מעשר
שוויון
+תקציר
השוויון תמיד מושג דרך מטרת הבריאה, כי שם כולם משתווים, כולם נעשים כאחד. למה? כי במערכת אחידה שאנחנו הולכים לקראתה, לגלות אותה, במערכת אחידה כולם חשובים כאחד. אמנם אף אחד לא שווה לשני, אלא החשיבות היא בגלל שהמערכת היא אינטגראלית, היא אחידה, ולא בגלל שאנחנו במשהו נמצאים בשוויון. ההיפך, כמה שיותר מתקדמים בתיקון של כל אחד ואחד, אז הוא יותר בולט ושונה מחברו. ורק מתוך זה שמכוונים "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא"[1] אז בקודשא בריך הוא, שם אנחנו כולנו שווים כאחד. רק ייחודיות הבורא, היא בעצם מביאה אותנו לשוויון.
[1] "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)
+תמליל שיעור 1
שיעור 1 15.11.2016
מושג השוויון הוא אחד המושגים הנעלמים ביותר שאנחנו צריכים להשיג ולקיים. כי קודם כל שוויון מושג רק בסוף בגמר התיקון, ש"יהיה ה' אחד ושמו אחד".[1] שמו זה הרצון שבבריאה, והרצון יהיה בהשתוות הצורה עם האור, בכל ההבחנות שאז מתקבצות יחד ומשלימות יחד זו את זו. ולכן המושג הזה הוא לא ברור לנו, מה זה להיות שווים.
מלכתחילה זה יש מיש וזה יש מאין, זאת אומרת אנחנו לגמרי הפוכים, את ההפכיות הזאת אי אפשר לשנות, למחוק, באיזו צורה להסתיר וזו בכלל לא המטרה שלנו. אנחנו לא מקלקלים את הבריאה, וההיפך אדרבה כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו יותר ויותר מבדילים, מרגישים את הפער בין הבורא לנברא, משיגים אותו.
התקדמות הנברא היא בזה שהוא יותר ויותר משיג את שלמות הבורא וזה מושג על פני גילוי החסרונות שבו, כך אנחנו מתקדמים, "על כל הפשעים תכסה האהבה"[2]. כמה שיותר פשעים, כך אנחנו צריכים יותר אהבה שתכסה את הפשעים. ויש ביניהם קשר והתנגדות, התנגשות והשלמה, דברים הפוכים שמשלימים זה את זה, אז נעשים חשובים כאחד ולא שהם שווים ביניהם.
"שווים" במושג הארצי שלנו זה שהופכים להיות אחד, זה שווה לזה, זאת אומרת אחד וגם עוד אחד כזה, זה נקרא "שווה". לא, ברוחניות זה לא כך, גם בגשמיות זאת שאלה איך זה יכול להיות, אבל ברוחניות לא. ברוחניות אין לך משהו שדומה לחברו, כולם שונים והשינוי הזה הוא נשאר. אנחנו צריכים עוד יותר להחזיק ולשמור על חוסר השינוי ולראות בזה דבר מיוחד, שדווקא על ידי גילוי השוני שבין חלקי הבריאה, אנחנו מגלים את כל האופי, כל האושר, כל עוצמת הבריאה. והבורא נגלה מתוך ריבוי הפעולות וההבחנות.
אז השוויון תמיד מושג דרך מטרת הבריאה, כי שם כולם משתווים, כולם נעשים כאחד. למה? כי במערכת אחידה שאנחנו הולכים לקראתה, לגלות אותה, במערכת אחידה כולם חשובים כאחד. אמנם אף אחד לא שווה לשני, אלא החשיבות היא בגלל שהמערכת היא אינטגראלית, היא אחידה, ולא בגלל שאנחנו במשהו נמצאים בשוויון. ההיפך, כמה שיותר מתקדמים בתיקון של כל אחד ואחד, אז הוא יותר בולט ושונה מחברו. ורק מתוך זה שמכוונים "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא"[3] אז בקודשא בריך הוא, שם אנחנו כולנו שווים כאחד. רק ייחודיות הבורא, היא בעצם מביאה אותנו לשוויון.
לכן כשאנחנו עושים כל מיני פעולות בקבוצה, אנחנו משתדלים להיות בשוויון, אין חשוב יותר חשוב פחות, גדול יותר, גדול פחות, מוצלח יותר או פחות, וכן הלאה אלא כל אחד ואחד, אם הוא משתדל להשלים את כולם למושג אחד, אז הוא באמת כמו כולם.
ולכוון את עצמנו למושג אחד זה כמו שאנחנו משתדלים לעשות פעולת ירי, לירות, אז יש לנו שלוש נקודות, העין של האדם, והכוונת, והמקום, לאן שהוא רוצה להגיע. ואז אנחנו יכולים להצליח להגיע למה שרוצים. כך גם בעניין השוויון.
ויש כאן הרבה שאלות, מה ההבדל בין המושגים "אחד", ל"שוויון", ועד כמה שאנחנו צריכים במושג הזה אחד גם כל הזמן להדגיש שאנחנו לא שווים, "איש את רעהו יעזרו" אז כבר אנחנו שונים זה מזה. וכל אחד חייב לבצע את התפקיד שלו שהוא ודאי שונה מאחרים. אלא כל שוויון הוא נמדד במידת הדבקות בבורא בכל רגע ורגע לפי הכוח הסגולי שמתגלה באדם.
כי אם תינוק משתדל ואם גדול משתדל, חכם, פחות חכם, חזק, חלש, כל אחד שמשתדל לפי מה שניתן לו לפי כמה שתומכים בו והוא תומך באחרים, אז אנחנו מגיעים למצב שבכל מצב אנחנו יכולים להיות שווים. אמנם אם אנחנו עוזבים את המושג, הבורא הוא "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", אז השוויון בינינו מיד נעלם.
בואו נראה את הקטעים וננסה, נשתדל להרגיש עד כמה שהשוויון בינינו זה מושג שמגיעים אליו ומיד הוא נעלם, מגיעים אליו ומיד הוא נעלם. הוא מאוד רופף. ואם באותו רגע שאנחנו מגיעים לשוויון, שם אנחנו משיגים את הבורא, אז נעלם השוויון בגלל שבכל אחד ואחד כל פעם קופץ הרצון לקבל שלו והוא רוצה בעצם שאנחנו נתקדם במושג השוויון. ולכן כל פעם הרצון לקבל גדל כדי שברמות יותר גבוהות אנחנו נשיג את השוויון.
ולכן אנחנו כל הזמן נמצאים בזה שמאבדים את ההרגשה הזאת של שוויון, לא יותר מרגע אחד היא קיימת בנו, ושוב אנחנו משתדלים להגיע אליה אבל לפי הנוסחה "כי בו ישמח ליבנו".[4]
זה דבר מאוד נעלם, כי הוא לא קיים בהגדרות של העולם הזה, שאנחנו שווים, אלא שוויון הוא בשלישי, באני חבר והבורא. אז כשאנחנו נמצאים בבורא שנינו יחד, אז אנחנו בשווה. אחרת אין שוויון. זה מה שהאנושות גם משתדלת להגיע ולא מבינה שזה בלתי אפשרי, אלא רק בתנאי שעובדים בעבודה רוחנית ומשיגים את השורש המשותף בינינו, של כולנו, אז מגיעים לשוויון. זה כמו שאחים במשפחה כלפי ההורים, הם שווים. אם לא כלפי ההורים, יש אלף הבחנות שונות בכל אחד.
"כתוב בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש, שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות."
(בעל הסולם, תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ב', אות י"ג)
אבל אנחנו לומדים שזה מתוך שהאור העליון היה שולט על הרצון, הרצון עדיין לא גילה את עצמו במשהו שונה מהאור, אלא אין בו עדיין שום פתחון פה מעצמו, להציג את עצמו, להרגיש את עצמו כקיים בתוך עצמו. כמו שטיפת זרע בתוך הרחם, עדיין אין לה שום אפשרות להרגיש כקיימת.
לכן "טרם שנברא העולם", העולם זה נעלם שאז הבורא במידה שהוא מגלה את הרצון שבנברא, הוא מסתיר את עצמו, או ההיפך, במידה שמסתיר את עצמו, מגלה רצון שבנברא. ואז מלמעלה למטה, מהאין סוף עד העולם הזה, אנחנו רואים שנעשתה העלמה הדרגתית, שהרצון לקבל מתגלה יותר, ויותר, ויותר, והעלמת הבורא בהתאם לזה היא יותר ויותר, ויותר. כך כשזה קם, זה נופל כביכול, לפי אותו התנאי. למה? כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לתנאים כאלו התחלתיים, שהוא יוכל להזדהות עם הבורא, לגלות אותו ולא לכבות, לא את הרצון לקבל שלו ולא להסתיר את הבורא ממנו. זה דבר מאוד מיוחד מה שאנחנו משיגים ברצון לקבל המוגבר, כל פעם יותר ויותר, ובכוונה המתגברת בעל מנת להשפיע.
וכל הנתונים שבבריאה אז הם מתגלים, ודווקא הם, עד כמה שהם הפוכים, תומכים במושג אחד, במושג השוויון.
"אור שנברא ביום א', היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחלת העולם עד סופו. אפשר לומר שבזמן שהאור מאיר בבהירות אז כל העולם בהשואה אחת, ולא שייך ראש וסוף, אלא שהסוף מאיר כמו בהתחלה. וזה דומה כמו שאומרים שראה מרחוק את העיר מקצה הראשון ועד קצה האחרון. וזה נקרא מסוף עד סוף. מה שאין כן כשיש הבחן מדרגות, אז אומרים התחלה וסוף."
(הרב"ש, "אור שנברא ביום א' ", כתבי רב"ש ג')
כשאנחנו מתקדמים, אנחנו מתקדמים לפי המדרגות. למה? כי אם לא היינו מבדילים בין המצבים, לא היינו יכולים להתקדם, לא היינו יכולים לשפר את עצמנו, לא יכולים להבדיל בינינו לבורא, בין אור לחושך. ובכל פעם שאנחנו מגיעים להשתוות, אנחנו לא מוחקים את ההבדלים האלה, "וחשכה כאורה יאיר"[5], אנחנו מגיעים למצב שהם שווים, שווים בחשיבות שלהם ולא בזה שנעלמים ביניהם ההבדלים הפיזיים בוא נגיד.
לכן עד שהנברא מעלה את עצמו להשתוות, ההבחנות, אור וחושך בשבילו הם שווים בכל מדרגה ומדרגה, אז אנחנו לא מסיימים את התיקון לעת עתה שנמצאים בו, לכן כל פעם בכל מדרגה ומדרגה אנחנו כאילו עושים גמר תיקון פרטי, קטן, של אותה מדרגה, של אותו מצב. לכן כשאנחנו אחר כך משיגים את התיקונים, אנחנו רואים שאותם האורות שהתגלו בשישה ימי בראשית ומתגלים בהשתוות בשבת, ב"ויכולו", אנחנו צריכים לגלות אותם, ואנחנו מגלים אותם בתיקונים שלנו בשתא אלפי שני. גם על זה עוד נדבר.
"פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו. יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכוח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד. פירוש, מתייחד לפעול בכוח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי לייחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד כלומר אחד, מורה על עצמותו יתברך, שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשוואה אחת."
(בעל הסולם, תע"ס חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')
אחד, יחיד ומיוחד, אנחנו לא יכולים להתחיל לעבוד עם זה עד שלא מתבהר לנו מהחיים שלנו, מתוך הקשר שלנו בקבוצה, ש"אחד" זה מושג שכל חבר הוא אחד, והבורא הוא אחד, והקבוצה היא כאחת, וצריכים להגיע לזה. כל אחד הוא מיוחד דווקא בזה שהוא שונה מהאחרים, וצריך לפעול בצורה המיוחדת שבו, אבל לאותה המטרה. ויחיד בזה שאנחנו שומרים על כל אחד ואחד ורק מעבירים כוחות אחד לשני, עוזרים אחד לשני בהגברת הכוחות אבל לא באופן הפעולה.
בסופו של דבר מגלים את הצורה הזאת, אחד יחיד ומיוחד, במושג סוף. "שמע ישראל ה' א‑לוהינו ה' אחד", כשמשיגים את הדבקות אז, כי "הוא ושמו אחד", שם אנחנו מגלים את המושג הזה.
סדנה
בואו נדון בשאלה, איך ובמה ולמה נדרש מאיתנו לשמור על המושג שוויון בינינו, במה אנחנו חייבים לשמור אותו ובמה אסור לנו לשמור את השוויון? בקיצור, במה ניתן לשמור על שוויון, במה אסור לשמור על שוויון?
*
אם אנחנו לא מכוונים את עצמנו לבורא, להגיע אליו בחיבור בינינו, כי את מושג ה"בורא" אנחנו מעצבים דווקא בחיבור השוויוני בינינו, למה אם אנחנו לא מתחברים בשוויון בינינו אנחנו לא מגלים את הבורא? מטרתנו לגלות את הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. למה את זה אפשר לעשות אך ורק בתנאי שאנחנו מחוברים בינינו כשווים? ההשתלבות הזאת בינינו להיות מחוברים בשוויון, מגלה את המושג הזה שנקרא "בורא", בוא וראה. איך זה, למה דווקא כך?
*
"חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השוואה ביניהם."
(בעל הסולם, "חכמת הקבלה והפילוסופיה", כתבי בעל הסולם)
המשך סדנה
זאת אומרת, אהבה דורשת שוויון, בלי שוויון אין אהבה. לא נגלית אהבה כתכונה, כמציאות, אלא קודם השגת השוויון ואחר כך האהבה. "על כל פשעים תכסה אהבה", חייב להיות זה וזה, יחד. אז לא יצויר חוק האהבה בין קטן לגדול במשהו שיש איזו מין אי השתוות, אלא דווקא כששניהם שווים. במה ולמה? אני לא יכול לאהוב מישהו שהוא קטן ממני? תינוק שאני אוהב זו לא אהבה? אני אוהב את הצבע, את הצליל, משהו, מה זה אם כך "אהבה" כמושג שנולד דווקא משוויון? ורק בתוך השוויון, אני משיג קודם שוויון ואז אני משיג את מושג ה"אהבה". יכול להיות שזה משהו שאף פעם לא הרגשנו. בבקשה. למה כדי להשיג אהבה חייבים להיות שווים?
*
"בכדי שתהיה השתוות הצורה, היינו שהאדם, בזמן שהוא מקבל, שתהיה לו יכולת לכוון, שהקבלה תהיה בע"מ להשפיע, וזה כבר נקרא, שהוא משפיע. וזה נקרא "השתוות הצורה" או "דביקות". כי ברוחניות, השתוות נקרא "דביקות", הגם במעשה הוא מקבל. וזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע".
אולם איך אפשר זה, שיהיה מציאות לבוא לידי השתוות הצורה. היות שהרצון לקבל הזה, הבורא ברא אותו, ואיך אפשר לבטל הטבע מה שהבורא ברא. על זה ניתן תיקון, שבאמת הטבע של הרצון לקבל אי אפשר לבטלו. אלא על זה מוסיפים עליו כוונה דלהשפיע. נמצא, שהרצון לקבל, היינו מה שהאדם רואה דבר, שיכול מזה להנות, נשאר. היינו, שגם אח"כ האדם נהנה, רק בכוונה אחרת. שזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע". אבל איך האדם יכול לעשות כוונה אחרת, מלהיות לקבל לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שבסגולת התורה ומצות האדם יכול להגיע לידי השגת רצון להשפיע. ורק זאת העצה היחידה שהאדם יכול לזכות לכלים דהשפעה, שעל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי התורה האדם ישיג כלים דהשפעה. ואז יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת להנבראים. ומבחינה זו התורה נקראת "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות, שעל ידם האדם יזכה לכלים דהשפעה."
(הרב"ש, "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה", כתבי רב"ש ב')
המשך סדנה
זאת אומרת, יוצא לנו שאפילו במדרגה הראשונה הרוחנית שאותה אנחנו רוצים להשיג, אנחנו צריכים להשיג את המושג "אחד", במידה, 1/125, הבורא, נפש דנפש דנפש. וזה מושג אך ורק בתנאי שכל הכוחות שלנו, כל היוצרות שבנו, הנתונים שבנו, בכולם אנחנו משתווים, מחברים אותם ומגיעים למושג "שוויון" בינינו. באיזו צורה אני מוסיף לקופה הכללית של הקבוצה את עצמי כדי להיות בטוח שבזה אני גורם לשוויון בינינו? יש כאן קופסה, כל אחד מוסיף שם את עצמו. באיזו צורה אני לוקח את עצמי ומשתדל, משתדל, משתדל להגיע להשלמה לכולם, שייצא שוויון? זה נקרא "השגת הדרגה הראשונה". בבקשה.
*
נראה לנו שפעולת השוויון, להגיע לשוויון, זו פעולה הכי קשה. כי עד כה בכל פעם שדיברנו, דיברנו בהבחן אחד. אהבה, שנאה, ביטול, שלושים תכונות למיניהן, שעל כל אחת מהן היה אפשר לדבר בנפרד. ועכשיו במושג "שוויון", שלא קיים בכלל כתכונה נפרדת אלא בא כתוצאה מהחיבור הנכון בין כל התכונות, אנחנו קצת נתקלים כאן באיזו חידה, איך לפתור את הבעיה הזאת שיש לה כל כך הרבה נתונים.
ושמעתי כאן, לבטל את הרצון לקבל. מה פתאום לבטל, אז מה יהיה? לבטל, לעשות ככה או ככה. לא, חייב להיות באלאנס בין כולם, בין כל התכונות שלי לבין כל התכונות של החברים, לבין כל התכונות של החברה, אנחנו, בין כולם, אם עשר כפול עשר, מאה, זה במקרה, זה ללא התכללות, אם מאה הנעלמים האלה, אנחנו מוצאים את הפיתרון. זה כמו החמקן, המטוס הזה, שכל הזמן צריך להיות בבאלאנס אחרת הוא נופל. אז איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו לוקחים שוויון כנתון, כמרכיב, איך אני מגיע למצב בעבודה שלי, שכל הזמן אני מחזיק את עצמי בשוויון, ואז אותה הנקודה שעליה אני עושה באלאנס, מהי? דבקות. אז איך אני כל הזמן שומר על זה, בנתונים המשתנים בי, בחברה. זו צורת החיים שלנו שצריכה להיות. כך להעמיד את עצמנו על שפיץ וכל הזמן להשתדל.
אבל זה מושג מאוד מיוחד שוויון. אחר כך נתחיל להרגיש בו עד כמה הבורא הוא גדול, שעל זה הוא בנה את הבריאה. מתוך האהבה שלו, דווקא את זה עשה כעיקרון. כי בלי שוויון חוק האהבה, החיבור עימו, ההשתוות עימו, לא מתקיימים.
*
אולי אם אני אשתוקק לבורא בכל הכוחות שלי, אז אני אגיע לשוויון? אבל הבורא זה תוצאה מהעבודה בינינו. אולי זה דווקא הפוך, שאני עובד בכולם עם שוויון, אז אני מגיע למושג הבורא. לאן ללכת? כי מושג השוויון לא קיים בנו ממש. גם הפוך ממנו לא כל כך ברור לי, אי שוויון, זה שאני נותן לכל האגו שלי להתפרע בכל הצורות? אז אם אני עושה מעצמי ביטול, זו הדרך לשוויון? לא, כי איך אני משלים את עצמי על ידיהם?
איך התכונות שאנחנו עברנו במהלך החודש האחרון קשורות ביניהן, והאם הסדר בין התכונות האלה חשוב?
לא, אנחנו עברנו על התכונות האלו רק לברר אותן בפעם ראשונה, ככה קצת לדבר על כל תכונה ותכונה שעתיים שלוש, מה שיצא לנו. וזה ודאי שלא לפי הסדר, ולא בעומק, זאת ההיכרות הראשונה ולא יותר. וודאי שאנחנו שוכחים, הן נעלמות והן ככה משתבשות בנו התכונות האלה. אלא הרגשנו קצת מזה, אנחנו בזה כך משפשפים את עצמנו קצת, זה טוב.
מה אנחנו נעשה אחר כך איתן, נראה, יש לנו עוד כמה תכונות שאנחנו צריכים לעשות. כמו שאף פעם לא חשבנו על שוויון, עכשיו אנחנו רואים עד כמה שהדבר הזה פתאום הוא מושג כל כך חשוב, ועוד נעלם במיוחד יותר אולי מאחרים, כי הוא לא קיים. כל התכונות שאנחנו עברנו פחות או יותר, הן קיימות בנו. לא חשוב אילו, אפילו הרוחניות ביותר, ביטול, השפעה, אהבה, יש בנו משהו שזה מזכיר את זה. שוויון, במושג הרוחני ובמושג הגשמי שלו, הוא מאוד לא ברור, מפני שהוא מורכב, מורכב מקבוצה, אני וקבוצה, וקבוצה עם הבורא, ולכן זה לא פשוט.
אנחנו רוצים להיות שווים אחד כלפי השני, או ביחס לנקודת החיבור בינינו?
אנחנו לא יכולים להיות שווים זה לזה בשום צורה, כי לכל אחד יש את הכוח הסגולי שלו, לכל אחד תכונות אישיות משלו. ואסור לנו בכלל אפילו למדוד אותן, איזו תכונה אצלי לעומת החבר ועוד. אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה ולא צריכים. אנחנו צריכים להגיע למושג אחד, שוויון ודבקות. שכל אחד משקיע את עצמו למען להיות ככלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד". כמו שכותב לנו רמב"ן, למדנו את זה בקטע מספר 3, "אחד, יחיד ומיוחד", שזה מתגלה אחר כך.
בקיצור, עוד נחכה עד שיתגלה לנו איך אנחנו מגיעים לשוויון בכל התכונות שלנו. ברור לנו שבשוויון אנחנו מגיעים לאיחוד, באיחוד אנחנו מגלים את הבורא, ובזה אנחנו מגיעים לדבקות. רק לא מובנים לנו האמצעים בדיוק, איך אנחנו מתקרבים למושג שוויון.
"דוקא על ידי איש ואשה נולד ולד. מה שאין כן מזכר לבד, או מנקבה לבדה, אי אפשר לצאת תולדה. ועל דרך המוסר נקרא זכר כח ההשפעה, ונקבה כח הקבלה. וענין תולדות, היינו מעשים טובים, שיהיה בהם רוח חיים.
לכן בזמן שיש לאדם כח השפעה לבד, אז אין לו היגיעה. ויש כלל לפום צערא אגרא. וכיון שיש לו כח השפעה לבד, ממילא אז חסרה לו היגיעה. ואם אין יגיעה אי אפשר לזכות לאור ה', כמו שאמרו חז"ל "לא יגעת ולא מצאת אל תאמין" (מגילה ו' ע"ב).
ואם יש לו רק כח הקבלה, ואין לו נצוצי השפעה, כבר אי אפשר לעשות הבחירה, שיוכל להיות מואס ברע ובוחר בטוב, כי אז אין לו הכח שיוכל להכריע לכף זכות.
לכן דווקא בזמן ששני הכוחות שוים, היינו כח הקבלה וכח ההשפעה, אז יש לו מקום עבודה ויגיעה, שיוכל להתגבר על ידי היגיעה ולהכריע לכף זכות. ואז המעשה הזה שהכריע לכף זכות נקרא ולד, היינו שהקדוש ברוך הוא נותן רוח חיים בהמעשה הזה. וזה נקרא "כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"."
(הרב''ש , "דווקא על ידי איש ואשה", כתבי רב''ש ג' )
מסובך, לא מובן עכשיו פתאום איך שזה קורה? כל אחד שמשלים את השני בצורת השפעה ובצורת הקבלה ההדדית, בונה יחד עם החברים כזאת מערכת אינטגרלית, שכולה נמצאת בקבלה ובהשפעה הדדית שנקראת עובָּר. ואז אם אנחנו בונים מגעים כאלו בינינו, אז הבורא נותן לזה רוח חיים בתוך המערכת הזאת, אם היא מתחברת בצורה הנכונה, בנטייה הנכונה מכל המשתתפים.
לא ברור כאן מה השוויון? יש פה איזון, יש פה השלמה.
שוויון, בהשלמה שוויון, שכמה שאתה צריך אני נותן לך, וכמה שאני צריך אתה נותן לי. אני צריך להשפיע, אז אתה נותן לי אפשרות, אז אתה נותן לי ואני נותן לך. מהצד השלילי או החיובי כאן זה לא חשוב, אלא רק כל אחד משלים את השני.
אבל במה אנחנו שווים, אנחנו משלימים אחד את השני, מה השוויון בזה?
השוויון לא בנו, השוויון בזה שאנחנו מגיעים למערכת, להשתוות הצורה בינינו שהיא כבר בורא, שוויון בינינו זה הבורא. המערכת שבה מתקיים החיבור הנכון, ולכן בה היא מגלה מסך כל האור העליון הכללי, היא מגלה איזה חלק. זה לא חלק, אי אפשר להגיד שהוא חלק, אבל הארה קטנה ממנו שהיא יכולה לגלות, שהוא מתחיל לשוטט, להתגלות במערכת הזאת, זה נקרא בורא, גילוי הבורא בתוך הנברא.
הקבוצה שהגיעה לחיבור הדדי כזה, בהשתוות, בשוויון, אבל בהשלמה הדדית ביניהם, היא מגלה את הבורא. מי זה הבורא? מהות ההשלמה ההדדית, הנטייה ההדדית זה לזה, בהרגשה ההדדית זה לזה. שכל אחד מרגיש מה שחברו רוצה, ועוזר לו בזה לגלות את עצמו, ואז כתוצאה מההתכללות הזאת זה בזה, נולד מושג הבורא. כי זה לא קיים, אלא אנחנו במאמצים שלנו ללכת אחד לקראת השני, ולתת לחבר הזדמנות, אפשרות להתגלות, או בקבלה או בהשפעה הדדית, בזה אנחנו מולידים בנו את מושג הבורא, בוא וראה. לכן אי אפשר אחרת להגיע לגילוי הבורא, זה בהכרח כך. ואנחנו צריכים בעצמנו להגיע, בעצמנו להוליד הרגשה כזאת, להשתוקק לזה ולגלות אותו.
שוויון זו תוצאה?
שוויון זו תוצאה, כן. מזה שכל אחד בכל הלב והנפש שלו רוצה להשלים את החבר. לתת לחבר אפשרות להשפיע, או לקבל. קבלה והשפעה כאן זה אותו הדבר, אם אנחנו רוצים להגיע לשוויון, להשלים זה את זה, אין הבדל בין קבלה להשפעה. כי כל אחד עובד לקראת המערכת, לפי מה שנדרש ממנו.
והפעולה שמביאה לזה היא השלמה, יכולת להשלים את מה שחסר לחבר?
כן.
ומה משלימים בו, כלפי מה משלימים בו?
כלפי מושג הבורא, איחוד שמושג על ידי השוויון בינינו. אם אנחנו מגיעים להשתוות בינינו, שכל אחד "איש את רעהו יעזורו", אז אנחנו מגיעים לשוויון בינינו, שכל אחד בלי השני הוא לא מסוגל, לא יכול. אז כולנו שווים זה לזה ואז מגיעים לאיחוד, לחיבור. שכתוצאה מהחיבור הזה מתגלה בסך הכול מושג ה"בורא". ואז אנחנו מבינים שהוא שבר את עצמו לחלקים, כדי שאנחנו הנבראים אך ורק בצורה כזאת יכולים לגלות אותו.
האם אני צריך לפעול כאילו שאני כבר מרגיש שוויון כלפי החברים, במיוחד כשבמציאות אני מרגיש את ההיפך?
שוויון אנחנו לא מרגישים בעולם הזה, זה לא השוויון הנורמאלי, הרוחני. אנחנו בעולם הזה לא מסוגלים להגיע לשוויון, כי בעולם הזה אנחנו לא שווים. ברוחניות אנחנו מגיעים לשוויון רק מתוך זה שאנחנו מתכוונים להתחבר למושג הבורא, אחד, ולא שאנחנו משתווים. כמו שילדים הם כולם מגיעים מאבא ואימא, מאחד. אז במה הם שווים? כלפי אבא ואימא הם שווים. והגדול מהאחרים נניח, הוא גדול כדי לתת לאחרים, לכן לפי הגודל שלו מעל האחרים, כך הוא צריך לעבוד כדי לספק לאחרים. לכן המושג הזה של גדול וקטן, הוא לא כמו שבעולם שלנו. הוא כלפי היגיעה.
מה זה שאור וחושך הופכים לשווים?
אור וחושך הופכים להיות שווים מפני שבלי חושך אין אור, ובלי אור אין חושך. הם משלימים זה את זה בתפקיד, "חשיכה כאורה יאיר", ולכן אין ביניהם פחיתות או העדפה לאף אחד. כי אם מצד אחד אור זה אור, אז מהצד השני אורתא זה לילה ושניהם לא יכולים להתקיים אחד ללא השני, לא יכולים. לכן השוויון הוא תמיד בבורא, שהוא עושה אור ובורא חושך.
האם שוויון יכול להתקיים רק במידה שיש תלות הדדית?
כן.
מהי הפעולה הראשונה בעבודה לקראת השוויון?
הפעולה הראשונה היא שאנחנו קובעים שהבורא הוא מטרתנו. זו הפעולה הראשונה בעבודה הרוחנית שלנו. בלי זה, כל יתר הפעולות הן חסרות תועלת. הפוך, הן יכולות רק להזיק לנו.
מה ההבדל בין שוויון לאחדות?
בדרך כלל שוויון בעולם שלנו לא אומר על אחדות, אלה שני מושגים שונים. אחדות זאת השלמה, שלא יכולה להיות באופן אחר. אם אנחנו סתם שווים, אחד, אחד, אחד, אין אחדות. אם כל אחד הוא שווה לשני, נניח שיש דבר כזה, למרות שבטבע זה לא קיים, אז איך יכול להיות שהם מתחברים? איזו אחדות יש ביניהם? אחדות יכולה להיות רק בתנאי שהם שונים, והשוני ביניהם נותן להם אפשרות להתחבר, ואז הם מגיעים לאחדות. דווקא בגלל השוני יכולים להגיע לאחדות.
שוויון זה כשכולם שווים. אתה עשית באיזה שטנץ כמה בובות, אחת, שתיים, שלוש, כולן אותו דבר. במה הן יכולות להשלים זו את זו? אלא השלמה, איחוד, חיבור, אחדות, כל הדברים האלה יכולים להיות דווקא על ידי זה שכל אחד חסר במשהו ומה שאין לו יש לשני ואז יכולה להיות אחדות.
תתאר לך מצב שאתה נקודה אחת, נקודה שבלב. אתה צריך לקבל מכולם גם את מה שחסר לך, שיחסר לך, לקנות חיסרון, וגם שאתה תשלים את החיסרון. זאת אומרת, אתה זקוק לכולם. ואתה בעצמך אפס, נקודה. אבל זו נקודת הרצון לקנות מכולם חיסרון ולקנות מכולם השלמה. ואז כל העולם כדאי לך, וכולם תלויים בך ואתה תלוי בכולם, וכך מגיעים למושג של שוויון. למה? כי כל אחד כך משלים את עצמו בחיסרון ומשלים את עצמו בהשלמת החיסרון, במילוי. זה לא רק במילוי, צריכים לחבר בין כל החסרונות ובין כל המילויים. זאת כבר עבודה בבירור בכל מדרגה.
האם השוויון הוא כתוצאה מהמאור המחזיר למוטב, או כתוצאה מהמאמצים שלנו? והאם אני צריך להעלות תפילה כדי להגיע לשוויון?
שאלה טובה. שוויון אנחנו לא יכולים להשיג. שוויון זה מושג שאנחנו צריכים לברר, אבל את הרצון לברר אותו אנחנו צריכים להעלות כמ"ן. וזה בסך הכול רצון לגילוי הבורא, כי הבורא הוא מושג באחד יחיד ומיוחד. ומסביר שם הרמב"ם, כשהוא פועל בכוח אחד בריבוי הפעולות, אז מריבוי הפעולות אנחנו משיגים את הכוח האחד הזה. וכשהוא פועל בכוחות שונים מאוד, אז אנחנו מגלים אותו כהמיוחד וכן הלאה.
זאת אומרת, מתוך הבלבולים, מתוך אי ההשתוות, מגיעים למושג השוויון, למושג אחד. במושג אחד אנחנו מגלים את הבורא, לכן "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", זו תוצאה מזה שישראל, דרך אורייתא קוב"ה מגיע למושג אחד. שזה רק בתנאי שכולנו מתחברים בשוויון ומשלימים זה את זה, ומתוך ההשלמה בינינו אנחנו משיגים את מושג הבורא.
"כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'.
וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'."
(בעל הסולם, "הקדמה לתע"ס", כתבי בעל הסולם)
זה ברור לנו שאסור למעט באף מידה או לפתח אותה בצורה מופרזת. אלא הגישה החכמה, הנכונה, האמיתית היא אם אנחנו מלכתחילה, מתחילת הדרך, מהצעד הראשון אם זה אפשרי, עד כמה שאפשר, משתדלים להגיע למושג "אחד".
ואז בקבוצה, בינינו, משתדלים להשלים זה את זה. כי אנחנו עדיין כלום, וכל הנטייה שלנו היא רק להגיע לאיחוד, לחיבור בינינו, להביא את עצמנו לבניית הבורא. שאנחנו, על ידי הכלים שלנו שמחוברים נכון בינינו, נשלים זה את זה כמו בפאזל, בצורה הנכונה. וברגע שמשלימים את עצמנו אז הפאזל הזה מתחיל לחיות.
מתחילים לזרום בו כל מיני גלי אהבה, חיבור, השלמה. ומושג הבורא בסך הכול, זה החיים שבאותו הפאזל שאנחנו הגענו להחיות אותו. וזה אך ורק על ידי זה שכולנו שווים כאחד, ובאיחוד שלנו כל הזמן מתכוונים לגלות את הכוח האחד, יחיד ומיוחד, שהוא נקרא "בורא".
ולא מושג לנו הבורא כמשהו מחוצה לכלי, זו ה-ו-י-ה עם כל מיני מילויים. לכן הכול תלוי במידת ההתקשרות בינינו. עד כמה שההתקשרות היא בדרגה יותר גבוהה לפי מידת ההפרעות, הניגודים, ובהתאם לזה עוצמת החיבור, עוצמת ההשלמה, דיוקים בהשלמה, כך אנחנו מגלים את השמות הקדושים.
אם השוויון הוא סך הכול כל התכונות, אז מה ההבדל בין תכונת השוויון במדרגות השונות?
עד כמה שהשוויון הוא יותר שוויוני, זה תלוי על פני אילו תנאים אנחנו מגלים את השוויון. אבל מספר השינויים הוא אותו מספר בין כולנו, אף אחד לא דומה לשני באף תכונה, אלא עוצמת התכונות האלו שמתגלות כהפוכות הן שונות בעוצמתן, ובהתאם לזה האיכות שאנחנו משיגים ביניהן היא שונה. ומכאן באה השגת עוצמת השוויון השונה ממדרגה למדרגה.
האם לכל אחד יש את התכונה שהוא צריך להכניס פנימה לתוך נקודת השוויון?
לא, כי אין נקודת השוויון, היא לא נמצאת מראש. היא לא תכונה שקיימת בפני עצמה, זאת תכונה שאנחנו בונים. אם אין, אז אין. זה מה שקרה באנושות, שכולם צועקים "שוויון, שוויון", אבל איך? ואף אחד לא יודע איך לבנות את זה. כי כולם שונים, אז איך להיות שווים? ואם אפילו אנחנו מדברים שצריך לבנות שוויון, אז איך בונים? היא לא קיימת מראש.
מה שאין כן, על כל התכונות האחרות יש לנו איזו הרגשה פנימית, ועל השוויון, במה יש שוויון? בזה שאני ואתה מקבלים משכורת אחת? בא בעל הסולם ומסביר, שזה לא הוגן. אני יותר עצלן ממך, אני משקיע הרבה יותר כוח כדי להגיע לאותה התוצאה, באותה העבודה כמוך, אז מגיע לי יותר שכר ממך מפני שאני עצלן ועשיתי את אותה עבודה.
זאת אומרת, אנחנו אף פעם לא יכולים להגיע לשוויון, בשום דבר, בשום צורה. הדרישה הזאת היא דרישה לא הולמת, לא נכונה ולא צודקת. איך אתה יכול לדרוש משניהם להיות שווים בכלל?
בכל זאת יש מקום, זה מה שדיברנו עד עכשיו, שאנחנו כן רוצים להגיע לאיזו שהיא נקודת שוויון דרך הדבקות. השוויון, כמו שאתה הגדרת, עומד על הציר הזה של הדבקות.
מתי? שאנחנו מתכוונים כולנו לבורא, לשורש הרוחני שלנו, בהתקשרות בינינו, כשאנחנו מכוונים את עצמנו. כמו העין שלי, הכוונת ואותה המטרה, ואז אני רוצה להגיע אליה, בצורה כזאת אני מסדר את עצמי. מתי אני מגיע לראות בעין אחת ובכוונת אחת? שאני מסתכל על מטרה אחת. ואז לא שאנחנו יודעים את המטרה, אלא המטרה הזאת שאנחנו משתדלים ככה כל הזמן לכוון ואנחנו לא רואים, לא רואים ואז המטרה מסדרת לנו את הראייה. היא מסדרת אותנו, לא שאנחנו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו.
זאת אומרת, המאמץ כאן צריך להיות כזה שנכוון את עצמנו לבורא, ובמידה שמכוונים את עצמנו אליו כמה שמסוגלים, זה נקרא העלאת מ"ן, ובהתאם לזה הוא מכוון אותנו. זה כבר על ידי המאור המחזיר למוטב, כך זה עובד. אנחנו רואים שבמושג שוויון אנחנו מגיעים למושג אחד, וזה באמת סיום העבודה, בכל מדרגה ומדרגה.
המקום הזה שאנחנו מנסים להבין אותו, שנקרא שוויון, זה העובּר שאנחנו מתחילים לגדל בינינו?
נניח. אני לא רוצה להתעמק בזה, לעת עתה זה נכון.
"דע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".
ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב."
(בעל הסולם, "הקדמת פי חכם", כתבי בעל הסולם)
שוב, אנחנו צריכים להבין במה אנחנו משלימים זה את זה, כי כולנו שונים ואיך אנחנו מתחברים למושג שווים. כי הוא לא יכול להיות בלי שאנחנו מסכימים מראש שהחיבור שלנו, החיבור בינינו, הוא המטרה. ואז לא חשוב מי מביא לחיבור, יכול להיות שאחד מביא מלא חסרונות, והשני מביא הרבה מילויים, אין הבדל, כי העיקר בשבילנו שעל ידי זה אנחנו משיגים השלמה, וזאת הצורה הנכונה בחיבור.
כמו שכותב רב"ש, שהבעל הולך להביא פרנסה, והאישה מטפלת בבית, בילדים, שיהיה הכול, לקנות מצרכים ולבשל ולטפל בילדים ולהחזיק את הבית, בקיצור, כל אחד ואחד בתפקיד שלו. ואז בצורה כזאת קיים מה שנקרא מושג המשפחה. זה מלכתחילה כך מהטבע, שאך ורק כל אחד מקיים את תפקידו כדי להגיע לשלמות, למושג המשפחה שממנה אז אנחנו מגיעים לדור הבא, וכן הלאה.
איך אנחנו יכולים לקשור בין המושגים שוויון, ערבות וביטול?
בלי ביטול, בלי שאדם מבטל את עצמו, הכוונה את עצמיותו, מלדאוג לעצמו, הוא בכלל לא יכול להגיד שהוא שייך לחברה, ולמושג שוויון, למושג "אחד", לגילוי הבורא שמתגלה אך ורק בתוך ההתקשרות הנכונה בינינו. זה בלי ביטול.
בלי ערבות, ודאי שאי אפשר כי צריכים להשלים זה את זה. זה לא רק "איש את רעהו יעזורו", שבצורה חיצונית נותנים איזו מין התעוררות הדדית, דוגמה זה לזה. אלא ממש בצורה פנימית צריכים להשלים, מה שיש באחד אין בשני, כמו בפאזל. וכך אנחנו נכנסים כשקע תקע, כל אחד והשני משלימים זה את זה. וכך אנחנו מגיעים לאיחוד, לחיבור, להשלמה. בדרך למושג שוויון ואחר כך משוויון למושג אחד, אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות. הן מתגלות כך בהכרח אחת אחת. וכך הולכים ומתקרבים למושג הבורא בסופו של דבר.
אפשר להגיד שהתנאי להגעה לשוויון זה קודם כל ביטול וערבות, כי בלי זה אי אפשר להגיע לשוויון?
קודם ביטול, בלי זה אין מה לעשות. ואחר כך ערבות. ביטול זה נקרא "יציאת מצרים". שאנחנו מבטלים את האגו שלנו, אנחנו מתעלים מעליו. ואחר כך כבר נטייה לערבות, שמוכנים להיות בערבות למרות שלא מסוגלים אבל רוצים, "רוצה אני". ואחר כך כבר מתחילים להיות מוכנים, "כאיש אחד בלב אחד", רוצים שיהיה בצורה כזאת. ואז מתחילים לקבל את התורה. ואז מבינים שלא מסוגלים, אז שוברים את לוחות הברית מעל עגל הזהב. וכל הדברים האלה יתקיימו בנו. בלי זה אי אפשר "יתרון האור מן החושך".
מהו שוויון בעבודה בעשיריה, ומהו שוויון רוחני?
שוויון בעבודה זה שוויון חלקי, שאנחנו רק דורשים מכל אחד בעשיריה שייתן את כולו לצורך קיום של עשיריה ולחיבור בין כל החברים, מה שתלוי בכל חבר וחבר. זה השוויון בעשיריה, שכל אחד לפי היכולת שלו, לפי האמצעים שנמצאים בידו, עד כמה שהוא חכם, עד כמה שהוא זריז, עד כמה שהוא חזק, עד כמה שהוא מבין וכולי, הוא משקיע את עצמו בחיבור בין החברים. ובזה הוא נותן דוגמה לאחרים וגם מתקדם.
זה השוויון שבקבוצה, שכל אחד בצורה כזאת משקיע את כל כולו בכמה שניתן, לפי הדרגה שלו, לפי האמצעים האלה שמתגלים בו, לפי היוצרות הוא משקיע את כולו. ואז נקרא שהוא שווה לכולם.
בזה יש הרבה דברים, שאנחנו לא מעבירים ביקורת אחד על השני, אלא רק הקבוצה יכולה לעשות את זה בכללות. ויש הרבה כאן מה ללמוד. זה כלפי הקבוצה.
השוויון הרוחני זה אותו הכלי שבו מתגלה הבורא. שאחרי השוויון הרוחני יש רק בורא, שאנחנו מתחילים להשיג אותו. וזה בכל מדרגה ומדרגה, אפילו במדרגה הראשונה, כשאנחנו מגלים "נפש, דנפש, דנפש, דעשיה", מושג הבורא למרות שזה בערפול גמור ובחוסר הבנה והכרה, אלא רק איכשהו מורגש, אבל ללא שום אפשרות הדדית להיכנס עימו בהתקשרות. אבל בכל זאת זה מושג גם כן בכלי שהגיע למושג שוויון. ומהמושג שוויון ביניהם, למושג "אחד" עם הבורא.
כשהעין שלי משתווה עם הכוונת, זה נקרא שאנחנו הגענו לשוויון בקבוצה. ומתוך זה אני מגיע לשוויון עם הבורא, זה נקרא שהעין, הכוונת והבורא נמצאים בקו אחד. ואז אני מגלה אותו.
זאת דוגמה כמו כל הדוגמאות.
מה זה שוויון בין העשיריות?
שוויון בין העשיריות. אני לא יודע מה להגיד. עכשיו לא הייתי חושב על זה. לא, זה קשה. לא כדאי לפני שאנחנו בטוחים שתפסנו איזה מושג אחד, לעבור למושג השני. אני לא יכול להסביר. אני כל כך נמצא עכשיו בעשירייה, שלצאת בעבודה בין עשיריות אני לא יכול. ואני לא מרגיש שהאנשים מוכנים לזה.
למה דווקא שוויון בין ניגודים, הוא המוצלח יותר בין סתם שונים?
שונים עד שהם לא הגיעו למצב שהם מנוגדים, הם לא ראויים לחיבור, להשלמה. כשאנחנו סתם שונים, אז שונים. אני שונה, אתה שונה. זאת אומרת, עוד לא הגענו למצב כלפי החיבור וכלפי מושג הבורא אחד, שאנחנו לא שונים, שאנחנו מנוגדים. אין דבר כזה, "שונה". זה ניגוד, רק שעוד לא בשל, עוד לא הגיע לזה שמראה את עצמו כניגוד.
לא יכול להיות קצת שונה, זה במשהו הפוך.
במה בדיוק מנוגדים?
מנוגדים בזה שאנחנו יצאנו מהשורש שהוא אחד, וכדי להגיע למטרה אנחנו בדרך עברנו שבירה על ידי האור, שהוא רצה לקשור בינינו. אני רוצה להגיד יותר מדי, ממה שאני מסוגל להביע את זה.
ממה השבירה? השבירה בזה שרצינו בכלים דקבלה הגדולים ביותר, לקיים איחוד. מה חווה רצתה? שזה לקבל בכלים דקבלה על מנת להשפיע. הם לא יכלו. זאת אומרת, שבהם התגלה לב האבן. זאת אומרת, התגלתה הסיבה, התגלה השוני, הניגוד בין הבורא לנברא. נקודה כזאת, שהנברא לא יכול לגלות בעצמו. מפני שהיא נמצאת לפני לידתו, זה בכוונת הבורא. לא בנברא, בכוונה בהורים שלו, ולא בו. ולכן, הוא לא ידע שזה קיים בו ולכן הלך בעל מנת להשפיע.
אז בזה שעכשיו מתגלה בו הפער בינו לבין הבורא, בנקודה הזאת שהיתה קיימת במוח של הבורא, בכוונת הבריאה להיטיב לנבראיו כשורש לנברא העתידי, אז הנקודה הזאת עכשיו מתגלה בתוך הנברא, ועל ידה דווקא הנברא יכול להגיע למטרת הבריאה.
אם זה לא היה מתגלה, הוא היה נשאר מלאך, ואז איך שהבורא היה מנהל אותו, מנהל ואין שום בעיה. מה שאין כן כשמתגלה נקודת השבירה, אז הוא חייב לגלות אותה בעצמו ומתוך זה שמכוון אליה כבר עכשיו הוא מכוון את כל הייחוד שלו, את כל השוויון שלו לנקודה הזאת.
על זה צריכים לדבר, אבל קצת תחשבו על זה, כבר יהיה לכם הרבה מה לחשוב.
[1] "והיה יהוה למלך, על כל הארץ, ביום ההוא, יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט')
[2] משלי י', י"ב
[3] "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)
[4] "כי-בו, ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו." (תהילים ל"ג, כ"א)
[5] "גם חשך, לא יחשיך ממך: ולילה, כיום יאיר- כחשיכה, כאורה" (תהילים קל"ט, י"ב)
+תמליל שיעור 2
אנחנו כבר הבנו קצת ששוויון זה מושג מסובך ומשובח ומורכב.
השוויון מביא אותנו להסתכלות הנכונה באמת לעבר המטרה שאליה אנחנו צריכים ללכת.
עוד.
השוויון מראה לנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה כדי שנעבוד ביגיעה וגם נזכה למציאה ואז נאמין.
אנחנו יכולים לראות את השוויון רק דרך שלושה מרכיבים. אני, קבוצה ובורא.
האם ניתן להגיע למצב של שוויון מבחינת פעולה של אדם אחד?
איך אדם אחד יכול להגיע לשוויון, עם מי? אנחנו בונים את מושג הבורא שלא קיים, אנחנו בונים אותו בקשר בינינו. אם לא הקשר בינינו, אם אני לבד, אז איך אני יכול לבנות את מושג הבורא?
מכאן השאלה, הבורא בכל זאת התגלה לפעמים לאדם יחיד, למה, באיזו צורה? האדם לא היה מוכן לזה. פשוט הבורא סידר לו הכול גם באתערותא דלתתא, גם אתערותא דלעילא. הכול לוקח הכוח העליון ומסדר לאדם, אם האדם צריך להגיע לאיזה תפקיד מיוחד.
אבל באמת? לבנות את מושג הבורא, רק בקשר בינינו, בהכנה רבה שאנחנו עושים, ובעשירייה זה הכי טוב. ובקיום של כל אותם התנאים שאנחנו דיברנו בינינו להגיע לשוויון, ומשוויון לאחד ובאחד מתגלה הבורא, אחד יחיד ומיוחד.
"אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה: א. כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה, ב. וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס. ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. והכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי".
(בעל הסולם, "האומה", כתבי בעל הסולם)
קשה לנו לתאר דווקא את השלמות הסופית, כאילו מפסיקים לריב ביניהם השלילי והחיובי, נגטיב ופוזיטיב, ומה אז קורה ביניהם, אין התקדמות? אם אין התקדמות זה מוות. כי כוח החיים זה שכל הזמן משלימים זה את זה ומבקרים זה את זה ומבטלים זה את זה וכן הלאה, זה כוח החיים.
וכמה שהחיים יותר משובחים, מורכבים, מנוגדים בשני הכוחות האלו, הם יותר נעלים. זה לא כמו באיזו אמבה או בתא אחד, אלא בגופים מורכבים, גדולים, מיליארדי פעולות, שאנחנו עוד לא מכירים אותן, קורות בכל תא ותא שלהם.
לכן שני הכוחות האלו אנחנו צריכים להבין שההשלמה שלהם לא שהיא ממיתה את הניגוד ביניהם, אלא הניגוד דווקא קיים כל הזמן ו"על כל פשעים תכסה אהבה". ולא יכולה להיות נקודת החיבור ודבקות אם לא יהיה ביניהם ריב, מלחמה, התנגשות.
כמו בגוף שלנו, אפילו באדם שכבר לא צריך לגדול יותר, כמה מיליוני מיליוני תאים מתים בכל רגע בו ויוצאים החוצה כפסולת ונולדים תאים חדשים להשלים אותם שיוצאים, בכל איבר ואיבר בגוף, בכל חלק וחלק. והגוף צריך להפטר מכל הפסולת הזאת ולהביא תאים חדשים, להוליד. וככה כל הזמן בהשלמת כל חלק וחלק, מה שלא יהיה.
וכך גם בהתחדשות שלנו, בהשלמה ההדדית בינינו, אנחנו כל הזמן מחדשים את מושג הבורא, ולכן המצב שאנחנו משיגים נקרא "מצב אין סוף". אנחנו מסוגלים כבר להשלים זה את זה ללא שום הגבלות, אלא בכל הרצונות של הבורא ובכל הרצונות של הנברא ובכל הנבראים, ללא שום הגבלה. לכן אנחנו מגיעים למושג "אין הגבלה", "אין סוף".
האם בתוך העשירייה, כשאנחנו רוצים להשלים מעל הניגודים בינינו, אנחנו רוצים להשלים את פעולת ההשפעה אחד של השני, אם אנחנו לא כולם מסונכרנים על אותו קצב ואחד עושה את זה והשני לא עושה את זה, האם זה עדיין נחשב כניסיון לשוויון, להשלמה?
הבורא משלים, "ה' יגמור בעדי", אנחנו וודאי לא שווים ולא שלמים בכל העבודה שלנו ובכל מדרגה ומדרגה. אבל כמו שאנחנו משלימים את התינוקות, הם יכולים לעשות משהו? שיהיו בריאים, יותר מזה לא רוצים מהם אבל כל היתר עלינו. כשמתחיל להיות יותר גדול אז הוא לוקח קצת על עצמו, ללכת, לבקש, לעשות משהו, לפחות לשחק עם עצמו, לא דורש מאתנו שאנחנו כל הזמן נשחק עימו וכן הלאה.
כך גם אנחנו בהדרגה כשמתקדמים. אבל אנחנו צריכים בכל זאת, בכל הכוח האפשרי להשלים זה את זה ולהגיע לשוויון ההדדי. ושוויון זה בצורה שאני במאה אחוז משלים את החברה, ללא לשים לב מה הם נראים בעיניי. הם צריכים להיראות בעיניי כשלמים ואז אני משלים את עצמי. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לשוויון בינינו ומגלים את הבורא, אפילו בדרגה הקטנה ביותר שלנו.
שני כוחות מנוגדים של קבלה והשפעה שנכנסים למריבה ביניהם, לאן נעלמת המריבה הזאת?
הם לא נכנסים למריבה. לא, למה מריבה?
יש התנגשות חזקה ביניהם.
על ההתנגשות הם שניהם עובדים. כמו פלוס ומינוס על הנגד, על המנוע והמנוע מסתובב ולוקח פלוס ומינוס במידה שווה כדי להסתובב ולעשות עבודה.
אז לאן נעלמת ההתנגשות הזאת? איך אחרי זה מגיעה ההשלמה, איפה ההשלמה הזאת?
אני נותן לך דוגמה, פלוס ומינוס. אם אתה מקצר אותם ביניהם, וודאי שזה קצר ואז יש פיצוץ. אם אתה עושה את זה על התנגדות, סלילים נניח, מנוע, משהו מסתובב, עושה משהו, אז יש לך מזה עבודה נכונה, טובה.
מה זה המנוע שמסתובב?
מנוע, אני לא יודע מה.
הכוחות האלה, הקבלה, איפה זה מתפרק?
על הסלילים שבמנוע, על ההתנגדות ביניהם. כשיש ביניהם נגד, רזיסטור, אז הפלוס והמינוס לא נמצאים בקצר ביניהם, אלא הנגד שביניהם עושה ביניהם בידוד. בידוד כזה שהם נפגשים אבל נפגשים בהתנגשות מהטבע הראשון שלהם ובהשלמה הדדית ואז מתוך זה יש עבודה שהם יכולים לבצע. זה חשמל פשוט.
אז כל אחד או אני בתוכי, מה אני צריך לעשות עם שני הכוחות האלה כלפי הפנימיות שלי? מה אני צריך להחיות? לאיפה אני מפרק את זה?
אם יש לי פלוס ומינוס ואני מקצר ביניהם, אז יש לי כאן פיצוץ (ראו שרטוט מס' 1). אם אני מגיע למצב שיש לי פלוס ומינוס וביניהם אני שם נגד או מנוע, לא חשוב מה, אז נניח מהנגד אני מקבל את החום, כמו בתנור חימום חשמלי, והמנוע מסתובב, אני מקבל ממנו איזו עבודה, זאת אומרת פלוס ומינוס נותנים לי איזו תוצאה טובה. במקום לעשות כאן פיצוץ הם עושים לי כאן עבודה, power. זה מה שהם עושים, הכול תלוי האם יש לנו התנגדות.
אז אנחנו מלכתחילה לא רואים פלוס ומינוס בבריאה כדברים מנוגדים, כי אנחנו הולכים על עבודה. העבודה שלנו היא לעשות ביניהם, בין פלוס ומינוס, את ההשלמה.
במה ההשלמה? בזה שאנחנו שמים ביניהם קבוצה ובקבוצה הזאת אנחנו רוצים שהפלוס והמינוס יתקיימו בצורה שווה, בשוויון, בהשלמה ושנגיע לזה שפלוס ומינוס הם יהיו שווים. שווים, אין חיסרון באחד ושלא יהיה בשני. נניח יש לי בפאזל צורה אחת וצורה שניה, אז במה זאת יותר וזאת פחות? מה פלוס ומה מינוס? מה אכפת לי, העיקר שאני מצליב אותן יחד ומקבל צורה שלמה.
לכן אין מישהו שהוא פחות ואין מישהו שהוא יותר, אלא שוויון. איפה, למה? בעבודה ההדדית שאנחנו לוקחים את זה בצורה ששניהם יחד. כששניהם יחד, אין שום בעיה, כי לזה אני מתכוון. זאת אומרת "כי בו ישמח לבנו", בבורא שם אנחנו משלימים זה את זה.
שרטוט מס' 1
איך אני מצליח להביא את עצמי למצב שהקבוצה בתוכי אוהבת את שני הכוחות באותה המידה?
אנחנו לא עושים חשבון על אף אחד. אנחנו מבינים שהבורא הביא אותנו לקבוצה וסידר אותנו בצורה כזאת שאם אנחנו רוצים להגיע בו, אז אנחנו נמצאים בהשלמה הדדית זה לזה בצורה אידאלית, מגלים אותו.
רק כוח המינוס הוא תמיד הרבה יותר גדול.
לא, אין דבר כזה. זה סימן שאתה נמצא בעבודה לא שלמה כלפי הבורא. אין מינוס, אין אכזר בבית המלך, אין מינוס בבריאה. אם זה מה שנראה לך בעיניים שלך, אז אתה צריך תיקון, אתה צריך להשלים את זה במשקפיים אחרות, אתה צריך לעשות כך. זו העבודה שלנו. אם הבורא נראה לי לא בסדר, אם החבר נראה לי לא בסדר, אני חייב לתקן את זה.
קח דוגמה איך אני מתייחס אל החבר. אני כל הזמן מתגבר על עצמי כדי להתייחס אליו נורמלי לפחות.
למה החיבור בין שני חלקי הפאזל זה לא נקרא חיבור, זה נקרא שוויון?
זה נקרא חיבור, השלמה.
אז חיבור ושוויון זה אותו דבר?
כי אנחנו שווים בזה שאנחנו השלמנו זה את זה, בצורה השלישית, בזה שהגענו לאחד שלם. כשאנחנו מגלים את האחד השלם הזה, האחד השלם הזה הוא נקרא "בו-רא" (ראו שרטוט מס' 1).
מה הסדר? יש השלמה, יש שוויון, יש חיבור, בורא, איך הולך סדר הפעולות?
על זה תחשוב במשך היום. ודאי שצריכה להיות כאן קודם כל כוונה לאחד, ושבדרך לאחד אנחנו צריכים להגיע להשלמה הדדית, ובהשלמה הדדית אנחנו שווים, אין פחות ואין יותר. ובכמה שאנחנו משלימים זה את זה, איך אנחנו יכולים להשלים? אם אתה פועל בכל הכוח ואני בכל הכוח, אז אנחנו שווים.
אז כשאנחנו מגיעים לשוויון זה נקרא חיבור? שוויון וחיבור זה אותו דבר?
לא, החיבור זה תוצאה, זה פעולה. שוויון זה קביעת המצב.
האם הלב שלי והלב של החבר תמיד יהיו נסתרים ואנחנו רק משתוקקים לראות את ההשתוקקות שלנו?
לא, אנחנו משיגים גם את הלב של החבר מהחיבור בבורא. רק בחיבור בבורא שם אנחנו משיגים את ההשלמה ואת ההרגשה המשותפת.
איך אני צריך לקנא בחבר כדי להגיע לשוויון?
אני צריך לקבל את החבר כשלם ומתוך זה לקנא בשלמות שלו.
""עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום"."
("ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')
ומתוך החיבור שלהם, דווקא משם הם משיגים את כל היתר. העיקר זה להתכלל.
"עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים."
("ליקוטי עצות", ערך "שלום")
דווקא ההיפך, בין שני הפכים, עד כמה שהם הפוכים, תמיד אנחנו יכולים להשיג שלום, השלמה, ודווקא שם מתגלות ההשגות והמצבים הגבוהים ביותר. "על כל פשעים תכסה אהבה". במידת הפשע, במידת גילוי השוני, כך מתגלה אהבה והשלמה.
"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."
(הרב"ש, אגרת מ"ב, כתבי רב"ש ב')
אם אני חושב לתועלת ה', אז אני מפסיק להתחשב בכל אחד עד כמה שהוא פחות, עד כמה שהוא יותר, משקיע, לא משקיע, אני לא שוקל אף אחד. אני רק רוצה להשלים את עצמי כך שתועלת הבורא לא תהיה תלויה בי, שאני עשיתי את הכול, וכמה שאני מסוגל עוד לגרום גם התקדמות כזאת לאחרים, אני עושה. ובזה אנחנו כבר עושים את הצעד הראשון לקראת השוויון.
זאת אומרת, לחשוב על תועלת הבורא, זה התנאי הכי חשוב בהשגת השוויון, כי הכול זה בו. בכלל, כל העבודה, כל הנטייה, כל היגיעה, אם כול זה מסודר כלפי הבורא, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", זה מצליח, זה לא מקבל עיוות בדרך.
"בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.
ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.
משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.
בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.
מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שתהיה ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות". למשל, אם הם עושים עסק ביחד, ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות".
אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.
אבל בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב) כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:
א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,
ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".
ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".
ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.
אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:
א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.
ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."
(הרב"ש, "בענין חשיבות החברים", כתבי רב"ש א')
זה מאמר שצריכים ללמוד אותו בפני עצמו ולא ככה.
אבל לעת עתה, מה אני מרוויח מזה שאני רואה את החבר יותר ממני, מה אני מרוויח מהחבר אם אני רואה אותו פחות ממני, ומזה שאני משתדל לראות אותו בשווה אלי? האם אני לא מטשטש את הדברים שצריכים להגיע אלי ולעזור לי בהתקדמות למטרה.
כשאני רואה אותו יותר ממני, זה נכון או לא נכון? נניח שאני לא דן נכון או לא נכון כי אין לי כלפי מה למדוד, אבל זה עוזר לי אם אני מתקדם. אם אני במקום זה מקנא בו, והקנאה הזאת מביאה לי רק שנאה אליו, שאני רוצה להוריד אותו, זו לא קנאה בונה אלא קנאה הורסת, אז יותר טוב לא לקנא. אלא ההיפך, אם אני רואה את עצמי יותר גדול ממנו, האם זה הורס אותי או מקדם אותי? אם זה בא כדי שאני אעזור לו בכל מה שרק אפשר כדי לקדם אותו, לא מתוך הגאווה שלי להראות עד כמה שאני יותר גדול, אלא מתוך זה שאני רוצה לעזור לו, אז זה בונה. אם מתוך זה שאני רוצה להראות שאני יותר גדול ממנו, אז זה הורס.
במה אפשר לראות את זה? במצב שאני רוצה לראות אותו, או שהוא מתקדם ונעשה לפחות כמוני אם לא יותר, או שאני רוצה שהפער הזה כל הזמן יישאר ואני תמיד יהיה יותר גדול ממנו. נניח שאני מלמד את אחד מהתלמידים שלי ומפחד שהוא יידע יותר טוב ממני, כי אז הוא לא יכבד אותי, ואני כבר לא יהיה המורה שלו, אלא אני אהיה כמו חבר, ואפילו אולי כתלמיד. אם אני חושב על זה, אז וודאי שאני כבר נמצא בתוך האגו שלי בצורה המקולקלת.
את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לברר, עד כמה שהיחס שלנו לחבר יכול להראות לנו מהי המטרה. זאת אומרת אפילו ביחסים בינינו, האם זה בכלל לכיוון הבורא, כן או לא. איפה הבורא? הבורא זה כשאני מכוון את עצמי בכל המצבים, שאני יותר מחבר, פחות מחבר ושווה לחבר, שאני בכל הדברים האלה מתכוון להשפעה. אם כן, אז אני בטח דרך החבר מכוון את עצמי לבורא. אז החבר שלי הוא כמו אותה הכוונת שדרכה אני צריך לראות את הבורא. עד כמה שאני מחבר את עצמי לחבר וכמה שאנחנו נעשים בינינו אם כך שווים, ובצורה הדדית אם אפשר, אז הכוונת היא הופכת להיות כוונת דינמית, אינטראקטיבית, שהיא מגיבה וחיה בהתאם אלי.
בהתאם לזה אני מגיע לייצב בזה את מושג הבורא. זה מאוד חשוב. זו עבודה בפני עצמה, אנחנו נצטרך עוד להרחיב בה, כי זה מה שאני צריך לעשות בתוך הקבוצה, ואיך בעבודה בינינו, שקיים רק אני והחבר, קבוצה, איך אני מזה בונה את מושג הבורא שלא קיים, שאנחנו בונים אותו דרך הכלי שלנו, שהוא מתגלה רק בתוך הכלי שמגיע לצורת ה-ו-י-ה הראשונה.
מצב של שוויון בעשירייה זה המסך?
לא. מסך ושוויון זה לא יכול להיות אותו דבר. שוויון זה מושג שאליו אנחנו משתוקקים, ומסך זאת תוצאה בעבודה על ההפרעות, על הרצון לקבל, שכתוצאה מזה יש לנו רשימו דעביות. ודאי שהם קשורים, כל המושגים הם קשורים זה לזה, אבל זה וזה לא אותו דבר.
כשהקבוצה כולה מגיעה לשוויון האם כל חבר מרגיש איזון פנימי בין התכונות?
כשהקבוצה מגיעה לשוויון כולם מרגישים את עצמם שייכים לבורא, שייכים לכוח אחד, זה קובע את זה, אם אנחנו מגיעים לשוויון. שוב, כמו בשרטוט (ראו שרטוט מס' 1), אם אחד משלים את השני אז מתגלה הבורא בינינו, בתוכנו, כי הבורא זו תוצאה מהעבודה שלנו, זו תוצאה מהחיבור בינינו, כי אנחנו משיגים את זה בתוך הכלי שלנו.
האור שאנחנו משיגים בתוך הכלי, איך אנחנו משיגים את האור? אנחנו לא משיגים את האור כמו שאנחנו לא משיגים את החשמל, אנחנו משיגים אותו לפי הפעלת הכלים. הכלים שנפעלים על ידי החשמל למשל, אז אנחנו אומרים "או, יש כאן חשמל". מאיפה אני יודע? זז מחוג, מסתובב מנוע, משהו מתחמם, ספירלה, ולפי זה אני אומר שיש חשמל. אותו הדבר אני אומר על הבורא, "או, יש כאן בורא". למה? כי אנחנו מתחילים להרגיש שהוא נמצא בינינו, שעובד בתוכנו. כמו זרם שעובר דרכנו. אבל לפי מידת החיבור בינינו כך אנחנו מתחילים להרגיש את הזרם שבתוכנו. אנחנו מרגישים נכנס, יוצא, אנחנו מרגישים את זה. טעמים, נקודות, אנחנו מתחילים להרגיש.
מתוך זה שאנחנו מסתכלים על העבודה שקבוצת מוסקבה עושה, אני שואל האם אנחנו משלימים אותם? ואיפה הגבול בין להשלים לבין לגנוב את היגיעה לחבר?
בינתיים בעבודה שלנו, בהתקשרות בינינו, אנחנו לא יכולים כאן להעביר איזו ביקורת, כי הייתי וודאי שמח לשמוע מקבוצת צרפת ומאוקראינה יותר, ממקסיקו, גוודאלחרה, מונטריי, הייתי מעוניין לשמוע עוד שאלות, אבל אי אפשר כך בשיעור אחד.
אנחנו נשתדל לעשות כאלה דברים יותר ויותר. אנחנו לומדים איך להיות באינטראקציה כזאת בינינו עם מוסקבה, בפעם הבאה נשתדל עם עוד כמה מקומות, עד שנגיע נקווה למצב שהקשר הטכני יעזור לנו ממש להיות כיושבים ביחד אלו עם אלו. אנחנו עשינו היום הרבה שינויים, התחלנו לעבוד עם מצלמה מיוחדת, שנמצאת בשולחן העגול, ובהחלט נקווה שעל ידה אנחנו גם מהר מאוד נתקשר עם החברים שמדברים, בקיצור עוד נבדוק איזה אפשרויות. העיקר להביא את הקשר בינינו מצורה גשמית לצורה רוחנית, זה תלוי בנו, אבל לפחות בצורה גשמית נעשה כל מה שאפשר כדי להרגיש שאנחנו שייכים, יושבים זה ליד זה.
משימה יומית, כל עשירייה בונה את סדר הפעולות שיביאו את כולם לשוויון ואנחנו מממשים את זה במהלך היום, וכל עשירייה משתפת בתוצאות עם העשירייה התורנית.
כל העשיריות שבעולם צריכות לחשוב באיזה שלבים אנחנו מגיעים למושג השוויון, לכתוב את זה ולשלוח לעשירייה התורנית. יפה מאוד. איפה אני רואה את זה?
בסביבה טובה.
יופי. בסדר גמור. צריכים תמיד להגיד איפה.
אנחנו מגיעים השבוע לנקודת שיא מאוד מיוחדת, זה השבוע השני של ערבי מבוא לפני פתיחת קורסים. בשבוע שעבר הגיעו 450 אנשים חדשים, שזו הפעם הראשונה ששמעו על ההרצאה מיגיעה של חברים שלנו שפשוט אין דרך להודות להם. הגיעו דרך "פליירים", הגיעו על ידי חבר מביא חבר. אנחנו יודעים שכל העבודה שלנו היא בכל פעם להגיע לשיא חדש. השבוע יהיו חמש עשרה הרצאות, איך אנחנו מגיעים לשיא חדש שכל אחד מביא עוד חברים ועוד להזמין אנשים? כי זו באמת כל העבודה שלנו.
חייבת להיות וודאי תמיכה נפשית, בזה שאתם תספרו על מה שהשגתם גם בבוקר וגם בערב. זה יהיה גם לביקורת שלכם, וגם לנו שאנחנו נדאג יותר. כי ההפצה זה העתיד שלנו, העתיד הטוב שלנו זה אך ורק בכמה שאנחנו נוכל לחבר את עם ישראל, לפחות כאן. אני כבר לא מדבר על העולם, אלא לפחות כאן שאנחנו באמת נחבר את העם אלינו, זה חובה שיקרה, זה דבר ראשון. ודבר שני, אני מאוד מקווה שכל אחד ששומע אותנו ונמצא באיזה מקום ישתדל לשלוח או אפילו להביא איתו חבר לאותן ההרצאות, הרצאות המבוא. אין לי מה להגיד, אם הייתי יכול הייתי ממש משתתף בכל פעולה ופעולה. תשתדלו. אתם תראו כמה שזה מקדם אותנו יותר מכל דבר אחר. כי סך הכול "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", הבורא רוצה את כולם שיתכנסו לכלי אחד. בואו נעשה לזה, כי כל צעד שאנחנו עושים לזה אנחנו זוכים להיות יותר עליונים.
תודה לכם, באמת מכל הלב, אין דבר יותר גדול.
קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: שוויון
1) כתוב בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש, שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות. (תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ב', אות י"ג)
2) אור שנברא ביום א', היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחלת העולם עד סופו. אפשר לומר שבזמן שהאור מאיר בבהירות אז כל העולם בהשואה אחת, ולא שייך ראש וסוף, אלא שהסוף מאיר כמו בהתחלה. וזה דומה כמו שאומרים שראה מרחוק את העיר מקצה הראשון ועד קצה האחרון. וזה נקרא מסוף עד סוף. מה שאין כן כשיש הבחן מדרגות, אז אומרים התחלה וסוף. (רב"ש ג', אור שנברא ביום א')
3) פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו. יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכוח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד. פירוש, מתייחד לפעול בכוח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי לייחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד כלומר אחד, מורה על עצמותו יתברך, שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשוואה אחת. (תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')
4) חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השוואה ביניהם. (בעל הסולם, חכמת הקבלה והפילוסופיה)
5) בכדי שתהיה השתוות הצורה, היינו שהאדם, בזמן שהוא מקבל, שתהיה לו יכולת לכוון, שהקבלה תהיה בע"מ להשפיע, וזה כבר נקרא, שהוא משפיע. וזה נקרא "השתוות הצורה" או "דביקות". כי ברוחניות, השתוות נקרא "דביקות", הגם במעשה הוא מקבל. וזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע".
אולם איך אפשר זה, שיהיה מציאות לבוא לידי השתוות הצורה. היות שהרצון לקבל הזה, הבורא ברא אותו, ואיך אפשר לבטל הטבע מה שהבורא ברא. על זה ניתן תיקון, שבאמת הטבע של הרצון לקבל אי אפשר לבטלו. אלא על זה מוסיפים עליו כוונה דלהשפיע. נמצא, שהרצון לקבל, היינו מה שהאדם רואה דבר, שיכול מזה להנות, נשאר. היינו, שגם אח"כ האדם נהנה, רק בכוונה אחרת. שזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע". אבל איך האדם יכול לעשות כוונה אחרת, מלהיות לקבל לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שבסגולת התורה ומצות האדם יכול להגיע לידי השגת רצון להשפיע. ורק זאת העצה היחידה שהאדם יכול לזכות לכלים דהשפעה, שעל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי התורה האדם ישיג כלים דהשפעה. ואז יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת להנבראים. ומבחינה זו התורה נקראת "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות, שעל ידם האדם יזכה לכלים דהשפעה. (רב"ש ב', מהו, שהעולם נברא בשביל תורה)
6) דוקא על ידי איש ואשה נולד ולד. מה שאין כן מזכר לבד, או מנקבה לבדה, אי אפשר לצאת תולדה. ועל דרך המוסר נקרא זכר כח ההשפעה, ונקבה כח הקבלה. וענין תולדות, היינו מעשים טובים, שיהיה בהם רוח חיים.
לכן בזמן שיש לאדם כח השפעה לבד, אז אין לו היגיעה. ויש כלל לפום צערא אגרא. וכיון שיש לו כח השפעה לבד, ממילא אז חסרה לו היגיעה. ואם אין יגיעה אי אפשר לזכות לאור ה', כמו שאמרו חז"ל "לא יגעת ולא מצאת אל תאמין" (מגילה ו' ע"ב).
ואם יש לו רק כח הקבלה, ואין לו נצוצי השפעה, כבר אי אפשר לעשות הבחירה, שיוכל להיות מואס ברע ובוחר בטוב, כי אז אין לו הכח שיוכל להכריע לכף זכות.
לכן דווקא בזמן ששני הכוחות שוים, היינו כח הקבלה וכח ההשפעה, אז יש לו מקום עבודה ויגיעה, שיוכל להתגבר על ידי היגיעה ולהכריע לכף זכות. ואז המעשה הזה שהכריע לכף זכות נקרא ולד, היינו שהקדוש ברוך הוא נותן רוח חיים בהמעשה הזה. וזה נקרא "כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". (רב''ש ג', דווקא על ידי איש ואשה)
7) כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'.
וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'. (בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, ס"ח-ס"ט)
8) אל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שווים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בַּכְּלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכּלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מידתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ס"ח)
9) דע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".
ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב. (בעל הסולם, הקדמת פי חכם)
10) אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה: א. כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה, ב. וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס. ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. והכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי" (בעל הסולם, האומה)
11) "עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום" ("ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד').
12) עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים. ("ליקוטי עצות", ערך "שלום").
13) השגת המסקנות המוצלחות, עומדות בייחוד על ריבוי המחלוקת והפירוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי ריבוי הניגוד והסתירה, וגדלות כוח הביקורת - כן מתרבה הדעת והתבונה. והעניינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כישלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממיעוט הביקורת ומיעוט המחלוקת שבענייניה. אם תתבטל המחלוקת והביקורת - תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתייבש מקור הדעת מהעולם. (בעל הסולם, החירות)
14) כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד. (כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מב)
15) עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ג-ל)
16) גורן היו יושבים, בחיבה ובריעות ובאגודה אחת כסנהדרין, שאין חושדין זה את זה, שיהיו רואים זה את זה, להיות שומעים איש את חבירו ומתווכחים זה עם זה, עד שתצא הוראה כהלכה. (פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת חולין)
17) כתוב בספר תהילים (קכז-ה) ... לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מהו את אויבים בשער?
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה
את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה. (תלמוד בבלי, קידושין)
18) אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד... למה דווקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם.. ומדוע דווקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום... אלא דווקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא"(שבכל עשרה השכינה שורה). ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות. (רב"ש א', אין עדה פחות מעשרה)
19) כידוע ה' אחד וישראל הם אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. וזה הרמז בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז בה' אלהיכם בודאי תהיו דבוקים אחד באחד, ושורה עליהם השם ברוך הוא, וזהו "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד. (ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, ספר דגל מחנה אפרים, פרשת ואתחנן)
20) האדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור ד' השפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי ד' השואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי ד' השפעה, אך הוא הכין כלי ד' קבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי ד' השפעה, שיכול להתגלות על זה אור ד' השפעה, הנקרא "רחום". ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון". (רב"ש ג', ברח דודי)
