שלמות

אנחנו רואים מכל הפסוקים האלה ששלמות זו תוצאה מהדבקות, דבקות תוצאה מהחיבור, חיבור תוצאה מאהבה, אהבה היא תוצאה מהתכללות הרצונות, והתכללות הרצונות יכולה להיות רק בכל אחד ואחד שמתפתח על ידי עליות וירידות, וכך כולם מתחילים להסתדר ולהתחבר למערכת אחת. והשגת השלמות היא המטרה של קיום המערכת השבורה כביכול.

צריכים להבין ששום דבר לא שבור, אלא שבורים אנחנו במודעות שלנו, וצריכים לסדר את עצמנו. כדי להשיג את השלמות צריכים לעבור את כל המצבים הללו, ואז השלמות מושגת    

שיעור 1     28.10.2016

"אמונת ישראל היא... שכל הבריאה אינה תופסת מקום והיא אפס ואין, ואין לה שום מציאות ושום קיום אלא רצונו ית', וכל מה שנראה שהטבע פועל, הכל הוא רצונו ית', שתהיה הבריאה מגושמת, שלא תרגיש. וכאשר יהיה הרצון לפניו לעתיד, שתהיה הבריאה מתוקנת ושמים וארץ על מכונם, לא יפעל הטבע מאומה רק מה שיהיה נחת רוח להקב"ה, והאש לא תשרוף והמים לא יטביעו, רק מה שהוא לרצון לפניו ית', וזה יהיה אז, כאשר ישראל יהיו חזקים באמונתם שכל הבריאה אפס ואין, ואין הטבע פועל מאומה, רק רצונו ית', וכמו שכתוב לעתיד ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו - ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה."

(שם משמואל, פרשת חקת)

זה פסוק מאוד מגוּון, הוא ממש רבגוני, יש כאן הרבה. רק בדבר אחד הייתי נוגע בו, "שכל הבריאה אינה תופסת מקום והיא אפס ואין".

לָמה? כי בעצם חוץ מבורא אין כוח אחר, חוץ מרצון להשפיע אין שום דבר, וכל הבריאה היא רק נקודה בכל אותו רצון להשפיע האינסופי. ולכן מה שמצטרף לנקודה הזאת שהבורא ברא שהיא נבדלת ממנו, מצטרף לנקודה הזאת רצון לקבל שהוא ההיפך מהבורא, והוא בעצם כאילו שקיים, משהו הפוך מהבורא. וכאילו שקיים, הוא קיים כדי שאנחנו נבנה עליו את הדימוי שלנו לבורא, רצון להשפיע. ואז אנחנו חוזרים למצב שאין שום דבר חוץ ממציאות אחת. וכל הבריאה באמת אינה תופסת שום מקום, כי כולה היא באותה הצורה כמו רצון להשפיע של הבורא, ולכן היא נמצאת עימו באיחוד, באחדות, ואין הבדל בינה לבין הכוח המשפיע.

לכן כך זה מתחילת הבריאה, שאין חוץ ממנו, חוץ מכוח השפעה, ובסוף הבריאה אין חוץ מכוח השפעה. רק ההבדל ביניהם שכוח ההשפעה שמתגלה בסוף הבריאה הוא פי תר"ך פעמים יותר גדול ממה שבתחילת הבריאה. וכל ההגברה הזאת היא מגיעה מתוך זה שאותו הנברא שהוא בעצמו רק בא מנקודת האפס, מגדיל על עצמו את המלך פי תר"ך פעמים.

"בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך."

(ספר השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות)

הנשמה היא אותו נברא שבא מאפס, יש מאין, ומגיע לדרגת הבורא. כשהנברא עובר את כל התהליך הזה, שינויים, מטמורפוזות שיש לו בהתפתחות, ונכלל משני הכוחות האלו, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע, נכלל מהם ובונה את עצמו בשלבים כל פעם בלבדוק מהו רצון לקבל, מהי הכוונה על מנת לקבל, על מנת להשפיע, קטנות, גדלות, כל מיני תהליכים, נפילות, עליות, הוא באמת מתחיל מתוך הדברים האלו לגלות, לא את הצורות שיש במערכת והמצבים שיש במערכת, אלא את השכֶל הפועל, את הבורא.

את הדברים האלה אי אפשר לכתוב, אי אפשר לדבר על זה, פשוט לא ניתן להביע לא במילים ולא בכתב, אי אפשר איכשהו לגלות. כשכתוב "אסור", זה אי אפשר, אנחנו כבר יודעים שכך זה בחכמת הקבלה.

ולכן אנחנו רק צריכים להבין שהתהליך שאנחנו חייבים לעבור הוא תהליך הכרחי. לא מפני שאנחנו תופסים איזשהו מקום, וצריכים לסבול כדי אחר כך להרוויח ולהעריך מה שקיבלנו, לא, לא החשבונות האלה בתוך הרצון לקבל בכלל. אלא הם אך ורק כדי שנשיג את הכוח הפועל, שהוא באמת לא ניתן להשגה, אלא רק מתוך זה שאדם עובר כל מיני מצבים, נכלל בהם, מממש אותם. והתוצאה מזה, המקדם מזה יהיה שכֶל הבורא, השכֶל הפועל. לזה אנחנו באמת צריכים להגיע.

נשארת לנו רק שאלה אחת, מהי הבריאה, בשביל מה, לָמה, מה זה נקרא רצונו להטיב לנבראיו, נהנה מזה, ברא בשביל זה? את הדברים האלה בשכֶל הפועל שם אנחנו משיגים זאת.

"עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה', ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא, צריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי גם עיקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות, כי התחלת התקרבות לה' וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון, ולהכלל ברצון אי אפשר, כי אם ע"י אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול."

(ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות ערב(

 באותו רצון להיטיב לנבראיו, הראשון, הסיבה לכל הבריאה, אנחנו נכללים. בעולם שלנו אין דבר כזה, אנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות שאנחנו נכללים ברצון של הזולת. כאן זה בכלל רצון שהוא הפוך, מנוגד לנו. ואין לנו מהבורא חוץ מהרצון. לכן השגת הרצון להיטיב לנבראיו כשמגיעה לנו כתוצאה מכל המצבים שאנחנו עוברים, היא השגה שבאה כתוצאה מהשגת הגדלות, חיבור ודבקות. זה אותו רצון שאנחנו ממנו מתחילים את הבריאה, "רצונו להיטיב לנבראיו". אז זה אותו רצון שממנו התפתח כביכול הרצון להיטיב לנבראיו, זאת אומרת, ממש עמקות השורש של כל הבריאה.

 "האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו, וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו, ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין - לשון מתיקות, מפני שממתיקים זה לזה בתפלתם שמתפללים, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים."

(נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)

 אף אחד לא מסוגל לתקן את עצמו. כמו גלגלי שיניים כל אחד מניע את האחרים, וגם מתוך זה שמניעים אותו, וכך כל פעם ופעם. אנחנו נמצאים במערכת כוללת, כזאת שלמה, עד כדי כך שאין אפשרות לעשות תנועה חופשית לאף אחד, אלא רק שכל אחד הוא סובב את האחרים. אנחנו עוד לא רואים את זה, לאט לאט מגלים, ובמידה שמגלים את זה אז גם מתחברים ומגיעים למערכת הנשמה המתוקנת של אדם הראשון, וכך מתקנים את עצמנו.

אבל העיקר בשבילנו לפחות לדעת שאף אחד לא זז בעצמו, כמו שכתוב "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[1], אלא אך ורק אחרים. מתנועה קטנה עד תנועה גדולה, מה שקורה עם האדם, זה לא מה שקורה עימו, זה קורה עם הסביבה שלו, והסביבה כבר מחייבת אותו בכל מיני המצבים. כך קובעת הסביבה את מצבו של הפרט, והפרטים שמגיבים נכון, הם קובעים את מצבם דרך הסביבה.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם, "מתן תורה", כתבי בעל הסולם)

כי הם כבר מחליטים להיות מחוברים, ואז האור העליון יכול להשפיע ובאמת לסיים את העבודה. שש מאות אלף הכוונה היא, שכל הגורמים של האדם שקובעים את ההווה והעתיד שלו הם נקראים שש מאות אלף.

לכן לא חסר לנו כלום, אם אנחנו מסכימים לערבות האור העליון מחבר לנו את כול הפרטים, הפריטים הללו שאנחנו לא יודעים מי הם, מה הם, לא חשוב, רק הסכמה בעלמה כבר פועלת. אם אנחנו כל הזמן מחדשים אותה, כאילו יוצאים, כאילו נופלים ושוב עולים, זה מספיק כדי שאנחנו נתקדם בצורה הנכונה. ערבות היא בעצם ההכרעה מצידנו.

 "כידוע ה' אחד וישראל הם אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. וזה הרמז בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז בה' אלהיכם בודאי תהיו דבוקים אחד באחד, ושורה עליהם השם ברוך הוא, וזהו "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד."  

(דגל מחנה אפרים, פרשת ואתחנן)

אין יותר מזה. אנחנו רואים מכל הפסוקים האלה ששלמות זו תוצאה מהדבקות, דבקות תוצאה מהחיבור, חיבור תוצאה מאהבה, אהבה היא תוצאה מהתכללות הרצונות, והתכללות הרצונות יכולה להיות רק בכל אחד ואחד שמתפתח על ידי עליות וירידות, וכך כולם מתחילים להסתדר ולהתחבר למערכת אחת. והשגת השלמות היא המטרה של קיום המערכת השבורה כביכול.

צריכים להבין ששום דבר לא שבור, אלא שבורים אנחנו במודעות שלנו, וצריכים לסדר את עצמנו. כדי להשיג את השלמות צריכים לעבור את כל המצבים הללו, ואז השלמות מושגת. מה שמתגלה בכל זאת אי אפשר להסביר, אלא העולם נעלם והרוחניות מתגלה כדבר הקיים היחידי.

לפני שבוע בערך ידענו כבר שביום שבת התורנות שלנו, ועלתה השאלה איזה נושא אנחנו רוצים. בהתחלה עלה גמר תיקון, שזו השלמות. ומה שדמיינו לעצמנו, לפחות אני כך בדיבור עם החברים, ששלמות זה מצב רגוע והכול סבבה, ופתאום אנחנו מגלים שזה מצב שיש בו עבודה קשה.

אני עוד לא ראיתי מצב שהוא סבבה. אני אומר לך ברצינות. כל מצב חייב לעורר בך חיסרון. המצב הכי הכי הכי שהשגת, חיסרון. ברגע שאתה נמצא בו יותר מהרגע שהשגת, כבר אסור לך להיות בו. אז אתה כבר צריך להיות או בהתקדמות ממנו, בחיסרון נוסף ממנו והלאה, או בחיסרון שאין לך חיסרון. ולכן שלמות, אין. בסוף אנחנו משיגים את הכלי שהוא יוכל כל הזמן להמציא לעצמו חסרונות נוספים, אז זו נקרא שלמות.

אז הבנו שאנחנו לא כל כך מבינים מה זה אומר באמת המושג שלמות.

בהתחלה אנחנו חושבים שמילוי זה השלמות, ואחר כך אנחנו מגלים שדווקא חוסר מילוי, כשאני משתוקק למי שאני אוהב, זה הופך להיות הכלי שלי, ואני רוצה רק את זה להגדיל עד כמה שאני נמצא בנטייה אליו, וזה אצלי שלמות.

אז העבודה היא לא עד כדי כך קשה, היא חיסרון. להגדיל את החיסרון ולשנות את היחס אליו. מה שנראה לנו היום כדברים הלא ראויים שאנחנו חווים, שמביאים לנו כאב וחוסר שלמות, אנחנו נשנה את היחס אליהם ואנחנו נראה דווקא ההיפך. אני מסתיר את עצמי ואני לא מקבל כלום, אלא רק אני משתוקק אליו, לבורא, וזה מה שמביא לי תענוג. וכל הנרנח"י שאני מתמלא, מזה שאני בעצם מצמצם את עצמי ומשתוקק אליו.

כעשירייה, מרגע שנכנסנו לתפקיד, אנחנו כבר שבוע מאוד בחרדה גדולה ממה שהולך לקרות כאן השבת הזאת. בדרך כלל עולות בי שאלות מאלה שהעבירו לנו את השרביט ואני חד בדברים. עכשיו אני מרגיש שאני נמצא בנהר שאני מתגלגל בו, במה אנחנו אמורים להיאחז בשביל שהחברה תוכל להשתמש בנו הכי נכון, על מה אנחנו צריכים להתרכז?

הרגשת השלמות לחברה אתם צריכים להעביר. דווקא אתם נופלים לשבת שזה הכול מועיל והכול תומך, אז בקשה. אנחנו רוצים דרכיכם להרגיש שלמות ושאתם תעשו הכול רק כדי שאנחנו באמת נקבל אותה. לא רק שאנחנו נרגיש אותה, שאנחנו גם נבין מה זה נקרא שלמות, איך מגיעים אליה, איך אוחזים בה, זה מאוד חשוב. אז בקשה, אנחנו חייבים במשהו להרגיש מה זה השלמות, איך אוחזים בה ושאנחנו קרובים לזה. לתת לנו תקווה, ביטחון, וגם את הצביון הנכון.

מה זה שלמות? זה לא סתם סתלבט, אני יושב באיזו כורסא ונושם אוויר צח עם סיגריה ואיזו בירה, נניח או משהו. זו לא שלמות. ולא כשאני משיג רוחניות זה שלמות, לא. שלמות זו השתוקקות דווקא, לא השגת הבורא, אלא השתוקקות לעשות לו נחת רוח. אפילו לא לעשות נחת רוח, אלא השתוקקות לזה בלתי פוסקת.

איך יכול להיות שיש חיסרון שהוא שלם? החיסרון הוא חיסרון, מה זה שלמות בחיסרון?

כמו שכתוב, "אין שלם מלב שבור". ככה זה ברוחניות. כי השלמות אצל הבורא ולא חסר שום דבר אם אני נמצא בחיסרון. לא חסר שום דבר, אלא להיות בחיסרון אליו. אני לא יכול להסביר זה דברים טרנסנדטלים, לא הגיוניים קצת.

 איך עושים בכל זאת את הקפיצה הזאת מעבר למסלול הרגיל שהכול ברור וידוע?

על ידי המאור המחזיר למוטב, זה אין בכוחי.

איך בשבת הזאת אפשר להגיע לדרישה הנכונה לאותה קפיצה המיוחדת?

אם אתם תעוררו את הקבוצה, כל העשיריות שאיתכם יחד בכל העולם וכאן, ואנחנו ביחד נרצה לטעום מה זה נקרא שלמות, זה אפשרי.

אז איך שומרים שלמות עד מחר בבוקר?

ערבות, ערבות, שום דבר לא יעזור. כל אחד שמתנתק מאחרים כאילו לא מתנתק ועוד יותר נמצא בקשר ממה שהרגיש אי פעם, חזק ומצורף לאחרים. ממש כך, רק זאת ההצלה. למרות שהמרחק מרחיק בינינו ועושה את הפעולות שלו, אנחנו מתנגדים לו וממשיכים להיות מחוברים עוד יותר ממה שיושבים יחד ושרים ומדברים ושומעים קטעים וכן הלאה.

זה נקרא "ערבות", שכל אחד דואג לאחרים. אם אני עוזב, אני נופל מהמערכת הזאת, אז כבר כל המערכת לא עובדת. שלמות זה שלמות. אין אחד, גמרנו אין שלמות. את זה צריכים לזכור ואז בתנאי הזה נשמור את הערבות ונתקיים עד מחר ואז נצליח. אם נחזיק בזה, אין יותר, כבר נכנסים לרוחניות. הכלי להשגת הרוחניות זה ערבות.

איך מחברים את הבורא בתוכנו?

מבקשים ממנו שיהיה ערב, שהוא כל הזמן יחזיק את הקשר בינינו. אבל אז אנחנו כל הזמן צריכים להיות בזה שאנחנו מחזיקים כל אחד את כולם שנהיה בקשר, שיהיה בחיסרון ובפנייה לבורא שהוא יחזק בינינו. שהוא יתפור בינינו את הקשרים, יגלה את עצמו בינינו. זה בעצם החיבור.

נשתדל לשמור עד שיעור הבוקר שבאמת כל אחד יקבל על עצמו כמשימה כמה שיותר להחזיק. ואם חושבים אחד על השני, בואו נראה עד כמה זה פועל, האם באמת יכול להיות בינינו שדה שמקשר את כולנו יחד, שבו בעתיד, נגלה את הבורא. יכול להיות שהעתיד זה מחר.

בהצלחה.

 

ברכות דף ה' עמ' ב'

שיעור 2    28.10.2016

 מפני שאת השיעור שלנו וכל היום הזה, אנחנו מעבירים תחת הכותרת "שלמות", אז רציתי בכל זאת עוד קצת להבהיר מה זה שלמות. "שלמות" מצד אחד זה כאילו מושג מאוד מאוד גבוה, כי שלם, שלמות, שלום, אלה דברים שמדברים על כל הכלי, על השלמות שלו, עד כמה שהוא ללא פגמים. מתי זה יכול להיות?

כשאנחנו שומעים שכל הבריאה התחילה מהצמצום, מצד המקבל, המלכות דאין סוף, אנחנו מכאן צריכים להבין שכך נכנסים לשלמות. מה זאת אומרת? אם אני יכול לעשות צמצום על כל הרצונות והמחשבות והמניעות שלי, על כל מה שישנו, ולהסתפק במה שיש לי, אני נמצא בשלמות. זאת אומרת, העיקר הוא מצב הצמצום, שעל כל דבר, סתום את הפה ותסכים עם המצב. אם אתה מסכים עימו במאה אחוז, אז אתה נמצא בשלמות. ולא חשוב מהו המצב ובאיזה דרגה אתה נמצא, העיקרון הוא אותו העיקרון.

מה יכול להיות מעבר לשלמות הזאת? שלמות עוד יותר גבוהה. איך? שאם אדם עשה צמצום ולא רוצה כלום, ממש שום דבר לעצמו, ומרגיש בשלמות עם מה שיש לו, זאת אומרת בהסכמה השלֵמה, הכללית, הבורא מתחיל לגלות לו את עצמו, לגלות לו כל מיני מצבים של מילוי, של גילוי, הבנה, הכרה, הרגשה. ואדם מקבל את זה אך ורק בתנאי שזה לא מפר לו את הצמצום, שזה למעלה ממה [שרוצה], שלעצמו לא צריך כלום. ואז נקרא שמה שמתגלה לו זה הכול לשם ה', שהבורא רוצה כך להתגלות. "בסדר, בשבילו אני מוכן שיתגלה בי, אבל אני לְמה שהוא מתגלה בי, מתייחס דרך הצמצום, שזה לא שייך לי". וכך אדם שומר על השלמות.

אנחנו רצון לקבל, הבורא הוא רצון להשפיע, וכדי להידמות לבורא, הנברא מתחיל מזה שהוא סוגר את הרצון לקבל שלו כאילו שלא נמצא בו. זאת אומרת, כל הרצון לקבל כמה שהוא ירצה, מנוחה, איזו תעסוקה, אני נמשך לכל מיני דברים שבעולם הזה, אני רוצה להבין בחכמת הקבלה ולהשיג, כל מה שאני רוצה, את זה אני מצמצם.

איך אני יכול לדעת? נניח שבכל מצב, בכל מקום שאני עובר, אני יכול להיות למעלה מהמצב הזה. נניח שברצון שלי אני לא מרגיש שום דבר, בא לי לסגור את העיניים ולישון כמה חודשים, ואני לא רוצה כלום בחיים שלי ונמאס לי הכול, כל מיני צורות של מה שאנחנו קוראים "ירידה" ו"נפילה", ואני מצמצם את הרצון שלי עם מה שיש בו, ואני חי בזה שאני לומד, משתתף בקבוצה ובהכול בצורה שאין לי בתוך הרצון שלי את כל החושך הזה.

בפעם הבאה, ויכול להיות ברגע הסמוך, אני מרגיש התלהבות, התרוממות, אני ממש פורח באוויר, אני בהתרגשויות, כל דבר מדבר אלי, ואני מצמצם. אני לא רוצה להיות תלוי במה שאני מתפעל, לא מחושך ולא מאור. אלא מה אני רוצה? אני רוצה רק לדעת דבר אחד, שאני דבוק בבורא למעלה מהרצון שלי, למעלה ממה שאני מרגיש בו. לא משתוקק לגדולות ולא לאפס ולא למינוס, לא לכלום.

זאת אומרת, למה שמתרחש ברצון שלי, אני לא בעל הבית. זה מנוהל מהבורא, והבורא נותן לי את זה כדי שאני אתעלה מעל הרצון שלי, שאז מעבר לרצון, שם אני יכול להיות בקשר עימו. גם הוא פועל ללא רצון. ודאי שזה המאור המחזיר למוטב, וכל הפעילות שלנו בקבוצה, שגם אותה אני משתדל לעשות ללא שום קשר לְמה שאני מרגיש, אלא לְמה שכתוב. ביחס כזה, אנחנו מתחילים להרגיש שלמות.

ואז אם אני באמת משיג את המצב הזה, אני מתחיל לגלות כל מיני גילויים, תופעות שלא הרגשתי קודם. הבורא מתגלה אלי בכל מיני יחסים, ואני משיג את המערכת, קצת למה זה כך ולמה זה כך, וכל מיני צורות הקשר בין הפעולות והמצבים. הגילויים האלה נותנים לי מילוי א‑לוהי ממש הידע, הרגש, השכל, השלמות מזה שמתקשרים, אין שמחה יותר מהתרת הספקות, שהכול מתקשר. ואני צריך להתנהג כאילו אין לי כלום, או אפילו הפוך. כי צמצום אומר שלא חשוב לי מה שקורה בתוך הרצון לקבל שלי, אני נמצא מחוצה לזה. אני כאילו אדיש לזה, זה לא יכול להיות, אבל כאילו אדיש, כאילו לא מרגיש.

ולכן כשמתגלות לי כל מיני תופעות כאלה של גילוי, שמחה, קשר והכל, וברצון לקבל זה מתגלה, כי אני לא בעל הבית על הרצון, אלא המאור, המקיף, אז אני חייב לעשות על זה צמצום. היחס שלי לְמה שמתגלה ברצון, את זה אני חייב לקבוע. אם אני קובע שהיחס שלי לרצון הוא כזה שאני לא מתפעל ממה שיש בו, או לטוב או לרע או לְמה שלא יהיה, העיקר בשבילי שבצמצום אני יכול להיות דבוק בבורא למעלה ממה שקורה לי, אני מרגיש בנקודת הדבקות שלי בבורא, בנקודת הצמצום שדרכה אני קשור לבורא [שלמות]. כי אני מבטל את מה שיש בי, לא מבטל שאני מוחק את זה, לא, אני מקבל את זה מהבורא כנתונים שעליהם אני צריך לעשות צמצום, אבל כשעשיתי צמצום, נקודת הצמצום היא דבקות בבורא, והיא נקודת השלמות.

עכשיו הבורא מתחיל להתגלות אחרי שאני עשיתי צמצום, הוא מתחיל להתגלות בי בכל מיני צורות טובות ויפות, לפתות אותי, אבל אני מגביר את הצמצום, אין לי כלום, אני לא רוצה השגה, אני לא רוצה הרגשה, אני לא רוצה שום דבר, אני מעבר לזה שומר את נקודת הצמצום. לא שאני זורק ומבטל, אני לא יכול, הרי זה בתוך הרצון, אלא אני מעלה את נקודת הצמצום עוד יותר למעלה מההרגשה, מהרגשה הטובה, מהשגות, מכל מה שאני מקבל. זה נקרא שאני שומר על הצמצום, וכל אותן ההשגות, ההרגשות שמתגלות ברצון לקבל, זה נכנס להשגה ולהרגשה, אבל על מנת להשפיע, כי אני מתעלה מעל זה בצמצום. ואז אני שומר את עצמי בשלמות, למרות כל מה שנכנס בי. וכך תמיד, נקודת הצמצום שאני שומר, היא נקודת השלמות.

זה המצב הקרוב שעוד מעט אנחנו נתחיל להרגיש את זה. לכן בהזדמנות הזאת שעוסקים בשלמות, אני קצת מדגיש את זה, שימו לב, וגם בסדנאות, אבל פנימיות שלנו, ודאי שלא בחוץ, איך אנחנו צריכים להתחיל לקבל את הצמצום וההשגה אחריו.

ודאי שהדבר הזה יכול להיות שנראה מוזר, אבל אם תתחילו לחשוב על מה שאנחנו למדנו כל הזמן, אתם תראו שאין בזה שום דבר חדש. אין חדש. הרי צמצום צריך להיות בכל פעולה, בכל תחילת הקשר עם הבורא, בכל קבלת האור על מנת להשפיע, אחרת זה חושך. רק ההרגשה, מה זה נקרא להיות בצמצום, בשלמות, שאין לי כלום למרות מה שמתרחש לי בתוכי, "בתוכי" זאת אומרת ברצון לקבל שלי, במוחה וליבה, זה לא חשוב לי. אני שומר על עצמי להיות בנקודת הדבקות עם הבורא. זאת נקודת צמצום א', ואותה אנחנו חייבים לשמור. צמצום ב' זה כבר תיקונים. אז להשתדל כשאנחנו עוסקים בשלמות, להבין מאיפה זה נובע, דווקא מנקודת הצמצום.

מאיפה הכוחות? אני מתרגז על החבר, זה המצב שלי עכשיו כרגע.

הכוחות מהסביבה בלבד. דרך סביבה וודאי, בסביבה אין כוחות, דרך סביבה מהמאור המחזיר למוטב, מהאור המקיף, מהבורא. אין כוחות וודאי באף אחד, וטוב שאתה יודע שאין לך כוח. זו כבר אמת.

שמעתי שיש שני סוגי שלמות. שלמות ראשונה זה קטנות, חפץ חסד.

זה הצמצום, כן.

ואחר כך מתחיל להיות תהליך לקבל על מנת להשפיע, וקו ימין ושמאל, ובניית קו אמצעי. אז אפשר להגיד שבחפץ חסד זו רק נקודה אחת של שלמות, ואחר כך כל הזמן שאני מאזן על ידי קו ימין את קו שמאל, אני מגיע לקו אמצעי, וזה גדלות, וזו השלמות שמשיגים בקבוצה?

נכון. זה הכול נכון, וזה הכול תוספות לצמצום, שאתה יכול להגיד שזה תוספת לשלמות, אבל היא בכל זאת מושגת מפני שאנחנו כל הזמן שומרים על עצמנו להישאר בצמצום.

כאילו, מה שאנחנו מקבלים על מנת להשפיע, זה הכול שייך לבורא. אני עושה את זה בשבילך. אני בצמצום, "בשבילך, בבקשה". כמו אורח ובעל הבית. אני לעצמי לא מקבל כלום מהכיבוד שעל השולחן, בשבילך אני עושה את זה. זאת אומרת, אני עושה את זה בכלים של הבורא כאילו, לא בכלים שלי.

איך אנחנו יכולים להחזיק בשלמות בזמן שמתקדמים בחסרונות הולכים וגדלים?

דווקא להגדיל את השלמות בזה שאני מסכים עם כל החסרונות האלה. בכלל לא חשוב, או ימין או שמאל, או אור וחושך, לא חשוב, אני את עצמי שומר תמיד בצמצום. אז זה נקרא שאני נמצא ב"רוחניות". בכמה אני נמצא ברוחניות? בכמה שמעבר לצמצום אני יכול לקבל עבור בעל הבית. כי הכלים שאני מקבל בהם הם בעל מנת להשפיע, זאת אומרת הם לא הכלים שלי, זה מעבר לצמצום כלפי בעל הבית.

 הצמצום הוא על התגובות של הכלי, על ההתפעלויות שהכלי עובר? מצמצמים את התגובה שלי על מה שמתרחש בי, ומעבר לזה עושים מה שהבורא דורש.

 ומה הרצון? חייב להיות רצון למשהו.

רצון לקיים מה שהבורא דורש, היינו על מנת להשפיע. בצמצום אתה סוגר את על מנת לקבל שלך. מה זה על מנת לקבל שלך? שמה שאתה מרגיש ויכול להשפיע עליך, שאתה נופל, שאתה מתרומם, שאתה נמצא לפי הרוח, כמו עשב בשדה לפי הרוח, אתה לא מתפעל מזה. וודאי שבך נמצאים כל השינויים והמצבים האלה, אבל אתה מגיע בשליטה שלך מעל כל השינויים האלה שמתרחשים בך, שהבורא משפיע יותר אור, או פחות אור, או בכלל אפס, או במאה אחוז. בסופו של דבר אנחנו צריכים להעלות את נקודת הצמצום עד הגובה של כל המדרגות. זאת אומרת, אני לעצמי לא מתחשב בשום דבר, אלא הכול בעל מנת להשפיע. ובעל מנת להשפיע זה מעל לנקודת הצמצום.

להבין את זה, זה יחסית קל. לממש את זה, זה אך ורק על ידי האור. כי אין לנו כוחות כאלה בוודאי, אנחנו נמצאים בשליטת הרצון לקבל שלנו. מה שיש בו זה אני. זה אני, זה לא שהוא ואני לחוד, נקודת האני שלי היא נמצאת שם, בתוך הרצון לקבל, ואני תוצאה ישירה ממה שמתרחש בו. זאת אומרת איך את האני, את הנקודה הזאת אני יכול להוציא מהרצון, ולהעלות אותה למעלה מהרצון, ולהזדהות עימה, עם הנקודה הזאת, ולא עם הרצון שלמטה ממנה, זה מצב השלמות.

ואז אחרי הצמצום שיש לי על הרצון הזה, אני מתחיל לגדול. מהנקודה הזאת אני מתחיל לגדול. זאת אומרת לקבל כל מיני הפרעות שבתוך הרצון, הפרעות שהן גילויים, גילוי הבורא, כל מיני יחסים מבעל הבית, כל מיני צורות חשיבה רוחנית, הרגשה רוחנית, ואני מצמצם אותם. כל מה שמתרחש בתוך הרצון לקבל אני מצמצם, ומתחיל למיין, ולקבל את זה רק לטובת בעל הבית. זו כבר עבודה מעבר לנקודת השלמות, זו תוספת לשלמות, אבל הנקודה עצמה היא החשובה ביותר.

רק רציתי להוסיף קצת לבירור המושג.

 אני רוצה שהאור יפעל ויעשה את הפעולה של הצמצום. מה הפעולה הכי אפקטיבית שאנחנו יכולים לעשות, פעולה קלה שאפשר לעשות, להבין כדי שהאור יעשה פעולה?

הפעולה היחידה שעלינו לעשות היא רק תפילה, שהיא יכולה להיות רק מתוך המניין, במקרה הזה זאת העשירייה התורנית.

תביאו לנו שלמות, זה מה שאנחנו דורשים כמ"ן אליכם, ואתם צריכים להשתדל בכל הכוח כל הזמן לדרוש את זה. אתם צריכים להביא לנו שלמות ואנחנו צריכים להרגיש אותו. והשלמות היא תהיה מורגשת תמיד כנקודת הצמצום, שאנחנו נמצאים למעלה ממה שמתרחש ברצון שלנו, אז מרגישים חופשי.

 מה זה עכשיו הרצון שלנו?

רוצים לקבל כוח הצמצום. לא להיות תלויים במה שמתרחש בתוך הרצון של כל אחד ושל כולנו יחד.

 אנחנו קיבלנו החלטה שאנחנו בכלל לא חושבים על עצמנו, אלא אך ורק על כל הכלי העולמי, כל עשרים וארבע השעות האלה.

זה עוד יותר. איך לא לחשוב על עצמנו? זה לעשות צמצום על מה שמתרחש בתוך הרצון שלנו.

 אבל אנחנו רוצים שכולם יהיו בזה, לא רק אנחנו, זה לא עניין של העשירייה שלנו בכלל, זה עניין של הכלי העולמי עכשיו.

תתפללו. תתפללו עליהם ותנסו לקבל כוח שזה יעשה בנו בכולנו אותו מצב.

 איך מחזיקים בו זמנית גם את הצמצום וגם השתוקקות וערגה הכי גדולים שאנחנו יכולים להציג?

זה לא מפר צמצום, כי ההשתוקקות שלנו היא לעשות נחת רוח לבורא. ואם יתגלה משהו מעבר לצמצום, אז אנחנו נקבל את זה בעל מנת להשפיע, זה לא מפר את הצמצום, אני לעצמי נשאר בצמצום. האני שלי נשאר בצמצום, צמצום א' לא מתבטל. אני מתחיל לקבל את הכיבוד, אבל אני נהנה לא בכלים שלי, אלא בכלים שעכשיו מתגלים, בעל מנת להשפיע. אלה כלים אחרים.

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי"." זאת אומרת, את זה אנחנו צריכים לבקש שיהיה לנו קודם כל. האור העליון חייב להחזיק אותנו למצב כזה. "מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

 (בעל הסולם, "ענין הגבלה", כתבי בעל הסולם, שמעתי נ"ג)

הוא כותב פה שמרגיש עצבות רק אם הוא משתוקק למותרות.

כן. אם אדם לא משתוקק לשום דבר, הוא לא צריך להיות בעצבות. אין לו חיסרון, הוא נמצא בשלמות.

מה שלא מותרות, זה נקרא "הכרחיות"?

מה זה "הכרחיות"?

מה שנניח ברמת הגשמיות.

גשמיות זה בסדר. על זה אנחנו לא מדברים, זה בהמה.

אז נניח ברמת ההכרחיות שתעבוד בקבוצה, שתהיה לך עשירייה. אם האדם משתוקק לעשירייה ואין לו, זה לא נקרא עצבות?

מה זה "אין לו"? מה אתה מדמיין, תגיד תכל'ס, מה הבעיה? אתה נותן תנאים כאלה שאין מה לענות עליהם. מה האדם יעשה אם הוא נמצא באי הבודד ואין לו שום דבר? שימות. אנחנו מדברים על המצבים הנורמאליים, שניתנה לאדם אפשרות להתקדם ברוחניות.

 אני שואל על העצבות, כי זה נשמע כמו חידוש.

עצבות זו תוצאה מהקליפה. מפני שיש לו רצון, והרצון הזה הוא מרגיש שחייב למלא אותו, לכן הוא נמצא בעצבות, למה הרצון שלו לא ממולא. למה צריכה להיות כזאת דרישה לאדם אם הוא הולך על הצמצום ועל מנת להשפיע? לא צריך להיות דבר כזה, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". זה בכלל לא הכיוון הנכון שאדם צריך להתקדם. הוא צריך להתקדם רק לכיוון הצמצום.

יש כזה דבר הכרחיות רוחנית?

הכרחיות רוחנית זה הצמצום.

אם אתה נמצא במצב שאתה מנותק מהבורא, מהקבוצה והכול?

יש לנו עכשיו חבר כזה, הוא מנותק בינתיים, אבל הוא כבר חוזר. זה מורגש שהוא לא נמצא מצד אחד, מורגש בו מהצד השני שהוא גם מנותק מאיתנו, אז יש עבודה בצורה כזאת גם כן. אבל אדם חייב להחזיק את עצמו בכל זאת בנקודת השלמות, כי כל מה שהוא מקבל מהבורא, כל מצב ומצב הוא חייב לפי זה לעבוד.

אז אותו אדם שהוא מרגיש במצב ניתוק הוא צריך להרגיש שהוא בשלמות, שהוא מסכים למצב הזה.

לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא, אם הוא רוצה לבצע פעולה רוחנית הוא חייב להיות בשלמות, בכל מצב שיהיה.

לכן, אין מצב יותר גס מצד האדם כשהוא דורש מהבורא. "למה לא מגיע לי? למה אתה לא נותן לי? אני לא מרוצה מאיך שאתה מנהל את העולם ואותי", וכן הלאה.

מה שאמרת עכשיו לדרוש מהבורא, זה טוב או לא טוב?

זה לא טוב, כי אתה לא מרוצה מההנהגה שלו, אתה לא נמצא בשלמות.

אני מרגיש בכלים דקבלה איזו התפעלות מסוימת, נגיד לא טובה, אבל אני מרגיש שאני מרגיש התפעלות וזה מושך אותי לא נותן לי לעשות עבודה, ואני רוצה לעשות על זה צמצום.

יפה, אז אתה צריך להגיד, "זה מה שנותן לי הבורא, וכל מה שהוא נותן לי אני נמצא בשלמות מפני שזה הוא נותן לי".

אנחנו כלי הרגשה, אנחנו לא מדברים עכשיו על לשנן משפטים. אני רוצה להבין, בפועל האדם מרגיש משהו מסוים, אבל הוא גם מבין שצריך לעשות על זה צמצום, ומעל זה להתחיל לעבוד שזה לא ישפיע לו על העבודה. האור עושה את הפעולה של הצמצום.

נכון.

האדם צריך בעצם לבקש, להרגיש את המצב ולראות עד כמה הוא תלוי בעצם באור ולדרוש להיות מעל המצב.

זה מה שאנחנו מקווים היום להשיג על ידי הקבוצה התורנית.

איך שאני לא מסתכל, כל בקשה שלא תהיה היא תמיד נראית לי אגואיסטית.

בסדר, האור יבוא ויסדר את זה.

איך יוצאים מהלופ הזה.

האור יבוא. עד הצמצום ודאי שזה כל האגו, אבל האור שבא הוא מסדר את הצמצום, ומהצמצום והלאה אני כבר לא אגואיסט. אני צריך לקבל את הכוח הזה.

מה הקשר בין צמצום כחוק, צמצום א' לא מתבטל, לצמצום שאדם עושה?

איזה צמצום אדם עושה? אדם לא יכול לעשות, אלא לרצות, לרצות להיות בשלמות, ששלמות זה צמצום.

על מי פועל צמצום א' הזה שלא מתבטל אף פעם?

מי שמקבל מאור המחזיר למוטב ומסוגל לקיים אז את התנאי הזה. שכל המחשבות והרצונות הם רק כלפי בעל הבית. אז אני מגלה שאני יושב מולו בשולחן עם הכיבוד, ואז מתחיל להיות העניין של הכיבודים, עד כמה אני מקבל בעל מנת להשפיע לו. זה מעבר לצמצום. אם אני לא יכול לקיים את הצמצום אני לא נמצא ליד השולחן, מולו, אין לי שום קשר עימו. תאר לעצמך שולחן גדול מאוד וכל האנושות יושבת ליד השולחן. מי יושב? ליד השולחן יושבים רק אלו שנמצאים מעבר לצמצום, כל היתר מחוצה. כל היתר נמצאים באיזו מזבלה, פח זבל, שבינתיים מזה הם מתקיימים.

איך אני יכול להשתוקק לצמצום אם לידי יושבים חברים שיש להם חיסרון לגילוי הבורא, ואני חייב לדרוש עבורם?

לעצמך אין לך מה לדרוש, הכול רק לחברים. מה יש לך לדרוש אם אתה נמצא כל הזמן בנקודת הצמצום. אני לא רוצה כלום לעצמי, אלא רק לחברים.

מה אני דורש לחברים בשביל לא לבטל את מה שהבורא עושה להם?

המאור המחזיר למוטב שיעשה בהם את כל התיקונים.

אם אני מתפלל בשבילם שהם יהיו בגמר תיקון אז הוא יהיה כמו מלאך.

העצמאות היא שלו, והבחירה החופשית היא שלו, והבחירה החופשית שלך זה להתפלל עבור כל העולם.

מה בדיוק לדרוש עבורם?

תיקון. דבקות בבורא.

אני לא מצליח להבין איך השאיפה הזו לצמצום מתיישבת עם מטרת הבריאה?

להיטיב לנבראיו יכול להיות רק כשהבורא מוסר לנברא מעמד של עצמו.

מוסר מה?

מעמד של הבורא. שהנברא מקבל מעמד של הבורא.

איך על ידי צמצום הוא מקבל מעמד של הבורא, הוא צריך לבצע פעולת תיקון בשביל לקבל מעמד של הבורא.

תחילת הדבקות שלנו בבורא, זאת אומרת ההתאמה שלנו לבורא, היא בזה שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו שאין בבורא. ואז אנחנו מתחילים מעל זה גם כן לרכוש רצון להשפיע. אבל הרצון להשפיע הזה הוא מעבר לצמצום, שאני מקבל לטובת בעל הבית, בכלים של בעל הבית, לא בכלים שלי. זה נקרא בכוונה על מנת להשפיע.

למה להישאר במצב הנוכחי לנצחיות זה נשמע לי כמו דומם דקדושה?

אני לא רוצה להיות יותר מדומם. אני לעצמי בכלל לא רוצה, אני רוצה רק להיות דבוק בבורא. דבוק בבורא זה נקרא שאני לא משתמש ברצון לקבל שלי לעצמי, זה מה שאין בבורא, יש בו רצון להשפיע. איך אני פועל ברצון להשפיע שלי, שאין לי, שאני צריך לרכוש, ואז אני אדמה לבורא? אני צריך קודם כל לצמצם את הרצון לקבל שלי, זאת אומרת לא להתפעל ממנו, מה שמתרחש ממנו זה לא אני, זה הבורא ברא, ובראתי יצר רע, אז מה שמתגלה לי ביצר הרע שלי, זה הכול הוא עושה, הוא עושה את הכול. אני צריך לעשות רק דבר אחד, שאני לא מתפעל ממה שמתרחש בי. אני נמצא למעלה מהרצון לקבל שלי, זאת אומרת אני מצמצם אותו.

ומה אני עושה הלאה? והלאה מה שהבורא נותן לי, גם מרע וגם מטוב וגם מכל הדבר הזה, אני בעצמי לא מתפעל מזה, אני עושה צמצום, ומעבר לזה אני עושה פעולות האפשריות לטובתו, לעשות לו נחת רוח. איך? אני מתחבר עם החברה, אנחנו ביחד כמה שיותר בינינו עוסקים בחיבור ובאהבה, ובזה אנחנו מכינים את הכלי לגילוי שלו. הוא מזה נהנה, מלהתגלות בנו.

כל ההוראות שהמקובלים השאירו לנו אנחנו בחרדה גדולה לקיים אותם, אנחנו רוצים, אבל אנחנו רואים שיש הרבה קונפליקטים ובעיות בדרך, כמו למשל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

הקונפליקט הוא רק אחד, אני עם האגו שלי נמצא בקונפליקט עם הבורא. רק אחד, אין לי יותר.

יפה, ואנחנו לא רוצים להיכשל, אז מה עושים עם זה? רוצים להצליח, זה טבעי.

רוצים להצליח ברצון לקבל שלנו, זאת הבעיה. אנחנו לא רוצים להצליח לפי מה שהבורא קובע שזו ההצלחה, אלא לפי מה שאני חושב שזו הצלחה.

אני רוצה לשחק כדורגל בחצר כל היום, ואימא שלי אומרת "לא, אתה צריך ללכת לבית ספר, אחר כך לשבת לעשות שיעורים, אחר כך עוד משהו". אז אצלה להצליח זה מושג אחר לגמרי משלי. קונפליקט או לא? מה לעשות? אז אנחנו בורחים מהבית, זה מה שקורה, מבית ה'.

איך לעשות בכל זאת תיקון? אתה צריך לצמצם את הרצון שלך לכדורגל, לחברים שלך בחצר, ואתה צריך ללכת לבית ספר, ואחר כך ללמוד בבית, ולעשות כל מה שאימא אומרת, ואז אתה תהיה ילד טוב. זה קל? ודאי שלא. אפשרי לעשות זאת? אומרים שאפשרי, שיש כוח שאתה יכול להיעזר בו, מאור המחזיר למוטב. אבל קונפליקט ודאי שיש.

אבל על הקונפליקט הזה אני כבר לא מסתכל כמו על קונפליקט, אני מסתכל עליו כעל האמצעי לבירור, לתיקון. כל עוד אני מרגיש שזה קונפליקט זה נקרא שאני נמצא ברצון לקבל שלי. ברגע שאני כבר מרגיש שזה לא קונפליקט אלא ההיפך עזר כנגדו, אז זה כבר לא קונפליקט, אלא אני רואה שזה בא לעזור לי, שאני אשאר נברא, ואהיה למעלה מהנברא דומה לבורא.

אני נוגע כאן בנקודה מאוד חשובה, יסודית, פסיכולוגית, אנחנו צריכים לגלות אותה, להרגיש אותה. זו נקודת הצמצום, זו תחילת הדרך.

לא חשבתי שעד כדי כך אני פוגע בכם.

הצמצום מתחיל אחרי קבלת כוח השפעה, או כבר עכשיו בעשיריות שלנו, בעבודה שלנו?

צמצום זה תחילת כל פעולה. צמצום זה פעולה בכוח. מאמץ שאדם כל הזמן צריך להיות בו. וזה לא מאמץ משלנו, שאני אחזיק את עצמי, זה שטויות. לא, זו לא שלמות. זה מאמץ כל הזמן לדרוש מהאור המחזיר למוטב. להיות בקשר עם הבורא, והקשר הזה שיחזיק אותי למעלה מהאגו שלי. למעלה מהאגו זאת אומרת, שאני מרגיש כול מה שמתרחש באגו שלי, אבל אני לא פועל לפי מה שאני מרגיש בו, כל הדחפים והמשיכות.

איך כל חבר בעשירייה, מתחיל לעשות את הצמצום הזה, מה זה לעשות צמצום?

פשוט מאוד, אנחנו ביחד כולנו מבקשים המאור המחזיר למוטב, והמאור המחזיר למוטב הזה, אנחנו רוצים שהוא ישפיע עלינו וייתן לנו יכולת לא לחשוב על עצמנו, אלא לחשוב על הבורא שיתגלה בינינו על מנת להשפיע לו נחת רוח.

בחיבור פנימי?

כן. אז א' אני צריך לצאת מעצמי להתרומם. ב' להתחבר עם אחרים. ג' בחיבור עם כל האחרים, לכוון את עצמנו לבורא. לתת לו יכולת להתגלות כדי לעשות לו נחת רוח בזה. אז יש כאן המון המון רצונות ותענוגים גדולים, וכל זה מעבר לצמצום בעל מנת להשפיע.

הפרצוף הרוחני הוא מעל נקודת הצמצום. זאת אומרת, כל מה שאני מקבל אני מקבל לא לעצמי, אלא זה הכול לכיוון הבורא.

 כשאתה נמצא אצל בעל הבית ומשתדל, ואנחנו כבר דיברנו על זה שאנחנו אוכלים ולא מרגישים את הטעם, אז מעבר לזה, נקודת הצמצום שאנחנו לא מרגישים את הטעם, אנחנו יכולים להתחיל לפתח כלים להרגיש את הטעם. אבל הכלי הזה הוא כבר קשור לבעל הבית, שאני מרגיש טעם לא במאכל עצמו, אלא אני מרגיש טעם בזה שאני משפיע לו. אבל אז אני משפיע לו, איזה טעם אני רוצה שיתגלה בי עכשיו כדי להשפיע לו.

זאת אומרת, זה כבר לא טעם רגיל מאיזה מרק, אלא כמה שבעל הבית הוא גדול בעיניי, אז אני טועם את הטעמים, כטעמי גן עדן. זה כבר לא אותו כלי, זה כבר על מנת להשפיע. זה כל פעם פי תר"כ פעמים, זה נרנח"י כבר. ויכול להיות שאתה סתם אוכל חביתה בפיתה, לא חשוב מה.

נגיד שהבורא נותן לי מצב שאני מנותק. אז איך על זה אני יכול לעשות צמצום?

אתה עכשיו מרגיש שהבורא נתן לך מצב, הרגשה שאתה מנותק, אז מה בשבילך זה העיקר, שאתה מנותק או שזה הגיע מבורא?

שזה מהבורא.

מהבורא. אז אתה כבר צריך להיות שמח. מה אכפת לך מה קיבלת ממנו. הוא יודע מה לתת לך, כך או כך או כך או כך, לא חשוב מה. העיקר שאתה קשור אליו, שאין עוד מלבדו.

אבל אני מנותק.

זה לא חשוב, מפני שזה הוא שנותן לך, אז הוא יודע מה לעשות, העיקר שאת זה אתה קבלת ממנו. אז אתה מנותק או לא מנותק?

גם וגם.

גם וגם, אז תגדיל נקודה אחת ותעזוב את הנקודה השנייה.

מה זה אומר שכל המחשבות שלי והרצונות שלי מכוונים לבורא?

שאתה דואג רק עליו. כמו שלפעמים אתה חושב על הילד הקטן שלך, ואתה דואג לו ואז אתה לא חושב על עצמך, אתה דואג לו, כך כל הזמן.

אבל יש עבודה, הוצאות, משפחה, הרבה דברים שמגיעים, אז איך בו זמנית יש לחשוב על כל הדברים האלה אבל במקביל אני חושב על הבורא?

זה יסתדר, לאט לאט האור יעשה את שלו.

התענוג הכי גדול זה דביקות. אז איך עושים צמצום על הדביקות?

תלוי למי אתה רוצה להיות בדביקות.

אני נמצא בדביקות עם הבורא. איך אני יכול לעשות צמצום על הדביקות?

מה זה דביקות? לקבל את כל התענוגים ממנו, כי זה הרצון שלו לקיים את זה, ואתה לא מקיים את זה לעצמך, אלא דביקות זה נקרא בהשתוות הצורה, זאת אומרת להיות כמוהו, זאת אומרת, לקבל את התענוגים בעל מנת להשפיע.

אני מרגיש שנמצא בו לגמרי. אין, אני לא קיים, רק נוכחותו.

לא קיים זה כבר מהנקודה הראשונה. מזה מתחיל הסולם.

כמו עובר.

כן. אני לא מדבר על הדברים הגשמיים, זה חייב לקיים. אבל ברוחניות זה לא קיים במצב כמו שאנחנו חושבים עכשיו כאן.

זה לא תענוג הכי גדול, מצב של עובר?

רואה מסוף העולם עד סופו, אבל הוא חייב לוותר על זה.

אז איך עושים צמצום על המצב הזה?

על ידי המאור המחזיר למוטב. איך עושים לפני זה עם טיפת זרע?

זה אפשרי?

זה לא אכפת לי אפשרי או לא, הבורא צריך לעשות את זה, לא אני. אני צריך רק לתת מחצית השקל, דברנו על זה בעשירייה הקודמת.

האם ייתכן שאני פשוט לא יכול להגביל את עצמי, שהזמן עדיין לא בשל?

מי ששואל, אז הזמן עוד לא בשל. עוד יבוא הזמן. לזה צריכים להגיע, אתם רואים שאנחנו היום דברנו כאילו על דבר הכי פשוט, זה תחילת הדרך הרוחנית, ההבדל בין עולם הזה לעולם הרוחני. צמצום א', שזה דבר פשוט בעצם, ממנו אנחנו מתחילים את כל חכמת הקבלה. ועכשיו פתאום זה מעורר בנו כל כך הרבה שאלות ואי הבנות. לכן צריכים עוד זמן.

אני מבין שהרצון של הבורא זה שאני אהיה אחראי על העשיריות.

 על כל העולם כי אתה פריט מכל הנשמה הגדולה, בלעדיך היא לא תהיה מתוקנת, ודאי שנכון.

נניח שבאים חברים ואומרים, "יש לנו עשיריות קטנות, אין לנו עם מי להיפגש", אני מנסה לעזור וכאילו הבורא אומר לא, תסכים עם המצב, תישאר עם זה לנצחיות. מתי אתה יודע שהפעולה שאתה עושה היא לטובת הבורא ואתה לא סתם מסכים עם המצב?

 אני רוצה שאתם עכשיו רק תבינו בשכל, ברגש אתם עוד לא יכולים לעכל את זה. תבינו בשכל כמה שאפשר כי השכל גם נפעל על ידי הרגש. צמצום זה נקרא שאין לי שום דבר לעצמי, לא להרגשה ולא להבנה. מה שמתרחש בכלים שלי, בכלים דקבלה, אני מצמצם אותם. מה זה מצמצם? אני לא יכול לזרוק מהכלי את מה שיש בו, ואסור לי לעשות את זה. אלא מה שאני עושה, אני לא משייך את זה לעצמי, את כול מה שיש בי בכלל, האני בעצמי, זה נמצא בבורא, בשליטת הבורא, עלי לעשות רק דבר אחד, לשייך את הכול אליו. אז עכשיו כל מה שאני מרגיש בתוכי, אני לא משייך את זה לעצמי. אני לא רוצה לא ליהנות מזה ולא להצטער מזה, אני פשוט רוצה לשייך את זה לבורא בחזרה. זה נקרא שאני מצמצם את עצמי.

מעבר לזה כשאני מקבל כל מיני התרגשויות, מעלה, מטה, חושך, אור, לא חשוב, אני גם מייחס את זה לבורא, אני רוצה בזה כמה שיותר להשפיע לו נחת רוח. אז בירידות, אם אני יכול להשפיע לו נחת רוח מה אני עושה? ובעליות, אם אני יכול להשפיע לו נחת רוח מה אני עושה מעבר לצמצום?

סדנה

איך אני מעבר לצמצום משתמש בחושך ובאור שמתרחשים בכלים שלי, והכלים שלי הם כלים דקבלה, וודאי, מלכתחילה, כדי גם בזה וגם בזה להשפיע נחת רוח לבורא? בזה אני מגיע לאיזו להשתוות צורה עימו כי הוא משפיע לי כל הזמן תענוג, ואני רוצה על ידי שאני פועל כך גם להשפיע לו תענוג. אז השפעת התענוג לבורא היא בזה שאני לא מייחס שום דבר לעצמי אלא הכול למעלה מרצון לקבל משייך לו. דברו יחד ואתם תוכלו לעבד את הדברים האלה בצורה נכונה. 

*

איך אני גדל למעלה מנקודת הצמצום?   

*

תעשו את זה לפי הדוגמה של בעל הסולם, שאני מתחיל לאכול אחרי הצמצום למען בעל הבית. דבר כל כך פשוט וכבר לא פשוט.

*

על מנת להגיע לצמצום האם עלינו להגדיל את הבורא ולבקש צמצום?

 רק ביחד לבקש להיות בדבקות בבורא, הדבקות הזאת היא בכלל צמצום, הדבקות הבסיסית נקראת "צמצום". לְמה המלכות דאין סוף משתוקקת לפני הצמצום, כשהיא מגלה שהיא הפוכה מהבורא? להידמות לבורא, ואז ההשתוקקות שלה להידמות לבורא, להשתוות הצורה, לדבקות, מביאה אותה לצמצום, כי היא קודם כל לא צריכה להיות תלויה ברצון לקבל שלה. זה הדבר הראשון שמפריד אותה מהבורא.

האם זה נכון לבקש עוד הגבלות?

 אנחנו אף פעם לא מבקשים הגבלות, אנחנו מבקשים דבקות ושלמות. הגבלה זה נקרא שאני כאילו אומר לבורא שהוא מגביל אותי, שהוא עושה משהו. לא, אני דווקא רוצה שלמות, דבקות, מקסימום התכללות, וזה שזה פועל עלי בצורה כזאת, ומצמצם את הרצון לקבל שלי אז זו כבר תוצאה מהחלטה. אני לא מחליט על זה, זאת אומרת, אני תמיד מחליט על החיובי ולא על השלילי. אנחנו לא הולכים לצַעַר, שאני צריך להגביל את עצמי, לצעֵר את עצמי ולא לקבל, אין דבר כזה, אנחנו הולכים לשלמות, לדבקות, להתכללות בו, ואז אנחנו כאילו מתנתקים ממה שאני, ומשייכים את עצמנו לעליון.

איך לשלב אין קנאה לצמצום?

 קנאה זה כשאני רואה שחברים שלי מצליחים, זה מעורר בי קנאה. אני יכול להיות כאן בקנאה שלילית ובקנאה חיובית. הקנאה השלילית היא שאני לא רוצה להיות פחות מהם, בתחרות איתם, את זה כולם מבינים. ומה זו קנאה חיובית? שאני רוצה שהם יצליחו או לפחות שהם מצליחים יותר ממני אבל אני רוצה להצליח כמוהם. זאת אומרת שאני לא מוריד אותם אלא מעלה אותם ורוצה להיות כמוהם. זו קנאה שבונה.

האם הצמצום מגיע בשלבים? הרי גם כשאני בצמצום הרצון שלי מסיט אותי הצידה.

 אנחנו גם עכשיו כל הזמן מתקדמים לצמצום. מה שאני סיפרתי לכם היום, זה סך הכל מצב שאנחנו צריכים להגיע  אליו ועוד מעט אנחנו מגיעים לזה, לכן פתחתי אותו קצת יותר.

איך להרגיש את רצונות החברים בעשירייה, בנקודת הצמצום?

 אנחנו לא יכולים להרגיש אחד את השני ללא צמצום, רק מהצמצום והלאה, כי אנחנו מצמצמים את עצמנו ודווקא בזה אנחנו לא מסתירים אחד את השני. החיבור מתחיל מצמצום, מזה שאני מצמצם את האגו שלי ואז אני הופך להיות למוליך של כל מה שהחברים רוצים להתקשר דרכי. האגו שלי כאילו עוצר את הקשר בינינו, הוא מפסיק את הקשר, כשאני מצמצם את עצמי, בזה אני כבר נמצא בקשר.

מה ההבדל בין צמצום של יחיד לצמצום של עשירייה? איך עשירייה עובדת על הצמצום?

 צמצום של היחיד נקרא שהוא יכול להשתתף בעשירייה, וצמצום בעשירייה נקרא שיש כבר כלי לגילוי הבורא.

על מה בדיוק אני עובד בצמצום ביחסים שלי עם החברים? מה בדיוק אני  מצמצם?

 אני לא לוקח בחשבון שום מצב שמתרחש בי. אני מתעלה מעל עצמי, האני לא קיים. יכולים להיות בתוכי מצבים טובים, מצבים רעים, אני כאילו מת, כולי ממני החוצה, ואם אין בינתיים החוצה לא חשוב, אבל אני כבר לא מקבל בחשבון שום תופעות שבי.

האם העבודה של הקבוצה הכללית היא להעלות דרישה לעשירייה התורנית לבצע צמצום על מנת להעביר לכולם שלמות?

 כן, אבל בשביל זה גם אנחנו צריכים להיות בהתקדמות לצמצום, וצריכים להעביר להם כבר את הרצונות שלנו לזה בצורה מסודרת. שאנחנו מבינים, שאנחנו מרגישים, שאנחנו רוצים באיזו צורה זה צריך להתרחש בנו. עד כמה שזה יהיה עטוף יותר בצורה הנכונה. כמו שאתה מגיש בקשה על איזה דבר רציני, אז אתה צריך ממש לתת את כל ההבחנות, ההוכחות, הדברים שעליהם אתה מתבסס, בהם אתה משכנע את האדם.

האם הצמצום הוא פעולה או מצב?

 צמצום זו פעולה וגם מצב שנמצא ברוחניות בתחילת כל מדרגה ומדרגה כשאנחנו עולים מלמטה למעלה. כי על כל מצב שמתגלה אתה חייב לעשות צמצום. אתה קיבלת עכשיו אחרי הירידה תוספת רצון אגואיסטי, נפלת, אז אתה מטפס למעלה ממנו, זה נקרא שאתה רוכש צמצום עליו, והלאה, אז אתה מתחיל לעבוד עימו, מעל הצמצום.

האם אפשר לעשות צמצום גם על הפחדים?

 אנחנו לא עושים צמצום על שום דבר במיוחד, פחדים, חרדות, התפרצויות למיניהן, לא חשוב לי מה. אנחנו עושים צמצום בכלל על הרצון לקבל שלנו בכללות ומה שמתרחש בו. אתה יכול להגיד שכן, על הפחדים, שנניח עכשיו שורה בי פחד, אבל בעצם לא חשוב לי מה שורה שם, יותר טוב ככה, אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא רוצה להתעסק בזה, אני רוצה לעלות למעלה מזה. כי בכל זאת האור העליון הוא שיתקן, הוא יסדר את כל הרצון לקבל שלי עם כל הרגשות השליליים, הוא יעביר אותם למעלה מהצמצום למסך ואור חוזר, ואז מזה אני אבנה את ראש הפרצוף.

מה סדר הפעולות שצריכים לעשות כדי להגיע לצמצום?

 רק מאור המחזיר למוטב בכל מיני צורות שאנחנו מבקשים מתוך העשירייה, העשיריות, העשירייה תורנית, רק מתוך זה.

הצמצום הקשה ביותר הוא כשאני לא רואה פעילות בעשירייה, איך אני יכול להרגיש את העשירייה פעילה מבעד לעובדה שאני לא רואה את זה בעיניים?

 "כל הפוסל במומו פוסל", גם על זה אתה צריך לעשות צמצום. אני צריך לקבל אותם כאילו שהם גדולי הדור ועושים הכול במאה אחוז נכון. ובמידה שאני בא לבקר אותם, זה אומר על פגם שבי. אבל זה טוב, מתוך זה מגיעים משמאל לימין.

מאיפה מקבלים כוחות לבצע את הצמצום?

 מאור מקיף, מאור המחזיר למוטב, וודאי שלא אנחנו. אלא לאט לאט אנחנו מגיעים למצב שעוד קצת, ועוד קצת, ככה אנחנו מושכים אותו ואז הוא מבצע.

האם אפשר לרצות צמצום ושמחה בו זמנית?

 וודאי, בלי שמחה זה לא יכול להיות. זה שאני יודע לצמצם את עצמי ולא לחיות לפי מה שמתרחש ברצון לקבל שלי זו כבר שמחה גדולה. מעבר לזה כבר מתחילה להיות שמחה כי רוחניות לא יכולה להיות ללא הרגשת שלמות ושמחה.

איך אני יכול לעזור לחבר לעשות צמצום, או שרק הבורא יכול לעזור לחבר לעשות צמצום?

 לא, אנחנו במחשבה שלנו, כשכולנו מתפללים יחד, אנחנו מגיעים למאור המחזיר למוטב שיורד לפחות על העשירייה, ואז מי שנכלל עימה, במידה שנכלל אז הוא מקבל, בצורה כזאת אנחנו עוזרים זה לזה. אני לא יכול לעזור אישית לחבר, אני בשבילו, אלא אני צריך למשוך אותו לעשירייה או להעביר איזה חסרון שלו לעשירייה ורק דרך העשירייה יש לנו מגע עם המאור. לכן לפני הכול יש לנו התחייבות שנקראת "ערבות", בלי זה אין לך מגע עם הכוח העליון, עם הספַק.

מה ההבדל בין תפילה בכללות על כולם שיהיו עכשיו בקשר עם הבורא, לעומת תפילה על חבר מסוים?

אנחנו יכולים לבקש על החבר במיוחד בכוונות שלנו, במחשבות שלנו אפילו לא במילים שהוא נכלל בעם ישראל מה שנקרא, "בכלל ישראל". אבל אם אנחנו מבקשים על הכלל זה כולל הכול. כל אחד מקבל את התיקונים שהוא צריך ואז כל החסרונות, והבעיות הם חייבים לקבל צורה חדשה. בצורה החדשה יכול להיות שהצרות עצמן לא נעלמות, אבל משתנה היחס של האדם אליהן. אבל צריכים לראות. או שהבעיות עצמן נעלמות או שהיחס משתנה. יש בזה הרבה, עוד נדבר.

 אנחנו מרגישים שהעשיריות עושות כאן עבודה נהדרת, אבל זקוקים ליותר לחץ.

אם הם לא יביאו לנו את השלמות עד סיום התורנות שלהם בסעודה שלישית, אז אנחנו נצמצם אותם.

 הם לא רוצים לעבוד, לכן הם כבר מתחילים להגיד שאנחנו אשמים בזה שאין להם לחץ מספיק מאיתנו.

 במשל של בעל הבית והאורח התנאי שהאור חוזר יהפוך להיות כלי קבלה חדשים זה שהאורח מרגיש את האהבה של בעל הבית אליו, שבעל הבית רוצה למלא אותו, שהוא מפציר בו כאילו. ההפצרות הן הופכות את הצמצום, כאילו מאפשרות לבנות כלי קבלה. מה זה אומר בעשירייה שאחרי שאדם עולה מעל עצמו ורוצה להיות כולו באחרים. מה זה אומר שהוא מרגיש עכשיו את הרצון של בעל הבית להשפיע לו שמזה הוא יכול באמת לגדול?

הוא בהחלט כך מרגיש.

 הוא מרגיש את זה דרך החברים?

כן, דרך החיבור. לא חברים סתם, דרך החיבור של כולם הוא מתחיל להרגיש שיש כאן כוח ששורה בהם איזה כוח חם, אוהב, דואג.

 שהכוח הזה רוצה למלא אותו או את העשירייה?

לקרב אותם.

 את העשירייה?

כן. את כולם. אין מלמעלה הרגשה אישית. אישית זה בתוך העשירייה.

 אז מה זה אומר לקבל על מנת להשפיע במצב הזה? הרי במשל בעל הבית והאורח הוא ישר עובר לתיאור שכאילו האורח מתחיל לאכול בשביל בעל הבית.

במידה שאני מסוגל להשפיע לחברים, אני דרכם יכול להשפיע לבורא. ואז האורות שמתגלים זה כמזון, שאני כן אוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע.

 מה זה אומר בפועל להרגיש שאתה משפיע לחברים?

אני מקבל על מנת להשפיע זה נקרא, שדרכי עוברים כל המילויים ואני מעביר אותם לאחרים ואני ככתר כלפיהם ומקבל מהם כמלכות מט' ראשונות.

 זאת אומרת במידה שאני צמצמתי את עצמי ואני מרגיש את האור מגיע ודוחה אותו כלפי החברים, בזה אני מרגיש שאני משפיע נחת רוח לבורא.

אני בונה כאן פעולה, שההשפעה שלי היא למעלה מנקודת הצמצום, שצמצמתי את עצמי. שוב, צמצמתי את עצמי על ידי המאור המחזיר למוטב, הגעתי למצב שהאור משפיע עד כדי כך, שמה שיש בתוך הרצון לקבל שלי, אני לא מתחשב בזה. יכול להיות שמחושך גמור ועד מילוי גמור, לא חשוב לי. אני לעצמי מצמצם את זה, אני לא רוצה להיות מושפע מזה. מעבר למה שאני עושה עכשיו.

זאת אומרת, נקודת הצמצום שלי היא בזה הפכה להיות לנקודת השלמות. מתוך הרצון לקבל אני שלם, אבל אני עדיין לא שלם עם הבעל הבית. יש לי עכשיו עבודה עימו. מה אני עושה עימו? אני צריך להתחיל לקבל בשביל בעל הבית, אז אני מקבל. וכאן זו הייתה השאלה שלי כך, אז אני מקבל בשביל הבעל הבית. זאת אומרת, הקבלה שלי היא מעבר לנקודת הצמצום. זאת אומרת, בשטח של בעל הבית. זה נקרא, שאני מעלה את העביות שלי עם כל מה שמתרחש שם, עם הרצון להנות שלי, ועם הרצון להשפיע לבעל הבית, עם הכוונה. אז יוצא שאני עושה את זה בשטח של הבעל הבית, לא בשטח שלי. וכך זה כבר שאני מבצע קבלה על מנת להשפיע.

שאלה הכלים של החברים, כאילו זה מצטייר אצלי ככלים של החברים?

כן, ושל הבורא. זה היינו הך, הכלים של הבורא זה הכלים של החברה. אני בכול זאת מזהה את עצמי תמיד רק עם הנקודה שבלב בכול מצב ומצב. כך זה עד גמר התיקון. מה יהיה אחר כך? נראה.

האם היחיד יכול לבצע צמצום ללא התחייבות של כל העשירייה?

בחיים לא. אל תחשבו שאתם יכולים לעשות משהו ללא עשירייה. יכול להיות אפילו לא עשירייה, יכול להיות שלושה, חמישה, אבל זה חייב להיות ביטול של האדם כלפי הזולת, כי זה בעצם ביטול שלו כלפי הבורא, כי זה על מנת להשפיע. הוא חייב בפועל לראות לפניו איזו מערכת יחסים.

מתי אנחנו יודעים שמימשנו את הצמצום?

כשבמצבי לא אכפת לי להיות או בעלייה או בירידה, אלא העיקר בדבקות.

האם ובמה שונה התפילה לפני הצמצום ואחריו?

תלוי מתי לפני הצמצום. אנחנו מתחילים בהמון מצבים שמביאים את האדם לגורל הטוב. ואז הוא מתחיל איכשהו לקרוא, להבין, להרגיש במשהו באגו שלו כל מיני תופעות, עד שמתקרב יותר ויותר והאור העליון משפיע עליו יותר ויותר כמחזיר למוטב, עד שהוא מגיע למצב שכן מרגיש מה שאנחנו היום מדברים. אותו מצב שעליו מדובר היום, אם הוא רוצה להגיע לשלמות, למה התחלתי בזה? כי הם בחרו בנושא שאני לא יכול להשאיר אותו כך סתם, אז אם מדובר על שלמות, מדובר על מצב שהוא מנותק מעצמו.

זאת אומרת, כל החיים שלנו בזה שאנחנו סובלים כל כך מכל התופעות הגשמיות שמתרחשות בנו, זה כסף, כבוד, משפחה, בריאות, גאווה, בושה, כל מיני דברים כאלה גשמיים הארציים. הם עובדים עלינו יותר ויותר חזק, כמה שאנחנו לומדים חכמת הקבלה. והם שמביאים אותנו למצב שאין לי ברירה, אני רוצה להפטר מהם, אני לא יכול להיות יותר בזה, אני שונא גם עליות וגם ירידות. אני לא רוצה להרגיש שאני עד כדי כך מנוהל, מושפע, ומושפל. ולכן כאן באה בעצם אותה הרגשה. אז איך יכול להיות לא בזה, איך יכול להיות קצת בשליטה עצמית. וזה מביא את האדם לנחיצות לצמצום. זאת נקודת השלמות הראשונה.

האם עלי לצמצם את עצמי בחיים הגשמיים?

לא. לא מדובר על זה בכלל. תאכל כמה ארוחות צהריים ותישן עשר שעות אפילו, אף אחד לא יעשה איתך חשבון. לא. תקנה את הגבינה הכי יקרה.

אמרת שמצב הצמצום הוא כמו סוג של מוות, איך אפשר לחיות במצב כזה בחברה?

זה מוות של האגו שלי. זה מוות של הרצון לקבל, אבל אני שמח שאני נמצא מעליו.

איך להמשיך לעבוד כשאתה מרגיש מת בפנים?

לא אני מרגיש מת. אני שמח וחי מתוך זה שהאגו שלי מת. במה הוא מת? בזה שאני יכול לשלוט עליו, שאני יכול להיות לא נפעל ממנו, לא מתרגש ממנו. שאם אני נמצא בירידה, אז בירידה. בעלייה, בעלייה. זה הכול בפנים, אבל אני למעלה מזה.

מה מרגיש מקובל במצב של צמצום?

שלמות, שמחה ופתיחה. פתיחה לחיים חדשים, מעכשיו והלאה מהצמצום יש לפניו מה לעשות, יש לו יחס לבורא. קודם למטה מצמצום היה לו יחס רק לעצמו, עכשיו למעלה מצמצום יש לו יחס לקבוצה, לבורא. זה נקרא להיות חופשי. זה לא להיות עם חופשי בארצנו, ברצון שלו הוא עדיין לא חופשי, אבל מעל לרצון הוא חופשי. להיות עם חופשי בארצנו זה בגמר התיקון, שבכול הרצון שלו הוא כבר נעשה בעל מנת להשפיע.

אם הצמצום הוא אמצעי, איזו מטרה צריכה להיות כדי להשיג אותו?

אותה מטרה כמו שלכול הדרך שלנו. רק בכול הדרך, בכול פעולה, בכול מאה עשרים וחמש המדרגות, תחילת המדרגה היא בצמצום.

נתת את הדוגמה של הילד שרוצה ללכת לשחק כדורגל והאימא אומרת לו ללכת לבית הספר. אבל אמרת שהצמצום הוא לא על הפעולות הגשמיות שלנו, שאין קשר לכמה ארוחות צהריים אני אוכל, או אם אני אלך לשחק כדורגל באמת. בעולם הזה. אז על מה בדיוק הצמצום?

הצמצום הוא על הרגשה בתוך הרצון לקבל שלי, עד כמה שאני לא מושפע ממנו. נניח שישנת עשר שעות בלילה, ואתה מגיע לשיעור ובא לך לישון. האם זה קורה?

אין מה לעשות, זה יכול להיות, דווקא יכול להיות שהגוף שלך דורש. זה לא חשוב כמה שעות, לכול אחד זה אישי. אז מה עליך לעשות? להיות למעלה מהרצון שבגוף, ולעשות כל מיני תחבולות, כדי שלא הגוף יקבע, אלא הקבוצה תקבע. לא בורא ולא כלום, אני לא מרגיש ולא יודע כלום, רק הקבוצה, הם צריכים לקבוע, כלפַי זה העליון.

אבל זה ישר מתבטא בעולם הגשמי. כי בסוף אני מחשבן. אם אני רוצה  לאכול שתי ארוחות צהריים, אבל אז איכשהו תהיה לי בחילה ואני לא ארגיש טוב בשיעור ואני לא אהיה מרוכז, אז אני לא צריך לאכול שתי ארוחות צהריים. כך תמיד על כל פעולה בחיים שלי בסוף יוצא שאו שאני מחליט לא לעשות אותה, וזה עדיף לי נניח להגיע יותר מוקדם לשיעור מאשר ללכת לים, כל מיני דברים כאלה. כל החיים שלי בגשמיות אני צריך לשנות בשביל לצמצם את עצמי ברוחניות. זאת אומרת, אני לא מבין את הפער הזה. אתה אומר, תעשו מה שאתם רוצים בחיים האלה, זה לא קשור.

ודאי שהחיים משתנים. כשאדם מתקדם בעסק שלנו אז החיים שלו משתנים, הוא כבר משקיע את החיים האלה בלימוד, בהפצה, בחברה. ודאי שלא יוכל להיות כל הזמן בים על הקרש. אבל האדם מרגיש את עצמו חופשי מהאגו שלו, מהרצון קבל, הוא רואה עד כמה שאנשים אחרים מנוהלים על ידי אותו מחשב, היינו מלכות דאין סוף, שהם ניזונים כל הזמן משם וכול הזמן מבצעים את הפעולות, ממש בלי הפסקה, במה שהמערכת הכללית הזאת מזינה אותם. והוא לא, הוא כבר התעורר מעל ההזנה הזאת, ורוצה לקבוע את עצמו בצורה חופשית. דווקא הפוך, הוא חופשי. תנסה ותראה, הצמצום בונה באדם את הרגשת החופש והשלמות.

אני חושב שכולנו מנסים. לי יש דוגמה נניח לצורך העניין את הים, כשיש גלים אני מרגיש צורך בלתי נשלט ללכת לשם. לא משנה אם זה אחרי שיעור בוקר ואני לא אשן, ואני אהיה עייף לכול היום. אני פיזית חייב ללכת לשם, לא מצליח לצמצם את זה.

יופי.

מה לעשות? אני יודע שמבחינה רוחנית עדיף לי לחזור לישון אחרי שיעור בוקר כדי שאהיה ערני יותר במהלך היום, יהיה נניח שיעור, יש עבודה, יש הפצה, אבל אני לא מצליח לעצור את עצמי והולך לים. האם עלי להתחרט, לאכול את עצמי, מה אני עושה עם זה?

אם כבר הלכת, אז אתה צריך להתפלל, שיהיה לך חופש בחירה. כי אתה לא בעל הבחירה, כופים עליך, ואז אתה הולך בעל כורחך לים. אבל בפעם הבאה, אתה רוצה שיהיה לך כוח להחליט. כוח להחליט זה שתהיה לך חשיבות, כמו שלים לפחות, שתהיה לך חשיבות במשהו אחר, איך אתה אחר כך תקיים את עצמך בעבודה, בקבוצה. באותו זמן אין מה לעשות, אתה נמצא כבר בעבירה. אנחנו כבר דיברנו על זה כמה פעמים, שזה שהאדם עושה עבירה, לא על העבירה אנחנו צריכים לבקש סליחה, אלא על זה שלא החלטתנו נכון עליה, שלא ביקשנו. כול מה שמתרחש זה כבר הבורא עושה, אלא שאנחנו לא עשינו לפני זה את הבקשה שלנו, את התיקון.

לא מובן איזו עבירה, האם הוא פגע במישהו בזה שהוא הלך לים כדי להיות על הקרש בגלים?

הוא לא פגע בקרש, אלא שאחר כך הוא מגיע לקבוצה והוא לא נותן את מה שצריך לתת.

בהנחה שזה פוגע בקבוצה, אז זה נחשב כעבירה?

ודאי, אלא מה? הרי התחלנו בזה שהוא כל הזמן ישן.

גם זה שהאדם בסופו של דבר החליט לא ללכת לים, לתענוג הגשמי הזה, אלא כן לנוח ולבוא ערני לקבוצה, גם בזה אין חופש בחירה, הקבוצה כופה עליו.

אנחנו עכשיו לא מדברים על חופש בחירה, אנחנו מדברים על נקודה שהאדם צריך לצמצם את עצמו, וכאילו שהוא לא קיים לעצמו, שהוא קיים אך ורק לקבוצה. מה שהקבוצה צריכה הוא צריך לעשות, נקודה. זהו, פשוט. אני לא רוצה להיכנס לכול הפילוסופיות האלה, אנחנו עוד לא יכולים לעשות מזה צורת סדר נכון, "סיסיטם" כך שנוכל לדון בהם, כשיבוא נעשה. 

שיעור 3   28.10.2016

  "הנה תגא פירושו כתר. וכתר הוא סוד מאציל ושורש. והקדושה היא מחוברת עם השורש. כלומר, שקדושה נקראת, שהיא בהשתוות הצורה עם השורש שלה.

שפירושו, כמו שהשורש שלנו, היינו הבורא, רצונו הוא רק להשפיע, כמ"ש "רצונו להטיב לנבראים", כמו כן הקדושה היא אך להשפיע להבורא. מה שאינו כן הס"א, כל כוונותיה היא רק לקבל לעצמה. לכן אינה דבוקה עם השורש, שהוא סוד הכתר. לכן נקראת הס"א שאין לה תגא, היינו שאין לה כתר, משום שהיא נפרדת מהכתר.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל "כל המוסיף הרי זה גורע". (סנהדרין כ"ט). היינו שמוסיף על חשבון, הרי זה גורע. וזה לשונו: "ואף כאן כך במה שבפנים כתוב, ואת המשכן תעשה עשר יריעות, במה שמבחוץ כתוב, עשתי עשרה יריעות, מוסיף אותיות, דהיינו שמוסיף ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע א' מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה". עד כאן לשונו. (זהר פקודי אות רמ"ט).

ידוע, שענין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (ע"י האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת "הרצון לקבל לעצמו". ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש, שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" ב-א'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר לבנין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה.

מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע. זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין, היינו בחינת ביטול להשורש, שהוא כתר, נעשית בחינת עיין (שפירושו בחינת ראיה וידיעה בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה ולעבוד בתוך הדעת. היינו שאומרת, שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה.

וזה גורם גריעו, היות שנפרדו מהכתר, הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר ענין של השתוות הצורה עם השורש, הנקרא כתר. ומטעם זה נקראת הס"א "מלכותא בלי תגא". כלומר, שהס"א, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר. לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר.

וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל: "תשע ותשעים מתו מעין הרע". שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם, שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות מה-אני, הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף. וזה נקרא עיין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין עם א', הם מכניסים עיין רע. לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.

וזה פירוש מה שאמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.

מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני"."

(בעל הסולם, "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא", כתבי בעל הסולם, שמעתי י"ז)

 מה זה המלכות של הסטרא אחרא?

שרוצה לקבל הכול לעצמה, להרגיש את עצמה כמו שהיא, מה שמתרחש בה. להתפעל, להתרגש ממה שנמצא בה, טוב, רע, עצבות, שמחה, ומזה אדם כל הזמן מתפעל. צמצום זה נקרא שאני מרגיש מה שמתרחש ומתפעל מזה, אבל זה לא משפיע עלי. הרצון לקבל עובד, המצבים שבו, הם עוברים, אבל אני לא מתפעל מהם.

איך יכול להיות שאני לא מתפעל מהם? מפני שגדלות הבורא והמטרה שלו היא יותר גדולה ממה שמתרחש ברצון לקבל שלי. זה יותר חשוב לי. זה לא יכול להיות סתם ככה, משום מה, שאני לא מרגיש. אני לא נמצא תחת זריקה נגד כאבים או משהו שנתנו לי, איזה סם שאני לא מרגיש שום דבר. לא. אלא אני מרגיש כל מה שיש לי, ועוד יותר מאדם רגיל, אבל אני לא משייך את זה לעצמי אלא אני מקבל את זה מהבורא שעושה לי את זה כדי לקדם אותי אליו. ולכן אני לא מתרגש מזה בכלל. אני חייב דווקא ההיפך, לעלות למעלה מהרצון לקבל שלי.

זאת אומרת רק בעל מנת לקבל אני מתעלה, לא מהרצון עצמו אלא מהכוונה הזאת, על מנת לקבל. זאת אומרת אני לא רוצה להרגיש מה שאני מרגיש בתוכי, בהתאם אלי, בקשר אלי, אני לא רוצה כך לפענח את זה, אלא אך ורק כלפי הבורא. ולכן מה שמתרחש בי בקשר אלי, אני מצמצם.

מה אני מצמצם? כוונה על מנת לקבל, כוונה לעצמי. אבל על מנת להשפיע אם אני יכול לעשות, אני פנוי.

מה פירוש שלסטרא אחרא יש מלכות? האם לסטרא אחרא יש ט' ראשונות? מה זה הניתוק הזה שמלכות בתוך סטרא אחרא?

סטרא אחרא זה ללא "תגא", ללא כתר. זאת אומרת שאין לה מקור עם הבורא, אין לה קשר עם הבורא.

אז את הצמצום הזה בי עושה אור שנקרא גדלות הבורא שאני מקבל בקבוצה?

הצמצום הזה מאפשר לך להתקשר עם כל החברים ועם הבורא, ולהתחיל מעבר לצמצום לבנות קשר עימו, עם הקבוצה ועם הבורא. לפני הצמצום גם עם הקבוצה אתה לא קשור. זה ברור לנו, כי אם יש לי עדיין עניין במה שאני מקבל ומה שמתרחש בי, אז עדיין אין לי קשר עם הקבוצה. עם שום דבר מחוצה לי.

הצמצום עצמו עושה את אור גדלות הבורא שאני רוכש אותו בקבוצה?

לא. הצמצום עצמו זה רק צמצום.

מי עושה את הפעולה בתוכי?

אור מקיף.

איפה אני משיג אור מקיף, בקבוצה, בגדלות הבורא?

כן.

אם שלימות זה צמצום על שליטה אגואיסטית על הקבוצה ועל הבורא, אז מה נשאר ממני? איך אפשר לתאר את עצמי?

שום דבר. נשאר לך רצון לקבל, ששם אתה מרגיש כל מה שהרגשת עד כה, רק עכשיו יש לך כוח לא לייחס את זה אליך, מה שמתרחש בך, אלא לבורא.

נראה שכל העבודה שלנו זה הכיוון הקטן של היחס. לא הפעולות, לא המעשים, אתה יכול לאכול את אותה גבינה יקרה עם מחשבות על עצמך או מחשבות שאתה נהנה מהבורא.

אני נתתי המון דוגמאות איזה אנשים עשירים היו מקובלים בזמן בית המקדש. אחד אומר, יש לי הסקה לשלוש שנים לכל העיר. "הסקה" זה עצים, לכל העיר לשלוש שנים, אתה יודע מה זה, איזו עשירות זאת? זה כתוב בגמרא. היו גם עניים וגם עשירים.

מה זה התרגיל הפסיכולוגי הזה שאדם עושה לעצמו, שעל אותם אירועים, אותם מצבים, עליות, ירידות, הוא עכשיו רק בונה רק את היחס הנכון הזה מחוצה לעצמו. הוא אומר, זה קשור אל "האני" שלי הישן, יש "אני" חדש שעכשיו הוא קבוצה, הוא עולם, בורא. מאיפה בא השינוי הקטן הזה ביחס?

מהמאור המחזיר למוטב.

איך עליות וירידות מורגשות באדם שנמצא בצמצום?

הן רק עוזרות לו לחזק את הצמצום. כל ירידה וכל עלייה עוזרות לו לחזק את הצמצום ולבנות אולי אפילו למעלה מהצמצום את היחס דרך הקבוצה לבורא.

מה זה נקרא "נחת רוח לבורא" בתוך המצב הזה?

זה בדיוק נחת רוח. כמו לבעל הבית. שהוא עשה לנו את כל התנאים האלה, שאנחנו יכולים על ידי כל המערכת הזאת של כיבוד וכולי, להידמות לו. זה נקרא "להנות לנבראיו", שאנחנו נהיה דומים לו ובזה אנחנו מקבלים כל אותה הטבה שהוא רצה לתת לנו, לא בכיבוד אלא בהשגת המעמד שלו, ולכן בזה אנחנו עושים נחת רוח לו.

עכשיו כל הכלי העולמי בדבקות בבורא, ורק במחשבות ודאגות על הקשר איתו מעל לכל דבר, בזה הרגע, מה מורגש בכלי העולמי? מה זה ההנאה הזאת לבורא שמורגשת בכלי העולמי?

הנאה שאתה עושה נחת רוח לו. מה אני אגיד לך, בכמה קלוריות זה נמדד או ניוטונים או תגיד קילוגרמים, במה? איך אני יכול להגיד?

אבל זה תענוג שמורגש מחוצה לאגו, זאת אומרת בקבוצה ובבורא. זאת אומרת שאני בונה מערכת שאני קשור איתם, זו מערכת שלי בעצם, שם אני מרגיש את הפעולה שלי, את התוצאה. את השכר הזה ניתן לקבל, וליהנות.

כשמחלחל בי פחד אז אני מרגיש אותו בפנים, ולפעמים אני רץ הרבה פעמים לשירותים, לא ישן בלילות וכולי. ועכשיו שמעתי אותך אומר שצריך לעשות צמצום על הפחד הזה. איך אני יכול לעשות צמצום על דבר כזה?

חשיבות. חשיבות הבורא. זהו. למשל, אמא חולה אבל התינוק חולה חס ושלום. אז היא שוכחת על עצמה ומטפלת בו. החשיבות אחד כלפי השני, הוא קובע. וכל פעם יתנו לך יותר חשיבות בך, עם כל מיני חולשות ובעיות, ואתה צריך להעלות את הקבוצה והבורא יותר מזה, לנקודת "אין עוד מלבדו".

אחד הפחדים שיש בי, זה ניתוק מהחברים, ניתוק מהקבוצה, ניתוק מהדרך. וגם בזה אני כביכול מאבד את העולם שלי. אז איך אני מוריד את זה ומעלה את חשיבות הבורא?

אתה לא צריך להוריד את זה. למה, למה להוריד? אתה צריך להעלות את זה.

איך אני לא מתייחס לזה ומתייחס למשהו אחר. איך אני מבצע, כי זה משתלט עליך, אתה לא שולט על זה.

זאת אומרת, שבאה איזו בעיה, אז אתה לא מרגיש כבר קבוצה ולא כלום, אלא רק את הבעיה הזאת.

כן.

ומה אתה עושה? איך אתה יוצא מזה, שהקבוצה היא בכל זאת יותר חשובה אפילו מההפרעה הזאת? כי בשביל מה נתנו הפרעה, כדי שתגדיל את הקבוצה.

אז אני לא מצליח לעשות את הפעולה הזאת.

כן. אבל אתה זוכר שככה זה או לא? או ש"אין עוד מלבדו" נעלם ממך?

אם אני זוכר, אז כבר בסדר, אבל מה אם אני לא זוכר?

אז אין לך ברית. אין לך ערבות. לכן אתה לא זוכר. אלה חוקי הטבע. הכול מוגדר היטב ואם אתה מקיים, בסדר, אם לא מקיים, לא. אנחנו רק צריכים ללמוד היטב ללא שום קשר אלינו, אז אתה תוכל להבין אותם, לזכור אותם, איכשהו לעבד אותם. כי אם זה קשור לרצון לקבל שלנו, אז אתה מסובב את זה איך שבא לך, ואז שום דבר לא נשאר.

האם הצמצום הופך את הכרת הרע למ"ן?

בוא נגיד שכן אבל זה לא מיד, אתה צריך בכל זאת לסדר את זה. אתה צריך בדיוק לדעת מה אתה מעלה וכן הלאה. אבל זו תוצאה מזה, כן.

ביטול וצמצום זה אותו דבר?

נגיד שכן.

מה לפני מה, ערבות, ברית ואחרי זה צמצום, או אחרת?

בלי ערבות אנחנו לא מגיעים לשום דבר. אחרי הערבות אנחנו צריכים להיות בברית, בקשר בינינו, ואחרי זה אנחנו מגיעים לצמצום.

ורק אחרי צמצום אנחנו יכולים לדבר על מסך?

ודאי, כן.

האם 125 המדרגות בסולם הן מדרגות של צמצום?

כן. כל מדרגה מתחילה מצמצום, אבל אחר כך מעבר לצמצום, כי אם סתם צמצום אז אין מה לעשות. אלא איך אני עולה ממדרגה למדרגה. נניח שהגעתי לאיזו מדרגה, עכשיו אני מקבל הכבדת הלב, יש לי תוספת רצון ועוד ועוד, ומה קורה הלאה? אני צריך לבנות פרצוף, מידת השפעה, כי כל מדרגה היא מידת ההשפעה שלי לבורא. ואז במידת ההשפעה הזאת אני דבוק בו באיזו צורה בכל 125 המדרגות, עד שאני מגיע להשפעה שלימה.

אז זה מעבר לצמצום, זה לא רק צמצום. אבל בצמצום אני נדבק בו כנקודה בתוך הרחם. איפה עיבור שלם, לידה, יניקה, מוחין? איפה כל השלבים האלה? אני צריך להזדהות עם אותה מדרגה שאני עליתי אליה. אז אני מבטל את עצמי, אני נכנס שם כעובר, כטיפת זרע, ואז מתחיל להיות כל התיקון, עד שאני גומר את כל המדרגה, שאני מגיע למה שנקרא "שבעים שנה", כל המדרגה, חב"ד חג"ת נהי"מ.

מה זה אומר "תקנה את הגבינה היקרה ביותר"? ואם הוא מנתק אותי לחלוטין מהחברים, האם אני רוצה את הגבינה עד כדי כך שאני לא זקוק לקבוצה ולבורא?

הגבינה הזאת היא נעשתה רק סמל אצלנו, שלא מתחשבים בכל הפעולות הגשמיות שלך שאתה עושה עם הגוף שלך. תשתה, תאכל, תנוח, תישן, זה לא חשוב, אתה בזה לא פוגע ממש ברוחניות שלך. אמנם אם אתה מתעסק ברוחניות ודאי שתתחיל גם לשנות שם את היחס אליהם.

כתוב שהבורא הוא הכול. איך יכול להיות שמשהו קיים ללא קשר עם הבורא?

כי ככה זה. תשאל שמונה מיליארד אנשים בעולם, הם יגידו לך, "איזה קשר יש לנו עם איזה בורא, אני לא יודע".

כשהקבוצה מחליטה לבצע צמצום, מה מבטיח להם חוץ מהמילה של החברים שהם ישיגו את זה? איך יודעים שהשגנו צמצום?

מה שהם משיגים הם משיגים. אפילו לפני הצמצום הם כבר מדברים בצורה כמו שאנחנו יותר רגשית ומוחשית. הצמצום הוא לא בא בבת אחת, אלא זו העבודה שאנחנו רוצים להתעלות למצב שאנחנו לא תלויים באגו שלנו, וזה לא פשוט. עד שמחליטים על זה, עד שמממשים את זה, זאת צריכה להיות החלטה, זה לא בא בבת אחת. אז מרגישים מאוד את עניין הצמצום.

האם הצמצום הוא קבלת השמחה?

צמצום מביא שמחה. שאני מתעלה מעל האגו שלי זה כבר שמחה, אז אני יכול להיות עובר כבר. כי או זה או זה, או האגו שלי שנקרא "פרעה" או הבורא, אחד משניים. באמצע אנחנו לא יכול להיות, ממש באמצע אין דבר כזה במציאות. חייבת להיות שליטה, או בורא או ההיפך מהבורא, שזה פרעה. אבל כוח אחד שולט רק בשני פנים, ולכן זה מביא שמחה, זה מביא התעוררות. צמצום זה דבר גדול מאוד.

כיצד להחזיק את הצמצום ולא לשקוע בעבר?

אני צריך לקחת מהעבר רק מה שכתוב שם ב"שמעתי", שמהעבר יש לנו הבטחה לעתיד. אבל להיות שקוע בעבר זה בכלל אסור, אין דבר כזה.

להתכלל בקבוצה, אין מה לעשות. ישנם אנשים שלא יכולים כל כך להתכלל בקבוצה, אז הדרך לוקחת להם הרבה שנים.

מה ההבדל בין צמצום להסתרה?

הסתרה יכולה להיות בכל מיני צורות על הרצון לקבל, הצמצום זה נקרא שאני מתעלה מעל מה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל. אפילו שיש בו הסתרה אני מתעלה מעל זה, לא מתפעל מהסתרה. 

שיעור 4    28.10.2016

 "עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן.

פירוש, שענין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה. והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה.

והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.

נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.

וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה"."

 (הרב"ש, "עליון מברר לצורך התחתון", כתבי רב"ש ג')

  הכול מקבלים מהעליון לפי סדר המדרגה. אלא מהתחתון תלוי איך נכון לעבד את כל הנתונים שהוא מקבל מהעליון ולבטל את עצמיותו, ולבנות את עצמו בתוך העליון כל פעם יותר ויותר.

תמיד יש עליון, תמיד יש מי שייקח את המ"ן ויתקן אותו, או שאין דבר כזה?

איך יכול להיות שלא, אם התחתון קיים?

איך יש קשר כזה, התחתון תמיד מתחיל מלא לשמה את העבודה ומה אז?

אז ישנן פעולות שבהן אין קשר בין עליון לתחתון ותחתון לעליון, כביכול, בהרגשת התחתון. אין קשר, העליון לא קיים. אבל בעצם העליון קיים, רק התחתון לא מרגיש אותו, עד שמתחיל להיות בקשר. רב"ש מסביר לנו איך להגיע לקשר, שאתה למרות שאתה לא מרגיש את העליון, יש לך קבוצה שאתה יכול לארגן בקבוצה צורה כזאת שהעליון כן ירגיש אתכם, כי את המניין הוא מרגיש. אם המניין זה מניין, "כאיש אחד בלבד אחד", כמה שמשתדלים, אז העליון מרגיש. ובמידה הזאת כבר יש לך קשר עימו, אתה יכול לדרוש ממנו, להשפיע עליו.

המניין הזה יכול להיות בלא לשמה, זאת אומרת הוא מתחיל מלא לשמה?

כן, ודאי, מכלום.

זאת אומרת, מכלום, אפילו אם אנחנו באים ורוצים להיות ביחד, אנחנו בעצם מתחילים ליצור את הקשר עם העליון?

ללמוד מה שכתבו. כל חכמת הקבלה היא חכמת ההתקשרות במניין, כל חכמת הקבלה  היא סך הכול איך לבנות תבנית או תא רוחני, "תא הרוחני" זה נקרא מניין, עשירייה. איך לבנות אותו, על זה כל חכמת קבלה מדברת ומה שמתגלה באותו התא. זה הכול, על זה כל התורה מדברת. מאיפה הם ידעו מה לכתוב, מה לספר, מאיפה בא משה רבנו וכולי? הם גילו את זה, בצורה כזאת גילו. מה אתה חושב, שזה נופל מהשמיים?

 לא, מתוך ניסיון, בטוח.

זהו, אז מהניסיון לפי החוקים האלה. אז כל  אחד מברר את החוקים האלה קצת יותר ויותר, כותבים על הדברים האלה ויש לך מתוך זה מדע, איך על ידי חיבור בין בני אדם לגלות את הכוח העליון, את המדרגה העליונה, המימד העליון. אבל לגלות אותו בחיבור בין בני אדם, זאת אומרת לחיות בו.

ואז בחיבור הזה שאנחנו מתחילים לחיות בו מתוך שלא לשמה, פתאום יש איזה טעם כמו שרב"ש אומר ברצון להשפיע?

כן.

 וזה בעצם העליון שמתחיל להתגלות בתוך החיבור הזה?

כן, ובהרבה מקרים זה פתאום, אמנם ישנה הכנה, אבל אחרי כל ההכנות, פתאום זה מגיע, ועוד פתאום, זה עוד מגיע. 

 אנחנו הרבה שנים עובדים על תפילה נכונה, אנחנו כבר הרבה זמן עובדים בתוך עשיריות ולאחרונה התחלנו עם העשירייה התורנית, עוד משהו שנוסף לנו, עוד איזה מכשיר, כלי.

חכו יהיו עוד כל מיני המצאות.

 איך אנחנו עכשיו יכולים לתת תפילה יותר נכונה, יותר טובה, יותר מדויקת עם הדברים החדשים שיתגלו?

הכול רק לצמצום הקשר, לא צמצום הקשר, להצטמצם בינינו בעשירייה, זה סך הכול. אנחנו לא יכולים לעשות חוץ מזה שום דבר. במידה שאנחנו מתקשרים למעלה מהאגו שלנו, במידה הזאת אנחנו מגיעים, נותנים מקום לאור העליון למלא את הקשרים האלו למעלה מהאגו שלנו. זהו, זה נקרא "גילוי הנשמה".

זה בתוך העשירייה?

כן.

ומה הקשר בין העשירייה [שלנו] לבין העשירייה התורנית?

העשירייה התורנית היא עליונה מהעשירייה שלנו, אנחנו לומדים עליה איך לבקש מהעליון. אתם עדיין לא כל כך פועלים בזה. אנחנו צריכים להתייחס לעשירייה תורנית כך שהיא הכלי העליון שנמצא בקשר עם הבורא, שבתוכם ישנו הכול. ואם אנחנו נדרוש ממנה, מהעשירייה התורנית, אנחנו נקבל. מאיפה זה מגיע? זה נובע מתוך זה שאם אנחנו נעלה אליהם חיסרון, אז בטוח שיהיה להם מספיק כוח למשוך המאור המחזיר למוטב אלינו. ככה זה עובד.

הסברת עכשיו על העבודה של העשיריות כלפי העשירייה התורנית, מה היחס של העשירייה התורנית כלפיך?

אני נמצא בצד, תעזבו אותי, אני רק כמדריך.

אז מה העליון של העשירייה התורנית?

הבורא. אני המדריך שנמצא בצד ואומר לכם מה לעשות, בעצם אני מסביר לכם מה שכתוב בהוראות של בעל הסולם ורב"ש, איך להתחבר כדי להשיג את המטרה. זהו. זה כמו מדריך. מה מדריך עושה? הוא קיים ליד הקבוצה כדי להגיד להם מה לבצע כדי לזכות באיזה פרס.

אבל אתה המקור למאור המחזיר למוטב.

אני? פעם ראשונה אני שומע.

מקובל, דרך מקובלים.

אין לי שום דבר. לא, אני אומר ברצינות, לא, כי אם אתם כך תתייחסו אלי, אז תהיה לכם איזו הרגשת ביטחון, "אז הוא יבוא, הוא יביא, הוא יסדר, הוא הכול", לא, אין דבר כזה. אני ודאי שמספק לכם הרבה, אבל זה כמו ההורים שרוצים לגדל את הילדים, אבל הילדים צריכים לגדול עצמאיים.

ויש גבול עד כמה שאתם מקבלים ממני וזהו. אתם חייבים להתפתח לבד. מצידי אני חושב [שלפי] מה שאני נתתי לכם, אני כבר יכול לצאת לפנסיה.

אז יוצא שהכול תלוי בעשירייה התורנית.

עשירייה התורנית כלפי העשיריות האחרות היא אותה עשירייה שבה קיים הכול, ולא שממנה יש עוד עלייה לבורא, זה לא חשוב לנו. זה כמו אדם פרטי, שהעיקר בשבילו זה להתכלל בעשירייה. אז זה גם לכם וגם להם. אתם צריכים להיות בקשר עם הבורא. משני הכיוונים אתם נמצאים במאבק, לקבל מהם את החיסרון ולהעביר את החיסרון הזה למעלה. האם אתם מרגישים חיסרון שאתם מקבלים מכל הכלי העולמי, אתם צריכים להיות בחרדה, ברעדה מתוך החיסרון הזה, בהרגשת המתח, ואז בהתאם לזה, אם אתם יודעים להתחבר ביניכם עם החיסרון הזה ולפנות לבורא, ההצלחה היא במקום. אז תחשבו איזו הזדמנות יש כאן. 

אפשר לתאר צמצום, שמחה ביחד?

שכולנו משתוקקים להיות כאיש אחד בלב אחד, בזה כבר נמצאים למעלה מהצמצום, כי אני צריך לצמצם את עצמי כדי להיות עם כולם יחד בנקודת רצון אחד. ומתוך העשירייה הזאת שהשגנו את זה, אז מגיעה לנו שמחה. ושמחה זה כבר הכלי ובאותה השמחה אנחנו פונים לאור, לבורא, זאת שמחה מניתוק מעצמנו, שמחה מחיבור בינינו, שאנחנו מציגים את זה כלפי העליון, ובתוך השמחה הזאת אנחנו מקבלים את המ"ד.

מהו התענוג ומה קורה איתו בזמן הצמצום?

מורגש או חושך או אור, תענוג או צרות, לא חשוב מה שהרצון לקבל מרגיש, אני נמצא למעלה מההרגשה הזאת, אמנם אני מרגיש אותה טוב, אני לא יכול לצמצם את ההרגשה, אני לא יכול  להתעלות מעליה, אלא אני עושה צמצום עליה כדי להיות בפנייה לבורא, מה הוא צריך.

 ומה קורה עם אותה ההרגשה?

היא קיימת בתוך הרצון לקבל. אז מה? זה נקרא שמלכות דאין סוף נשארת ריקנית, וכל מה שמתרחש בה זה מתרחש למעלה ממנה. מה זה למעלה ממנה? יש עוד משהו חוץ ממלכות דאין סוף? אין. למעלה ממנה זה נקרא למעלה ממעשה הצמצום כשלעצמו, למעלה מהכוונה על מנת לקבל, לכוונה על מנת להשפיע.

זאת אומרת, אתה עושה שדרוג כאילו על אותו רצון, אתה כבר לא משתמש בו בעל מנת לקבל, אתה משתמש בו עכשיו בעל מנת להשפיע. אז כביכול זה באותו השטח, אבל זה כבר בקומה אחרת.

 איזה בירורים צריך לעשות התחתון, איך התחתון עושה את זה?

התחתון עושה בירור פשוט. אני צריך להגיע למצב שאני לעצמי לא קיים, רק לשם הקבוצה. על הקבוצה אני יכול לעשות צמצומים, זאת אומרת, אני כלפי הקבוצה עושה צמצומים, אני כלפי הקבוצה, בא להתכללות בהם. זאת אומרת, הכול כלפי הקבוצה.

אני לא מבין מי זה התחתון, התחתון זה הפרט או העשירייה?

התחתון זה הפרט קודם כל, ממנו מתחיל. אבל אם אתה אומר כלפי העליון, כלפי העליון הפרט לא קיים, רק העשירייה.

אז על מי נעשה הצמצום?

כל פרט ופרט עושה צמצום על הרצון לקבל הפרטי שלו ונכלל בקבוצה. הקבוצה כבר לא צריכה לעשות צמצום מיוחד, היא עושה צמצום רק מכל הצמצומים האלו כשבאים כולם, שהם מצטרפים יחד, נעשה רצון לקבל שלמעלה מהצמצום הכולל. כל היתר יבוא להרגשה ואז יהיה מובן.

 איזה נתונים מעבד התחתון?

  התחתון מעבד את הנתונים של העולם הזה כולו. העולם הזה נקרא כל מה שהוא מרגיש ברצון לקבל שלו כמו שהוא, אפילו אם לומד קבלה עשר ועשרים שנה, זה לא חשוב, כול מה שהוא מרגיש בתוך הרצון לקבל נקרא "העולם הזה". אם הוא מסוגל כבר, הוא עושה על זה צמצום ומתחיל לעבד את כול הנתונים שנמצאים בו לאחר הצמצום, איך לעשות פעולה ואיזו, בעל מנת להשפיע. אם מסוגל לעשות זאת הוא מתחיל להתכלל בקבוצה. גם קודם הוא ניסה להתכלל בקבוצה, אבל זה לא התכללות כי הוא לא עשה צמצום על עצמו. זאת אומרת, כל עוד אנחנו לא עושים על עצמנו צמצום, איזו קבוצה יש כאן, זה סתם מן תרגיל ולא יותר. רק תרגיל. זהו, אנחנו נמצאים כל הזמן בחזרות, כמו בתיאטרון, עוד לא מגיעים לבכורה.

אז מתישהו אנחנו נרגיש שאנחנו יכולים כן להתעלות למעלה מהצמצום, ואז נוכל להתקשר בינינו על ידי מאור המחזיר למוטב ואז כבר יתחילו בירורים חדשים.

 כל הזמן אתה אומר שהצמצום זה הדבר הראשון ברוחניות, יחד עם זאת אי אפשר בלי האור.

הפעולה הרוחנית הראשונה היא נקראת "צמצום א'".

האור עצמו זה קשר עם הבורא? אור, האור, משיכת אור, האור המחזיר למוטב זה קשר עם הבורא? 

ודאי, זה הבורא בעצמו.

אז אם יש לי כבר קשר עם הבורא, זאת לא פעולה רוחנית ראשונה בעצם?

זה לא הקשר, אתה לא יודע איך אתה מתקשר אליו ואיך הוא פועל עליך, אתה רק מגלה תוצאה, לכן זה לא קשר. 

מה זה אומר לעכב את תפילת התחתון?

לעכב את תפילת התחתון זאת אומרת שהתחתון, אם הוא מבקש על עצמו אז התפילות האלה לא מתקבלות למעלה, כי הן לא כלי. תפילה זה נקרא העלאת החיסרון, צורך. אם אני צריך משהו לבד, אז הרצון שלי לא רוחני, הוא לא מעובד נכון, ולכן הוא לא מתקבל לביצוע בעליון. אלא אך ורק כשאני מתחבר יחד עם האחרים, אז אני זוכה לתפילה הנכונה, למ"ן הנכון עם האחרים ומקבל מזה תגובה.

זה כמו שאנחנו רואים בספר תורה איפה שכתוב, לפני שמשה לא חילק את העם לכל החלקים שלו והתחילו כך לנוע, לא קרה להם כלום, זה עוד לא נקרא שהם עָם, ושיש להם קשר עם העליון.

האם העליון מביא את תפילת התחתון?

כן, ודאי שכן, ודאי שזה לא אנחנו. העליון בהשפעתו על התחתון כבר מזמין בו את התגובה שהוא מעוניין. ככה זה קורה.

מה זה אומר להתפלל לעשירייה התורנית?

שאתה מבקש מהם או דרכם קשר עם הבורא כדי בתוך העשירייה שלך, דרך העשירייה העליונה שהיא התורנית, לעשות לו נחת רוח.

משהו לא מסתדר לי. אני יכול להבין מה זה לבקש מהבורא שהעשירייה התורנית יקבלו כזה חיסרון שימלאו את כולם, אבל זה נראה כאילו אני מדלג שלב בסדר.

זה לא חשוב, תבקשו, תעשו ככה, אתם עוד לא יודעים איך זה עובד, מה שלא יהיה, העיקר להיות בפעולה.

אני מנסה להבין איך זה עובד.

זה פונה דרך החיבור שלך בעשירייה שלך לעשירה שלמעלה ממך, ואז לבורא. ככה זה.

אז אם אנחנו מתפללים בשביל העשירייה בתורנות, זה לא מרגיש לי שאני מתבטל בפניהם, זה יותר כביכול שאני מעליהם ומתפלל עבורם.

תלוי איך אתה מרגיש את זה, אני כבר נתתי דוגמאות כאלה שההורים מתבטלים כלפי הילדים, למרות שהילדים הם קטנים, זה תלוי בחשיבות, רק בחשיבות. שימו לב למה שדיברנו אז או עכשיו. קטן או גדול זה לא חשוב, אלא האם הוא חשוב לך או לא. אם חשוב אז הוא גדול, אם לא חשוב, אז הוא קטן.

אז בקיצור התפילה שלנו זה לקבל דרכם.

כן, ודאי, זה סולם המדרגות.

איך אני יכול לכלול את כל היום בנקודת הצמצום?

תתפלל, תתחיל להתקשר עם האחרים, תעשו איזו קבוצה שאתם מתחייבים שעד סוף היום אתם רק חושבים על זה שאף אחד לא יצא מהמחשבה הזאת המיוחדת, ואז זה יקרה. זה צריך לעבוד.

שיעור 5    28.10.16

""המוכר עצב וכו', מה שאין כן הקדוש ברוך הוא שמח".

ומקשים, איזה דמיון זה למוכר, הלא אצל המוכר לא נשאר אצלו החפץ, מה שאין כן הקדוש ברוך הוא, אפילו שנתן את התורה לעם ישראל, אבל התורה נשארה גם בידו. כי חס ושלום התורה היא לא גשם, שנוכל להגיד, שאם הוא נותן אותה לנבראים, כבר לא נשארת בידו אותה התורה.

ויש שרוצים לפרש, שהכוונה על הפסוק, שאנו אומרים על התורה, "לא בשמים היא", שניתן לעם ישראל לקבוע את ההלכה.

ויש לפרש, שהתורה היא מובנת לנו בשני אופנים:

א. בחינת התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, כענין "בראתי תורה תבלין", לתבל את היצר הרע,

ב. בחינת תורה הנקרא בחינת "עין לא ראתה".

כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקדוש ברוך הוא יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין כנ"ל. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקדוש ברוך הוא, היינו שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג.

נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקדוש ברוך הוא אומר, "נצחוני בני", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקדוש ברוך הוא שמח.

נמצא, שתורת ה' היא לפי מטרת הבריאה. ו"תורתו" נקרא, בזמן שהאדם משתמש עם התורה על כוונת התבלין, שאז הוא לוקח את התורה בכדי ליהנות להקדוש ברוך הוא. לכן נקרא התורה על שם האדם.

כי התורה נקראת לפי השימוש: אם האדם רוצה לקבל התורה על כוונת ה', שהיא להטיב לנבראיו, שהנבראים יתענגו, נקראת "תורת ה'", שהתורה הולכת לפי קו ה'. ואם האדם לוקח התורה, בכדי שיהיה לו כוח להשפיע, שזה נבחן לכוונת האדם, שהאדם רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז נקרא "תורתו"."

 (הרב"ש, "אם האדם מנצח, ה' שמח", כתבי רב"ש ג')

  מה זה שהנברא רוצה שהבורא ייהנה, ומה זה שהנברא רוצה שהוא ייהנה מהקשר עם הבורא?

בבקשה, תתחילו לדבר, אתם היום בעלי הבתים קצת. לָמה יש לנו שתי תורות ומה ההבדל ביניהן?

*

מה זה אומר שהבורא נתן את התורה לעם ישראל והתורה נשארה גם בידו?

תפתחו חלק א' בתלמוד עשר הספירות, "הסתכלות פנימית", תראו שכתוב שם שבאור העליון כלול הכול. כתוב שכל העולמות כלולים שם באור העליון, הוא היגיעה, מהות היגיעה והשכר, ממש הכול. מתוך זה צריך להיות מובן לכם.

"אין דבר בכל המציאות שלא יהיה כלול בא"ס המושגים ההפוכים אצלנו כלולים בו ית' בסוד אחד יחיד ומיוחד"

                           (תע"ס, כרך א', חלק ראשון, הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')

זאת אומרת אין לך שום דבר חוץ מהרצון שנברא ואור אין סוף שפועל עליו. אור אין סוף שפועל עליו מסדר לו הכול.

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות, והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות השכר המקווה, והיא מהות היגיעה"

                            (תע"ס, כרך א', חלק ראשון, הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')

  כן, הכול באור אין סוף, אין חדש. גם אותו צמצום שהנברא עושה, הכול כלול באור אין סוף. כשהוא מתחיל להתפשט לתוך הנקודה שנבראה יש מאין, כל היתר ברור שיתבצע.

באיזה שלב אפשר לומר בוודאות "נצחוני בני"?

"נצחוני בני" זה כבר בצמצום, אבל ממש "נצחוני" זה בגמר התיקון. צמצום זה כשנברא כבר בוחר. אנחנו לא מדברים על הצמצום שקרה במלכות דאין סוף, אנחנו מדברים על הצמצום שאנחנו מבצעים בכול מדרגה, עלינו לקבוע את הניתוק שלנו מהרצון לקבל שלנו. כשאני מתעלה מעל הרצון לקבל ומעדיף להיות דבוק בבורא, לפחות בנקודה, אז לא אכפת לי מה קורה שם ברצון לקבל שלנו. על כל העולם הזה אני מוותר כדי להיות דבוק בבורא, זאת נקודת הדבקות הראשונה, כי העולם הזה נחשב סך הכול לנקודה שחורה. זה כבר דבקות.

מה זאת אומרת שהבורא שמח?

שמחת הבורא היא בזה שהוא משחק עם לוויתן. "לוויתן" זה כל הרצון לקבל שנברא, ושמח בזה שיכול למלא את הרצון לקבל הזה.

למלא אותו אצל הבורא הכוונה לא למלא אותו בדרגה שהוא ממלא רצון, כי הרצון מלכתחילה נברא על ידי האור, ולכן אין שאלה אם הרצון צריך להתמלא עם האור. האור היה לפני הרצון ולכן המילוי הזה שנקרא "אור", בורא ובונה ומפתח את הרצון.

לכן זה לא כמו בעולם שלנו כשאנחנו אומרים "אני רוצה להתמלא וזה נקרא שהאור ממלא אותי", לא, בעולם אין סוף המילוי הוא לפני החיסרון, ולכן אין שם שאלה למלא את הנברא. אלא למלא את הנברא שהבורא מתכוון, זה למלא אותו בהשגת קומת הבורא. זו התכלית, זאת מחשבת הבריאה, כוונת הבריאה. זאת אומרת אין בכלל שאלה למלא את הרצון לקבל, אלא איך על ידי הרצון לקבל, איך לסובב אותו, איך הנברא שהרצון לקבל זה הטבע שלו הבסיסי יגיע לדרגת הבורא. זה נקרא למלא. זאת אומרת לא למלא את הרצון לקבל, אלא למלא שהנברא יקבל את קומת הבורא.

 זה בעצם תלוי בנברא, ביכולת של הנברא.

אם הנברא לא יעשה את זה בדרך אחישנה, הוא יצטרך לעשות את זה בדרך בעיתו, אבל בכל זאת, אפילו דרך בעיתו תהיה אחישנה. כי בלי בחירה אנחנו לא יכולים להיות נבראים, בלי בחירה אנחנו נשארים דומם צומח חי.

 אם כך השמחה היא מזה שהנברא עשה את זה באחישנה ולא בעיתו?

גם, ודאי, אבל כשהנברא הכריע שהוא רוצה להיות כך.

 אבל השמחה היא אצל הנברא, לא אצל הבורא?

לא, זה נקרא "נצחוני בני". זאת שמחה גדולה. כמו שההורים נהנים מהילדים שגדלו והגיעו למשהו.

מה המילה הזאת שמחה, שמח, הרי זאת מערכת חוקים?

אני לא יודע, אני מגיע לחבר שלי הפסיכיאטר ואומר לו שאני נמצא בדיכאון, הוא לוקח מזרק, מזריק לי משהו בישבן, ומזה אני מתחיל להיות שמח. תסביר לי ממה, מרגע שהוא עשה לי דקירה אני שמח, איך?

 מהחומר שהוא מכניס?

זה חומר שאנחנו מצאנו וראינו איך הוא עובד, איך אפשר לעשות וכן הלאה. האם יש כאן משהו שזה רגשות? אין רגשות, אין כלום, רק כמה CC של הורמונים, לא חשוב מה, ואני שמח.

 אתה שמח, יש לך רגשות ואתה שמח. השאלה מה זה שהבורא שמח מכל הסיפור הזה. זה כמו שלחצתי על המתג, יש אור, וכאילו החשמל שמח מזה שאני מצאתי?

מה ההבדל בין זה שהחשמל שמח לבין זה שאני שמח, שהבהמה שמחה מזה שנתנו לה זריקה?

 בהמה אני יכול להבין, זה משהו עם רגשות.

מה זה רגשות?

 רצון לקבל.

מילוי מסוים של רצון לקבל.

 אבל לבורא אין רצון לקבל?

הוא נכלל משלנו, ודאי. מה זה אין לו רצון לקבל? הוא נכלל משלנו. זה כמו הורים, אין להם רצון לקבל, אבל הם נהנים מהקטנים, מהילדים. כשתינוק מחייך לאמא זה כל החיים שלה.

 היא נהנית ברצון לקבל שלה.

נכון, אז מה?

 אני לא מבין איך זה מצד הבורא, הרי זאת מערכה.

גם אנחנו מערכת בהמה, ואני אומר לך איך אני נהנה.

אנחנו נהנים בתוך כלי כזה שנקרא "רצון לקבל", והבורא?

זה בסך הכול אטומים, מולקולות, חומצות, חשמל, בסך הכול הגוף שלך זה שק של חומצות עם קצת חשמל, זהו, תגיד מה שתגיד. איפה שם מתרחש הצער או השמחה? אתה יכול לכתוב את זה בתוך נוסחאות ואין בזה שום דבר אחר, זהו. כמו שאתה אומר על מחשב, תראה מה שהוא עשה לי או עושה לי, וכולי וכולי. אנחנו עכשיו לא יכולים לדבר על הדברים האלה עדיין, אבל אין רגשות. "דיברה תורה כלשון בני אדם", במה שאנחנו בעולם שלנו כך יכולים לתאר את המצבים, אבל באמת אין בעולם הרוחני מקום לכל הדברים האלו.

אני שואל את זה רק בשביל לדייק את המשימה שקיבלנו היום, שזה לנסות להיות כל היום ברצון הזה של השלמות, להשפיע לו נחת רוח.

כן, ובמה השלמות שלנו? שאנחנו מתעלים מעל הרגש שלנו.

 שלא חשוב מה קורה לנו?

לא חשוב, אנחנו מרגישים מה שחשוב ומה לא חשוב, אבל אנחנו רוצים להיות למעלה מזה. אני לא רוצה להיות מושפע ממה שקורה ברצון לקבל שלי, אני רוצה לבנות את עצמי למעלה ממנו, זה נקרא שאני מתעלה מעל הצמצום.

 מתעלה, אבל לא מתעלם?

אני לא יכול להתעלם, זה פועל בי, אני גם לא רוצה את זה, אני לא מבטל את הבריאה. רק את היחס שלי אני רוצה לתקן, שהרצון לקבל שלי, מה שמתרחש בי, זה יהיה כאמצעי לְמה שאני רוצה שיהיה לי לבורא. זאת אומרת, להעלות את חשיבות הבורא מעל חשיבות עצמי, זה נקרא שבזה אני עובר מהעולם שלנו לעולם העליון.

יש לי בלבול, הבורא זה בסך הכול התפעלות שלי מהאור, זאת אומרת, אם אני אומר שהבורא שמח, אז זה בי נמצא?

הכול נמצא בך, גם בורא נמצא בך, אין שום דבר שמחוצה לך.

 כן, וזאת רק חצי המציאות.

והחצי השני איפה נמצא?

 אני לא יודע, ממחשבת הבריאה שעצמותו פיצל את עצמו ונוצר כלי ואור, הם תמיד קיימים ביחד, אין אחד בלי השני.

כן.

 אז אני חושב שיש בלבול, שאנחנו מדברים על בורא, אבל חושבים על עצמותו, על המצב הזה השלם.

לא יודע, אין בזה בלבול, אנחנו לא נוגעים לזה, לא נראה לי, לא.

 האם אפשר בכלל להגיד שהבורא שמח? זאת הרגשה שלי שהוא שמח.

"דיברה תורה כלשון בני אדם", אחרת לא תהיה לנו לשון. אנחנו צריכים לדבר על משהו, אנחנו יכולים לדבר רק מתוך עולם המושגים והרגשות שלנו. אנחנו לא מדברים על רוחניות, אנחנו מדברים על איך אנחנו מבינים אותו, מתרגשים ממנו, משתדלים להתקרב אליו. המקובלים לא יכולים לכתוב לנו בצורה אחרת, לא יכולים, לעצמם הם כותבים את זה כמו "תלמוד עשר הספירות", שם אלה פעולות. תמצא לי ב"תלמוד עשר הספירות" שכתוב שמח, או בוכה, או מתרגז, או מיואש, תמצא שם מילים כאלה, לא, שם אלה פעולות, פעולות פיזיות.

אבל אם זה כלפינו, אם אנחנו לא מדברים על "תלמוד עשר הספירות" אלא על מאמרים, אז הם כבר מדברים על הרגשות בני אדם. גם מאמרים וגם תע"ס מדברים על אותם המצבים, אבל אלו שכתובים בתע"ס לפי החוקים הרוחניים, ואלו במאמרים כתובים לפי הרגשות בני אדם של אותם החוקים, אבל איך שאדם מרגיש אותם.

קיבלנו משימה יומית לבדוק את המושג "שלמות", ויש לנו עוד חצי שעה לשיעור. איך כל אחד מאיתנו עכשיו ברמה האישית, או ברמה של העשירייה, או ברמה הגלובלית בין העשיריות, בין כל הכלי העולמי, יכול להגביר ולהעלות את כולם ביחד איתנו ל"שלמות" יותר גבוהה?

השלמות שלנו בינתיים נמדדת עד כמה שאני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי ונכלל בעשירייה, זאת נקודת השלמות הראשונה. כי אני מתעלה מעל האגו שלי ונכלל עם האחרים בנקודה אחת, כל אחד עם הנקודה שלו. ומגיעים לנקודה אחת והיא נקודה שנקראת "נקודת הצמצום", ומעליה אנחנו יכולים לפנות לעליון, אחרת לא ישמע. ישמע אותנו ככה, כמו תינוקות, אבל באמת לעבוד בהדדיות עימו אנחנו לא מסוגלים, אלא רק מנקודת הצמצום המשותפת. אז לזה אנחנו צריכים להגיע, אתם צריכים להביא אותנו לזה, לפחות עד סוף היום. צריכה להיות חרדה, נחיצות וביטחון.

כשאנחנו מדברים על השלמות שבחיסרון או החיסרון שבשלמות, הכוונה היא שבאמת אנחנו רוצים כל הזמן בכל רגע, שכולם יהיו בדבקות בבורא מעל לכל מה שעובר עלינו, זה החיסרון שאותו אנחנו צריכים להגדיל כל הזמן?

כן, "שלמות" זה דבקות בבורא.

 אבל זה לא חיסרון של העשירייה הזאת, זה החיסרון של כל הכלי העולמי.

תצרף לזה יותר חסרונות, יותר חסרונות, ותהיה לך יותר שלמות.

במאמר כתוב "שהתורה היא מובנת לנו בשני אופנים", אופן אחד כתבלין והאופן השני ש"עין לא ראתה", מה זה אומר "עין לא ראתה"?

אני לא יכול להגיד לך, כי כתוב "עין לא ראתה", אז מה אני אגיד לך, אני לא ראיתי גם כן. אבל כתוב "זולתך", "עין לא ראתה א-לוהים זולתך", זאת אומרת, זה לפי השגה, לפי המסך. תורה תבלין זה תיקון הכלי, אחרי תיקון הכלי מגיע מגע, צמצום, מסך ואור חוזר, ואז אתה מגלה את הבורא. ורק אתה מגלה לפי המאמץ שלך, וזה נקרא "עין לא ראתה א-לוהים זולתך".

יש זמנים בעבודה שאתה ממש שם לב לנקודה הזאת שאתה צריך לעשות עכשיו צמצום. אתה נמצא עכשיו בתוך איזה מצב, אתה רוצה להיות מנותק ממנו ולחשוב על העשירייה, אבל באמת מרגיש כבול.

שקר, אתה צריך קודם להתקשר עם אחרים, ואז לעשות מה שאמרת.

תוך כדי השיעור נזכרתי בכול מיני זמנים בעבר, שהיו לי כל מיני מצבים כאלה שאמרתי, הנה עכשיו זאת בדיוק ההזדמנות לשחק, עכשיו זאת בדיוק ההזדמנות להיות מנותק מההרגשה הזאת, ודווקא לתת התפעלות, ולא הייתי מסוגל.

חובתך להתכלל עם אחרים ולהביא את עצמך להרגשת גדלות הבורא, רק זה עוזר לנו להתקדם לצמצום, רק זה עוזר, גדלות הבורא. איך יכול להיות שאני אעשה צמצום אם בעל הבית לא יהיה גדול בעיניי, מה פתאום? אני אוכל כל מה שיש לפניי וזהו, אזלול. וכאן אני חייב בכוח, ובעל הבית הוא לארג', הוא עושה בשבילי הכול, "תיקח, גם את זה תטעם את זה וזה, ואת זה הכנתי בשבילך, איזה תענוג אתה עושה לי" וכן הלאה. אני צריך לעשות צמצום, חייב, אחרת אני אשאר בהמה. ואני צריך ללכת כאילו נגד הרצון שלו.

יש כאן שאלה באמת מאוד מיוחדת, זה נגד הרצון שלו. אני מדבר במדרגות רוחניות, אצלנו בגשמיות אז וודאי שאנחנו נמצאים בחושך, אבל בדרגות רוחניות מפתים אותך עם כל מיני תענוגים שתיקח אותם עכשיו. אם לא תיקח עכשיו, זהו, זה אבוד, אין ולא תקבל יותר. ובעל הבית מסתכל עליך, "נו תיקח", ואתה צריך לעשות "נצחוני בני"^[1], להילחם נגדו, שם זה קצת אחרת.

אבל שוב אני אומר, בלי התכללות עם האחרים דרך הערבות, אנחנו עושים הרבה פעולות, והתוצאה אפס, ממש כמעט אפסית. זאת אומרת מתקדמים, אבל מתקדמים דרך ייסורים, עד שאנחנו נגלה שזאת לא ההתקדמות הנכונה, ודרך זה נגיע לטוב, דרך ארוכה, הפוכה.

אם העליון לא רואה את נקודת הצמצום של הפרט, של חבר בודד, אז מה זה הכוח הזה שמעלה אותנו למצב המשותף?

אם אני עושה צמצום על עצמי, אז אני יכול להתכלל בקבוצה. אם בקבוצה כולם יכולים לעשות צמצומים על עצמם על ידי הערבות, אז הם יכולים להגיע לנקודת הצמצום המשותפת. למעלה מנקודת הצמצום המשותפת הזאת, הם יכולים להיות בקשר עם הבורא.

אנחנו אומרים שהוא לא רואה את הבקשה של הפרט.

לא רואה. חוץ מהאור המקיף. האור המקיף עובד עליי. אם אני רוצה להתקרב לחברה, לצמצם את עצמי כדי להתכלל בהם, ודאי שאני פועל, גם דרך החברה, גם בעצמי, לא חשוב איך, אבל האור המקיף משפיע. להתכללות הוא משפיע, כי בזה אני מתאים את עצמי אליו.

אמרנו שהצמצום המשותף מגיע אחרי הערבות. אז מה נותן את הכוח לצמצם את עצמי לפני שזה יתקדם?

אני עדיין אינדיבידואליסט לגמרי, רק אני קיים וזהו, כל היתר לא חשוב לי. למרות שאני קורא להם "חברים", קבוצות, ועשיריות והכול, זו הכול זו עבודה בפה ולא בלב. אבל אם אני בכל זאת שומע כל פעם שאני חייב להתחבר ואין ברירה, והכלי הרוחני זה בחיבור ולא לבד, ואנחנו צריכים לשחזר ולתקן את הנשמה השבורה שאנחנו חלקים ממנה, ולהעמיד אותה בצורה מחוברת, מתוקנת, מורכבת בחזרה מכל הפרטים, אם אני כל הזמן כך מדבר, אז לאט לאט הרצון שלי בהתאם לזה מגיב על המילים האלו, ואז האור העליון פועל. אני רוצה להשיג את מה שאני קורא ושומע. הוא פועל.

אבל כשהוא פועל, למה הוא מקדם אותי? הוא מקדם אותי שאני אוכל בפועל לבקש עבור החיבור בקבוצה. זאת אומרת, שאני כביכול יכול לצמצם את עצמי, לעלות למעלה מהאגו שלי, כדי להתכלל בהם יחד, בכולם. כך אנחנו מגיעים לעשר נקודות, שיתעלו מעל האגו של כל אחד. ועשר הנקודות האלה הן כולן נכללות יחד. כשהן נכללות יחד לנקודה אחת, כאילו נקודה אחת, אנחנו יכולים להתחיל להתפתח מעל נקודת הצמצום הזו, לעשר הספירות הראשונות.

בערך, לא חשוב, אתם תרגישו את זה איך שזה מתייצב בכל אחד ואחד, ותראו שזו המציאות. ואז תתחילו להרגיש בכם אור ישר ואור חוזר, ואיך הוא נכנס ואיך הוא יוצא, וממש כאילו בפנים זה קורה. איפה בפנים? אז גם לא תוכל להבדיל מיד, אבל תרגיש שזה הרצון שלך, של הנשמה כבר.

האם אפשר להגיד שהתפילה המשותפת שלנו עכשיו כקבוצה, היא לשחק ביחד כאילו כל אחד מאתנו כבר הגיע לצמצום, רק חושב על האחרים וחי את המצב הזה, ומתוך זה תהיה התפילה שלנו עד סוף השיעור, להרגיש מהי השלמות שתיארת לנו?

כן, כמה שאדם מתאר את עצמו שהוא או מתפלל עבור המצב המתוקן, או נמצא במצב המתוקן, זה טוב. או כך או כך. כי סך הכול אנחנו צריכים להעלות מ"ן, אבל יחד עם זה צריכים להיות בטוחים שאנחנו משיגים. ואם אנחנו מתארים את המצב שאנחנו כבר נמצאים בזמן המתוקן, יכול להיות שזה יטעה אותנו, שנשקר לעצמנו. אז צריכים להיות גם בזה וגם בזה.

במצב הזה אחרי הצמצום, אנחנו נמצאים בהשוואת צורה אחד לשני?

את זה אני לא יודע, ואיך אנחנו יכולים לבדוק, למדוד? כל אחד לפי שלו. יש מישהו חזק כמוך, גדול, ויש מישהו קטן כמוני, חלש, אז מה? כולם נכללים יחד.

 אני מתכוון ברצונות, שכולנו רצון אחד.

מה זה "רצון אחד"? כוונה אחת. יש לנו כוונה אחת להשפיע לבורא, יש לנו כוונה אחת להיות מחוברים, תחת זה כבר מגיע האור העליון ומסדר לנו רצון אחד, תחת הכוונה על מנת להשפיע.

נניח שהשגנו את זה, אז למה קוראים לנו "עשר ספירות"?

כי אנחנו מהווים כבר חיבור של עשר ספירות.

אפשר להגיד שיש אותה כוונה לכל הספירות?

ודאי, כוונה אחת, זה נקרא "מסך שעומד בפה דראש", כוונה שמעלינו כלפי הבורא. אז מפה דראש ומעלה יש לנו כוונות כלפי הבורא, זה נקרא "ראש הפרצוף". ומפה דראש דמטה יש לנו כבר את הרצון שלנו המשותף, שהוא גם מחולק לספירות, לתת ספירות, שכבר בזה אנחנו מתחילים להיות בקשר עמו.

אז מה הקשר בין העשירייה לפה דראש?

עשירייה זה גוף הפרצוף, ופה דראש זה אותו מסך, הכוונה כלפי הבורא. זה הצמצום, וההתנגדות שלנו למלא את עצמנו, והנטייה שלנו למלא את הבורא.

אתם רואים עד כמה כאילו למדנו ולא למדנו. כך זה.

---

[1]          תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא

שיעור 6    28.10.2016

מה זה נקרא "אני לדודי"? מי זה ה"דודי"? למי אנחנו מתפללים, ממי מבקשים, למי רוצים להגיע להידבק? מי זה, מה זה? ממי מבקשים? כאן זו הבעיה, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". דעת בעלי הבתים, זאת אומרת, בצורה אגואיסטית אנחנו מחפשים איזה חפץ, משהו מוגדר, דמות שאליה אנחנו יכולים לפנות. ובאמת העבודה היא רוחנית, לא לפי דעת בעלי הבתים, אלא לפי דעת תורה. שהאדם עובד עם אותו כוח שהוא רוכש, ורק זה יש לפניו. זאת אומרת, הוא פונה לאותה מערכת שהוא בונה בעצמו וזה בשבילו הבורא, לזה הוא פונה, לזה הוא מתפלל ועל זה הוא סומך.

לכן יש לנו כאן לברר עוד משהו, דבר מאוד עדין "שלא כל מוחא סביל דא", שזה הבדל גדול בין הבורא שהוא מתואר בשכל האגואיסטי, לא חשוב על ידי מי חכמים או פשוטים, והבורא שאליו מתכוונים המקובלים, שלא יכולים וגם לא כל כך מעוניינים לדבר על זה, אבל אנחנו צריכים איכשהו להתחיל לגלות את הצורה הזאת לפנינו. זה כוח שמתגלה בחיבור שלנו בלבד, ולכן אם אנחנו לא מתכוונים לחיבור וכוח שמשיגים בתוך החיבור, אין בורא. כל אחד עם הבורא שלו. עד כמה שהוא מסוגל לבנות מערכת קשר בינו לבין אחרים, ואז הכוח שמתגלה בתוך המערכת זה הכוח העליון.

לכן להשתוקק להידבק בבורא, לבקש עזרה, להתפלל אליו, זה הכול אך ורק בתוך החיבור ואין אחרת. מעבר לזה אנחנו לא מגלים אף פעם שום דבר, זה כבר עצמותו, כי מלמעלה למטה זה הכוח העליון הזה שבורא את הכל, אבל כשמשיגים אנחנו משיגים תמיד מלמטה למעלה, רק בתוך החיבור המתגבר, המתעצם, וזה מה שמקובלים משיגים וזה מה שהם כותבים. אז כשאנחנו מדברים על תפילה, שלמות, פנייה, העלאת מ"ן, מ"ד, כל הדברים האלה הם למרכז הקבוצה ולא לשום מקום אחר. צריכים עוד ועוד כל פעם יותר ויותר לחשוב על זה כדי לשכנע את עצמנו, שבניית החיבור היא בעצם נקראת יגיעה לבורא.

"בכדי להבין כל הנ"ל, צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, מה שאמרו שהיא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ומסיבת התיקון, שלא יהא ענין של נהמא דכסופא [לחם בזיון], נעשה הצמצום. ומהצמצום נמשך המסך, שעל ידי זה מהפכים את הכלי קבלה להשפעה. וכשמכינים את הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז תיכף מקבלים את האור הגנוז והצפון לנבראיו. היינו שמקבלים את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להנות לנבראיו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ויש לדעת, שכלים דהשפעה נקראים בשם י"ה דשם הוי"ה, שהם בחינת כלים זכים. וזהו הפירוש "כל המקבל, מקבל בכלי היותר זך". אז הוא זוכה "ודודי לי". והוא משפיע לו כל טוב, היינו שזוכה לגלוי פנים.

אולם יש תנאי לזה, כי אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.

אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".

מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.

כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.

כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שלית לה מגרמה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום], היינו שאין לה כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת דלית לה כלום [שאין לה כלום], בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה.

וזהו כמ"ש "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה". שפירושו, שרשעים, היינו אלו שנמצאים בשליטת הכלי קבלה, הם מוכרחים לנפול ולהיות רובץ תחת משאו, בזמן שהם באים למצב הזה. מה שאין כן צדיקים, היינו מי שהוא בבחינת השפעה, הוא נתעלה על ידי זה, היינו שזוכה על ידי זה לכלים דהשפעה (שיש לפרש רשעים, אלו שעדיין לא נקבע בלבם, שצריכים לעבוד לזכות לכלים דהשפעה. וצדיקים יהיה הפירוש, אלו אנשים, שכבר נקבע בלבם, שצריכים לזכות לכלים דהשפעה, אבל אין ביכולתם).

וזהו כמ"ש בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאסתמרה מינך [אין מקום להסתתר ממך]". ולכן היא מתגלית אליו. וזה שאמר ר' שמעון בר יוחאי: "בגין דא, ועלי תשוקתו [משום זה, ועלי תשוקתו]". וזהו "אני לדודי ודודי לי". ואז הוא משפיע לבחינת ו"ה, שזה סוד ש"אין השם שלם, ואין הכסא שלם, עד שיתחברו ה-ה לגבי ה-ו". שה' נקראת רצון לקבל, שהוא הכלי הסופית ביותר, שה-ו' תשפיע לתוך ה-ה', שאז יהיה גמר התיקון.

וזה סוד "צדיקים לאלתר לחיים"." 

(בעל הסולם, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה", שמעתי מ"ב)

הבורא ברא מערכת שלמה ואחר כך כדי להבדיל, לאבחן שם את הנברא הוא שבר אותה. כך שהנברא לאחר השבירה הוא כלול משני חלקים, רצון לקבל שלו שלא היה קודם בכלל נראה כי הכול היה נבלע באור האין סוף, ועכשיו הרצון לקבל נגלה שעומד ברשות עצמו, היינו בעצמו רוצה משהו. מה הוא רוצה? הוא רוצה משהו שקודם הרגיש כתענוגים, אבל עכשיו הוא רוצה אותם בעצמו. והמערכת הזאת היא מערכת שנקראת "סטרא אחרא".

וחוץ מזה יש בנברא עוד כוח שנקרא "נקודה שבלב" שזה חלק מהמסך שהיה לו מכוונה על מנת להשפיע, אבל כוונה הזו על מנת להשפיע היא היתה באה לו מלמעלה, מהאור העליון, מהבורא. ועכשיו קורה, שהמערכת העליונה הזאת שהבורא ברא היא נשארת, "אין היעדר ברוחניות" והיא פועלת על אותם החלקים השבורים, שהם צריכים להרגיש את עצמם עומדים מול המערכת השלמה כל פעם יותר ויותר בצורה עוצמתית ולהתאים את עצמם למערכת השלמה. אז כאן כל העניין הוא בעבודה של הרצון לקבל שנמצא בשבירה, אם הוא מסוגל או לא מסוגל לתת מעצמו התעוררות, שזה נקרא "אני לדודי".

אם הוא מתחיל להבין שזאת העבודה שלו, שכך הוא צריך לכוון את עצמו במגמה זאת להתקין את עצמו, לתקן את עצמו, לסדר את עצמו, שכך הוא צריך לבנות את מערכת היחסים שלו למערכת עליונה זה כנגד זה, אז נקרא המצב הזה חודש "אלול", "אני לדודי ודודי לי". אז אנחנו צריכים לדעת שבעצם מה שנשבר, נשבר הכלי שלנו, הקליטה שלנו, ההבנה, ההשגה, ההרגשה, אבל לא שישנה השבירה באמת במשהו. אלא נמצאים אנחנו במערכת המתוקנת שהכול בא מתוקן, שום דבר לא משתנה, אלא אנחנו הכול כלפינו צריכים לגלות את המערכת הזאת ולהגדיל את הנוכחות שלנו בה, כך שאנחנו בעצם באים ומנהלים אותה במקום הכוח העליון, ואז זה נקרא שאנחנו באים לדבקות בו.

הוא כותב פה "ובזה יש לפרש מה שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות."

אנחנו יודעים שביטול זה אחד האמצעים שיש לנו, לפעמים אני מצליח לבטל את עצמי כלפי חבר, אני לא מרגיש דבקות, פה הוא כותב שאם האדם מגיע לביטול זה נקרא בחינת דבקות. אז איך עושים את הביטול הזה הנכון כדי להרגיש דבקות?

אני לא יודע איפה אתה יכול מהעולם שלנו ללמוד על ביטול, אלא רק מהעוּבר, שמבטל את עצמו. וודאי שזה על ידי כוח הטבע שפועל עליו, לא שזה הוא בעצמו עושה זאת כלפי האמא. ואז הוא מתפתח שם, והאמא קובעת כל מה שיש לו. ברגע שהוא יכול להצטרף לפקודות של אמא מעצמו, זאת אומרת, עוד יותר להיות דבוק לאמא לא בביטול, אלא מעבר לביטול אפילו עם העביות שלו המתגברת, המתגלה, אז נולד ונקרא יונק. זאת אומרת, מה צורת היניקה הרוחנית? שגם כן בעביות א' הוא עושה כל מה שהעליון רוצה ממנו. ואחר כך ב', ג', ד', זאת אומרת, זה סך הכול צורות הביטול, צורות הדבקות.

חוץ מזה אנחנו לא רואים דברים כאלה. אם אני מתאר את הקבוצה כרחם, כעליון שבו אני בתוך המערכת הזאת אני רוצה לגדול, אז אני חייב באמת לבטל את עצמי כלפי הקבוצה. מה שרב"ש מבטא במאמרים שלו על הקבוצה, אז אני צריך לבטל את עצמי. אני כלפיהם אפס, אני כלפיהם גדול, קטן, שווה, משפיע, משחק, לומד. בקיצור, כל מיני פעולות שונות שהתוצאה מהם היא שאני דבוק בהם. ברגע שאני מתחיל להיות דבוק בהם, אני מתחיל לגלות שזאת לא הקבוצה שחשבתי קודם, אלא זאת המערכת העליונה הרוחנית. ואני מגלה שהיא באמת רוחנית, שזה עשר ספירות, ובה האור העליון נמצא. ואז אני לפי דרגת העביות שלי שאני צריך לבטל כדי להיות דבוק בהם לפי זה אני משיג את העשר ספירות, וזו הנשמה.

הכול בתוך העשר ספירות האלו אני משיג, ואני רואה שלעשר ספירות האלה מתחברים, משתלבים עוד עשיריות, ועוד עשיריות, זאת אומרת המערכת גדולה, אבל אני נמצא במערכת הזאת שלי, בעשירייה שלי. כך זה הבורא קבע, זה בעצם לא יכול להיות אחרת. כמה שאנחנו נעשה כל מיני סיבובים, נראה לנו שזה אנחנו עושים, זה לא אנחנו, זה כבר מלמעלה וכך זה בסופו של דבר זה קורה. אפילו שהולכים וחוזרים לעשיריות כל מיני אנשים זה הכול נדמה לנו שזה אנחנו פועלים, רק כדי לקצר את הדרך אנחנו צריכים לתת כמה שאפשר דבקות יתר.

יוצא שאני מגלה את העשירייה שלי שהיא עובדת ומה שהיא קובעת בכל יתר העשיריות. וכך מתקדמים. אין מציאות מחוצה לזה.

מהם התנאים שמביאים את המלכות לומר "על מנת לקבל אני לא רוצה אלא רק בעל מנת להשפיע אני אקבל"?

אנחנו דיברנו בבוקר מה זה נקרא צמצום, הביטול הראשון, שמשיגים את תחילת השלמות ואחרי זה כבר אנחנו מתחילים להשיג את דרגות השלמות, דרגות החיבור, אלה כבר מדרגות.

מהם התנאים שמביאים את המלכות לומר "על מנת לקבל אני לא רוצה אלא רק בעל מנת להשפיע אני אקבל"?

המאור המחזיר למוטב. אם אנחנו מדברים על מנת להשפיע אין סיבה אחרת, מקור אחר, גורם, חוץ מהאור. האור שממלא את כל המציאות, היינו כל עשר הספירות, העשירייה, כמו שאמרתי שבמידה שאני נדבק בעשירייה אני פתאום מגלה שזו לא העשירייה שחשבתי, שאלה סתם חברים שלי שרוצים להתחבר ולהשיג משהו מלמטה למעלה, אלא זו מערכת שהיא מלמעלה למטה כך מתגלה לי. אני משתוקק להיות מחובר עם כולם במערכת אחת. כשאני מתחבר אני רואה, לא, זו לא המערכת שאנחנו רצינו קודם, זו מערכת שבאה ממש מלמעלה והיא מתוקנת, ואני מגלה בה את כל המבנה שלה והכוח שפועל בה שהוא הבורא.

זאת אומרת, אז אני רואה שלא הייתה שום שבירה, אלא הכול זה רק כלפיי שאני אתקן את התפיסה שלי. לכן לפני השיעור שאלתי, איך אנחנו נגלה שאני פונה לעשירייה ולבורא ככוח החיבור שבעשירייה, כוח האיחוד בעשירייה, ולא למשהו מופשט ומי יודע איך אני מתאר אותו. כמה שאנחנו יותר ויותר מייצבים את הבורא בתוך העשירייה, שזה הכוח הפנימי שלנו, זה יותר נכון, זה מכוון אותנו רק בחברה, בחיבור ב"ואהבת לרעך כמוך" להשיג את ה' א-לוהיך, שהוא סך הכל הכללי שלנו, וכך אנחנו משיגים אותו.

ברצון שלנו אנחנו משיגים את המבנה הנכון שזה נקרא י'-ה'-ו'-ה' או עשר ספירות ובו אנחנו משיגים בעשר הספירות, נרנח"י. זה הכל, אין יותר, מקובלים לא כותבים על שום דבר אחר. אין שום דבר אחר, אין מה להסתיר, פשוט זה מה שהנברא משיג דרך המבנה הנכון, נרנח"י.

למדנו שבתנאי "אני לדודי" זה אומר שאני צריך לבטל את הרצון שלי לקבל. אחר כך הוא אומר "אולם יש תנאי לזה אי אפשר לזכות לבחינת גילוי מטרם שאדם מקבל את בחינת אחוריים מבחינת הסתרת פנים". האם בכל דרגה ודרגה אנחנו חייבים קודם דרך ההסתרה ואחר כך דרך הגילוי?

אני ביטלתי את עצמי, הגעתי למצב שאני עובר. טיפת הזרע בתוך הרחם, צמצום. איך להמשיך לעלות הלאה? צריך להתגלות בי רצון לקבל יותר גדול מנקודה, אז אני נופל ומרגיש את עצמי שאני מתרחק מהקבוצה, מהאור, מהחיבור, מהכל, ואז אני צריך לעשות פעולות חזרה לזה. וכשאני משיג את הפעולות האלה, מבצע אותן ומגלה את התוצאה שלהן אז אני משיג כבר לא את נקודת הצמצום שהיא כבר גם הרגשת שלמות מסוימת, אבל מתוך הרצון לקבל שלי, אלא כבר אני מרגיש את הנקודה הבאה שהיא שלמות בזה שאני נדבק בבורא. לא מנותק מהנברא אלא דבוק בבורא. זו כבר הנקודה הראשונה של הסולם.

הוא כותב, ש"אותה נקודה שאין בה כלום כשמקבלים אותה בשמחה, מזה נעשה אחר כך כתר". איך מקבלים את אותה נקודה שאין בה כלום בשמחה ואיך זה נעשה כתר?

אם זה לא בשמחה אז זה לא נקרא על מנת להשפיע, זה בדרך ייסורים ואני לא יכול לגלות בזה שום דבר. זו לא רוחניות, זה לא על מנת להשפיע. חייב להיות בשמחה מפני שבסך הכל המטרה שלי היא לגלות את החיסרון בדבקות לבורא, והחיסרון לדבקות מביא לי שמחה. אפילו החיסרון עצמו שחסר לי.

האם בנקודת הצמצום מתעוררת בקשה לתקן את השבירה או לעלות מעל השבירה?

נקודה זו נקודה אין לה שום דבר נוסף, אלא כשמתגלה עוד משהו חוץ מהנקודה אז אני מתחיל להרגיש בהתאם לזה.     

שיעור 7    28.10.16

""החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב).

ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".

המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כל כך למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד מה הענין, "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת אצבע.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם.

אבל עם הכוונה שהלבנה היא לא בזמן המילוי צריך לקדש אותה אלא בעת המולד, ואז עוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש ואז אינה מאירה, ואז זמן שצריכים לקדש אותה.

הפירוש הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.

וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.

ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).

נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה".

הרב"ש, "קידוש החודש", כתבי רב"ש ג')

תחילת החודש היא כשהלבנה נעלמת מצד שמאל, ומתחילה לגדול בצד ימין. זאת אומרת שהיא גדלה כלפי ימין, בקו ימין. וכאן אנחנו צריכים לקבל את כל האגו שלנו שגדל, שזו הלבנה, בעל מנת להשפיע, לקדש אותו. שכל הרצון שעכשיו גדל הוא יהיה בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, שאת כל האור שהלבנה מקבלת היא מקבלת בתנאי שעובדת עם הרצון לקבל שמתגלה, עם כל המאסה שלה, עם כל העובי שלה בעל מנת להשפיע. וזו בעצם העבודה שלנו, כך אנחנו רואים את זה במערכת השמים, וכך זה אצלנו בעבודה שלנו.

זאת אומרת, שהעבודה מתחילה מאפס, מִתחילה, מחידוש, חודש זה חידוש. אנחנו מתחילים מנקודת הצמצום, ומתחילים בכל פעם שמתגלה רצון, לסדר אותו בעל מנת להשפיע, לקדש. עד שמגיעים למצב שכל הרצון שלנו נעשה כולו על מנת להשפיע.

ואחר כך יש עוד את שני המאורות הגדולים, שהלבנה עולה לחמה, ו"חשיכה כאורה יאיר", שזה כבר יום ולילה הופך להיות ליום אחד לה', זאת אומרת עוד דרגות התיקון. אבל בעצם העיקרון הוא אותו העיקרון.

מה זה שהקדוש ברוך הוא מראה לאדם, אפילו מראה לו באצבע, כפי שמודגש פה?

שנקודת הביטול חייבת להיות, ועל מנת להשפיע מתחיל מהאפס, מצמצום, "כזה ראה וקדש".

אבל מה זה שהוא מראה לו? זה ממש דימוי לא ברור.

כן, גם קידוש לבנה צריך להיות על ידי שני אנשים, עדים, זה יצר טוב ויצר רע, שאדם מגיע למצב ששניהם מסכימים שזה החידוש.

במקרה שלנו, מה הקדוש ברוך הוא מראה לנו על השפלות, שזה ממש מורגש, מה הדבר הזה?

כי זה הצמצום, הנקודה הכי קטנה. שאדם צריך להוריד את עצמו לנקודת האפס, שממנה והלאה הוא מתחיל אז לגדול בעל מנת להשפיע. אבל את העל מנת לקבל שלו הוא מצמצם וכאילו מבטל. זה הצמצום, דברנו על זה כל כך הרבה בבוקר. אני מבין שזה כבר נעלם, אבל כבר לא נחזור על זה.

שמענו שהשפעה נעשית רק בשמחה, ופה כתוב שמלכות נמצאת במצב שפלות.

אפשר להגיד אפילו אחרת, שמה אתה משפיע, אתה משפיע את השמחה שלך. מה עוד אתה יכול להשפיע לבורא?

אז יש פה מצב שמלכות בשפלות. אז אם אדם לא נמצא בשמחה, אבל הוא רוצה לפעול מעבר לדעת ובהשפעה?

איך יכול להיות?

זה בדיוק העניין.

לא יכול להיות אחד ללא שני.

אבל הוא רוצה להתעלות וכן להשפיע.

הוא לא יכול. מה זאת אומרת להתעלות ולהשפיע, תסביר לי? מה זה, מכאנית לעלות קומה?

הוא רוצה לעשות את זה בשמחה.

כן.

תלמיד: אז איך הוא עושה את זה? הוא נמצא בירידה, אז איך הוא ייכנס למצב של שמחה ויעשה את זה בכוח?

הוא צריך לתקן את הירידה הזאת, שלא תורגש כירידה אלא כעלייה.

אז מה מעלה אותו?

מעלה אותו התכללות בחברה, שהוא משתמש נכון בכלים שקיבל עכשיו בירידה. אין ירידה, זה גילוי הכלים הלא מתוקנים, שדווקא על ידם, כשאני מצרף אותם למערכת, אז אני מגביר את המערכת ויכול כאן להראות את העבודה שלי, ומתוך זה באה לי שמחה. "שמחה היא תוצאה ממעשים טובים".

לגבי מה שכתוב ש"הקדוש ברוך הוא מראה באצבעו". מהו "באצבעו", מהי "אצבע של ה'"?

לא ניכנס לזה. זה פשוט הרגשה כזאת, "אצבע א-לוהים היא". זאת אומרת, הרגשה שזה באמת בא מלמעלה, מכוון, ללא ספק.

יש הבדל בין צמצום בתחילת או סוף המדרגה לבין צמצום שעושים במדרגה עצמה? יש סוגים שונים של צמצום?

ישנם סוגים, בכל פעם זה סוג אחר של צמצום. כי הרצון לקבל הוא שונה, האופי שלו שונה, המצב, וכל הסיטואציה היא שונה, ולכן הצמצום הוא שונה. אבל תמיד זה צמצום בזה שאני סוגר את הרצון לקבל שלי, אני לא רוצה להשתמש בו, ואני רוצה להיות בנקודת הדבקות שלי לבורא. מהות הצמצום היא תמיד אותה מהות, אבל האופי שלה הוא תמיד אחר.

נקודת הדבקות שלי בבורא מתבטאת בבקשה שלי על החברים שיהיו בדבקות לבורא?

נקודת הדבקות שלי בבורא זה לא שהחברים יהיו דבוקים בבורא, אלא שאני אהיה דבוק בחברים.

שאני אהיה דבוק בחברים.

שאתה תהיה דבוק בחברים, זה נקרא "נקודת הדבקות שלך בבורא".

זאת אומרת, מעל כל מה שמתגלה בכלים דקבלה, אני רוצה להיות דבוק בחברים?

כן.

מה זה דבוק בחברים?

את זה אני לא יודע. על זה אתה צריך לחשוב. זה לבטל את עצמו כלפי העשירייה, לעזור, לתמוך, לדאוג. בזה אתה מתחבר למערכת העליונה, דרך אותה עשירייה שהבורא מסדר לך. אתה אחר כך תגלה שזה המקום הרוחני שלך, שזה לא במקרה, אלא כך זה סודר מהשמים, שאתה עכשיו צריך לתקן את עצמך במערכת הכללית של אדם הראשון, ומגלים אז, נגיד אותך ועוד כמוך שהם יכולים להצטרף זה לזה, ולהתקין את עצמם שוב במערכת. שחוזרים להיות מתוקנים במערכת כחלק שמרכיב את עצמו בתוך המערכת.

אני לא יודע איך להגיד, זה מתגלה בצורה רב גונית כזאת. אחר כך אתה מגלה שהחברים זה לא חברים, אלא כל זה הבורא שמשחק איתך, וזה לא תשעה חברים שאיתם אתה נמצא בעשירייה, אלא זו הצגת הבורא כלפיך. וגם כל המערכת וכל העולם, זו גם הצגה שלו כלפיך. ורק אתה בעצם אותו האדם שצריך לתקן את עצמו בזה שדווקא ביגיעה שלו הוא מחבר את כל המערכת. וכך כל אחד, וזה לא מפריע שכל אחד הוא המיוחד, וכאילו האחרים לא. מצד אחד. מצד שני, יש לנו הרבה חלקים, וחלקי חלקים, שכל אחד הוא עם הבחירה החופשית שלו.

אני שמעתי כמה פעמים שהיגיעה בתיאור הזה שתיארת עכשיו, זה כוח שמקבלים מהמאור. זאת אומרת, האדם בעצמו לא יכול להתייגע עכשיו בלהידבק בחברים, הוא צריך לקבל כוח מהמאור.

נכון.

לפני זה הוא צריך לפנות, צריכה להיות פה איזו פנייה. וכשהתחלת את השיעור היום, אני מאד התבלבלתי, כי אמרת תבררו למי אתם פונים, יכול להיות שאתם סתם פונים, מה זה בורא? אז אני רוצה שנברר ביחד את הפנייה, למה אנחנו פונים? מה זה לפנות למרכז הקבוצה בדרישה כזו?

את זה אתם צריכים לברר, אמרתי את זה. מה אתה שואל אותי בחזרה? אתם צריכים לברר למי ולמה אתם פונים, ממי וממה אתם מצפים לקבל תגובה. כי יש הבדל, יש "דעת בעלי בתים", ו"דעת תורה". "דעת תורה" זה באמת לפנות למערכת ודרכה לבורא שנמצא אך ורק בתוך השכינה כשוכן, ו"דעת בעלי הבתים" היא שצועקים. מיהו? "הקדוש ברוך הוא". מי? מה? "אני לא יודע. כך כתוב, אני עושה".

אנחנו צריכים לחקור, להבין, לגלות, באמת לגלות אותו, להידבק אליו, להיות כשותפים. אז כל הפעולות האלו הן רק בתוך החברה. אם ימינה או שמאלה אתה עוזב את העיקרון הזה, אתה כבר לא במערכת. אתה כבר נמצא במה שנקרא, "דעת בעלי בתים".

כשאתה פונה בצעקה או בתפילה לבורא, מאיפה אתה מקבל תשובה? מעצמותו או מהשכינה שבין החברים?

אני לא יודע. תפנה ותקבל, ותראה. אני לא יכול להגיד את זה. כל אחד, בכל מיני צורות. אתה שומע את זה מבפנים. אבל מאיפה? יש ויש. יכול להיות מישסו"ת, שזה ז"ת דאבא ואימא, יכול להיות מזו"ן, יכול להיות ממערכת הקליפה, יכול להיות שאתה שומע מכל מיני מקומות. אבל אתה שומע מבפנים, כמין הבנה, השגה חדשה.

אז כשאני עושה תפילה, התפילה נכנסת פנימה, ומשם אני מקבל תשובה?

אני לא יכול במילים כאלה לדבר. "פנימה", "החוצה", לא יכול. למה אתה מתכוון ב"פנימה"? זו לא שפה מדויקת, אני לא יכול לענות עליה.

לפני השיעור החלטנו שאנחנו ממשיכים בכל הכוח להחזיק את כל הכלי העולמי, לבקש ולהתחנן שיהיה חיסרון נכון וכן הלאה. אבל כעת מורגש הבדל ענק בהשוואה לשיעור הקודם, אנחנו כאילו עובדים עכשיו מול משהו דליל יותר, זה כמו  שאתה הולך בחלל ואין בכלל התנגדות. איך עובדים עכשיו עם החיסרון? 

קודם דיברנו על נקודת השלמות ועכשיו אנחנו מחפשים את גוף השלמות, זאת אומרת אילו עוד נקודות אחיזה יש לנו סביב הנקודה של מושג השלמות. לכן כשאנחנו מתחילים לברר יותר מאשר שקודם, אז יש לנו כאילו יציאה מאותה נקודה לכל מיני כיוונים, ואז אנחנו כאילו מאבדים אותו מושג, אותה מהות, אותה חדות במושג השלמות שהייתה קודם. ברור שזה כך וזה צריך להיות כך, אבל צריכים להמשיך.

אתה לא יכול להישאר כמו קודם. כול יציאה מהמקום שמביאה אותך למקום יותר גבוה, היא גם כרוכה בזה שאתה מאבד בדרך את נקודה ואז אתה צריך כבר להתחיל להרחיב אותה, דיבורים סביבה. אבל אנחנו בשכל הקטן שלנו, בחוסר הרגש הנכון אנחנו מתבלבלים. אבל מה עושים? מתקדמים, העיקר לא לפחד שמא יקרה משהו, שאני אשכח, שאני לא אוכל. אלא יש לי רק כיון אחד, אני עובד לקראת החיבור, אני מברר אותו וגמרנו, כל היתר לא בידיים שלי, לא עלי לעשות. לכן אין לי פחד שאנחנו עוזבים משהו. לא צריכים להישאר ולהחזיק בשיניים באותו מושג כמו קודם. לא יכולים להיות בו יותר, צריכים להתחיל לשנות משהו.

אם יש לכם טענות על כך, בבקשה, אני מוכן לשמוע. אבל לי ברור שאנחנו כבר לא יכולים לדבר על מושג השלמות מידי. מה עוד יש לנו להגיד כל כך? גם קודם, אם לא הייתי בא עם הרעיון שלי, אני לא יודע אם אתם הכנתם מספיק חומר לארבע שעות, אלא מפני שאמרתי שנקודת הצמצום היא תחילת השלמות, אז ביררנו אותה. ועכשיו זה כאילו מאחורינו, אנחנו לא מחזיקים בה וזה טוב, זה נכון, הכול צריך להיות כך. עכשיו אנחנו קצת למעלה ממנה ומתחילים לגשש איך מתקדמים הלאה.

מלבד זה שאנחנו מחזיקים אחד בשני ולא נעזוב לעולם, במה עוד אנחנו יכולים להחזיק עכשיו?

אם אנחנו מחזיקים בבורא אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא נעזוב. כי בנו אין שום מעשה וכוח, כלום, אלא הכול בבורא. אחיזה בבורא זה ביטול בקבוצה. ביטול כלפי הקבוצה נותן לנו אחיזה ואז אנחנו יכולים להתקדם. אין לנו שום אפשרות אחרת, אנחנו שוב חוזרים לנקודת הדבקות, לנקודת הצמצום, וכך צריכים כול רגע, להתחיל מזה ולהמשיך הלאה.

במה להמשיך הלאה חוץ מנקודת הצמצום? על כל הרצונות שמתגלים אני שוב עושה עליהם צמצומים וצמצומים, אבל על ידי זה אני בונה מהנקודות את המצבים החדשים, זה כבר נקודות שמהן נבנות אותיות העבודה. אם אדם חושב רק על הביטול שלו בקבוצה, בזה הוא גדל. כמו שרב"ש כותב, אם אתה אפס [ואתה מוסיף] עוד אפס ועוד אפס, אז אתה מתחיל לקבל את האחיזה, אחד ואחריו אפס, ושוב, זאת אומרת ההשגה שלך תגדל.

האם כשהלבנה מתמעטת זה מראה על תיקונים שלא ניתן לבצע?

לא, זה הפוך. כשהיא מתמעטת זה תוספת, אני צריך לברך עליה עכשיו יותר ויותר ואז אני מגיע לסיבוב הבא, לחידוש הלבנה. כי חידוש זה כבר במדרגה הבאה, היותר גבוהה.  יוצא שחצי מהחודש אני עובד על גלגלתא עיניים, ואני נמצא ממש בעליה וצובר כוחות, ובחצי השני של חודש אני עובד על כלים דקבלה שמתגלים, אבל למרות זאת אני נמצא בהתקדמות. אומנם זה כבר התגברות על קו שמאל, אבל אחר כך בחידוש הלבנה אני מתחיל כבר לעלות, זאת אומרת ממה שהיה לי בקו שמאל הקודם, מזה אני כבר מתחיל לגדול. כך מוסיפים, "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד"^[1]. חידוש הלבנה הוא כביכול באמצע, אבל זה שהיא יורדת, את כול התהליך הזה אני מתקן בחידוש הבא. עוד נלמד את זה.

נניח שמגיע חבר עם כאב גדול, עם רצון גדול, וכשהוא נדבק לחברה הוא מגיע לשלמות. איך מתפתח מנקודת השלמות הזאת יחס, כמו בדוגמה של רופא וחולה?

אם הוא מחובר לחברה ומקבל זריקה מהחברה, הוא מקבל דרך החברה אור אין סוף. כמה שהוא יכול, יכול. רבי יוסי בן קיסמא קיבל לפי המדרגה שלו ג"ר דאצילות. מי היו תלמידים שלו? כלבלבים קטנים, סתם תינוקות, מתחילים, הם בקושי שמעו שצריכים להתחבר. אומנם איכשהו הסכימו עם זה קצת, אבל זה היה מספיק לו, דווקא דרכם הוא קיבל ממש אור אין סוף, לפי הדרגה שלו. כי אין לנו הבדל, ברוחנית האדם לא מוגבל. אם הוא נמצא בקשר עם החברה והוא מקבל את החברה, הוא רואה את החברה כמו שהוא, "כל הפוסל במומו פוסל"^[2].

לכן איך רבי יוסי בן קיסמא יעזוב אותם וילך לעיר אחרת ששם סופרים דפי גמרא, כמה לומדים? הוא צריך חברה, כאלה שרוצים להתחבר אפילו במקצת, כמו פעוטון, זה לא חשוב. אבל אם יש להם כזאת נטייה, אז גמרנו, דרכם הוא כבר יכול לקבל דרגות אצילות.

אותו דבר אצלנו, אנחנו לא מעריכים את החברה, אבל אם הייתם מעריכים, הייתם רואים את מה שיש כאן. זה לא שהחברים נמצאים באותו מצב, כול אחד נמצא במצב כמו שהוא, אבל מי שמסוגל לגלות את המצב, הוא מגלה לפי "כל הפוסל במומו פוסל".

צריכה להיות נטייה לחדור למהות החברה.

אם כל החברה נמצאת בהסכמה שהיא הולכת לקראת הערבות, אז המילה ערבות מכסה את הכול, זה מספיק לכל אחד שנכלל בה להיות קשור לאין סוף. כמה שיקבל מאין סוף, כמה שיתקן את עצמו, כמה שימלא את עצמו, זה תלוי בו. וזה לא חשוב שהם ביניהם נמצאים בכל מיני מצבים של קטנות ואפילו מתווכחים ורוצים לשרוף את עצמם, זה לא חשוב, אם ישנה נטייה, גמרנו. מי שמתייחס לזה כדי להשיג את הדבקות בהם ודרכם בבורא, זה עובד.

לכן אני אומר שזאת כול נקודת המשבר בינינו לבין כל העולם, זה השוני. וזה מאוד קשה, מפני שאף אחד בעולם לא מחזיק בזה, לא מכבד את זה. גם מלמעלה הכבדות וגם מהסביבה, זה בעצם אותו דבר מסודר.

כשאחד החברים תיאר בשיעור הקודם מצב שהוא מתנתק לגמרי, ואפילו שוכח שהוא מתנתק, ענית בצורה מאוד חדה, אמרת "אין לך ברית". ואז אנחנו שאלנו את עצמנו איך, הרי הוא חבר, ואם אין לו ברית אז אנחנו אחראים על הברית שלו.

כן, ודאי שאתם. אבל הוא לא קבע איתכם ברית, "וכרת עימו הברית"^[3], הוא לא קבע איתכם ולכן אתם לא יכולים להחזיק אותו, אתם לא מרגישים מחויבות בו, ואם לא מחזיקים, אז ודאי שאין לו קשר וגם לא היה קשר. אלא זה שהוא מגלה שהוא נופל, זה סימן שאין לו ברית. האמת שגם בתוך הנפילה צריך לגלות שהוא קשור ולא יכול להתגבר. באה ההסתרה, באה הכבדת הלב, ואני חייב להיות בקבוצה, אני חייב להעריך אותם, אני צריך להיות ביניהם ואני לא יכול. אני מתרחק ואני סובל ואני שונא ואני בכלל לא יכול לסבול אותם, אבל יש לי בכל זאת הרגשה שהם קיימים ואני שייך להם. זה עדיין ברית. מה שאין כן אם התנתק אז אין ברית. זה חייב להיות כיסוד שלו, ש"ברית אבות לא תמה"^[4].

רבי יוסי בן קיסמא היה בברית והתלמידים שלו לא ידעו שהם במצב הזה איתו.

אני לא יכול לדבר עליהם. אבל ברית זה גם בעצם דבר שצריכים כול פעם לחדש. כול עוד אתה לא מקבל מלמעלה את המאור המחזיר למוטב שכבר מחזיק אותנו, זה נקרא עדות, עד אז "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"^[5].

זה טוב, אתם רואים, כשאנחנו מעבירים את כל הבירורים שלנו לתוך עשירייה, זה קונקרטי, זה מוחשי, זה כבר יעזור לנו כן לבנות את התבנית של עשרת הספירות.

את הברית הזאת, איך חותמים? זה איזה נוסח שכותבים על נייר ואז כל העשירייה חותמת למטה? מה זו הברית? מה זה לחתום ברית? אני יושב עם העשירייה, אני מחויב למסגרת מסוימת, אני עומד במסגרת שלי, זה נחשב ברית?

אני לא יודע במה אתה מחויב.

אתה יכול לכוון אותנו טיפה יותר כדי שנבין מה זו הברית, איך אני חותם ברית במעשה.

מאמרי רב"ש על החברה, ועוד כמה אגרות שלו ושל בעל הסולם, זה הכול, זה נקרא "ברית".

"ברית" זה נקרא שאנחנו מבינים שאנחנו תלויים זה בזה, שלא מסוגלים להתקדם זה בלי זה, שאת כל המערכת העליונה אנחנו בינינו משחזרים, משקמים אותה, ושרק שם בתוך המערכת הזאת, במידה שאנחנו מייצבים אותה לנכון בכל החלקים, אפילו בעשר הספירות הקטנות ביותר, אנחנו מגלים את הבורא שחי בתוך אותה המערכת, זה נקרא "בית ה'".

אז ברית זו בעצם איזו הרגשה שאמורה לעבור בינינו, משהו שאנחנו אמורים להרגיש את זה בינינו?

"ברית" היא היסוד של הבניין של העשירייה.

איך אני יודע שיש לי ברית עם העשירייה, ואני לא מגיע למצב שאני נופל, או שאם אני נופל אני יודע שיש מי שמחזיק?

אם אתה מתבטל כלפיהם אז אתה נמצא בברית. ברגע שאתה עוזב את הביטול, אין לך התכללות בחברה, ואתה לא נמצא בברית. ברית מתחילה מנקודת הצמצום.

אז הברית שלי בעצם תלויה בביטול שלי לחברה.

כן. כך זה נקרא "בני ברית", "ברית". "ברית" זה אחדות, קשר.

אמרת שהדוגמה הכי טובה מהעולם הזה לביטול, זה עובר כלפי אימו.

כך מקובלים מתארים את זה בכל מקום, זו השפה שלהם לאורך כל התע"ס.

ומה לגבי האימא כלפי העובר, זה גם נקרא "ביטול"?

כן, גופה כולו מכוון רק לעובר. אבל זה גם כתוב, שברגע שאישה נכנסת להריון כל המחשבות שלה, כל תשומת הלב שלה רק לעובר שגדל בה.

אז אם אני רוצה להיות בביטול כלפי העשירייה, אני יכול לנסות לדמיין את שני המצבים האלה וזה נקרא "ביטול"? כי הם מצבים מאוד שונים כמובן.

כן, גם זה וגם זה. הם לא שונים, הם בסך הכול "ביטול". במה שאתה יכול להיות גדול מהם אז אתה כמו אמא, במה שאתה יכול להיות קטן מהם אז אתה כעובר.

כשאנחנו קוראים במאמר או כשאנחנו מסבירים בלשון בני אדם, כמו שאומרים שהתורה דיברה בלשון בני אדם, מה העצה הכי טובה כדי שנצייר את הציור הנכון ולא נטעה כמו שרוב העולם טועה?

אם אנחנו רוצים לגלות את כל העתיד שלנו בתוך העשירייה, בכל אופני החיבור שלנו, אנחנו לא נטעה. לכן במקום להתעסק בא-לוהות מופשטת, נתנו לנו בעולם הזה בדיוק מערכת, שאנחנו יכולים על ידה להגיע לעניין. זו האנושות השבורה שמתקיימת בתוך דומם, צומח, חי ושמביאה את עצמה לכל מיני משברים ובעיות, ולכן היא כך מתקנת את עצמה. ונותנים לנו דוגמאות כאלה. זה הכול נובע כתוצאת הענף מהשורש העליון שלו. אבל אם לא זה, אני לא יודע על ידי מה היינו בונים לעצמינו צורות רוחניות לפני שמשיגים אותן. אבל אי אפשר להשיג בלי שאנחנו נתאמץ בהן.

כשאנחנו שומעים עכשיו ספציפית איזה הסבר שהוא נשמע בלשון בני אדם "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים", "הקדוש ברוך הוא שמח", "לתפילה שלמה הוא מצפה" וכל מיני תיאורים כאלו, מה אנחנו אמורים לעשות עם התיאורים האלו? איך לשמוע אותם נכון?

אנחנו צריכים לתרגם אותם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים להעלות אותם לצורה הרוחנית, שזה בתוך הקבוצה. ובתוך הקבוצה, בתחילה נראית לך הקבוצה כאיזה אוסף של גופים שיושבים סביב השולחן, אחר כך אתה מתחיל לראות שזה אוסף של הרצונות המשתוקקים לחיבור בלבד. ואתה לוקח אותם, זאת אומרת את הנקודות שבלב, ואז כולם רוצים לחבר את הרצונות האלו יחד, להראות כל אחד לחברו עד כמה הוא כדוגמה, ואז מתחילים לגלות בתוך החיבור על פני העביות, את עשר הספירות. שיש שם עביות ויש שם זכות, הזכות, ההשתוקקות באה מהנקודות שבלב, והעביות באה מהאגו של כל אחד. ואז מתחילים על ידי האור המחזיר למוטב להרכיב מעצמו את הפרצוף, והפרצוף הזה הוא הופך להיות כחלק מהנשמה הכללית.

אז אני צריך להיות במהלך השיעור כל הזמן באיזו עבודה של תרגום פנימי?

אתה צריך כל הזמן להיות בזה, לא בתחילת השיעור, כל הזמן לתאר את זה לפניך, ועם זה לחיות. חוץ מזה גם כשאתה הולך לסופר, עובד עבודה, ישן, אוכל, רוחץ את עצמך, זה לא חשוב, אתה צריך להיות עם זה כל הזמן.

וספציפית כשאנחנו קוראים בכתבים על תיאורים שמתוארים בלשון בני אדם, מתארים את פעולות הבורא כאילו בלשון בני אדם, אז במצבים האלה אני צריך לתרגם את זה כל הזמן?

כן, תראה מה שמקובלים כתבו, הרי הם לקחו תורה ועשו שם פירושים, גם בכל מיני הבהרות אחרות. אבל בסך הכול מה שהם רוצים לתאר, כמו שחכמת הקבלה ששפת הקבלה היא הכי פנימית, הם מתארים את זה כמערכת של עשר ספירות.

ומה לעשות אם אני כרגע לא מצליח לעשות איזשהו תרגום?

אתה לא צריך שום דבר לעשות, יש לך עשירייה, תעבוד שם, זהו, עזוב פירושים. איך אתה מצמיד את התורה לעשירייה זה עוד יבוא. אבל בינתיים תעשה מאמץ כשאתה עובד בעשירייה ומממש שם מה שרב"ש אומר לך.

למה אנחנו משתמשים בשפה הזאת? אני מבין בעלי בתים שהם שם מבולבלים יכול להיות.

מקובלים לא יכולים לכתוב אחרת. תקרא "הסתכלות פנימית" חלק א' תע"ס". לפיכך מצאו להם מקובלים שפה המוכנה לבטא בהם כל הפעולות הרוחניות, כי שני העולמות האלה, עליון ותחתון הם דומים כשתי טיפות מים, ולכן אתה יכול לדבר בשפה של העולם התחתון ולהתכוון שזה מדובר על העולם העליון. ואם הם היו כותבים על העולם העליון אתה מבין משהו? כשאתה פותח תע"ס מה אתה מבין? אסור לך ללמוד אותו חוץ מלהמשיך מאור המחזיר למוטב מהמקור העליון, משורש. אבל להתחיל להתעסק עם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וכל מיני הדברים האלה, עד כמה שהם עולים, יורדים וכן הלאה, אנחנו עושים את זה רק לשם קשר מינימאלי שיהיה לנו כדי לדרוש מאור. אבל 99% זה לדרוש מאור, אחוז אחד שלא נסתכל בזה כמו איזו שפה זרה.

אתה וגם החברים, אנחנו לפעמים בינינו משתמשים בשפה הזו.

בסדר.

השאלה היא למה אנחנו עושים את זה, האם יש צורך בשתי הצורות?

המציאות היא סך הכול מציאות אחת, רק בהתאם לאיך שאתה תופס אותה, בהתאם לזה אתה מדמיין את הדברים.

רק כשאני כבר מלמטה למעלה משיג, אז אני יכול לראות שגם מלמעלה למטה זה היה ככה תמיד ואז בעצם זו השפה שבלשון בני אדם?

כן, ועוד יותר אם אתה רוצה, אז יש לבעל הסולם אגרת בארמית, תקרא שם אם תבין מה הוא כותב על השפות, יש שפה לתחתונים, שפה לעליונים. יש בזה הרבה דברים. אם אתה רוצה קצת יותר לטעום, תקרא גם "פרי חכם על התורה", תראה עד כמה שהוא משתמש בשפה אחרת לגמרי, יש גם כמה מאמרים כאלה ברב"ש ג', שרב"ש כותב גם בצורה כזאת שאתה לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון, לאיזה פרצופים, לאיזה מצבים שבכלל אנחנו לא קראנו על זה באף מקום, כי המקובלים, למרות שבעל הסולם כתב פירוש כל כך רחב על "עץ חיים", המון דברים חסרים שם שממש אין, אז זו לא בעיה.

לגבי עבודה בזמן שאנחנו לא נמצאים ביחד בשיעור, כמו שאמרת קודם שבן אדם חייב להיות כל הזמן בחשבון הפנימי הזה.

כמו שאתה הולך לעבודה ובבית יש לך תינוק ואתה חושב עליו כל הזמן.

זו בדיוק הנקודה שאנחנו בעשירייה נכנסים ביום שני, כבר כל המחשבות שלנו, איך אנחנו גורמים לכל הכלי העולמי להיות במצב הזה. זאת אומרת שיוצאים משיעור ועד מאמר צהריים שאיכשהו מתכנסים, מה בדיוק העבודה הזו? איך אנחנו יכולים לגרום לכל אחד להרגיש כמו אמא שדואגת לתינוק, ומה הפעולות? כי פה אי אפשר לשלוח כל שעה משהו ואי אפשר להיות בדרנים, אין אפשרות, כי יש חיים, יש עבודה, יש משפחה, כל אחד נמצא בזרם שלו.

ברית. "ברית" זה נקרא שאני איתך עכשיו חותמים ברית ונפרדים לכמה שנים, אבל במשך השנים האלו אנחנו חושבים אחד על השני, מרגישים מחויבים, חייבים לעזור זה לזה ולא חשוב מה שיקרה לי ומה שיקרה לך, אנחנו נאמנים זה לזה, זו "ברית".

במילים זה ברור, גם בפעולה זה ברור, אבל איך לממש בפעול?

לא צריכים לנדנד זה לזה כל הזמן.

ברור, זו הנקודה, שלא יצא פשוט הפסד.

לא, זה דוחה, כדי שאני אתאמץ ואני אבנה את היחס הנכון, אני לא צריך להיות כל הזמן תחת התקפה.

אז העשירייה שתורנית וביום חול כזה, איך היא מעוררת את הברית? באיזו צורה, כי היא אחראית עכשיו על התרוממות הכלי.

כמה שנים אתה אצלי?

כמעט 20.

אז אתה לא מבין שאין חכם כבעל ניסיון. אתם עכשיו עוברים כל מיני צורות, תלמדו מהן, אני לא רוצה להגיד את זה. אתם צריכים ביגיעה ביניכם לבנות את הדברים, אתם קיבלתם הכול, אני מוסיף קצת נקודות, וזה בגלל שאני רוצה קצת למהר את התהליך אבל בעצם זה כמו שאפשר לבשל בצורה רגילה ואפשר לזרז ב"טורבו". זהו. אז אני קצת מפעיל טורבו, אבל גם ככה וגם ככה הכול יש לכם ואתם יכולים. אם אתם שומרים על כל הכללים האלו, אני כאן מיותר ממש.

הברית המוחלטת, הערבות, אני מבין שבמשך היום כל אחד ממש מחזיק את השני וככה כולם נשארים ברשת הזאת.

כי אנחנו מחזיקים את המערכת הרוחנית שבה אנחנו גדלים, חיים, צריכים להתקשר יותר ויותר עד שאנחנו מגלים בה בינינו בורא. זה כל כך פשוט, זה כל כך חם, כל כך קונקרטי שאין לנו לאן לברוח, ולא לשכוח וכל החיצוניות, אני, משפחה, עולם, הכול זה תלוי גם בזה. אז אנחנו מחזיקים ממש בפנימיות העולם ואין לנו למה לדאוג יותר.

זה נשמע דבר מאוד טוטלי, זאת אומרת זה לא שתגיד, "היום תתחילו במשהו, באיזה חתיכה קטנה, על זה תעשו ברית", פה זה משהו מוחלט, זאת אומרת על כל הקופה. האם אפשר לקחת את זה בפרוסות, למשל העשירייה היומית נותנת כל יום  משימה, שיעורי בית לכל העשיריות, ונניח שעל זה אנחנו עושים ברית שחברי, העשירייה עושים את המשימה הזאת ואחר כך אולי קצת נוסיף. והאם אפשר לעשות איזה מדרגות?

לא, ברית ודאי שבאה ממדרגות אבל תמיד זו ברית, אם אתם כבר מדברים על זה, ברית זה תמיד, ומעליה יש כל מיני דרגות של הברית. כמו שהיום אנחנו מדברים על שלמות, מה זה "שלמות"? זה סוג הברית שהוא מגיע ממש להשלמה של כל החלקים שלו למערכת אחת ואז אנחנו מגלים בתוך המערכת הזאת "שמע ישראל" זאת אומרת בבינה, בהשפעה, "ה' א-לוהינו, ה' אחד" זו השלמות הסופית.

מה הפרוסה הראשונה של הדבר הגדול הזה?

נקודת הצמצום.

אפשר לתת משהו יותר מובן למחר בבוקר, מה לעשות?

נקודת הצמצום זאת נקודה שממנה מתחילים, לא צריכים יותר, אם אתה מגיע לעשירייה שלך בבוקר בנקודת הצמצום, מצוין, נקווה  שתתחיל להרגיש כמה שאתה נדחה מהם, שונא, מורחק, כבר תהיה עבודה.

תרגילים חיצוניים כמו הברית שלנו מחר, לקיים איזו משימה שהחלטנו, משהו כזה חיצוני, אין טעם לעשות או שכן כדאי לעשות תרגילים כאלה?

אני לא יודע איזה תרגילים, תרגילים שמקרבים?

משימה יומית, יש לנו כל יום משימה.

מה אתה שואל אותי, אני לא יודע מה זה, אתה שואל " כן לקיים או לא?". לא יודע, מה אתה רוצה שאני אצעק, אני אצעק כמו אמא שם " תפסיק לעשות מה שאתה עושה", והוא אומר "אני לא עושה כלום", והיא, "תפסיק". אני לא יודע על מה מדובר.

לתת דוגמה?

כן. אתם יכולים מהיום למחר להמציא כל מיני כאלה דברים שאני באמת לפעמים לא יודע מאיפה לוקחים אותם.

בשביל הדוגמה, למשל שלשום קיבלנו משימה מהעשירייה התורנית, לכל אחד להגיד דברי התפעלות ולשלוח לחברים. זו הייתה המשימה שלשום, אז האם בתוך העשירייה שאנחנו נעשה בינינו ברית שעושים את המשימה הזאת, זה משהו שכדאי להתחיל?

כדאי, גם רב"ש כותב על זה, כותבים על זה הרבה, גם תלמידי בעל שם טוב כותבים, ודאי שכדאי, כי בזה אתה לומד איך לדבר יפה על החברה ו"הרגל נעשה טבע שני".

 זה מהא-ל, כן, זה כתוב ואני צריך לשאול.

---

[1] "ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד." (בראשית, פרק א', ה')

[2] "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל" (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז)

[3] "אתה-הוא, ה' האלהים, אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים; ושמת שמו, אברהם .ומצאת את-לבבו, נאמן לפניך, וכרות עמו הברית" (נחמיה, פרק ט', ז'- ח')

[4] ""אומר רבינו תם, שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה"." (מוזכר ב"כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ענין זכות אבות")

[5] "הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ב', ה')

שיעור 8    28.10.16

"המפורשים שואלים על מה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". הנה המחבר הספר "המאור ושמש" מתרץ, שבזה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד, מרמז בזה על ענין של אהבת חברים. שעל ידי זה שיש בכם "ראשיכם, שבטיכם, וכו'", ומכל מקום כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל טוב.

הנה לפי דרכנו, שלומדים הכל על נושא אחד, יוצא הענין כך. האדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", שהם בחינת מוחא וליבא. היינו שכל עבודתו של אדם צריכה להיות בעל מנת להשפיע.

ולפי זה נמצא, אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו. היינו, ואינו רוצה אפילו שום הוספה בעבודה. היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.

היינו אפילו שהוא מרגיש, שיש אנשים, שיש להם קצת הבנה בעבודת ה', והוא רואה, שהוא ריקן מכל. דהיינו שיש הרבה פעמים, שגם הוא מרגיש טעם בעבודה, ולפעמים הוא מרגיש, שהוא בבחינת "ראשיכם". זאת אומרת, שלפעמים הוא חושב, שעכשיו הוא בא לידי מדרגה, שעוד אין באפשרותו מציאות, שיוכל לרדת למצב של שפלות. שפירושו הוא, למצב, שאם הוא רוצה לעסוק בעבודת ה', הוא צריך לעשות מאמץ גדול להכריח את גופו. שאז, מה שהוא עושה, הוא בכפיה, משום שאין לו שום חפץ בעבודה, אלא שהגוף רוצה רק במנוחה, שלא איכפת לו שום דבר.

אלא שאז הוא מרגיש, שהוא כבר בא לידי ידיעה ברורה, שאין דבר אחר בעולם, אלא לעסוק בעמ"נ להשפיע. ואז בטח שיש לו טעם בעבודה. ואז כשמסתכל על המצבים הקודמים שהיו לו, הוא לא יכול להבין עכשיו, כשהוא במצב עליה. לכן לפי כל החשבונות, הוא מחליט, שעכשיו כבר אין שום מציאות, שתהיה לו פעם ירידה.

אבל לפעמים, אחר יום, או אחרי שעה, או אחר כמה דקות, הוא יורד למצב של שפלות. עד כדי כך, שהוא לא מרגיש על המקום, שנפל ממצב העליה שלו ל"עומקא דתהום רבה". אלא לפעמים, אחר שעה או שעתיים, פתאום הוא רואה, שנפל מרום המעלות. היינו ממה שהיה מקודם בטוח שהוא גבר בגברים, הוא נמצא כמו כל איש ישראל, היינו כמו עמך. ומתחיל אז לחשוב עצות בנפשו, ומה עלי עכשיו לעשות, איך אני יכול להרים את עצמי שוב למצב של גדלות, שהיה לי.

אז האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שצוה לנו לעשות מצות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום".

זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית.

שענין כריתת ברית, פירוש אאמו"ר זצ"ל, שבזמן ששני אנשים רואים, שהם אוהבים זה את זה, אז הם כורתים ברית ביניהם, שהם ישארו באהבתם לתמיד. ושאל, אם הם אוהבים זה את זה, ומבינים שאהבה לא תפסוק מהם, אם כן הברית הזה למה לי. ולשם מה הם עושים את הברית הזה, היינו לאיזו תועלת. זאת אומרת, מה הם מרויחים בזה שעשו ענין של כריתת ברית. אם זה סתם טקס או שזה לאיזו תועלת.

ואמר, שענין כריתת ברית הוא, שכמו שעכשיו הם מבינים, שכדאי להם, שכל אחד יאהב את השני, משום הסיבות שהם רואים עכשיו, שכל אחד מרגיש את השני, שהוא דואג רק לטובתו, אז הם כורתים ברית. שכמו שעכשיו אין לאף אחד שום טענות לחבירו, אחרת לא היו עושים כריתת ברית, אז הם אומרים אחד להשני, שכדאי לנו לעשות כריתת ברית אחד ולתמיד. היינו באם שיהיה חס ושלום מצב, שיהיו טענות אחד להשני, שאז כל אחד יזכור את הכריתת ברית, שעשו אז בזמן שאהבה היתה מגולה בין שניהם.

כמו כן עכשיו, שאף על פי שהם לא מרגישים את שיעור האהבה כמו שהיה אז, מכל מקום הם מעוררים את האהבה הישנה, ולא מסתכלים על המצב שבו הם נמצאים עכשיו, והם חוזרים לעשות טובות זה לזה. וזהו שמועיל את ענין כריתת ברית. היינו אפילו בזמן שאהבה שהיתה ביניהם, פג טעמה, אבל מטעם שעשו את הכריתת ברית, יש להם כח לחזור ולעורר את האהבה, שהיתה להם מהעבר, המאירה, ומכניסים זה שוב לתוך העתיד.

נמצא לפי זה, עיקר הכריתת ברית, הוא לצורך העתיד. שהוא כעין חוזה שעושים, שלא יוכלו להתחרט במקום, שיראו, שאין עוד קשר האהבה כמו שהיה. שבשביל האהבה זו היה להם תענוג גדול, בזמן שכל אחד היה עושה טובות כל אחד להשני. ועכשיו, שנתקלקלה האהבה, נמשך מזה, שאין כוחות, שמי שהוא יכול לעשות משהו לטובת הזולת.

ואם הם כן רוצים לעשות משהו לטובת חבירו, אז הם צריכים להסתכל על כריתת ברית שהיתה להם אז, ומזה הם צריכים לבנות מחדש את האהבה. היינו כמו שהאדם שעשה חוזה עם חבירו, אז החוזה מקשר אותם, שלא יוכלו להתפרד אחד מהשני.

היוצא מזה הוא, כנ"ל "אתם נצבים היום כולכם". היינו שחושב פרטים, היינו "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל". היינו שמכל מדרגות הגבוהות שהיו לו, נחשב אצלו עכשיו, שהוא נמצא במצב של "כל איש ישראל". והוא מקבל על עצמו המצב הזה, כמו בהמצב שהיו לו מצבים טובים לפי דעתו. ואומר, אני עושה את שלי, וה' מה שהוא רוצה לתת לי אני מסכים, ואין לי שום בקורת. אז הוא זוכה לכריתת ברית, כנ"ל. זאת אומרת, שהקשר נשאר לתמידות, משום שה' כרת ברית עמו לנצחיות."

(הרב"ש, "אתם ניצבים היום כולכם", כתבי רב"ש" א')

זה בדיוק, מפני שה' כרת עימו ברית, ולא שיש לו כוחות להחזיק את זה.

איך להסכים עם מה שהבורא נותן לך?

להוריד את הראש ולהסכים. "כשור לעול וכחמור למשא" להוריד את עצמו לדרגת חי, שאין לך שכל, אין לך רגש, אין לך כלום, אתה חמור. בעל הבית שמעלה עליך איזה מטען, את זה אתה צריך לסחוב.

נניח שהבורא נותן לך איזו בעיה פיסית, אתה חייב להסכים עם זה וגם לתקן את זה?

כן.

אפשר להסביר את זה?

איך? שאני הולך גם לרופא.

אני הולך לרופא, ובדרך אני מסכים עם הכאבים לפני שיש לי פתרון לכאבים?

אז ודאי שאתה סובל מכאבים.

אתה מחפש פתרון לכאבים, אבל בדרך לזה אתה גם צריך להסכים עם הכאבים שיש לך?

אני מחפש איך להצדיק את הדברים מפני שאני גרמתי את זה לעצמי, ולא שהבורא מסדר לי אותם. חוסר התיקון שלי זה מה שגורם. אם הייתי הולך בדרך אחישנה, לא הייתי נתקע באף מקרה מצער. מפני שאני לא מסוגל, אז אני נתקע בדברים כמו שאתה אומר, סבל. ואז אם זה שייך לבריאות אז אני הולך גם לרופא.

אז אם הבורא לא נותן לך פתרון לכאבים, אתה לא יכול להסכים עם זה, זה לא אפשרי?

לא, אבל הוא נותן לי פתרון דרך הרופא, זה לא פתרון זה התיקון. שאני אמנם הולך לרופא, וצריך להשלים את זה על ידי זה שאני אומר שזה מגיע מהבורא, גם הבעיה וגם התיקון. זה לא פשוט, זה תיקון מיוחד, שכך ניתן לרופא רשות לרפאות. שכאילו יש כאן רופא שהוא המציג של הבורא.

אם אתה לא יכול לחפש את התרופה או הפתרון, אפשר להגיד שזה בגלל שאתה עוד לא מסכים עם המצב שלך, הבורא לא נותן לך פתרון כי אתה לא אומר "אין עוד מלבדו" בפנים?

אני לא יכול להגיד לך שום דבר, אני לא רוצה לבלבל אותך.

אני רק רוצה להבין, מה הבורא רוצה ממך אם הוא נותן לך בעיה ולא נותן לך פתרון לזה?

שאתה על ידי זה שאתה מחפש פתרון, תמצא באמת את הפתרון הנכון, שום דבר חוץ מזה. אין מצבים שהם לא באים מהמצב השבור ולקראת המצב המתוקן. אמנם לפעמים אנחנו לא רואים שזה נגמר יפה, נגמר במקרה מוות, בעיות, כל מיני צרות, אנחנו לא רואים את הסיום של ההתפתחות. אני אומר לך, רק הנטייה למרכז הקבוצה בכל מקרה שיהיה, לא חשוב במה, רק זאת התנועה הנכונה שיכולה לרפאות כל מצב, כל מצב. ורק על זה אנחנו צריכים להגיד סליחה שלא עשינו, ולהתחייב למחר שנעשה, רק לזה. אל תחפש שום דבר חוץ מקשר עם כולם יחד, ואז אתה בטוח. כי הקבוצה זה הרחם של הבורא, שם הוא מגדל אותנו.

היום שני חברים אוהבים אחד את השני, אז הם חותמים ברית. ובתוך הברית הבורא ממש מרגיש שהם דבוקים אחד בשני, למחרת הם כבר שונאים אחד את השני?

אז מה? לכן עשו ברית, אחרת בשביל מה הברית אם זה נמשך.

זה מה שרב״ש כותב, אבל איך הם חוזרים, איפה נשמר אותו מקום שנקרא "ברית", שהם יכולים לחזור לשם ולקחת משם כוח?

אתמול זה היה?

כן.

אז חייבים היום לקיים.

אבל איפה זה נשמר, כי הוא כותב שצריך לחזור לאותה אהבה שהייתה, איפה זה נמצא?

הם צריכים לחזור להתחייבות שלהם. אני אתמול התחייבתי לאהוב אותך, והיום מתגלה לי שאתה עשית לי איזה עוול. אני צריך להתעלות מעל זה ולהגיד "עיניים להם ולא יראו", ולהגיע למצב שאני כאילו אוהב אותך, לא שאני יכול, כאילו אני אוהב אותך. אני חייב להשלים את היחס שלי אליך בצורה כזאת, את זה הברית מחייבת.

מה אתה משלים?

נעשתה בינינו עכשיו התגלות האגו שלנו. האגו שלי גדל לעומת אתמול, ובזה אני לא אוהב אותך, לא אוהב אותך, יש לי כל מיני תירוצים. אני צריך להתעלות מעל האגו שלי ולהגיע לאותה נקודת החיבור כמו אתמול, מה השאלה?

יש לזה איזה פעולות?

כן, אני מבקש כוח לזה, אני בעצמי לא מסוגל, אבל הברית מחייבת. ואם אני פונה אני מקבל כוח להתעלות מעלי, מעל האגו שלי, ולהיות מחובר איתך כמו שאתמול.

זה הכוח של הבורא שחתמתי עליו, הבקשה להתעלות?

ודאי שכן, אני עושה משהו? ודאי שלא.

החברים מיקנעם דורשים מהבורא שייתן להם כוח לאהוב זה את זה, ולעלות מעל הדחייה והפירוד שהם מגלים. האם אפשר לעזור לדייק את הדרישה שלהם?

לא. כל אחד שידע כך להיות כלול בתוך העשירייה שלו, כל עשירייה תדאג שהיא תהיה כלולה מעשיריות אחרות, וכך הברית תתקיים. אנחנו צריכים כל הזמן להתעסק בזה. למה אמרתי לא? כי יש לנו עבודה קבועה בזה, ולא הזמנה מחברים או ממישהו אחר. זה מצב קבוע שחייבים להחזיק את הברית.

איך כורתים ברית בין החברים לנצחיות?

זה רק על ידי הבורא, שדורשים שהוא כל הזמן ישמור את הברית שלנו, שאנחנו לא נשכח לפנות אליו בכל מקרה השנאה, ושאנחנו נהיה בטוחים שאז הוא עוזר וקושר אותנו יחד. זה נקרא ברית לנצחיות.

האם ברית בין חברים היא תלות הדדית האחד בשני?

כן ודאי, גם אני וגם החבר. זאת העבודה, פשוט עבודת קיום הקשר בינינו ללא הפסקה. מה זאת ברית? שצריכים כל הזמן להיות בקשר בינינו, ולהחזיק אותו בכל מיני מצבים. ויבואו גלים כאלו וכאלו, ובעשיריה זה מלא כאלו, ואנחנו נחזיק בברית ולא נסתכל על הגלים. הם באים רק כדי שאנחנו נעלה כל פעם את נקודת הברית יותר ויותר גבוה, זה הכל.

האם נכון לראות את הברית ככלים שלובים, כלומר כל מה שאני נותן מתפזר בשווה בין כולם, ואם חלילה מחסיר ממעיט מכולם?

גם כן נכון ודאי, זה כמו קשר. מה זאת ברית? אתם קצת מתפעלים מהמילה הזאת, זה קשר בינינו שאנחנו חייבים להיות מקושרים יחד. ודווקא בצורה הדדית שאני מחזיק את החבר, עוד חבר, עוד חבר, וכך כולם יחד, והבורא מחזיק את כולנו.

ישנם חברים שאני מרגיש שיש לי איתם מעין הרגשה של ברית, וישנם חברים שאיתם אני פחות מרגיש את זה. האם זה מראה על יחס מקולקל שלי כלפי החברים, שאני לא מרגיש איתם כזה דבר?

כן ולא, אבל אתה צריך להיות כאילו בשווה עם כולם, זה אחד מהתנאים של החיבור, רב"ש כותב על זה.

אז מה אני צריך לעשות בפועל כלפי מי שאני לא מרגיש איתו את זה?

זה יבוא, לא צריך לעשות פעולות דווקא מיוחדות. אבל בכל זאת תבדוק את עצמך, טוב אם אתה תרגיש לכולם בשווה.

לגבי התנאים של קיום הברית. שמעתי שהעשיריות צריכות להיות כלולות בתוכן ובין העשיריות צריך להיות קשר, וזה ישמור על הברית?

כן.

שאלה אולי קצת טכנית, אבל כל העשיריות צריכות להיות קשורות לכל העשיריות?

אני לא יודע.

אפשר לדייק?

לא, זה עניינכם. רק תבינו את מושג הברית ואז תראו איך לקיים אותו. זהו, אני לא הולך לעשות, לקבוע סדר ביניכם, [תעשו] איך שאתם מבינים

האם אתה יכול להסביר את העניין, "בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים", האם החלק השני זה עדיין להיות ברצון לקבל?

כן. זה אדם שמגיע, הוא עדיין לא מבין מה באמת הנטיות שלו, המטרות שלו, אחר כך הוא מתחיל לברר את זה יותר ויותר. נקודת הצמצום היא מבררת את העניין בצורה הבסיסית.

כשאתה לא יכול להתחבר לחבר שהיה לך חיבור איתו אתמול, זאת אומרת, אתה קבלת כלים חדשים, ואמרת שצריך לחזור אחורה לחיבור של אתמול. אבל קיבלת כלים חדשים, זאת אומרת, אתה צריך להתעלות על זה ולבנות חיבור חדש. אז למה אמרת לחזור אחורה לחיבור של אתמול?

לא לחזור, לחזור לאותו מושג החיבור, ברית, כמו שהיה אתמול אבל בתנאים, בכלים של היום.

כשאתה מקבל מצב חדש ואתה מודה שזה מהבורא, עד כמה אתה צריך לחקור למה קבלת את זה?

אתה לא תדע אף פעם ואין לנו מה לחקור בזה.

זאת אומרת, פשוט להודות בזה וזהו.

כי זה נמצא בעלי עליון, כתוב "במופלא ממך אל תדרוש", אתה לא יכול לחקור את זה. זה רק יהיה לך שקר, תוצאה שקרית.

לא להביא איזה מצב שקבלת למרכז עשירייה?

אף מצב אתה לא צריך להביא למרכז העשירייה, חוץ מהחיבור שלך, הקשר. חוץ מקשר אסור לך להביא שום דבר למרכז עשירייה. מה פתאום אתה מפיל עליהם את הבעיות שלך שאתה צריך לפתור.

תראו, עדיין שואלים כאלה שאלות, צריכים לברר, טוב מאוד ששאל.

מה ההבדל בין ברית ל"הכול חוץ מצא"?

"חוץ מצא", מדבר על זה שאני ממש מקבל דחייה ורוצה לברוח, אז אומרים "חוץ מצא", את זה אסור לך לעשות בכל מקרה שיהיה. ברית זה כשאני לא בנטייה לצאת, אלא שאני חייב כל הזמן לחבר את עצמי, לא נשאר כך סתם בגוף שלי בתוך החברה, אלא שאני דוחף את עצמי לחיבור.

קשה, לא פשוט, מה אתם שוב ושוב [שואלים], אלה אותן השאלות, תפתרו אותן לבד, קבלתם הכול. מה שמעתם עכשיו שלא שמעתם קודם, תגידו לי מה נקודת החידוש, אפילו אחת?

סדנה 

למה נקודת הצמצום והביטול, נותנת לנו את תחילת השלמות?

*

מהו ביטול מעבר לנקודה, ואיזו צורת שלמות אנחנו משיגים בזה?

יחד זה אפשרי.

שיעור 9    28.10.16

לקראת Unityday יש התאספויות בהרבה מקומות באירופה, ואחד המקומות זה יאשי ברומניה. הם שואלים, איך הם יכולים להגיע לנקודה של הברית, כדי שיגיעו למצב שיהיו קבוצה פיסית חזקה, כי הם רואים שיעורים בנפרד. והם רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת להגיע למצב שהם חותמים ביניהם ברית.

הם צריכים לחזק זה את זה, ברור, ולהיות בקשר זה עם זה. והיום זה קשר דרך האינטרנט, שממש פועל לכל דבר, ולא פחות ממה שאנשים יושבים יחד זה עם זה. ולכן הם צריכים רק לקבוע שהם מתאספים, רצוי שהם יראו שיעורים שלנו, לפחות חלק מהם. ישתתפו איתנו כמה שאפשר ואז לאט לאט האור שאנחנו כולנו משיגים, כל הקבוצה שלנו הבינלאומית, גם כן ישפיע עליהם וכך יכנסו להתקדמות, להתפתחות הרוחנית.

 זה הכול תלוי בהם. יש כאן כמה אנשים שישמחו לתמוך בהם ולעזור. יש אנשים שזה קרוב להם והם מבינים קצת את המנטליות, אז שיטפלו בהם ואנחנו כולנו יחד נעזור, ונצפה לראות אותם גם בכנס שלנו. אז אנחנו מחכים להם ומאוד נשמח להתחבר, להיות ולבקר, הם כאן ואנחנו שם. בקיצור, יש לנו עתיד יפה.

"טבע האדם, שיכול לוותר על תענוג קל בכדי שיקבל תענוג יותר גדול. לכן בזה אין נוהג ענין של בחירה.

מה שאין כן מי שעובד בעל מנת להשפיע, רק מטעם אמת, היינו שדרך האמיתי היא רק בעבודה על מנת להשפיע, בזה שייך בחירה. כי הוא בוחר לעבוד בדרך בהאמת, אף על פי שלא יהיה לו שום תענוג, ואף על פי שבדרך זה יש בחינת יסורים. וכל זה רק מטעם שהוא רוצה לבחור בהאמת (על דרך "מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקדוש ברוך הוא").

יש להבין, שאם האדם עוסק בתורה ומצוות מטעם שכר ועונש, ולא מטעם להשפיע, אז כבר יש לו הספקה בבחינת האמונה שיש לו. כי מטבע הגוף שהוא מפחד מיסורים ורודף אחר התענוג. ומשום זה אין לו צורך הכרחי לזכות לגדלות השם יתברך, כי מאי איכפת לו לדעת את שיעור גדלות השם יתברך.

היינו, כי אין לו צורך לדעת את גדלות השם יתברך, אם הוא עובד ה' באמונת שכר ועונש, כי אין גדלות המלך סיבה שתחייב אותו ריבוי עבודה בתורה ומצוות, כי אין כל קשר ביניהן. אלא הסיבה להעבודה היא תלויה בשיעור אמונת שכר ועונש.

מה שאין כן מי שעובד מטעם להשפיע, היינו שיש טבע בהגוף שיכול להכניע את עצמו תחת מי שגדול ממנו, ויש לו כח לשמש את מי שגדול ממנו, נמצא שרק שיעור גדלותו של השם יתברך מחייב אותו את העבודה. ובשיעור שמאמין בגדלות השם יתברך, לפי שיעור זה יש לו כח לעבודה.

ומאחר שרצון ה' הוא שהתחתונים יזכו לראות את גדלותו ורוממותו של הבורא יתברך ויתעלה לכן משום זה התחתון צריך לעבוד רק מטעם להשפיע. היינו לא מטעם מתנת המלך, הנקרא אהבה התלויה בדבר, אלא מטעם המלך עצמו, מאחר שהוא מאמין בגדלות המלך, לכן יש לו כח להשפיע ולשרת את המלך.

נמצא שכל עבודתו היא בהתבוננות גדלותו ורוממותו יתברך. ובשיעור שיש לו הכרה בגדלותו, בשיעור זה הוא מרבה בהעבודה. לכן יש מעלה יתירה בהעבודה של על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו."

(הרב"ש, "עבודת האדם", כתבי רב"ש ג') 

סוף סוף ברור. עכשיו השאלה, אני נכנס למפעל לעבוד. הבטיחו לי משכורת נגיד אלף דולר בשבוע ואני צריך להאמין בזה, שאני אקבל בסוף השבוע אלף דולר.

זאת אמונה במשכורת או אמונה בבעל הבית?

בבעל הבית.

בבעל הבית. ונגיד שאני מאבד את האמונה בבעל הבית, מה קורה לי עם המשכורת?

נגיד שאני מבטל את בעל הבית, בעל הבית לא נמצא. איך אני יכול להיות בטוח שאני אקבל משכורת?

אתה משקיע יותר בעבודה.

אז עוד יותר קשה לי. כי אם אני לא בטוח, מה יכול להיות?

שאולי העבודה שלי תהיה לתועלת וירצו לשלם לי.

נקרא עוד פעם את הקטע.

"טבע האדם, שיכול לוותר על תענוג קל בכדי שיקבל תענוג יותר גדול. לכן בזה אין נוהג ענין של בחירה." ברור או לא, בעולם שלנו ישנה בחירה או לא?

לא.

למה לא?

שולט בנו כוח אחד וזהו, אין לנו בכלל בחירה.

זאת אומרת, הרצון לקבל שלנו תמיד יבחר מה שנראה לו יותר טוב ואין לנו שום בחירה.

אז למה אנחנו לא מרגישים שאין לנו בחירה, למה אנחנו לא מרגישים שאנחנו סך הכול חיות הנפעלות על ידי הרצון לקבל?

כי אנחנו בהסתרה.

מה זאת אומרת הסתרה?

מפני שיש הרבה תענוגים.

אתה אומר שמפני שיש הרבה תענוגים, אז לכן אנחנו לא יודעים איך הרצון לקבל שלנו בוחר? אני לא מרגיש אני מנוהל על ידו, זאת הבעיה?

טוב, נגיד. אז זאת אומרת, שבעולם שלנו אין בחירה, לכן כתוב "כולם כבהמות נדמו". את זה כולם רואים ובטוח? 

אבל בינתיים אנחנו בהמות, חיות.  איך אנחנו נראה את זה על עצמנו?

בעבר.

אתה אומר שאתה מסתכל על העבר, ואתה רואה שאתה מנוהל, שאתה בהמה?

יש מקרים כנראה.

אני לא חושב, אני חושב שבהרבה מקרים מהעבר, אתה אוכל את עצמך למה עשית ככה וככה. זאת אומרת אתה עדיין חושב שהיתה  לך בחירה. נכון או לא?

נכון.

אני הרי מכיר אותך. 

זאת אומרת, שאתה עדיין חושב שאתה בעל הבחירה?

ברמה מסוימת, כן.

מה זה "רמה מסוימת"?

עד כמה שאתה יכול לחשוב, אז עד הרמה הזאת כן, וכמה שאתה לא יכול לחשוב, אז לא.

אני זוכר שקניתי בשבוע שעבר גלידה,  ובחרתי את מה שהכי טעים. ואני יודע עכשיו בדיעבד, שברור שלא היתה לי בחירה, כי בחרתי את ההכי טעים.

כן, אז מה?

ואם היית בוחר משהו אחר?

לא הייתי בוחר משהו אחר. בדקתי הרבה,  וטעמתי וטעמתי, ולקחתי את הכי טעים.

אחרי שטעמת את כולם?

לא.

אז בקיצור, אנחנו לא בעלי בחירה וזה ברור לנו, ולכן אם אתה אומר כך, אז אתה לא פונה לעבר. כן? העבר בטוח שזה הבורא עשה, זה הכול נקי. אין לך אף פעם תרעומת על העבר, למה עשיתי ככה, או למה עשו לי ככה ומי שפגע בי ומה שאני. אין, הכול מת, הכול מחוק, הכול לבן. עכשיו נולדת.

אני לא מצליח.

אתה לא מצליח. בסדר, אז זאת אומרת, שאתה עדיין לא משיג שאתה בהמה. אפילו בהמה אתה לא משיג שאתה, מכל שכן יותר. בסדר.

זה כלפי העבר, ומה איתך כלפי ההווה, אתה בו גם כן חושב שאתה בעל הבחירה, או לא?

כלפי הווה אני מרגיש שאני בעל בחירה.

בעל הבחירה.

כן.

יופי. וזה בטוח?

בטוח.

אתה נלחם עם השקר הזה או לא?

כל פעם נלחם ביחד, בעיקר בכיוון העבודה עם העשירייה. בשאר הדברים אני פחות מתעסק, אבל בעבודה להיכנס לתוך החברה, שתשפיע עלי ולהשקיע בחברים כדי שאני אקבל את המחשבות שלהם ואת הרצונות שלהם, בזה אני יודע שאני מתאמץ, אבל בטוח שגם כושל בזה.

למה במקרים אחרים לא?

כי אתה אמרת להתרכז בעשירייה.

אני אשם. בסדר, הבנתי.

לא, זה מדרגות. יבוא יום שאולי נעשה גם את זה, אבל עכשיו רק הקבוצה.

אתה אומר, שבקבוצה שאני מבצע שם עבודה רוחנית, כל העניין שלי שם הוא להתבטל כלפיהם, ובזה שאני מבטל את עצמי, הם קובעים לי את מה שאני אבחר, ואז אני בזה נעשה בעל הבחירה.

ועושה הרבה תרגילים באמת להגיע לזה. משקיע בהם.

שהקבוצה תקבע את הטעם שלי, את הבחירה שלי, את הפעולה שלי?

אני מתאמץ בזה.

אתה שומע מה שאני אומר?

כן, אני שומע מה שאתה אומר.

שאתה יום יום כך רוצה לעשות. ומה שיוצא [יוצא].

מה שיוצא, [יוצא]. אני לא מצליח בצורה [גמורה].

ואז אתה נמצא בבחירה. זאת אומרת, הבחירה שלך היא במה?

שהם החליטו.

יופי. ואתה תקבל.

את ההחלטה שלהם.

כן.

שאני אהיה "הבצק", והם ילושו.

טוב מאוד. אז זה ברור לנו, על העבר אין בחירה, לכן העבר בשבילנו הוא לבן כולו, זה כולו הבורא. את ההווה אנחנו צריכים עכשיו לבחור. מה יקרה עם מחר? איך אנחנו נסתכל על היום?

האם הייתי בבחירה אתמול?

אתמול, לא.

 למה לא? נתתי יגיעה, עשיתי כל מה שאפשר. היום אני צריך להגיד שלא, הכול זה "אין עוד מלבדו"?

צריך, כן. להגיד על אתמול שהכול היה "אין עוד מלבדו".

[איך] זה משפיע עלי, שאני כך אומר על אתמול?

שעכשיו אני מנסה להכניס את "אין עוד מלבדו" בפעולה הבאה, כדי שבאמת אני אוכל להגיד שאין עוד מלבדו.

להגיד מחר, שאין עוד מלבדו? 

להרגיש את זה, שאין עוד מלבדו. זו דוגמה בסך הכול. אני מקבל כל הזמן דוגמאות מהעבר, אם החזקתי באין עוד מלבדו, או לא החזקתי באין עוד מלבדו, עכשיו אני יכול לחקור, להמשיך במחקר, ולנסות לממש, לא רק להגיד "אם אין אני לי מי לא", אלא ביחד עם "אין עוד מלבדו".

טוב.

"מה שאין כן מי שעובד בעל מנת להשפיע, רק מטעם אמת, היינו שדרך האמיתי היא רק בעבודה על מנת להשפיע, בזה שייך בחירה. כי הוא בוחר לעבוד בדרך בהאמת, אף על פי שלא יהיה לו שום תענוג," העיקרון הוא שזה האמת, "ואף על פי שבדרך זה יש בחינת יסורים." לא חשוב, האמת בשבילו יותר גבוהה מכל הרגשה פנימית שלו. "וכל זה רק מטעם שהוא רוצה לבחור בהאמת (על דרך "מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקדוש ברוך הוא")."

יש להבין, שאם האדם עוסק בתורה ומצוות מטעם שכר ועונש, ולא מטעם להשפיע, אז כבר יש לו הספקה בבחינת האמונה שיש לו." כי הוא בסך הכול צריך להאמין בשכר ועונש, זה בשבילו העיקר. לא חשוב ממי מקבל. "כי מטבע הגוף שהוא מפחד מיסורים ורודף אחר התענוג. ומשום זה אין לו צורך הכרחי לזכות לגדלות השם יתברך," שמשלם לו את המשכורת הזאת, "כי מאי איכפת לו לדעת את שיעור גדלות השם יתברך." העיקר יש לו כסף שהוא ישלם לי או לא? או שבעל הבית נמצא בפשיטת רגל ואני סתם עובד אצלו.

"היינו, כי אין לו צורך לדעת את גדלות השם יתברך, אם הוא עובד ה' באמונת שכר ועונש, כי אין גדלות המלך סיבה שתחייב אותו ריבוי עבודה בתורה ומצוות, כי אין כל קשר ביניהן. אלא הסיבה להעבודה היא תלויה בשיעור אמונת שכר ועונש." העיקר בעל הבית משלם, הוא נאמן בזה? כן. יש לו כסף בינתיים עכשיו? כן. אז אני עובד. זאת אומרת לבעל הבית עצמו אין לי שום קשר, אני לא צריך אותו.

"מה שאין כן מי שעובד מטעם להשפיע, היינו שיש טבע בהגוף שיכול להכניע את עצמו תחת מי שגדול ממנו, ויש לו כח לשמש את מי שגדול ממנו," תלוי לפי איזה ערכים הוא גדול, "נמצא שרק שיעור גדלותו של השם יתברך מחייב אותו את העבודה. ובשיעור שמאמין בגדלות השם יתברך, לפי שיעור זה יש לו כח לעבודה."

סדנה

למה אני צריך להאמין? איך האמונה בגדלות הבורא נותנת לי כוח לעבודה? לעבודה עכשיו אני צריך לבזבז קלוריות, אני צריך להשקיע את עצמי אולי כל החיים. איך אני עושה את זה מתוך זה שאני מאמין בגדלות הבורא?

אם הייתי רואה את גדלות הבורא, ודאי שהייתי עובד, או עבור השכר, אז אני לא צריך גדלות הבורא, או עובד עבור גדלות הבורא, ואם אני רואה אותו גדול אז שוב אין לי בחירה, אני שוב נשאר דרגת בהמה. זאת אומרת אני צריך לעבוד על גדלות הבורא מטעם אמונה. מה זאת אומרת? מאיפה אני מקבל כוח?

*

"ומאחר שרצון ה' הוא שהתחתונים יזכו לראות את גדלותו ורוממותו של הבורא יתברך ויתעלה לכן משום זה התחתון צריך לעבוד רק מטעם להשפיע. היינו לא מטעם מתנת המלך, הנקרא אהבה התלויה בדבר, אלא מטעם המלך עצמו, מאחר שהוא מאמין בגדלות המלך, לכן יש לו כח להשפיע ולשרת את המלך." אבל איך הוא מקבל גדלות?

"נמצא שכל עבודתו היא בהתבוננות גדלותו ורוממותו יתברך. ובשיעור שיש לו הכרה בגדלותו, בשיעור זה הוא מרבה בהעבודה. לכן יש מעלה יתירה בהעבודה של על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו."

שעובדים רק מטעם גדלות המלך. איך מקבלים גדולת המלך. עכשיו השאלה, אם אני מבקש ומקבל, אז אני מקבל חומר דלק, המלך גדול ברוך ה', אז אני לפי זה סוחב את המזוודה. "מזוודה" נקראת קטנה, קלה, הכול בסדר גמור. יש לי בחירה או לא? אין בחירה, אני קיבלתי הכרת גדלות המלך. אז איך אני עובד בלי הכרת הגדלות? כאן זו בדיוק הנקודה שאנחנו לא מבינים רוחניות, איך שזה עובד. אתם מרגישים את הפלונטר, את התסבוכת.

הפלונטר הוא בזה, איך שאני לא אסובב את זה, אני עושה את זה בשביל שכר.

כן, ובכל זאת.

הרי יש הסתרה. ופה מציינים שאם מישהו רואה שכל החיים שלו תלויים לגמרי בבורא, בשכר או בעונש, זה כביכול לא נחשב לדבר טוב, אבל הוא כן רואה שהבורא הוא גדול, אחרת הוא לא היה שם את החיים שלו, הוא מבין שהחיים שלו תלויים בו.

אבל אם הוא גדול אז אני נשאר בהמה. רק אני בחרתי עכשיו בשבילי, במקום את העולם הזה, בעל בית הכי בטוח וגדול. זה כמו שכר.

וזה שאני מרגיש שיש כאן אמת, ומה שאני לומד, ושהבורא הוא דבר אמיתי וגדול, גם זה בשביל האגו. מה ההבדל?

נכון. לכן אני שואל, איפה כאן באמת עבודה בבחירה? להיות אדם זה בחירה, אם אני משתמש בבחירה. הבחירה היא במקום שאין לי ידיעה. כי אם יש ידיעה, זו הרגשה ברצון לקבל, שהוא בוחר הרצון לקבל שלי. אם אין לו את ההרגשה הזאת, אין מילוי בידיעה או בהרגשה, זאת אומרת בדעת, אז אני יכול להיות בזה חופשי, למעלה דווקא מרגש ושכל. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זאת פעולה רוחנית. איך אני מתאר את הפעולה הרוחנית ממש בפועל?

אני אקשה, שגם בתוך הדבר הזה מאיימים עלינו, אומרים לנו שאם לא נעשה ככה וככה נקבל מכות.

מכות זה בסדר, אז אני מקבל מכות. אני שואל, על ידי מכות, לא על ידי מכות, איך אני מגיע לכזה מצב, שאני סוף סוף אהיה בעל בחירה, אעשה איזו פעולה ששייכת לדרגת האדם ולא בהמה.

על ידי ויתור על שכר כלשהו. אני אמור לוותר על שכר.

ויתור? איך אני יכול לוותר?

לא יודע.

יוצא לפי זה שאם הבורא מתגלה אז אתה בהמה.

ודאי שאם הבורא מתגלה, או שמתגלה לי השכר, או בעל הבית, לא חשוב באיזו צורה, אז אני בהמה. אם הרצון לקבל שלי בוחר, אני בהמה. זה ברור.

אנחנו לומדים שהבחירה היחידה היא בסביבה.

כן.

ואם אני מצליח את הדעת שלי להכניס מתחת לדעת של הסביבה, אז זאת הבחירה היחידה.

מה זה נותן לך?

שאני רוכש את הגדלות שיש בהם, גדלות בעל הבית.

בהם, לעומתך.

כן.

אתה ביטלת בזה את הרצון לקבל שלך נגיד, ומה אז?

אז זה נותן לי כוח.

דרך זה מאיר לך הבורא, ונותן לך כוח לבחור בצורת ההשפעה, וכך אתה מגיע לפעולת האדם. מי זה האדם? מי שמבטל את עצמו כלפי הסביבה. והסביבה היא יכולה להיות דוממים, כמו תלמידי רבי יוסי בן קיסמא.

זה בדיוק מה שהחבר אמר. אני רוצה לבטל את עצמי כלפי החברים כי אני מבין ששם אני אגלה את הבורא.

אין לי ברירה להגיע לפעולה החופשית אלא בזה שאני מבטל את עצמי כלפי חברים. ואז הבורא ייתן לי כוח לבטל את עצמי כלפי האחרים, ולעשות פעולות כלפיהם, ודרכם אליו, בהשפעה. לא בבחירת האגו שלי, הרצון לקבל, אלא בזה שהוא יאיר לי ואני אקבל רצון להשפיע.

מי מחליט על הביטול כלפי החברים בתוך האדם? איזה כוח מחליט בו על הביטול?

הסביבה בכללות, הסכם, ברית, ערבות. בסופו של דבר הבורא. אתה לא יכול להחליט לבד. אם אתה מחליט לבד זה מפני שיש לפניך איזה תענוג. אבל אם אתה עושה כל מיני פעולות, אפילו מטעם התענוג, אבל אתה מבצע אותן כלפי החברה, המאור המחזיר למוטב מביא אותך דרך לא לשְמה ללשְמה.

חשבתי, שאתה מנסה להגיע לייאוש מכוחותיך.

למה?

כי זה תנאי ראשון לפני שאתה מתבטל, שאתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות את זה.

אבל למה זה מביא לייאוש שאני לא יכול לעשות?

ייאוש מכוחותיך עצמך.

כן. כך זה כתוב, "אין מצב מאושר בעולמו של אדם, המיואש מכוחותיו עצמו".

אנחנו, כעשירייה שיוצאת, רוצים לשאול. האם במשהו הצלחנו להביא את החברה לאותה נקודת הצמצום, נקודת השלמות, כבסיס, כמגבר, שמעליה אפשר לפנות לבורא?

אני חושב שהצלחנו. קודם כל באמת הקבוצה הזאת השקיעה, ויש שם כאלו נודניקים, אנשים בעלי כוח. אז הצלחנו בהרבה. נקודת הצמצום שהרגשתי שאנחנו צריכים לברר כתוצאה מנקודת השלמות, היא דווקא פעלה טוב. זה דבר אחד. וגם את הבחירה התחילו לברר, והגענו ממש לתוך הבירור שלנו, "איפה היא הפעולה הרוחנית, איפה היא יכולה להיות למעלה מהבהמה, מהבהמיות, מחוסר בחירה". זה הכול יפה מאד. אבל כך כל קבוצה, אי אפשר להגיד שהעשירייה הזאת היא המוצלחת, היא כבר רוכבת על כמה עשיריות שהיו לפניה. זה בסדר גמור. כל הכבוד.

העשירייה הבאה נכנסת עכשיו. מה הנושא?

ההתגברות היא בפנייה לבורא, בבקשה לבורא.

שמכל צורות ההתגברות שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לבצע, ישנה רק התגברות אחת אמיתית, שזאת פנייה לבורא בלבד, על פני כל מה שיש לנו. רק פנייה לבורא בלבד. אתם תקבלו חומר, ובינתיים תדברו על זה ביניכם ותקבלו את המסר. הוא טוב, הוא מאד חשוב. זה נובע מהמצבים. המצבים שלנו מולידים את ההכרחיות למצב הבא. בהצלחה.