Left Sidebar Content

משמעות החיים

מאה קילו תענוג

היחסים בין האדם לבורא משולים ליחסים של אורח ומארח; שניהם תלויים זה בזה, שניהם מקבלים ומעניקים תענוג זה לזה

ראשיתה של הרוחניות היא כשאדם מתחיל להרגיש את הבורא. אולם ברגע שמתחילים לחוש את הבורא, חשים אותו כ"נותן" וכאן מתעוררת הבעיה, מכיוון שנוכחות ה"נותן" גורמת לנו להרגיש שאנחנו רק לוקחים.

משל קבלי ידוע שסיפר הרב יהודה אשלג "האורח ובעל הבית", מתייחס בדיוק לסוגיה זו.

נניח שאתה בעל הבית ואני אורח שבא לבקר אצלך. אתה מכיר אותי מצוין, כמו שהבורא מכיר את האדם.

כלומר, אתה, כבעל הבית, מכיר היטב את כל הטעמים שלי, את כל הרצונות שלי ועל פיהם אתה עורך את השולחן.

האורח ובעל הבית

אני, כאורח, בא לביתך ורואה שהשולחן אכן ערוך ומתאים להפליא לרצונותי.

במצב כזה אני מרגיש רעב דווקא כלפי מה שמונח על השולחן.

כאשר אני מתיישב אצל שולחן מארחי, מה אני אמור להרגיש?

אני מבין שבעל הבית רוצה בכל לבו שאיהנה, אך לצערי זה לא מפיס את דעתי, שכן נוכחותו מפריעה לי ליהנות.

אלמלא הייתי רואה אותו, והשולחן היה שלי, או אז הייתי נהנה מכל הכיבודים והתענוגים;

ברצון רב הייתי נוטל מהם ואוכלם ללא כל חשבון!

"הבורא ערך לנו שולחן ופרש" - זו ההרגשה הנוכחית שלנו. ברגע שהבורא (בעל הבית) מגלה את עצמו, מתעוררת בקרבי בעיה.

כיוון שאני רואה אותו - את ה"נותן" - אני מתחיל להרגיש כ"לוקח". והרגשה זו של קבלת נדבה, של נטילת צדקה, מבטלת לגמרי את כל התענוגים בשולחן.

העובדה כי בעל הבית הכין את הכל רק למעני, והוא מעוניין להעניק לי מכל לבו איננה חשובה. אפילו אם בעל הבית רוצה לתת לאדם את הכל, האדם עדיין נשאר ה"מקבל" והבורא - ה"נותן". ואת ההבדל הזה בין האדם לבורא, האדם לא מסוגל לכסות.

 

גם הבורא חש "רעב" לכך שניהנה

המקובלים מציעים שיטה שבידה לפתור את הבעיות הללו. מהות השיטה היא שיש בורא, בעל בית שאנחנו חשים שקיים בו הרצון להעניק לנו.

אך גם לו יש חיסרון, כמו שיש לנו, והוא שהוא חש "רעב" לכך שאנחנו ניהנה. כלומר אם אנחנו לא נהנים, הוא חש סבל.

כמו שאני סובל מזה שאני לא יכול ליטול את הכיבוד בגלל הבושה, כך בעל הבית סובל מזה שאני לא יכול לקבל את הכיבוד שלו.

ובנקודה זו הכל תלוי באורח. בתפקיד האורח יש לנו אפשרות לקבל תענוג שלם ואינסופי. אבל אם האורח יאכל את הכיבוד שמונח על השולחן, הוא ייהנה רק מהכיבוד ובזה ייגמר התענוג.

מנגד - קיימת גם אפשרות אחרת: אפשרות לעלות לדרגות של תענוגים, של הבנות ושל תחושות הרבה יותר נעלות, ובכך להשתוות לבעל הבית עצמו. הכיצד?

האורח ובעל הבית

אני מחליט שאני לא לוקח דבר מבעל הבית. כתוצאה מהסירוב שלי, בעל הבית סובל ומתחיל לשכנע אותי ליטול מהתענוג.

אבל לי נפתחה האפשרות לעשות למענו, לתת לו - ולא לקבל ממנו, וזאת על ידי כך שאני מקבל את התענוג ממנו, רק כדי לתת לו ליהנות.

אני פשוט עושה לו טובה. בזה שאני נהנה - אני נותן לו תענוג. ובמילים אחרות: אני הופך מ"מקבל" ל"נותן".

אני משתמש ברעב שלי, בעובדה שבעל הבית הכין בעבורי כיבוד, ברצונו להסב לי תענוג, בבושה שבלעדיה לא הייתי מסוגל לעצור בעדי.

כל הדברים האלה דרושים לי כדי שאוכל ליהנות, ובה בעת ייהנה אף הוא. כשאני מקבל את הכיבוד, אני מרגיש כיצד הוא נהנה מזה. וכך אני משתווה לו והוא הופך להיות תלוי בי.

זו מהות הקשר עם הבורא. לכך, האדם חייב להכין את עצמו בהדרגה, עוד לפני שהוא מתחיל לחוש את הבורא. ברגע שהאדם מוכן, הבורא מתגלה לו ומתפתח תהליך שבו האדם הופך לנותן לבורא כמו שהבורא נותן לו.

נניח שהבורא רוצה לתת לאדם מאה קילו של תענוג, אבל האדם מסוגל לקבל ממנו רק עשרים קילו, שכן אם הוא יקבל את שמונים הקילו הנותרים, הוא יקבלם כדי ליהנות מהם בעצמו, וזה יעורר בקרבו תחושות לא נעימות של בושה.

את אותן התחושות מרגישים בעולם שלנו, כאשר מתארחים אצל מישהו: "את זה אני יכול ליטול, את זה אני לא יכול; את זה קצת לא נעים לי לקחת - מזה פחות נעים לי ליטול ומזה יותר".

כך נוהגים כל אימת שמרגישים את הנותן. זה טבענו ואי אפשר להימלט מפניו.

במידה שהאדם יכול לקבל למען הבורא, כך הוא משתווה לבורא. למשל, אם אני יכול ליטול ממך עשרים קילו כיבוד, או אז נכון יהיה לומר שהשתוויתי לך בעשרים האלה.

בעולם הרוחני, להשתוות למשהו - משמעו להרגיש אותו עד הסוף. להרגיש את המצב הרוחני שלו, את המחשבות שלו, את הרגישויות שלו, ופשוט להיות במקום שלו.

לשון אחר: האדם על שולחן המלך מקבל את התענוג במידת השתוותו ל"מלך", לבורא.

הסולם של העולם הרוחני בנוי על פי העיקרון הזה: האדם מקבל יותר ויותר למען הבורא, וכך הוא עולה בסולם עד למצב שהוא מסוגל לקבל מאה אחוז למען הבורא, באופן כזה שאת המאה אחוז האלה הוא נותן לבורא, בדיוק כמו שהבורא נותן לו מאה אחוז.

שניהם תלויים זה בזה, שניהם מקבלים תענוג זה מזה ונותנים זה לזה תענוג. זה נקרא זיווג שלם של האדם עם הבורא. מצב זה מכונה "גמר תיקון". וזה המצב שאליו כולנו צריכים לשאוף להגיע.

המצב הזה הוא מדהים. אפילו קשר קטן עם הבורא פותח לאדם אפשרויות בלתי מוגבלות להשיג שלמות שאין לנו למה להשוותה.

בין האורח ובעל הבית שוררת כל הזמן התמודדות, מפני שבעל הבית רוצה שהאורח יקבל את כל המאה אחוז ואילו האורח חש שהוא צריך להתגבר על תחושת בושה נוראית, שנובעת מעצם נוכחותו של בעל הבית, ולכן הוא לא מסוגל ליהנות ממה שבעל הבית הכין לו.

המצב הזה קיים גם בעולם שלנו. ככל שהאדם מפותח יותר מבחינה רוחנית פנימית כך הרגשת הבושה בו יותר גדולה, והוא מוכן אף למות כדי לא להרגיש את התחושה הנוראית של השפלה עצמית.

התחושה של השפלה עצמית היא העונש הכי חמור שעלול לפקוד את האדם, מפני שהיא מנוגדת ל"נקודה המרכזית" של הבריאה - ה"רצון לקבל" למען עצמי.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content