ט' באב, האם לנצח נתגעגע לבית המקדש?

ט' באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני. אבל לא מדובר רק על החורבן הפיזי, ט' באב מציין את השבר הנורא שאירע בעם ישראל לפני אלפיים שנה. שנאת-חינם, ניכור ופירוד תפסו את מקום אחוות האחים והליכוד שאפיינו את עם ישראל בימי הזוהר של בית המקדש.
כיום, אני לא כל כך מחובר לאבותיי הקדמונים. אלפיים שנה זה הרבה זמן. אבל היום, בט' באב, כשאני סוקר לאחור את חיי, אני לא יכול להתעלם מהניכור שמאפיין את החיים בתקופתנו. אני, כתוצר אופייני של התרבות שלנו, מצויד באגו מפותח להפליא, אני דואג לעצמי ולמה ששלי, משקיע מעט מאד, אם בכלל, בדאגה לאחרים, כל המחשבות והמאמצים מתמקדים בי, במה טוב בשבילי, במה אני רוצה. והאחרים? שידאגו לעצמם.
אבל היום, בט' באב, אני מרגיש שזה לא נכון, לא כך זה צריך להיות, משהו כאן שגוי. החיים שלי, האגו שלי, מובילים אותי במסלול לא טוב. בט' באב אני מוצא את עצמי מחובר לאבותיי, מצטער יחד איתם על הקרע בעם, שהחל להיווצר לפני כאלפיים שנה. אני גם מצטער בט' באב על עצמי, על שאני תוצר של הקרע הזה.
אז אני לא רוצה להמשיך להתאבל שנה אחרי שנה, בתשעה באב, על שנאת החינם והחורבן שנגרם בעקבותיה, לא רוצה להיכנע לאגו שלי, שמצמצם את חיי לרדיפה סיזיפית אחרי סיפוקים קצרי מועד. יש לי הזדמנות לשנות את רוע הגזירה, יש לי את חכמת הקבלה, שמדריכה אותי כיצד לשנות את עצמי, מדריכה אותי איך לפתח את החושים הרדומים שבי, החושים שבעזרתם אוכל לתפוס את המציאות, שמעבר לנגלה לעין - את המציאות הרוחנית שתתגלה לנו כשנחזור להיות מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, אבל בינתיים היא נסתרת מאיתנו, בגלל אירועי ט' באב לפני אלפיים שנה.
ט' באב הוא יום צום, צער על הנזק שנגרם לפני אלפיים שנה. אבל ט' באב הוא גם יום של תקווה, האמצעים לתיקון הנזק, בידינו.

יוסי וייס- מנתח מערכות מידע ותלמיד מכללת "קבלה לעם".