אמונה

אין לנו לסמוך על השכל והרגש שלנו, כי אנחנו אף פעם לא הבנו ולא הרגשנו מה זו אמונה שאנחנו הולכים להשיג, דבקות, חיבור עם הבורא, להידמות לו. אין לנו ברירה, אנחנו בזה כעיוורים צריכים לשמוע בכל וכל בחכמים. ולהשתדל לקבל על עצמנו, ולקיים בדיוק מה שכתוב. ודווקא איפה שאנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך רוצים, שיש לנו דעות משלנו, שם זה מקום העבודה. ואנחנו צריכים לשמוח בזה שאנחנו מגלים התנגדות, ושם דווקא על ידי ההתנגדות אנחנו יכולים להתגבר על עצמנו, ולקיים מה שהם אומרים, לעומת מה שהבהמה שלנו אומרת, וכך נכוון את עצמנו נכון למטרה.

שיעור 1    13.11.16

אני חושב, שהנושא הוא הכי עדין שיכול להיות, אנחנו יכולים לדבר על הבורא אבל זה [...], כי בנו לא קיימות תכונות שנמצאות בבורא. כי תכונתו היא השפעה ואהבה, ובנו יש השפעה לעצמי, אהבה לעצמי, בכל אחד ואחד. ואין שום אפשרות למדוד משהו אם לא בקשר לאדם, שהאדם מודד הכול כלפי עצמו. זה החומר שלנו, התכונה שלנו, התוכנה שבה אנחנו קיימים, פועלים. ואנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך זה יכול להיות, ומה זה בכלל להתקיים בתוכנה אחרת, לחשוב, להרגיש, לעשות פעולות שהן ממש לטובת הזולת, מחוצה לי. איך אני אוכל לעשות את זה, אין באפשרותי לתאר את זה.

לכן המידה הזאת נקראת "למעלה מהדעת". זאת אומרת שיש לי דעת, שכל, רגש, ידיעה, וככל שאני מתקדם, אני מגדיל את דעתי, אני עובד בהבנה, בהרגשה מי אני, מה אני. הרצון לקבל שלי גודל ונותן לי יציבות, ברצון לקבל שלי אני יודע מה אני רוצה. ולמעלה מזה אני צריך לקנות תוכנה חדשה, שאני אפעל בניגוד למה שבי בקניית המחשבה, החשיבה, ראיה אחרת, לא סתם הפוכה, אלא שלא מתלבשת בי. אבל על ידי פעולות מלמעלה, זה נקרא "המאור המחזיר למוטב", היכולת הזאת לעבוד עם כל התכונות שלי, אבל עם חשיבה, מחשבה, רצון, כוונה ומטרה של הבורא, אם זה מתלבש בזה, זאת אומרת, הלב והמוח של המשפיע העליון, מתלבש על פני הלב והמוח שלי, אז זה נקרא אצלי שהתלבשה בי "אמונה למעלה מהדעת".

ואז במידה שכך זה יכול להיות, שאני יכול לעבוד ההיפך מכל מה שיש בי, אני כאדם, אני כנברא, אז אם למעלה מזה בניגוד לזה, אני יכול לעבוד עם הרגש והשכל שאני מקבל מבחוץ, אז נקרא שאני נמצא בתכונה הרוחנית, ב"אמונה למעלה מהדעת". אמנם זה נשמע מאוד פשוט, אבל כשזה מגיע ועובד בנו בצורה רגשית, אנחנו מבינים שזה משהו שלא היינו יכולים לתאר מקודם, למרות שהיינו משתדלים לנסות לתאר את האמונה, מהי, מה זה, שזה ממש מגיע כאור שמתלבש בתוך האדם.

נקרא, ולאט לאט נתחיל את המושג הזה לפרש לעצמנו, לקרב, לחלק אותו אולי לכמה אופנים, עד שאנחנו פה ושם מכל מיני מאמצים כאלו, נוכל להסביר לעצמנו מה זה. אבל אנחנו צריכים רק להבין, שזה הכוח הרוחני שמתלבש בנו, שנקרא "אמונה". ובמידה שהוא מתלבש, אז זה יקבע את הדרגה הרוחנית שלי. ניכנס לזה לאט לאט.

"לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא בחינת אמונה פשוטה. והיא מירושת אבותינו, שעמדו על הר סיני. רק שמכסין עלי' הרבה קליפות," ... "וצריכין להסיר כל הקליפות. והיסוד שלו, יהיה נקרא, שהוא בבחינת אמונה בלבד."

(בעל הסולם, " לכל איש ישראל", כתבי בעל הסולם, שמעתי קצ"ט)

זאת אומרת, יש לנו הכנה, הכנה בעלמא, מכול ההכנות הרוחניות מלמעלה למטה מה שנקרא, שזה גם בא מההכנה הרוחנית עוד לפני שאנחנו יכולים להגיד שהיינו קיימים באיזו צורה גשמית בגופים, בחברה וכן הלאה. ואחר כך גם מכל מיני התהליכים ההיסטוריים, שהיינו יחד, שעבדנו, שניסינו להתחבר, בזכות אבותינו שטיפלו בנו. והנקודה הזאת נקראת ה"יסוד הרוחני שלנו" שבכל אדם ואדם.

אחרי שעם ישראל יצא לגלות ועברנו את הגלות עד זמן האר"י, סיימנו את הגלות, וכמו שכתוב, ש"לא יצאו בני ישראל לגלות, אלא לצרף להם נשמות הגויים", אז אחרי ההתכללויות האלו ישנן אותן ההכנות בכל אחד בעולם. זה היה גם לפני הגלות, אבל לאנשים, היינו לנשמות מיוחדות כמו רבי עקיבא, אונקלוס ועוד כאלו. בזמן התנ"ך, בזמן הגמרא, היו הרבה אנשים, גם זרים שהיו מגיעים ומצטרפים לקבוצה הזאת שנקראת ישר א-ל.

ולכן, ההכנה לאמונה היא קיימת בכל אחד. רק אנחנו צריכים לסייע ולתת אתערותא דלתתא, שחייבים לתת, כדי לקבל את אור האמונה שיתלבש בנו, ויסדר אותנו לפי הרוחניות, לפי ההתאמה לבורא.

 ""אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?

הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.

נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.

וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו."

(הרב"ש, אגרת ע"ו, כתבי רב"ש ב')

 אנחנו צריכים לבצע מספר פעולות, הרבה פעולות, במשך הרבה זמן, עד שאנחנו מתחילים בכלל להרגיש שיש מושג כזה "אמונה", שלא קיים בנו אבל קיים. בכלל, יש מציאות כזו, שאם אנחנו ניתן את היגיעה הנדרשת בכמות ובאיכות בצורה נכונה, בעוצמה המתאימה, אז נתחיל לקבל את תכונת הבורא בנו, שנקראת "אמונה". והצורה הזאת היא נקראת ה"אדם" שבנו. ובזה מתחילים להיות דומים, דבוקים בבורא.

לפני זה אנחנו צריכים להאמין ב"אמונת חכמים", שמה שהם אומרים כדאי לנו לקיים, אם אנחנו רוצים להגיע לתכונת האמונה. ואין לנו לסמוך על השכל והרגש שלנו, כי אנחנו אף פעם לא הבנו ולא הרגשנו מה זו אמונה שאנחנו הולכים להשיג, דבקות, חיבור עם הבורא, להידמות לו. אין לנו ברירה, אנחנו בזה כעיוורים צריכים לשמוע בכל וכל בחכמים. ולהשתדל לקבל על עצמנו, ובדיוק לקיים מה שכתוב. ודווקא איפה שאנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך רוצים, שיש לנו דעות משלנו, שם זה מקום העבודה. ואנחנו צריכים לשמוח בזה שאנחנו מגלים התנגדות, ושם דווקא על ידי ההתנגדות אנחנו יכולים להתגבר על עצמנו, ולקיים מה שהם אומרים, לעומת מה שהבהמה שלנו אומרת, וכך נכוון את עצמנו נכון למטרה.

אז צריכים להאמין שיש לנו את כל ההכנות הנכונות מצד הטבע, וטיפול מצד הבורא, והקצב תלוי בנו. לכן הכיוון נקבע, השלבים שאנחנו צריכים לעבור נקבעים, הכול מגיע מתוך שורש הנשמות שלנו, וסוג החיבור בינינו שאנחנו צריכים להשיג. ומה שתלוי בנו זה בעצם כמה שיותר להשקיע את עצמנו בהשגת התכונה הרוחנית הזאת שנקראת "אמונה".

בקטע האחרון שקראנו שמענו שרב"ש דיבר הרבה על העניין של ההסתרה, אז מה הקשר בין אמונה והסתרה?

שדווקא בזכות ההסתרה אנחנו יכולים להגיע לאמונה. אבל הסתרה היא הכרחית.

בהתחלה אנחנו גם לא מבינים איפה כאן ההסתרה, באיזה צורות, באיזה אופן, מה צורת ההסתרה. אחר כך אנחנו מתחילים לגלות את ההסתרות, וצריכים להבין שלהסתרות יש ציור של ההסתרה, והציור הזה מביא אותנו לגילוי. עד שאנחנו לא נגלה את החסרונות באמונה, בגילוי הבורא כדי להשפיע לו, לא כדי למלא את הרגש והשכל שלנו, שעכשיו אני יודע, עכשיו אני מבין, עכשיו אני מרגיש, לא, אלא כדי להשפיע לו. אז אם אני מגלה חיסרון של זה, כבר כך לאט לאט אני מגלה מקום לאמונה.

נקווה שבמשך הפסוקים האלה נתחיל קצת יותר לאתר את העניין.

"חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי."

(בעל הסולם, "סגולת זכירה", כתבי בעל הסולם)

אם אני ראיתי משהו, ואז אני מגיע למישהו ומספר לו את מה שראיתי, משתדל לצייר בו את הציור שאני קיבלתי, אני גורם בזה עוול ממש. קודם כל מי יודע אם ראיתי נכון, כי על ידי הרגש והשכל שלי אני כבר מקלקל את התמונה שראיתי. אנחנו יודעים איך זה קורה במציאות, שכל אחד מתאר לעצמו לפי ההכנות שלו, הכלים שלו, מצב הרוח שלו וכן הלאה. ולכן אסור לנו בחכמת הקבלה למסור את הציורים האלה אחד לשני.

אנחנו לא מדברים אחד עם השני, "אתה יודע אני מרגיש כך וכך", לא. "אני מרגיש", אין דבר כזה, אסור, כי אני נותן לו כבר קלקול. אלא אנחנו צריכים לסייע כל אחד לחברו, שחברו ירגיש את התופעה הזאת ואז יהיו לו דעה ורגש משלו. זה חוק, כלל ברזל מחכמת הקבלה. לכן זה נקרא ש"אסור לגלות מצפוני ליבו".

ולכן אנחנו צריכים לדאוג להביא לחברים כל מיני אמצעים, לעזור, לתמוך, כמו שאנחנו עושים עם הילדים, אבל לא שאנחנו עושים במקום הילד שיעורי בית. אבל בכל מה שמסביב אנחנו חייבים לעזור. על ידי זה אנחנו ממהרים את ההתקדמות שלנו לגילוי הבורא.

לכן כל הנושא להשגת האמונה, את זה הקבוצה צריכה לדאוג לספק לכל אחד ואחד, אבל לא השגת האמונה בעצמה.

איך אפשר לתאר את האמונה מבלי למסור את מה שמרגיש האדם שחווה אותה ?

לא, אני לא מוסר את זה. את זה אי אפשר למסור, ואני לא מנסה. אנחנו משתדלים לארגן תנאים שיהיה לאדם כמה שיותר נוח להשיג את תכונת האמונה, "איש את רעהו יעזרו". נניח שאני ראיתי איזו תמונה, ראיתי את זה בתכונות שלי, נראה לי כך וכך ואני מוסר לך, אז אתה מקולקל פעמיים.

אני מסרתי לך את התמונה שלי, מילאתי לך את הכלים בצורה שלי, גנבתי ממך יכולת לגלות בעצמך. אתה צריך עכשיו לנקות את הכלים שלך ממה שאני נתתי לך ואז להתחיל את העבודה מעצמך בהשגת העניין. אסור לעשות את זה, זה ממש עוול.

אז איך נמנעים מלמסור בטעות תמונה או רגש?

פשוט כי אין לנו, אז אין. אנחנו מדברים רק מבחינה ממשית מה שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני כמו לתמוך, אבל לא שאני ממלא את החבר. אנחנו לא מגלים התפעלות אמיתית מהרוחניות. מדברים על גדלות הבורא, גדלות המורה, גדלות המטרה, אבל לא שאני מדבר מעצמי, למרות שישנה שם ודאי הנגיעה שלי. אין מילים. נמשיך ונראה.

מדובר בקטע שקראנו שחכמים הם כעדים נאמנים מוסרים לנו את אותה מסירה. ויותר מזה, הוא ממשיך ואומר "כשנבין, תהיה חכמתנו כמוהם." אז לכאורה, לחכמים יש את הרשות. לא רק את הרשות, אלא מתואר בקטע שזה מה שהם עושים?

מה הם עושים? מאיפה אתה יודע מה שהם עושים?

מתואר שם שהם מעבירים לנו משהו מסוים שהם כעדים.

לא. אתה יכול לקרוא אלף שנה את הספרים, אתה לא תקבל מהם שום דבר חוץ מהתעוררות, התרוממות, הכוונה, אבל את הצורה עצמה של האמונה הם לא יכולים למסור.  

ומה זה "כשנבין, תהיה חכמתנו כמוהם"?

שנגיע לאותה הצורה כמוהם אז אנחנו ניפגש איתם יחד באותה צורת האמונה. 

אז כן יש כאן מסירה של אותה הצורה שהם ראו.

לא מסירה, אני מגיע לאותו מצב כמוהם. אני מגיע, הם לא מסרו לי. הם מסרו לי רק את היוצרות. 

מה זה "יוצרות"?

נושאים, הכנות, יסודות כדי להשיג. אני קונה לילד שלי תיק, ספרים, כרטיס נסיעה לבית ספר, נותן לו כסף לאוכל, בגדים נכונים ומיוחדים אם הם צריכים, ושולח אותו ללמוד. בקיצור עושה הכול. אני יכול חוץ מזה לעשות עוד משהו? לא. גם שיעורי בית, אם אני יושב לידו בבית ועושה במקומו שיעורי בית מה זה ייתן? איך זה?

זאת אומרת, אנחנו עוזרים אחד לשני, גם המורה כך עושה, גם ההורים כך עושים כלפי הילד, נותנים את כל התנאים שהוא יבצע את התרגילים. לא כך לומדים?    

זה הקשר בין החברים?

כן, זה הקשר בין החברים, "איש את רעהו יעזורו". שיש לנו אפשרות לתת, להקל אחד על השני בהכנה לקניית תכונת האמונה. 

"בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".

[...] אלא שצריכים להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים... ואין דרך אחרת רק אמונת חכמים."

(הרב"ש, "מחלוקת קרח ומשה", כתבי רב"ש ג')

אצלנו אמונת חכמים כוללת אמונת חברים, כי "כל הפוסל במומו פוסל", ובאמת אני צריך להתייחס לחברים כמו לחכמים, כמו לגדולי הדור. במידה שאני משתדל כך לעשות, זה לא חשוב אם יוצא לי או לא, התוצאה לא עלי, יכול להיות שאני משתדל ב-100%, ולא מצליח ב-100%, אז אדרבה, יש לי כלי מאוד חזק, יפה, שלם להשגת תכונת האמונה.

אם נתתי יגיעה ב-100% להרגיש את החברים, אני לא יכול להרגיש, אבל כביכול להרגיש את החברים כגדולי הדור, ואני במקום זה מגלה בי את הצורה שלהם כמו ריקים, פשוטים ואני ממשיך, אז אני בזה מייצב את הכלי לקבלת תכונת האמונה.

מה ההבדל בין אמונת חכמים לאמונה למעלה מהדעת? האם יש אמונה בתוך הדעת?

אמונה בתוך הדעת, אמונת חכמים, זה נקרא שאני חייב לקיים את מה שהם אמרו. כלפי אמונת חכמים, אני מבין מה שני צריך לעשות, כך וכך לעשות, לבצע. מה שאין כן, כלפי אמונה למעלה מהדעת אני לא יודע מה זה. אני מקבל את התכונה הזאת מלמעלה. היא מתלבשת בי, ואז אני מבין מה שקבלתי, מרגיש מה שקבלתי.

אחרי שמשהו מתלבש בי, אני מתחיל לעכל. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". הבורא עושה את המעשה הזה, נותן לי איזו תכונה חדשה, ואני מתחיל להבין ולהרגיש מה זה שעכשיו נעשה בי, משהו חדש.

אמרת עכשיו, שאנחנו צריכים לראות את החברים כגדולי הדור, ולעשות את כל היגיעה גם אם מקבלים אפס אחוז תגובה חיובית? 

אנחנו עושים את התרגילים האלה, זה לא עניין של חברים. אלא אנחנו על ידי זה מכינים את עצמנו לקבלת תכונת האמונה, מתקרבים למושג האמונה. לכן נעשתה שבירה, וכל ההכנה הזאת שבה אנחנו עכשיו נמצאים. 

אז אני עושה פעולות, ואני צריך לשאוף לאיזה מצב אידיאלי. אני כן צריך לשאוף להגיע ולראות אותם כגדולי הדור. אתה כאילו אומר "עזוב את זה, אל תיגע בזה"?

לא, מי אמר?

כך אני שמעתי שאמרת, שגם אם אני מקבל אפס אחוז פידבק, זה לא אומר לי שום דבר. אז בנקודה הזו שאני עושה מאמצים ומקבל אפס אחוז פידבק, מה עלי לעשות הלאה על מנת להמשיך איתם את היגיעה?

להמשיך. אתה צריך להיות מרוצה שאתה גם כן מקבל כזאת תוצאה. למרות שאתה נמצא במאמץ לראות אותם כגדולי הדור, אתה כל הזמן רואה אותם כפשוטים, ריקנים.

אז גמר היגיעה מבחינתי זה לא להגיע למצב שאני רואה אותם כגדולי הדור?

לא, גמר היגיעה זה לקבל את תכונת האמונה. וזה אחר לגמרי. כי לראות את החברים כגדולי הדור, זה בכלים דקבלה אתה משתדל לראות. ותכונת האמונה שאתה תקבל, זה יהיה בלמעלה מהכלים שלך. עוד מעט אנחנו נקרא את זה.

 אם אני מאמין בכל מה שכתוב על ידי החכמים, האם יש כאן נקודת בדיקה שאני עושה את זה בכוונה נכונה?

לא. לכן זה נקרא "אמונת חכמים". אני לא  יודע כמה אני שומע מה שהם אומרים, כמה אני מקיים באמת מה שהם אומרים, ומה אני צריך לקבל תמורת זה, אני לא יודע. אנחנו צריכים להבין, שדווקא העניין הזה של אמונה למעלה מהדעת, כאן אנחנו מבררים את המושג הזה הכי חשוב, הכלי הרוחני שמתלבש בנו. ולכן, כל בניית הכלי הרוחני הוא כמה שאני מסוגל, אני בודק את עצמי עם החברים בקשר בינינו, לפי כל מיני סימנים. אבל באמת, התהליך ברובו הוא כמו שמשתמש בכלי מחורר, מנוקב, ואז עושה ועושה פעולות, ומה התועלת? היגיעה שנותנים. אנחנו לא צריכים לשפוך מים ממקום למקום, לא לעשות את העבודה הזאת, העבודה היא ביגיעה, שאני חוזר ועושה אותו דבר "כמו שור לעול וחמור למשא"^[1]. את זה סופרים. זאת אומרת, בעבודה שלנו ברוחניות שוקלים אותנו לא לפי אותם המושגים שאנחנו בדרך כלל מקבלים את העבודה בעולמנו.

"ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הֵימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והֵימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל - "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות.

ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה [לפי הדרגה שלו], על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת.

כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה. גם זה לא נכון. כי יכול להיות, שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי, איך שהוא רחוק מעבודת הקודש. ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת. ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו, שהוא במצב התרוממות. ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.

ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות.

ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המות.

ומדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להפך.

כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון."

 (בעל הסולם, " אמונת רבו, מהו השיעור ", כתבי בעל הסולם, שמעתי מ')

 אנחנו רואים מכאן עד כמה אנחנו זקוקים לכל ההבחנות שמקבלים על ידי הקבוצה, החברה, החברים, העבודה בעשירייה. כי אם לא הבחנות הללו, אז לא היינו יכולים להתקרב במאומה למושג ה"אמונה". כי איך אנחנו יכולים להעמיד זה על זה שתי הבחנות, שעל פני ההבחנה הגשמית, הבהמית שלי הייתי מעמיד משהו שהוא גם כן גשמי, אבל בכל זאת הוא רוחני ומנוגד לי שזאת החברה, העשירייה, כשני דברים מנוגדים, מלכות וט' ראשונות, אני והקבוצה.

ועד כמה שעובדים בשניהם וכל הזמן מתחילים לקבל הפרעות, התעוררויות, עזרה, נחיצות, אז באמת בזה בונים את הרגשות, המחשבות, החשבונות גם כן. איך יכול להיות זה למעלה מזה, או למטה מזה, או זה במקום זה, או בתמורה. עד שמתחילים להבין שאין ברירה, אנחנו בעצמנו בהמות, חיות, וצריכים לשים על עצמנו קבוצה שהיא תהיה למעלה ממני, מהבהמה שלי.

אז בצורה כזאת אני מתחיל לקבל מושג מה זה "שתי קומות", זה למעלה מזה. למרות שהם מנוגדים זה לזה, אבל אני באמונת חכמים, במה שאני מקבל את ההכוונה מהמורה, את החיזוק מהקבוצה, אני מעלה את הקבוצה למעלה מהבהמה שלי, מהרצון לקבל, מדעתי. וכך אנחנו יכולים לקדם את עצמנו, זה עוד לא כלי רוחני, אבל משהו דומה לזה. ואם הקבוצה, הלימוד, הבורא, המורה, כל מה ששייך להשגה הרוחנית הוא גבוה מהאגו שלי, מהחשבונות שלי, אני והעולם הזה, אז בזה אני כבר מתחיל להיות בבירור נכון של הערכים רוחניים כלפי הגשמיים.

ודאי, למרות שכל זה עדיין משחק ולא אמיתי, אין כאן תכונות רוחניות אמיתיות, וגם עדיין אין תכונות גשמיות אמיתיות זה הכול כהדמיה. לא זה אמיתי ולא זה, לא קליפה ולא קדושה, אלא ככה גשמיות יותר, וגשמיות פחות. אבל כבר בכל זאת נמצאים כמו ילדים שגדלים לדברים חשובים וגדולים לאט לאט.

 האם יש אפשרות לתלמיד לבדוק עד כמה הוא רחוק או קרוב מהעבודה שלנו?

הייתי אומר שהבדיקות הן בכול זאת קיימות, אפילו בסטנדרטים ארציים. כמו שבעל הסולם אומר, שאפילו עשרים ואפילו שלושים שנה אדם צריך להיות בהכנה לכניסה לרוחניות. אז כבר אנחנו מבינים שזה עניין של שנים. זה דבר אחד.

ודבר שני, עד כמה הוא ניכלל בעשירייה, וזה הופך להיות הדמיה של הנשמה. ובאמת הוא מגלה אחר כך בתוך התכונות האלה שמתגלות בחברים, שזה הכלי הרוחני שלו. והוא בעצמו רק צריך לצמצם את עצמו, לעשות את עצמו כל הזמן לאפס יותר ויותר, ואותם יותר גדולים ולהידבק בהם. ואז יש לו כבר את הכלי, ובמידות כאלה הוא יכול. אז הזמן, מידת צמצום עצמו, השייכות לעשירייה, מסירות הנפש, ופחות או יותר בזה, יש בהם הרבה הבחנות, אבל זה בעצם הכול. ועד כמה שהוא עובד עם העשירייה יחד. זאת אומרת, את המבנה הוא סידר נניח לעת עתה, ועד כמה שהוא עובד עכשיו על האיחוד. איך לסדר את הכול במצב שכול אחד הוא גורם לכול הקבוצה, למרות שכול אחד מנוגד לשני, למעלה מהניגוד הוא יהיה מחובר לשני. שאנחנו שמחים בזה שאנחנו שונאים זה את זה, ויכולים למעלה מהשנאה להתחבק בכמה שהלב פתוח. צריכים להשתדל לבנות כאלה מצבים.

סדנה

 תתארו לעצמכם איך אנחנו מגלים שנאה זה לזה, ובאיזה מובן אנחנו מגלים שנאה, ואיזה סוג של אהבה אנחנו משתדלים לגלות למעלה מהשנאה? 

*

 "...לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.

מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו. ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה]. לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה."

 (בעל הסולם, " מהו קטנות וגדלות באמונה ", כתבי בעל הסולם, שמעתי מ"א)

 כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו לא באים לאיזו השלמה, אלא דווקא לפירוק, לפירוד, לניגוד, ולא יכולים לסדר את כל מה שקורה לנו, ולא ליישב את הקושיות, ושום דבר לא מסתדר. דווקא ההיפך, עד שאנחנו זקוקים ממש שיבוא אור האמונה, ולא שהוא יבוא ויסדר לנו את הכלים וייתן לנו רוגע, נוחות וטוב והרגשה נעימה וטובה, אבל אנחנו לא מבקשים את זה. אלא על פני כל הבעיות, האי סדר, הבלבול, אי ההצלחה, אנחנו רוצים רק דבר אחד, שתהיה בנו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. לא מפני שאז אנחנו מעלים את עצמנו, אלא שאנחנו רוצים להיות למעלה מהבהמיות שלנו.

הנטייה הזאת היא מגיעה על ידי המאור המחזיר למוטב ולאט לאט היא מצטיירת בנו. למרות שאני כאילו יכול לקבל הכול בכלים דקבלה, וליישב את הבעיות והקושיות, אני בשום פנים ואופן לא רוצה, נזהר מאד, מפחד להיות חכם מכול אדם, מוצלח מכול אדם, ולא בזה אני רואה את ההצלחה שלי. אלא להידמות לבורא ללא שום שכל ודעת, זה נקרא לרצות אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, שבין הצד הטוב לבין מצד הרע, משני הצדדים הוא מבקש את האמת, ואז מגלה שהוא צריך לאור האמונה ומקבל את זה.

צריכים כל פעם לבדוק, ולבקר את עצמו. עד כמה שאני מודע לזה שאני הולך לתכונות שהם למעלה מכול מה שיש לנו בעולם הזה, לא לפי הערכים הנוכחיים, לא לפי הצורות שאני שואל, שוקל ומקבל. אלה הבחנות חדשות שהן לא נמצאות בי, שאני נהנה מזה שאני מצטמצם. עד כמה שאני אפס יותר גדול יש לי מתוך זה הנאה. למה? כי אני מקבל את ההכוונה הזאת מהמאור המחזיר למוטב. איך אני מצפה שכך זה יהיה? על ידי המאמץ שלי עם החברים. כמה שאני בתוך הדעת, בתוך הכלים שלי רוצה בכול זאת להעמיד אותם מעלי, אז לפי זה פועל עלי המאור המחזיר למוטב וכן מביא לי לאט לאט הכנה להתלבשות האמונה בי. זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'". כאן אין לנו איך לתאר מראש את המושג הזה.

"צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל," כי אין לו עדיין את הדמות הפנימית הזאת בו, הוא עדיין לא מגלה מה זה נקרא שיהיה כבורא. שלמעלה מכל החשבונות הארציים שלו, מתגלה בו קשר אחר בין החלקים שבו. יש קשרים שהם לפי העולם הזה ומתחילים להצטייד בו, להצטייר בו קשרים של העולם הרוחני. "היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות."  אבל יש כבר כבדות, שהוא מרגיש שצריך להיות, ואז אני אעבוד בדמות הבורא למעלה מדמותי שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

"מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'." 

 (בעל הסולם, " מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה ", כתבי בעל הסולם, שמעתי ד)

  לדמות ה' שמתלבשת בו, בתוך הכלים שלו, בקשרים החדשים, בתכונות החדשות, בתוכנה החדשה, ערכים חדשים. לזה צריכים להשתוקק להגיע, זה נקרא "ועשיתם אותי".

 האם אמונה זה "חפץ חסד"?

אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. יכולים כך להתחיל לשאול אלף שאלות על זה, זה רק יבלבל אותנו.

 אתה מדבר על דמות הבורא שנמצאת בי. האם היא נמצאת בי גם עכשיו לפני שאני מגלה אותה?

אנחנו מדברים על מה שקורה. אם אדם משיג, אם הוא כבר סידר את הכלים שלו כך שהם מסודרים לפי הה-ו-י-ה, אפילו הה-ו-י-ה הקטנה ביותר, זה נקרא "ויהי שם ה' עליך", אז אתה כבר נמצא בדרגת האמונה, אולי אפילו "אמונה שלמה". זה לפי תיקון הכלים. זה שאתה אומר, האם זה קורה בי או לא, אז האם אני אגיד לך או שאתה צריך לגלות ולהבין ולדעת?

 אני שם את הדגש על המילה "מגלה", כי זה כבר קיים.

מגלה בצורה הרבה יותר ברורה ועוצמתית ממה שאנחנו מגלים את עצמנו קיימים בעולם המדומה הזה.

 בוא נצא מתוך הנחה שאני מגלה את הבורא שבי ואני צריך להעצים את דמות הבורא מעל הדמות שלי.

כן.

יש לי אפשרות לעשות את זה או שהרצון לקבל לא ייתן?

בזה שהרצון לקבל לא נותן, בזה הוא עוזר לך בדיוק לייצב את הדברים האלה נכון. באיזו עבודה אתה לא רואה התנגדות? אבל ההתנגדות הזאת היא בדיוק מכוונת אותך לעשות את העבודה בצורה נכונה.

 התנגדות של הרצון לקבל?

כן, בעבודה הרוחנית התנגדות, הפרעות, הן לא הפרעות, זה עזר כנגדו". שאתה לא יודע, לא מבין, לא מרגיש, ואז על ידי ההפרעות האלה אתה מכוון את עצמך יותר ויותר נכון. בתנאי שאתה נותן יגיעה, בתנאי שאתה מצטייד בכל מיני כוחות ואמצעים.

 איך ההפרעות מספרות לי על הכיוון הנכון?

אלא על ידי מה? איך יכולים לתת לך עצה ישירה, נכונה, אם אתה כולך נמצא בתכונות ההפוכות? אז הפוך על הפוך יוצא אמת וישר. אני צריך לבלבל את האגו שלך שהוא הפוך מהאמת וכשאני מבלבל אותו אז אני מכוון אותו לאמת, ואז הוא מתקדם לאמת למרות שלא יודע ולא מבין.

 יש איזו אמרה שאומרים שדעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, אז אם אתה רוצה לדעת דעת תורה, תשאל את בעל הבית ותעשה הפוך. זה מה שעושים.

זה לא בדיוק. מה בעל הבית יכול להגיד לך? אפילו ההיפך מהתורה אין לו. אנחנו מדברים על בעלי בתים אחרים, צריכים לפרש. החכמים לא מדברים על בעלי בתים שהם סתם כך לומדי תורה, הם מדברים על דרגות, "בעל הבית" זה דרגה.

 בעניין הרצון לקבל הוא בעל הבית, איך הוא מכוון אותי? איך ההפרעות מכוונות אותי? איזה חץ הן נותנות לי, איזה סימן?

זה שאני לא מצליח, מתייבש, מתייאש מהעבודה שלי, זה מסביר לי את האפסיות ברצון לקבל ובכוחות האגואיסטיים שלי. זה דבר אחד.

 ודמות הבורא שבי לא מכוונת?

איזו דמות הבורא יש בך?

 מדובר כאן שצריכים לגלות את דמות הבורא שבי.

אז מה, היא כבר נמצאת בך?

 זאת השאלה הראשונה הייתה.

על דמות הבורא אין שאלה, דמות הבורא זאת ה-ו-י-ה. ה-ו-י-ה זאת אומרת שאתה חיברת את הכלים של העשירייה בך והם מחוברים נכון על ידי מאור המחזיר למוטב, ובזה שהם מחוברים נכון אתה כבר יכול להפעיל אותם בפעולות באמונה למעלה מהדעת, ובצורה כזו לעבוד. את זה כבר יש לך? מה אתה מדמיין? אתה צריך לכתוב רומנים או סרטים.

 יש לנו כמה שאלות לגבי עבודה בעשיריות. מה הדבר הטוב יותר שאני יכול לעשות למען החברים כדי שהם ירכשו את תכונת האמונה? ואיך לעבוד בעשירייה בצורה נכונה על גדלות הבורא?

כתוב שהעבודה שלנו היא "כשור לעול וכחמור למשא". זאת אומרת, אני לוקח את מה שאומר לי המורה, זה נקרא להאמין בגדלות המורה, אני לוקח את מה שאומרים לי חכמים, זה נקרא להאמין בגדלות הבורא ובאמונת חכמים, ואני מממש את זה בקבוצה, בדוגמה בולטת לעיני כולם. אני נותן להם דוגמה שכך אני עושה בדיוק בצורה המדויקת ביותר, כך כתוב וכך אני עושה. ואז "איש את רעהו יעזורו", בצורה כזאת אני נותן להם דוגמה. אם כך נעבוד כולנו, אז אנחנו בזה דרך החברים כל אחד יעורר את עצמו ונתקדם מהר.

אצלנו זה לא רק בעשירייה, אלא כל עשירייה מחויבת להציג את עצמה כלפי יתר העשיריות. אנחנו עוד לא עבדנו על זה מספיק, צריכים לעבוד, אחרת עוד מעט זה יהיה לנו לפגם, לכן כל עשירייה חייבת להציג את עצמה, לא לשבת כאן או לשבת שם. אני שמח לשמוע שאתם עשיתם כאן משהו משותף בשבת. זה טוב מאוד בצורה כזאת, אנחנו צריכים ללכת על זה, וכך עם כל הקבוצות שבעולם.

אני שמח שהיום מוסקבה היא הקבוצה התורנית, וכך ניתן לכל הקבוצות, אפילו לאלה שנמצאים ביניהם בקשר ווירטואלי. אם הם מכירים בקשר ביניהם והם כקבוצה, כמו שאנחנו רואים עכשיו במסך שלנו, אז ניתן גם להם כך לנהל אותנו בימים הקרובים, צריכים לארגן את זה.

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

 (בעל הסולם, " כעומד בפני מלך" , כתבי בעל הסולם, שמעתי רי"א)

 "אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות." זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בשתי מערכות, או מערכת העולם הזה, שאני מתאר את עצמי הנמצא בעולם הזה. בצורה טבעית כך זה מסודר במוח ובלב שלי, בשתי מערכות שאני כך נמצא באיזה מצב. או שאני יכול לתאר את עצמי שנמצא במערכת אחרת לגמרי, ששם שליטת הכוח העליון, והיא מתנהלת לפי חוקים אחרים. ואני צריך שהשתדל בכוח ממש להתכלל באותה המערכת האמתית.

"וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו," הרגשה, הרגשת המערכת העליונה שבה אני נמצא, "לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

הוא נותן עצה כזאת. יש את הגשמיות ויש את הרוחניות, ואדם צריך להעמיד כל הזמן את שלו מול המלך, ובזה הוא אומר כך, "שזה שלמות האהבה והיראה". על איזה חיסרון הוא בדיוק מדבר?

 לאמונה וליראה.

 כך פשוט להתייחס.

שכל הזמן יחסר לי.

 שכל הזמן יחסר לי כך להתייחס, כך להעמיד את עצמי, בכזה יחס?

כן.

 הוא כותב פה ש"אמונה" נקרא "שעומד בפני מלך".

אמונה זאת הרגשה, הרגשה. זה לא "אני מאמין שיש שם איזו קובייה בחלל והיא משפיעה עלינו". אין דבר כזה. אמונה זאת הרגשה, ממש הרגשה באיברים. צריכים להגיע לזה. למה זה נקרא "למעלה מהדעת"? כי זה למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל, אלא ברצון להשפיע.

 מה הפעולה פה ב"נקרא שעומד בפני מלך"?

כשאני נמצא בפעולת ההשפעה כלפי המלך, במידה הזאת אני מרגיש את עצמי שעומד מולו. לא נגדו, אלא לפניו. זאת אומרת, מוכן להשפיע. רוצה לממש.

 אבל מה הוא רוצה לממש לפני המלך?

השפעה, למלא רצון המלך.

 איפה מקום התפילה, מה התפילה?

התפילה, שתהיה לי אפשרות להשפיע למלך ולהרגיש שאני עושה לו נחת רוח. אפילו מהשאלה עצמה אני לא דורש תשובה, אני דורש רק דבר אחד, שאני בפנייתי למלך אגרום לו נחת רוח. כי אם אני שואל אותו, אז אני רוצה למלא את עצמי. אני לא שואל אותו בכלום. אני יכול לשאול רק "איך לעשות לך נחת רוח?" שזה בעצם שוב אליו. אבל חוץ מזה, עם שום דבר לא פונים למלך.

 כתוב פה ש"צריך להיזהר מכל דבר גשמי שהוא מקבל תענוג, כדי שלא יבטל את החיסרון שלו". כי כל רגע שאדם מקבל תענוג, זה כאילו מוחק את החיסרון שלו. איך להיזהר?

לא, לא נכון, אני חי בעולם הזה וממשיך לחיות, והעולם הזה הוא מאוד חשוב לי, שמתוכו, דווקא מתוכו, אני כל פעם יכול לעלות לעשיית נחת רוח לבורא בצורה חדשה יותר גדולה. אז העולם הזה הוא לא מורגש אצלי כמו שהיה מורגש קודם, אלא מורגש רק בגישה הזאת, איך מתוך זה שאני קיים, אני יכול כל פעם לחשוב עוד על עשיית נחת רוח, דרך קבוצה לבורא.

העולם הזה זה קיום בסיסי, שבצורה כזאת אנחנו יכולים להתייחס לרוחניות.

אז למה הוא מתכוון שצריך להיזהר? ממה צריך להיזהר?

שחוץ מהגישה הזאת לא תהיה לי שום גישה לעולם הזה. אבל זה לא נקרא שאני נכנס להיות "סגפן", שאני סוגר את עצמי מכל התענוגים והכול. לא, אני פותח את עצמי ליהנות מהעולם הזה כאמצעי להנות לבורא, ואז העולם הזה הוא הופך להיות רוחני, כמו העולם הרוחני.

נניח שאני פתאום מוצא שאני יכול לקנות צעצועים באיזו חנות, ובזה לשמח את התינוק שלי, את הילד שלי. אז החנות הופכת להיות בשבילי מאוד חשובה, שעל ידה אני יכול לשמח לתינוק. אז זה העולם הזה.

אם החבר נוסע לטיול, אז הוא יכול מאוד ליהנות מזה, וגם להנות לבורא.

גם נכון. גם נכון. כל הדברים הם לא אסורים, רק לצרף אותם למטרה. שום דבר לא אסור. מה זאת אומרת? בטח שלא. אני זוכר אותי ואת הרב"ש יושבים ואוכלים יחד בטבריה, ואז הוא אומר, "מה שלא תגיד, אולגה יודעת לבשל", כך בטעם. רגע לפני זה דיברנו על כל מיני דברים. אחד לא שייך לשני ממש. מה זה לא שייך? שייך, אבל ממש באותה רמה. אני אומר לך, אין שום בעיה, רק כוונה. שום דבר לא נברא סתם, ושום דבר לא נעלם, אלא ההיפך, נעשה בולט עוד יותר.

רב אמר, שאמונה זו הרגשה.

לא, זו לא סתם הרגשה. איפה היא מופיעה? בהרגשה שלנו. בכלים של הרגשה. לא בשכל, אלא ברגש.

אז זה דבר נרכש, או שזה דבר שלמעשה האור המחזיר למוטב צריך לתבוע את זה בי?

ודאי. "האמונה" זה נקרא, תכונות הבורא שמתלבשות בי, ואני נעשה בזה כבורא. שהרצון לקבל שלי מתחיל להיות מתוכנת כמו הבורא. כמו, כך הוא עובד, ממש. נכנסת תוכנת ההשפעה לתוך הרצון לקבל שלי, וברוך ה' הוא שבור כולו, רקוב כולו לחלקים, חלקים, חלקים, חלקים, והתוכנה הזאת מתחילה לחבר בין החלקים האלה בצורה כזאת, שהם מתחילים לפעול כמו הבורא.

ואז אותו חלק הרצון לקבל שהוא מקבל מבנה כזה נקרא "אמונה". התכונה הזאת שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל הזה שכך הוא מסודר בפנים, אני קורא לתוכנה הזאת "אמונה". את הפעולות שלו שהוא מכין ומבצע, אני קורא "פעולות האמונה".

 איך זה נמצא, איך זה מתלבש ופועל בי? מתוך זה שזה מתלבש על הרצון לקבל שלי. הרצון לקבל שלי הוא ניטראלי. בורא יכול מלכתחילה לבנות אותו על מנת להשפיע, במקום על מנת לקבל. אבל בכוונה יש בנו על מנת לקבל, ועל מנת לקבל הזה נשאר כשמאל, ואנחנו בונים על פניו את הימין שזה נקרא "על מנת להשפיע".

 אז "על כל פשעים תכסה אהבה", ובצורה כזאת אנחנו דווקא יכולים לכוון את עצמנו ולהנהיג את המציאות בשתי מושכות. בלי הקליפה, בלי הרצון לקבל על מנת לקבל, בלי ההתנגדות, לא יהיו לי גבולות. אני לא אוכל לשלוט במערכת. לכן זה צריך להיות "אמונה למעלה מהדעת". שני כוחות.

זאת אומרת, אני לא יכול לייצר אמונה אלא רק למעלה מהדעת. אין אמונה בתוך הדעת.

לא.

 רק למעלה מהדעת אני יכול להגיע לאמונה.

כן. נגיע.

מה זה ליהנות בעולם שלנו למען הבורא?

ליהנות בעולם שלנו למען הבורא, זה ליהנות מכל דבר חוץ מדברים האסורים שאי אפשר לבצע אותם בליהנות לבורא, ובתורה הם מוגדרים. רק צריכים ללמוד מה זה ברוחניות, אבל אין הבדל בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, העליון. האדם שנמצא ברוחניות, בתכונות רוחניות, גם בעולם הזה הוא מבצע פעולות רוחניות. ולא יכול להיות שהוא חי בשני עולמות, אין דבר כזה, שני עולמות.

הגשמיות גם לא קיימת, היא כך נראית לנו שקיימת, אבל בעצם זו אותה מערכת. איפה הגשמיות? זו אותה מערכת שמתגלה בצורה יותר עמוקה, שנקראת רוחניות. ואז קיימות שתי מערכות כאחת יחד. בצורה מוגבלת יחסית, זה בסולם המדרגות, וכנראה שבסוף המדרגות כבר בצורה בלתי מוגבלת.

אבל אין התנגשות בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, אלא בהרגשת הכלי והאור שממלא אותו. שהכלי של העולם הזה מתראה לנו כגוף שלנו, שכך זה נראה לנו, כלפי החושים שלנו, שאנחנו קיימים בתוך עשר ספירות שהן כאילו גוף פיסיולוגי, בשר, ורוחני זה רצון. אבל הבשר הזה הוא גם רצון.

על איזה סוג יגיעה מדובר, אם כשאני רוכש את האמונה אני רוכש בזה את הטבע השני, את אותו הכוח האמיתי שמחזיק אותי מעל הטבע שלי?

במאמצים שלי להעלות את הקבוצה למעלה מ"האני" שלי, אני מעמיד את האמונה למעלה מדעתי, וכך מתקדם. אז כל העבודה שלנו היא בלשרת את החברים ולשרת את הקבוצה, בלהידמות לבורא, לעומת זה שאני המשרת ועושה את עצמי לאפס.

"באמונה, יש להבחין ג' הבחנות,

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת," זאת אומרת לא בודק, בשבילו זה 100%, כאילו בדק ועוד מראש מבטל את כל הספקות, אין שום בעיה.  "כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד." אין לו יצר הרע בוא נגיד. "אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה."

(הרב"ש, "מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

האם האמונה היא תכונה שמבצעים אותה בכוח, במאמץ? האם היא תכונה "קשוחה" כזאת?

כנראה שכן אם רוצים לבצע. כי זה נגד השכל, נגד הדעת, נגד ההיגיון, נגד הכול. זה בכל זאת חשבון, זה לא שאני סתם אומר. נניח החבר החזיר לי 10% ממה שהיה חייב להחזיר. קודם עשה איתי תרגילים, החזיר החזיר החזיר, ופתאום, הוא חשב שאני כבר רגיל ואני לא סופר ושם בכיס וזהו, וכאן הוא טעה, אני פתאום ספרתי, כשכבר לא הייתי רגיל לספור. למה ספרתי? כי אני רוצה להגיע לאמונה למעלה מהדעת.

אז מה עלי לעשות? לספור קודם כל. בטוח, כמה פעמים, כדי לא לטעות. אני שואל גם אותו, האם זה נכון או לא נכון, החזרת לי אלף דולר? כאן בינתיים נמצאים נגיד שלושים דולר. הוא אומר, בטח החזרתי לך אלף דולר. מסתכל עלי בעיניים שלו, במבט נקי, יפה.

מה אני עושה בנידון? הולך לעורך דין?

אני הולך ואומר לו, "אין, לא החזרת, יש רק שלושים דולר, לא אלף".

כן.

 או שאני הולך למעלה מהדעת, כמו שרב"ש כותב.

זאת אומרת הכול תלוי בחשיבות המטרה. איך אני משתמש בחבר כדי להשיג את המטרה. אם אני רוצה להשיג את המטרה, אז החבר שלי הוא כהמטרה, אז היחסים בינינו צריכים להיות רוחניים. רוחניים זה שאני רוצה מהיחס שלי אליו ללמוד מה זה נקרא רוחניות, שרוחניות היא למעלה מהשכל והרגש שלי. אז פתאום יש לי כאן הזדמנות, הבורא סידר לי את החבר הרמאי כחבר, ואני צריך עכשיו לקבל אותו כצדיק. על זה כתוב, "עיניים להם ולא יראו".

אז מה אני עושה? אני מקבל ב-100% את התשובה הזאת. זאת אומרת, זה לא שנניח יש שם אלף דולר ולא שלושים, אלא באמת יש שם אלף, ממש. אלא הבעיה שלי, שאני עדיין נמצא בכלים דקבלה שלי ולכן אני לא רואה את זה, "עיניים להם ולא יראו". אבל אני רוצה להגיע למצב, למדרגה, שאני רואה את זה כאלף. ממש כך.

כמו אותה דוגמה של מוטל מצ'רנובל. כשיצאו החסידים לקבל אותו כשהגיע אליהם, הוא שאל אותם, האם אתם מאמינים במורה שלכם ב-100%? הם שתקו, אז הוא נתן להם דוגמה. ישבנו אצל הבעל שם טוב במוצאי שבת, והבעל שם טוב אמר לי, "לך תקנה משקה דבש", אז עשו אלכוהול כזה מדבש. אז הוא אומר, ודאי שאנחנו כולנו עניים, וחוץ מזה זה מוצאי שבת, והכול נתנו לשבת כדי לעשות יחד שבת. אבל הכנסתי יד לכיס, זאת אומרת בלי לחשוב, הבעל שם טוב חושב, אני מבצע, הכנסתי יד לכיס והוצאתי משם מטבע זהב ונתתי לקניית המשקה.

 דרגה גבוהה.

דרגה גבוהה מאוד, כן. זה כבר התגשמות הרוחניות.

מה אנחנו רואים כאן? שלקבל דעתו של השני למעלה מהדעת זה לא נקרא לבטל את דעתי, אלא זה קיים וזה קיים. ואז אני מגלה כל פעם שאתה מחזיר לי פחות ופחות ואני מקבל את זה כאילו אתה משלים לי את הכול. וזו הבעיה, שבעיניים גשמיות רואים יותר גרוע, בעיניים רוחניות רואים יותר שלם.

אנחנו רוצים לשאול חברים מעשירייה 3 מקייב, שאנחנו רוצים לשמוע אותם עכשיו.

בואו נשמע. קייב, בבקשה.

חברים עליונים שלנו, התכוננו לתורנות הזאת, עכשיו לקחתי את המיקרופון, אני רואה שלא נותר מה להגיד. רק התמיכה הזאת שאנחנו יכולים להעביר לכם, אחד לשני. זכינו בזה שהנושא שלנו, אמונה, אמונה בכך שאנחנו יכולים ממש לחיות בעזרת האור. זו תכונה מיוחדת. עד כמה שנוכל להתבטל אחד בפני השני, במידה הזאת נוכל להוציא את כולנו מהאגו ולחיות באמונה.

זאת תכונה שהיא תכונת הבורא. לחיים.

זאת אומרת, תכונת האמונה זה כמו דעת, זה רק נקרא למעלה מהדעת מפני שזה למעלה מדעתי הגשמית, אבל זו דעתי הרוחנית, ואני רוכש ועובד איתה בצורה ריאלית.

האם אפשר לעשות כאלו תרגילים בקבוצה, עם אלף דולר, כמו שאמרת?

בקבוצה בשום פנים ואופן לא לעשות תרגילים כאלו עם חפצים גשמיים בין החברים. לא. כי אנחנו עדיין לא נקיים בכוח הרוחני ולכן אנחנו נופלים, ואז מתחילים חשבונות אחרים לגמרי, אנחנו יודעים, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". ולכן אנחנו, אסור לנו לעשות תרגילים שיכולים לגרום לנו נפילה רוחנית, אלא רק עליות. ולכן בשום צורה, אם אני צריך לעזור לחבר זה דרך הקבוצה, לא אישית אחד לשני.

ותרגילים כאלה עם כסף או עם עזרה אפילו אחרת, לא כדאי לנו לעשות במיוחד, אחד כלפי השני. אלא קבוצה כלפי איזה חבר, אם הוא זקוק, איכשהו, אבל לא אחד כלפי השני.

נעזוב את כל הדברים הגשמיים, אבל מתוך הדוגמה של אלף דולר יוצא שאני מודה לבורא על כך שדרך החברים הוא נותן אפשרות להידבק בו. האם זה כך?

נכון, אלא בשביל מה אנחנו צריכים את החברים, את העולם הזה, זה הכול מדומה, זה נדמה לי שכל החברים הם התכונות שלי. תשע ראשונות, כל העולם זה ט' ראשונות ואני, זה המלכות שלי. וכל העולם זה הפרצוף שלי, הפרצוף של הנשמה שלי. ודאי שאני מודה לבורא שברא הכול בשבילי. "בשבילי נברא העולם".

היינו רוצים לבאר מתוך ציטוט מס' 7, אנחנו ניתן את הכיוון שלנו למשך היום, התרגיל היומי שלנו. כאן כותב בעל הסולם שאסור לנו לחשוב על דבר אחר מלבד השכר העיקרי עבור העבודה שלנו, וזה האמונה בה'. והשאלה, לרצות לקבל שכר, איך זה משתמע יחד עם זה שאנחנו אומרים שאתה צריך להשפיע?

השכר זה תכונת ההשפעה. זה השכר. וודאי שלשכר הזה אני משתוקק ואני בודק ואני סופר כמה כוחות השפעה אני קיבלתי, כדי שאני אוכל לבצע את זה. ודאי. מה, אני עובד בלי שכר? אני עובד עבור השכר. איזה שכר? שתהיה לי אפשרות להשפיע. רק תבינו מה נמצא בתוך המילים האלו.

אני עובד כדי לקבל שכר. השכר שלי הוא כוח ההשפעה, כוח האהבה, שאני יכול בזה לעבוד גם בכלים דהשפעה שלי, גם בכלים דקבלה שלי. ואני עובד. וזה השכר. ובזה אני לעצמי לא מקבל כלום, לכן זה נקרא "לא על מנת לקבל פרס". אבל אני דורש, ממש דורש, בוכה ודורש, פונה דרך הקבוצה לבורא, יחד כולם, ממש בצורה שאנחנו מחייבים אותו, "נצחוני בני", שייתן לנו כוח השפעה, כוח אמונה. יש "אמונה" ויש "אמונה שלמה". אור חסדים זה אמונה, ואור חסדים בהארת חכמה זה אמונה שלמה.

אמונה זה מה שמתרחש בתוך הכלי של על מנת להשפיע. קטנות, זה נקרא כלי של אמונה. גדלות זה כבר אמונה גדולה, שלמה. אור חסדים זה נקרא אור של אמונה. אור חכמה זה אור של ידיעה.

"העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.

וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.

אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.

ובהאמור יש לפרש "דור הולך ודור בא", שזה ענין עליות וירידות, שפירושו "דור הולך" היינו, שמצב העליה נסתלק ממנו, "ודור בא" זהו שבאה לו עליה אחרת. וזה הוא בלי סוף. אולם "והארץ לעולם עומדת". מה שאין כן הארץ, שהיא בחינת עפר, שהאדם מרגיש שהוא מונח בארץ, שאין מצב יותר תחתון מכפי שהוא נמצא שם, אם האדם עובד בבחינת הארץ, היינו אפילו בבחינת עפר הוא מסכים לעבוד, זהו "לעולם עומדת", שאין לו שום נפילה, היות שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ."

 (הרב"ש, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

[1] "כשור לעול וכחמור למשאוי" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף ה', ב' גמרא)

שיעור 2    13.11.2016

 אנחנו כבר דיברנו מה זה אמונה. זו תכונת הבורא שמתלבשת בתוך הנברא. ממש נס שזה מתלבש בנו. יכול להתלבש לפי מידת הצורך בזה, עד כמה אני מוכן להתעלות למעלה מהטבע שלי, להשתמש בו כדי לחזק ולבנות את האמונה בי שהיא כולה בנויה על פני הרצונות המקולקלים שאיתם אני נולד ושמתפתחים בי, ואז כל תכונת האמונה זה התלבשות האור העליון שמתלבש בכלים, שמתקן אותם מהשבירה, שמסדר אותם בהתקשרות מסוימת שכך אנחנו אז מגיעים להידמות לבורא.

תכונה מאוד מיוחדת, הופעתה באדם נקראת "נס". ואנחנו צריכים לרכוש רמ"ח דרגות באמונה ועוד שס"ה דרגות באמונה שלמה, בסך הכול תרי"ג דרגות עד שאנחנו מגיעים לאמונה חלוטה, לאהבה. התכונות להשפיע על מנת להשפיע זה רמ"ח, תכונות לקבל על מנת להשפיע זה שס"ה, או אהבה. כך אנחנו בונים את עצמנו. לכן לפני שאנחנו מקבלים את תכונת ההשפעה אנחנו לא יודעים מה זה. אלא "טעמו וראו כי טוב ה'", כך זה מתפשט בנו אז יודעים על מה מדובר.

אנחנו ממשיכים באותה מתכונת כמו שהייתה לנו בשני שיעורים הקודמים. קבוצת מוסקבה היום מובילה ואנחנו שמחים מאוד שהם עשו את ההכנה שלהם כל כך בנאמנות וטוב.

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".

והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'".

כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה."

(בעל הסולם, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה", כתבי בעל הסולם, שמעתי ט"ז)

למה ללכת נגד הדעת לא נקרא "ראייה"? אם אדם מרגיש את האגו שלו והולך מעליו.

לא. אנחנו כשרוכשים את תכונת ההשפעה, תכונת האמונה, אנחנו דורשים דעת וראייה ושֶכֶל ורואים מסוף העולם ועד סופו. אנחנו הופכים להיות כמו הבורא, בצורות, לעת עתה מוגבלות, אבל בסופו של דבר אנחנו מתרחבים ונעשים כמוהו. זאת אומרת זה לא שאנחנו ללא דעת ומתפתחים, וללא שכל וללא הרגשה, ההיפך, רק אז אנחנו מבינים ומרגישים וצופים בראייה האמיתית, בכלים אמיתיים, שרואים את כל הסיבות, כל התוצאות, בכל העולמות, מאיפה זה בא, למעלה מזמן ומקום, זה גילוי שאנחנו לא יכולים לתאר אותו היום. אבל זה נקרא למעלה מהדעת הגשמי, הבהמי, שהוא כולו עובד בעל מנת לקבל. זאת אומרת סגנון התפיסה הוא על מנת לקבל במקום סגנון התפיסה על מנת להשפיע, זה הבדל. אותו אנחנו לא יכולים עכשיו להבין, מה השוני ביניהם, כי אין לי הדגמה כזאת.

אני מדבר על מצב לפני שאדם רוכש את האמונה.

אז הוא לא יודע מה זה.

בעבודה בקבוצה אדם מרגיש כאילו את האגו שלו והוא יודע שהוא צריך ללכת כנגדו.

בסדר, כנגדו עדיין זה לא נקרא למעלה ממנו, כי בכל זאת החשבונות שלו הם לעצמו.

חשבונות לעצמו זה חוסר ראייה?

חשבונות לעצמו זה נקרא "בתוך הדעת". אני עכשיו מתגבר על עצמי להביא לך מתנות. ומתגבר על עצמי לעשות יפה, טוב, למישהו אחר, שבעצם אני מרגיש שבא לי לדחות אותו, ועוד כל מיני דברים. בא לי לישון במקום ללמוד, בא לי לנוח במקום לעבוד, וכן הלאה, אני מתגבר על זה. למה אני מתגבר? אתה יכול להגיד "למעלה מהדעת אתה מתגבר". אז אני אומר לך, "זה שקר". למה אתה מתגבר? כדי להרוויח. אהה, אתה רוצה לראות את הבורא, להרגיש אותו, לא להפסיד את החיים שלך סתם כך, יש לך חשבון. איך אתה רואה את זה? פשוט מאוד, כי אתה מצטער שהזמן עובר ואתה לא מרוויח כלום.

זה נכון או לא? נכון. אז זה נקרא שאתה מתגבר, על מה אתה מתגבר? אתה עושה חשבון מה יותר ומה פחות, וודאי שאתה רוצה יותר. זאת אומרת זה לא נקרא "אמונה למעלה מהדעת", זה "בתוך הדעת", רק חשבון יותר רחב. יש כאלה שעושים חשבון " אני הרווחתי, סגרתי את החשבון, גומר את החודש, מספיק לי, עזוב אותי, יש כדורגל, פחית בירה, מספיק". יש כאלה שאומרים "לא, אני רוצה קצת יותר את זה וזה וזה". כמה שמרחיב דעת מרחיב מכאוב. אבל זה עדיין בתוך הדעת. למעלה מהדעת אתה מקבל רק מהשמיים, אין לך שום נגיעה בזה.

על מה בדיוק צריך להצטער שזה המצב? כי אלה הכלים שלנו, הם מרגישים את האגו ויודעים שצריך ללכת מעליו, על מה להצטער?

מי יודע שצריך ללכת מעליו, ומי מסוגל?

מרגישים שהקבוצה מעמידה מולנו מראה.

הקבוצה מביאה לי את המאור המחזיר למוטב. לאט לאט על ידי השפעתו עלי פתאום קורה לי נס, נס, שאני לא יכול לסייע לזה חוץ מזה שאני עושה, אני עושה. כמו תינוק, הוא יודע למה הוא גדל? לא יודע, אלא הטבע מחייב אותו כך. כך אני על ידי הקבוצה. אם אני מבטל את עצמי, הקבוצה זה כמו הטבע שפועל על התינוק ומגדל אותו, כך אני מבטל את עצמי כלפי הקבוצה, ואז הקבוצה, כמו הטבע, פועלת עלי ומביאה אותי לרוחניות.

זאת אומרת איזו כוונה צריכה להיות כאן, להתבטל לכוח העליון שיעשה עלי את הניתוח הזה, את ההשתלה הזאת. ומה הוא עושה? אני לא יודע. באיזה צורה? לא יודע. מה עלי לעשות? לקבל על עצמי הרדמה, לא להפריע, להתבטל. ממש אנחנו עושים את זה כמו תינוק שגדל בכוחות הטבע. הטבע שלנו זו הקבוצה, במידה שאני יודע, משתדל, אני לא יודע אבל משתדל, מתאמץ לבטל את עצמי כלפיה, היא הופכת להיות רחם ופועלת עלי ומסדרת הכול.

"ענין בטחון תלוי באמונה. כי מי שמאמין שחברו הוא עשיר גדול ומאמין שהוא נדיב לב, אזי ממילא הוא בטוח, שחברו יתן לו את מבוקשו. ואם הוא מהסס, היינו שאין לו הביטחון, שימלא את חסרונו, זהו סימן שאין האמונה שלו בשלמות. והביטחון מעיד לו על שיעור גדלות של האמונה."

(הרב"ש, "ענין בטחון", כתבי רב"ש ג')

 בדיוק אותו סיפור על צ'רנובל, עד כדי כך האמין במורה שמיד מכניס יד לכיס ומוציא את המטבע. כבר נמצא במערכת העליונה.

לא כל כך מסתדר. הוא קושר אמונה בביטחון, זה כאילו שני דברים הפוכים.

לא. אמונה ובטחון, אין לך בטחון אלא רק בכוח האמונה שאתה רוכש אז לפי זה יש לך בטחון.

דווקא אמונה זה מעל הדעת, מעל כל היסוד שיש לאדם.

אבל זה דעת אחרת, זה דעת עליון.

מה זה הביטחון שאתה מדבר עליו?

כשאתה לוקח את הילד שלך הקטן על הידיים הוא מרגיש בזה בטחון? כן. כי הוא תופס אותך, מחזיק אותך, זה עניין האמונה ובטחון. במידה שאני מקבל את תכונות העליון, כוחות העליון, אז אני נמצא בביטחון שאני אוכל להשפיע, להתקדם. מה הביטחון? זה לא ביטחון על עצמי, זה ביטחון האם אני אוכל לעשות נחת רוח ליוצרו. 

אני מנסה להבין איפה זה מעל הדעת. כי כל זה נשמע לי כבטחון בתוך הדעת?

לא. לעשות נחת רוח לבורא, איך אני יכול? במה אני מבטיח לעצמי להיות בזה? במידת כוח האמונה שרכשתי ממנו. לכן הם תלויים זה בזה. בטחון תלוי כולו באמונה. אמונה זה כוח שאני נמצא בהשפעה, ובטחון זה שאוכל להשפיע לפי כוח האמונה שבי.

אני מסתכל גם על הדוגמה, "מי שמאמין שחברו הוא עשיר גדול ומאמין שהוא נדיב לב, אזי ממילא הוא בטוח, שחברו יתן לו את מבוקשו.". בסדר, הוא בטוח, הוא יודע, הוא מאמין שהוא עשיר גדול ואז הוא רגוע, "כן הוא ייתן לי את מבוקשי". אני לא מצליח להבין איפה פה הניתוק מהחשבון הרגיל, שלאדם יש ביטחון בדברים שהוא יודע.

לא, אנחנו מדברים על כוח האמונה, כאן אדם כבר לא עושה חשבון בתוך הכלים דדעת אלא למעלה מהדעת. זאת אומרת בכלים דהשפעה, בכוחות להשפיע, בנטייה להשפיע, אין לו מטרה אחרת בחיים, הוא כבר נמצא למעלה מצמצום. הוא כבר עשה מעצמו אפס ועכשיו רוצה למעלה מהאפס להשפיע, לקנות את הכוחות האלה כדי שיוכל לעשות זאת למעלה מזה.

מה אנחנו מבקשים בכלי דאמונה?

אם יש לנו כלי דאמונה אין לנו מה לבקש, אנחנו צריכים לעשות פעולות השפעה. אם יש לי כלים אז אני משפיע. להעלות מ"ן זה נקרא לדרוש עוד יותר כוח השפעה, כוח אמונה. כוח אמונה למעלה מהרצון לקבל, שזה כוח הבינה, ואחר כך כוח האמונה, זאת אומרת כוח השפעה שיאפשר לי גם להשתמש בכלים דקבלה על מנת להשפיע. זו כבר אמונה שלמה, לקבל את אור החכמה בעל מנת להשפיע.

האם אמונה זאת הרגשה אמתית?

כן, הרגשה אמתית היא האמונה. זאת אומרת, הרגשת הבורא, דמות הבורא שבנו, זאת האמונה.

"אמרו חז"ל "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא, תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל."

 (בעל הסולם, "תפילת שמונה עשרה", כתבי בעל הסולם, שמעתי קי"ג)

  חיסרון אמיתי. לפי כמה שיש בנו חיסרון אמיתי, אנחנו זוכים לתגובה אמיתית. לפי כמה שיש לנו חיסרון והוא לא אמיתי, אנחנו גם זוכים לתגובה, אבל תגובה לא אמיתית. זאת אומרת כדי לעשות תיקון של החיסרון. כמו ילד שבוכה, אתם יודעים איך שהם בוכים, בכי סרק, בוכה ובוכה, אבל אם הוא בוכה באמת אז אנחנו כבר שמים לב. אחרת לא. לכן על כל דבר יש תגובה מלמעלה, כי אנחנו עובדים מול המערכת, זו מערכת, אין מה לעשות, כל תזוזה מקבלת תגובה, רק שהתגובות האלה הן באות כדי לצרף יותר ויותר את הרצון הנכון, שאז על הרצון הנכון באה התשובה. לכן יש כאן עניין של מילוי הסאה, ורק אחר כך מגיעה תגובה שהיא למעלה מהטבע, כוח האמונה שמקבלים.

 "דענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'"." כי לפני שטועם הוא לא יכול לדעת. זה כמו עם איזה מאכל שלא ידעת. כמה שיספרו לך זה דומה לכך או לכך או לכך, זה הכול לא אמת.

"ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."

 (בעל הסולם, "ענין לשמה", כתבי בעל הסולם, שמעתי כ)

 "לשמה" זה נקרא מתנה, מפני שאותה לא קונים, אלא מכינים את עצמנו כדי לקבל את המתנה. והיא מגיעה אך ורק כשאדם מוכן, ויודע איך להשתמש בה נכון. אז מגיע גם התיקון של הכלי וגם המילוי שלו, והאדם כבר מתעלה לדרגת ה"לשמה". לפני זה אי אפשר להבין מה זה, זו דרגת הבורא.

 איך הקבוצה יכולה לעזור, ואיך לתמוך זה בזה, כדי לרכוש את המדרגה הראשונה של האמונה?

אין לאדם כלים רוחניים, לרוחניות, לגילוי הבורא, לגילוי האמונה, לגילוי ההשפעה. את כל זה הוא צריך לקבל מלמעלה. כי הכלים האלה באים על ידי השקעת האדם בסביבה, והשפעת המאור המחזיר למוטב, בהתאם לזה, על האדם. זאת אומרת, גם השקעה של האדם בסביבה וגם השפעת המאור המחזיר למוטב על הסביבה, ודרך הסביבה על האדם, כל זה כאילו לא נמצא באדם, יש לו נקודה שבלב בלבד.

ולכן אנחנו צריכים להבין, שכאן אנחנו מקבלים ממש משהו שאין לנו ממנו כלום. לכן עזרה הדדית היא הכרחית כאן. זה שהיו אנשים גדולים כאלה כמו אדם, אברהם, אולי עוד אנשים שהשיגו את זה לבד, ללא סיוע, לא מהספרים ומכלום, ללא חברים, ללא מורה, אני לא מבין איך זה. לא נראה לי שזה אפשרי. אני אומר ברצינות, לא נראה לי. חייב להיות מורה, חייבת להיות קבוצה, תמיכה מהספרים, כל מה שיש לנו, כל הספקטרום של האמצעים. ואז אפשר להגיד, שכן יש תקווה ואפילו ביטחון, אם משתדלים, שנוכל להגיע לשלמות.

כמו שכתוב כאן, שאין אדם מסוגל להגיע לזה, כי "טעמו וראו כי טוב ה'", רק אחרי שטעמו אז ראו. וזו מתנה מלמעלה ועלינו רק לתת יגיעה, "יגעת ומצאת תאמין" בלבד, שאז מגיעים לאמונה, וכך זה עובד. ו"אין אתה בן חורין לפטור את עצמך מזה", זאת אומרת, מה שלא יהיה "חוץ מצא". בצורה כזאת, כשאנחנו מחברים את כל העצות האלו, אנחנו נותנים יגיעה וזוכים למימוש.

מה בסופו של דבר ההבדל בין אמונת חכמים לאמונה עצמה חוץ מכוח ופועל. כי אמונת חכמים בעצם זה ללכת לפי מה שהמורים אומרים, שכל החיים שלך הם מחוץ לעצמך, לטובת הזולת ומשם לבורא. כל התקוות שלך, השאיפות, הרצונות. וכאילו אמונה למעלה מהדעת זה שאתה פשוט מקבל כוח לחיות בזה, כאילו אתה מקבל את זה כמציאות. אז יש הבדל בין אמונת חכמים לאמונה למעלה מהדעת?

אתה משתמש באמונת חכמים עוד לפני שיש לך אמונה למעלה מהדעת. כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת אתה יכול להשתמש באמונת חכמים. זאת אומרת, שזה נמצא ברצון לקבל שלך. שאתה רואה את האנשים שהם חשובים, שהם חכמים, שהם השיגו, שאין לך ברירה אלא אתה צריך לבטל את עצמך כלפיהם, גם מצד הטוב וגם מצד הרע. אתה רואה שאתה צריך לתלות את עצמך בהם ולקיים מה שהם אמרו.

אבל בסופו של דבר הם אומרים שזו צורה שמנוגדת לרצון לקבל. זאת אומרת, אני לא באמת יכול להיות בזה.

לא, הם נותנים לך עצות כשאתה עדיין נמצא ברצון לקבל, עדיין אתה נמצא בו. הם אומרים, תיכנס לקבוצה, תתחיל לשחק, תתחיל לעורר אותם, תראה איך שהם מעוררים אותך, "איש את רעהו יעזורו", תזרקו חבל זה לזה, אין אתה מציל את עצמך מבית האסורים, וכולי. זאת אומרת, את כל זה אמרו לאנשים שעדיין נמצאים ברצון לקבל.

אבל בסופו של דבר הם גם אומרים דברים שאדם או קבוצה לא יכולים לממש בלי אור עליון.

לא. אבל אני יכול לעורר את האור העליון בעוד אני נמצא בתוך הרצון לקבל. לא נדרש ממני, שקודם תגיע להשפעה ואחר כך תהיה בקשר עם האור העליון. זו כל הייחודיות של המאור המחזיר למוטב, שהוא מקיף, שהוא פועל עלי מרחוק, הוא לא דורש שאני אכנס אתו בהשתוות הצורה. מחוסר השתוות הצורה אני מזמין אותו והוא מביא אותי להשתוות הצורה, ואז אני נמצא בלמעלה מהדעת ומתחיל לפעול כבר בסגנון השני.

כן, אבל אמונת חכמים היא כאילו מאפשרת לי לשחק באמונה למעלה מהדעת בתוך הרצון לקבל, בוא נגיד ככה. לשחק בזה בכאילו, עד שמגיע האור והופך את זה למציאות.

לא, אני מאמין בהם מפני שאין לי ברירה מצד אחד, ומצד שני שהם יותר חכמים ממני. אני רואה שזה כך, הם השיגו, אני לא.

יש שאתה מאמין באדם, ויש שאתה לוקח את מה שהוא אומר ומנסה ליישם בחיים שלך. האם את מה שהוא אומר, כלומר את התורה שלו, את מה שאתה עכשיו מנסה לבצע, אפשר לבצע בתוך הדעת?

הדרך שלנו היא דרך מאוד רציונאלית. אין שום פעולה שאנחנו צריכים לעשות באוויר. אפילו שאני עושה פעולות כנגד הרצון שלי, אז אני עושה פעולות כמו ספורטאי שמתגבר על עצמו וחייב לעשות כל מיני פעולות. כשבא לו לנוח הוא חייב לעבוד. או כמו אדם שהולך לעבודה ומרוויח. הכול תלוי רק בחשיבות, מה חשוב לי?

אז אני רק צריך לעבוד על חשיבות הרוחניות בעיניי. אבל כשאני מעלה את החשיבות בעיניי על ידי הסביבה, כמו אינקובטור, זהו, אני עובד כמו בכל דבר אחר. איפה אני צריך כאן לעשות פעולה שהיא באמת נגד דעתי? אין נגד עדיין. אני גם לא מסוגל. אני צריך להחליף את דעת הסביבה לעומת דעתי, ואת זה גם בכל מיני פעולות בחיים אנחנו כך עושים. ובכך אנחנו מכינים את עצמנו.

אני רוצה להגיד שהדרך שלנו היא מאוד רציונאלית. לא לחשוב עליה שהיא מיסטית. אלא כשאנחנו מקבלים כבר את המאור המחזיר למוטב, בצורה שהוא מביא לנו את תכונת השפעה למעלה מהדעת, אז יש לי דעת, שכל הזמן מתעורר בי קו שמאל, ואני רוכש כוח השפעה צמצום, מסך, אור חוזר, ומפעיל את עצמי למעלה ממנו דווקא בעזרת הדעת, ופועל בקו אמצעי.

אז אם כך, איפה העניין של המתנה? איפה העניין של הנתק כאילו?

אם אני לא מקבל כוח מלמעלה אין לי כלום. לקבל כוח מלמעלה זה נקרא מתנה.

מצד אחד אתה אומר שזה מאוד רציונאלי, ואפשר לבצע בתוך הדעת, בוא נלך מתוך אמונת חכמים, ונבצע כמו ספורטאי. ומצד שני בלי אור עליון אי אפשר לבצע. אז אני מנסה להבין מה החתך הזה בין מה שאפשר לבצע כמו ספורטאי באמונת חכמים וכולי, ולבין מה זה הדבר הזה שהוא מתנה, שהוא נס?

זאת אומרת השאלה בעצם היא, מה המאור המחזיר למוטב עושה לי? מה המיוחד? הוא מביא לי יכולת להתחיל לעבוד לפי ערכים הפוכים מעכשיו.

אז אמרנו שאמונת חכמים זה רק עניין של חשיבות. כאילו אם יש לך חשיבות, אז אתה יכול לבצע את זה כמו ספורטאי.

אבל אצלי אין חשיבות. לספורטאי יש חשיבות באותם הערכים, מדלייה, כסף, כבוד. לי אין. ההפך. אני לא רואה לפי ההכנות שלי, האמצעים שלי, מה שיש לי בעולם הזה, שמזה יהיה לי טוב. מה יש לי אם אני צריך בהכול למסור את עצמי?

 אז זה מה שאני אומר, שגם בשביל אמונת חכמים צריך מאור המחזיר למוטב כדי אפילו לשחק בזה. חייבים את זה.

אבל אני יכול להתחיל. אני יכול להתחיל בהאגו שלי, "שהם יותר חכמים, יותר כדאי, מה הטעם בחיי, אני רוצה להגיע למימוש", וכן הלאה. ולאט לאט ודאי שמגיעים למצב שפתאום הערכים מתחילים להיות גבוליים כאלה.

מה זה אומר שהאדם לחלוטין מוכן לקבל על עצמו את החוקים הרוחניים?

זה אומר שהוא מתבטל כלפי הקבוצה, ומשתמש במידת הביטול בקבוצה במאור המחזיר למוטב, שמביא לו את כל המערכת הרוחנית, שהיא מתלבשת באדם וכבר מסדרת אותו כך שיפעל ככלי רוחני. אמרתי הכול.

יש לנו משימה יומית. כל עשירייה צריכה להעביר לעשירייה אחרת את גדלות הבורא וכוח האמונה בחכמים עד ישיבת החברים. ניפגש שם, נחלוק בינינו את ההתרשמויות בישיבת החברים, ומזמינים גם אותך רב לישיבת החברים.

אני אשמח להשתתף בישיבת חברים, ואחר כך יש לי גם שיעור איתכם בנושא "אמונה למעלה מהדעת". אז עד אז אני מזמין אתכם להתפטר מדעת, ואז נעלה למעלה מהדעת לדרגת האמונה. אני מאוד מבקש משך היום, כמה פעמים אם אפשר, לחזור על כל הקטעים האלו ואז נהיה מוכנים לזה יותר ממה שעכשיו, ונתקדם.     

שיעור 3     13.11.2016

 נושא מאוד עדין, נושא האמונה, כי אנחנו רגילים שאנחנו משיגים משהו בעולם שלנו, משיגים אותו מבחוץ לתוך הכלים שלנו, שאני צריך לרוץ ולהשיג, איפה נמצא מה שאני רוצה, אנחנו מבקשים גילוי. מה שאין כן, רוחניות מושגת בצורה אחרת לגמרי, שם אנחנו מחפשים תיקון לעצמנו, אני לא מחפש איפה נמצא מה שאני צריך, כי לא נמצא מחוצה לי מה שאני צריך, הבורא ממלא את כל המקומות, "אין מקום פנוי ממנו", "אין עוד מלבדו", "כבודו מלא עולם", זאת אומרת, מה שאני מחפש זה לא מבחוץ, אני מחפש איך ועל ידי מה אני יכול לבצע שינוי בי, אז החיפוש הוא על ידי מה אני מבצע שינוי, שינוי בי עד שאני מגיע לדרגת האמונה, וברגע שאני מגיע לאמונה, ובמידה שאני מגיע אליה, רוכש אותה, אז אני מגיע לגילוי ולדבקות בבורא.

לכן, בגישה החדשה הזאת, שאני לא רגיל אליה, שאני לא רץ אחרי משהו שנמצא מחוצה לי, אני מחפש אמצעים כדי לבצע שינויים בי, בתוכי. הגישה הזאת היא גישה לא רגילה, ובאמת על ידי מאמצים, על ידי התרגילים, אנחנו מגיעים אליה בצורה של יגיעה ממש, יגיעה בזה שאני צריך כל הזמן לשנות את הגישה שלי. לכן, יש לנו שבירה של הכלי הכללי שמתראה לפניי כהרבה בני אדם, ואני מגלה שיש מהם חלק שהוא במיוחד כמוני, מחפש אותו השינוי, ו"איש את רעהו יעזורו". אנחנו צריכים להחזיק בגישה החדשה הזאת את השינויים הפנימיים שבנו, אנחנו נמצאים בתוך הבורא, ואת תיקון הכלים שלנו אנחנו צריכים, ולא לבקש שיתגלה, אלא שיתקן אותי, שיתקן אותנו. כי "יתגלה", אין מה להתגלות, אין מה לגלות, אלא לתקן כלי קליטה. וזה בעצם ההבדל הגדול, שאנחנו מחפשים את האמונה.

"אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה' מתנהג עם הנבראים עם בחינת טוב ומטיב, ולומר "עינים להם ולא יראו".

וזה כמו שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת, כמ"ש "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה'. ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה' יעזור לו, שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד.

ואנו רואים, שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה.

כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט.

מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר, שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין. שרק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת. מה שאין כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.

מה שאין כן בדבר שהשיג בשכל, שדבר זה הוא מזיק לו, וזהו דבר שמסכן את חייו, אינו צריך כל פעם לחזור אל השכל וההסבר, מדוע הוא דבר מסוכן. אלא כיון שהשכיל פעם והבין בשכל מאה אחוז, שהוא צריך לעסוק דוקא בדברים אלו, מה שהשכל הגיד לו, מהו רע ומהו טוב, כבר הוא הולך לפי החלטה זו.

רואים אנו את ההבדל, שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום את האמונה למעלה מהדעת.

וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע מטעם, היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף. והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף.

לכן, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שנקרא דבקות, אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא האיר לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו. והכל באה לו מסיבת השינוי צורה, כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו. שהפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שמהרס לו כל הבנינים וכל היגיעות, שהשקיע בעבודה.

והוא רואה, ברגע שנאבד לו האמונה, הוא נמצא במצב יותר גרוע מבעת כניסתו בדרך של עבודה דלהשפיע. על ידי זה הוא מקבל שנאה להפירוד, היות שתיכף הוא מתחיל להרגיש יסורים בפרטיותו עצמו, וכמו כן אצל העולם כולו. וקשה לו להצדיק את השגחתו ית' עם הנבראים, שהוא בבחינת טוב ומטיב. ומרגיש אז, שכל העולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.

לכן, כל פעם שהוא מתחיל לתקן את הפגם, על מה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה, הוא מקבל שנאה להפירוד. וע"י השנאה שהוא מרגיש בהפירוד, הוא בא לידי אהבת הדביקות. זאת אומרת, כי בשיעור שהוא מרגיש יסורים בזמן הפירוד, בשיעור הזה הוא מתקרב לידי דביקות בה'. כנ"ל, בשיעור שמרגיש את החושך, שזהו דבר רע, כן בשיעור הזה הוא בא לידי הרגשת הדביקות, לדבר טוב. ויודע איך להעריך זה, בשעה שמקבל קצת דביקות לפי שעה, אז הוא יודע איך להחשיב אותה.

ובהאמור נוכל להבין, שכל היסורים, שישנו בעולם, הוא רק הכנה ליסורים אמיתיים. שליסורים האלו האדם צריך להגיע, אחרת הוא לא מסוגל לזכות לשום דבר רוחני, מטעם כי "אין אור בלי כלי". ועל היסורים האלו, היסורים אמיתיים, נקרא זה שמרשיע את ההשגחה, שמדבר לשון הרע. ועל זה הוא מתפלל, שלא ידבר לשון הרע על ההשגחה.

והיסורים האלו הקב"ה מקבל אותם, שזה נקרא, שהקב"ה שומע תפלת כל פה. והטעם, שעל היסורים האלו הקב"ה שמע, הוא, היות שאין האדם מבקש עזרה עבור הכלי קבלה שלו, מסיבת שיכולים לומר, אם ה' יתן לו מה שהוא מבקש, זה יכול לגרום לו, שיהיה יותר מרוחק מה', מסיבת שינוי צורה, שהוא יקבל על ידי זה.

אלא ממש להיפוך, שהוא מבקש אמונה, שה' יתן לו כח התגברות, שיוכל לזכות להשתוות הצורה, כי הוא רואה שבזה שאין לו אמונה בקביעות, כלומר בזמן שהאמונה לא מאיר לו, הוא בא לידי הרהורים על ההשגחה, ובא לידי מצב הנקרא רשע כנ"ל, שהוא מרשיע את קונו.

נמצא, שכל מה שהוא סובל יסורים, הוא מזה שהוא בא לדבר לשון הרע על ההשגחה עליונה. נמצא לפי זה, מה כואב לו? - שבמקום שהאדם צריך לתת שבח לה', ולומר "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", היינו שהנבראים מכבדים את ה', והוא רואה שהנהגת העולם הוא לא לכבודו ית', מטעם שלכל אחד ואחד יש טענות ותביעות, שההנהגה צריך להיות בהשגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והיות שזה לא מגולה, נמצא שאומרים שההנהגה זו הוא לא לכבודו. וזה כואב לו.

נמצא שהאדם, על ידי היסורים שמרגיש, הוא מוכרח חס ושלום לדבר לשון הרע. נמצא, מה שהוא מבקש מה', שיתן לו את כח האמונה, ולזכות לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב, בכדי להנות עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע חס ושלום, שזה כואב לו.

כלומר, שהוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה, שהאמונה שלו יהיה מספיק בהרגשה גמורה, כאילו הוא בתוך הדעת.

לכן כשעוסק בתו"מ, הוא רוצה בהמשכת אור ה' לא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית', שהוא בבחינת טוב ומטיב. וזה גורם לו יסורים, היות שהוא מחלל את שם ה', ששמו הוא טוב ומטיב והגוף שלו טוען אחרת. וזהו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד, הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית'. וזה נקרא, שהמצב הפירוד הוא שנואה אצלו.

וכשיש לו היסורים האלו, אז ה' שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות, כי היסורים שמרגיש מן הפירוד, זה גורם לו שיזכה לדביקות. ואז נאמר "כי יתרון האור מתוך החושך"." 

(בעל הסולם, "יתרון הארץ בכל הוא", כתבי בעל הסולם, שמעתי ל"ד)

פעולת האמונה דומה למגנט שמחזיק אותנו כמו חתיכת ברזל מעל הקרקע, שמסוגל להחזיק באוויר את הגוף, לפעול נגד הטבע שלו, ואז הגוף כאילו מונח באוויר. אם אור האמונה מאיר עלינו, אור הבינה, תכונת ההשפעה מאירה עלינו, אז אנחנו באור האמונה מסוגלים להיות למעלה מהטבע שלנו, מהרצון לקבל. ברגע שאור האמונה נפסק, נופלים על הקרקע בחזרה, אור האמונה מאיר, מתעוררים, מתרוממים ועולים למעלה, הכל תלוי באור האמונה. ולכן יש כאן עבודה, איך לעורר עלינו את אור האמונה? מעוררים על ידי החיבור בינינו. אור האמונה לא יכול להאיר על אדם אחד, לא מאיר לאדם שזקוק לאמונה, אלא אך ורק כשהוא מבטל את עצמו כלפי הזולת, כלפי החברים, וכך כל אחד כלפי האחרים, שאז יש ביניהם נטייה ברורה להתעלות מעל הקרקע. אמנם אינם מסוגלים, אבל עושים כאילו שזה מה שהם רוצים, צריכים להראות את זה, ועל ידי זה שרוצים, אז מתעוררים, כאילו נמצאים כבר בתכונת האמונה, כך מתנהגים זה עם זה ורוצים לקבוע חוקי התנהגות כאלה בעשירייה, ועל ידי זה מעוררים את המאור המחזיר למוטב שישפיע עליהם תכונת האמונה. כך הם מרגילים את עצמם, מתרגלים לזה, ה"הרגל נעשה טבע שני", מתחילים להרגיש באור האמונה, בכוח האמונה, בתכונת האמונה כל מיני הבחנות, וכך מתקדמים.

העיקר כאן זה להתרגל לזה שאני לא מחפש משהו שיקרה מחוצה לי, אלא אני מחפש שינוי בי, שבמקום תכונת הקבלה אני ארכוש תכונת ההשפעה, והשינויים צריכים להתרחש בי, אני מחפש כוח שישנה אותי. וכאן זה בלתי אפשרי לעשות זאת בתכונות הטבעיות שלנו, אלא איש את רעהו יעזורו. כשאנחנו מתחילים לעבוד כך בינינו, אני דואג לחברים שהם יקבלו את השינויים, תכונת ההשפעה, תכונת האמונה, אמונה למעלה מהדעת, למעלה מדעתם, דעתנו האגואיסטית, שאנחנו נתעלה מעליה כמו גוף ברזל על ידי המגנט שמתעלה מעלה. כך אנחנו מגיעים להתעלות מעל הרצון לקבל שלנו. ולא שאנחנו עוזבים אותו אלא ההפך, הרצון לקבל נעשה אצלנו דבר מאוד חשוב, יותר חשוב ממה שהיה קודם, כי עכשיו אני בודק את כח האמונה כלפי הרצון לקבל שלי, והפער בין הרצון לקבל, זאת אומרת, המדד של העביות וכוח האמונה שזה מדד של התלבשות, לפי זה אני מודד עכשיו את עוצמת הכלי הרוחני שלי.

 מה זה אומר, "לכן טרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה שנקרא דבקות אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות"

עולה ויורד, מקבל ומפסיד, נאבד לו. האמונה עדיין לא בקביעות, זאת אומרת כוח ההשפעה נמצא עדיין במצב שלא הכין את עצמו מספיק כדי שהאור העליון יאיר עליו בקביעות.

מה זה אומר שזוכה לכלים דהשפעה, זו מדרגה ראשונה?

זו לא מדרגה ראשונה, כל המדרגות הרוחניות הן בתכונת ההשפעה. למה זה בקביעות, לא בקביעות, מתי כן ומתי לא, הכל תלוי עד כמה אנחנו מחוברים ביננו ומכינים את התשתית להשפעת המאור המחזיר למוטב, שיוכל להופיע ולקרב אותנו זה לזה, ואז אנחנו על ידי חיבור שבנוי על ערבות, מגיעים לאיזו מידה כזאת "כאיש אחד בלב אחד" שהאור כבר מאיר בנו בקביעות, וזה תלוי עד כמה שאנחנו לא רוצים שום דבר, אלא אך ורק כדי להיות כאפסים בעצמנו, ובהשתתפות ובעזרה הדדית זה לזה. אז אנחנו יכולים כבר לא להיות תלויים בקרקע, היא כבר לא שולטת עלינו, ויכולים להתרומם מעליה. אנחנו צריכים בצורה כזאת, כמה שיותר לתאר את המצבים האלו לעצמנו בצורה יותר חיה, בצורה יותר טבעית, בשינויים שונים, עד שבאמת נתחיל להרגיש את זה, שזה מתלבש בנו ופועל בצורה רגשית.

 האם אני יכול לספק לחברים שלי את אור האמונה?

אני יכול לגרום על ידי השתתפות עם החברים שלי, שאור האמונה יאיר עלינו ויתקן אותנו. חוץ מזה צריכים להבין שאין אור האמונה, אנחנו אומרים כך לפי התוצאות, אבל סך הכל פועל אור מופשט, והפעולה שלו היא, אם אני זקוק לאמונה, אז הוא מביא לי אמונה, אם אני זקוק למשהו אחר, הוא מביא לי משהו אחר, רק תלוי מה אני צריך, ושהצורך הזה שלי, הרצון שלי, יהיה בהתאם למצב שאני נמצא לקראת התיקון.

איך לעבוד עם המכשולים, ההפרעות, האם אנחנו יכולים למדוד אותם בצורה כלשהי?  כתוב במאמר שאותן ההפרעות, הדחיות, אולי אפילו השנאה שאנחנו מקבלים, זה הודות לעבודה שלנו, האם אנחנו יכולים לראות את זה באותה עוצמה כלפי עוצמת ההתקרבות?

אני לא נמצא בהם, אני רק רוצה להתעלות מעליהם, זו הצורה היחידה של העבודה עם ההפרעות. ישנה הפרעה, יפה מאוד, היא מושכת אותי ברגליים לקרקע ואני רוצה רק לקבל כוח להתעלות מעל הקרקע, רק להיות למעלה מהקרקע. אחרי שאני כולי רוכש תכונת ההשפעה ויכול ממש להיות ככה פורח באוויר, אחרי זה אני אלמד גם איך לעבוד עם הרצונות לקבל שיהיו גם בעל מנת להשפיע. אבל בינתיים כל המגמה שלי זה להיות למעלה מהרצון לקבל. ואני צריך לממש את זה כלפי החברים, כלפי הקבוצה, ואז בהתאם, עד כמה שאני משקיע בהם, נותן, תורם, נמצא במסירות כלפיהם, במידה הזאת האור משפיע עלי ומביא לי תכונת האמונה, תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, למעלה מהרצון לקבל, שזה נקרא למעלה מהדעת.

איך לאפס את עצמי לאפס ואילו תרגילים אפשר שתיתן לנו כדי להתקרב לאור האמונה?

אנחנו לומדים את זה ממאמרי רב"ש על החברה ואין לי כל כך מה להוסיף. רק צריכים יותר ויותר ללבן את המושג הזה "אמונה" שהוא מבלבל מאוד כמו שאני רואה. האנשים לא כל כך מוצאים אותו, לא כל כך יכולים לברר אותו, ללבן אותו, לנקות אותו מכל מיני מחשבות ורצונות שונים. אמונה זה כוח השפעה, כוח הבינה. ושוב אני אומר, הבעיה היא שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לחפש את זה באיזה מקום, ושם נמצא כמו מטמון איפה הוא נמצא, באיזו פינה, איפה הוא נסתר.

וזה לא נמצא כך אלא אנחנו צריכים בעבודה שלנו להתאים את עצמנו לאותו מקור האור, לאותו סגנון האור שיאיר עלינו וייתן לנו את אור האמונה. לכן אנחנו צריכים להשפיע אחד לשני, לתמוך, לתרום, ובצורה כזאת אנחנו לא סתם צועקים "איפה האור?" אלא דורשים דווקא את תכונת האמונה שהיא תתלבש בנו. אבל אני מסתכל כל הזמן אצלי מתי הלב שלי ישתנה, מתי אני אהיה בנחיצות, בתנועה כלפי ההשפעה.

האם אפשר להשתמש בשכל כדי להגיע לאור האמונה ולא לסטות מהדרך?

ודאי שבשכל. אני צריך לכוון את עצמי, אני צריך לעורר את הקבוצה, אני צריך להשפיע עליהם בצורה מכוונת. יש כאן עבודה, עבודה בשכל, אלא איך לעבוד בלי שכל? כן, ודאי.

אמרת שאני מסתכל כל הזמן בפנים מתי הלב שלי ישתנה, מתי אני אהיה בנחיצות לתנועה כלפי השפעה.

כן, כי אני מרגיש בזמן האחרון שאנחנו מחפשים מתי זה יתגלה, זאת אומרת שיהיה משהו מבחוץ. כל העולם נמצא בתוכנו, שום דבר לא צריך להתגלות מבחוץ אלא בתוכנו בלבד, זה לא בא מאיזה מקום ומאיר עלי, ואז אני צריך לחפש איפה המקום, איפה הפנס הזה שצריך להאיר. אני צריך לראות איפה התכונות האלו בי שהן צריכות להתגלות.

מה זה נקרא תכונת ההשפעה? יש לי רצון לקבל, הרצון לקבל שמקבל שינוי, הופך להיות לתכונת בינה. הוא מקבל עוד שינוי, אז בינה הופכת להיות גם לחכמה. זה הכול אצלי, בתוכי, אין שום דבר שקורה מחוצה לי. האדם כלול מכל העולם. ולכן לא לחפש באיזו פינה שם נסתר כוח האמונה שאני צריך אותו, לא. אני מצפה, מקווה שהאגו שלי, הרצון לקבל שלי ישתנה ויקבל צורה של הרצון להשפיע, שינויים פנימיים "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי".

ואז הוספת לזה, אבל זה יכול לקרות רק ב"איש את רעהו יעזורו" ולכן אני רוצה שזה יקרה לחברים, אני דואג לחברים שלי שהם יקבלו את השינויים, שהם יתעלו מעל הרצון לקבל.

כי אין אדם מציל את עצמו מהמצב הזה שהוא נמצא כך בצינוק בתוך האגו שלו. אלא רק על ידי קנאה, תאווה, וכבוד מוציאים אדם מהעולם, והוא מרגיש את זה על ידי השפעת הסביבה.

אז אם אתה יכול לסדר לי את היחס הנכון. כל השיעור אתה אומר, אני מחפש בי, שינויים בי, לא פנס בחוץ, אלא שישתנו בתוכי התכונות בי.

כן. בתכונת האמונה, ברכישת תכונת האמונה במיוחד בולטת הגישה הזאת שאני מצפה לשינויים. זה ההבדל בין תרנגול לעטלף.

אז בי, בתוכי, אבל בחברים. אני רוצה שזה יקרה בחברים, שזה יקרה לחברים.

על ידי פעולות דהשפעה שאני מפעיל כלפי הקבוצה בכל מיני אופנים, על ידי זה אני מכין את עצמי לזה שתכונת ההשפעה תתחיל להראות את עצמה בי, להתגלות בי. נניח שאני לא אוהב חבר מסוים, מה אני עושה? אני עושה כל מיני תרגילים כאילו שאני אוהב אותו, זה הכול. על ידי זה אנחנו אומרים "הרגל נעשה טבע שני", תעשו כאלה פעולות ואתם תראו עד כמה שאתם מתרגלים לזה. זה לא נכון, אלא בעולם שלנו כך פסיכולוגים אומרים, תעשה כאלה תרגילים ואתה תאהב. לא, אנחנו בזה מעוררים את האור והוא משפיע עלינו ומתקן אותנו. זה כלפי ילדים מאומצים, ובכלל. תתחיל להיפגש, תתחיל להתקרב, תתחיל לעבוד עם מישהו ואתה תראה. במיוחד כשאתה עושה נגד הרצון. אם אתה עושה נגד הרצון אתה תאהב את האדם הזה עוד יותר מהמשיכה שיש לך אליו בצורה טבעית. אהבה קונים או בונים כמו שרב"ש היה אומר.

 אמרנו שאני עובד על עצמי במובן הזה שאני עובד מול החברה וכך אני מעורר עלי את המאור כנגד ההתנגדות הזאת שאני מרגיש, וזה מתקן אותי?

כן.

ומה קורה לחברים כי אנחנו אומרים שכל הזמן אנחנו צריכים לחשוב על החברים כדי שיתקן אותם?

עליהם אתה עושה את התרגילים כדי לעורר המאור המחזיר למוטב.

והמאור מתעורר רק עלי או גם עליהם?

אתה הופך להיות צינור כלפיהם. אם אתה משיג תכונת ההשפעה, איפה אתה מממש אותה? אנחנו דברנו רק איך להשיג את תכונת ההשפעה, אבל איך אחר כך אתה מממש אותה? ודאי כלפי החברים, אלא איפה יש לך עוד לממש.

ואז דרך העבודה הזאת האור גם משפיע עליהם ומתקן אותם?

כן ודאי. כשאתה רוכש תכונת ההשפעה אתה מתחיל להתפוצץ כמו פרה מהחלב אתה חייב להשפיע להם, אז זה כבר לפי הטבע השני שקבלת.

זאת ההתכללות שלנו אחד בשני?

מכאן באה גם ההתכללות.

מה ההבדל בין ייסורים אמיתיים לבין לא אמיתיים, והאם תוכל לתת לנו קצת דוגמה מה זה אומר? מה זאת אומרת שכל הייסורים שישנם בעולם הם הכנה לייסורים האמיתיים?

זה אני אמרתי? זה מתוך המאמר, כן, כל מה שאנחנו מרגישים בתוך הרצון לקבל שזה חסר לו, זה ייסורים לא אמיתיים, שהם אך ורק כדי לעורר את הרצון לקבל להתקרב לכלים החדשים שהם חיסרון מהשפעה ולא חיסרון מקבלה. כאן אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש, היפוך, תפילה, צעקה, שעל ידי זה אנחנו נבצע פעולת יציאת מצריים, קבלת הערבות והמאור המחזיר למוטב שנקרא, תורה ותיקונים.

בזמן איחוד עם חברים, אני רואה אותם באמת כגדולים, אז מה בעצם היגיעה שלי מצידי באותו הרגע?

להתחבר איתם בכל מקרה. אני לא צריך לחפש שהם יהיו קטנים, את זה הבורא מסדר. שום דבר שלילי אני לא צריך לחפש בעצמי. אני צריך לחפש רק איך להתחבר ולהביא מאור, או כבר מילוי, תיקון, חיבור, עלייה. אני צריך לחשוב רק על דברים חיוביים. זה שיתגלו דברים שליליים בדרך, הבחנות, רצונות, כוונות, כל מיני פעולות, זה כדי שאני אתקן אותם. אבל אנחנו אף פעם לא מחכים ולא שואלים איפה הרע, אבל אנחנו מבינים שאם הרע מתגלה, זה כמכשול שעליו אנחנו צריכים לעלות, על פניו אנחנו צריכים לעלות לטוב.

האם האמונה פירושה, המאמץ שלי לחיבור?

אמונה זאת השפעה, זה הכול, הכי פשוט. לא כדאי לנו בינתיים להתפלפל במושג הזה. אני רואה שיש איזו בעיה במילה הזאת.

האם יש אמונה, בעולם הזה בכלל, כאן כשאנחנו חיים, האם יש קשר כזה בכלל?

בעולם הזה אמונה?

כן, כשאנשים מדברים על אמונה האם זה בכלל קשור?

לא, בעולם הזה אמונה זה נקרא חוסר ידיעה. מה שאין כן ברוחניות, זה יכולת להשפיע.

נאמר שיש סגולה באמונה, מה זה אומר ומהי הסגולה?

סגולה שאני יכול להשפיע, לתת, להזדהות עם הבורא, להתחיל לגלות דבקות בו. באור האמונה, ביכולת להשפיע, אני מגלה כלים דהשפעה, אני מגלה כלים דקבלה. זאת אומרת, אני מגלה את העולם הרוחני. האמונה פותחת לי את הראיה, במידה שיש לי כוח השפעה, או כוח אמונה, אני כאילו מרכיב משקפיים עוד ועוד יותר טובות.

כמה שהאמונה שלי גדולה, ככה היא משפיעה על המאור, על הכמות של האמונה, או האיכות של האמונה?

במידת האמונה אני משפיע, זו אמונה. ויש אמונה שלמה שאני אפילו יכול לקבל בעל מנת להשפיע. אתם רואים עד כמה שהמילה הזאת לא מסתדרת אצלנו. בלכסיקון שלנו היא תופסת איזו משבצת אחרת לגמרי ממה שברוחניות, כי זה כלים הפוכים.

אם אני מאמין שהאמונה זה כוח שיכול לשנות אותי, האם זה סוג של השפעה על המאור עלי?

אמונה זה נקרא יכולת להשפיע, יכולת להשפיע. יש לי אמונה זאת אומרת, במידה שיש לי כוח להשפיע, אני משפיע. יש לי כלים שאני יכול לעבוד איתם בלהשפיע על מנת להשפיע, וגם בלקבל על מנת להשפיע. לכן הכול מושג רק בכוח אמונה. ישנה אמונה לפני שאני משיג את כוח האמונה, זה נקרא "אמונת רבו", או אמונה בספרים הקדושים, אמונת חכמים. המושג של אמונה זה כוח השפעה. אבל לא מחפשים אותה באיזה מקום עם הפנס, אלא מחפשים שזה יתגלה בנו. על ידי מה? על ידי זה שאני משפיע לחברים במה שאני מסוגל בצורה גשמית. אני מבקש שיהיה לי כוח כזה להשפיע נגד הרצון שלי, למעלה מהרצון שלי, ואז מגיע מאור המחזיר למוטב לאט, לאט ונותן לי כוח אמונה.

במרחב הזה בין בינה למלכות, אני מתחיל לראות את מבנה המציאות, שעדיין עכשיו זה כמו נקודה שחורה שאין בה שום דבר. על ידי האמונה, אני פותח את המרחב הזה בין בינה למלכות, ובתכונות האלו שבי, שעכשיו מתגלות, אני מתחיל בתכונות האלה לראות. זה בדומה למה שיש לנו עכשיו. בתכונות שלי אני תופס את המציאות, בתחום מיוחד בשמיעה, ראיה וטעם, הכול לפי הגלים איך שאני תופס אותם. אותם הגלים יש לי, אבל זה נקרא גלי השפעה. מה זה גלי השפעה? שאני מתעלה מעל הרצון שלי, זה להשפיע על מנת להשפיע, או שאני יכול לקבל רצונות של הזולת ולמלא אותם, על ידי משמש אותו. זה נקרא, לקבל על מנת להשפיע. זה כוח האמונה.

 אנחנו אומרים שאני צריך לעבוד עם האמונה, אבל איך עלינו לעבוד כאשר אנחנו כקבוצה צוברים כוחות, ויש לנו שונאים בדרכנו? מה צריך להיות היחס הנכון שלנו כלפיהם, והאם זה קשור איכשהו לאמונה? אנחנו כקבוצת בני ברוך.

אנחנו כקבוצת בני ברוך מגלים שונאים בכל אחד ואחד. מגלים שונאים נגד הקשר בינינו זאת אומרת כוחות. מגלים שונאים מבחוץ בכל מיני צורות, וזה הכול תלוי אך ורק בחיבור בינינו. תנסו לעשות תרגילים טובים, באמת מכל הלב, בחיבור ביניכם ואתם תראו עד כמה השונאים האלו נעלמים. באים שונאים אחרים, יותר גדולים יכול להיות, יותר עוצמתיים, כמו שכותב בעל הסולם, "שים עיניך אליהם ויהפכו לגל של עצמות". אין שום שונא מבחוץ, זה הכול השונאים שלך הפנימיים שכך הם קופצים ממך ופתאום הם מתגלים מבחוץ.

אלא מפני שאנחנו נמצאים עדיין בחוסר עבודה השלמה, אנחנו לא יכולים בבת אחת לתקן את העולם, לכן אנחנו צריכים בתשעים אחוז נניח לעבוד בכוח שלנו בקבוצה לחבר את עצמנו, ובעשרה אחוז בכל זאת לעבוד במה שמקובל בעולם. דרך כל מיני תיקונים, "ניתן לרופא רשות לרפא", דרך עורכי דין, דרך כל מיני מערכות. אבל הכול רק מתוך זה שאנחנו עדיין לא יכולים לעשות את השינויים בכל העולם. אבל לאט לאט נתגבר על זה.

מה אני ממליץ? בהופעת השונאים רק גיבוש, רק חיבור, רק איחוד, זה מתקן את הכול, ממש. ובמיוחד אם יחד עם השונאים החיצוניים מתגלים כל מיני חיכוכים ביניכם, זה טוב, אז אתם תעבדו כנגד זה בקבוצה, ותראו עד כמה זה עוזר. כי החיכוכים בינינו בקבוצה מראים בדיוק על היחס בין הקלקול בנו הפנימי והקלקול החיצון, וכך אנחנו מתקנים את זה. לכן, אם באים אליכם הפרעות מבחוץ, תתקנו אותן בפנים, כמה שאפשר.

 אנחנו רוצים להעביר את האפשרות להמשיך, לעשירייה הבאה.

היום אנחנו צריכים למסור להם, איפה הצינור והשרביט, איפה העשירייה הבאה?

 עשירייה 3.

מפוזרים. אז שיקום הנציג מעשירייה 3. 9, לא 10. למה? טוב.

 עשירייה 3 פתח תקווה, עשירייה 3 מוסקבה, קבוצת הולנד, קבוצת נצרת, וקבוצת עפולה. עשירייה 3 ממוסקבה מוכנה עכשיו להוביל. בבקשה, דברו.

בבקשה. מוסקבה, עשירייה 3.

 אנחנו מודים לכולם על האפשרות של התורנות הזו, ומעבירים את המיקרופון לעשירייה הבאה.

קדימה.

 זכות גדולה ויראה גדולה, להעביר את הצינור הזה בצורת מיקרופון שאני מחזיק לעשירייה הזאת, כיוון שמה שחווינו זו מתנה גדולה מלמעלה. ואנחנו בטוחים שהעשירייה השלישית תמשיך את זה בכבוד גדול.

 אנחנו שמחים לקבל את השרביט הזה. הנושא שלנו למחר הוא, "הכרת הרע", גם לזה אנחנו נורא שמחים. אנחנו מקבלים בביטחון את התורנות הזאת כיוון שהחברים כבר יצרו עבורנו הכנה עוצמתית, יסוד חזק מאד ואין לנו ספק שנצליח להתחבר יותר ולעלות למדרגה יותר גבוהה של חיבור. לחיים, חברים יקרים.

נקום מחר בבוקר ותהיה לנו עשירייה חדשה, ונושא חדש.

בכל זאת, צריכים לציין באיזה מקום בצד, שעניין האמונה הוא עדיין נמצא אצלנו לא כל כך מאוורר. וזה צריך להיות כך. האמת, זה צריך להיות כך. אני אמרתי הרבה, ונראה לי שאמרתי בצורה ברורה, אבל עד שזה מתיישב, ועד שנעשה פשוט, רגיל, קרוב, מורגש באיזה טעם, אין. למה? טעם של השפעה חסר לנו. לכן אנחנו עוד צריכים קצת להתאמץ. כשנתחיל לטעום את הטעם של השפעה יהיה לנו ברור מושג האמונה.

 קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: אמונה

1) לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא בחינת אמונה פשוטה. והיא מירושת אבותינו, שעמדו על הר סיני. רק שמכסים עליה הרבה קליפות. וצריכים להסיר כל הקליפות. והיסוד שלו, יהיה נקרא, שהוא בבחינת אמונה בלבד. (בעל הסולם, שמעתי קצ"ט. לכל איש ישראל)

2) "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי".

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?

הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.

נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.

וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו. (רב"ש ב', אגרת ע"ו)

3) חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי. (בעל הסולם, חכמת הקבלה והפילוסופיה)

4) בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".

[...] אלא שצריכים להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים...

ואין דרך אחרת רק אמונת חכמים. (רב"ש ג', מחלוקת קרח ומשה)

5) מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. (החזון איש, ספר אמונה ובטחון לחזו"א - פרק א')

6) ...לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.

מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו. ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה]. לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. (בעל הסולם, שמעתי מא. מהו קטנות וגדלות באמונה)

7) צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות.

מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, שמעתי ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה)

8) אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה. (בעל הסולם, שמעתי ריא. בעל הסולם, כעומד בפני מלך)

9) באמונה, יש להבחין ג' הבחנות,

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה.(רב"ש ב', מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה)

10) העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.

וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.

אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.

ובהאמור יש לפרש "דור הולך ודור בא", שזה ענין עליות וירידות, שפירושו "דור הולך" היינו, שמצב העליה נסתלק ממנו, "ודור בא" זהו שבאה לו עליה אחרת. וזה הוא בלי סוף. אולם "והארץ לעולם עומדת". מה שאין כן הארץ, שהיא בחינת עפר, שהאדם מרגיש שהוא מונח בארץ, שאין מצב יותר תחתון מכפי שהוא נמצא שם, אם האדם עובד בבחינת הארץ, היינו אפילו בבחינת עפר הוא מסכים לעבוד, זהו "לעולם עומדת", שאין לו שום נפילה, היות שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ.

(רב"ש ב', מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה)

11) כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".

והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'".

כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה.

(בעל הסולם, שמעתי טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה)

12) ענין אמונה הוא דוקא עבודה טהורה. משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא, שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה ענין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

לכן כשהבסיס הזה קבוע וקיים אצלו, אזי אפילו כשמקבל השפעות טובות, נכנס זה אצלו בבחינת "אָתְרֵיא [התראה]" שגמטריא "תורה". ועל זו התורה צריך להיות בחינת "מורא". היינו שצריך לראות, שלא לקבל שום סיוע ותמיכה מבחינת תורה, אלא מן בחינת אמונה. ואפילו כשנראה אצלו דבר זה לבחינת מיותרת, יען שהוא כבר מקבל מבחינת ארץ חמדה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שכך היא האמת. וזה פירוש: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". שדוקא על ידי האמונה יכול להחזיק את המדרגה. (בעל הסולם, שמעתי רטו. ענין אמונה)

13) ענין בטחון תלוי באמונה. כי מי שמאמין שחברו הוא עשיר גדול ומאמין שהוא נדיב לב, אזי ממילא הוא בטוח, שחברו יתן לו את מבוקשו. ואם הוא מהסס, היינו שאין לו הביטחון, שימלא את חסרונו, זהו סימן שאין האמונה שלו בשלמות. והביטחון מעיד לו על שיעור גדלות של האמונה. (רב"ש ג', ענין בטחון)

14) אמרו חז"ל "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא, תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל. (בעל הסולם, שמעתי קיג. תפילת שמונה עשרה)

15) דענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".

ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. (בעל הסולם, שמעתי כ. ענין לשמה)