Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

מאשק'ה, אושק'ה, וההפצצה

מאת: סמיון וינוקור

החבר שלי בני ואשתו מאשה, עברו להתגורר באשדוד.

ברוסיה הם גרו בבית משותף, כאן הם גרים בשכירות.

הם תמיד חלמו לקנות דירה משלהם.

ולבסוף קנו.

מאשה אספה את הכסף בפרוטות ממש... במשך עשר שנים היא לא נתנה למשפחה לנשום. עשר שנים הם לא יצאו לחופש, לא החליפו את הרכב, לא פינקו את הילדים. רק חסכו. ובסופו של דבר, קנו דירה בת ארבעה חדרים, בקומה השמינית, - יפיפייה!

ואז לפתע פרצה המלחמה בעזה. בעבר הטילים היו נופלים בעיקר ליד הגבול, אבל הפעם התברר שהם מגיעים בקלות גם לאשדוד.

נינה אשתי התקשרה למאשה מיד עם פרוץ המערכה ואמרה: "מאשק'ה, טיפשונת, בואו אלינו כמה שיותר מהר!".

מאשה ממש בכתה בטלפון ואמרה שלא תוכל לעזוב את הדירה, ושבני בעלה ייסע עם הילדים.

וכך יצא שהחלטנו לנסוע אליהם.

תכננו לתמוך בהם, להיות איתם כמה שעות, ואז לקחת אותם אלינו.

הם היו מאושרים מהגעתנו. קשה להודות, אבל הסתבר שלא נפגשנו כבר שמונה שנים.

בני גידל שיער שיבה ואפו הבולט נשאר כשהיה, אפה הסולד של מאשק'ה נשאר ללא שינוי והיא הוסיפה קמטים מצחיקים.

הבכור שלהם, יעקב, מזמן עזב את הבית. שני התאומים הצעירים יותר היו בחדרם, שיחקו במשחקי יריות במחשב, אפילו לא יצאו לפגוש אותנו.

- "דור אבוד", אמרה עליהם מאשק'ה ולקחה אותנו לסיור בבית.

- "כאן יעמדו מדפים שיגיעו עד התקרה", היא אומרת, "לכאן כבר בחרתי שולחן מעץ כהה. פה, נניח רצפת פרקט, וכאן אתלה נברשת עם מנורות מיוחדות. את הכיסאות הללו נזרוק, ובמרפסת נתקין ערסל שעליו נתנדנד ונשתה בירה...".

לאחר הסיור, מאשק'ה סיפרה לנו על המתנה שבני קנה לה, משקפיים בסכום אסטרונומי.

היא אפילו מפחדת להרכיב אותם. והנה היא, המתנה! היא רצה והביאה אותם. משקפיים של "דיור" שכבו להן בתוך הנרתיק. (אשתי הגיבה באנחת התפעלות, אני הסטתי את המבט). בני קנה לה אותן לאור המאמץ האדיר שהשקיעה בקניית הדירה. ובאמת היא השקיעה המון!

התיישבנו לשולחן. סלט דג ההרינג היה פשוט נפלא, קיש העוף היה הטוב ביותר שאכלתי (כעת זה היה תורי לקרוץ לנינה אשתי בהשתאות). והשיחה הלכה והתגלגלה בנעימות...

קשה להאמין, אבל במהלך כל הזמן הזה לא הפציצו, נתנו לנו לשבת ללא הפרעות ולהעלות זיכרונות.

הערב ירד והמולת הילדים נשמעה מלמטה.

ולפתע מאשק'ה אמרה, "יש כאן רק צרה אחת, השכנים", ומראה באצבעה כלפי מטה. "אתם יודעים מה זה לחיות עם שכנים אתיופים?!".

אני אומר, "אני יודע, הם התלמידים הכי טובים שלי, חבר'ה מוכשרים מאוד!".

"אה... עזוב!", מאשה מוחה בידה. "אתה עוד לא יודע מה זה לגור לידם! המולת הקולות הצייצניים שלהם נשמעת מעבר לקירות. כשהם מבשלים משהו משלהם, אי אפשר לנשום! הייתי רוצה לראות מה הם מבשלים שם בכלל?!".

"המנטליות שלהם שונה משלנו", היא אומרת. "הם לא מבינים אותנו ואנחנו לא מבינים אותם, ולא נבין! השכנה הזקנה לדוגמה, סוחבת עליה ילדה מגודלת בת חמש... היא לא יורדת לה מהידיים, מגודלת כזאת, כמעט עשרים ק"ג... ועוד אומרים שהם מכבדים את המבוגרים... אה, עזבו!.. בקיצור, נפלנו עם השכנים".

"ויש גם תימנים, גם כן משפחה לא משהו. וזוג ישראלים צעירים שרק נישאו. מאיפה יש להם כסף?! באופן כללי, נפלנו עם השכנים, נפלנו...".

אני שומע את זה ומתהפך מבפנים, מאוד לא אהבתי את כל השיחה הזאת. אבל התאפקתי.

אני יודע שמאשק'ה טובת לב בתוכה, היא פשוט מרגישה שמאיימים על הדירה שלה, אז היא מתלוננת. באופן כללי לא התווכחנו ולא סתרנו זה את זה, פשוט ישבנו ושתינו לחיים. ובני ידע בדיוק איך להפסיק את כל העניין, לקח את הגיטרה ופרט על המיתרים...

ואז התחילו להפציץ.

האזעקה נשמעה קרובה. ממש כאן, מעבר לחלון.

מאשק'ה תפסה את התאומים, ועל הדרך את המשקפיים של "דיור". בני יצא אחרון, גיבור!

וכך מצאנו את עצמנו בחדר המדרגות של הבניין (זאת הייתה ההנחיה, עד לסיום ההפצצה להימצא בחדר המדרגות).

שם כבר הצטופפו ילדים בני עדות שונות, השכנים ה"צבעוניים" של מאשה.

המשפחה האתיופית, הסבתא עם הנכדה במשקל עשרים ק"ג על ידיה, האימא, האבא ועוד שלושה ילדים עם עיניים בולטות בגילאי שלוש עד שבע.

המשפחה התימנית, שהוציאה את הסבא על כיסא הגלגלים, ואיתו האבא האימא ועוד ארבעה ילדים שצמודים אליהם.

ובחורה, ישראלית שיצאה ללא בעלה. התברר שהוא כבר שבוע בצבא.

ברגעים הראשונים כולם ניסו לא להתערבב ביניהם. כל אחד דאג למשפחתו, נו, זה מובן.

עד שלא שמענו את הב-ו-ו-ו-ם!...

משהו נפל, קרוב מאוד אלינו.

או-וי! אמר הסבא התימני. במבטא שנשמע מאוד דומה לרוסית.

ושוב מייבבת האזעקה. וכולם הצטופפו כמו למשמע פקודה.

אנחנו הגברים, סגרנו את המעגל מסביב בגבורה.

הילדים התימנים והאתיופים התייפחו בקול שקט.

ב-ו-ו-ו-ם! עכשיו הנפילה הייתה קרובה מאוד.

וכולם התחילו להתערבב.

הרמתי על ידיי את הילדה התימנייה השחרחורת. היא תפסה בזקן שלי.

האבא התימני הרים את בתו וילד אחד מהמשפחה האתיופית.

הם נצמדו מצח למצח על ידיו.

נינה שלי הרימה לחיקה את הילד האתיופי השני ואחזה בידה השנייה באחד התאומים של מאשק'ה.

מאשק'ה מצאה את עצמה פנים אל פנים, נוגעות אף באף ממש, עם הילדונת האתיופית במשקל העשרים ק"ג. הילדה התייפחה בידיה של הסבתא.

באותו רגע טעיתי לחשוב שיכול להיות שמאשק'ה צודקת.

מאשק'ה ציקצקה בלשונה לעבר הילדה. איזה אבסורד! לאחר מכן סימנה לה בידיה.

זה לא עזר.

בו בזמן, היה נראה שידיה של הסבתא האתיופית עומדות להיתלש ממקומן מלאחוז בילדה.

והילדה לא מסכימה ללכת לא לאבא, ולא לאימא... נצמדה לסבתא וזהו.

"סבתא, תורידי אותה לרצפה!", מאשק'ה אמרה.

הסבתא בתגובה רק העבירה את הילדה מיד ליד.

"אבל למה, אני לא מבינה?!", מאשק'ה התחילה להתעצבן, והיה ברור שלא רק אני שם לב לכך.

האימא האתיופית התקרבה למאשה ואמרה: "סלחי לי, אבל הילדה לא תעבור לאף אחד!... ולא תרד לרצפה".

מאשקה אמרה: "אבל היא ילדה גדולה, ותראו, הידיים של הסבתא כבר ממש עייפות!... תנו לה קצת ללכת, לקפוץ!...".

- "היא לא תלך, ולא תקפוץ", אמרה אימה.

- "אני לא מבינה", אמרה מאשק'ה, "כולם הולכים, תראי, והיא לא תלך, מה קרה?!".

- "היא לא יכולה ללכת", אמרה אימה, "מה את לא יודעת?".

- "מה זאת אומרת?!".

- "היא לא הולכת", אמרה אימה של הילדה.

נינה ואני הבטנו ברגליה של הילדה.

- "היא נולדה בחודש חמישי, אושרית שלנו, רגליה הפסיקו לתפקד כבר בלידתה", אמרה אימה. "היא אף פעם לא הלכה... ככה זה...".

- "אנחנו יודעים זאת", אמרה האימא של המשפחה התימנית, "כולם יודעים זאת בקומה שלנו".

- "גם אני יודעת",  אמרה הישראלית הצעירה.

- "גם אנחנו יודעים", אמרו התאומים של מאשק'ה.

- "ולמה אני לא ידעתי?" - שאלה מאשק'ה, "בני, אתה ידעת?".

- "ידעתי. משום מה לא דיברנו על זה בינינו", אמר בני.

- "היא מוכנה להיות רק על הידיים של הסבתא", הוסיפה האימא האתיופית, "לפעמים בעגלה, אבל לעיתים רחוקות מאוד. לאנשים אחרים היא לא מוכנה ללכת בכלל".

"בגלל שהסבתא אוהבת אותה יותר מכולם. איכשהו כך זה הסתדר. משום שהיא מרחמת עליה יותר מכולם. היא גם מאכילה אותה, הן גם ישנות יחד באותו חדר...".

מרגע זה מאשק'ה השתתקה.

היא האדימה, מאשק'ה.

היא נבהלה.

אף פעם לא ראיתי את מאשק'ה ככה.

כל ביטחונה העצמי התאדה והתפוגג...

השתדלנו לא להביט בה, בכדי לתת לה להתאושש.

- "זהו, אפשר להתפזר לבתים", אמר האבא התימני.

ומיד נשמעה שוב האזעקה.

כולם קפצו.

מאשק'ה הושיטה במפתיע את ידיה לאושרית ואמרה לה: "נו, בואי אליי, קטנטונת, בואי!...".

בחיי, רק עכשיו שמתי לב, כמה הן דומות.

שתיהן בעלות אף סולד, עיניים בולטות, רק צבע העור שונה.

הקטנה חיבקה את סבתא ובהישמע האזעקה התחילה לבכות...

ואז לפתע מאשק'ה הוציאה את משקפי ה"דיור" שלה...

- "תראי, איזה צעצוע יש לי!...".

האזעקה מייבבת.

המסגרת הצבעונית הייתה דומה בצבעיה לצמותיה של הילדונת.

אושרית שלחה את ידה לעבר המשקפיים, ועברה לחיקה של מאשק'ה.

הילדה החלה לסובב את המשקפיים בידיה. הרכיבה אותן על אפה של מאשק'ה.

לאחר מכן על אפה שלה.

פניהן פשוט זהות לחלוטין! - שוב חשבתי לעצמי.

ואז הכול הזדעזע כאילו הנפילה התרחשה ממש בבניין שלנו.

או שאולי זאת מאשק'ה שקפצה.

או הילדונת.

המשקפיים נפלו לרצפה.

והסבתא האתיופית דרכה עליהן בתנועה מוצלחת...

קליק! נשמע קול השבר של המסגרת.

קלאק! ועכשיו גם הזכוכית.

ומאשק'ה, כאילו לא שומעת, עומדת ומצמידה את הילדונת לחיקה.

האזעקה מייבבת.

שם, לרגלינו, שכבה לה המסגרת היקרה, שבורה, מעוכה.

אך למאשק'ה זה לא שינה שום דבר.

אושרית נצמדה אליה.

זה מה שהיה חשוב.

אני, לא דוגמה בעניין הזה, אני אדם סנטימנטלי, אבל כל המשפחה האתיופית הביטה במאשק'ה, והשכנים הביטו בה... ונינה שלי, ובני...

כולנו נדבקנו זה לזה סביב מאשק'ה.

נצמדנו כמו פינגווינים.

הן עמדו במרכז. ואנחנו מסביב.

ואני שומע, איך מאשק'ה לוחשת לה ברוסית: "אנחנו לא מפחדות!... אני והחברה שלי, אושרית!... אני יכולה לקרוא לך אושק'ה?...".

והיא עונה לה: "כן".

- "אני והחברה שלי אושק'ה, לא מפחדות משום דבר, נכון?".

והיא מהנהנת בהסכמה: "כן!".

מה? היא מבינה רוסית?! אני חושב לעצמי. איך יכול להיות שהיא עונה "כן"?

ומיד עולה בראשי מחשבה נוספת: הלוואי והיינו חיים כך. למה אנחנו לא חיים כך?!

אני יודע את התשובה... אבל בכל זאת עלתה בי התקווה: הלוואי והיינו חיים כך!... בלי הבדלים, בלי הבדלי שפות... כולם יחד.

תארו לעצמכם, מלחמה סביבנו ואנחנו עומדים בחדר המדרגות, דבוקים זה לזה, מחובקים יחד, וטוב לנו.

פרדוקס!... האזעקה מייבבת ללא הפסקה, משהו מרעיש איפשהו, ולנו טוב.

ויותר מכך, כל אחד מרגיש ביטחון מלא.

כשנתנו את האות להתפזר, לא רצינו ללכת.

נשארנו עומדים זמן מה, מחליפים מבטים.

לבסוף, כשפנינו לחזור כל אחד לביתו, נפרדנו בהנהון וחיוך...

הסבתא הושיטה את ידיה בגעגוע לעבר הנכדה.

ראיתי שמאשק'ה לא רוצה להחזיר אותה, ואושק'ה לא ממהרת לסבתא.

לאחר שהחזירה אותה לבסוף לסבתה סידרה מאשק'ה את שמלתה כאות פרידה, וצעדה מיד לביתה בלי להישיר מבט כלפי אף אחד.

היא נכנסה לדירה וסגרה מאחוריה את דלת חדרה.

בני לחש לנו: "עדיף שנשתוק".

התאומים, במפתיע, לא התיישבו על המחשב אלא פנו לעסוק באיזו עבודת יצירה וגזירה.

עברו כשלושים דקות, אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

נשמעת דפיקה בדלת.

בני ניגש לפתוח.

כל המשפחה האתיופית עומדת בפתח הדלת, כולל אושק'ה, שבידיה של סבתא.

מאשק'ה מציצה מחדרה, ולפתע פורצת בבכי...

ורק לאחר מכן אנחנו שמים לב, שאושק'ה אוחזת בידיה משקפיים.

והיא מושיטה אותן לעברה של מאשק'ה.

ואנחנו רואים שהמסגרת הצבעונית והעדשות מודבקות בסרט שקוף.

מאשק'ה ניגשת לדלת. אושק'ה מרכיבה עליה את המשקפיים.

- "זה הרעיון שלה", קוטע את השקט קולה של האם האתיופית. "סלחי לנו!... אנחנו נקנה לך משקפיים בדיוק כאלו...".

ברור שמאשק'ה לא רואה כלום, לא רואים את עיניה של מאשק'ה מבעד לעדשות המכוסות בסרט הדביק, אבל אנחנו יודעים שהיא בוכה, וזה משהו שקורה לעיתים רחוקות בדיוק כמו ההפצצה הזאת.

מאשק'ה בוכה, בוכה.

ואז ניגשים התאומים - "הדור האבוד" ולגמרי ממיסים את ליבה של אימם.

הם מוסרים לאושק'ה, את מה שהם הכינו.

אנחנו רואים שזאת עיר יפיפייה, מודבקת מחלקים חתוכים של נייר צבעוני.

איך הם הספיקו לעשות זאת מהר כל כך?! מה שהילדים ה"לא מפותחים" של מאשק'ה הכינו זו הייתה מתנה לאושק'ה.

באותו ערב סעדנו בשמחה עד שעות הלילה המאוחרות.

חגגנו את חנוכת הבית המשותפת של כולם. בדירה של מאשק'ה, כמו שהיא התעקשה! אנחנו וכל השכנים.

ואל תאמינו לאף אחד שאומר אחרת: המטבח האתיופי, זה משהו נדיר. אכלתי לשובע מה"טאבס בוטום" - בשר בקר, מטוגן עם פלפל חריף. כמעט ונשרף גרוני מהרוטב "צ'ואו ברברי". לא טעמתי משהו חריף יותר מעודי. והקפה שלהם, הטוב ביותר שיש.

והמרק התימני?! הסבא התימני דרש שכולם יטעמו ממנו. והתברר, שהוא בעצמו מכין אותו בבית, על הגזייה.

מאז ואילך אני לא מפסיד אף מסעדה תימנית...

ומאשק'ה, כמובן שגם היא לא אכזבה! הוציאה מעצמה את המיטב.

וכך ישבנו עד שתיים בלילה.

ישבנו סביב השולחן, כשווים, ודיברנו.

היה לנו הרבה על מה לדבר, והיה ברור לכולנו, שכך יושבת משפחה סביב השולחן... משפחה!... צבעונית, בעלת קולות שונים, שהתעלתה מעל כל ההבדלים, ולכן היא משפחה!... ורק אז מגיע אותו מצב, המצב המאושר ביותר של שלווה.

נ.ב. ודרך אגב, אושק'ה נרדמה בידיה של מאשק'ה.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content