צעקה

הצעקה צריכה להיות כוללת את כל התנאים שנדרשים בעצם לפעולת ההשפעה השלמה, חוץ מדבר אחד, אותו כוח השפעה שחסר לנו, וזה מה שאנחנו צועקים שיהיה. אם רק זה חסר וכל היתר השתדלנו, הכנו, ניסינו, ראינו שלא מסוגלים בעצמנו, בדקנו למי להשפיע, מה משפיעים, איך ולשם מה, אז הצעקה עובדת.     

שיעור 26.10.2016

אנחנו רואים בהרבה מקרים שכתוב בתורה, "ויצעקו", "וייאנחו" את כל המ"ן, מפני שזה מי נוקבין, זה מהרגשת הפער בין מלכות לבינה, בין תכונות הבורא לתכונות הנברא. כי הנברא מרגיש עד כמה הוא נבזה, שפל, חלש, לא מסוגל, רחוק מתכונת ההשפעה, מהנתינה, ואפילו תפילות לא יכול לתת. אם לא נותנים, אז לצעוק, אבל אפילו לצעוק לא יכול, גם את הצעקה הוא צריך לגבש, ממש לגרד אם אפשר להגיד כך, לאסוף את כל הפירורים מההתפעלות שלו מהבורא ומהתפעלות השלילית ממצבו.

כך אנחנו מגיעים לצעקה שבאמת עוזרת. אנחנו רואים את זה גם מתהילים. כנראה שהתפרצות אמתית שבאה מעומק הנשמה, כל פעם מנקודה קריטית כזאת שמרגישה עד כמה היא הפוכה מהבורא ולא מסוגלת לכלום, והיא תלויה במאה אחוז בבורא, יש בזה גם עוצמה ושמחה כי היא הגיעה לזה מצד אחד, ויחד עם זה צער וחוסר אונים מצד שני. כל ההבחנות ההפוכות והמנוגדות הן בעצם נכללות בצעקה. הסימן שלה זה מ"ן, מי נוקבין, שני כוחות מנוגדים שנמצאים כבר בנברא ודורשים את הפתרון, כוחות מלכות ובינה, וכשהנברא מעלה אותם אז מקבל תשובה.

מלכות שרוצה להגיע לבינה נקראת "מי נוקבין". באה ממלכות ומקבלת כוחות התגברות, "מי דכורין". כוחות ההתגברות כבר באים מהגבר, מכוחות הגבר, כוחות ההתגברות דרך הבינה, מלמעלה למטה.

בואו נראה איך באמת אפשר להגיע לדרישה לתיקון שלנו שנקראת "צעקה". אנחנו גם מרגישים בזה צורך במיוחד אחרי שעברנו את תקופת החגים והתקדמנו בגיבוש הכוחות בעשיריות, בהשפעה של כל עשירייה ליתר העשיריות. כי היינו כולנו בהתלהבות, בדריכות פנימית וחיצונה, ועכשיו כרגיל מרגישים איזה מין שינוי במצב. ודאי שהשינוי החיצון משפיע גם על המצב הפנימי ואנחנו זקוקים דווקא עכשיו, זה הזמן והמקום, החיסרון צריך להיות לצעקה.

"כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר."

                                                                                      (ר' מנחם מנדל מקוצץ)

 אנחנו רואים גם כאן, כביכול המצבים הפנימיים המנוגדים מופיעים וצריך להיות פתרון, אבל הפתרון איננו, וזו בעצם הצעקה. זאת אומרת הצעקה היא מחוסר אונים ומחוסר כוחות, אבל מהכרחיות ומנחיצות. אדם מגיע לזה ממצב שהוא מסוגל לעשות הכול בצורה גופנית, פיזית, לבצע מתוך הרגל, מתוך זה שמחייב את עצמו, מתוך זה שהחברה מחייבת אותו, הוא בא והוא מקיים הכול, נמצא בלימוד ונמצא עם הסביבה, עושה הכול, אבל חוץ מזה מרגיש שהלב מת, ואז מגיעה צעקה על זה שאין צעקה. זאת הצעקה הגדולה.

"מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו. גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר

להם ממצוקותיהם  יצילֵם."
                                                                                 (זוהר לעם, שמות, 356-357)

רואים מכאן שעד שהאדם מגיע דווקא למה שנקרא צעקה, וזאת הכנה רבה שצריכה להיות להתפרצות כזאת רב גונית, רק אז זה קורה. אבל כול עוד זה לא קורה, הוא לא מקבל את הישועה. כי הצעקה עצמה זה גילוי הכלי, גילוי החיסרון, ורק על החיסרון הזה כבר מגיעה התגלות האור, הישועה.

לכן צריכה להיות תפילה שלמה, צעקה שלמה. שלמה לפי המצב של האדם. זה לא יכול להיות בצורה אישית פנימית שלו, כי זה לא כלי רוחני בכלל. זו חייבת להיות צעקה על המצב המשותף, על חוסר חיבור, על חוסר שיתוף, על חוסר התכללות בעשירייה, על זה שלא יכולים להגיע להשפעה הדדית שווה שפרושה ביניהם, כי בתוך ההשפעה ההדדית הזאת הם רוצים לגלות את כוח ההשפעה הכללי שנקרא "בורא", ושזה יהיה להם כעובדה שהם הגיעו לכוח ההשפעה מצד אחד, ומצד שני שהם רוצים דרך זה להרגיש שכן, שהם מגיעים לעשיית נחת רוח לבורא.

 כוח ההשפעה הוא לא סתם, הוא חייב להתממש, והמימוש שלו הוא בזה שמרגישים או את החבר או הקבוצה או הבורא, למי שמשפיעים מרגישים את התוצאה מההשפעה וגם אותה צריכים לקבל בעל מנת להשפיע. לא לטובת עצמנו וליהנות מזה שמשפיעים. וכך מתקדמים.

הצעקה צריכה להיות כוללת את כל התנאים שנדרשים בעצם לפעולת ההשפעה השלמה, חוץ מדבר אחד, אותו כוח השפעה שחסר לנו, וזה מה שאנחנו צועקים שיהיה. אם רק זה חסר וכל היתר השתדלנו, הכנו, ניסינו, ראינו שלא מסוגלים בעצמנו, בדקנו למי להשפיע, מה משפיעים, איך ולשם מה, אז הצעקה עובדת.

אם אין עוד מלבדו, אז גם הצעקה הזאת וכל התנאים שמתקיימים ובאים מהכוח העליון. מה כן תלוי באדם כדי להגיע לאותו מצב?

 אני עוד לא גיליתי שזה מגיע מהכוח העליון. כתוב, זה שכתוב זה לא מנטרל אותי ולא מנתק אותי מהמציאות. אז מה אם מסובב את הכול, אני צריך להגיע למה שאני. זה שאחרי הקלעים הוא אולי מסובב את כל הבריאה, ואצלו אין בכלל זמן, תנועה ומקום, ואני כבר נמצא  שם בסוף הדרך במצב גמר התיקון, אז מה? אני צריך לבצע את מה שיש בי עכשיו. למרות שאתה יכול להגיד, זה משחק מכור מראש? כן, מכור מראש, אז מה. זה שהקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן ושבשבילו זה כך, זה לא חשוב. אני לא יכול בתירוץ הזה ש"אין עוד מלבדו"  ושהכול כבר קיים באין סוף, לפתור אותי מעבודה.

אני רוצה להיכנס עכשיו למצב של צעקה, מה הצעד הראשון שצריך לעשות?

זה לא מגיע סתם, אדם לא בא לו לצעוק. הצעקה באה מיגיעה רבה. אני השקעתי את כולי בכול אופני יצירת הכלי, את החיסרון מצדי, ואני לא מוצא שום פתרון, אני באמת לא יודע מה עוד אפשר להוסיף, כי אם אני יודע מה להוסיף, אז בבקשה, סאת היגיעה עדיין לא הושלמה, אני צריך עוד להשלים. אבל אם אני השלמתי את הכול וכבר אין לי מה לעשות, אני לא יודע במה עוד, אני רוצה למצוא ולא מסוגל אפילו למצוא במה עוד להשלים את ההכנות, ואני רואה שזה בכל זאת לא בכוחי. זאת אומרת אני מגיע למצב שחוץ מלבצע אני עשיתי הכול, את כל ההכנות חוץ מהביצוע עצמו, ואז אני ומגלה שאת הביצוע אני לא מסוגל, זה לא אני, אין לי את הכוח הזה, ואז אני צועק. כי אז מלכות מגלה מה היא באמת לעומת בינה ואז ישנה צעקה ממלכות לבינה, היא מקבלת חזרה כוח מהבינה ואז הכול נשלם. 

למה הבורא נותן כל מיני הפרעות וכישלונות בדרך שמפריעות?

זה לא מפריע. הבורא אף פעם לא נותן שום דבר שמפריע. ם בעולם שלנו, לכל אדם ואדם, הכול מסודר כך שאנחנו נתקדם לגמר התיקון. כל אחד, גם שנמצא בבני ברוך, גם סתם יהודי, גם סתם גוי, לא חשוב מי ומה, כל אחד ואחד, כולם מתקדמים לגמר התיקון, רק או באחישנה או בעיתו, אבל אין פעולות אחרות מלמעלה.

 איך להאמין שאתה ממש בתוכו, זו בעיה בלי פתרון?

אין מה לעשות. תסתכל על הבעיה מלמעלה, מצד אחד שהיא באה מהבורא, ומצד שני אתה צריך לראות אותה לפי איך שצריך לפתור אותה בעולם הזה, בשני מישורים.

 האם הצעקה היא כבר על מנת להשפיע?

אחרת היא לא תתקבל. זה מה שחסר לנו. זה מה שאנחנו מגלים, שמלכות צועקת לבינה "רק כוח הבינה חסר לי".

 וזה ההבדל בין הצעקה הזו לבין הצעקה שאולי כל אחד חווה בחיים הרגילים שלו, כי זה בא בשביל להשפיע?

כן, ודאי. בחיים הרגילים כשאתה צועק, אתה צועק כי אתה לא מוצא פתרון, אבל אתה מחפש בעצם פתרון אגואיסטי שיבוא, להצליח, להרוויח, להינצל ממשהו, שאין לך. הפתרון הזה קשור למטרת הבריאה, לעשות נחת רוח לבורא בסופו של דבר. לכן אתה לא יכול לפנות אליו. כמו שהוא אומר בדוגמה הזאת, לא אלי, "לא אותי קראת, יעקב". רק לשם מי שאתה עובד אתה יכול לפנות.

אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו באמת רוצים להשפיע, ולכן אנחנו נמצאים בקבוצה ובהשפעה הדדית. אנחנו מכינים את הרגישות לזה, והחיסרון לזה, ואז על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא מכין אותנו בכל הרגשות עד שאנחנו מגיעים להבנה שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום השפעה אמיתית ולזה חסר לנו כוח, אבל רק את זה רוצים. ואז באה הצעקה. 

 אם אפשר לפתוח מה זה "רק את זה רוצים"?

מבינים ומרגישים וכבר בדקנו שחוץ מפעולת השפעה אנחנו לא צריכים כלום. רק על ידי השפעה הדדית בינינו אנחנו יכולים להגיע לחיסרון האמיתי שבו אנחנו מרגישים השתוקקות לבורא, לגלות אותו כדי לעשות לו נחת רוח. נגיד אחרת, יותר מצד הכלי, לתת לו מקום להתגלות שתהיה לו נחת רוח.

 הרגשה אמיתית?

הרגשה אמיתית.

כן. זה על ידי המאור המחזיר למוטב שכל הזמן מגיע ונותן נותן נותן לנו כאלה ניחושים, חשיבות וכן הלאה. זו עבודה שלאט לאט מתרקם בנו העניין.

המצב שתיארת שכביכול יש הכול ועדיין אין, מתי זה יביא אותנו לייאוש מכוחותינו עצמנו, ומתי זה יביא לצעקה?

זה נקרא "נגמרה הסאה". אני לא יודע. בהתאם עד כמה שאתם משתדלים, אבל לא לחכות עד שזה יגיע, אלא זה תלוי בקצב שלנו כמה משקיעים. אבל משקיעים, בהשקעה מאד חשוב לא בכמות, אלא באיכות. יש כאלה שמשקיעים המון שעות, לא. העיקר כמה שיותר מרוכזים לכיוון הנכון. טוב מעט ובכוונה.

 כעשירייה תורנית אנחנו אמורים להרגיש את הצעקה של כל החברה.

אתם צריכים להרגיש צעקה של כל החברה, והחברה צריכה להרגיש איך אתם מרכזים את כל הצעקות שלהם, מכל העשיריות ובכלל מכל העולם, ואתם צריכים בחזרה למסור את זה לחברה שכולם יתכללו בצעקה הזאת הכללית. "צעקה", זאת אומרת בחיסרון, שחסר לנו רק דבר אחד, כוח השפעה. והוא, הכוח השפעה לא יכול להיות אלא משותף.

 כל עשירייה כרגע צריכה לארגן איזו השפעה הדדית בינה לבין עצמה בעבודה הפנימית כדי להגיע לצעקה של העשירייה עצמה.

כן, אבל אתם צריכים לספוג, לכלול בתוככם את כל הצעקות, כל הטענות מכל העשיריות.

 איך זה נבנה בין עשירייה אחת לבין עשירייה אחת שהיא כל החברה?

איך זה נבנה? אתם צריכים להשתדל להתכלל מהם. כמה דקות אולי אחרי השיעור או באיזה מעמד אחר, אבל הם צריכים באיזו צורה להעביר לכם עד כמה הם מצפים מכם לביצוע.

איך אנחנו כן מעבירים את הבקשה שלנו לעשירייה התורנית, ואיך מקבלים ממנה? זאת שאלה.

אדרבה, אם אפשר בצורה שכולם מרגישים את זה מהאוויר, זה טוב. אבל אם לא, אז יש לנו בעיה. אנחנו כאילו נעשה מאמצים ולא נראה מהם שום תועלת. זאת אומרת, תועלת שאנחנו מתרגשים, אנחנו נכללים, אנחנו מרגישים יותר את ההתכללות שלנו. זה חייב להיות. "איש את רעהו יעזרו", בלי זה אין מה להמשיך.

לכן תחשבו איך אתם מעבירים את הדרישה לצעקה. אתם מבקשים מכולם שילחצו עליכם שאתם באמת תתפרצו בצעקה עבור כולם. אבל בלחץ הזה מכולם אתם תרגישו איך הם משתתפים אתכם יחד, בצעקה עצמה.

 איך תלמיד מכין את הכלי עם רצון מספיק נכון, כדי להגיע לצעקה?

אין לי כאן אפשרות לפרש. כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה. כי צעקה זה סיום של המאמצים, אז מגיעה הישועה בכל מדרגה.

 להגיע לצעקה שאין צעקה, האם צעקה זו הכרת המצב?

הכרה אמיתית של המצב וודאי שמביאה לצעקה. אבל איך להרגיש, לחקור ולהרגיש את המצב האמיתי.

 "כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלהיך. מאז יש בכל איש ישראל כח אלהי. ומכל שכן תוך כלל ישראל... וז"ש "ולבי ער" שהוא בחי' אלוקות, שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים... זה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בני ישראל... שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהיה להם בקבלת התורה, ולא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל... כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בני ישראל, ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה... רק שצריך להיות בכלות הנפש, כמו שמצינו בדוד "אם אתן שינה לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'", וזכה לזה.

(  שפת אמת", שמות, פרשת תרומה"(

  כאן מדובר גם על גדלות בצעקה ודרישה, חיסרון שבשל לקבלת הישועה. כי הוא דורש רק דבר אחד, כוח להשפיע, וודאי שמקבל מלמעלה. אבל בירור המצב הנוכחי, האמיתי עד שהוא מגיע לצעקה הזאת, זה על האדם.

 "יש ג' תנאים בתפילה:

א) להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום, היד ה' תִקְצר מלהושיע לו? שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו.

ב) שכבר אין לו שום עצה, שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא עלתה רפואה למכתו.

ג) שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שעניין תפילה הוא אבודה שבלב ]מלשון אבוד[. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למוות, וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו."

   (בעל הסולם, "ג' תנאים בתפילה", כתבי בעל הסולם, שמעתי ר"ט)

בעל הסולם מתאר לנו כאן מצב מאוד מאוד קשה. אז אדם, כנראה, מתפרץ בצעקה אמיתית. ארבעת התנאים האלה בתפילה בכל זאת איכשהו צריכים להשיג. העניין הוא שלא משיגים אותם, אלא על ידי המאור המחזיר למוטב שמשפיע עלינו, לא שאנחנו צריכים להוציא אותם מתוכנו, זה בלתי אפשרי. אלא מה שקורה כאן, בגלל שאנחנו נמצאים באיזה מין התכללות בינינו, אז אפילו במקצת כשאנחנו משתדלים לעשות חיבור ומתוך החיבור מחפשים ישועה כלפי החיבור. הבורא עוזר רק לכיוון החיבור ואני לא יכול לברוח ואין לי שום עצה, זאת אומרת גם למטה גם למעלה.

אם אנחנו בצורה כזאת, אבל כלפי הקבוצה, כל אחד אוסף את הנקודות שלו, אז אנחנו מגיעים לייאוש הנדרש בצורה מאוד מהירה. ואז אדם מרגיש את עצמו באמת וכל היחד כולם. אתם יודעים מה זה ביחד, אם מתחילים להיות בשמחה או להיות בעצבות. ואז ביחד מגיעים לאותה צורת הייאוש הנדרשת מה שבעל הסולם כאן לנו מספר.

אם אדם חושב איך לבד להיות בזה, זה בלתי אפשרי. זה מגיע לידי מאמצים קטנים, אבל בתוך החיבור ועל ידי מאור המחזיר למוטב שמופיע ואז לא קשה. שוב, אנחנו צריכים להבין שיגיעה איכותית מביאה להצלחה ולא כמותית.

 "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

(בעל הסולם, אגרת נ"ז, כתבי בעל הסולם)

שוב, אין שום תנאי אחר להקל עלינו, שום אפשרות להקל עלינו את הנקודה הזאת, שלרוחניות אפשר להיכנס רק דרך צעקה. והצעקה מגיעה אחרי הצטברות אוסף של כל התנאים הנדרשים לזה, גם מצד חוסר הכלי, גם מצד חוסר האור.

כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", בגלל שהם ראו שכל פעם הם עובדים ואחרי זה הבניין נופל בקרקע.

נניח שאני בונה ונופל, בונה ונופל. אז מה? ואם הייתי צריך לעשות כך עד סוף החיים, לא יודע כמה, אלף שנה, אבל זה היה ציווי, שכל זה בא מהבורא ודאי, שהוא דורש ממני לעשות, אז ממה אני מגיע לייאוש? מזה שאני כל הזמן חוזר על אותם הדברים ולא מצליח?

 כתוב בקטע, שמי שלא זכה לאהבת ה' זאת אומרת הוא לא זכה לזה שהוא אוהב את ה', נדמה לו שכל פעם הבניין שהוא בונה נופל. זאת אומרת שמי שכן זוכה לאהבת ה' הבניין שלו אף פעם לא נופל?

כן.

 אבל למדנו שאדם תמיד עובר עליות וירידות בכל מצב.

שום דבר לא נעלם, הכול מתאסף. מעלים בקודש. כל פעם ששמאל מגיע מגלים לך עוד חלק מהשבירה שעוד לא תיקנת, ברזולוציה יותר גדולה, יותר גבוהה, יותר מדויקת ואתה צריך לתקן גם אותה.  אדם שזכה לאהבת ה', הבניין שלו לא קורס לגמרי, הוא קורס קצת.

לא קורס בכלל.

אבל כתוב בקטע שבני ישראל כן הרגישו שקורס כל הבניין שלהם, שהם לא זכו לאהבת ה'.

זה מה שהאדם, עושה ולא מצליח, עושה ולא מצליח. בשביל מה זה נעשה כך? כדי שיקבל ייאוש. ממה? לא מהעשייה שלו, אלא מזה שהוא מגלה אחרי כל הפעולות האלה שאין לו כוח השפעה, שבאמת הוא לא בונה. כי עושה איזה מין דְמי, משחק, אבל מגלה על ידי זה שבאמת חסר לו הכוח העליון.

והאדם שכן זכה לאהבת ה', לאהוב את ה' בהשפעה, מה הוא עובר?

בכל מדרגה ומדרגה יש לך את זה. יש לך מדרגות של "להשפיע על מנת להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע". מדרגות של הסכמה ומדרגות של אהבה. אז אתה שואל, איך בונים את המדרגות באהבת ה'? בונים אותן וכל פעם מגלים שיש עוד מה להוסיף, יש עוד מה להוסיף.

אבל לא שנהרס קודם. מה שהוא אומר שנהרס, זה שהם מגלים שאין להם באמת כלי במה לבנות.

עד לצעקה יש הרבה תפילות שבמרוצת השנים אנחנו מתפללים. ואת התפילות האלה למדנו אותן ממך, מהמקובלים, כמו למשל "תפילת רבים". אבל צעקה זה משהו שאי אפשר לשלוט על התוכן.

נכון.

מי שומר עלינו שהצעקה תהיה עם התוכן הנכון? כביכול זה משהו שמתפרץ.

נכון. מאיפה אתה יודע שצעקת נכון? מפני שקיבלת תשובה. תגובה. לא אחרת. כשאני רואה שאחרי צעקה אני מקבל כוח השפעה, מגיע לדבקות, סימן שהצעקה התקיימה. כך זה, לא מראש. ברגע שאתה גומר את הצעקה הזאת, אז אתה לא יודע מה קורה. ובכלל, אתה לא יודע אם החיסרון שלך [התגלה]. צעקה זה גילוי החיסרון, אתה לא מרגיש שאתה גילית אותו.

וזה מגיע דרך ייאושים גדולים מאוד. אנחנו לא עוסקים במשהו קטן. אנחנו נמצאים בעבודה הזאת, במאמצים האלה למעלה מכל העולמות. וכוחות הטבע שאתה רואה כאן בעולם הזה, זה הכול כאפס, ואתה עומד לקבל את כוח הבורא. לזה אתה צועק. זה לא פשוט.

"בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

(הרב"ש, "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי", כתבי רב"ש א')

יש תפילה, יש ייאוש ויש צעקה. איך זה הולך, סיבה ומסובב? מה מוביל למה?

זה בא בזה אחר זה, תלוי במצבים שהאדם עובר. כל מצב הוא רגשי, וכלול מכמה מצבים שבתוכו. לא סתם ייאוש. איך יכול להיות ייאוש אם אין לפניו ואין אחריו איזה תומכים שבונים אותו? זה דבר גדול, ייאוש. שהאדם צריך לשקול את הכוחות שלו, את המטרה שצריף להוסיף, להשיג.

אם אני יודע שהמטרה הזאת היא מאה קומות ואני לא מסוגל בכלל, נניח אני נכה, לא מסוגל לעלות אפילו חצי קומה, אז יש לי ייאוש ממאה קומות? אין לי ייאוש, זה לא בהישג ידי. ואם זה לא בהישג ידי אז אני לא מתייאש, אני פשוט לא חושב על זה. 

זאת אומרת, ייאוש מגיע גם מהכרת המצב שאני כן חייב ואני כן יכול. ויש בפנים ביטחון, רק חסר לי משהו, שאני עכשיו לא יכול, לא יכול לנגוע. בתוך הייאוש יש הכרה שלמה במה שאני זקוק וזכאי לקבל את הכוח הזה, ורק בצורה כזאת ואחרת לא. צעקה לא מגיעה מסתם צעקה כמו צעקת תינוק, כואב לי וזהו. צעקה כאן זה לא שאני מבטא את זה בפה. צעקה, זאת אומרת שאני הגעתי למצב שהכול תלוי בבורא בלבד. ומגיע לי, אני חייב לקבל את זה.

העניין בין הצעקה המלאכותית ובין הצעקה האמיתית, בזה שלצעקה מלאכותית אני יכול להגיע בכוחות עצמי, ולצעקה אמיתית אני מתפרץ מהשמיים. צעקה אמיתית היא כבר התגלות הרשימו של הדרגה הבאה. ולכן זה כבר בצורה פתאומית, שאתה לא יכול לעצור את עצמך. כך מתגלה בך הרצון החדש.

זה מגיע ואז מכירים שזה בא.

אני מרגיש שזה שיעור מאוד מיוחד. לא בכל יום אנחנו בשיעור שאמורים להביע את הרצון הפנימי של הלב, את הצעקה שבלב. זה מזכיר לי את הסיפור של האר"י, שאומר שהיום אפשר להגיע לגמר תיקון. ואני בטוח שאם היום נגיע לצעקה משותפת כולם, אז הבורא ישמע לנו.

זו הבעיה, שאנחנו תמיד בודקים את הצעקה בצורה אישית. קשה לי מאוד לתאר צעקה שהיא עבור הכלל, מתוך כוח הכלל. כי הצעקה זה משהו, שהלב מתפרץ וזהו, איך יכול להיות שאנחנו נתפרץ מתוך הלב המשותף האחד הגדול? דיברנו על זה בקטעים האלה של הצעקה, שזה יכול להיות רק על ידי המאור המחזיר למוטב שמשפיע, ואנחנו מלטשים את הפנייה שלנו יותר ויותר, בעוד חיבור, ועוד יותר פנייה לבורא, ועוד, עד שהמאור המחזיר למוטב מכין לנו את הדברים האלה.

כי צעקה צריכה להגיע מהרצון המשותף. ואנחנו בדרך כלל צעקה מרגישים מתוך הלב הפרטי. כי זה משהו מאוד פנימי, אישי, וכאן צריך להיות, לא. אחרת זה כמו שכולם צועקים.

אחרי הכול מה שעברנו בחגים האלה, זה ברור שהצעקה חייבת לבוא מהעשירייה.

נכון.

אני רוצה להבין איך כל עשירייה תעביר את הצעקה לעשירייה התורנית?

אני לא יודע איך להעביר את הצעקות שלכם לעשירייה התורנית. חפשו דרכים. אני אומר ברצינות. אני לא יודע. לא שאני רוצה שתחפשו, אלא אני בעצמי לא יודע איך הם ירגישו מה שאתם מרגישים. איך שתעשו את כל הצעקות שיש בכל לב ולב בצורה פרטית, אגואיסטית, אישית, איך שתעבדו את זה ביחד, איך תחברו את זה ביחד ללב אחד. איך ממש תכניסו את הלב הזה הגדול לתוך הלב של העשירייה התורנית, ואז שזה יעבוד נכון.

זו ממש עבודה. אבל אפשר לבצע את זה ומהר.

האם זה אפשרי שעשיריות יקומו וינסו להעביר את החיסרון, את הצעקה המשותפת בזמן שיעור?

בבקשה, תעשו מה שאתם רוצים, אבל השאלה היא האם בצורה כזאת צריכים לעשות? אני לא יודע. אני לא יודע איך אתם מעבירים הרגשת מועקה, צעקה, חיסרון זה אל זה.

התלהבות, אפשר להעביר יותר מהר, יש לזה מילים, שירים. מועקה, צעקה, חיסרון,  זה קצת יותר בעייתי. אבל אתם צריכים להבין, שהצעקה כשהיא מגיעה, היא צריכה להיות מהתפרצות טובה. איך שזה נשמע כאן, הוא לא נשמע מהטקסט, אני לא יכול [לדעת], אבל רק שתדעו, לבורא לא פונים כמו במילים, המילים זה מילים, אבל לבורא לא פונים ממש בצורת הייאוש הגשמי. אין דבר כזה. רק בצורת הייאוש הרוחני, שאני שמח שאני הגעתי לחיסרון אמיתי בלהשפיע וזה מה שחסר לי.

ואז מצד אחד בתוך הצעקה שלי ישנה שמחה שאני הגעתי למצב כל כך גדול שאני תלוי בו ורק אני רוצה לקיים מה שהוא מצפה ממני, זאת אומרת יש לי כאן מין דבקות, רק עדיין לא בצורת פנים בפנים, אבל כבר יש דבקות.

זאת אומרת, צריכים אנחנו לברר את הפנייה הזאת לבורא, אפילו בצעקה, בבכי, בהתפרצות, שזה מגיע גם מתוך ביטחון ושמחה, וזה לא כמו בעולם שלנו. ואנחנו נגלה את זה אם אנחנו נאסוף את כל החסרונות האלה ללב אחד. כמה שנצליח להיות בלב אחד, אז אנחנו נתחיל להרגיש שהמונחים האלו, או ההגדרות האלו הרוחניות הן אחרות מהגשמיות. זה תמיד בשמחה, תמיד בהתלהבות, למרות שנשמע כצעקות, כמשהו נורא.

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו."

יש לו כוח, הוא רוצה להגיע, רק יש לפניו איזה מחסום שלא נותן לו הלאה להמשיך בעבודה. זאת אומרת זה לא מצב מיואש ממש, אלא מיואש מכוחותיו עצמו. אבל לא שהמטרה כבר לא חשובה, היא נעלמת, הוא מרים ידיים, הולך לישון. לא.

עוד פעם.

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה," זה לא אומר שאין לו כוח. טעם לא מרגיש. "ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן," בשום אופן, "ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה," השפעה הכוונה קדושה, "אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.

וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.

וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה".

(בעל הסולם, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה", כתבי בעל הסולם, שמעתי י"ח)

אם אפילו אין תפילה, ואין בקשה, ואין דמעות, ואין כלום, אז כשאדם מגיע למצב כזה, נפתח שער שנקרא "דמעות". זה ממש שמקבל כוח רוחני מתי שכבר לא מסוגל. למה? מה רוצים כאן להגיד? שהחיסרון לכוח הרוחני, מגיע מלמעלה אחרי שכל מה שבידך עשית, ודווקא כשנגמר המאמץ, כמו שנגמרה הסאה, אז מתחיל להיות כבר מצב של "שער הדמעות".

כביכול מתואר דבר מאוד אישי ופרטי, של אדם שמגיע לאיזה מצב שבר לכאורה.

לא. זאת הבעיה, שכולם צועקים, אתה ראית ליד הכותל. אם היו מתחברים והיו צועקים יחד ליד הכותל, אם היה מנהג כזה, מנין אני מבין שזה מנין, אבל אתה יודע מה זה מנין, אז בסדר, אבל אם היו מתחברים יחד וצועקים בתפילה אמיתית, תפילה שבציבור, זה היה אחרת לגמרי. אפילו תפילה גשמית, אבל במקצת שיהיה חיבור בין בני אדם.

כל הבעיה שלנו היא בזה שאנחנו לא יודעים להתחבר. כן. כל הצעקות, כל הבקשות, הכול בא מהאדם הפרטי.

אז המצב שמתואר פה, הוא שאנחנו צריכים להגיע לכלל זעקה, כוללת.

"ויאנחו בני ישראל מעבודה", כן, והכול יחד.

זה ברור שצריך להגיע מלמעלה, כי אדם לא יכול לתאם דבר כזה, פעולה כזאת.

כבר במצרים יש לך גילוי, שפרעה הוא אחד לכולם, שבורחים ממנו, שלא נותן להתחבר זה הוא אחד, האגו שלנו. והאגו שלנו מראה את עצמו שהוא אחד ששולט עלינו, כבר זה מחבר בינינו. זאת אומרת, פרעה הוא זה שחיבר. הוא כמו שכתוב, "קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים". כי הוא מראה לכולם שהוא הטבע הכולל, השולט, נמצא בכולם וכולם מחוברים או תחתיו כעבדים, או למעלה ממנו כעובדי ה'.

כי אין ברירה, אתה או בצורה כזאת או בצורה כזאת, אבל אתה קשור לכולם. זה פרעה שמתחיל להביא למודעות את הידיעה הזאת.

אז אם כך אין לנו אפשרות לתכנן באופן מודע לעתיד אלא רק לזעוק לחיבור, ומתוך זה אנחנו נגיע למצב הכללי הזה? כי אנחנו לומדים על מצב שלא יכול להתפתח באדם באופן מודע.

לא. אף פעם. אתה יכול להגיע לזה בצורה הגשמית, שאנחנו כולנו מחוברים, צריכים זה את זה, כמו שהאנושות אומרת. אבל בצורה כמו שלנו, לא.

אז למה טוב לנו ללמוד על המצב העתידי הזה?

אנחנו צריכים בכוח לעשות חיבור. כשאנחנו משתדלים בכוח לעשות, אנחנו מקווים למאור המחזיר למוטב, ואז הוא מביא לנו חיבור.

מי התחתון של העשירייה שעבורו היא צועקת?

יכול להיות שאין תחתון. או שאני יכול לתאר לעצמי שהתחתון זה כל האנושות, אבל יכול להיות שאין תחתון. אז אנחנו מתפללים שיהיה לנו עליון, שאנחנו מתפללים אליו, ושהוא יביא לנו את כוח החיבור, כוח ההשפעה.

 מה ההבדל בין צעקה לתפילה?

תפילה זה מתוכנן, צעקה זו התפרצות. ואנחנו צריכים להגיע לצעקה.

 בסוף המאמר יש כלל, "כל מה שיש בידך ובכחך לעשות, עשה". מה ההבדל בין "שיש בידך" ו"בכחך"?

"כל מה שיש בידך ובכחך לעשות, עשה", זאת אומרת, את כל ההזדמנויות, ואת כל האפשרויות שיש לך אתה צריך לממש. לפני זה אתה לא מגיע לצעקה כי יש לך הרגשה שעוד לא מימשת משהו. זאת אומרת, הרגשת היאוש הפנימית מכוחות עצמו חייבת להיות באדם ברורה לגמרי, והיא חייבת להביא אותו לפעולות כאלו שהן ממש צריכות לזרוק אותו לקבוצה ולבורא, שאני בתוכי כבר אין לי מה לחפש.

 למה כתוב "בידך ובכוחך", האם אלו שני דברים או דבר אחד?

יש בכוח ויש במימוש, שאתה מממש אותו ביד. בפועל ובכוח. כך אני חושב. העניין הוא שכולו כולו צריך להיות מכוון לחיבור. זאת אומרת, על מה אתה צועק?, מה חסר לך? "לי חסר עולם הבא". בסדר, תעמוד בסוף התור, אתה יכול לחכות. זאת אומרת, כל עוד שאתה לא מתחיל לצעוק על היווצרות הכלי המשותף שיהיה באיזו השתוות הצורה לבורא, שעימו, עם הכלי הזה אתה יכול להגיע לעשיית נחת רוח, עד אז זה לא נחשב בכלל שאתה צועק. אז אתה בוכה כמו תינוק.

זאת אומרת, דרך השפעה הדדית בתוך החברה מגיעים לנחיצות בהשפעה כלפי הבורא ואז מתחיל להיות שם "שער הדמעות" בהמשך הפעולות. אבל לא שכל אחד מבקש משהו אגואיסטי. וודאי שמזה מתחילים, אבל אנחנו צריכים להבין שהתפילה חייבת להביא אותנו,  להביא את עצמה לחיסרון הנכון הכללי.

 אנחנו רואים שכתוב וגם מרגישים את זה שכל פעם שאנחנו מנסים לבנות איזו צעקה האגו עוקף אותנו מהפינה הנגדית, מפיל אותנו, כל פעם חסר זה או צריך זה, את זה עוד לא עשיתי. זה מצד אחד. מצד שני, כתוב שאני אמור להגיע בסופו של דבר לתפילה עבור החבר ושם הפתרון, זו הסגולה. איך מקצרים בין זה לבין זה, איך מקצרים את הזמן הזה?

רק בעבודה משותפת. כמותית אנחנו עושים כל אחד בתוכו אבל זה מאוד לא מוצלח, ואיכותית זה רק בתנאי שאנחנו עושים כל אחד עבור השני.

 איך אני מקצר את הזמן אל הסוף? כאילו אומרים לבן אדם "שם הסוף, לך לשם ותעשה שאז יהיה יותר טוב". אז מה אני עושה בשביל באמת להיות בסוף?

אתה לא צריך. תעשה. תתחיל לעשות קודם כל דבר פשוט, כל הפעולות שהן עבור עצמך תחתוך אותן ותזרוק. זהו, תזרוק אותן, תגביל את עצמך לפעולות כאלה שאתה צריך אותן רק כדי להתקיים. כל הפעולות שהן פעולות חיבור עם החברים, מטרתיות הכוונה, תעלה אותן בחשיבות ותעסוק בהן בלבד.

 הרגל מספיק פה?

איזה הרגל? אין לך הרגל בזה. באיזה הרגל אתה תעשה פעולות חיבור עם החברים?

 אין לך הרגל בזה בכלל, זה תמיד נגד התנגדות.

 הצעקה באה רק מתוך הגלות ואנחנו נמצאים בגלות כבר אלפיים שנה, וכל כך מתאמצים, למה אנחנו לא מצליחים לחבר את הצעקה המשותפת הזו?

כי אנחנו לא מרגישים את הגלות. לא מרגישים. זה לא גלות.

אבל אנחנו יודעים שאנחנו עכשיו בגלות.

אני לא יודע מה אתה יודע. אני לא יודע כלום, אני מרגיש שהכול בסדר גמור, לא כל כך רע.

 אז מה לעשות?

מה לעשות? לגלגל את הרע על עצמנו.

 אולי מכאן צריכה לבוא הצעקה, מזה שאני לא יודע שאני בגלות?

וודאי, אם היית עכשיו מרגיש שאתה ממש נמצא במצב נורא אז היית פועל אחרת.

 אם בעשירייה שלי עכשיו אנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו בגלות, בהרגשה שלנו ביום יום, מזה שאנחנו רואים מה קורה בעולם הגשמי, ורואים מה קורה עם העולם הרוחני, אפשר יהיה לחבר כזו צעקה?

לא. מה אתם מרגישים? לא נורא אפשר לחיות, כתוב בעיתון, כתוב בכל מיני מקומות. זה לא ממני.

אני רוצה להגיד שוב רק דבר אחד, אנחנו עוברים על הקטעים, מסבירים אותם קצת, עם דגש שכל מה שכתוב, הוא אך ורק בקבוצה, בחיבור בינינו, אנחנו יכולים לממש. לא כתובה כאן אף מילה שמדברת על המצב הפרטי, אין פרטי, ואנחנו לא הולכים לקיים את זה, אתם צריכים לקיים את זה ביניכם, אנחנו כאן רק לומדים.

 "מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.

כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם." 

 (הרב"ש, " מהו, שובה ישראל עד ה' אלוקיך", כתבי רב"ש ב')

  אז שוב, ממה שבור, מאיזה הבחנות שבור, שזה יהיה ברור, הכל מחיבור, מהשגת הכלי לעשות נחת רוח.

 "שלוש הן הנקראות תפילה:

א. תפילה למשה איש האלקים, תפילה זו שאין כמוה באדם אחר.

ב. תפילה לדוד, תפילה זו היא תפילה שאין כמוה במלך אחר.

ג. תפילה לעני, התפילה החשובה מכל אלו השלוש. תפילה זו קודמת לתפילה של משה, וקודמת לתפילה של דוד, וקודמת לכל שאר תפילות העולם.

משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב, קרוב ה' לנשְׁבְּרי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו. כיוון שהעני התפלל תפילתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה, דוחה אותן אותו העני, שבור הלב. כמ"ש, תפילה לעני כי יעטוף. והיה צריך לכתוב, כי יתעטף, מהו שכתוב, כי יעטוף? אלא הוא עושה איחור, שמאחֵר כל התפילות שבעולם, שאינן נכנסות עד שהתפילה שלו נכנסת. עיטוף פירושו איחור."

(זוהר לעם, בלק, 187-188)

 הכול לפי החיסרון הנכון, ורק זה פועל, כי מלכות פועלת כלפי בינה, זה ברור לנו, שרק הרצון האמיתי, שמלכות שרוצה לקבל את תכונות הבינה ולהגיע להשתוות איתה, לשיתוף, רק זה עולה כתפילה.

 האם נקודת הצעקה מופיעה כשאני מקבל הסכמה מהסביבה או מהרב, או כשאני מרגיש שאני יכול לתת לחבר נניח, 100 דולר, אבל אין לי כוח לתת לו 110 דולר?

אני לא יכול להגיד כן או לא, על דוגמאות מוחשיות, כל אחד ואחד שיבדוק את עצמו, עד כמה שהדוגמאות האלה קרובות לאמת. לא יכול, זה לא טוב, אם אני אספר משהו על זה. מדובר על החיבור, שהוא צריך להזמין את המאור המחזיר למוטב, ולאט לאט יקדם אותנו לצעקה, אין לי יותר מה להגיד.

 איך רבי יוסי בן קיסמא הרגיש את הצעקה של התלמידים שלו, הרי הוא התחבר איתם?

אני לא יכול להגיד, התלמידים שלו היו בעצמם גדולים, זאת אומרת גדולים בחיסרון, ולכן הוא היה יכול להתכלל איתם. אבל אם החיסרון של המורה הוא נניח לחיבור, והחיסרון של התלמידים הוא כל אחד לכיוון שלו, מה אתה יכול לעשות? צריך לחכות עד שיתבשל בהם החיסרון הנכון, אין שום אפשרות אחרת, צריכים לחכות עשר, עשרים, שלושים שנה.

אז כלפי העיצה של בעל הסולם, מה הדבר הכי נכון לעשות, לנסות לעשות את זה בעצמך, או שלעורר את הרצון הזה בעשירייה שכולם יפעלו ככה, או שלצעוק עבור החברים או עבור עצמי?

כל אחד ואחד בחיים שלו, אני לא יודע.

זה בעצם כל אחד באופן אישי.

אישי, כן, ודאי.

אז איפה פה המשותף?

המשותף זה החיבור לקראת הרוחניות, אבל אם אתה שואל על הגשמיות, אין כאן משהו משותף. מה יכול להיות משותף? כל אחד ואחד שיראה את עצמו, עד כמה שהוא יכול לפנות את הכוחות שלו להשגה רוחנית, במקום העודף הגשמי. עודף, לא הכרחיות, חס ושלום.

בזוהר כתוב "משום שעני הוא שבור הלב."  קודם כל מה זה עני שבור הלב?

זה אדם שמרגיש שהוא עני, שאין לו שום כוחות והוא ממש בשבירת הלב, כי אין לו אפשרות לעשות שום דבר, אולי יעזור שהוא עכשיו פונה לבורא ויקבל ממנו יכולת להשפיע, הוא עני בהשפעה.

ואז באותו משפט הוא אומר "וכתוב, קרוב ה' לנשְׁבְּרי לב" אז למה ה' קרוב לנשברי הלב דווקא?

כי הם מרגישים שהוא, רק הוא, יכול לעזור להם.

"והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה," זה לא ברור גם כן.

כי הוא תמיד נמצא במצב שחייב את התומכים ואין לו, מרגיש את עצמו עני.

 רציתי לשאול, האם היגיעה להגיע לתפילה מעומקא דליבא, היא גם סוג של תפילה?

היגיעה להגיע לתפילה היא גם כן חלק מהתפילה, כן. זו עבודה חשובה מאוד.

אנחנו צריכים כל בוקר להגיע כל הכלי העולמי לצעקה משותפת, לעשות נחת רוח לבורא?

נכון.

קטעים נבחרים בנושא: "צעקה"

1) כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר.

(ר' מנחם מנדל מקוצק)

2) מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.

(זוהר לעם, שמות, 356-357)

3) כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלהיך. מאז יש בכל איש ישראל כח אלהי. ומכל שכן תוך כלל ישראל... וז"ש "ולבי ער" שהוא בחי' אלוקות, שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים... זה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בני ישראל... שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהיה להם בקבלת התורה, ולא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל... כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בני ישראל, ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה... רק שצריך להיות בכלות הנפש, כמו שמצינו בדוד "אם אתן שינה לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'", וזכה לזה.

("שפת אמת", שמות, פרשת תרומה)

4) יש ג' תנאים בתפילה:

א) להאמין שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום, היד ה' תִקְצר מלהושיע לו? שאם לא כן, הרי חס ושלום אין בעל הבית יכול להציל את כליו.

ב) שכבר אין לו שום עצה, שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא עלתה רפואה למכתו.

ג) שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו, שעניין תפילה הוא אבודה שבלב ]מלשון אבוד[. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למוות, וחסר רק הוצאה לפועל, והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום ולא ישן ולא מסיח דעת אף רגע מלהתפלל על נפשו.

(בעל הסולם, שמעתי, ר"ט, ג' תנאים בתפילה)

5) אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה. ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

(בעל הסולם, אגרת נ"ז)

6) מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.

כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם.

(רב"ש א', שובה ישראל עד ה' אלוקיך)

7) בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהטיב לנבראיו".

נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, שב' אלו נכללים בהתורה:

א. הכלי, שהוא רוצה להשפיע.

ב. אח"כ הוא מקבל את הטוב והעונג לתוך כלים דהשפעה.

מה שאין כן "אומות העולם, שלא קבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך". "אומות העולם" בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מעניני גשמיים, אלא רוצים בחינת עולם הבא גם כן, כמו שכתוב בזה"ק "דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי". כלומר, שלא מספיק להם עושר של עולם הזה, אלא שרוצים גם עושר של עולם הבא.

נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה.

(רב"ש א', מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה)

8) כתוב: "דִרשו ה' בהימצאו", כלומר, בשעה שה' ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שה' מקדים את עצמו לתת לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

כתוב "קראוהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו, תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, שאם לא כך, ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו, כי אם אתם קוראים אליו, הלוא כבר פנה אליכם, לתת לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, יידע בשעת מעשה, שה' שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודעו את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטֵה אוזן קשבת אליו, ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", כי בתאוותו של ה' לאדם שיתקרב אצלו, מתעורר כוח וגעגועים גדולים באדם לתאוב לה'. ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור שלם וקונה הכול.

(בעל הסולם, אגרת נ"ב)

9) שלוש הן הנקראות תפילה:

א. תפילה למשה איש האלקים, תפילה זו שאין כמוה באדם אחר.

ב. תפילה לדוד, תפילה זו היא תפילה שאין כמוה במלך אחר.

ג. תפילה לעני, התפילה החשובה מכל אלו השלוש. תפילה זו קודמת לתפילה של משה, וקודמת לתפילה של דוד, וקודמת לכל שאר תפילות העולם.

משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב, קרוב ה' לנשְׁבְּרי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו. כיוון שהעני התפלל תפילתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה, דוחה אותן אותו העני, שבור הלב. כמ"ש, תפילה לעני כי יעטוף. והיה צריך לכתוב, כי יתעטף, מהו שכתוב, כי יעטוף? אלא הוא עושה איחור, שמאחֵר כל התפילות שבעולם, שאינן נכנסות עד שהתפילה שלו נכנסת. עיטוף פירושו איחור.

(זוהר לעם, בלק, 187-188)

10) שלושה עניינים כאן: אנחה, שוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, וייאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שוועתם. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל.

אלא צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, וייאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת.

בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. כתוב, וייחר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי.

(זוהר לעם, שמות, 353-355)