענוג הגדול ביותר. כתוב על זה "אין שמחה כהתרת הספקות"[1], כי בספקות הכוונה, שזה וזה וההוא קיימים, וכביכול נראה לנו, ופתאום אנחנו רואים את ההרמוניה.

אנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה אנחנו שרואים את הטבע, רואים איזו תזמורת, שבה המוסיקאים מכיילים את הכלים שלהם לפני איזו סימפוניה, כל אחד מהם משמיע את הרעש של הכלי שלו, מעין קקופוניה שלמה, זאת אומרת, משהו שאי אפשר לשמוע, אבל אין מה לעשות, הם עושים זאת. אז כך נראה העולם שלנו, אם אני לא רואה אותו מבפנים. ואם אני מתחיל להרגיש בפנים אז אני רואה את הסימפוניה הזאת, זו ממש הסימפוניה הא-לוהית. וזה טיול.

אני חושב שכמעט מיותר להגיד שמתוך זה אני מתחיל לגלות את כל מה שקורה לי בחיים, את הסיבות, בשביל מה ולמה. אני מתחיל להיות יותר רגוע בחיים שלי כי לא אני מנהל, אלא מנהלים אותי, יחד עם זה אני מתחיל לראות עד כמה אני משתתף בזה ואולי כן ואולי לא ולמה. ואני מתחיל להיות שותף פעיל לְמה שקורה לי ולעולם. וזה פותח את האדם ופותר אותו מהרבה מאוד בעיות.

זאת אומרת, הטיול הוא הרפתקה המפתחת את האדם, ממלאת אותו ולוקחת אותו לטיול ממש בלתי מוגבל, לגבהים יותר ויותר גבוהים, ולעמקות יותר ויותר עמוקה. והצבעים הם כבר כמו במסך מחשב, שמונה עשרה מיליון צבעים וצלילים שגם הם ממש אינסופיים, לא מ-0 עד 20 קילו הרץ שהאוזן שלנו תופסת, אלא ממש ללא שום גבול בכל תחום ותחום.

כך אנחנו באים לטיול, יכול להיות שבלי לזוז מהמקום. ויכול להיות שכן בטיולים הרגילים, שבהם אנחנו מטיילים על הדשא, בספארי הקרוב, לא חשוב איפה, העיקר שנוכל אפילו מהפרט הקטן של הטבע, מהצורות של הדומם, הצומח, החי ובני האדם שאנחנו רואים, לחדור לעומק של כל הדברים האלה, של ארבעת חלקי הטבע, ונוכל לראות את העמקות שלהם עד השורש שלהם שמפעיל אותם, מהמחשבה העמוקה של הטבע.

זהו בעצם הטיול, טיול פנימי, הוא נקרא התבוננות פנימית או הסתכלות פנימית. כל אדם יכול להירשם, כל אחד לוקח את הטיול הזה עד היכן שבא לו, הוא יכול להפסיק באמצע. כל אחד, בכל פעם שהוא מתקדם צריך ממש לשלם על ההתקדמות בעצמו, החברה לא לוקחת שום אחוזים ואף אחד לא מרוויח. האדם בעצמו, נטו, מה שהוא משלם זה מה שהוא מקבל, בלי מיסים, בלי תוספת מע"מ, הכול משלו.

 ניצה: התיאור שלך מזכיר את המעבר מטכנולוגיית טלוויזיה בשחור לבן לצבעונית, ופתאום לרב ממדית. הכול מקבל איזו חיות מאוד מיוחדת. מה שהייתי רוצה להרגיש, כי תיארת לי את הקשר עם הטבע על כל היבטיו, איזו הרגשה תהיה לנו בין בני האדם? נניח שאני פוגשת תרבות אחרת או אפילו בתוך התרבות שלי, איזו הרגשה רב ממדית תהיה לי ביחס שלי לבני האדם?

זה מאוד מעניין, כי הטיול לעמקי הטבע לא מכבה שום דבר מהדברים הקטנים שאנחנו רואים בשטחיות. כשאני נכנס למסעדות או לקונצרט בחו"ל, או למוזיאונים, או לאיזה ערב תרבות מקומי שבדרך כלל מראים שם, או בכלל לכל דבר, אני נהנה מהצורה החיצונית ואני מתעמק לראות בה את השורש הפנימי שבהם וזה בשבילי סוג של הרפתקה, כי בסך הכול אני רואה כאן היבטים מהכוח הפנימי של הטבע שעיצב יצורים שונים בעולם, ודרך כל היצורים האלה, בסופו של דבר אני מגלה את אותו כוח הטבע בצורה עוד יותר עמוקה ורחבה.

לכן אנחנו נהנים גם מזה וגם מזה. אני יכול ללכת לערב פלמנקו, אני יכול ללכת למשהו בתרבות האירית או היפנית, ויחד עם זאת ממש לקבל שיעור טוב על כל מיני הצורות הפנימיות שאני רואה, מלבד התמונה השטחית. ומעניין איך בכל פעם האדם מתנהג מבחוץ ומה מניע אותו מבפנים, זוהי כעין פסיכולוגיה, אבל הרבה יותר עמוקה.

זה כמו שאנחנו רואים על הילדים, אנחנו יודעים מה קורה כאן ולמה הוא כך מתנהג, אלא שכאן זה הרבה יותר עמוק, כי לא כל כך חשוב לי איך הוא מתנהג אלא בזה אני משיג את הכוח הפנימי שבטבע, בהיבטים עוד יותר רחבים ורב גוונים. מה שטוב בטיולים האלה שהם לא מוחקים שום התפעלות משום דבר. כמה שכבר ראיתי, בכל זאת אשמח שוב ושוב לצאת לטיול, לנופש ולראות עוד ועוד, במיוחד אני אוהב נופים. אני אוהב הרפתקאות.

 ניצה: אני חושבת שכל האנשים אוהבים הרפתקאות.

לא מזמן קניתי לעצמי כרטיס ובעוד כמה שבועות אני טס לבד במטוס. אני אוהב הרפתקה כזאת. כל דבר. זה דווקא ההיפך, הטיולים מהסוג הפנימי, כל הזמן מחזיקים את האדם בהרפתקה כילד, וכל הזמן יש לו עיניים יותר ויותר גדולות, הוא רוצה עוד יותר.

 ניצה: מה שאמרת מאוד נכון בעיניי, כי מהניסיון שלי וגם מהניסיון של אנשים שאני רואה סביבי, אני יודעת שפעם, לפני שנסענו לטיול התרגשנו חודש חודשיים קודם וגם חודש אחרי. והיום, אתה נוסע לטיול וחוזר ואחרי שלושה ימים שואלים אותך "איך היה?" ואתה שואל בחזרה "מה היה?".

נכון.

 ניצה: אתה אפילו לא זוכר שהיה טיול, זאת אומרת, ההנאה כביכול מאוד התקצרה, וזה משהו שכולם מרגישים. ופה דיברת על התפעלות שלא רק שאינה נגמרת, אלא מתווספת, כל הזמן היא הולכת וגדלה.

ודאי שהעולם נעשה מאוד אוניברסאלי, בכל מקום אותו דבר, אותו אוכל, אותם בגדים כמעט, הכול אותו דבר, אותה תרבות, כמעט ואין שינויים. אין את התרבויות העתיקות שהיו פעם. וכשמגיעים לכל מיני מקומות, עושים לך במיוחד איזה פולקלור, משהו מלאכותי.

 ניצה: הכול נעשה תיירותי ומסחרי.

כן, זה ברור. לכן זה נמחק, כל העולם נצבע באותו צבע.

 ניצה: נניח שעכשיו יש כבר איזו חוברת חדשה עם הטיול החדש. וכמו שאמרת, קודם האדם ידע שהוא צריך לתכנן ולחסוך סכום מסוים כדי לצאת לטיול. מה עכשיו אני צריכה לעשות כדי לצאת לטיול הזה? איך אני מכינה את עצמי אליו?

הטיול הזה תלוי בהכנה, זאת אומרת, אנחנו צריכים לחסוך כסף, בזה שאנחנו נמצאים בהכנה, באים למדריך ועוברים את ההדרכה. פשוט מאוד, עוד קצת ועוד קצת, נניח שאני חייב במשך חצי שנה לחסוך כשלושת אלפים דולר, אז אני צריך לעבוד יום נוסף פעם בשבוע, או להוסיף שעה אחת בכל יום ויום ולהכין את עצמי לטיול. בכל פעם זו שעת יגיעה שלי שאני חוסך כדי להיכנס לתוך ההרפתקה. אבל האמת היא שההרפתקה מתחילה כמעט מיד.

 ניצה: ההרפתקה מתחילה מהרגע שמתחילים לחסוך?

בעצם כן. ואז אני רואה שאני לא חוסך עכשיו ואולי בעוד חצי שנה אקבל הנאה, אלא פשוט בַמקום, בכל פעם זה בַמקום. העבודה שאני צריך לעשות כדי לחסוך את הכסף שלי, הכיסוי, זה שאני צריך ללמוד איך להיכנס לטריפ הזה, איך להתעמק בתוך הטבע. כמו אנשים שחודרים לתוך האדמה ומגלים חללים גדולים ואולי צורות חיים מיוחדות, כך אנחנו צריכים בתוכנו לפתוח חושים נוספים, כדי שדרך התמונה הזאת השטחית של הטבע נתחיל לראות איך להיכנס בתוכו. זאת אומרת, יש כאן את חמשת החושים הרגילים שלנו, אלה שיש לכל בני האדם ולכל היצורים בכלל, אפילו לחיות ולדגים, אנחנו פחות או יותר מאוד קרובים זה לזה, אבל השאלה היא, איך אני ארחיב אותם, או איך בכלל אפתח חושים נוספים?

כדי להיכנס לתוך הטבע אני לא צריך להוסיף את החושים שלי, אלא את היכולת הפנימית שלי ברגש ובשכל. שאפענח נכון את אותן ההתפעלויות שאני מקבל מהעולם, אני מקבל עכשיו הרבה מידע מהעולם אבל אני לא יודע לקלוט אותו, אני לא יודע לפענח אותו. לכן המוח שלי מקבל מידע מאוד קטן מהראייה, מהשמיעה, מהטעם, מהריח ומהמישוש.

ואני רק קורא לזה ראייה שמיעה טעם ריח מישוש. האמת היא, שהצינור גדול מאוד בכל חוש וחוש, רק שהוא מתקצר לתמונה שאני רואה, לְמה שאני שומע. אבל אם אני מרחיב בעיקר את החושים הפנימיים שלי, אני לא צריך משקפיים יותר חזקות או איזה כלי שמיעה, אני צריך בפנים, בתוכי לפתח רגישות לתדרים העדינים שישנם בטבע, שלא נכנסים לתפיסה השטחית שלי. ואז כך אני פותח את עצמי לתמונות הנוספות.

ואז יוצא שכל הטיול שלנו, מתחיל בעצם מיד מההתחלה, אלא שהוא כולל את ההדרכה ואת הטיול עצמו. זאת אומרת, מעין שיחה וסדנה, שיחה וסדנה וכך אנחנו מתקדמים. האדם מתחיל להרגיש איך הוא רוכש כלים כדי להיכנס יותר ויותר פנימה לטבע. אלה דברים שהוא צריך לגלות בעצמו. במילים אי אפשר למסור.

 ניצה: בתוכניות קודמות, שמעתי אותך אומר כל הזמן שהדרכה מתבצעת בין בני אדם.

כן.

ניצה: ופה פתאום אני שומעת אותך מדבר גם על הטבע. איך הכול מתחבר לזה?

פשוט מאוד, כי היחס בין בני האדם, זהו השדה או המעבדה או המקום הכי נוח לנו לפיתוח הפנימי הזה ולכן אנחנו משתמשים בו. אני בינתיים לא נמצא בחיבור הדדי עם החי או הצומח ובודאי שלא עם הדומם. עם האדם כן. אני יכול לקבל ממנו תגובה, הוא נניח נמצא באותה המטרה כמוני, רוצה לפתח את עצמו ולראות את העומק של כל הבריאה, של כל הטבע, של כל המציאות. ואז בזה אנחנו מתחילים לעזור זה לזה.

כל ההדרכה היא על זה. איך בצורה הדדית, נעזור זה לזה לצאת מעצמי ולהיכנס בשני. ועל ידי כך שאנחנו נכנסים זה לזה בצורה הדדית, אנחנו מתחילים לקבל את התכונות הפנימיות הנוספות. איך להרגיש את מה שנמצא מעבר לטווח הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש. לכן השיטה הזאת נקראת שיטת הקבלה, כלומר איך לקבל נכון יותר את התמונה השלמה של הטבע.

ניצה: כל הזמן דברת על חיבור ועל היכולת שלנו להתחבר. איך זה קשור לכל התמונה הזאת?

כי אני צריך לצאת מהגבלת הגוף שלי, והאנשים שנמצאים מסביבי, הם עוזרים לי בזה. אנחנו יחד בצורה הדדית עוזרים זה לזה, כך שכל אחד ייצא במקצת מעצמו כלפי האחרים. אנחנו מגרים אחד את השני על ידי קנאה, תאווה וכבוד. כל מיני גירויים נותנים לאדם כדי שירצה לעשות את זה, שינסה, שיתאמץ. שכאילו ישלם עבור זה יותר, ביגיעה, ואז כשאנחנו יחד מתאמצים, המאמץ שלנו, הכללי, פועל על כולם. נניח שאנחנו קבוצה של עשרה אנשים שיוצאת לטיול, אז המאמץ הזה, ההדדי, פועל על כל אחד ואחד. כמו שאנשים שמטפסים נניח על הרים, וכל אחד עוזר, תומך, שומר על השני וכך אנחנו יכולים אז להגיע למטרה.

המטרה, חוץ מהתמונה שאני רואה בחמשת החושים שלי, היא לצאת מעצמי ולהתחיל להרגיש מה נמצא מעבר לגופי. לא מה שאני קולט בגופי אלא מה שנמצא מחוצה לי. זאת אומרת, תפיסה חוץ גופית. זה למעשה הטיול. והוא לא מוחק לי את ההתפעלות הרגילה, אלא מוסיף. כי מה שנמצא מחוצה לי, אלה שורשים למה שגם אני מרגיש. לכן אני מגלה את השורשים לְמה שנעשה איתי, ואז התמונה שאני מרגיש בדרך כלל מתחילה להיות יותר עשירה, יותר עמוקה, עם סיבות ותוצאות. טיול לעמקי הטבע.

ניצה: איך מתחבר לזה או מתקשר לזה הנושא של אהבה?

אהבה היא המפתח. כי אני צריך לאהוב את מה שנמצא מחוצה לי יותר ממה שאני אוהב את עצמי. זהו התנאי, מפני שאז אני אצא כאילו מתוך עצמי, עם הלב שלי ועם המוח שלי, ואתחיל להרגיש מה שקורה בחוץ. אחרת אני כל הזמן ארצה לקבל לתוכי. אני צריך לעשות כאן מאמץ ולשלם ממש, זה כמו כסף, אני צריך לשלם במאמץ, ולהתעלות מעל ההרגלים שלי, למעלה מהאהבה העצמית הקטנה הזאת, העכשווית, ולאהוב את הטבע החיצון, לרצות להיות שם.

יש הרבה מה לומר בהקשר לזה, אבל אהבה היא התפעלות מיוחדת שיש בנו, אם אני יודע שמהדבר הזה אני יכול ליהנות לעומת יתר המצבים שמהם אני סובל, שעד כדי כך התענוג שם גדול, אז אני מתחיל לתאר אותו לעצמי. כי אני נמצא בין עשרה אנשים והם כולם מדברים על זה, הם מתפעלים מזה. אנחנו בהדרכה מיוחדת, מעבירים זה לזה התפעלות, ואז יוצא שאני מתחיל כל כך לרצות לצאת ממה שאני עכשיו, לעולם הגדול הזה שנמצא מחוצה לי, להרפתקה הזאת, כי זה ממש כל כך מושך אותי, אני כל כך אוהב את זה, לכן אני מסוגל.

עד כדי כך שיש לי אפילו פחד שאני לא אוכל להשיג את זה, שלא אוכל לצאת ואשאר כל הזמן בתוך הגוף שלי ואראה את העולם כמו כולם. אני כבר מתחיל להתפעל מהקבוצה, כך שאני כבר מתחיל לחשוב שאני נמצא עכשיו כמו בצינוק. ממש סגור בתוך הגוף שלי, האני נמצא בתוך הגוף והגוף הזה הוא ממש כמו איזה כלוב, משהו מצומצם מאוד, שסוגר אותי. כמו שקושרים לחולי נפש לפעמים את הידיים כדי שלא יזיקו לעצמם, כך אני מרגיש את עצמי, שאני נמצא במצב כזה.

ואז הלחץ הגדול לצאת מצטבר יותר ויותר, עד שאני באמת מסוגל לקרוע את מה שמחזיק אותי ומתחיל להרגיש את העולם האמתי שנמצא מחוצה לי, לא מוקטן על ידי החושים המוגבלים שלי. ומכאן והלאה כבר מתחיל להיות טיול, לעומק הטבע. וזה כבר כמו ברכבת, כמו ב"פארק היורה".

ניצה: מאוד מרגש וזה מדהים מה שסיפרת כי זה באמת יצר מין הרגשה שהפחד הכי גדול זה להישאר תקוע במצב הקודם.

נכון.

ניצה: אדם כאילו אומר "מה, אני אשאר תקוע עם טלוויזיה שחור לבן כשאני כבר יכול להיות עם צבעונית?"

זה לא רק טלוויזיה שחור לבן.

ניצה: דיברתי על הדבר הכי פשטני, אבל זה להישאר ברובד הכי נמוך כשיש עולם עצום.

זה דומה לבני אדם חולי קלסטרופוביה. הם מרגישים שהם לא יכולים להיכנס לחדר סגור, למטוס, כי אז הם מרגישים שזה חונק אותם, הם מפסיקים לנשום. וכאן זו הרגשה כזאת.

ניצה: מה שאתה אומר מאוד מעניין כי זה מזכיר לי הרבה מאוד אנשים שאני רואה לאחרונה שמרגישים הרבה לחץ ומתח, ומה שאתה אומר עכשיו די מסביר, שזה איזה רצון לצאת לטיול.

כי אנחנו מתחילים להתקדם לאט לאט, לקבל כבר את הרצון לברוח, לפרוץ את הקליפה הזאת שאנחנו נמצאים בה.

ניצה: אני חושבת שזה משהו שהיה יכול מאוד לעזור לאנשים להבין שהטבע מכין אותם לטיול החדש הזה. ושכל מה שעובר עליהם עכשיו, עובר עליהם רק כדי לעשות להם הכנה מאוד טובה לקראת היציאה החדשה לטיול הזה.

יש הרבה גורמים בעולם שלנו שבזמן האחרון מתחילים לעורר בנו חיסרון לצאת. ועד כמה שאנחנו נתקדם יותר ויותר בעולמנו, נרגיש שאנחנו לא מסוגלים לפתור כאן שום בעיה והפתרון הוא באמת בפריצה.  

אורן: הזמן שלנו תיכף יסתיים.

אין לי יותר מה להוסיף. עכשיו צריך לפתח תוכנית.

ניצה: מסלול טיול.

תוכנייה, מסלול.

אורן: ספר הטיול.

כן, כל מיני עלוני הסבר. כל מה שצריך.

אורן: בכל זאת, משפט לסיכום.

משפט לסיכום, בהחלט מה שנמצא לפני האנושות זה להכיר בכך שיש לפנינו הרפתקה מאוד מאוד מיוחדת בחיים שלנו, לעומק החיים. וכל אחד צריך לשלם, אבל "לפי צערא אגרא", לפי יגיעה, שכר.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן.

ניצה: תודה.

אורן: תודה לך מדריכת הטיולים ניצה מזוז.

אורן: תודה גם לכם שהייתם אתנו. אנחנו נמשיך לטייל גם בשיחות הבאות, אתם מוזמנים להיות אתנו. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

[1] "אין שמחה כהתרת הספקות" (תלמוד בבלי)

לחצו כאן להורדה