Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

כל הדרכים מובילות הביתה

בארה"ב הרגשנו שבויים ושפוטים של העוצמה החומרית של הכסף ובכוח, ורצינו לברוח. בהודו עשינו טרקים, רקדנו, אכלנו, שתינו, עשינו מדיטציה...עד שמצאנו את עצמנו עומדים במרכז של עמק אין סופי, עטופים 360 מעלות של טבע בלתי מוגבל, ושאלה אחת מטרידה: לאן ממשיכים מכאן?
מאת: שלי פרץ

זה היה בתקופה שהשפע הפך כמעט לפשע, בעלי (אז הטרי) הרוויח סכומים מופקעים,
מביכים כמעט, ואנחנו חיינו לנו כזוג מלכים גולים בארץ ניכר. מצטבעים היטב בצבעי ההסוואה האמריקנים, מתמזגים ללא הבחנה בהיי סוסייטי המקומי, ולאט לאט הולכים ומאבדים כל קשר למי שהיינו אי פעם מזמן (לפני חצי שנה)... או לפחות למי שחשבנו שאנחנו רוצים להיות.

מתמזגים ללא הבחנה בהיי סוסייטי המקומי

אין ספק, נהניתי לחגוג עם כרטיס אשראי ומכונית עם גג פתוח, מכוני כושר, מכוני יופי, מכוני אופי, ושואו אוף לא נורמאלי כל סוף-שבוע באירועים מנצנצים. באמת קיבלנו את "החיים הטובים". אבל איכשהו הדבש שנזל מכל עבר הדביק אותנו לרצפה, ומשבוע לשבוע המוטיבציה לעשות משהו ירדה. משהו התחיל להתכלות בהרגשה, משהו התחיל להתמרד נגד הכסף והכוח. למרות שלא יכולנו להבחין בזה אז, נראה שהתחלנו להרגיש שבויים, שפוטים של העוצמה החומרית הזו, במקום שהיא תשמש כלי שרת בידינו.

לא סתם אומרים שהאמריקנים עושים דברים בגדול, וכל סיבה היא מספיק טובה בשבילם לערוך מסיבה. גם כשהחברה פשטה רגל, ועמדה בפני סגירה, הם הזמינו את כל העובדים למסיבת פרידה מפוצצת, עם ייגר, שמפניה, סושי וקוויאר ביד נדיבה. האמת, שבתוכי כבר התבשלה ההרגשה שזה ממש בא לנו בזמן, זה בהחלט היה העיתוי הנכון לבריחה.

הבריחה מכלוב הזהב

כמו זוג ציפורים אבודות שנפתח בפניהם שער כלוב הזהב, עמדנו נבוכים, לא יודעים - לאן הולכים? אולי נחזור הביתה, ונתחיל להביא ילדים? לא, זה עדיין מוקדם. בסוף ההחלטה נפלה על חופש מכל מחויבות (כמו שרצינו מההתחלה), חופש טוטאלי בין פושקר לדלהי.

המעבר ממגדליה של מנהטן לפשטות ההודית המרעננת, הקפיץ לנו שוב את הדופק והזרים את הדם בגוף במהירות מעוררת. כמו שני מתחזים מנוסים עטינו על עצמנו זהות הודית בדויה עם סארי ודהוטי. נטמענו באווירה. כשנטשנו את העיר הגדולה הציפו את חושינו, ים כחול, חולות לבנים ועוד, ועוד, ועוד נופים ירוקים. זהו, חשבנו, טוב שלא חזרנו הביתה החיים רק מתחילים.

עשינו טרקים, גרנו בבקתה באמצע שום מקום, אכלנו, שתינו, התנזרנו, עשינו מדיטציה בכל פינה והרקדנו את עצמנו לדעת ממסיבה למסיבה... ואז הגיע היום. היום שבו מצאנו את עצמנו עומדים במרכז של עמק אין-סופי, עטופים 360 מעלות של טבע בלתי מוגבל, ושאלה אחת מטרידה: לאן ממשיכים מכאן? ובשביל מה?

החופש שלי - איפה אתה?

כל מה שרציתי, כל מה שחלמתי, כל מה שהאמנתי מונח לרגלי באותו עמק, ואני מרגישה ריקה, כמעט אבודה. הפנטזיה המתוקה ששמרה עלי מכל רע, שאם אי פעם איחנק סופית מהבלי העולם, אוכל לברוח לי לטבע מושלם, ושם להרגיש חופשייה, הפנטזיה הזאת הפכה לבדיה.

זה היה הרגע שבו מגדל הקלפים שליווה אותנו מאז ומתמיד פשוט התמוטט, התנפץ לרסיסים, והעתיד נראה עכשיו כעפר ההריסות של מה שפעם קראנו לו "החיים, ההנאה, השלמות, החופש! החופש!". החופש - בבת אחת נעשה מעין מילה לא ברורה, ארורה.

אני כאן, אבל אני... איפה אני? למה אני לא מרגישה חופשייה? למה התחושה הפנימית אינה משתנה? נראה לי שבסך-הכול לקחתי את החבילה שנקראת "שלי פרץ" ליבשת אחרת. אותם רגשות, אותן מחשבות, אותם דפוסים, אותה נשמה! אלוקים, תן לי קצת חופש מעצמי, בבקשה!

למה אני לא מרגישה חפשייה?

בובה שכבולה במוסרות החברה

יצאנו מהעמק המכושף הזה לאחר יומיים של ניסיונות נואשים להרגיש, ולו לרגע, חופש אמיתי, והתמקמנו באחד הכפרים בסביבה. כעת כשלמרבה אכזבתי נוכחתי לדעת שלא אמריקה הגדולה, ולא הודו הקסומה כביכול, נושאות בחובן את בשורת החופש והאהבה, לקחתי מחברת ועט ורשמתי לפני: מי אני?

המילים נאלמו מפי, המבט הפך כיוון, הוא היה מופנה לתוכי, מנסה לראות את עצמי בעודי מסירה את השכבות הרבות שעטיתי על נשמתי. לראות עד כמה כולי בובת ענק, שכבולה בדעות, נורמות ונימוסי החברה. והרי לכם המסקנות מאותו רישום עצמי שערכתי בדרכנו חזרה לארצנו הקטנה:

את הגנים שלי - לא בחרתי. אני ודאי נושאת בתוכי מטענים של סביי וסבותיי העתיקים, שכעת באים לידי ביטוי בתוכי בצורה קצת יותר מפותחת. את ההורים, את המשפחה ואת החברה שבה גדלתי - לא בחרתי. גם לא ממש ביימתי בעצמי את הטראומות הספורות ואת החוויות הרבות שעיצבו את נפשי. את הנטיות הרגשיות שלי, את הכישרונות ואת היכולות - ודאי שלא בחרתי בעצמי. לכל היותר פיתחתי אותם בהשפעת החברה שבה גדלתי. אז מה נשאר ממני? אני פלט מחשב של הנתונים שהכניס בי העולם, שהכניסו בי החיים. האם זה יתכן, אנשים?

אין כמו בבית

אך השיבה הביתה לא הסתיימה בטיסה לארצנו העצבנית והחמה, זו הייתה רק ההתחלה. בארץ מצאנו את המפה לעצמנו: והפעם היא לא הייתה הודית, אמריקנית או בודהיסטית, אלא היא הייתה עשויה חומרים ישראליים שורשיים שנטועים עמוק באדמה של לפני 5,000 שנים - מצאנו את חכמת הקבלה.

הקבלה סיפקה לי תשובה לאותה מועקה שתקפה אותי בעמק ההוא. חד משמעית היא קבעה: החופש הוא המקום שבו אשתחרר מעצמי. מה הכוונה? אני, כמו כל בני האדם, כבולה בתוך טבע שנקרא "אגואיזם" או "רצון לקבל הנאה". האגואיזם דוחף אותי בכל מחשבה ומעשה שלי להמציא לו תענוגים, או אם תרצו, סיפוקים מהירים. זה לא דבר רע, אלא להיפך, אם רק משתמשים בו נכון, מגלים מציאות אמיתית, מציאות נצחית ושלמה שממלאת אותנו בתחושה חמימה ונעימה, כמו זאת שמרגישים כשחוזרים הביתה אחרי שהות ממושכת בארץ זרה.

הבעיה עם האגו בצורה שבה אנו משתמשים בו כעת, היא שהוא אף פעם לא מתמלא! מתוקף המבנה שלו, בכל פעם שהוא משיג את מה שהוא רוצה, ישנו מפגש רגעי בין הרצון למילוי שגורם לתחושת הנאה. אבל אז מיד נסתם הרצון, ונעלם המילוי, נעלמת ההנאה, ושוב הריקנות מגיעה. מבולבלים?

אז הנה לכם דוגמא: אני הולכת בעמק הודי, מתה מצמא ומגלה שלא נותרה לי, אלא טיפת מים אחרונה. אני חולמת על הרגע שבו אפגוש הודי משוטט עם צידנית רעועה, שימכור לי בעשרה רופי קולה קרירה. למעשה, אני מקווה שתהיה לו משאית קולה שלמה. אבל בדיוק כאן מתעוררת הבעיה: ברגע שתתגשם המשאלה ואני אמזוג לפי לגימה ראשונה, היא תהיה מענגת מאין כמותה, אבל בפחית השנייה אני כבר ארגיש מלאה, ואם מישהו יגיש לי פחית שלישית, אקבל בחילה - וכך בכל דבר שאני רוצה. יוצא שאני שפוטה של האגו, בעל כורחי אני מנסה למלא אותו באופן אין-סופי, אבל הוא לעולם אינו מתרצה. או שמתרצה ומיד רץ לחפש את העונג הבא.

משתחררים מכבלי האגו

משתחררים מכבלי האגו

אז מה הפתרון? להמשיך ליהנות, אך במקום מקבלה ליהנות מנתינה. לא, לא מדובר בתרגיל פסיכולוגי או בדמיון, גם לא במדיטציה או בהתנזרות. אנחנו צריכים לשנות את הטבע שלו. עלינו ללמוד איך להשתמש ברצון האגואיסטי הבסיסי שאיתו נבראנו, כדי להיטיב לזולת. אנחנו צריכים לרכוש תכונות חדשות, תכונות של אהבה ונתינה בצורתן הטהורה, האמיתית, הרוחנית.בדומה לאימא שעד כמה שילדהּ נהנה כך היא נהנית יותר.

ע"י לימוד חכמת הקבלה האדם משתחרר מהצורך למלא את עצמו ללא הפסק, וזוכה לחופש המיוחל, שאינו נמצא בהוואי וגם לא בנפאל. החופש הזה נמצא רק במקום החדש שאותו הוא מגלה בתוך עצמו. הוא מגלה בעצמו את המרחב הרוחני. שם הוא מגלה מיהו האני האמיתי שלו, שאינו מושפע מפרסומות בכבלים, או מ"חיים אמריקנים" לשימוש חד פעמי, ומכאן נפתחת בפניו הדרך לחיים של תענוג נצחי.

בטרק הזה הבטחתי  לעצמי לגלות את החופש, להגיע למימוש המרבי הטמון בי. ואז, אז אני באמת אחזור לבית שלי... הבית שנמצא עמוק בליבי.

שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טריה. בעלת טור ב - YNET יחסים.

+כתבות נוספות:

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content