Left Sidebar Content

חינוך, הורות והוראה

יחסים עם ילדים בוגרים שיצאו מהבית

מרגע שהילדים נולדו השקענו בהם את כל מה שיכולנו, ומתישהו מגיע היום שהם עוברים לגור לבד. איך צריכה להתנהל מערכת היחסים עם ילדים בוגרים שיצאו מהבית? איזו הכנה כדאי לעשות לקראת השלב הזה, על מנת לשמור את המשפחה מחוברת?

ובכן, כבר מילדות כדאי להקנות לילדים הרגל שלא עובר יום בלי שהם יוצרים קשר איתנו. לא חשוב איפה הם נמצאים ומה הם בדיוק עושים, פעם ביום לפחות שיתקשרו אלינו לספר מה נשמע. לא שאנחנו נצלצל אליהם, כשהם אולי עסוקים בדבר-מה ונפריע להם, אלא שהם יתקשרו אלינו. ואז, כשיגיע השלב שבו הם יעזבו את הבית, יהיה להם ההרגל להתקשר אלינו מדי יום. מאיתנו הם ישמעו מה קורה עם כל בני המשפחה, וכך הקשר המשפחתי יישמר. כמובן, צריך יהיה להוסיף הרגל חדש של ביקורים, וכדאי שהוא ייכנס לרוטינה של זמנים קבועים. העוגות והבישולים שנכין עבורם לקחת הביתה, יעזרו להם להרגיש מקושרים אלינו גם לאורך השבוע.

באופן כללי, שלב היציאה מהבית לחיים עצמאיים הוא משהו שצריך להתכונן אליו משך שנים. את העצמאות בונים דרך בניית אווירה שבה הילדים מרגישים שהם אחראים, בוגרים וצריכים לתפקד כאילו שהם כבר חיים בבית משלהם, למרות שהם עדיין איתנו. וכאשר יגיע שלב עזיבת הבית, תפקידנו יהיה לספק להם תחושת ביטחון, הרגשה שהם יכולים להסתדר לבדם. אנחנו תמיד נהיה שם לצידם, אבל האחריות עוברת אליהם.

מי שיגדל בבית עם אווירה מפנקת מדי שבה יעשו עבורו הכול, יתקשה להתרגל למקום חדש, לא ידע איך לארגן לעצמו את הדברים הבסיסיים כמו אוכל, כביסה, סידורים שונים, שלא לדבר על חשש מעניינים מורכבים כמו מערכות יחסים ארוכות טווח והקמת תא משפחתי. אדם כזה ירגיש חולשה לקחת את החיים בידיים שלו. אין זה פלא שהיום רבים מוצאים את עצמם נשואים רק כתוצאה מכניסה להיריון לא מתוכנן, ובלית ברירה לומדים דרך הרבה נפילות ומצבים קשים, איך לתפקד כאנשים בוגרים.

לאמתו של דבר, אם לא דאגנו לחינוך נכון, יהיה קשה להשלים בשלב היציאה מהבית את החסך שהצטבר. מה בכל זאת אפשר לעשות, אם זו המציאות? לשבת יחד עם הילדים ולכתוב מין מדריך לחיים. מדריך מפורט ככל האפשר, שיכיל מקרים ותגובות, מה עושים כשקורה כך, וכיצד מגיבים כשקורה אחרת, באילו בעיות וקשיים הם צפויים להיתקל, ובאילו דרכים אפשר להתמודד. כל מה שלא נספג לתוך מוחם וליבם משך שנות הילדות, צריך עתה להיכתב.

סיטואציה: הילדים עברו לגור לבד, ובמשך הרבה זמן לא מתקשרים אלינו. אנחנו מרגישים מאוד פגועים.

ראשית, אין מה להיפגע כי זו התוצאה מהחינוך שלנו. זה לא שהילדים רוצים לפגוע בנו, אלא זה האגו שלנו שדורש עתה מהם, את מה שלא זרענו אנחנו בהם. כנראה שלא הראינו להם אנחנו דוגמה מספקת של דאגה לאחרים, ולכן לא נצרבה בהם תבנית של הדדיות. 

אחרי שנפנים את זה, מה שבכל זאת נוכל לעשות הוא להתקשר אליהם מדי יום ולשאול מה נשמע, האם הם צריכים משהו, האם יש משהו שבו נוכל לסייע או לתת עצה טובה. אחרי תקופה שבה הם יתרגלו לכך שאנחנו מתקשרים אליהם, נוכל לומר משהו בסגנון: 'איננו יודעים אם מחר נוכל להתקשר, אבל נשמח מאוד שאתם תתקשרו אלינו'. וכך, לאט לאט, ייווצר הרגל של התקשרות הדדית.

לסיכום, מטבע הדברים שהילדים גדלים והולכים קדימה, אל חיים חדשים. נשתדל לתת להם הרגשת ביטחון, מדריך לחיים ותחושה שאנחנו מאחוריהם עומדים.

בהצלחה!

המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 1315 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים" המשודרות בערוץ 96 ב-HOT ובאתר "קבלה לעם" - www.kab.co.il

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content