Left Sidebar Content

משמעות החיים

מהי תורה לשמה?

לאן מכוון אותנו המושג "תורה לשמה"? מדוע היה חשוב לרבי עקיבא לציין ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, דווקא בתקופת החורבן הנורא? כדי למצוא תשובות מלאות שגם יקדמו אותנו אל מציאות חדשה, יהיה עלינו להתוודע אל שפת הענפים, קוד הסתרים שבו נכתבה התורה.

נתחיל בהגדרת המושג "לשמה". על פי חכמת הקבלה, תורה לשמה משמע שהתורה מכוונת את האדם לקראת אהבת הזולת, מיועדת לרפא את היצר הרע שבו, כלומר להעלות אותו מעל הטבע האגואיסטי שעמו נברא לדרגה א-לוהית. לעומת זאת, "לא לשמה" משמעו שלומדים מה שכתוב בספרים אבל לא מטפלים בטבע האדם, אלא חיים כמו שאנחנו, בלי מטרה להפוך את עצמנו דומים לבורא, כוח האהבה והנתינה שממלא את כל הבריאה.

רבי עקיבא רצה בזמנו לעצור את ההידרדרות של עם ישראל, ולכן הדגיש כי ואהבת לרעך כמוך הוא הכלל הגדול בתורה. כלל פירושו שהוא כולל את התורה כולה. היה זה בתקופת חורבן בית שני. העובדה שקשה מאוד לחיות באהבה הדדית הייתה ידועה כבר שנים רבות קודם, עוד מימי הבית הראשון שסימל את פסגת ההשגה הרוחנית שהייתה אי פעם באנושות. לאחר ההעפלה לאותה נקודת שיא, החלה ההידרדרות ביחסים בין אנשים. חשוב להדגיש כי ואהבת לרעך כמוך איננה הטפת מוסר בעלמא אלא האמצעי היחיד להגיע לאהבת הבורא, כלומר לגילוי של הבורא מתוך השוואת תכונותינו לתכונותיו.

חורבן הבית השני היה תוצאה מאיבוד הדרגה הנמוכה ביותר של אהבת הזולת. שנאת חינם פירקה את העם היהודי והוא יצא לגלות. במובנה הרוחני, גלות פירושה ניתוק - הרצון האגואיסטי של כל אחד חוגג, תחושת החיבור בין היהודים נעלמת ועמה גם הקשר עם הבורא. עם ישראל מאמץ תרבות זרה וערכים אגואיסטים, ויוצא לגלות בת אלפיים שנה.

אבל, מרבי עקיבא יצאו תלמידים, מקובלים גדולים כמו רבי שמעון בר יוחאי שכתב את ספר הזוהר. המקובלים האלה לא נכנעו למגמה הכללית ואמרו: "אנחנו נדאג לכך שבכל דור ודור יהיו אנשים שלפחות ישתדלו להגיע לאהבת הזולת וממנה לאהבת הבורא. על ידי החיבור ביניהם תתוקן הנשמה הכללית השבורה, נשמת האדם הראשון".

כך המשיכו המקובלים להתחבר באהבה משך דורות, בכל מיני מדינות שבהם חיו בתקופת הגלות, אבל הם היו קומץ קטן של אנשים. העם מצדו לא ממש אהב את המקובלים, בלשון המעטה, דחה ואפילו דיכא אותם. בתקופת החסידות לדוגמה, הבעל שם טוב ותלמידיו סבלו מכך רבות, יהודים הלשינו עליהם לשלטונות והם נזרקו לכלא. סיפורים רבים יש על השנאה למקובלים, תמיד הם היו מיעוט שלמרות הכול סבר כי חייבים להגיע "לשמה".

כאמור, תורה לשמה פירושה שאני עושה פעולות למען הזולת, ושלא לשמה הוא ההפך: אני משתמש בתורה כדי להרגיע את עצמי, מובטח לי שכר בעולם הזה ובעולם הבא, כולם מכבדים אותי, מחשיבים אותי לחכם גדול, וכן הלאה.

הטעות בתפיסה של מה באמת דורשת התורה מהאדם נובעת מהבנה לא נכונה של כתבי הקודש. כשקוראים אותם ככתבם וכלשונם נראה שמובן מה נאמר בהם, אבל זה ממש לא כך. כתבי הקודש מקודדים, בשפת סתרים שנקראת "שפת הענפים".

ניקח לדוגמה את המשנה שאותה העלה על הכתב רבי יהודה הנשיא, מתלמידי תלמידיו של רבי עקיבא. לכאורה היא מדברת על תופעות מהעולם שלנו, דומם, צומח חי ובני אדם, בכל מיני מצבים והתקשרויות, אבל באמת אלה קודים לשורשים עליונים. למה הכוונה? המקובלים גילו ש"אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". ובמילים פשוטות: לכל פרט שקיים בעולמנו, לכל מקרה או תופעה, סביבנו או בתוכנו, יש שורש רוחני, כוח עליון שמחולל אותם. מלאך פירושו כוח. הפרט הגשמי מוגדר כענף, והכוח הרוחני כשורש. השורשים הם "למעלה", כלומר ברמה הרוחנית והנסתרת של המציאות, והענפים "למטה", ברמה הגשמית של המציאות הנראית לעינינו.

מכאן נולדה שפת הענפים, המתארת במילים גשמיות תופעות רוחניות. מקובלים שפותחים את התורה, המשנה והתלמוד שכתובים בשפת הענפים אינם רואים שם תופעות ארציות, אלא תיאורים של הכוח העליון ומערכות ההפעלה שדרכן הוא מנהל את העולם שלנו. אבל אדם שאינו מקובל בעל השגה רוחנית, כלומר שאינו יכול לראות את הקשר בין השורש הרוחני וענפו הגשמי, רואה שם רק תמונות גשמיות.

מאז החורבן, אותם האנשים שאמרו שלא אהבת הזולת היא עיקר התורה, אלא מספיק ללמוד מה שכתוב ולקיים את הפעולות הנדרשות, נמשכו למשנה ולתלמוד בפירושם החיצוני. הם לא התייחסו לכתבים אלה כשפה של ענפים המצביעים על שורשים רוחניים, אלא ראו בהם גשמיות ותו לא. "זה מה שכתוב, זה מה שצריך ללמוד, אין פה שום דבר מעבר, נקודה".

לעומת זאת המקובלים, שעסקו בפירושה הפנימי של התורה, דרך ספר הזוהר, כתבי האר"י ושאר מקורות הקבלה, הבינו שהם לומדים לא על הרמה הגשמית של המציאות, אלא על מה שנמצא מעליה. מעלינו. מנהל אותנו. הם למדו על הכוח הטוב והכוח הרע ששולטים בטבע האדם, על השיטה שבה עלינו להבדיל ביניהם ולסדר אותם באופן כזה שעל ידם דווקא נגדל ונתפתח. היה להם מובן שאנו צריכים להשתמש בכתבי הקודש כדי לעלות לרמת השורשים הרוחניים שאותם הם מתארים, על ידי תיקון הטבע האגואיסטי שלנו בהתאם לטבע הבורא, שכולו אהבה ונתינה.

מאז החזרה לארץ, קראו גדולי המקובלים לכל העם להתוודע מחדש אל האוצר שטמון בפנימיותה של התורה. לגלות מהי באמת תורה לשמה, ולהעפיל בעזרתה לדרגת קיום נצחית ושלמה. שנזכה לממש סוף סוף את ההזמנה.

מן המקורות

"פנימיות חכמת הקבלה אינה אחרת מפנימיות התנ"ך, התלמוד וההגדה" (בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "תורת הקבלה ומהותה").

"רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים" (ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת בהעלותך, נח).

"אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו, כי בפשטי התורה ובסיפוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך, אדרבה יש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם" (כתבי האר"י, הקדמת מהרח"ו על "שער ההקדמות").

"אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא" (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית - חלק א).

"כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל. שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת הבורא" (בעל הסולם, מאמר "החירות").

"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה... שהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה... וכיון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה" (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", ה).

המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 1003 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים" המשודרות בערוץ 66 ובאתר "קבלה לעם" - www.kab.co.il

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content